שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
חלק יו"ד · סימן כה
נשאלתי בראובן ואשתו ובנם כבן שנה נסעו לכפר אחד אודות בנם אשר חלה ויסע אתם שמעון אחי האשה ויצטוו מן הדאקטער לשמור הילד מאוד מן הצינה ע"כ בחרו להם לבוא שמה אל חדר אחד מצד לבית הדאקטער מקום אשר הפועלים עושים במלאכתם למען יחם להם וזה הי' מעשה קודם חג הסוכות העבר ויאמר ראובן עתה לו שמעוני אתם תהיו מעט בבית זה ואני אלך לקנות לולב לחג הבע"ל אשר מוכרים בחצר ההוא אך ראו אם אלך לא תשאר האשה יחידה פה בין הפועלים ההמה הרבים ואתה שמעון אם תבקש להשגיח על הסוס בעד החלון תשקיף וטרם שהלך אמר לשמעון זע דוא זאלסט ניט לאזין אליין דיין שוועסטער ואל האשה אמר זע דוא ואלסט ניט בלייבין אליין דא זאלסט ניט לאזין דיין ברודער שמעון ארוש גיין וכאשר הלך ושב וירא והנה שמעון עומד אצל הסוס ומאז השתים בינו לבינה והאשה כמעט נפלה למשכב ר"ל מהו דינא דהך איתתא:
תשובה הדין הוה נחלק לשתי פנים האחד יש לחקור אם הקינוי הוי קינוי והשנית אם הסתירה הוי סתירה והנה לענין הקינוי גרסינן בסוטה ב' ב' אמר ר' חנינא מסורא לא לימא אינש לאתתי' בוחן הזה לא תסתרי בהדיא פלניא דלמא קיי"ל כר' יוסי בר יהודה דאמר קינוי עפ"י עצמו ומסתתרה וליכא האידנא מי סוטה למבדקה וקאסר לה עילוי' איסורא דלעלם ע"כ ובספר המצות הוא הסמ"ג פסק להא דר' חנינא להלכה וכן הוא בסמ"ק יום רביעי וכן פסק הטוש"ע והרמב"ם בה' סוטה לא כתב להא דר' חנינא רק שהגמיי' הביא זה בשם הסמ"ג ובסוף הלכות סוטה כ' הרמב"ם וז"ל אין ראוי לאדם לקפוץ לקנאות בפני עדים תחילה אלא בינו לבינה בדרך נחת וטהרה ואזהרה כו' וכתב עליו הרב בכ"מ שלמדה מהא דר' חנינא מסורא כו' ואף דלא קיי"ל הכי אלא כר' יהושע דאמר מקנא לה עפ"י שנים מ"מ למד מזה הרב דהוא הדין לדידן דאינו ראוי לקנאות עפ"י שנים עכ"ל עיי"ש היטיב יראה להדיא מדבריו דדעתו הוא דהרמב"ם לא ס"ל להא דר"ח רק שלמד מזה לדידן דאין לקנאות בפני שנים אבל בינו לבין עצמו לא איכפת לן כלל בזה משום דלא קיי"ל כר' חנינא ולכך כתב הרמב"ם אלא בינו לבינה והיינו משום דלדידן דקיי"ל כר' יהושע אין קפידא בקינוי דבינו לבינה משום שלא יוכל לבא לידי איסור ולכך הב"י עצמו דפסק כהא דר' חנינא עפ"י דעת הסמ"ג וסמ"ק והטור לזה שינה בשולחנו הטהור בסי' קע"ח מלשון הרמב"ם ואף שמדרכו תמיד להיות נמשך אחר לשון הרמב"ם הנה כאן שינה בכוונה ובמקום שכתב הרמב"ם אלא בינו לבינה כתב בשו"ע ואפי' בינו לבינה והיינו משום דאזיל לשיטתו דפסיק לעיל מיני' בסי' זה כהסמ"ג וסייעתו דפסקו כר' חנינא ולכך כ' דאפי' בינו לבינה נמי לא משום דבזה נמי קמתסרא עלה כן נראה ברור כוונתו בזה ודוק:
אך אעפ"י שזהו בבירור כוונתו בזה בדעת הרמב"ם מ"מ אחרי המחילה מעצמותיו הקדושים אשתמיטתי' ונעלם ממנו לפי שעה דברי הרמב"ם בפכ"ד מה' אשות שפסק להדיא להא דר' חנינא וכן הוא בשו"ע סי' קע"ו בסופו שכתב שם ללשון הרמב"ם ועיי"ש בב"ש וח"מ וכן הוא בתשובות מהרי"ו שהביא לדברי הרמב"ם אלו שפסק כר"ח עיי"ש בסי' הנ"ל וכיון שכן ע"כ צריך לפרושי דברי הרמב"ם שכתב בה' סוטה אלא בינו לבינה כו' לאו למימרא דבינו לבינה ליכא משום קינוי רק דעיקר סמיכתו הוא עמש"כ שהאמירה תהא בדרך נחת ואזהרה כו' ונמצא אנו למידין מדברי הרמב"ם אלו דאף שמזהירה וכמש"כ ואזהרה אפ"ה כל שאומר כן בדרך זהירות ולא שחושדה רק שמזהירה להרחיקה מאיסור יחוד תו לית בזה משום קינוי וכיון שכן גם בנ"ד נראה דלא אמרה רק לזהירות בעלמא ולית בה משום קינוי:
והריטב"א בחידושיו למס קדושין. פ'. בפסקא אמר רבא חלקין על היחוד שם באמצע הפסקא כתב וז"ל ודין הוא דהא קיי"ל אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה אבל בסתירה בלא קינוי אינה נאסרת ואפי' במקנא לה עפ"י עצמו או עפ"י ע"א ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ונכנסה עמו בפני עדים לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי טומאה אינה נאסרת על בעלה כדאיתא בש"ס סוטה והרי אין לך מכוער גדול מזה עכ"ל והנה לכאורה נראה מדבריו אלה דלא פסק כהא דר' חנינא דהא לר"ח שפיר נאסרת במקנא לה עפ"י עצמו בינו לבינה אף שהסתירה הי' ג"כ עפ"י עצמו ומכ"ש בנסתרה בעדים וא"כ אמאי כתב הריטב"א דאינה נאסרת מן הדין אלא ע"כ דלית לי' להא דר' חנינא וכן נראה נמי מדברי הרשב"א שהביא הב"י בסי' קע"מ שכ' וז"ל הרשב"א בתשו' סי' תקנ"ז קרוב אני בעיני לומר דמי שאמר לאשתו לא תסתר עם פלוני בלא עדים ונסתרה בפניו בלא עדים אעפ"י שמדין תורה אינה מתגרשת מ"מ מצוה לגרשה עכ"ל הנה מדבריו נמי נראה דלא פסק כהא דר"ח דאל כ אמאי כ' שמדין תורה אינה מתגרשת הא לר' חנינא מדין תורה נמי מתגרשת דחיישינן לדר' יוסי בר' יהודה ורחוק בעיני שכיון לדברי דבינו ירוחם שהביא הב"ש ריש סי' י"א דס"ל דגם בקינוי וסתירה בעדי' אעפ"י שאסורה עליו אפ"ה אין כופין אותו לגרש כל כמה דליכא טומאה עיי"ש בדבריו בנתיב ך"ג ח"ב חדא דדברי הרי"ו תמוהים בזה וכמש"כ הב"ש שם ועוד דא"כ למאי נקט הרשב"א קינוי וסתירה בלא עדים הא לדברי הרי"ו אפי' בעדי' נמי אלא וודאי דלא כיון למש"כ הרי"ו וא"כ נראה מפשטות דבריו דלא פסק להא דר"ח ובאמת דהא מלתא טעמא בעי מדוע נדחה סתמא דמימרא דאתמרא בש"ס בלי שום פלוגתא מהלכה ונראה לומר דטעמייהו הוא משום דאח"ז אמרו שם בסוגיין מאי לשון קינוי ריש לקיש אמר דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים אלמא קסבר קינוי עפ"י עצמו וכולי עלמא לא ידעי דקני לה ואמרי מאי דקמא דקא בדלא ואתו למעבד קנאה בהדה ורב יימר בר שלמיא משמי' דאביי אמר דבר המטיל קנאה בינו לבינה אלמא קסבר קינוי ע"פ שנים וכ"ע ידעי דקני לה ואיהו הוא דאתי למעבד קנאה בהדה עכ"ד הגמ' וכיון שכן י"ל דאינהו נראה להם לפסוק כאביי דהוא בתרא דס"ל דקינוי הוא עפ"י שנים דווקא ולכך דחו דברי ר' חנינא מהלכה ואף דמסקינן שם בסוגיין אלמא קסברי דאסור לקנאות ולמ"ד מותר לקנאות מהו לשון קינוי א"ר נחמן בר יצחק אין קינוי אלא לשון התראה וא"כ לדידן דקיי"ל כר' עקיבא דחובה לקנאות א"כ לא קיי"ל כאביי מ"מ משום הא לא תברא דניהי דבמאי דס"ל לאביי דאסור לקנאות לא קיי"ל כוותי' מ"מ במאי דפליג על ר"ל וס"ל דקינוי עפ"י שנים שפיר יש לנו לפסוק כוות' וכהנה רבות בפוסקים ועוד נראה לומר דאינהו קמפרשי למימרא דר' חנינא דלא אמרה אלא לזהירות יתירה לחוש לזה לכתחילה אבל לא לענין דיעבד משום דקיי"ל ר"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע ור' יוסי בר יהודה לאו משמי' דנפשי' אמרה אלא משום ר' אליעזר אמרה כדאמרינן שם בהדיא וכיון שכן בדיעבד וודאי דהדרינא לכללן דאמרינן בכל דוכתי דהלכה כר' יהושע לגבי ר' אליעזר ור' חנינא נמי לא אמרה רק לכתחילה ואף דקמסיים למילתי' וקאסר לה עלי' איסורא דלעלם הכל הוא לדברי ר"י בר"י וה"ק דלר"י בר"י תהי' אסורה עליו איסור עולם וא"כ יש לנו לחוש לדבריו עכ"פ לכתחילה דלא למעבד כן למיחת נפשי' בספיקא דפלוגתא ולפ"ז גם מדברי הסמ"ג נמי אין ראי' כ"כ דפליג עלייהו בהך מלתא דהא איהו לא העתיק רק למימרא דר' חנינא כמות שהוא בלי שום הוספת דברים וא"כ שפיר נוכל לפרושי כדפרישית דלענין לכתחילה לחוד הוא דקאמר רק שמדברי הסמ"ק אינו נראה כן גם דברי הרמב"ם בפכ"ד מה' אישות ברור מללו דאפילו לדידן אסורה עליו גם בדיעבד ולפ"ז יהי' הך דינא דקינוי בינו לבינה במחלוקת שנוי' דלהרמב"ם והסמ"ק והטור הוי קינוי אפי' בדיעבד לאסרה עליו ולהרשב"א והריטב"א לא הוי קינוי בדיעבד ודברי הסמ"ג בזה לא מכרען כמאן ס"ל וכדכתיבנא וא"כ הי' מזה סניף להקל בנ"ד דלא הוי קינוי להרשב"א והריטב"א:
אך באמת אין מדברי הריטב"א והרשב"א הוכחה גמורה לומר דפליגי על הרמב"ם בהך מילתא והיינו משום דעיקר שקלא וטריא דהריטב"א שם בהאי פיסקא הוא להוכיח דבעידי כיעור לחוד לא מפקינן לה מבעלה ואינה נשארת עליו מן הדין ואם רוצה לקיימה מותר לקיימה וע"ז האריך שם להביא ראיות שאינה נאסרת עליו מן הדין ולזה שפיר הביא ראי' מדר' יהושע דס"ל דמקנא לה עפ"י שנים דווקא אבל אם קינא לה עפ"י עצמו או בע"א אף שנסתרה בעדים מ"ח אינה נאסרת עליו אף דאין לך כיעור גדול מזה אלא ש"מ דבע"כ לחוד לא מפקינן איתתא מבעלה וכיון שכן שפיר יש לומר דס"ל להלכה כר' חנינא דאפי' בינו לבינה נמי הוי קינוי לאוסרה עליו משום דחיישינן לדר"י בר"י רק שעכ"ז לענין עידי כיעור לחוד שפיר הביא ראי' מדר' יהושע וניהי דאנן קיי"ל דהוי קינוי מ"מ הא חזינן דלר' יהושע דס"ל דלא הוי קינוי משום כיעור לחוד לא קמתסרא והיינו דקמסיים בדבריו והרי אין לך מכוער גדול מזה ואף שדבריו סתומים קצת בזה דהא לא הזכיר כלל להא דר' יהושע בדבריו מ"מ נראה ברור שכן כוונתו ודו"ק. גם דברי הרב"א יתפרשו עד"ז דעיקר שקלא וטריא דהרשב"א התם בתשובה הנ"ל על אודות ראובן שראה דברים מראים באשתו שזנתה אם תיקן בזה רבינו גרשון שלא יגרשנה בע"כ ושקל וטרי שם דבכה"ג לא תיקן רגמ"ה משום דמצוה לגרשה ובמקום מצוה לא תיקן וע"ז כתב שם וקרוב אני בעיני נומר כו' וכמש"כ בשמו הב"י כנ"ל ור"ל דאפי' לר' יהושע דאינה מתגרשת מן הדין מ"מ מצוה לגרשה גם דברי הרשב"א בסי' אלף רנ"ו שכ' שם באמצע התשובה וז"ל ואין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קו"ס ואפי קינא לה ונסתרה בע"א אינה אסורה עכ"ל נמי מתפרשין כמו שפרשנו לדברי הריטב"א משום דשם באותה תשובה מיירי לענין עידי כיעור דלא מפקינן לה מבעלה וכהריטב"א ומעתה כיון דנוכל לפרושי לדבריהם באופן שלא יסתרו לדברי הרמב"ם אף דמסתימת לשונם לכאורה לא משמע כן מ"מ כך חובותינו וכך יפה לנו להשוות את הפוסקים ושלא להרבות במחלוק ביניהם לכך אין לעשות מזה שום סניף להקל בנ"ד ועיין:
עוד זאת יש לחקור בנ"ד דקינא לה מרבים ובירושלמי ברפ"ק דסוטה ה' ב' אמרו מהו שיקנא לה משני ב"א כאחד ר' יודן אמר במחלוקת שנוי' מאן דמר מקנא לה מאביי' ומבנה מקנא לה משני ב"א כאחת ר' יוסי בעי מקנא לה ממאה בני אדם אמר ר' יוסי בר בון אמר לה אל תכנסי לבית הכנסת נכנסת ע"כ דברי הירושלמי והרמב"ם פסק דקינוי מב' ב"א כאחת הוי קינוי וכתב עלה הכ"מ דאף דר' יודין אמר כמחלוקת שנוי' מ"מ כיון דר' יוסי אמר בעי מקנא לה ממאה ב"א כאחד והך בעי פירושו הוא לשון רצון ולא לשין איבעיא ור"ל דאם רוצה לקנאות לה אפי' ממאה ב"א ולכך פסק הרמב"ם דקינוי מב' ב"א הוי קינוי משום דרי יוסי ס"ל כן גם הגר"א בביאוריו לאהע"ז העתיק ג"כ לדברי הכ"מ ופירושו דהך בעי הוא לשון רבון ולדבריהם לאו דווקא מב' ב"א הוי קינוי אלא אפי' ממאה נמי הוי קינוי אך לא יכולתי להלום לפירושם הא דמסיק עלה כירושלמי למימרא דר' יוסי בר בון דאם אמר לה אל תכנסי לביהכנ"ס נכנסת דאינו ענין כלל לפלפליו וגם אם הוא מימרא בפ"ע אינו ענין לכאן כלל וגם כי אינו מובן מאי כוונתו ועוד דלפירושם א"כ למאי נקיט הרמב"ם בלישני' קינא לה מב' ב"א טפי ה"ל למנקט קינא לה מהרבה ברא ואפי' ממאה ב"א וכלישנא דר' יוסי דהירושלמי לכך נלע"ד דהעיקר בזה כמו שפירש הרב בעל מראה הפנים ופני משה דהך בעי דקאמר ר' יוסי הוא לשון איבעיא וה"ק להך מ"ד דמשנים הוי קינוי ע"ז קמיבעי' לר' יוסי אם הוא הדין ליותר משנים עד מאה נמי הוי קינוי אם לא וקפשיט לה ר' יוסי בר בון דלא הוי קינוי דאלו אמר לה אל תכנסי לביה"כנ וכי תיסק אדעתין דגם וה הוי קינוי דהא וודאי דמלתא דפשיטא הוא דלא הוי קינוי ורשאה לכנס וה"נ דכוותה דממאה ב"א לא הוי קינוי עיי"ש בדבריו כי דבריו נכללים בפירוש הירושלמי אלא שמה שכ' דלהכי לא הוי קינוי משום דבמאה אי אפשר דלית בהו תרי דלא פריצי ואין כאן יחוד לא נראו לי דבריו בזה דמאין הוא מלתא דפשיטא דא"א דלית בהו תרי וכשרי דלמא כולהו פריצי וכיון דאשכחן בש"ס דילן דאמרינן מעשה הי' והוציאוה עשרה במטה וא"כ כשם דמשכחת לה עשרה ופריצי כמו כן אפשר להיות גם מאה ופריצי דמאי גבול תיתן לזה ובהדיא אמרינן במס' קדושין בירושלמי בסופו לענין איסור יחוד דאפי' מאה ופריצי נמי לא וא"כ הרי יוכל להיות מאה ופריצי וכיון שכן אמאי לא נאמר כיון דקינא לה ממאה א"כ מסתמא הוא חושד את כולם בפריצי וא"נ אמאי לא יהי' קינויו קינוי לכך נראה דטעמו דהירושלמי בזה הוא משום דבמרובים כ"כ תו לא מקרי סתירה ולפ"ז לאו דווקא מאה אלא כל שהוא יתר משנים גם להירושלמי לא הוי קינוי דא"כ הדק"ל דמאי גבול יש בזה אלא ע"כ דכל שהוא יותר משנים הוי רבים ואין כאן סתירה וכהא דאמרינן בעירוכין ובב"ב כל מלתא דאת אמרה באפי תלתא לית בי' משום לשנא בישא משום דחברך חברא אית לי' כו' וה"נ כיון שהם שלשה לבר מדידה ניהי דהוי פריצי ויש לחוש לטומאה מ"מ לא מקרי סתירה ואי אפשר להשקותה ע"י סתירה כזו משום דבשלשה סוף סוף שיתגלה הדבר רק דאיהי לא חשיבא לצרפה לשלשה משום דהיא וודאי דתסתור הדבר בכל יכולתה ולכך בשנים והיא אכתי משכחת לה דלא יבוא להתגלות האמת ושפיר הויא סתירה בכדי להשקותה לברר האמת אבל בשלשה לבר מדידה בוודאי יבורר האמת מעצמו גם מבלי השקאה ולכך לא מקרי קינוי וסתירה כלל כנ"ל פשוט בטעמו על הירושלמי לפי פירושו של הרב בעל מראה הפנים וליכא לפרושי דטעמו של הירושלמי הוא משום דקינא לה מסתם בני אדם ולא פרט לה בני אדם ידועים ומלישנא דמתניתין ודהש"ס דידן בכל דוכתי משמע דבעינן שיפרוט לה אדם ידוע כדקאמר אל תסתרי עם פלוני דא"כ מאי איריא דנקיט ביהכנ"ס דרבים נכנסים לה אפי' באדם א' הוי מצי לאשמועינן הך דינא והיינו אם אמר לה אל תסתרי עם שום אדם ועיקר הדין ג"כ עדיין צ"ע ומהשתא אתי שפיר מאי דלא כ' הרמב"ם רק קינא מב' ב"א והיינו דיצא לו כן מדקמיבעי לי' לר' יוסי בר' בון כנלע"ד ברור ולפ"ז בנ"ד לפי משמעות לשון השאלה הי' בכאן יותר משנים ותו לא הוי קינוי כלל וכדכתיבנא:
ודע דבעיקר הדבר מאי דפסיק הרמב"ם להא דהירושלמי דקינוי מב' ב"א כאחד הוי קינוי הוא צ"ע טובא משום דנראה דתלמודא דידן פליג בזה על הירושלמי ומנא אמינא לה מהא דאמרינן במ' נזיר ר"פ שני נזירים שאמר א' ראיתי אחד מכם שנטמא שניהם מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה כו' וקפריך עלה בגמ' מכדי ספק טומאה ברה"י מהיכי ילפינן לה מסוטה מה סוטה דאיכא שנים אף כל ספק טומאה ברה"י הוא בשנים אבל כאן שני נזירים והאי דקאי גבייהו ה"ל תלתא ותו ה"ל כספק טומאה ברה"ר ומשני באומר ראיתי טומא' שנזרקה ביניכם ור"ל שראה מרחוק ולא הוי קאי גבייהו עכ"ד הש"ס וכיון שכן קשיא טובא דאס"ד כדברי הירושלמי דקינוי משנים נמי הוי קינוי וגם בזה עשתה התורה ספק כוודאי א"כ אפי' בשלשה נמי הוי לן למילף מסוטה דטמא ואמאי קאמר תלמודא דידן דבשלשה תי לא דמיא לסוטה והוי כרה"ר אלא ע"כ דהש"ס דילן לא ס"ל להא דהירושלמי דקינוי משנים יהי' קינוי וא"כ קשיא טובא על הרמב"ם איך פסק לתרווייהו והוא תרתי דסתרי אהדדי ואף דמצינו כה"ג ביבמות (פ"ז א) דילפינן חוזרת לאכול בשביל בנה מחוורת לאכול בשביל אבי' מדרשא דקרא דבת ובת ואפי"ה אמרינן התם דחוזרת לאכול בשביל אבי' אינה חוזרת רק לתרומה ולא לחזה ושוק וחוזרת בשביל בנה חוזרת גם לחזה ושוק והיינו משום דילפינן לחוזרת בשביל בנה מחוזרת בשביל אבי' כפי המשמעות מפשטי' דקרא דמשמעותו הפשוט מורה שהיא חוזרת גם לחזה ושוק ואף דלפי האמת אינו כן בחוזרת בשביל אבי' כדילפינן התם מקרא דאינו חוזרת לחוה ושוק מ"מ הא דילפינן מיני' חוזרת בשביל בנה הוא כפי משמעות פשטי' דקרא וא"כ ה"נ דכוותה דהא דילפינן ספק טומאה ברה"י מסוטה היינו כפי משמעות פשטי' דקרא דמיירי רק בקינא לה מאחד וא"כ ליכא כאן רק שנים אבל בג' תו הוי ספק טומאה בר"ה וטהור ואף דלפי האמת בסוטה גופה אפי' בקינא לה משנים דתו הוי שלשה אפ"ה אסורה מ"מ לא איכפת לן בזה לענין הילפותא דילפינן מיני' לספק טומאה רק דאנן ילפינן מיני' כפי חש משמעות פשטי' דקראי דלא מיירי רק בחד חשוד אך באמת זה אינו דהא אמרינן התם אזל רב מרדכי אמרה לשמעתא קמי' דרב אשי אמר מהיכא קא מתרביא מובת מי עדיפא לה מינה התם כתיבי מיעוטי הכא לא כתיבי מיעוטי ע"כ פי' דבכל הנך מיעוטי דממעטינן לה מחזה ושוק כתיב אביה דווקא דמשמע דדווקא לגבי אביה אינה חוזרת לחזה ושוק אבל בשביל בנה חוזרת גם לחזה ושוק ואע"ג דלרבינא בר שילא דדריש התם היא בתרומת מת הקדשים לא תאכל במורם מן הקדשים לא תאכל והתם הא לא כתיב אביה וא"כ נימא דגם בחוזרת בשביל בנה מיירי קרא מ"מ זה אינו כמו שתירצו שם בתוס' דכיון דכתב רישא דקרא ובת איש כהן נראה דבחוזרת לרשות אביה מיירי עיי"ש בתוס' ד"ה התם כתיבי מיעוטא וכיון שכן אין ראי' כלל מהתם דבשלמא התם כיון דברישא דקרא כתיב ובת יתירא לרבות חוזרת בשביל בנה וגבי מיעוטא דחזה ושוק כתיב אביה דווקא דמשמע דדווקא בשביל אביה אינה חוזרת לחו"ש בזה שפיר אמרינן דאע"ג דכל עיקר הילפותא דילפינן חוזרת בשביל בנה היא מחוורת בשביל אבי' מ"מ מאחר דאיכא קרא יתירה לרבו' חוזרת בשביל בנה א"כ איכא למימר דאע"ג דבחוזרת בשביל אבי' אינה אוכלת בחו"ש מ"מ חוזרת בשביל בנה אוכלת גם בחו"ש כיון דגבי מיעוטא כתיבי אבי' דווקא וכדכתיבנא משא"כ בנ"ד גבי סוטה כיון דכל עיקר ילפותא דילפינן ספק טומאה ברה"י הוא מסוטה ואם נאמר דגבי סוטה אפי' בקינא לה משנים הוי קינוי משום דהוי סתירה א"כ וודאי דהוי לן למילף גם לענין טומאה דאף ביותר משנים הוי רה"י דהא גבי סוטה לא כתיבי מיעוטי דנוכל למידק מיני' דדווקא גבי סוטה הוי רה"י גם ביותר משנים אבל לא בעלמא וכיון שכן ה"ל למילף גם לענין טומאה דלהוי רה"י והרבה יגעתי בישוב קושיא זו ולא עלתה בידי רק ליישבה בדוחק ולומר דכולהו חשודים כחדא חשיבי' לי' להש"ס דכיון דהוא חושדם דתרווייהו אדעתא דחטא קאתי לכך כחדא חשבינן להו כיון שאין כאן דעות מחולקות משא"כ לענין ספק טומאה ברה"י כיון דהוי ג' דיעות מחולקות לכך חשיבא כר"ה דהכי נמי דכוותי' גבי סוטה אלו הי' עמהם אדם אחר שלא קינא לה ממנו דהוי דיעה מחולקת דשוב הוי ג' דיעות מחולקות דהיינו הסוטה והחוטא ואותו אדם דמלתא דפשיטא היא דלא הוי סתירה וכ"ז דוחק כמבואר וצע"ג ליישב זה ולזאת אף כי ח"ו אנני סומך על דעתי בזה לדחות דברי הרמב"ם מהלכה ובפרט שכן פסק בשו"ע מבלי שום חולק מ"מ יש לעשות מזה סניף להקל בנ"ד כיון דמפשטא דתלמודא דידן נראה דלא ס"ל כהירושלמי בהך מלתא וא"כ יש לצרפו לשארי צדדי ההתר שיש בנ"ד וכמו שיתבאר אי"ה:
עוד יש מקום להתיר בנ"ד מצד הסתירה והיינו אם לא הי' משעה שראה אותו הבעל עומד אצל הסוס עד שנכנס לבית שיעור שהי' כדי טומאה שהוא שיעור כדי לצלות ביצה ולגימעה למאי דקיי"ל לדידן דהלכה כר"ע שאמר כן במס' סוטה וכמו שפסק הרמב"ם והש"ע דהא וודאי דבעינן עכ"פ שיראה ששהתה כדי טומאה וכדתנינ' להדיא במתניתין נכנס עמו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה כו' דמשמע כל שלא ראו העדים ששהתו כד"ט אינה נאסרת עלי' והוא הדין לראיית הבעל בעצמו נמי בעינן עכ"פ שיראה ששהתה כדי טומאה ואף דבנוב"ת בסי' ק"ס מסתפק בזה דדלמא הא דתנן ושהתה עמו כדי טומאה הוא לאפוקי אם ידעינן בוודאי שלא שהתה כד"ט דאו הוא דאינה נאסרת עליו אבל היכי שראו העדים סוף סתירה ולא ראו תחילתה יש ג"כ להסתפק דלמא שהו טובא מ"מ לענד"נ דאין בזה שום ספק דבעינן שיראו העדים בוודאי ששהו כדי טומאה מתחילת הסתירה עד סופה ובלא"ה אינה נאסרת עליו משום דהכי דייקא לשנא דמתניתין דקתני ושהתה עמו כד"ט דאילו לדבריו הכי הל"ל למתני נכנסה עמו לבית בסתר ולא שהתה אינו כלום וכדקתני לעיל מיני' במתנית' דברה עמו אינו כלום ומדקתני ושהתה כד"ט משמע כפשטא דבעינן שיראו ששהתה כד"ט הא לא"ה אינה נאסרת עליו ולא תלינן לחומרא למיחש דלמא שהתה מיהו גם לפי מאי דנסתפק הנוב"ת מ"מ נראה דבנ"ד ד אין כאן שום ספק משום דעד כאן לא נסתפק התם אלא משום דאיכא ריעותא שעשתה מעשה ונכנסה עמו לבית הסתר דבזה הוא דאיכא לאסתפוקי דמסתמא אדעתא דהכי נכנסה למעבד עבירה ותו איכא למיחש דלמא שהו נמי כד"ט וכמוכח מלשונו שם ועיי"ש במש"כ בצדדי הספק ותמצא שכן הוא כוונתו משא"כ בנ"ד דליכא שום ריעותא דהא לא נכנסה עמהם לבית הסתר רק שמתחילה הייתה שם עמהם וא"כ אין כאן שום הוכחה ואומדנא לעבירה ח"ו א"כ גם אם נאמר דהוי קינוי וסתירה מ"מ כל כמה ולא ראה הבעל בבירור ששהו כד"ט אין כאן שום סתירה אפי' לפי ספיקו של הרב בנוב"ת רק שצריך לחקור אח"ז מהבעל דדלמא באמת הי' בזה שיעור סתירה דהא יכול לראותו מרחוק עומד אצל הסוס ובטרם שהגיע לכנס לבית אולי בין כה ובין כה הי' שיעור סתירה וגם אם לא ראה כבעל בעצמו ששהו כד"ט רק שמאמין לדברי אחיה נמי הוי כמו שראה הוא בעצמו כמו שפסקו הרמב"ם והשו"ע וילפי לה מעובדא דההוא סמיא דקדושין עיי"ש וגם כי הך שיעורא נראה דהוא זמן מועט דהא אמרינן עלה בסוגיין במ"ס סוטה דחד שיעורא הוא עם כדי מזיגת הכוס ולשתותו וא"כ אינו אינו אלא זמן מועט לפי הנראה:
ועוד נראה לומר דבנ"ד ליכא כאן שום סתירה כיון דאחי' שמעון לא יצא למרחוק רק לאותו חצר עצמו וגם כי לא נתן זמן מוגבל לשהותו שמה בחצר א"כ תו דמיא ליוצא ונכנס דמרתת ולכאורה הי' נראה לותר דאף בפתח פתות לר"ה כיון דקיי"ל דאין בזה משום יחיד כדאמרינן בקדושין כמו כן נמי אין בו משום סתירה אפי' בקינא לה כיון דאינו מקום סתירה משום דמרתת דלמא יכנס א' מבני ר"ה אלא שהח"מ והב"ש באהע"ז בסי' י"א הביאו בשם בעל תה"ד דאם קינא לה אפילו בפ"פ לר"ה נמי אית בי' משום סתירה ואסורה ועיינתי בדברי תה"ד עצמו וראייתו הוא מדברי התוס' במס' סוטה וחפשתי ולא נמצא כן בדברי התוס' שלפנינו בכל מס' סוטה מיהו אפשר שהיו לפניו איזה תוספת אחרים על מס' זו כמו שהורגלו להביא בדבריה' תוס' שאנץ ותוס' טו"ך אלא דמ"מ גם לפ"ז נראה דיוצא ונכנס וכגוונא דנ"ד עדיף טפי גם מפ"פ לר"ה דשם לא מרתת כ"כ שיבוא איזה אדם כיון דאינו מוכרח לבוא שמה עכ"פ אבל בנ"ד שאחי' הי' בחוץ וגם כי יחדו בעלה לשומר עלי' א"כ וודאי דהיא מרתת מיני' ולא התרצה להם לעבירה ח"ו דהא עיקר הקפידא והחששא בנ"ד הוא משום ספק רצון דבאונס לא הייתה אסירה על בעל' ישראל ועוד דהייתה מצווחת והי' אחי' שומע קולה ובא להציל' אלא ע"כ דעיקר החששא אינו אלא משום רצין ובזה וודאי דהיא מירתתת מאחי' השומר דהוא יו"נ וניהי דהפועלים לא ידעו שהושב לשומר אבל איהי הא ידעה מזה וא"כ וודאי דשייך בזה הך סברא דמרתת כחו בכל יו"נ ותו לית כאן משום סתירה דיוצ' ונכנס בכל דוכתא חשבינן לי' יושב ומשמר:
ויש להביא ראי' לזה משמעתא קמייתא דרפ"ק דחולין דאמרינן התם אביי אמר הכל שוחטין ואפי' כותי בד"א בשישראל עע"ג אבל יוצא ונכנס לא ואם שחט חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו וכולי אמר רבא ויוצא ונכנס לכתחילה לא והתנן המניח כו' יוצא ונכנס מותר מי קתני מניח המניח קתני אלא מהכא אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אעפ"י שיוצא ונכנס מותר אלא אמר רבא הכל שוחטין ואפי' כותי בד"א כשישראל יוצא ונכנס אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו כו' והתוס' שם בד"ה המניח כתבו וז"ל לאו לשנויי אליבא דאביי קאתי דהא אביי בדיעבד נמי לא שרי בלא כזית בשר אלא בא להקשות על דברי רבא שמדקדק מכאן דשרי ואפי' לכתחילה אי נמי כל זמן שיש לו לתקן ע"י כז"ב יש לו לתקן אבל אי ליתא לכותי קמן שרי עכ"ל ובד"ה אבל בא ומצאו ששחט חותך כז"ב ונותן לו הקשו וז"ל ואם תאמר כיון דרבא מדמה שחיטה כו' ויש לומר כדפרישית לעיל כיון שיכול לברר ע"י כזית בשר יש לו לברר עכ"ל ובחידושיי למס' חולין כתבתי על דברי התוס' אינו וזה לשוני שם יראה מדבריהם דאף דבדיעבד אין איסור ושרי בלא כזית בשר אפ"ה אסורים ליתן לו לכתחילה על סמך שיבדקו ע"י כז"ב לבסוף דהא בהדיא כתבו כן התוס' בד"ה בודק סכין ונותן לו וז"ל ואין להקשות דאמאי צריך לכתחילה לבדוק סכין גבי חשוד ולהיות יוצא ונכנס גבי כותי יתנו כו' או לכותי יתן כזית בשר ותרצו דחיישינן לדלמ' משתלי עכ"ל עיי"ש בדבריהם הרי להדיא דמוכח מדבריהם דאף דדיעבד אין איסור אפ"ה חיישינן לדלמא משתלי דהא בכותי לשיטת התוס' אין איסור בדיעבד ואפ"ה כתבו דחיישינן לדלמא משתלי ודלא כמ"ש הרא"ש בשם הגאונים דכל היכי דבדיעבד אין איסור לא חיישינן לדלמא משתלי (ובב"י לא כ' כן):
ומעתה חובה עלינו ליישב קושיית התוס' לשיטת הגאונים דהא לשיטתם ע"כ צריך לומר דגם בדיעבד אסור לאביי ורבא בלא כזית בשר דאיל"ה היו יכולים ליתן לו על סמך שיבדקנו לבסוף וכיון דדיעבד נמי אסור בלא כזית בשר הדרא קושיית התוס' לדוכתי' כיון דרבא מדמי כנ"ל בא ומצאו לשתרי בלא כזית בשר כנ"ל ונהי דקושייתם הראשונה שהקשו בד"ה המניח לאביי נוכל לתרץ כתירוצם קמא דלאו לשנויי אליבא דאביי קאתי כו' אבל קושייתם השניי' שהקשו לרבא קשיא ובפרט כי דברי הגאונים מוסכמים להלכה וגם הרשב"א כתב שסברתן של גאונים תורה היא וכן פסק בשו"ע כוותייהו וא"כ וודאי דצריך ליישב קושיית התוס' לש לשיטתם:
ונראה ליישב ק' התוס' דבאמת יש לחלק ביניהם דבשחיטה איכא חזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכל ספק דאתיליד לן בשחיטה בעינן למיזל לחומרא ומוקמינן לה בחזקת איסור כרב הונא דאמר בהמה בחיה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה וא"כ בנידן דידן נמי כיון דאתיליד ריעותא דשחט כותי דאיכא למיחש דלמא קלקל במזיד כיון דלא חייש אלפני עור וודאי דאסור אף בדיעבד מספק כיון דלא נתוודע לנו במה נשחטה אבל התם בחוקת היתר עומד א"כ כל ספק דאתיליד בי' מעמידין על חזקתו להיתר והא דמדמי להו רבא היינו משום דמוכח מהך דאין השומר דאף לכתחילה סגי ביוצא ונכנס וא"כ ע"כ דהוי שמירה מעלייתא וסמכינן ע"ז וא"כ גם בשחיטה תהני כיון דמרתת אבל מהא דבדיעבד שרי התם אין ראי' כלל לשחיטה דלשתרי נמי בבא ומצאו ששחט דלענין דיעבד לא דמי כלל להדדי משום דזה יש לו חזקת היתר ובהמה בחזקת איסור קיימא ובזה נסתלקה קושיית התוס' מעיקרא ולק"מ וזה ברור ואמת ולפ"ז גם קושייתם הראשונה שהקשו בד"ה המניח נמי לק"מ דשפיר משני גם לאביי דכיון דהמניח קתני בדיעבד מעתה תו לא דמי כלל אהדדי וכמש"כ ועוד הארכתי שם בזה ואכמ"ל:
ונמצא דאנו למדין מתוך דברים אילו דיו"נ הוי ממש כמו יושב ומשמר מדסמכינן ע"ז אפי' לכתחילה התם ש"מ דשמירה מעלייתא הוא ולית בה שום ספיקא דבלא"ה לא הוי סמכינן ע"ז לכתחילה וכמו שהוכחנו לשיטת הגאוני' דכל עיקר ראייתו של רבא הוא ממאי דשרי לכתחלה ש"מ דשמירה מעלייתא היא כמו יושב ומשמר דבלא"ה לא הוי מייתי ראי' משחיטה כיון דלא דמו אהדדי וכדכתיבנא וכיון שכן בנ"ד וודאי דלא מקרי סתירה כיון דחשיב כיושב ומשמר ואפי' בדינו של בעל תה"ד אני מסתפק טובא דלמה יהי' פ"פ לר"ה מקרי סתירה כיון דאין בזה משום יחוד דמרתת מבני ר"ה שלא יבוא אחד מה' לבי' וא"כ מאי סתירה הוא זה וסתירה הא בעינן עכ"פ שתהי' ומקרא מלא דבר הכתוב ונסתרה כו' ועכ"פ בנ"ד וודאי כראה דלא הוי סתירה ואף דהבעל הקפיד גם ע"ז וכמו שאמר בעד החלון תשקי' מ"מ אין בקפידתו שום ממש בזה ודמיא למה שאמרו בירושלמי אלו אמר לה אל תכנסי לביהכ"נ דנכנסת ולא משגיחינן בקפידתו וה"נ כיין דיו"נ שווה ממש ליושב ומשמר לענין דינא ח"כ לא משגחינן בקפידתו דמה שהקפיד ע"ז הוא מפני שלא ידע הדין דיו"נ הוי ג"כ שמירה מעלייתא כחו יושב ומשמר אבל אנן בתר עיקר הדין אית לן למיזל ואין כאן סתירה כלל:
ואל תשיבני מהא דקיי"ל בקדושין דנשים מבחוץ ואנשים מבפנים חוששין משום יחוד אף דאיכא להאנשים שמבפנים דרך עליהן ואיכא למימר דמרתת ואפ"ה חיישינן דו' אינו דהא על כרחך זה גרע אפי' מפת' פתו' לר"ה דה' בפ"פ לר"ה קיי"ל דאין בו משום יחוד ובנשים מבחוץ יש בו משום יחוד וא"כ כיון שהוכחנו דהך דנידון דידן עדיף אפי' מפ"פ לר"ה א"כ מכ"ש דעדיף מהא דאנשים מבפנים ונשים מבחוץ והכל מטעמא דיו"נ עדיף טפי משום דוודאי יכנס וגם מטעם דנתייחד לשומר לכך מירתתי מיני' טפי:
גם אין להשיב ע"ו מהא דאמרינן במס' סוכה דלהכי לא עבדינן סוכה בחופה לחד מ"ד משום איסור יחוד ופירש"י שמא יצטרך החתן לצאת לנקבי' והוי נמי לכאורה דומיא דיו"נ ואפ"ה חיישינן משום יחוד דשאני התם דבתי כיסאות שלהם הי' בשדה והוי כמו הפליג ולכאורה הי' נראה להביא ראי מסוגייא זו לשיטת רש"י דס"ל דהא דבעלה בעיר אין חוששין משום יחוד היינו לאיסור מלקות אבל איסורא איכא דאל"כ א אמאי חוששין לענין חופה בסיכה משום ימוד הא החתן בעיר מיהו יש לדחות דשאני חיפה דחוששין משום יחוד שושבינין ובשושבנין שבנין גם בבעלה בעיר חיישינן כדאמרינן התם בקדושין שאני רב ביבי דשושבינתו הוואי וגייסא בי' ועיין ועכ"פ מש"כ נלע"ד ברור דביוצא ונכנס וכגוונא דנידון דידן לית בי' משום סתירה ולא דמי למאי דאמרינן בטוש"ע דהא דשרי בשי' שם דרך עקלתון היינו בשאין שם אל' אח' אבל אם יש שנים או יותר אסור שאפשר לאחד לשמור הדרך וה"נ בנ"ד כיון דהוי יותר מאחד א"כ לא מהני יו"נ דטובא יש לחלק בין דרך עקלתון ליו"נ דיו"נ עדיף טפי דהוי ממש כיושב ומשמרו כדכתיבנא ועוד דהא האי דינא מקורו הוא מדברי הרשב"א והרשב"א גופי' אף דבתוה"ק סתם דבריו ולכן נמשכו אחריו הטוש"ע בסתם עכ"ז הנה בתו"הא מבואר שם דלא אמרה למלתי' רק מסברא בעלמא מבלי שום ראי' ואיהו גופי' שדא בי' נרגא דמדברי הש"ס משמע איפכא דהא קתני שם בלשון רבים וסיים ע"ז ורחוק לומר שהי' מספר דרכי עקלקלות כמספר האנשים וא"כ האי דינא גופא לאו דסמכא היא ומכ"ש שלא לדמות לזה נ"ד וכמש"כ ועוד נראה דבנ"ד דליכא רגלים לדבר לא מחשב סתירה כלל דהא כל עיקר מאי דאסרה התורה ע"י קינוי וסתירה הוא משום דאיכא רגלים לדבר כדאמרינן במס' נדה ובמס' סוטה ובכמה דוכתי' בש"ס ובירושלמי אמרינן עמו א"ר מנא לא אמר אלא עמו הא זה אחר זה לא ר' אבין אמר אפי' ואח"ז מכל מקום יש רגלים לדבר הרי דלא אמרינן ע"י סתירה רק היכי דאיכא רגלים לדבר אבל בלא רגלים לדבר לא הוי סתירה וא"כ בנ"ד אין כאן שום רגלים לדבר דמאי הוי לה למיעבד דהא בעלה לא צווה עלי' רק שלא תניח את אחי ללכת החוצה אבל לא שתניח את הילד החולה לבדו ותנוס ותצא החוצה וא"כ מאי הוי ליה למיעבד וכי בידה הי"ל להחזיק באחיה שלא יעזבנה וילך החוצה וכיון שאין כאן רגלים לדבר לא מחשב סתירה כלל ועוד נראה דאפי' אם הי' אומר לה בפירוש אם ילך אחיה שתנוס ותצא החוצה אפ"ה אין כאן סתירה מכיון שהייתה שם מתחילה בחדר ההוא וכמו דמדייק הירושלמי מלשנא דעמו ועל כרחך לאו מלשנ' דעמו לחוד קמדייק דהא אין בזה שום דיוק דהא הסתירה אי אפשר שתהי' מבלעדו אלא ע"כ דהירושלמי מדייק מלשנא דאל תכנסי עמו ולכך הוי בעי למימר דאם לא נכנסו שתיהן יחד רק בזאח"ז אף דנסתרה עמו מ"מ כיון שהכניסה לא הי' ביחד שוב אין כאן קפידא ומשום דליכא רגלים לדבר וכמשכ"ל וא"כ ניהי דהסיק הירושלמי דאף בוא"ו נמי חיישינן היינו משום דגם זה עמו מקרי ומשום דאמרי דעצת זימה הייתה וקנוניא עשו ביניהם להכנס בזא"ז שלא ירגישו בהן אבל הא וודאי דנכנסה עכ"פ בעינן ובלא"ה אין כאן סתירה כלל והיינו משום דליכא רגלים לדבר ממה שלא יצתה החוצה בצאת אחיה דאפשר דלא הרגישה תומ"י בצאתו ולאו אדעתה כמי שיקרה כן להרבה מאנשים בעלי מחשבות או אפשר שנתנמנה פורתא וכדומה ולכך בעינן נכנסה דווקא דעשתה מעשה דאז הוא דמקרי רגלים לדבר ובלא"ה לא ועיין:
מכל הלין טעמי יראה לענ"ד דאתתא דא שריא לבעלה ולית בזה שום ספיקא והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי:
דוד טעביל כמ' משה זללה"ה