אור ברסלב
שות בית דוד חלק יו"ד › סימן יט

שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

חלק יו"ד · סימן יט

סימן יח

וזה מה שהשבתי לו

לכבוד אהובי ידידי ש"ב פ"ה הרב הגדול כו' זה רעי וידידי כקש"ת מוה' אברהם שמואל דק"ק סקידל יצ"ו ולכאל"ש

מכתבו נועם הגיעני ואנחת לי חדא במה שהודיע לי אשר לא שמע הרב דפאריז בקול הרב הנ"ל לסדר הג"פ ע"י שליח לקבלה כפי דעת הרב הנ"ל כי האיש מסקידל אבי האשה המגורשת הי' בפה זה שנים וסיפר לי ענינו והראה לי מכתבו של הרב הנ"ל ולא ישרו דבריו בעיני ובפה מלא אמרתי לו יהי רצון שלא יעלה בידך ג"פ כזה למען לא יכשלו בני ישראל במומר א"א ואהי' כמצחק בעיניו ובאמת לא הי' לי עליו שום הערומות כי רוצה הוא בתקנת בתו ומקלו יגיד לו אמנם על הרב הנ"ל היטיב חרה לי איך תקע עצמו לדבר הלכה בענין חמור כזה בדבר שאין לו שחר כאשר יוכיח סופו על תחילתו מה שעשה בנידון השחטת השם והפתקות והכרזות אשר באמת דבר זה מביא לידי גיחוך ועל כיוצא בזה אמרו אל תהי שוטה בכרוזים וכעת בשמעי שלא נתקבלו דבריו להרב דפאריז נתתי שמחה בלבי ובגוף הדבר בענין הג"פ דהרב דפאריז מש"כ כת"ר שאין בזה קפידא כ"כ משום ששם זה משתנה להברות מתחלפות לתמורות במדינות לא נלענ"ד להקל בשביל זה והיינו משום כי אף כי ההברות מתחלפות ממקום למקום בשביל זה לא יתחלפו הנקודות ואותם הנקודות עצמן שאנו קורין במדינתינו בהברה זו מתחלף במדינה אחרת בהברה אחרת אמנם בהתחלף הנקודו' יתחל' להם גם ההברה תדע כי גם בתור נו"כ שהאותיו' והנקודות אחת המה ואין בהם מהשינוי והחילוק בכל תפוצות ישראל עכ"ז הברתן מתחלק לתמורות במדינות כי הספרדים לועזים הקמץ כמו הברת הפתח במדינתינו ואנשי וואלין קורין הפתח בהברת צירי והחירק בהברת סגול ורבות כיוצא בהן אמנם גם להם יש חילוק בין פתח לצרי ובין חירוק לסגול כי הצרי והסגול המה קורין בהברה אחרת ולזאת בהשתנות הנקודה נתחלף גם להם ההברה וכבר קרה כיוצא בזה לרב אחד גדול ומפורסם בדורו (אשר כבר מנוחתו כבוד) אשר הי' ממיודעי שס שסידר ג"פ לשלחו לפינסק ונתחכם לכתוב שם הירש בעין כזה הערש יען כי בפינסק לועזין שם זה כך ומקום הנתינה הוא עיקר ונמנו עליו הגאונים המפורסמים רבני פינסק וקארלין ופסלוהו ושלחו לו הג"פ בחזרה ומזה נלמד לכיוצא בזה לכל ענינים ההתחלפות ההברות בנקודות כי עצם הנקודה אינה מתחלפת להתחלפות ההברות וא ואינו ענין כלל למה שהביאו הפוסקים בשם פייבוש או וייבוש וורידא או פרידא כי שם השינוי בעצם האות כי בהברת האותיות עצמן לא נמצא שום הבדל והפרש בביטוי הברתן ממדינה למדינה ועיקר השינוי אינו רק בקריאת השמות במדינה זו קורין אותו בוא"ו ובמדינה זו קורין בפ"ה משא"כ בנקודות דהשינוי אינו בנקודת עצמן רק בהברתן וכדכתיבנא ולזאת גם השם פרידא אין השינוי בעצם הנקודה רק שהצרי שלהם נקרא בהברה זו ומה שמדגישין היו"ד היינו שכן הוא מדרכם להדגיש אותיות אהו"י הנחים הנמשכים מפאת התנועה גדולה שיהיו נרגשים קצת (וכן הוא בכל לשונות העמים) ולכך אם הי' הדין נותן בשם פרידא לכתבו בחד יוד דווקא לא הי מקום להקל בזה בשביל שינוי ההברות ממדינה למדינה:

אך בעיקר הדין בכתיבת שם פרידא או פיגה בשני יודין הגם כי קשה עלי להשיב בדינים אלו יען הגם כי עיקר הדין שנוי במשנתינו ויש בו חשש פסול דאורייתא לדעת הרמב"ם וכמעט שלא מצינו עליו שום חולק בזה כי מש"כ הב"ש סי' קכ"ט ס"ק ה' דהתוס' חולקים ע"ז וס"ל דאינו פסול רק מדרבנן מ"מ זה אינו כדאי להחשב למחלוקת לבעבור כי דברי התוס' בעצמן תמוהים מאוד ועיין מהרש"א ומפרשים מה שכתבו בזה ובכל דבריהם לא העלו שום ארוכה לדברי התוס' באופן שמפשט הסוגיא נראה פשוט שהוא פסול מדאורייתא וכמש"כ הרמב"ם מ"מ דקדוקי אופני כתובתם לא נמצא לזה שום שורש וסמך מדברי הש"ס והראשונים ובכל מה שטרחו בזה האחרונים לא העלו שום דבר ברור ובפרט כי קריאת השמות מתחלפים בכל עת וזמן ובכל מקום ומצורף לזה כי ספר טיב גיטין אשר עליו סמכו רוב המורים ומסדרי גיטין בזמנינו זה אינו נמצא תחת ידי ולזאת אני מונע עצמי מלהשיב בדינים אלו בכל מה דאפשר אך להוציאו חלק אי אפשר לזאת אכתוב לו מה שנראה לענ"ד בקצרה והוא:

הנה לפי הנראה מדברי הב"ש בשם ורידמאן בחד יוד ובשם וריידמאן בשני יודין כך הוא דהיכי דעיקר השם הוא שלום אשר פירושו בל"א פריד כותבין ורידמאן בחד יוד המורה על החיריק והיכי דעיקר השם בלה"ק הוא שמחה אשר פירושו בל"א פרייד כותבין וריידמאן בשני יודין המורה על הצירי (ועיין בספר גט מקושר שכ דכל מקום שכ' הב"ש ורידמאן כותבין במדינתינו פרידמאן בפי"א) ע"כ גם בשמות הנשים בשם פריידל בשני יודין כ' עליו וז"ל והוא לשון שמחה ולפי"ז צ"ל מה שכתב שם בשם פרידא בחד יוד היינו ע"כ משום דגם בשם אשה שם פרידא ושם פריידל יש להם שני עיקרים ונגזרים משני שרשים מתחלפים דשם פריידל נגזר משם שמחה משום דשם שמחה הוא משותף גם לנשים ושם פרידא הוא נגזר משם שלומית אשר פירושו בל"א הוא פריד בחירק ולכך הב"ש עצמו באות שין לענין שם שמחה כתב ווריידא בשני יודין עיי"ש וא"כ ע"כ צ"ל לפ"ז דהא דכתב הב"ש בשם פרידא בחד יוד דהיינו פרידא בחיריק ולא בצירי יען כי שם זה נובע משם שלומית ולא משם שמחה ואע"ג דבשם בילא שינא פיגא ודומיהן כתב הב"ש דכתבינן בחד יוד אף שנקראין בצירי ולפי מה שביארנו הי' לו למכתב בשני יודין המורה על הצירי ע"כ צריך לפרש דהיכא דאיכא שני שמות חד בחירק וחד בצירי כגון ורידמאן וריידמאן ולכך בהכרח צריכינן למכתב שני יודין להורות על נקודת צרי משום דאי הוי כתבינן בחד יוד איכא למטעי בשם ורידמאן הנקרא בחיריק אבל היכי דליכא למטעי משום דליכא עוד שם דכוותי' שנקרא בחיריק ולכך כתבינן חד יו"ד לנקודת צירי כמשפט לשון הקודש שהצירי מושך אות יו"ד אחריו אחד ולא שנים ולכך בשם בילא שינא פיגא ודומיהן כיון דליכא עוד שם דוגמהו שנקרא בחיריק לא כתבינן רק בחד יוד וכיון שכן גם בנ"ד בשם פיגא אף דלכתחילה הי' צריך למכתב בחד יו"ד לפי דברי הב"ש כיון דליכא למטעי בשם אחר הנקרא בחיריק מ"מ בדיעבד אם נכתב בשני יודי"ן וודאי דלא מקרי שינה שמה כיון דגם שני יודין מורין על נקודת צירי ואף דלכתחילה כותבין כן היכא דאיכא למטעי וכמו שבארנו בשם וריידמן וריידא ח"כ בדיעבד וודאי דכשר גם בדליכא למטעי כנלענ"ד פשוט:

אמנם כ"ז הוא לפי דברי הב"ש אבל לפענ"ד נראה לפי מה שבדקתי בכל ספרי האשכנזים היינו בטייטש של עשרים וארבע הן אותו טייטש הניכתב בכתיבה דקה והן בטייטש הניכתב בלשון עברי ובביאורי תרגום אשכנזי של ר' משה דעסא אשר הוא לשון אשכנז נקי ומדוייק מאוד ומצאתי דבכל מקום נכתב שני יודין לנקודת הצירי דוק ותשכח ולפ"ז הי' נראה דגם לכתחילה צריך למכתב שני יודין לנקודת צירי כיון דחזינן דכן הוא ממשפט הכתיבה האשכנזית ולכך כיון דשמות אלו עקרי יסודותיו הוא מלשון אשכנזי א"כ יותר נכון לכותבם בשני יודין כמשפט כתיבה אשכנזית ולא בחד יוד כמשפט לשון הקודש כי מה ענין לה"ק לשמות אילו הנובעים מלשון אשכנז:

הן אמת דמשפט הכתיבה האשכנזית לכתוב שני יודין גם בתיבה שראשיתה פתח ואחריו יו"ד נחה כגון איין צייט ודומיהן (ועושין כן הן בצירי והן בפתח ואחריו יוד נחה בכדי שלא נטעי בחיריק דגם בפתח ואחריו יוד נחה ג"כ הי"וד השני הוא אך נמותר וכן במלת מייתי ודייסא המוזכר בתלמוד ג"כ היוד השני אינו משמש כלום רק בכדי שלא נטעי בחיריק) וכיון שכן גם בנ"ד איכא למקרי פייגא בפתח ויוד נחה אחריו וכיון דאיכא למקרי הכי והכי א"כ לא נתברר שתה היטיב מתוך הגט והוי כשינה שמה אך באמת זה אינו כי לישנא דמשתמע לתרי אנפי לא איכפת לן בגיטא אם לא כתבו הבעל בעצמו או הסופר מפיו וממילא גם בנ"ד לא הוי כשינה שמה:

ויש ללמוד זה מהא דכתב הרא"ש בפסקיו אהא דאמר אביי גיטין פ"ה ולירכי' לוא"ו דתרוכין ולוא"ו דשבוקין וכו' ונחלקו בזה הרמב"ם והרא"ש אם לא האריך הווין או שהשמיט היודין מה דינו של גט זה בדיעבד דהרמב"ם פסק בפ"ד מהלכות גירושין דאם לא האריך הווין או שלא כתב היודי"ן היתירות הרי הגט פסול אמנם הבעל העיטור ורב האי גאון הביאם הרא"ש והר"ן פסקו דכל הני דקדוקי דאביי היינו דווקא היכא דכתב לי' בעל גופי' א"נ דכתב לו סופר מפומי' ובתר הכי אתי בעל וקמערער ואמר אנא הוא דאכוונו למקלקלא ולמיפסלא לגיטא בהנך דקדוקי אבל אם אמר הבעל לסופר ולעדים לכתוב סתם וטעו הסופר בהנך דקדוקי והבעל אינו מערער הגט כשר ותינשא בו עיין דבריהם באריכות וברא"ש ובר"ן במקומם ובמ"מ פ"ד מהל' גירושין ועיין דבריהם בביאור בב"ש סי' קכ"ו ובפר"ח ובספר ג"פ והעולה מדבריהם דלדברי המתירים בהא תליא אם הוי תרתי לריעותא היינו שכתב הבעל או שכתב הסופר מפי הבעל ואתי וערער וודאי פסול ואם הוי תרתי לטיבותא היינו שציוה הבעל לסופר ולעדים וכתבו ולא אתי וערער וודאי דכשר והיכא דאיכא חדא לטיבותא וחדא לריעותא לכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא שמעינן מהכא דבלישנא דמשתמע לתרי אפי לדברי הבעל העיטור ור"ה גאון ורא"ש ור"ן בדאיכא תרתי לטיבותא הגט כשר וכיון שכן גם בנ"ד הוי לדבריהם הגט כשר כיון דאיכא תרתי לטיבותא דהא הבעל ציוה לעדים ולסופר לכתוב ולא כתב בעצמו וגם לא אתי ומערער:

ואף לדברי האחרונים המחמירים דגם בדאיכא תרתי לטיבותא א נו כשר רק במקום עיגון מ"מ נ"ד דהמ' הוא ע"י שליח עדיף טפי ולא חיישינן כלל לעירעורו של בעל כדאמרינן בגיטין ג' האי קולא דאתי לידי חומרא הוא דאי מצרכת תרי לא אתי בעל ומערער ופסיל לי' ומשני כיון דאמר מר בפני כמה נותנין לה ר"י ור"ח ח"א בפני שנים וח"א בפני שלשה מעיקרא מידק דייק ואף אי אתי בעל וקמערער לא משגחינן ביה כמש"כ התוס' ורש"י וכיון שכן בנ"ד דאיכא תרתי לט בותא וגם שהוא ע"י שליח דליכא למיחש לערעורו של בעל וודאי דלכו"ע הגט כשר אף לכתחילה ושלא במקום עיגון ואפשר דאפילו לרעת הרמב"ם דפסל גם בדאיכא תרתי לטיבותא מ"מ בגט שהוא ע"י שליח כשר גם לדידיה כיון דלא חיישינן כלל בזה לערעורו של בעל וכמו שהוכחנו:

ואף אם נאמר דהרמב"ם מחמיר גם בכה"ג משום דטעמא דהרמב"ם לאו מטעם עירעור של בעל קפסל לי' רק משום שלא נכתב כתיקוני וא"כ אף בגט שליח של בעל אפ"ה קפסיל לי' מ"מ בנ"ד נראה דהגט כשר גם לדעת הרמב"ם וכמו שנתבאר לקמן אי"ה:

הן אמת דהרא"ם בתשובה סי' ס"ו (הביאו הפר"ח) כ' דהך פלוגתא דרבוותא דווקא בהני דיקדוקי דאביי דפרק המגרש דלא הוי פסולייהו אלא משום דמשתמעי מנייהו תרי עניני דבחד מנייהו משמע לשון גירושין ובאידך לא משמע לשון גירושין הלכך אי כתבי' בעל להאי גיטא מצי לערער ואי לא לא אבל בשינוי שם העיר ושם אבי האשה דפסולייהו הוי משום לעז שהרואים אומרים שאין זה המגרש בעלה של המתגרש ולא זו המתגרשת אשתו של זה המגרש לא שאני לן בין כתבו הבעל ללא כתבו וכן אי מערער או לא אלא בכל גוונא פסלינן לגיטא עיי"ש וא"כ לפ"ז בנ"ד הי' נראה דאע"ג דאיכא תרתי לטיבותא מ"ח כיון דנוכל לבוא לידי לעז לומר שאין זו אשתו של המגרש ח"כ הוי הגט פסול:

אך מדברי הריב"ש הביאו הב"י סי' קכ"ח נראה דלית לי' הך סברא דהרא"ם וז"ל הריב"ש שם בתשו' סי' נ"ז מ"ש בגט אנת פלונית הדרה במקום תלמסאן והיא לא היתה דרה שם בשעת כתיבת הגט וגם לא עתה חזרתי על כל צדדי ההיתר לבד זה מצאתי שנאמר שהדרה בתלמסאן פירושו שהיתה דרה מקודם ומילת הדרה היא מלעיל כלשון השבה עם נעמי והאריך בזה להביא דעת חכמי דורו יש מהם היו נוטים להקל ויש מהם להחמיר מפני חומר א"א ובסוף דבריו כתב אמנם אם יראה בעיניך עם משכילי עירך שאפשר לסמוך ע"ז לחוש לעיגון האשה עשו כטוב בעיניכם ואע"פ שכל שיש לשונות מסופקים בגט הגט פסול כנר כתבתי שזהו כשהבעל מערער גם בכאן אם יבוא הבעל ויערער לומר שלקלקל נתכוין תצא אבל מ"מ אין מונעים אותה מלהנשא והיא תחוש לעצמה דומיא דהמביא גט בא"י ע"כ הרי להדיא דנראה מדבריו דגם כל לשון מסופק בשינה שם עירה נמי תליא בערעורו של בעל לדברי המכשירים בהא נמי כשר ואף דהריב"ש לא היקל רק במקום דחק ועיגון מ"מ זה אינו רק בנידון דידי' שהלשון הפשוט הי' מורה על מה שהיא דרה עכשיו והריב"ש הוא שהמציא שיש לפרשו כמו השבה שהיא מלעיל אף שהוא דרך רחוק מאוד בהבנת הלשון ואפ"ה היקל במקום עיגון בלישנא דמשתמע לתרי אפי ולכך בנ"ד שהלשון מורה יותר על שם פיגא יש להקל אף שלא במקום עיגון לדברי הריב"ש:

והנה הפר"ח רצה להשוות דברי הריב"ש עם דברי הרא"מ דלא לפלגו אהדדי והיינו דהרא"מ מיירי ביש שינוי בכתיבה והריב"ש חי רי דליכא שינוי בכתיבה רק דהלשון הדרה יש לפרש הכי והכי (כצ"ל בביאור כוונת דברי הפר"ח דבלא"ה אין הבנה לדבריי) ולזאת גם בשינוי שם עירה נמי כשר לדברי המכשירין אי לא אתי בעל וקמערער וכיון שכן בנ"ד דיש שינוי בכתיבה בתוספת יוד יתירה וא"כ לדברי הפר"ח גם הריב"ש מודה בנידון דידן להרא"מ שאין להקל בזה אף דאיכא תרתי לטיבותא אך דברי הפר"ח לא נהירא לענ"ד כלל חדא מצד הלשון דהמעיין בלשון הריב"ש שהביא הב"י יראה דלאו מהך טעמא קאתי עלה משום שאין שינוי בכתיבה רק דקמכשר לשון מסופק בשם עירה אי לא אתי בעל וקמערער ומדמי להו להנך דיוקי דאביי ועוד דמצד הסברא אינו נראה כלל לחלק ביניהם דממ"נ אי לישנא דמשתמע לתרי אנפי פסול בשמו ושמה ושם עירו ועירה א"כ גם אי ליכא שום שינוי בכתיבה מנ"ל לאכשורינהו כיון דסוף סוף איכא למיחש ללעז שיאמרו א"ז המגרש והמתגרשת וכסברת הרא"מ ואי לא איכפת לן בדליכא שינוי בכתיבה א"כ בדאיכא שינוי בכתיבה מה בכך כיון דנקרא גם כהלכתו ואי משום כיון דשינה קצת בכתיבה נראה יותר לקרותו שלא כמשפטו דאל"כ למה שינה בכתיבה א"כ גם בהנך דקדוקי דאביי נמי נימא הכי דמדשינה בה ש"מ דאית נן למפרושינהו כהנך לישנא דלא משמען שום גירושין וא"כ עכ"פ גם בחדא לריעותא דהיינו היכא שהבעל כתבו בעצמו או הסופר מפומי' אפי' לא אתי בעל וקמערער ליהוי פסול אלא ע"כ דאין השינוי ראי' כלל משום דאיכא למתלי בטעות סופר וכדומה ולכך כל שניתן לקרות גם כהלכתו לא איכפת לן אפי' ביש שינוי בכתיבה וא"כ ה"נ דכוותי' גם בשמו ושמה ועוד דהלא נידון דהריב"ש הי' נראה יותר לפרשו בדרך פשוט שהיא דרה עכשיו וכמש"כ לעיל ואפ"ה היקל הריב"ש משום דיש לפרשו אף בדרך רחוק כמו השבה שהוא מלעיל וא"כ מה בכך דנראה יותר לקרותו שלא כמשפטו מ"מ כיון דעכ"פ נקרא גם כמשפטו תו הוי כלישנא דמשתמע לתרי אנפי ואם הדין נותן להכשיר בלישנא דמשתמע לתרי אנפי גם בזה כשר ולזה נ"ל ברור בכוונתו דהוא פליג עם הרא"מ ולדברי הריב"ש בכל גווני כשר אף אם יש שינוי קצת בכתיבה מ"ש כיון דהשינוי אינו משנה השם בהחלט וניתן לקרותו כמשפטו הוא כשר לדברי המכשירין בדאיכא תרתי לטיבותא ולכך להריב"ש בנ"ד וודאי דיש להכשירו דהך דנ"ד וודאי עדיף טפי מהך דנידון דהריב"ש משום דנידון דהריב"ש משתמע יותר לפסול דלרובא דעלמא משמע שהיא דרה עכשיו והך דנידון דידן מקרי פיגא לרובא דעלמא כמשפטו:

אך אכתי אית לן לברורי הלכתא כמאן אי כהריב"ש אי כהרא"ם והנה לפי הנראה בוודאי אית לן למיפסק בפשיטות כהריב"ש דקדים בזמן טובא להו להרא"ם ומדלא הביא הרא"ם דבריו לחלוק עליהן ש"מ דלא שמיע לי' הא דהריב"ש ולכך אית לן למימר דאי הוי שמיע לי הוי הדר בי' כי לא הי' חולק עליו בסברא בעלמא מבלי שום ראי' ולא יביא דבריו כלל וזה כלל מונח בכל הפוסקים דלעולם הלכתא כבתראי רק באופן שידעו מדברי קמאי ונחלקו עליהן אבל היכא דלא ידעו ממימרא דקמאי אזי לית הלכתא כבתראי משום דאמרינן אי הוי שמיע להו האי מימרא דקמאי הוי הדרי בהו אך מ"מ בשביל זה לא נעשה מעשה לפסוק כהריב"ש ולדחות דברי הרא"ם מכל וכל:

ונתתי אל לבי לעיין במקור הדין ובמאי קמיפלגי ונלענ"ד ברור דהך דינא תליא בהך מלתא דאי בעינן מוכח מתוכו א"כ לישנא דמשתמע לתרי אנפי פסול בשמו ושמה ושם עירו ועירה אפי' בדליכא שום שינוי בכתיבה מ"מ כיון דמשתמע לתרי אנפי תו לא הוי מוכח מתוכו אבל אי לא בעינן מוכח מתוכו א"כ בכל גווני כשר לישנא דמשתמע לתרי אנפי בשמו ושמה ושם עירו ועירה אפילו היכא דאיכא קצת שינוי בכתיב' משום דמה בכך ששינה בכתיבתה כיון דמ"מ ניתן לקרות גם כהלכתו תו ליכא למיחש למידי רק דלא הוי מוכת מתוכו ומעתה אם נאמר דלא בעינן מ"מ א"כ גם זה כשר אף בשמו ושמה וזה ברור בסברא:

והנה ביסוד הדין אם בעינן מוכח מתוכו אם לאו הדבר ברור דלדידן דקיי"ל כר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי וודאי דלא בעינן מוכח מתוכו דהנה בדר"מ דאמר עידי חתימה כרתי נחלקו התוס' והרמב"ן אי צריך לר"מ מוכח מתוכו דווקא אם לאו דהתוס' בגיטין כ"ד ב' בד"ה עידי מסירה כתבו דלר"מ דס"ל עידי חתימה כרתי צריך שיהי' מוכח מתוכו דווקא והא דאמרינן בב"ב שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מגרשין נשותיהן זה בפני זה אתי כר"א דלר"מ צריך לכתוב דורות עיי"ש בתוס' אמנם הר"ן הביא בשם הרמב"ן דאף לר"מ לא בעינן שיהיה מוכח מתוכו ועיי"ש שתירץ לקושיית התוס' בדרך אחר אך כ"ז הוא לר"מ אבל לר"א וודאי דלא בעינן מוכח מתוכו כיון דס"ל דעידי מסירה כרתי וכיון שכן אנן דקיי"ל כר"א וודאי דלא בעינן מוכח מתוכו ואע"ג דכ' הב"ש בסי' ק"ל ובסי' קל"ו דלכתחילה בעינן שיהא מוכח מתוכו בכדי שיהיה כשר אף לר"מ ובתשו' שארית יוסף החמיר בזה גם בדיעבד להצריכה גט אחר עיין בספר גט מקושר שהשיג ע"ז ודבריו ברור מללו דכהנך תרי חומרי בהדי הדדי וודאי דלית לן למיפסק היינו לחוש לדברי ר"מ וגם לומר דלר"מ בעינן שיהיה מוכח מתוכו כדעת התוס' הא וודאי ליתא דהא הלכה פסוקה היא דשני יוסף ב"ש מגרשין נשותיהן זה בפני זה ולר"ח הא בעינן דורות לדעת התוס' אלא ע"כ אם באנו לחוש לדר"מ אית לן למינקט בדר"מ כדעת הר"ן בשם הרמב"ן דגם לר"מ לא בעינן שיהא מוכח מתוכו ואי נקטינן כדעת התוס' דלר"מ בעינן מוכח מתוכו א"כ ע"כ דלא חיישינן כלל לדר"מ כדמוכח מהא דשני יב"ש:

שוב עיינתי בס' תה"ד שממנו מקור דין זה לחוש לכתחילה לדר"מ והנה לא כ' זה רק לחומרא בעלמא וכמו שאנו מחמירים כמה חומרות בגיטין אף בדבר הפשוט להיתר אבל לא לעיכובא כלל וכלל:

ולפ"ז צדקו דברי הריב"ש וכן עיקר לדינא דלשנא דמשתמע לתרי אנפי כשר גם בשמו ושמה ואדרבה מצינו למימר ברווחא דלישנא דמשתמע לתרי אנפי בשמו ושמה ושם עירו ועירה הוי הגט כשר גם לדברי הרמב"ם דפסל בהנך דקדוקי דאביי גם בדיעבד משום דעד כאן לא קאמר הרמב"ם התם אלא משום דלא נכתב הגט כתיקונו כיון דאיכא למשמע מיניה תרי עניני ובחד מינייהו משמע לשון גירושין ובאידך לא משמען וא"כ מאי אהני לזה עידי מסירה כיון דלאידך לישנא לא מסר לה רק חספא בעלמא אבל לישנא דמשתמעי לתרי אנפי בשמו ושמה ושם עירו ועירה בהא וודאי דסמכינן על עידי מסירה דהיא היא המתגרשת ולא אחרת כיון דהגט נקרא גם כהלכתו ודמי ממש לשני יב"ש וכו' דסמכינן על עי"מ ולא כתבינן דורות וא"כ בנ"ד הוי הגט כשר גם לדעת הרמב"ם דמחמיר בהנך דיוקי דאביי משום דבכאן אהני לי עידי מסירה ולא בעינן מוכח מתוכו:

ותדע שאנו סומכין ע"ז דאלת"ה האיך מצאנו ידינו ורגלינו בשם שלמה ושלמה שהם שני שמות נפרדים ושניהם נמצאים בכתובים כי שם שלמה נמצא במקרא בסוף מגילת רות ובלי ספק שהם שני שמות מתחלפים שזה נקוד בשווא ושני חולמין וזה בנקודות פתח וקמץ ולא עוד אלא שזה בשין ימנית וזה בשמאלית ואפ"ה אנו כותבין בגט סתם בין לשלמה בין לשלמה ולא חיישינן כלל להא דלא הוי מוכח מתוכו אלא וודאי כדכתיבנא דכל שהשם נקרא גם כהלכתו לא איכפת לן כלל אי איכא למקריא גם באופן אחר והיינו משום דלא בעינן מוכח מתוכו וסמכינן על עידי מסירה:

ומתוך מה שכתבנו נתבאר דמה שכ' הרא"מ דלישנא דמשתמע לתרי אנפי בשמו ושמה חמיר טפי מהנך דקדוקי דאביי ולפמש"כ אדרבה נהפך הוא דבשמו ושמה וכו' יש להקל טפי משום דסמכינן על עידי מסירה משא"כ בהנך דקדוקי דאביי דלא אהני לזה עידי מסירה כלל כיון דלאידך לישנא לא מסר לה אלא חספא בעלמא ודוק:

ומעתה בלי ספק דיותר נח לן לפרש דברי הריב"ש כפשטן דפליג על הרא"מ ודלא כהפר"ח דרצה להשוותן אלא דמ"מ היכי דאתי בעל וקמערער ואמר לקלקולא קא מכוונא בוודאי היא פסול דניהי דלא מיקרי שינה שמו ושמה כו' כיון דנקרא גם כהלכתו מ"מ כיון שהוא אומר שהוא הי' מכוין לקלקלה ויש ידים מוכיחות לזה א"כ עכ"פ לא כיון לגרשה וממילא הגט פסול כיון דלא גירשה מרצונו וכה"ג כתב בתשובות צמח צדק סי' פ"ג בענין גט שנשתנה שם אבי האשה לשם אחר ושם אכי האשה נכתב עפ"י עדות הבעל ששמו כך ויש שרצו להכשירו משום דכיון דאי לא ניכתב כלל הוא כשר לכך גם השינוי אינו פוסל בו והרב בעל צ"צ לא הוי ניחא לי' בהכי מכמה טעמי ובסוף דבריו כתב וז"ל וטובא איכא למיחש דלא נתכוין לגרשה כלל ובכיון שינה שם אבי האשה לקלקל הגט וא"כ אף אם נאמר דאין השינוי פוסל בשם אבי האשה אפ"ה כיון דהוא הי' מכוין לקלקלה ממילא אין כאן גירושין כלל עיי"ש כי זה הוא תמצית כוונתו אף שאין זה לשונו (ובעיקר סברת בעל צמח צדק יש לדון טובא דנראה לומר דדברים שבלב אינו דברים כלל וכבר כתבנו בזה במק"א בתשו' הגט דשווערזנא ואכמ"ל גם מה שחלק שם באותה תשובה בין מסר הבעל בעצמו בין מסרו ע"י שליח גם בזה יש לדון דאדרבה ע"י שליח עדיף טפי וכמו שכתבנו והכל מבואר אצלי באריכות קצת בתשובה הנ"ל ואכמ"ל) וכיון שכן בנ"ד דליכא למיחש לעירעורו של בעל כיון דלא כתבו וגם שהוא ע"י שליח דמעיקרא מידק דייק וכמו שכתבנו לעיל דהיכי דהגט הוא ע"י שליח בוודאי לא חיישינן שמא יבוא ויערער א"כ וודאי דהגט כשר וליכא למיחש למידי:

ועוד אני אומר דאף לפ"ד הפר"ח בכוונת דברי הריב"ש מ"מ נ"ד לא מיקרי שינוי בכתיבה כיון דרובא דעלמא כותבין בשני יודין וכן הוא בכל ספרי אשכנז בשני יודין לנקודת צירי וא"כ לרובא דעלמא מקרי פיגא כהלכתה וליכא למיחש בדידהו לשום לעז כלל כיון דלדידהו ליכא שום שינוי בכתיבה וא"כ כל עיקר החשש הוא אינו רק פן יראוהו אנשים בקיאים היינו המורים לצדק הבקיאים בטיב גיטין אשר המה יודעים שצריך לכתוב פיג"א בחד יוד לפי דעת הב"ש והט"ז ולכך יוציאו לעז שבוודאי שמה פייגא דאי שמה פיגא ה"ל למיכתב בחד יוד אמנם גם ללעז דידהו אין לחוש כלל דכיון דנמצא כן בכל ספרי אשכנז בשני יודין לנקודת צירי א"כ המורים הבקיאים יתלו אותו דספרא דווקנא כתבי' כמשפט כתיבה אשכנזית כאשר באחת הי' מהנכון לכתוב כן אף לכתחילה וכמו שכתבתי לעיל וכדאמרינן במס' ע"ג (י' א') ההוא שטרא דהוי כתב בי' שית שנין יתירתא סבור רבנן קמי' דרבא למימר האי שטר מאוחר הוא ניעכבי' עד דמטא זמניה ולא טריף אמר רב נחמן האי ספרא דווקנא כתבי' והנך שית שנין דמלכו בעילם וכו' עיי"ש הרי חזינן דאף דכל הסופרים לא רגילי למכתב הכי ולמיחשב הנך שית שנין אפ"ה כיון דאין דרך אנשים למחול שיעבודם בחנם לכך תלינן בספרא דווקנא והיו סמכינן אהך סברא אף להוציא ממון מיד המוחזק דהא הלוקח מוחזק הוא שמעינן מינה דהך סברא ברירא כ"כ אפילו להוציא מהמוחזק דהוא חמיר טובא אפי' מאיסור דהא בזה אין הולכין אחר הרוב ובאיסורא הולכין אחר הרוב וכיון שכן גם בנ"ד יש לתלות בספרא דווקנא כיון דאין שם פייגא מצוי בינינו כלל בוודאי יבינו כי הוא שם פיגא וכתבו בשני יודי"ן כמשפט כתיבה אשכנזית אף דשארי ספרי לא רגילו למכתב הכי וא"כ גם לפי הבנת הפר"ח נידון דידן דמי טפי להא דהריב"ש דליכא שינוי בכתיבה וכשר:

העולה ממה שכתבנו דבנ"ד יש להקל מכמה טעמי חדא כיון דבארנו דאפילו לדעת הב"ש כל היכי דאיכא למטעי בחירק כתבינן לנקודת צירי בשני יודין וכמש"כ בשם ווריידמאן א"כ וודאי ברור דאף דכתב בשני יודין במקום דליכא למטעי נמי לא הוי שינוי שם כלל דאין שום צד סברא לומר דבמקום דאיכא למטעי יהי' השני יודין תקנתא ובמקום דליכא למטעי יהיו לגריעותא אלא כיון דחזינן דהשני יודי"ן הוויין תקנתא במקום דאיכא למטעי א"כ כי עביד להך תקנתא גם במקום דליכא למטעי מהיכא תיתי למיפסלינהו ותמה על עצמך אטו בשביל דעביד תקנתא יתירה לצאת מידי כל ספק היינו דלא לספוקי בחיריק יהי' פסול בשביל כך (ב) ועוד כיון דבדקנו בכל ספרי אשכנז המדוייקים ושאינם מדוייקים ובכולם נכתב שני יודין לנקודת צירי אם כן אף לכתחילה הי' נכון לכתוב כן אילולי דברי הב"ש א"כ איך ס"ד למפסלא בדיעבד וכי בשביל שעשה כהוגן וכמשפט נפסלי' גם זה אינו אלא תימא:

ג ועוד דהא לרובא דעלמא מקרי שפיר כהלכתו וליכא שום חשש לעז וליכא למיחש ללעז רק להנך היודעים בטיב גיטין וגם לדידהו אין לחוש כיון דאיכא למיתלי בספרא דווקנא וכדכתיבנא:

ד אף אם נאמר דהוי לישנא דמשתמעי לתרי אנפי מ"מ כיון דלא כתבו הבעל או הספר מפומי' ולא קאתי ומערער וגם כי הוא ע"י שליח דליכא למיחש לערעורו של בעל משום דמעיקרא מידק דייק וכמו שכתבנו א"כ אין כאן בית מיחוש כלל:

ה ועוד הא כבר הוכחנו דלישנא דמשתמע לתרי אנפי בשמו ושמה עדיף טפי מהנך דיקדוקי דאביי כיון דקיי"ל דלא בעינן מוכח מתוכו משום דעי"מ כרתי ולכך אפילו להרמב"ם דפסיל בהנך דיוקי דאביי מודי הכי דכשר מכל הלין טעמי יראה לענ"ד דהגט כשר ולית בו שום חשש' כלל:

ולרווחא דמלתא אם ירצה לעשות איזה תקנה (הגם כי א"צ לזה) בכדי להוציאו מחשש לעז אשר רמו כת"ר במכתבו כי אחרי אשר רב הנ"ל הרעיש תבל ומלואה בכיוצא בזה בפיתקין וכרוזין שונים לזאת א"א להוציאו מחשש לעז מבלי שום תקנה נראה לפענ"ד למיעבד תקנתא מעליותא להך גיטא והוא לעשות נקודות בשם האשה ובזה יצאנו מידי חשש לעז בעולם ומנא אמינא לה מהא דכתב הרא"ש בתשובותיו כלל מ"ה סי' ט"ו והביאו הטור אה"ע בסי' קכ"ו וז"ל ששאלת שליח הולכה שהביא גט ולא היו הווין ארוכין אם רשאין כעת להאריכן תשובה אין יכולין להאריכן ואם ניתן לה הגט ואין הווין ארוכין והבעל רחוק מכאן לא הייתי פוסלו בשביל זה וכן אם יש בו תקנת עיגון כגון שהובא ממקום רחוק יאריכו הווין כי מסתמא הבעל ציוה לכתוב כתיקון חז"ל ואם לא כתב הסופר כראוי ניחא לי' לבעל שיתקנוהו וע"ז יש לסמוך בשעת הדחק עכ"ל והנה בגוף פשט דברי הרא"ש ודינו עיין בב"י ובב"ש ובס' גט פשוט אך מ"מ לדברי כל המפרשים חזינן דהיכי דהגט הוא כשר ולא חיישינן רק ללעז בעלמא אזי טוב להאריך הווין אפילו בלא ציווי הבעל כיון דהגט הוא כשר ולא עבדינן זה רק להוציא מכל לעז שבעולם וא"כ ה"נ הכא כיון דהגט הוא כשר ולא עבדינן זאת רק להוציא מלעז בעלמא וודאי דמותר לכתוב נקודות אף בלא רשות הבעל וביותר נראה דאף לפי דברי הריב"ש ושארי פוסקים אשר מאנו בתקנתא דהרא"ש וכמו שכתבו המפרשים היינו דווקא התם דעבדינן תקנתא בגוף האותיות של הגט כגון אריכות הווין ודומיהן אבל כאן דהתיקון הוא חוץ מאותיות של הגט ומלתא בפ"ע הוא בהא כו"ע מודים שמותר לתקן וכיון דהא דאין כותבין נקודות בגט אינו אלא מנהג בעלמא אז וודאי דיותר טוב לכתוב נקודת בגט בכדי להוציא מכל לעז שבעולם ובלא"ה אי איישר חילי בהסכמת חכמי ישראל וגדוליהם הי' נראה לי לתקן לכתוב נקודות בג"פ בשמו ושמה וכו' כי בזה יצאנו מידי כל חששות שבעולם אך עכ"פ בנ"ד יכול לעשות כן בכדי לצאת מחשש לעז שחשש כת"ר:

ואין להשיב ע"ז דא"כ למה טרח אביי בכל הנך דיקדוקי ננקדו לגיטא ותו ליכא למיחש למידי דז"א דאביי עיקר דינ' אתי לאשמועינן כיון דאף בלא נקודת הגט כשר לכך אשמועינן אביי האיך למכתבי כשכותבו בלא נקודות גם אין להשיב ממה שנחלקו הפוסקים בהיכי דשינה בהנך דיקדוקי דאביי אי פסול בדיעבד אי לאו ואם איתא להך תקנתא ננקדו לגיטא ותו יצאנו מכל חששא ש"ש לחוש בזה די"ל דגם אינהו מיירי שכבר ניתן הגט ונקרע או נאבד דאי אפשר למיעבד לי' עוד תקנתא ולחזור וליתן לה וההיא דתשובת הרא"ש שהביאו הטור בסי' ק"כ דמיירי בלא ניתן הגט באמת ציוה לתקן ולהאריך הווין ואה"נ דמצי למיעבד כהך תקנתא דידן אלא דחד מנייהו נקיט ובלא"ה אין מדברי הפוסקים ראי' דאפשר דלא נחתי להך תקנתא אבל מעיקר הדין כיון שהגט כשר בכל כתב ולשון א"כ מה חשש יש בהנך נקודות ועל כיוצא בזה אמרו אין מזיחין אותו וכו' ואם ירצה כת"ר לעשות תקנה זו יתן תחילה בלא נקודות ואח"ז ינקדו ויחזור ויתנו לה כמש"כ המפרשים לענין האריכות הווין זהו משנלענ"ד בדין זה ואתו המדע איך לעשות ולתקע עצמו לדבר הלכה כי כבר קדמו אמרי שאין אתי ספר ט"ג ונזא' לא יכולתי להחלי' הדין אבל עכ"ז הודעתי לו מ' שנלענ"ד:

ומנידון החששא שני' מנידון השליחות כבר נשאל על כיוצא בזה הרב בנודע ביה דא תנינא בסי' קכ"ז ויען כי אולי אין הספר נמצא ת"י אעתיק לו לשונו (ופה לא מעתיק והרוצה לעיין יעיין שם) ומשם ילמוד שאין לחוש להרבה חששות שחשש כת"ר בזה והך דנ"ד עדיף טפי דהא מדביקש מאתו שיתן לו ת"כ ע"ז וכן עשה השליח ונתן לו ת"כ הרי חזינן דהבעל לא תלאן לזה בזה כלל וכוונתו הי' שאף שלא יקיים השליח הדברים האלו מ"מ יהי' הגט כשר ועל הציווי לקח מאתו הת"כ דאל"כ למה הי' צריך להת"כ תיפוק לי' דבלא"ה הגט פסול אם לא יקיים ככל צוויו אלא ע"כ דלא תלאן לזה בזה כלל ולא ראיתי להאריך בזה לפי שהעיקר נלענ"ד דאף אם לא היה אומר השליח בהגדה שני' כלום רק עפ"י הגדתו הראשונה לבד נמי הי' הדין נותן שיגידו לו א"ח ויותן הגט דכיון שהבעל לא אמר בלשון וודאי רק בלשון מסופק עש דוכט מיר שיש שט"ח ע"ס ארבעים רו"כ הרי שלא הקפיד רק באם שישנו שיוקרע מקודם אבל כיון שהאב אומר שאינו נמצא ת"י השט"ח ממילא אית למפסק שאין עליו רק סתם איסור חמור כדין טענת ספק ומכ"ש שהשליח עצמו תיקן דבריו כן וודאי דמהימן שזה וודאי אינו בכלל הוספת תנאי כיון שאנו רואים שדבריו הראשונים היו חסרים שלא סיים דבריו מה יהא אם לא ימצא השט"ח כיון שגם להבעל לא הי' זה בבירור א"כ ממילא הי"ל לפרש מה יעשה באם שלא ימצא השט"ח וכיון שאינו רק השלמת דבריו הראשונים בזה מהימן לכו"ע ומה ששתק השליח מקודם נוכל לתלות שכוונתו הי' בכדי שיחפשו היטיב אחרי השט"ח בכדי לקיים מצות הבעל וכל מאי דמצינן לתרוצי דבריו שלא יהיו סותרים זא"ז בוודאי דמתרצינן כמבואר בשו"ע סי' כ"ט עיי"ש וזה נלענ"ד פשוט ואין צריך לראי':

דוד טעביל במ' משה זללה"ה

תוכן העניינים

שות בית דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה