שות בית היוצר· רבי יואל צבי ראטה
או"ח · סימן ח
ב"ה. שפעת חו"ב לכבוד אהו' ידידי הרבני המופלא ומופלג בתורה וביראה הרוממות חרוץ ושנון המהודר במעלות ומידות כש"ת מו"ה משה הכהן ראפפארט ני' אבן יקרה באטשאט יע"א
הנה זה שני פעמים כתבתם אלי ואנכי אחרתי מלהשיבך וכו' וגם חשבתי שבצורד אין זה צריכה לשעה כיון שבל"ז ג"כ אינם עוסקים במלאכתן בחורף, וכעת שימי הקיץ ממשמשי' ובאים פניתי לי פנאי לעיין בזה כדי לחוות דעתי העני'. וזה לשונך בהשמלה איש יהודי אשר קיבל מהאדון יהודי מלאכת הטבאק, והנה מלאכתו נעשית ע"י אחרים ויש לו שכיר שנה שמשלם מעות קצוב לשנה אשר מיועדים לנטוע ולעקור ולעשות כל מלאכת הטבאק. אמנם במשך השנה לוקח ג"כ שכירי יום הרבה בשנה לא יוכל לבצוע המלאכה כולה, ושואל האם מותר לעשות המלאכה בשבת עכ"פ ע"י שנה הנ"ל ע"כ השאלה:
הנה אתה כתבת לאסור בזה דהנה שכירי שנה הוא קיבלות זמן שנחלקו בו הרמב"ם והראב"ד בפ"ו מה' שבת וש"ע או"ח סי' רמ"ד סעי' ה' דלרמב"ם אינו אסור רק משום מ"ע ומדינא מותר ולראב"ד גם מדינא אסור, ובנ"ד גם הרמב"ם מודה שאסור מדינא דהרי הישראל מרויח הרבה במה שעשה בשבת כי מה שיחסור במלאכת יום שבת סוף שיצטרך שכירי יום, כי בל"ז צריך שכירי יום הרבה בשנה וכל יום שנמנעים השכירי שנה מלעבוד, הרי לו להפסד וכה"ג גם הרמב"ם מודה לאסור מדינא כמבואר בטו"ז ומג"א שם. וכן הוא מבואר בריש דברי יוסף שמביא בשע"ת עכ"ל בקיצור:
והנה מסתימות דבריך משמע שזהו אליבא דכ"ע אסור אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל כשמרויח ע"י שבת, ובעמת בעל מגדל עת מפרש דברי הרמב"ם ז"ל דאפי' כשהוא מרויח יותר מותר, דגם שכירי שנה שוה לקבלנות ע"ש שמאריך ומסיק שבעה"ת ורוב רבותינו בעלי התוס' ז"ל מסכים לזה. וגם הישועות יעקב כתב על הא דכ' הרמ"א ז"ל אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך תוך הזמן השכירות לכ"ע אסור, דלשון לכ"ע שכ' הרמ"א אינו מדוקדק כ"כ דבאמת לשון המרדכי מורה דאיירי כששכרו לכל המלאכות ומ"מ התיר, והרב"י נסתפק דאפשר דבשכר לכל המלאכות מודה הרמב"ם ז"ל דאסור ע"ש. וגם הנוב"י מהד"ת סי' ל"ח כתב ג"כ דהאי כ"ע שכתב הרמ"א אינו מדוקדק מפני הטעם הנ"ל ע"ש.
והן אמת דאין לסמוך ע"ז להתיר נגד הרמ"א וטו"ז ומג"א. מ"מ אם א' מתיר בכהא"ג בשעת הדחק ובהפ"מ אין מזניחין אותו כיון שיש לו על מי לסמוך כנ"ל:
אמנם בנ"ד בלא זה ג"כ אין לסמוך ע"ז להתיר אפי' אי היתה קבולת גמורה אליבא דכ"ע דהא מבואר בריש סי' רמ"ד דקבלנות אסור משום מ"ע כדעת הרמב"ם אפי' בשדה והרמ"א ז"ל מביא תשו' אשכנזי ז"ל ואפי' אם דר בין העכו"ם יש לחוש לאורחים הבאים שם או לבני ביתו שיחשדו אותו והאמת דהטו"ז בס"ק ג' הקשה ע"ז סתירה מסי' רמ"ג ס"ב שסותר זה ודחה הך דסי' רמ"ד שהוא להחמיר והנוב"י מהד"ק סי' י"ב תמה ע"ז הטו"ז דאם יש כאן סתירה א"כ הך דסי' רמ"ד סותר להך דסי' רמ"ג שכ' הש"ע בעצמו במרחץ ותנור אם השכירו שנה אחר שנה וכו' ובזה אם באנו לדחות חדא מקמי חדא יש לדחות הך דסי' רמ"ד שנזכר רק בתשו' אשכנזי מקמי האי דסי' רמ"ג שהוא דברי רבינו האי והרא"ש ומנהג בבבלי ותירוץ ע"ז דאין שום סתירה דע"כ לא אסור בתשו' אשכנזי מחשש אורחים אלא כשהמלאכה הוא בביתו של ישראל באופן שהרואה יודע ומכיר שהיא מלאכת ישראל, אבל אם הוא רחוק מביתו מה בכך שיבא אורחים ומניין ידעו ויבינו שהיא מלאכת ישראל.
והחת"ס באו"ח סי' ס' תירוץ דהתשו' אשכנזי מיירי באם הדר בין הגוים ולכשיבא שם אורחים יחשדהו לומר הואיל ודר בין הגוים ואין ישראל רואהו מלאו לבו לעשות רע לשכור לו פועלים. אבל היכא דהו' בפרהסי' בין ישראל לא חיישי' להאורחים דהאורחים לא יחשדהו שיהי' מלאו לבו לעשות רע בפני בני עירו וידונו אותו לכף זכות שהוא בודאי עושה דרך היתר יע"ש שמאריך בזה ליישב קו' המג"א משביעית דכ' התוי"ט דלא חיישי' לחשדא דעוברים ושבים. וגם הקו' מנר חנוכה דלא חיישי' להאורחים ע"ש. ולפ"ז בנ"ד יש להסתפק אם זה מקרי דר בין הגוים דניחוש להאורחים או לא:
ולפע"ד נראה ליישב כל הקו' הנ"ל דלכאו' יש להבין דברי הרמ"א בשם תשו' האשכנזי דיש לחוש להאורחים דמשמע מיני' דיש לחוש אפי' בקבלנות דשדה לפ"מ שהביא הטו"ז בריש סי' רמ"ג בשם הרהמ"ג והר"ן ז"ל דהא דלא התירו חכמים בקבלנות דשדה מפני הטעם שתולין באריסות הוא משום דלא התירו חכמים אלא כשאמת כן שאם יחקרו הדבר ימצא שכן הוא שהעכו"ם נוטל חלק בפירות אבל בה"ג שהבעלים נוטלים כל הפירות מיחזי ליהוי לאינשי כשכיר יום ע"ש. והקשה ע"ז היד אפרים דכיון שיחקרו יתוודע להם שהוא קבלנות ואם לא יחקרו יתלו באריסות. ותירוץ ע"ז דזה ודאי עתיד להגלות להם שאין העכו"ם נוטל חלק בפירות שיראו כן בעת הקציר כמ"ש המג"א סי' רמ"ד ס"ק ה' ממילא אתו למחשדו שהוא בשכירות יום ולא יתנו אל לבבם לחקור זאת אם הוא בקבלנות או שכיר יום ע"ש:
ומעתה לפי"ז איך ניחוש להאורחים הבאים להתאכסן ליום או יומים מניין יוודע להם שהבעלים נוטלים כל חלק הפירות בשעת הקציר דיתחזו להו כשכיר יום ואמאי לא יתלו האורחים שהוא באריסות כדרך כל השדות שניתנות באריסות, אלא בודאי נלע"ד לומר מכח זה דחיישי' דהאורחים נשאלו מאחד מבני העיר או מבני ביתו וע"י יוודע להם שאינם באריסות ואזי יחשדו שהוא בשכר יום תה נלע"ד ברור. ובזה יהי' שפיר מיושב קו' התב"ש שהביא המחה"ש בסי' רמ"ד ס"ק ח' אהא דכ' המג"א דחוץ לתחום ליכא למיחוש שיקלעו אורחים לשם דמסתמא אין דרך ישראל לשבות אלא עם יהודי ע"כ, והקשה התב"ש דא"כ הו"ל לאסור חוץ לתחום כמלא עינו פן יעמוד אדם סוף התחום ויראה שעושה מלאכה חוץ לתחום ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דלזה בודאי לא חיישי' כיון דשם לא יתוודע לו שאינו באריסות. וא"כ בודאי לא יחשדהו ויהי' תולה שהוא באריסות כנ"ל דהא סתם מלאכה שהוא חוץ לתחום זהו בודאי מלאכת השדה שהוא דרכו באריסות וגם אם יהי' משכחת באיזה פעם גם בשאר מלאכות חוץ לתחום זה בודאי מילתא דלא שכיחי כלל שיהי' משכחת שיעמוד איש אחד בסוף התחום ויהי' רואה וא"ש:
ומעתה לפי"ז דעיקר החשש באורחים הוא משום שיתוודע להם הענין מבני המקום שהם שם ולזה כשהוא מפורסים אצל בני המקום דליכא שום חשד גם להאורחים לא חיישינן שיחשדו אותו כיון שיתודע להם מבני המקום ההוא דליכא שום חשד ולזה שפיר כתב התוי"ט בשם הירושלמי דלא חיישי' לעוברים ושבים ומפני מ"ע כמו לבני עירו והיינו משום דכיון דלבני עירו ליכא שום חשד גם להאורחים דבדודאי יתוודע גם להאורחים מבני עירו דליכא חשד וה"ט דחנוכה. והא דמביא הרמ"א בשם תשו' אשכנזי דחיישי' לאורחים זהו דוקא היכא דהוא דר בין העכו"ם דאזי ליכא למימר שיתוודע לאורחים מבני עירו כיון דליכא ממי שיתוודע להם רק מבעל המלאכה גופא והוא יאמר להם האמת שאינו באריסות וע"ז בודאי יאמינו לו וע"ז אם הוא בקבלנות לא יאמינו לו שיחשדהו שהוא משקר אבל לעיל גבי מרחץ ותנור שהוא מפורסים לבני עירו או לכל הפחות אצל השכנים דליכא שום חשד אזי גם להאורחים ליכא שום חשד כיון שיתוודע להם מן בני עירו או מן השכנים שאינם נוגעים בדבר דליכא למיחוש שהם משקרים אבל גבי תשו' אשכנזי ליכא למימר שיתוודע להם רק ממנו ואותו המה יחשדהו שיהי' משקר כנ"ל והכל מיושב בעזה"י על נכון:
ואחר כתבתי זאת מצאתי בנוב"י סי' ל"ח שדבר מזה הענין לפי דעת השואל ע"ש. ולפענ"ד נראה נכון מוכרח כאשר כתבתי. ועל דברי הנוב"י הי' לי להשיב רק שאין הזמן מסכים. ולפי"ז אם הי' בנ"ד קבלנות גמורה הי' מקום להתיר כיון שדרים שם עוד איזה יהודים אשר יודעים שהוא עושה בהיתר ולהם יאמינו האורחים שאינם נוגעים בדבר דתשו' אשכנזי אינו חושש להאורחים לפי הנ"ל רק כשהוא דר יחידי בין העכו"ם ואינם דרים שם שאר יהודים שאינם נוגעים בדבר כנ"ל. ועכ"ז אין בדעתי לסמוך ע"ז להתיר אפי' הי' קבלנות גמורה דהא חזי' דתשו' אשכנזי חושש דאפי' בני ביתו יחשדהו שהוא משקר ואפי' אם נימא שיש לחלק עכ"ז הא המג"א פסק בסי' רמ"ג ס"ק ב' גבי מרחץ דקבלנות גמורה מדינא אסור משום שיש ליהודי ריוח במה שהעכו"ם עושה בשבת. ועוד יותר כתב הפמ"ג בריש רמ"ג במש"ז דהמעיין בהר"ן ספ"ק דע"ז משמע דקבלנות דשדה אע"ג דאין ישראל נהנה במלאכת שבת מ"מ להמון עם מתחזי להו כשכיר יום. ואעפ"י שידעו שקבלו הוא דלידהו אין חילוק כל שאין עכו"ם נוטל בריוח ויבוא להתיר או שכיר יום ממש ולזה אפי' היכא דנתפרסם ומנהג המקום לשכור רק בקבלנות לשנה ג"כ אסור להר"ן ע"ש. והנוב"י והתוס' ז"ל העלימו עין מזה. ומ"ש בשם מורה א' להתיר ע"י שנותן דבר מועט מריוח לא' משכירי שנה הנ"ל ושיהי' ההיתר מטעם שותפות דהוא הרעה והוא שטות גדול אשר אין כדאין להשיב עליו כאשר כתבתי ועוד יותר אשר אין כדאי להאריך בזה:
אמנם כדי שלא להוציא בלי שום היתר אמרתי לכתוב איזה צד היתר הנראה לפענ"ד אם הוא צורך גדול. דהיינו שיפסקו עם הנכרים הנשכרים לשנה שיתנו להם זהב א' מכל מאה זהובים שיהי' ריווח מכל הטאבאק והוא מה שקורין "איין פראצענט" ואם זה יעלה לסך מרובה אזי יוכלו שיפסקו שיתנו להם חצי זהב מכל מאה זהו' וזה החלק שיגיעו להם יוכלו לקבל ולחלק ביניהם בשוה כל השכירי שנה בשוה ומה טוב יותר שיקבלו חלקם עוד מהטאבאק גופא ודבר זה יהי' להם חוץ מהשכירות שנותנים להם. וכדרך זה כתב הנוב"י במהד"ת סי' כ"ט והגם שהחת"ס באו"ח סי' נ"ט אינינו מסכים על ההיתר כזה שיקח הפועל מכל יורה חביות א' משום דאריסות דשדה נוטל שליש ורביע כדרך האריסין שמטריחין בשביל זה בשדה כזו אבל לטרוח לבשל יורה בשביל שכר חביות א' שכר זה אינו אלא הרעמה בעלמא עי"ש שמאריך עוד בזה:
ולפענ"ד נראה זהו דוקא בנידון דידי' שהוא דומי' דמרחץ אבל בנידון דידן שהוא מלאכת שדה שדרכו באריסות אשר מכח זה גם בקבלנות הי' ראוי להיות מותר משום שיהי' תולין באריסות. רק שהרב המגיד והר"ן כתבו משום כשיחקרו בשעת הקציר שהבעלים נוטלים כל הפירות מחזי להו לאינשי כשכיר יום כמו שהבאתי לעיל בשם הטו"ז והפמ"ג והיד אפרים ולזה בכהא"ג שגם השכירות האלו יטלו בשעת הקציר איזה חלק בריוח ואז אם יחקרו בשעת הקציר יראו שאין הבעלים נוטלין כל הפירות ואזי בודאי נוכל לומר שיטלו באריסות משום שזה יוודע להם כמה הם נוטלים ויוכל להיות שנוטלים שליש ורביע ואף אם נימא שגם זאת יוודע להם שאין נוטלים רק דבר מועט מ"מ זה בודאי יוודע להם מזה בבירור שאינם שכירי יום דלגבי שכירי יום זהו לא משכחת כלל שיטלו אפי' דבר מועט איזה חלק בהריוח וא"כ אפי' לדברי הפמ"ג בשם הרנז"ל הנ"ל שקבלנות בשדה מדינא אסור משום דמיחזי כשכירי יום הנ"ל. מ"מ בכה"ג שנוטלים חלק בהריוח אע"ג דהוא דבר מועט לא מיחזי כשכיר יום משום דלגבי שכירי יום לא משכחת כלל שיטלו חלק בהריוח וממילא כשלא יוכלו לתלות בשכירי יום בודאי הוי הקבלנות היתר גמור בשדה כיון שדרכו באריסות ובפרט במלאכת הטאבאק רובם ככולם דרכם באריסות כידוע, ולזה יש לנו ב' צדדים להתיר הא') לתלות שהוא באריסות. והב') שהוא בקבלנות ואפי' אם יתברר בשעת הקציר שהוא בקבלנות ממילא אז יתברר ג"כ שאינו שכירי יום כיון דלא משכחת גבי שכירי יום כיון דלא משכחת גבי שכירי יום שיטלו שום חלק בשעת הקציר ובכה"ג בודאי יש להתיר בקבלנות כנ"ל:
ועד"ז הי' נלענ"ד לפרש דברי הטור בסי' רמ"ג לקיים הגי' שכתב הלכך מותר בקבלנות שהב"י וסייעתו הגי' בהבלעה והחת"ס סי' נ"ט כתב דגי' בקבלנות מוכרח הוא דמלשון הטור משמע אחר שכתב בשם הרא"ש דבמדינתינו נתפרסם שרגילין להשכיר מרחץ מותר להשכירו הלכך מותר בהבלעה והוא תמוה מאי הלכך דהא בי' קאי ומיני' מיירי ולא הו"ל למימר אלא ובלבד שלא ישכירנו יום יום ויקח שכר שבת וכו' אע"כ דהטור בא לחדש בהאי הלכך דאפי' בקבלנות מותר יע"ש:
ונלפע"ד לפרש כוונת הטור דקאמר בשם הרא"ש ז"ל דנתפרסם הדבר בכל גבולינו שכל מי שיש לו מרחץ או תנור שוכר פועלים לעשות לו מלאכה בהם וכו' אלא משכירו לאחר לשנה וכו' דהיינו שאינו שוכר לו פועלים שכירי יום רק הוא משכירו לשנה ולזה איכא כאן תרתי לטיבותא חדא שאינו שוכר כלל שכירי יום וגם דרכו להשכירו לשנה ומעתה כיון שאינו שוכר כלל שכירי יום בודאי קבלנות מותר דאין לחוש שיהי' חשודי משום שכירי יום וגם אינו נקראת על שמו כיון שדרכו להשכירו ולפי"ז בנידן דידן יש להסתפק אם זה מקרי דר בין הגוים דניחוש להאורחים או לא:
ולפענ"ד נראה ליישב כל הקו' הנ"ל דלכאורה יש להבין דברי הרמ"א בשם תשו' האשכנזי ליש לחוש להאורחים דמשמע מיני' דיש לחוש אפי' בקבלנות דשדה. לפ"מ שהביא הטו"ז בריש סי' רמ"ג בשם הרהמ"ג והר"ן ז"ל דהא דלא התירו החכמים בקבלנות דשדה מפני הטעם שתולין באריסות הוא משום דלא התירו מטעם זה אלא כשהאמת כן שאם יחקרו הדבר ימצא שכן הוא שהעכו"ם נוטל חלק בפירות, אבל כה"ג שהבעלים נוטלים כל הפירות מחזי להו לאינשי כשכירי יום ולזה שפיר כתב הלכך מותר בקבלנות שאין מלאכת עכו"ם נקראת על שמו. ובזה יהי' מיושב מ"ש הב"י שהדעת נוטה שלא לגרוס בקבלנות כי היכא דלא נשווי' להרא"ש חולק על רוב הפוסקים שאוסרים בזה ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דהפוסקים לא אסרו בקבלנות אלא היכא דאיכא לחשודי שהוא שכיר יום. משא"כ לפ"מ שביארנו דברי הטור שכתב דמפורסים דאינו שוכר פועלים דהיינו שאינו שוכר שכירי יום. וא"כ אין לחשוד שהם שכירי יום. ולזה שפיר מותר בקבלנות. ולפע"ד זה מוכרח בכוונתו דמה שאמר שאינו שוכר פועלים דהיינו שכיר יום דוקא. אבל בקבלנות בודאי שוכר דאל"ה איך קאמר אח"כ הלכך מותר בקבלנות. הא קאמר מעיקרא דאין שוכר פועלים אלא היינו שכירי יום. ולזה שפיר קאמר הלכך מותר בקבלנות משום דאין לחשדו בשכיר יום כנ"ל וא"ש:
אמנם כל זה לא א"ש אלא לשיטות הטו"ז וסייעתו דקבלנות דמרחץ אע"ג דמרויח ממלאכת שבת אעפ"כ אינו אסור מדינא רק משום מ"ע שיחשדהו בשכירי יום כמבואר בלבושי שרד אבל לשיטות המג"א דס"ל דהיכא דמרויח ממלאכת שבת אסור מדינא ואינו מותר בקבלנות אפי' היכא דליכא לחשודי בשכירי יום עדיין דברי הטור איני מיושב במה שפי' שמותר בקבלנות משום דאין רגיל לשכור פועלים שכירי יום כנ"ל:
ולפע"ד נראה ליישב אפי' בשיטות המג"א דהנה בסי' רמ"ד סי' ה' מתירין במכס לקבל בשבת בקבלנות משום פסידא כי היכא שלא יבוא לידי איסור היותר גדול. והקשה שם הטו"ז דלמה לא התירו גם במרחץ להשכיר לעכו"ם משום פסידא ותירוץ דבמרחץ אין הפסד גדול כ"כ. ובאמת המג"א כתב דבמרחץ פעמים איכא פסידא יותר מבמכס. אמנם העיקר בזה נלע"ד כמו שמסיים שם הטו"ז. ועוד אני מוסיף קצת נופך משלי דבשלמא גבי מכס הוי הפסד לעניים בכל שעה ושעה כשהוא יודע ורואה שעוברים בלתי תשלומים דמכס ותמיד ההפסד לעניים. ולזה חששו שלא יבוא לאיסור חמור שיקבל הוא בעצמו המכס משא"כ לגבי המרחץ כי עושה מעיקרא המרחץ ידע כי לא יעסוק בו בשבת כלל אפי' ע"י נכרי אין בו חשש שמא עושה איסור כיון שהוא מסיח דעתו ממנו בשבת לגמרי. וזה לפענ"ד פשוט וברור:
והנה כל זה כשאין כאן שום היתר במרחץ בשבת וממילא הוא מסיח דעתו ממנו לגמרי בשבת. וגם אין רגילות כלל לבוא במרחץ כדי לרחוץ בשבת כיון שידוע שבשבת המרחץ סגור ולזה בודאי אין מבוא שיבוא לידי איסור חמור. משא"כ כשהוא מפורסם שהוא משכירו אזי בודאי אנו מוכרחים להתיר לו להשכיר ואזי ממילא רגילין לרחוץ בו בשבת ובכה"ג בודאי משכחת שע"י השכירות יבוא לידי איסור חמור היכא שישכירו לימים דאז אסור ליקח שכר בשבת ויו"ט אליבא דכ"ע. ולזה ראה הטור להתיר יותר בקבלנות היכא דאין חשש משום שכירי יום. דזה הוא איסור קל יותר לדעת הטור ממה שמשכירו לימים ויקח שכר שבת ויו"ט. ולזה שפיר מסיים הטור הלכך מותר בקבלנות וכו'. אבל אם הי' משכירו לימים אסור ליקח שכר שבת ויו"ט. שבזה נותן טעם דלמה מתירו בקבלנות דהא עדיין בקבלנות אין היתר גמור כיון שמרויח ממלאכת שבת כדברי המג"א שהוא אסור מדינא אפי' במקום שאין. חשש משכירי יום היינו משום שזה נוחה לו להתיר יותר בקבלנות מלהשכירו. דבהשכירו איכא חשש איסור חמור יותר כשיהי' משכירו לימים ויקח שכר שבת ויו"ט כנ"ל גבי מכס שמתירין איסור קל שלא לבוא לידי איסור היותר חמור. ושפיר מיושב דברי הטור גם במה שמסיים לאסור שכירות יום כמבואר בחת"ס סי' נ"ט שתמה בזה ויישבו בדוחק ע"ש. ולפי הנ"ל הכל ניחא בס"ד וא"ש:
ומעתה נחזור לענינינו בנ"ד. דבודאי יש להתיר כנ"ל ובפרט שיש חשש שלא יבוא לידי איסור יותר חמור. והגם דלפי דברי המג"א הנ"ל עדיין בזה איננו מותר לגמרי כיון שעדיין הישראל מרויח במלאכתן של הפועלים בשבת שלא יצטרכו לשכור שכירי יום. מ"מ כדאי הוא הטו"ז וסייעתו לסמוך עליו. ובפרט כשהוא שעת הדחק. ובפרט שנלפע"ד לפי דרך הנ"ל גם למג"א הוא מותר. דאע"ג דישראל מרוויח. מ"מ גם הפועלים מרוויחים מפני שנוטלים חלק בריווח. דהמג"א לא קאמר וסור רק כשישראל מרויח והעכו"ם אינו מרויח כנ"ל כמבואר במפורשים. משא"כ בכידון דידן שגם הפועלים מרוויחים אזי שפיר נוכל לומר דנכרי אדעתי' דנפשי' קעביד. הגם שעדיין אין דעתי נוחה עוד בהיתר זה לגמרי מ"מ הכל לפי ראות עיני המורה. ולזה אם תראה שהוא שעת הדחק ויש חשש שלא יבוא לידי איסור חמור יותר נוכל להתיר לו לפי דרך הנ"ל:
אמנם עוד יש דבר מורווח מזה דהיינו שיפסוק לפועלים עוד יותר חלק מן הריוח באופן שיהי' עליהם מוטל כל המלאכה של הנואבאק ואם יצטרכו עוד לשכירי יום כנהוגי המה. דהיינו הפועלים גופא ישכרו אותם מהחלק הריווח שלהם ואז יהי' כל הריווח של מלאכת השבת שלהם ולא של ישראל תהו מותר לפענ"ד אליבא דכ"ע בלי שום פקפוק. ויען שנתעכב האגרת הזה היום מהב"ד ואיננו נשלח אמרתי לכתוב ג"כ מה שיש לי להשיב על דברי הנוב"י מה שהשיב על דברי השואל במד"ת סי' ל"ה וז"ל. וע"ז כתב מעלתו דליכא שום חשש בזה שהאורחים קודם שיחשדו אותו שיתודע לאורחים שבמקום ההוא דרכם להשכיר ואני תמה על דבריו וכו' ואם יאמר של בעל הדבר עצמו לא יאמינו לא ויחשדו ששקר אמר. משא"כ לשאר בני העיר יאמינו אם אחד אומר כן א"כ יהי' מקום שאין שם יהודי רק זה לבדו חמור ממקום שדרים הרבה יהודים שבמקום שדר לבדו יהי' אסור מחשש אורחים ואין לסמוך ע"ז החקירה כי אצל מי יחקור ובעל דבר לא יהי' נאמן ובמקום שדרים הרבה ישראל יהי' מותר אתמהא. ולא אשכחן חידוש זה בשום דברי פוסק עכ"ל ע"ש שמאריך בזה:
והנה באמת לא מצא הוא חידש זה בשום פוסק אבל אנכי מצאתי בפוסק גדול המפורסים בעל החת"ס שמחלק בכה"ג בסי' ס' דתשו' אשכנזי אינו חושש לאורחים רק כשדר בין הגוים ואין שם ישראלים ע"ש שמאריך ובעקבותיו הלכתי ג"כ אנכי לחלק כן וכוונתי בע"ה לדעת השואל. ומצאתי ראי' נכונה ע"ז כנ"ל. ולפענ"ד שהיא ראי' מוכרחת וברור ונכון בעה"י:
ומה שכתב הנוב"י שם לדחות מהא דבמרחץ יש חילוק בין רוחצים רק שכיני המרחץ. כמבואר סוסי' רמ"ג ומדוע לא נימא גם אם רוחצים בו הכל יהי' מותר שקודם שיחשדו ישאלו השכנים ויודיע להם שהשכירו להוי עכ"ל. זה ג"כ לענ"ד אינו דחוי' דיש לחלק בין אורחים שדרכם לשאול את בני העיר על מנהגם ודרכם. משא"כ בני העיר גופא אין דרכם לשאול משכנים על דבר מה שיתהו' בשכינותם:
ומה שהשיב מלשון הירושלמי דקאמר לא חשו לעוברים ושבים מפני מה"ע מדלא קאמר דלית חשש מה"ע אלא לא חשו משמע שיש חשש אלא שחכמים לא חשו וע"כ הוא מהנועם המג"א שבשביעית הקילו עכ"ל גם זה לפענ"ד מלבד שהוא דקדוק קל ולא עוד שאינו ראוי' לדחות בזה הסברא הישרה הנ"ל ובפרט שהיא מכרחת כאשר כתבתי כנ"ל. נראה לפע"ד לפרש דברי הירושלמי בודאי יש לחלק כשהאורחים מעכבים את עצמם איזה זמן מה מעיר אזי בודאי הסברא הנ"ל אמיתות שיתוודע להם הדבר מבני העיר כנ"ל משא"כ כשעוברים ושבים אינם מתעכבים כלל בתוך העיר בודאי לא שייך סברא הנ"ל שיתוודע להם הדבר וא"כ הי' ראוי לחוש בזה לחשד האורחים:
אמנם זהו מילתא דלא שכיח שזהו הרגע כשיעברו האורחים בתוך העיר יהי' מוצאין האשפות בתוך העיר. ולזה שפיר קאמר הירושלמי דלא מבעי' כשיתעכבו האורחים דאע"ג דאז יהי' אורח רק בעובר ושב כיון שצריך לשבות שם במקום שהוא כל השבת ומעתה נחזור לעניינינו הנ"ל. דבנידון דידן כיון שדרים שם עוד יהודים שאינם שייכים בנגיעות דבר למלאכת הטאבאק ולהם יאמינו האורחים לא שייך בהם משום מה"ע כשיעשו בדרך היתר באופן שבודאי גם להם יהי' מפורסים ההיתר דלא יגרעו משכינ' המרחץ הנ"ל רק שיהי' בדרך ההיתר כנ"ל כמובן מכל הנ"ל דברי אוה"נ: ה"ק יואל צבי ראטה