שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
חלק יו"ד · סימן יז
וזהו מה שהשבתי שנית להרב" ה"ג מו"ה אליעזר יצחק ר"מ ד"ק וואלאזין על קונטרסו
כבר יעדתי לכבודו לכתוב בארוכה את הנלענ"ד בענין העגונה בקהלתכם ולהשתעשע בפניני אמריו על כל פרט ופרט והנה באתי כהיום למלאות דברי לישא וליתן בנידון זה על סדר קונטרסו עד מקום שידי יד כהה מגעת ומאיתו ית"ש החונן לאדם דעת אשאל שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו בא"י למדיני חוקיך
וזה החלי בעז"ה
הנה כת"ר הביא דברי המהרי"ט דפסק להלכה דמחזקינן מאיסור לאיסור וע"ז הביא דברי התוס' דמס' ביצה ודמס' יבמות ודברי הרא"ש בתשו' כלל ק"י וכלל נ"ב וזה אמת ויציב דהתוס' והרא"ש וודאי דס"ל דאין מחזיקין מאל"א אמנם מש"כ כת"ר גם על דברי הרשב"א הרי מוכח מדבריו שאין מחזיקין מאיסור לאיסור בזה יש לדון וכמו שיתבאר לקמן אי"ה בדברינו:
ומה שהוסיף כת"ד להביא ראי' דלא כמהרי"ט ממקור הסוגיא דע"א נאמן באיסורין מהא דכ"ג ביוה"כ יוכיח ותוכן כוונתו בקצרה דהא לפי מאי דקיי"ל דבמלתא דלא אתחוק לא היתרא ולא איסורא ע"א נאמן אפילו בדבר שאינו בידו רק דהגמרא בעי לאתויי ראי' מכ"ג ביוה"כ דכיון שהוא בידו נאמן אפילו בהיפוך החזקה וע"ז קשיא לי' למר דהא גם בכה"ג לא אתחזק היתרא לפי מאי שפירשו התוס' דפיגול לאו דווקא אלא פסול אלא ע"כ צ"ל דזהו גופי' מקרי חזקה מה שהוא ראוי להיות כשר לכשיזרוק ועתה שהוא פוסל בהחלט הרי מוציאו מחזקה זו שהי' עומד להיות כשר וכיון שכן גבי אשה נמי נימא הכי דזהו גופי' מקרי חוקה מה שהיתה ראוי' ועומדת להיות מותרת לשוק לכשימות הבעל ושוב אין ע"א נאמן להוציאה מחזקה זו וכתב ע"ז שהיא ראי' ברורה:
ואני בעניי איני מכיר ראי' זו כלל דבשלמא גבי כה"ג ביוה"כ נהי דחזקת היתר ליכא מ"מ הא גם חזקת איסור נמי ליכא וא"כ שפיר אמרינן דזהו גופי' מקרי חזקה מה שהוא ראוי ועומד להיות כשר משא"כ גבי יבמה כיון דלפי סברת המהרי"ט דמחזקינן מאל"א א"כ הרי היא בחזקת איסור קיימא עכשיו וא"כ איך שייך לומר דיהי' מקרי חזקת היתר במה שהיא ראוי' להיות מותרת לשוק אח"כ כיון שהיא עתה בחזקת איסור דהא וודאי דשם פסול עדיין לא נקרא עליו על כרחך גם לדברי כ"ת דאלת"ה מה בין זה להא דאמר ר"ה בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה וה"נ דכוותי' כיון דהספק הוא בזריקה עצמה וא"ל דגם בדר"ה לא יהא נאמן ע"א לומר שנשחטה שלא כהוגן זה אינו דגם במצאן שחוטים נמי לא כשר רק מטעם דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אבל בלא"ה גם בלא ע"א היתה איסורה ומכ"ש בע"א שמעיד שלא נשחטה כהוגן וא"ל דגם כאן סתם זריקת כ"ג חשבינן כרמאש"מה דמסתמא עשה כד"ת ולא עבר אמימרא דרחמנא דאמרה המקריב אותו לא יחשב א"כ מעי קרא לק"מ דהא שפיר מקרי מוציא מחזקת היחד והיינו חזקה דמסתמא כהוגן עשה דחשיבא כרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם לפום סברא דהשתא ועוד אפשר לומר דקושטא הוא דזה גופי' מקרי חוקה מפני שמסתמא עשה כהוגן וכמש"כ התוס' במס' חולין (יא) ד"ה כגון שהי' אביו כו' דהעמד האם בחזקת צדקת ועוד לא ידענא מה הוא ההפרש כ"כ בין פסול לפיגול וכמו שהרגיש כ"ת עצמו ונזהר בדבריו להביא מדברי התוס' דפיגול לאו דווקא אלא פסול וכוונתו ע"כ דאי הוי אמרינן דפיגול ממש כפשטא דלישנא דש"ס לא הוי לן שום ראי' מזה דשפיר מקרי מוציאו מחזקתו דעד עכשיו לא הוי פיגול ועכשיו באמירתו עשה אותו פיגול כמו כן אני אומר לענין פסול כיון דעד עתה לא הי' בחזקת פסול להיות מצותו בשריפה דהא נעשה כסדר הכשרו ועכשיו עשה אותו באמירתו פסול שיהי' מצותו בשריפה שפיר מקרי מוציאו מחזקתו ותו דאפילו יהבינן לי' כל דבריו לגבי כה"ג מ"מ אין דמיונו עולה יפה לגבי אשה דמתי הי' לה חוקה זו שתהי' בחזקת היתר אחר מיתת הבעל כיון שתיכף בשעת קדושין נולד הספק ומעולם לא היתה בחזקת היתר וודאי לכשימות הבעל דתמיד היא עומדת בס' וזה משעה שנתקדשה ובזה נדחה ראייתו מעיקרא מכל וכל וגם מהא דגווילין א"ר לפ"ז ודוק מיהו מהא דגווילין בלא"ה ואין ראי' כלל למאי דמפרש לה הרא"ש שנתן לו הוא בסתמא בעצמו וא"כ ה"ל כאלו אמר לו שהיא כשירה וכה"ג כתב הרמב"ם בפי"ב מהל' מעשר והוא מהתוספתא המוכר בשר לחבירו ולאחר שיצא מתחת ידו א"ל פירות שמכרתי לך הם טבלים בשר שמכרתי לך הוא בשר בכור שורת הדין שאינו נאמן הרי דאפילו לענין טבל דבחזקת איסור קיימא נמי אמרינן כיון שמכר לו סתמא שוב אי"נ משום דה"ל כאילו אמר בפירוש מתוקנים הם וה"נ דכוותה כיון שהחזיר לו בסתם הוי כאלו אמר בפירוש כשרים הם ושוב אינו נאמן לפוסלה רק מטעם מיגו:
ומה שהביא בשם הגאון מו"ה גרשון משקלאב כבר כתבתי במכתבי הקדום שאין כאן אפילו דמית ראי' וגם מה שהביא הגאון הנ"ל ראי' מחידושי הריטב"א עיינתי בדבריו וגם הא לא מכרעא דאף דתמרוצת לשונו בהשקפה ראשונה נראה כדברי הגאון הנ"ל מ"מ המעיין היטיב בדבריו יראה דאין כאן ראי' כלל דשיטתו הוא חמש כשיטת רש"י וכדמסיים שם עלה וכן פירש"י ועיקר ומיירי לענין נאמנות הבעל ובזה וודאי דמעמידין אותה על חזקתה וכמו שכ' רש"י בד"ה ויש לו אחים ותמהני מהגאון הנ"ל דה"ר מדברי הריטב"א ולא מדברי רש"י דהא גם רש"י כתב כלשון הזה א"נ להוציאה מחזקתה ואי משום דאיכא למימר דדווקא לענין נאמנות הבעל הוא דמקרי חזקה אכל לא לענין נאמנות ע"א א"כ גם מדברי הריטב"א אין ראי' רק משגרא דלישנא בעלמא ועוד דהרי הריטב"א ס"ל כהתוס' באיסור שאינה זבוחה כמ"ש בחי' ליבמות (למ"ד ע"ב) א"כ בלא"ה אין ראי' מהריטב"א כלל:
ומאחר שנדחו ראיות אלו א"כ אכתי אין לנו שום ראי' ברורה בהיפוך דעת מהרי"ט דאין מחזיקין מאל"א דאף דעל פירושו בסוגיא דיבמות יפה השיב כ"ת מהך דנפל הבית כו' דקמותיב אביי מ"מ בזה לא נדחה דינו לגמרי דשפיר נוכל לקיים הך דינא ע"פ מ"ש הש"ך בסי' נ' דאביי ורבא דנדו מאוקימתא דרבה היינו משום דפליגי אעיקרא מלתא דחזק' דקאמר רבה וס"ל דמחזיקין מ"א לא ולכך אין כאן חזקה כלל ולפ"ז אנן וודאי דאית לן למפסק כאביי ורבא וא"כ שפיר נוכל לקיים דינו דמהרי"ם ולא מטעמי' רק מטעם שכ' הש"ך ומה שהשיגו ע"ז הפר"ח ותבו"ש דא"כ מאי מקשו התוס' מספק דרוסה דלמא והו לפי האמת עיין כרו"פ שהשיב ע"ז דהא רבה עצמו ס"ל דחיישינן לספק דרוסה כדאמרינן בחולין למאי נ"מ לספק דרוסה ההוא ספק דרוסה דאתא לקמי' דרבה כו' ואף שרחוק הוא שיכוונו התוס' לזה ועוד דלמה לנו לדחוקי בדברי התוס' כיון דהתוס' עצמן ס"ל דאין מחזיקין מאל"א כדמוכח מדבריהם בביצה ע"ש מ"מ כיון דדברי הש"ס עצמו נוכל לפרש כפי' הש"ך א"כ אכתי אין לנו לדחות שיטת מהרי"ט בשתי ידים ובפרט שמצאנו לו רב מגדולי הראשונים והוא הר"ת דסבר כוותי' בסוגיא דספק בהרת קדמה לשער לבן ועיין תוס' (כתובות ע"ה ב' ד"ה ספק וכו') ולדברי הגאון המובהק בעל שאגת ארי' בספרו טורי אבן בקו"א (חגיגה דף ד') גם הרמב"ם סובר כן:
אמנם לפי ענ"ד הקלושה נראה להביא ראי' ברורה דלא כמהרי"ט ודלא כהש"ך מהא דגרסינן (בכריתות בפרק ספק אכל דף י"ח) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה א"ר הי' לפנינו ב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן אכל חייב חתיכה ספק של חלב ספק של שומן ואכלה פטור אמר רב נחמן מ"ט דרב קסבר שתי חתיכות איקבע איסורא חתיכה אחת לא קבע איסורה ומותבינן עלה מהך מתניתן ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון יוציא והוולד כשר וחייבין באשם תלוי ומשנינן הא מני ר"א היא ור"ל אבל אנן לא ס"ל כר"א ואינו חייב באשם תלוי וכן פוסק בהדיא הרמב"ם בפ"ו מהלכות שגגות דלא כר"א דאינו מביא אשם תלוי משום דלא איקבע איסורא ולא הוי כחתיכה מב' מתיבות הרי מוכח מכאן להדיא דאין מחזיקין מאיסו' לאיסור דאס"ד דמחזקינן מאנ"א תו הוי חשיבא כאיקבע איסורה והוי כחתיכה א' מב' חתיכות שהרי בספק גירושין פסק הרמב"ם להדיא בפרק הנ"ל דחייב באשם תלוי והיינו משום דחזקת א"א שהי' לה מקודם חשיבא כאיקבע איסורא וכן הוא להדיא בש"ס יבמות ר"פ האשה רבה (דפ"ח ע"ב) סוף סוף תרי ותרי נינהו והבא עליו בא"ת קאי ועיין תוס' שם ד"ה והבא עלי' ולר"נ כו' ה"נ איקבע איסורא שהיא בחזקת א"א וא"כ גם כאן דכנסה בתוך ז' דהייתה בספק מעוברת ואס"ד דמחזיקינן מאל"א א"כ גם כאן חשוב כאיקבע איסורא ולתחייב באשם תלוי אלא ע"כ מדפטרינן לי' מא"ת ש"מ דאין מחזיקין מאל"א:
וכמו כן יש להוכיח מדאמרינן (יבמות קי"ט) דלמא כיון דאחזיק ליבום תתייבם כו' ע"ש כל הסוגייא מכל הלין מוכה דגם לפי האמת אית לי' לסתמא דש"ס דאין ממזיקין מאל"א דהא ביבמות ובכריתות סתמא דש"ס קאמר לה וגם הרמב"ם פסק להלכה להא דכריתות ועוד נראה דבכריתות רבא גופי' קמותיב לה כדמשמע מפשטא דלישנא דתלמודא דהתם בקושיא השלישית דקאמר לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרי לי' כו' דנראה מזה דהמקשה בקושיא שני' ושלישית הוא עצמו המקשה קושיא ראשונה והוא רבא וכן מדוייק לישנא דאיתבי' מדלא קאמר מיתבי ודוק א"כ הרי חזינן להדיא דרבא עצמו ס"ל דאין מחזיקין מאל"א ודלא כהש"ך וזה לפענ"ד ראי' שאין עליו תשובה:
וגדולה מזו יש להוכיח מכאן דלא מיבעי מאיל"א דאין מחזיקין אלא אפילו באותו איסור עצמו אם נתחדש בו איזה מעשה חדש מאי דלא הוי בי' מעיקרא וע"י אותו מעשה נולד לנו ספק באותו איסור עצמו אפ"ה לא אמרינן העמידנה על חזקתה הראשונה אף דהוי באותו איסור עצמו תדע דהא בחיי בעלה הייתה נאסרת להיבם באיסור אשת אח דהא איסור א"א ואיסור אשת אח בבת אחת מיילין ובב"א כו"ע מודין דחיילין תרווייהו ועתה במיתת הבעל נשארה בספק מעוברת א"כ הרי היא על היבם ג"כ בספק איסור אשת את שיש לה בנים ואפ"ה לא אמרינן העמידנה על חזקתה אפילו מאיסור אשת אח לאיסור אשת אח וכחו כן יש להוכיח גם מסוגיא דיבמות שהבאתי ביותר אומץ דהא התם נולד הספק בחיי בעלה ואפ"ה אמרינן דאית לה חזקת היתר ולא מחזקינן לה בחזקת איסור א' אח שהי' עליו מקודם:
הן אמת שגם מסוגיא דיבמות (לא ב') ג"כ יש להוכיח כן מהא דפריך אביי אי הכי בקדושין נמי נימא הכי וכו' אשה זו בחוקת היתר ליבם עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק ומאי קושיא והא בקדושין הוה החוקה באותו איסור עצמו היינו מאיסור אשת אח לאיסור א"א דהא אם יש ממש בקדושי הערוה א"כ היא קיימא על היבם באיסור א"א כדמעיקרא משא"כ בגירושין דהחזקה הוי מאיסור לאיסור היינו מאיסור אשת אח לאיסור יבמה לשוק (וכבר העיר בזה **(ואני תמה על מעכ"ת שכתב בהג"ה המתתלת וכשאני לעצמו ואמינא שכל אלו אין ראי' דנראה מדבריו דבא לסתור בזה דברי המהרי"ט שלא יהי' שום ראי' לדבריו ובאמת נהפוך הוא דאם נימא כהש"ך דלהכי נאדו אביי ורבא מאוקימת' דרבה משום דס"ל דמחזקינן מאל"א א"כ וודאי דאית לן למפסק הכי כאביי ורבא וא"כ קמו דברי המהרי"ט על מכונם.)** הגאון בעל קצות החושן בספרו שב שמעתתא ראיתי' הובא משמו באיזה ספר וגוף הספר ש"ש אינו ת"י ולא ידעתי לאיזה ענין כתב כן כי אין דבריו מובנים כ"כ מאותו הספר שהביא דבריו) אלא שמהך סוגיא דיבמות לחוד הוי אמרינן דלהכי באמת נאדו אביי ורבא מאוקימתא דרבה והיינו משום דלא ס"ל לחלק בין מאל"א ובין באותו איסור עצמו והכי קפריך א"כ דזה מקרי חזקה א"כ גם באותו איסור עצמו דהיינו בקדושין נמי נימא הכי אלא ע"כ כי היכי דלא מקרי חזקה באותו איסור עצמו כמו כן גם במאל"א נמי לא הוי חזקה משום דאין סברא לאביי לחלק ביניהם וא"כ אביי ורבא פליגי אעיקרא דמילתא דחזקה דקאמר רבה וכסברת הש"ך והי' מזה קצת סיוע לפירושו של הש"ך אבל לפי מאי דהוכחנו מסוגיא דכריתות ודיבמות (קי"ט א') מוכח דגם לפי האמת ס"ל לרבא כן דגם באותו איסור עצמו נמי לא מחזקינן ודלא כהש"ך וכמש"כ לעיל:
ובאמת הך מלתא טעמא בעי דלכאורה קשה טובא דאמאי לא אמרינן העמידנה על חזקת איסור אשת אח שהי' לה מקודם ומה הפרש יש בין זה לכל החזקות שבעולם ולהא דאמר רב הונא בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה דאפילו לדעת התוס' דהאיסור הוא משום שאינה זבוחה כיון דגם כאן היא החזקה באותו איסור דא"א עצמו שהייתה עומדת בו מקודם:
אמנם עיקרא טעמא וברירא דהך מלתא הוא דלעולם כל שנתחדש בה איזה מעשה אח"כ מאי דלא הוי בי' מעיקרא ועי"ז נולד לנו ספק בין שהספק הוא באיסור עצמו בין שהספק הוא מאיסור לאיסור לעולם אמרינן שעל המעשה המחודשת להביא ראי' והיינו משום דזהו גופי' מקרי חזקה מה שעומדת וראוי' להיות מותרת לכשימות בעלה ולא משגיחינן כלל במה שבעלה חי עדיין ורביע עלי' איסורא דא"א או איסורא דאשת אח רק דאמרינן אילו מת בעלה מקודם שנולד בה הספק קדושין או גירושין היתה עומדת בחזקת היתר לשוק או ליבם כמו כן גם עתה אחר שנולד הספק יש לנו להעמידה בחזקה זו ואין כח בספק קידושין או גירושין שנולד אח"כ להוציאה מידי חזקה זו (והיינו כעין סברת כ"ת שרצה להוכיח מהא דכה"ג ביוה"כ) משום דעל המעשה המחודשת להביא ראי' וספיקא לא נפקא מחזקתה:
ועתה אתיין כולהון סוגיין שפיר דבהא דרבה שפיר מקריא חזקה כיון שאלו מת הבעל מקודם שנולד בה הספק גירושין היתה מותרת לשוק א"כ גם עתה שהרי מת וקברו מוכיח עליו אמרינן העמידנה על חזקתה כאשר הי' הדין קודם שנולד בה הספק גירושין וכחו כן נמי גבי קידושין כיון דהספק קידושין נולד אח"כ ואלו מת בעלה קודם שנולד בה ספק קדושין היתה בחזקת היתר ליבם כמו כן גם עתה יש לנו לפסוק כן ואף דבספק קידושין נולד הספק באיסור אשת אח גופי' מ"מ חזקה זו שהייתה עומדת להיות מותרת אילו מת הבעל מקודם היא חזקה גמורה שאפילו באותו איסור לא מחזקינן עלי' תדע דהא לשיטת הרשב"א אין חילוק כלל בין ממאל"א ובין באא"ע דהא גם במאל"א ס"ל להרשב"א דמחזקין מאיסור לאיסור א"כ כמו שמועלת חזקה זו במאל"א כמו כן מועלת באא"ע וכמו כן נמי בהא דכריתות ודיבמות כיון דמעיקרא קודם שנולד בה ספק מעוברת הייתה בחזקת היתר ליבם אילו מת הבעל מקודם גם עכשיו מוקמינן לה על חזקתה זו ואין כח בספק מעוברת שנולד אח"כ להוציא' מחזקתה זו ולכך לא מקרי תו איקבע איסורא ופטור מאשם תלוי לרבנן וה"נ דכוותה במאי דאחר ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כיון שנתחדש בה מעשה השחיטה ובה נולד הספק עליך להביא ראי' שנעשית בהכשר וכיון שנולד בה ספק הרי היא אסורה דאיזה חזקת היתר הי' לה מעיקרא נגד זה דבשלמא אי הייתה השחיט' כתיקונה והי' נולד בה איזה ספק אחר שקול בטריפות וכמדומה שפיר הוה מצינן למימר בהא דאוקמא אחזקה קמייתא דאלו הוה נשחטה כתיקונה קודם שנולד בה הספק היתה מותרת כמו כן גם עכשיו יש לנו להעמידה על חזקה זו והוי דמיא ממש לחזקת היתר לשוק או ליבם דאמרינן ביבמות אבל עתה שהמעשה המחודשת היא שע"י נולד הספק בשחיטה עצמה המכשרת א"כ לית כאן שום חוקת היתר נגד זה דהא כל אימת שנעשית בהך ספיקא קיימא ולזאת הסברא נתכוין גם הרשב"א בחידושיו ליבמות שכ' וז"ל ולשון אחר נראה לפרש דהתם גבי בהמ' כל שלא מתה או שמתה ממילא או שלא נשחטה כהילכתא אסירא עד שיתחדש בה ענין המכשירה והלכך כיון שאתה בא להתירה ולומר דנעשה בה מעשה שהכשירה עליך לה"ר ודכוותה הכא כיון שזו מתחילה צרה לערוה הוית ואלו מת בעל ממילא הותרה לשוק והרי מת וקברו מוכיח עליו כשאתה בא לאוסרה ולומר דנעשה בה מעשה האוסרה עליך הראיה וכן הדין בקדושין כה"ג כהנ"ל עד כאן לשונו:
והנה אין לפרש דבריו דרצונו לומר דדו קא היכי שנעשה הספק במעשה המכשיר הוא דמחזקינן מאל"א אבל כמה דלא נעשה ספק במעשה המכשיר לא מחזקינן מאיסור לאיסור [וכמו שנראה מדברי כ"ת בריש דבריו שהבין כן שכתב הרי מוכח מדבריו דלא מחזקינן מאל"א] דזה אינו חדא דמאי סברא הוא כלל דאס"ד דבעלמא לא מחזקינן מאיסור לאיסור א"כ מה מזיק במה שנעשה הספק במעשה הכשירו כיון דבאיסור דקיימא בה עד עכשיו כבר יצא ממנו בלי שום ספק כיון שמתה תו ליכא עלי' איסורא דאמ"ה ועיקר הספק שנולד לנו הוא באיסור דלהבא האחרון והיינו בנבילה וא"כ אם נימא דבעלמא לא מחזקינן מאל"א א"כ גם כאן לית לן לאחזוקי מאיסור לאיסור ועוד דהמדקדק בלשונו יראה דלא כיון לזה מדכתב ודכוותה הכי כיון שזו מתחילתה צרה לערוה כו' ואס"ד דכוונת הרשב"א הוא דכל שלא נעשה במעשה המכשיר תו לא מחזקינן מא"לא א"כ ה"ל להרשב"א לומר משא"כ התם שלא נולד ספק במעשה המכשיר ועוד מה זה שכתב וכן בקדושין כו' הא בקדושין הוי החזקה באותו איסור עצמו מא"אח לא"אח וא"כ אף דלא הוי הספק במעשה המכשיר מ"מ ה"ל לאחזוקי בחזקת איסור כיון דהיא באותו איסור עצמו אלא ע"כ דכוונת הרשב"א הוא להך סברא דכתבנו דכל שנולד ספק מחדש אמרינן אוקי מלתא אחזקתי' במה שהי' קודם שנולד הספק ולא משגחינן באיסורא דרביע עלי' בין שהוא באותו איסור עצמו ובין שהוא מאל"א והא דקאמר הרשב"א והלכך כיון שאתה בא להתירה ולומר דנעשה בה מעשה המכשירה עליך הראי' הכי קאמר כיון שנולד ס' במעשה המכשיר עצמו א"כ איזה חזקה יש לה מקודם נגד זה כנלענ"ד בכוונתו דמעתה כולהו סוגיין מתיישבן בחדא גוונא:
והדברים מבוארים יותר בחי' הריטב"א על אותו קושיא עצמה שהקשה הרשב"א וז"ל והנכון שתירצו בזה דהתם הבהמה אינה ראוי' לצאת מאותו איסור מאלי' עד
**(ואין להקשות ע"ז א"כ נעמידנה באמת בחזקת היתר ליבם ואמאי קאמרינן דיוציא לכו"ע באמת קושיא זו הקשו התוס' ביבמות (ל"ז א') ד"ה וזו הואיל ולא הוכר כו' ובע"כ צריך לתרץ כמש"כ התוס' התם דאיכא רובא אחרינא כנגדה ולפיכך יש להחזיקה במעוברת מן הראשון א"כ תו ה"ל כפלגא ופלגא ויוציא לכו"ע רק דלר"א דלא בעי איקבע איסורא חייב א"ת ולרבנן דבעי איקבע איסורה פטור מא"ת ועכ"פ חוקת איסור וודאי דלא מיקרי ואף דהתוס' לא ניחא להו בהך שינוייא וכתבו דאין סברא כלל לומר בנשים ששהו עם בעליהן כמה שנים ולא עברו ומתו בעליהן דרוב מעוברות עכ"ז אין בידינו לדחות דברי הגמ' מכח סברת התוס' ועוד לא ידענא מאי קשיא להו להתוס' בהך סברא דאטו מתניתן דהאשה שהלכה בעלה וצרתה למדה"י מיירי דווקא בצרה שנשאת לו מקרוב דהא סתמא קתני ומיירי אף אם היתה עם בעלה חמישים שנה ולא ילדה אפ"ה חיישינן שמא נתעברה מבעלה זה מכח רובא דרוב נשים מתעברות ויולדות כדאמרינן עלה בגמ' וכבר הרגיש בזה במהר"ם לובלין ומה שכ' ע"ז דכאן לא הוכר עוברה הוא תמוה דהא לנגד הך רובא איכא רוב נשים לתשעה ילדן וכדאמרינן בגמרא שם בסוגיין:)** שנתחדש בה מעשה המכשירה בוודאי דהיינו שחיטה כשירה וכיון שכן כל שלא נתברר המעשה ההיא קיימא בחזקת איסור שהייתה עומדת אבל הכא אדרבה אשה זו מאליה היתה ראוי' לצאת להיתר גמור דכיון שהיתה צרת ערוה במיתת בעלה ראוי' להיות מותרת לשוק ואינה נאסרת אלא בהתחדש בה מעשה האוסרה דהיינו גרושי הערוה הלכך אין לנו להוציאה מחזקתה עד שיתברר לנו שנעשה המעשה האוסרה דכוותה הוא דאמר בקדושי ס' שהוא בחזקת היתר ליבם דהא מיירי כשנתקדש הנכריות קודם קדושי ספק של הערווה כיון שכן הרי היתה נכריות קודם קידושי ערוה בחזקת היתר ליבם לגמרי ומאלי' ראוי' לצאת להיתר ההוא במיתת בעלה אח"כ נתחדש בה דבר האוסרה דהיינו שקידש בעלה הערוה וכיון שכן אחזקת היתר ליבם מוקמינן לה עד שיתברר המעשה האוסרה ליבם ומתירה לשוק ונכון הוא זה עכ"ל והן המה עצמם אותן הדברים שכתבנו ובלי ספק כי גם הרשב"א נתכווין לזה וכדכתיבנא:
אלא שהריטב"א ז"ל אחרי אלה הדברים סיים וז"ל ומיהו קושיא מעיקרא ליתא דבהמה בחי' עומדת גם באיסור שאינה זבוחה כו' עיי"ש וכסברת התוס' במס' ביצה וזהו מה שכתבתי למעלה דמהריטב"א אין ראי' משום דס"ל כהתוס' באיסור שאינה זבוחה והנה לכאורה עלה ברעיוני לפרש כוונת החוקה דאמרינן בגמ' גבי גירושין וקדושין לפי דעת הרשב"א דה"ק שמעמידין אותה בחוקת מה שהיא ראוי' לבוא מאלי' לאחר ומן ור"ל דהא היבמה קודם שנולד בה ספק הגירושין היתה עומדת לכשיגיע זמן מיתת בעלה יהי' מתי שיהי' אפילו מכאן ועד עשר שנים אז תהי' בעת ההיא בחזקת היתר לשוק וכמו כן נמי גבי קידושין נמי אית לה לחזקה לכשיגיע זמן מיתת הבעל מתי שיהי' תהי' בחזקת מותרת ליבם אף דהחזקה דהיא קיימא בי' עתה היא סותרת בהיפוך למה שיהי' לה לאחר זמן דעתה היא בחזקת איסור ואז תהי' בחזקת היתר עכ"ז מקרי חזקה במה דמחזקינן עכשיו במה שתהי' ראוי' מאלי' להיות עומדת לאחר זמן ולא משגחינן בהך חזקה דקיימא בי' עתה ואף שהיא בהיפוך מזו:
ולכאורה ניחא טובא לומר כן דמעתה יהי' ניחא אף למ"ד בהמה בחי' לאו לאיברים עומדת אבל באמת הא ליתא דא"כ למאי דקאמר ר"ה בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת דמאי נ"מ מה שהיא בחיי' הכי הו"לל בהמה עומדת למות ולהתנבל מדקאמר בחזקת איסור מוכח להדיא דקאי על חזקת איסור שהי' לה בחי' אמ"ה או שאינה זבוחה למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' ועוד דא"כ מ"ט דמ"ד (חולין) טריפה ואסורה באכילה דהא ראוי' ועומדת להיות נבילה וא"כ גם במשא ה"ל לטמוי' וגם מ"ד דהוי נבילה לאו מטעם זה קאמר רק משום דהשתא מתה היא אלא ע"כ דמה שהיא ראוי' להיות לאח"ז לא מיקרי חזקה כלל דעיקר מלתא דחזקה היא דמוקמינן אחזקה שהיתה במה שעבר על להבא אבל חזקה במה שהיא ראוי' להיות להבא לא שמענו מעולם ומחוורתא כדכתיבנא מעיקרא דעיקר החזקה היא דמחזקינן לה במה שעבר וה"ק כשם שאלו מת הבעל מקודם הי' הדין כן כמו כ"ג עתה והיינו ממש חזקה דלשעבר כמו כל החזקות שבעולם דמחזקינן מעבר על להבא:
כללא דנקטינן מדברי הרשב"א אלו דלעולם אין חילוק בין מאיסור לאיסור ובין באותו איסור עצמו רק היכא שנתחדש בה ספק אח"כ אין כח בספק להיציאה מחזקתה דמעיקרא אף באותו איסור עצמו אבל אם הספק והאיסור באין כאחד מחזקינן אפילו מאל"א:
והנה לדברי הרשב"א ניחא טובא הא דפריך אביי ביבמות א"ה בקדושין נמי נימא הכי כיון שאין שום חילוק בין מאל"א ובין באא"ע אמנם לשיטת התוס' דמס' ביצה דס"ל דאין מחזיקין מאל"א כלל ול"ל לכאורה הך סברא שכ' הרשב"א א"כ קשיא מאי פריך אביי א"ה בקדושין נמי נימא הכי דלמא שאני קידושין דהספק הוא באא"ע משא"כ גבי גירושין דהספק הוא מאיסור לאיסור:
אמנם באמת דברי התוס' נכונים ואין כאן קושיא כלל דהא וודאי דגם התוס' בהכרח א"ל הך סברא שכ' הרשב"א דלעולם על המעשה המחודשת להביא ראי וכמו שהוכחנו לעיל מסוגיא דכריתות ודיבמות דגם לפי האמת פסקינן כן דאף באא"ע נמי לא מחזקינן כל שנולד בה ספק מחודש והא דהוצרכו התוס' בביצה לחדש הך סברא שאינה זבוחה בכדי שיהי' הספק באוא"ע לאו משום דקשיא להו כמו שהקשה הרשב"א מסוגיא דיבמות מהא דרבה דמוכח מיני' דאין מחזיקין מאל"א כתבו כן דא"כ לא תקנו בתירוצם כלום דהא חזינן מדפריך אביי א"ה בקדושין נמי נימא הכי דגם באא"ע נמי לא מחזקינן כל שנולד בה הספק מחדש וע"כ בהכרח צרכינן לסברת הרשב"א וא"כ גם מדרבא לא קשיא כלל אלא שהתוס' א"ל מסברא דנפשייהו דאין שים צד סברא לומר דנחזיק מאל"א דהא כל עיקר מלתא דחזקה ילפינן מנגע כדאמרינן בחולין (י' ב') ושם הוא באא"ע וא"כ מאין הרגלים לומר דנחזיק מאל"א ולזה הוכרחו לחדש הך סברא דאיסור שאינה זבוחה בכדי שיהי' החזקה באא"ע (וגם הרשב"א הוי אמר כן מסברא דנפשי' רק מחמת דלא ס"ל הך איסורא דשאינה זבוחה וכשיטת הריצבא הביאו התוס' שבועות כ"ד ולכך הוכרח לומר כן מהא דאמר ר"ה) ולהכי לא הביאו התוס' הא דרבה לאקשויי מינה אבל אה"נ דגם לפי מה שחידשו הך איסורא דשאינה זבוחה נמי צריכינן בהכרח לסברת הרשב"א לחלק בין הא דפריך אביי א"ה בקדושין נמי נימא הכי ובין הך דאיסור שאינה זבוחה דאמר ר"ה דתרווייהו הם באא"ע וע"כ צריכינן בהכרח לחלק כמו שכתב הרשב"א דהתם לענין קדושין נולד הספק קדושין אח"כ ולכך אין כח בספק קדושין שנעשה אח"כ להוציאה מחזקת היתר מעיקרא אף שהספק הוא באותו איסור אשת אח עצמו משא"כ גבי שאינה זבוחה שהספק נולד במעשה המכשיר וסברא זו הוי פשיטא לי' לאביי ולית מאן דפליג עלי' ולכך שפיר פריך מניה לרבה ועיקר קושיתו הוא לא על עיקרא דמלתא דחזקה דאמר רבה וכמו שסבר הש"ך רק דהכי קפריך כיון דאזלת בגירושין בתר חזקה שלא להצריכה חליבה וא"כ גבי קדושין נמי אית לן למיזל בתר חזקה ותהא מותרת ליבם ומדחזינן בקדושין דלא אזלינן בתר חזקה והיינו ע"כ משום חומרא א"כ גבי גירושין נמי אית לן למיזל לחומרא להצריכה חליצה ולפ"ז מוכח גם מסוגיא דידן דעיקר מאי דנאדו אביי ורבא מהא דרבה לאו משום דפליג על עיקר מלתא דחזקה דקאמר רבה דא"כ לא הי' מקשה מידי כיון דאין החזקות דומות זו לוו דחזקה דרבה הוא מאל"א וחזקה דאביי הוא באותו איסור עצמו רק בעיקר חזקות מודו תרווייהו דחזקות גמורות נינהו ולכך שפיר פריך אביי כיון דאזלת בתר חזקה א"כ גם בקדושין נמי נימא הכא דניזיל בתר חזקה ועיקר מאי דנאדו אביי ורבא משנויי דרבה משום דלא ס"ל הך סברא שאם אתה אומר חולצת מתייבמת זהו הנלענ"ד ברור בכוונת דברי התוס':
ועפי"ז מדוייק לשון התוס' ד"ה נפל הבית עליו שהקשו וז"ל כאן יש תימא אמאי חשיב טפי בחזקת היתר לשוק מליבם כו' דלאו מעיקרא דמלתא דחוקה קא קשיא להו דהא ליתא דכיון שנולד ספק במיתת הערוה א"כ שפיר איכא כאן חזקה כמו בחזקת היתר לשוק וליבם דרבה ואביי כמו שבארנו אלא דעיקר קושייתם הוא דהא כאן איכא חזקה אחרת כנגדה דכשם דאמרינן דקודם שנולד בה הספק היית' עומדת בחזקת היתר לשוק אלו מת"הבעל כמו כן נוכל לומר בהיפוך שעומדת בחזקת היתר ליבם אלו מתה הערוה וכיון דהחזקות סותרות אהדדי א"כ לית לן למיזל בתר חד מנייהו ומעתה גם תירוץ התוס' ניחא בלי שום דוחק דשפיר תירצו דהך חזקה דהיתר לשוק אלימא טפי מהך חזקה דהיתר ליבם דלזו צריכה שני תנאים מיתת הערוה ומיתת הבעל ולזו לא צריכה רק תנאי אחד היינו מיתת הבעל לחוד ודוק והחכם צבי בתשובותיו סי' ס"א נראה ממנו ששגג בכוונת התוס' ולא עמד על סוף כוונתם כמו שביארנום:
ובהכי מתיישבת שיטת רבינו יונה שהביאו הרשב"א והר"ן שכתב אהא דתניא נמצא הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיט' אם לאחר שחיטה זה הי' מעש' ואמר כל ספק בשחיטה פסול וכתב עלה הר"י דמהא שמעינן דהיכא דנשמט גף העוף או נשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה ואינו ידוע אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה אזלינן לחומרא ותמהו עליו דמאי ראי' מייתי מנשמט הגרגרת דש"ה דהוא ספק בשחיטה משא"כ בנשברה רגלו דאדרבה יש לומר נשחטה הותרה ולפי מה שכתבנו מיושב שפיר דהא לכאורה גם בנשמטה הגרגרת הי' לנו להכשירה ולאוקמי אחזקה דמעיקרא דהא בעוף קמיירי ונשחט הוושט כתיקונו ומעתה אית לן למימר העמידנו על חזקתו דמעיקרא דאולי נעשה בה מעשה השחיטה בוושט כתיקנו קודם שנולד בה ס' שמוטת הגרגרת כמו כן גם עתה מותרת ואין כח בספק שמוטה שנעשה אח"כ להוציאה מידי חזקת היתר שהי' עומד אילו נעשה בה מעשה השחיטה בוושט כתיקונה מעיקרא וע"כ צ"ל דלהכי פסול בס' שמוטת הגרגרת משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה דכמו שהיתה עומדת בחזקת שראוי' להיות מותרת אילו נשחט הוושט כתיקונו כמו כן קיימא בחזקה להיפוך שראוי' להיות שלא תועיל לה השחיטה אף שתהי' כתיקונו אם ישמט הגרגרת וכיון דעכשיו שמוטה ושחוטה לפנינו ואינו ידוע איזה מהם קודם והחזקות סתרי אהדדי לית לן למיזל בתר חד מנייהו וממילא קיימא בחזקת איסור וכעין מה שהקשו התוס' בהא דנפל עליו הבית והכא ליכא לשנויי כתירוצם משום דהחזקות שוות וליכא לאלומי חדא מנייהו מחברתה ומעתה שפיר יליף רבינו יונה מזה להא דנשבר הגף כיון דגם שם איכא הני תרתי חזקה דסתרי אהדדי וליכא לאלומי חדא מחברתה א"כ ממילא גם שם הוא בחזקת איסור עומדת ודו"ק ולפ"ז לא מיירי הר"י רק בוודאי טריפות אלא שהספק אם נעשה בחיים או אח"ש אבל בספק טריפות ואפילו נעשה מחיים כל שנולד אח"כ מוקמינן לה אחזקת היתר ולא נעלם ממני שעדיין יש מקום בזה לדון ולחלק מ"מ דברי ר"י כמעט דאי אפשר ליישבן על אופן אחר:
כללא דנקטינן מהנך מילי מעליותא דכתבינן דכל היכא שנולד הספק אח"כ אפילו באא"ע לא מחזקינן ואמרינן אוקמא אחזקה דמקודם שהיתה ראוי' להיות מותרת אלו נסתלק מעלי' איסורא דרביע עלי' ובזה התוס' והרשב"א שוין ואין כאן שום מחלוקת וכאשר מוכח כן מפשטי השמועות דכריתות ודיבמות וכמו שכתבנו כי פליגי בנולד הספק באופן שלא הייתה עלי' אפילו חזקה זו שיהי' ראוי' להיות מותרת בהא ס"ל לרשב"א דמחזקינן מאל"א כיון דליכא חזקת היתר כלל ולהתוס' אפילו בכה"ג נמי לא מחזקינן מאל"א:
ומעתה הך דינא דמחזקינן מאל"א כפשוטו כמו שסבר המהרי"ט כיון שלא יצא שעה אחת לחזקת היתר גמור שלא יהא רביע עלי' שום איסור לעולם מחזקינן מאיסור לאיסור הא וודאי ליתא דבכה"ג אפי' באא"ע לא מחזקינן וכמו שביארנו דאין שום מחלוקת בזה אלא דמ"מ לפי שיטת הרשב"א יש לקיים תירוצו של הגאון בעל שאגת ארי' בדברי הרמב"ם דמחזקינן מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה כל כמה דלא קים לן דאזלינן בתר רובא דכיון דאיסור אמ"ה ואיסור ספק טריפה באין כאחד משעת לידה ולא הי' להם אפילו שעה אחת שראוי לומר אילו נסתלק ממנה איסור אמ"ה הי' עליו חזקת היתר בזה יש לומר דשפיר מחזקינן מאל"א ואם היינו אומרים בדברי הרשב"א כפירש השני שכתבנו לעיל דעיקר החזקה הוא מאי דמחזקינן מה שהיא ראוי' להיות מאלי' לאחר זמן יהי' מתי שיהי' ולפ"ז היינו יכולים לומר דגם להרשב"א לפי האמת לא ס"ל כלל דמחזקינן מאל"א רק דמחזקינן לה בחזקת מה שהיא ראוי' להיות לאח"ז ולפ"ז לא הי' מקום לתירוצו של הגאון בעל שאגת ארי' אך כבר כתבנו לעיל דזה הפי' ליתא משום דהסוגיא דחולין דמר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן הוי תיובתי' ומחוורתא כפי' הראשון שכתבנו א"כ שפיר יש מקום לתירוצם של בעל שאגת ארי' בדברי הרמב"ם עפ"י שיטת הרשב"א ודו"ק:
ולפ"ז בנידון של המהרי"ט בס' אם יש לו אחים א"ל כיון דתיכף ומיד שנתקדשה ונאסרה באיסור א"א קיימא בהך ספיקא דאולי יש לו אחים ואסורה לשוק ומעולם לא היתה לה שעה הראוי לומר אילו נסתלק מעלי' איסור א"א היתה עומדת בהיתר לשוק דנוכל לומר אוקמא אחזקה דא שפיר יש לומר בהך מלתא כדברי המהרי"ט דמחזקינן מאיסור לאיסור וכמו שתירץ בעל שאגת ארי' בדברי הרמב"ם ונמצא דנידון של מהרי"ט יש לקיים דבריו ולא מטעמו וכיון שכן יש לומר בדברי רש"י והרמב"ם כפשוטו וכמו שהבינו הב"ח וב"ש דע"א נאמן בלא מוחזק לן באחי ולא בבני דהא רש"י ג"כ אזיל בשיטת הרשב"א דהא דאמר ר"ה בהמה בחי' בחזק' איסור עומדת היינו בחזקת אסור אמ"ה ומחזקינן מאיל"א:
וכל זה אני אומר לפי דבריו דהנך תרתי דינים דמחזיקין מאל"א ודע"א נאמן תלי' אהדדי דאי לא קיי"ל כמהרי"ט דמחזקינן מאיסור לאיסור ממילא נדחה גם דינו של הב"ש ואין ע"א נאמן להוציאה מחזקת היתר שלה אבל לפענ"ד דלא תליין אהדדי כלל חדא דאף אם נאמר וודאי דלא כמהרי"ט בזה דאין מחזיקין מאל"א עכ"ז יש לקיים סברתו
של הב"ש דנהי דחזקת איסור אין כאן מ"מ מאן יימר לן דמקרי חזקת היתר עד שלא יהא ע"א נאמן להוציא מחוקה זו ואף דבלא העד היינו פוסקים הדין דמותרת מ"מ מה שפוסקים הדין מצד ספק או מצד ס"ס זה לא
מקרי חזקת היתר לנגד נאמנו' ע"א תדע דהא להר"ן והרשב"א וסייעתו דס"ל ספיקא דאוריית' לחומרא מדאורייתא א"כ בחתיכה שהיא ספק חלב ס' שומן בלא ע"א היא אסורא מדאורייתא ואם ע"א מעיד שהוא שומן סמכינן עליו כדאמרינן להדיא יבמות (פ"ח) ובטבל וקונמות דווקא משום דבידו לתקנו הוא דמהימן הא לא"ה לא הוי מהימן וע"כ צ"ל דהא דפסקינן הדין לחומרא לא מיקרי אתחזק איסורא א"כ ה"ה נמי לענין היתרא אף דאנו פוסקים הדין מכח ספיקא או ס"ס להתיר לא מקרי חזקת היתר לענין שלא יהא ע"א נאמן להוציאה מחזקה זו וכמש"כ הרא"ש בהניזקין בכללים שלו דכש"כ הוא לאיסור מלהיתר א"כ ה"נ נימא כיון דלהתיר נאמן נגד הדין דהיינו פוסקים בלא ע"א א"כ כ"ש לאיסור:
אבל אין להביא ראי' מדברי הרמב"ם אף שהוא לכאורה ממש כנידון דבעינן לאוכוחי דהיינו לאיסור דהא הרמב"ם ס"ל בכל ספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא וא"כ בלא ע"א היינו פוסקים להתיר מדאורייתא ואפ"ה ע"א נאמן בזה מדאורייתא ולוקה עלי' וכמש"כ הרמב"ם בפ"ג מהל' שגגות הלכה ב' וז"ל אמר לו ע"א חלב הוא זה ושותק וחזר ואכלו בשגגה מביא חטאת כו' ואם התרו בו הי' לוקה עלי' אעפ"י שהעיקר העדות בע"א עכ"ל ש"מ דזה לא מיקרי חזקת היתר מדע"א נאמן להוציאה מחזקה זו דזה אינו דהרמב"ם לית לי' להנך כללא דכיילי התוס' והרא"ש דנגד חזקה גמורה אין ע"א נאמן רק דבכל גווני מהימן ע"א כל שאינו מכחישו וכמו שיתבאר אי"ה לקמן וא"כ אין ראי' מדברי הרמב"ם כלל דאף שהיא חוקה גמורה אפ"ה ע"ה נאמן אבל מדברי הרא"ש שפיר איכא לאתויי ראי' וכדכתיבנא ואף שהרא"ש עצמו ס"ל דזה מקרי חזקה גמורה ולכך אין ע"א נאמן היינו משום דהרא"ש ע"כ ס"ל לחלק בין ספיקא לס"ס דאף דבספיקא לא מקרי חזקה מ"מ בס"ס שפיר מקרי חוקה משום דס"ס מיחשב כרוב וכדעת הרשב"א שהביאו הפוסקים בשמו דספק אחד הוי כפלגא ופלגא וכיון דאיכא
**(והראי' שהביא מהא דאמרינן בב"ב קכ"ז ע"ב הי' מוחזקין בו שהוא בכור ואתר אביו על אחר שהוא בכור נאמן לבי אמר לי שגם כ"ת לא סמך עצמו עלה כ"כ משום דאינה מכרעה כלל דאי כדברי כ"ת הכי הל"ל ואמר אביו עליו שאינו בכור דמה לנו אם הוא במדה"י או שמת כיון שעיקר הרבותא הוא דאין מוציאין מחזקתו דזה לא מקרי חזקה אלא ע"כ דכוונת הברייתא דאמר על האחר שאינו מוחזק בכור שהוא בכור וכמו שהוא בסיפא והא דמשני בלישני' היינו משום דרישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל וכמו שרמזה ג"כ כת"ר:)** עוד ספק השני תו הוי כרוב וכיון דס"ס מיחשב כרוב שפיר מקריא חזקה דהוי חזקה דאתיא מכח רובא כמו שנשחטה בחזקת היתר עומדת דהחזקה הוא ג"כ מכח רובא אבל מ"מ אין סברא זו ברורה לכו"ע תדע דהא להנך פוסקים (עיין ש"כ בקונטרס הספיקות אות כ"ז כ"ח כ"ט) דס"ל דס"ס לא מהני נגד חזקת איסור ש"מ דס"ס לא אלים כרוב וא"כ שפיר נוכל לומר דחד ספיקא וס"ס שוין בזה דלא מקרי בהכי חוקת היתר וא"כ יש מקום לדינו וסברתו של הב"ש אף בזולת דברי המהרי"ט:
ועוד נראה ברור דאף דיהבינן לכ"ת כל דבריו שיש לה חזקת היתר גמור עכ"ז מצאנו חבל נביאים (מגדולי הראשונים) מתנבאים בסיגנון אחד וס"ל דע"א נאמן אפילו נגד חזקה גמורה כל שאינו מכחישו להדיא ואפילו בשותק מחמת שאינו יודע אפ"ה העד נאמן אף נגד חזקה גמורה והיא שיטת האחרים שהביא הר"ן בקדושין ואף שהר"ן דחה שם דבריהם וכ' שם שנראה לו עיקר כדברי ר"ת והוא שיטת הרא"ש והשו"ע י"ד סי' קכ"ז מ"מ הרי הרבה גדולי הראשונים וגם הרמב"ם מכללם וכמעט רוב מנין ורוב בנין מסכימים להך שיטתא וכמו שמנאם הש"ך אחת לאחת בי"ד סי' הנ"ל ס"ק ט"ז וגם הש"ך הכריע כהך שיטתא ובאמת דשיטה זו ניחא טפי בפשטי השמועות כמ"ש הש"ך:
ולפענ"ד להביא ראי' להך שיטתא שהביא הש"ך מסוגייא דקדושין (ס"ד א) דקאמר לימא מתניתן דלא כר' נתן דתניא כו' ויש להבין לדעת המקשה [ולשיטת הרשב"א והרא"ש נקטינן באמת כן להלכה כדברי המקשה] כיון דהמקשה אכתי לא ידע משינוייא דאביי א"כ במאי קמיפלגי ר' ור"נ לענין נאמנות לאסור ובין לשיטת הרשב"א שיתבאר לקמן דס"ל דלדעת המקשה מתניתן וברייתא בבא בבא קתני ומיירי תרווייהו באופן שצריך לנאמנותו דהיינו במוציאה מחזקתה ובין לשיטת הרא"ש דמפרש דלדעת המקשה מתניתן וברייתא מיירי תרווייהו בלא מוחזק לא באחי ולא בבני עכ"פ מדברי שניהם נלמד דמיירי באופן דהיא קיימא בחזקת היתר א"כ באיזה סברא קמיפלגי רבי ור"נ לענין נאמנות לאיסור:
והנה לשיטת החולקים שכ' הש"ך הדבר מבואר דלר"נ ניחא טובא דהא לשיטתייהו בכ"מ נאמן ע"א לאיסור אפילו נגד החזקה וא"כ גם הבעל לא גרע משאר ע"א דעלמא כל שאינה מכחישתו להדיא ולר' צ"ל דהבעל גרע משאר ע"א דעלמא משום דאיכא למימר דלצעורה קמכוין ונראה שזהו דעת רש"י ז"ל ולכך הוצרך לחדש הך סברא דלצעורי קמכוין ע"ש בד"ה שאני התם ולכך גם הרמב"ם דקאי בהך שיטתא וכמש"כ כ ג"כ בפ"ג מהלכות יבום ה"ב אזר זה אחי או שאמר יש לי אחים אינו נאמן לאסור את אשתו ולהניחה זקוקה ליבום שהרי זה מתכוין לאוסרה לאח"מ ע"כ וזהו עצמו סברת לצעורי קא מכוין שכ' רש"י:
אבל לשיטת הרא"ש והשו"ע דס"ל דנגד חזקת היתר אין ע"א נאמן כלל אפילו בשותק מחמת שאינו יודע וגם ס"ל דבכה"ג דנידון דידן מקרי חזקת היתר גמור ולכך אין ע"א נאמן וכמש"כ לעיל א"כ הא דרבי ניחא טובא דלא עדיף הבעל משאר ע"א דעלמא שאי"נ להוציאה מחזקתה אבל הא דר"נ קשיא דלמה יהי' הבעל נאמן משאר ע"א דעלמא להיות נאמן לאוסרה נגד חזקת היתר שיש לה ונראה שזה באמת דחקו להרא"ש לומר וז"ל ואפ"ה לר"נ נאמן אף לאסור לחומרא דמלתא דעבידא לגלויי חיישינן לדברי הבעל כדקס"ד מעיקרא עכ"ל ור"ל דאה"נ דלר"נ שאר ע"א נאמן לאוסרה דבהך סברא דמלתא דעבידא לגלויי אין שייך לחלק כלל בין בעל לשאר ע"א דעלמא ומ"ש הרא"ש דחייש נן לדברי הבעל היינו משום דמיירי בבעל רק דאנן לא פסקינן בהא כר"נ רק כרבי דאין הבעל נאמן וכמו כן ע"א דעלמא נמי אינו נאמן ובאמת סברא זו דחיקא טובא לומר אף בדר"נ דעד כאן לא מצינו הך סברא דמלתא דעבידא לגלויי אלא לענין נאמנות ע"א להתיר משום תקנת עגונות בא"א שמת בעלה או יבמה ותקנת חכמים בעלמא היא לענין להתיר וגם אהך סברא לחוד לא סמכינן אלא בצירוף דייקא ומנסבא אבל להיפוך לענין לאסור אין סברא כלל שיהא נאמן הבעל או ע"א לאוסרה מהך טעמא דעבידא לגילויי ולכך הרמב"ן מיאן באמת בהך סברא לומר אף בדר"נ (משום דהרמב"ן ג"כ ס"ל כהנך תרתי מילי כהרא"ש לענין נאמנות ע"א ולענין חזקת היתר) ולזאת בחר לו דרך אחרת לפרש בדר"נ דה"ק כשם שהוא נאמן להיתר כן אי"נ לאסור ועיקר פלוגתא דר"נ הוא על נאמנות דלהתיר וגם קושיית המקשן הוא על להתיר והיינו משום דס"ל לר"נ דמיגו לא אלים להוציא מחוקה בין לאיסור בין להתיר ואף שהמיגו הוא כחזקה מ"מ חזקה קמייתא עדיף (וסברא זאת צ"ל גם לרש"י והרשב"א כמו שיתבאר אי"ה) למיזל בתרה ובאמת ברת מהדוחק ונכנס בדוחק רב ממנו חדא דפירושו דחוק מאוד לפרש כן בלישנא דאף נאמן לאסור כמו שהוא מבואר לכל מעיין וכמעט כו' ועוד איך קאמר עלה רבא שאני התם כיון דבשעת מיתה קא הדר ביה אימא קושטא קאמר ולדבריו הלא לא פל"ג ר"נ כלל על הא דאי"נ לאסור וא"כ מאי קמשני ע"ז רבא וע"כ צריך לדחוק ולומר לפירושו דלרבא הוי הפירוש במלתא דר"נ כפשוטו ואביי למאי דמשני לפי האמת חזר לפרש בדר"נ כמו המקשה וזה וודאי מבואר הדוחק דאנה נזכר בדברי רבא ואביי שיהיו מחולקים בפירש משמעות דלישנא דר"נ עתה הנה עינינו רואות כמה דחיקא סוגיא דשמעתין לשיטת הרא"ש דס"ל דאין ע"א נאמן נגד החזקה כלל ולשיטת החולקים שהביא הש"ך ניחא טובא בלי שום דוחק ומזה ראי' ברורה דהעיקר כהנך שיטתא וכמ"ש הש"ך:
ועוד יש להוכיח מזה דלדעת החולקים שהביא הש"ך לא מיבעי' דע"א נאמן נגד חזקת היתר להוציא מידי חוקה אלא אפילו להכחיש החזקה לגמרי אפ"ה נאמן ע"א לאסור תדע לר' נתן נאמן אף לחזור בו מדיבורו קמא ולאסור ובדיבורו קמא הי' נאמן משום מיגו דחשיבא כחזקה עכ"פ ואפ"ה נאמן בדיבורו האחרון להכחיש דיבורו הראשון שהוא כחזקה ש"מ דע"א נאמן לאסור אפילו להכחיש חוקה קמייתא דהיתרא לגמרי כל ששותק הבע"ד מחמת שאינו יודע וגם לא פליג עלה דר"נ אלא משום דס"ל דהבעל אינו נאמן משום דלצעורה קמכוין אבל שאר ע"א דעלמא גם לרבי נאמן אפ לו להכחיש החזקה דמנ"ל לומר שרבי יפלוג עלה בהך מלתא וזהו ברור ומוכרח לשיטה זו:
הדרן לקמייתא כיון שהוכחנו שהעיקר כדעת החולקים שהביא הש"ך דע"א נאמן לאיסור נגד חזקת היתר כל שאינו מכחישו להדיא אפילו בשותק מחמת שאינו יודע והוספנו להוכיח דאפילו במכחיש החזקה לגמרי נמי נאמן א"כ בנידון שכ' כת"ר נהי דיהבינן לי' כל דבריו דאין מחזיקין מאל"א וחשבינן לה בחזקת היתר גמר מ"מ ע"א נאמן להוציאה מחזקתה כ"ז שאינן מכחישו בהדיא והשו"ע באהע"ז שהביא לדברי הרא"ש שאין ע"א נאמן בלי שום חולק אזיל לשיטתו דגם ביו"ד בסי' הנ"ל פסק כדעת הרא"ש ולא הזכיר דעת החולקין אבל לפי מאי דהוכיח הש"ך דהעיקר כדעת החולקין א"כ גם כאן ע"א נאמן:
ולפי מש"כ הנה דבר ה' אמת בפיו של הב"ש שהנ"י חולק על מש"כ בשו"ע וס"ל דע"א נאמן שהרי הנ"י הוא מהכ"ת החולקין כדמוכח מדבריו ריש פרק האשה רבה והביאו הש"ך ואם כי הב"ש לא כיון לזה ויליף לה מדברי הנ"י שבש"ס ב"ב שהביא בסי' הקודם ובאמת בזה דבריו תמוהים כמו שתמה ע"ז כ"ת בשם הגאון בעל בית מאיר וגם אנכי כתבתי במכתבי הקדום דסוף דבריו תמוהים מ"מ כיון האמת בשטת הנ"י וכמ"ש ולפי"ז וודאי רש"י והרשב"ם ג"כ ס"ל כהך שיטתא (נוסף על הנך רבוותא שמנאם הש"ך) וכמו שהוכחנו לעיל מדברי רש"י מדכתב הך סברא דלצעורי קא מכוין ומעתה וודאי דדבריהם מתפרשים כפשוטו דע"א נאמן אף נגד החזקה וכמו שהבינו מדבריהם הב"ח והב"ש ומהתימא על הב"ש שחתר למצוא חולקים על דעת דשו"ע מדעת הנ"י דמס' ב"ב ומהר"שי והרשב"ם והר"ן ולא שת לבו לכל אלו הנך רבוותא ש"כ הש"ך וא"כ גם הנ"י מכללם דאפילו נגד חוקה גמורה נאמן ע"א כמ"ש ודו"ק:
סוף דבר דאף דבשו"ע סתם בפשיטות דאין ע"א נאמן היכי דלא מוחזק לא באחי ולא בבני וגם בב"ש בהביאו דעת החולקין ע"ז לא נתבררו דבריו בכאן מ"מ רבו החולקים בזה והיא שיטת גדולי הראשונים כמעט רוב בנין ורוב מנין מסכימים לזה ודבריהם נראין עיקר בש"ס כמ"ש הש"ך וכאשר גם אנחנו הוספנו ע"ז בראי' ברורה מסוגיין דקידושין ועל כן קשה הדבר לסמוך בנ"ד על שיטת הרא"ש והשו"ע ובפרט לפמ"ש דגם לשיטת התוס' והרא"ש יש לצדד ולומר דלא מקרי כאן אתחזק היתרא (אף שהרא"ש עצמו לא ס"ל כן מ"מ נוכל לומר כן לשיטתו וכדכתיבנא) א"כ וודאי דקשה הדבר לסמוך ע"ז בנ"ד שהוא איסור דאורייתא:
ומש"כ כ"ת עוד דאף אי נימא דהיכי דלא מוחזק לן לא באחי ולא בבני נאמן ע"א לומר שיש לו אח ולאוסרה מ"מ היכא שאמר הבעל שאין לו אחים דמפורש במתניתן שהוא נאמן וכמפרש בגמרא דהימנותי' דהבעל הוא מטעם מיגו דהוי דאורייתא וכיון דהבעל נאמן מדאורייתא תו הדרינן לכללא להא דאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הוי כשנים ואין דבריו של אחד כו' והוסיף כ"ת להוכיח דכאן לא בעינן שיתירוה להנשא משום דהיכי דנאמן מדאורייתא לא בעינן שיתירוה להנשא והוציא כן מדברי התוס' דכתובות כ"ב ב' ודיבמות קי"ז ע"ב בתירוצם השני דמחלקי בכה"ג וגם כי הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז והב"ש באהע"ז סי' ע"ח כ"כ בפשיטות וזהו לדעתו תוכן כונת החולקים שהביא מהרי"ט ע"כ תוכן כוונת כת"ר:
והנה אף דגם ע"ז יש לדון דמהתוס' אדרבה מוכח להיפוך דע"כ לא כתבו כן בתירוץ השני אלא לעולא דס"ל לפום סברת התוס' דהשתא דאפילו בב"א נמי אמרינן אין דבריו של אחד במקום שנים וע"כ הוצרכו לחלק בין דאורייתא לדרבנן אבל לדידן דפסקינן כר' חייא (סוטה לא מ"ז) וכמו שפסק הרמב"ם והטור א"כ ע"כ דלא מחלקינן כלל בין דאורייתא לדרבנן ובעינן נמי שיתירוה לינשא וכן מוכיחין דברי התוס' במס' סוטה ד"ה כאן בבא כו' ואף דהתוס' שם אזלי אליבא דשינוי קמא דהתוס' דכתובות כדמוכח בקושייתם השני' שהקשו וז"ל מיהו תימא לעולא גופא כו' מאי דוחקא כלל והא מתניתן לא משמע ששהא השני אחר הראשון עד שהורו ואסרוהו עליו ואמרה אינה שותה עכ"ל מ"מ שמעינן מדבריהם תרתי חדא דנקטו לעיקר כשינוייא קמא מהתוס' כתובות והיינו משום דשנויא בתרא נראה להם דוחק משום דאס"ד דעולא יחלק בין דאורייתא לדרבנן א"כ האיך קמייתי להא דעולא אמתניתן דיבמות שהוא דרבנן וכמו שהרגיש בזה בתוס' דכתובות שכתבו ואע"ג שיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן מייתי מדעולא כו' ותירוצם בזה מבואר הדוחק וע"כ התוס' במס' סוטה נקטו לעיקר השינוייא קמא וכה"ג כתבו הפוסקים בדוכתי טובא דהיכי דמשני התוס' בחד דוכתי תרי שינוייא ובדוכתא אחרינא לא קמשני רק חד שינוייא ש"מ דהאיך שינוייא הוא עיקר (ועוד שנית מוכח מדבריהם דגם לענין היתירוה להנשא נמי לא ניחא להו לחלק בין דאורייתא לדרבנן והש"ך בסי' קכ"ז שתירץ קושיית התוס' מסברת עצמו תירץ כן ולכך לא הביא דברי התוס' דכתובות דמחלקי בכה"ג משום דדברי התוס' אדרבה מוכח להיפוך דעולא דמחלק בין דאורייתא לדרבנן א"כ אפילו בב"א נמי ולר"ח דבעי זאח"ז א"כ ע"כ דלא מחלק בין דאורייתא לדרבנן א"כ בעי נמי שיתירוה להנשא אבל לחלק בדר"ח גופא לומר שגם בדאורייתא בעינן זאח"ז ואפ"ה לא בעינן שיתירוה להנשא כזאת לא מצינו בדברי התוס' (והב"ש שהביא כן בפשיטות מדברי התוס' ותמה על הש"ך מדוע כתב כן מסברת עצמו שגג בזה) ובאמת שדברי הש"ך שם מעורבבים ומגומגמים קצת:
דנראה מדבריו דמדאורייתא גם בב"א נמי אין דבריו של אחד במקום שנים כמ"ש לעיל מניה וז"ל והיינו טעמא דכ"מ דע"א נאמן מן התורה אפי' האחד מכחישו מיד בב"א אין דבריו כלום עכ"ל והא וודאי ליתא דהא אנן כר"ח פסקינן גם סוף דבריו מ"שכ נשאת בע"א שלא ע"פ ב"ד תצא המה ג"כ תמוהים כמו שתמה ע"ז בספר חוות דעת והגיה דבריו ומדברי הרמב"ם אין ראי' כ"כ דמדרכי לתפוס לשון הש"ס וגם הטור נמשך אחריו בזה וגם בלא"ה שערי תירוצם לא ננעלו וי"ל קושיית התוס' ולחלק בין איסור להיתר דעד כאן לא בעינן שיתירוה לינשא אלא היכי שע"י העד מתירים אותה דבזה דווקא הוא דבעינן שיפסוק הדין ע"פ ב"ד אבל לענין איסור כיון שנתקבל עדותו בב"ד ממילא היא איסורא ועומדת ומה צריך להוראת ב"ד בזה ועוד יש יש לחלק בכמה גווני ונלאיתי להאריך:
אך אעפ"י שהראינו פנים מסבירות שלא כדברי השיך מ"מ מודינא בזה לדברי כת"ר דכיון שמדברי רש"י שבמס' סוטה מוכח להדיא דלא בעינן שיופסק הדין עפ"י וגם פשטא דלישנא דתלמודא שם משמע כן א"כ שפיר יש לסמוך בזה על דברי הש"ך וב"ש אף שהוא דלא כדברי התוס':
אך בעיקר דמיונו שדימה כת"ר הך דנאמן הבעל מטעם מיגו להא דאמר עולא נ"מ שהאמינה תורה כו' לפענ"ד דאין הנידון דומה לראי' דעד כאן לא קאמר עולא אלא היכי שנאמנותו הוא מטעם ע"א אבל הכא דעיקר הימנותו דהבעל אינו אלא מטעם מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא בזה לא צריכינן שיהי' בזאח"ז ופשיטא דלא בעינן התירוה להנשא רק אפילו בבאו בב"א נמי דהא כל אימת שהוא אומר תמיד יש לו מיגו ומינה נמי דלא שייך בזה שיהי' נאמן כשנים כיון שאין נאמנותו רק מטעם מיגו והנה מלבד שהדברים מצד עצמם מסתברים לומר כן עוד יש להביא ראי' לזה מסוגיין דקדושין עצמה דאי כדברי כ"ת דהיכי דנאמן מטעם מיגו תו מהימנינן כשני עדים וכהא דעולא א"כ תיקשה טובא דמ"ט דרבי נתן דאמר דלא הוי אלא חוקה לפי אוקימתא דאביי ומהימנינן לחזור בו הא כיון כל כמה דלא הדר בי' הוא נאמן מדאורייתא מטעם מיגו תו חשיב כשנים לדברי כ"ת וא"כ לא יהא נאמן לחזור בו כמו לרבי וליכא למימר דר"נ פליג עלה דעולא דהא משמע בסוטה דהא דעולא הלכתא פסיקתא היא מדפריך מינה לר' חייא אלא ע"כ דכל היכי דנאמנותו אינו רק מטעם מיגו אינו ענין כלל להא דעולא דנאמנת הוא מטעם ע"א:
וניהי דלרש"י שכתב דלהכי נאמן מטעם דאין אדם חוטא ולא לו י"ל ולומר דעיקר המיגו שלו מתלי תלי וקאי אי לא הדר בי' בשעת מיתה אבל אם חזר בו בשעת מיתה בטל המיגו שלו למפרע מ"מ לשיטת הרשב"א ודעימי' דלא ס"ל הך סברא דאין אדם
**(ואל תשיבני מהא דאמרינן כתובות כ"ב ע"ב גבי שבוי' דנאמנת לומר נישבית וטהורה אני מטעם מיגו ואם יש עדים שנישבי' אי"נ ואם משנשא' באו עדים ה"ז לא תצא ואמרינן עלה שם כ"ג א' לא נשאת נשאת ממש אלא כל שהתירוה לינשא כו' אלמא חזינן דאף דהימנות' דידה הוא מטעם מיגו ואפ"ה בעינן התירוה לינש' וזה שלא כדברינו דז"א דשאני התם דלא מטעם מיגו מהימנינן לה דהא כיון דבאו עדים אח"כ תו בטיל לי' המיגו משום דאיכא למימר דמחמת בעתותא דעדים הוא דקאמרה הכי דיראה שמא יבואו עדים ויכחישנה תדע דהא ברישא דאשת איש הייתי וגרושה אני פליגא בהא ר' אושיעא ורבה ב' אבין ולרבה בר אבין ברישא אסורה ש"מ דלי' כאן מיגו ואפילו לר"א דמותרת גם ברישא נמי אין מטעם מיגו רק מטעמא דאמרינן התם דסבר לה כרב המנונ' ועיין בתוס' שם אבל המיגו אויל למפרע כיון שבאו עדים אח"כ והא דנאמנת גבי שבוי' צ"ל ע"כ מטעם דבשבוי' הקילו ולכך אתי שפיר הא דבעינן התירוה להנשא דווק' ובהכי מתייש' נמי דלא תיקשה לסברת כ"ת מזה דהא לר"א דמתיר גם בא"א וע"כ דנאמנותה הוא מדאוריית' מטעם מיגו ואפ"ה בעינן התירוה לנשא וזה שלא כדברי כ"ת ולפי מש"כ ניחא דגם לר"א אינה מותרת מטעם מיגו רק מהא דר"ה ושלא בפניו הוי חומר' בעלמא מדרבנן כדמוכח מדברי התוס' ולכך בעינן שיתירוה להנשא:)** חוטא ולא לו רק דנאמן מטעם שאמר כן בשעת קידושין שהייתה עדיין בחזקת היתר ולכך נאמן אפילו להכחיש החזקה לגמרי ואפ"ה ס"ל לר"נ דמצי לחזור בו הדק"ל דכיון שהוא נאמן בשעת קידושין ממילא תו הוי כשנים לדברי כת"ר א"כ מ"ט יהא מצי לחזור בו לר"נ אלא וודאי כדכתיבנא דהיכי דנאמנותו אינו רק מטעם מיגו אינו ענין כלל להא דעולא ואינו נאמן כשנים:
ובהכי נמי נדח' מ"ש כ"ת בסוף קונטרסו דנאמנו' הבעל אינו מטעם מיגו רק מטע' מה שבידו ולפענ"ד דהוא סותר בהחלט לסוגיא דידן דא"כ מ"ט דר"נ דפליג וס"ל דמצי לחזור בו ודוחק לומר דר' ור"נ פליגא בהך מלתא ועוד דלישנא דמה לי לשקר וודאי דלא משמע רק מטעם מיגו ועוד דאף אם נסבול כל הדחוקים ונאמר דר' ור"נ פליגי בהך מלתא ואה"נ דלרבי להכי הוי כעדים משום דנאמנותו הא מטעם מה שבידו ולכך חשיב כשני עדים משום הא דעולא אכתי תיקשה דהא אנן לא פסקינן בהא מלתא כרכי דכעדים דמי דהא רוב הפוסקים הסכימו דאי"נ להכחיש החזקה לגמרי כגון במוחזק באחי לומר אין לי אחים ואי כעדים דמי אפילו להכחיש לגמרי הוי נאמן אלא ע"כ דאנן נקטינן להלכה דלאו כעדים רק כחזקה דמי והיינו או כסברת המקשה כאשר כתבו הרשב"א והרא"ש או דפסקינן בהך מלתא כר"נ כאשר כתבו הה"מ והנ"י במס' ב"ב וא"כ לפי האמת ע"כ דליכא למימר כסברת כ"ת דנאמנותו הוא מטעם מה שבידו:
וראיתי בתשובת הרב הגאון בעל ושב הכהן והנה אין ראיותיו מוכרחות כלל דמה שהביא ראי' דאין לחלק בין שיכול לעשות אותו הדבר עצמו שהוא אומר ובין שיכול לעשות דבר אחר [אשר באמת חילוק זה ברור ומוכרח] מהא דמדמי הש"ס בב"ב קל"ה ע"ב הך דהאומר זה בני לבעל שאמר גרשתי את אשתי ש"מ שאין חילוק באמת אין כאן אפילו דמות ראי' דלמאי דס"ד דאמר רבי סף מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן אין כוונת המיגו בהא דאמר זה בני הואיל ואי בעי פטר לה בגיטא כאשר הוא המיגו בבעל שאמר גרשתי [וכמו שנראה שכן הבין הגאון הנ"ל] רק דלפי ס"ד זהו גופי' המיגו מפני דאי בעי אמר גרשתי וזהו ברור ומוכרח בלישנא דהגמ' דאמר מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובעל שאמר גרשתו נאמן עכ"ל הרי דלפי הס"ד לא קמדמי להו הש"ס כלל להדדי רק דזה בני נאמן במיגו דגרשתי:
וממסקנא דמסיק אלא אי אתמ' הכי אתמר מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה אמר ר"י השתא דאמרת הואיל בעל שאמר כו' וודאי דאין ראי' כלל דמכ"ש קמייתי ואדרבה לכאורה יש להוכיח מכאן להיפוך לפי מה שמסיים הרשב"ם בלשונו וז"ל וטעמא דבעל דאמר גרשתי נאמן היינו משום דאי בעי מגרש לה השתא בפנינו עכ"ל ולכאורה יש לדקדק בדבריו דלמאי הוצרך לפרש טעם המיגו באומר זה בני במיגו דאי בעי אמר גרשתי ובגרשתי הוי המיגו דאי בעי פטר לה בגיטא ולמה לא ניחא הך מיגו עצמו דאי בעי פטר לה בגיטא על אומר זה בני ואי משום דלישנא דהגמרא גופי' דחקו לפרש כן משום דהכי משמע מפשטא דלישנא דהש"ס דהמיגו הוי דאי בעי אמר גרשתי מ"מ על הגמ' יש לדקדק כן ועל כרחך צ"ל דלפי הס"ד הוי מסתבר לי' דהך סברא דאי בעי פטר לה בגיטא אינו מטעם מיגו משום דמיגו לא אמרינן אלא היכי דאותה הטענה דאי בעי אמר היא יותר טובה מאותה הטענה שטוען עכשיו אבל הכא הך דאי בעי פלב"ג אינו טוב כ"כ כמו אומר זה בני דבאומר זה בני באמירתו לחוד קפטר לי' וזה מחוסר מעשה כתיבה וחתימה ונתינה ועדים וסופר ולכך לפי הס"ד לא חשיבא לי' זה למיגו כלל רק דבאומר גרשתי הוא דמהימן משום הך סברא דאי בעי פטר לה בגיטא משום דהוי כדבר שבידו כיון שבידו לעשות אותו הדבר עצמו אבל לא מטעם מיגו ולכך שפיר הוצרך הגמרא למימר דהמיגו באומר זה בני הוא דאי בעי אמר גרשתי משום דזה וזה באמירה גרידא קפטר לה ושפיר חשיב מיגו וגרשתי' גופי' הוא מפני דאי בעי פטר לה בגיטא והוי כמה שבידו כטבל וקונמות וזה נראה ברור בכוונת הש"ס לפי פירש רשב"ם וא"כ אדרבה מוכח מכאן דבאומר זה בני לא הוי כמה שבידו והיינו מפני שאין בידו לעשו' אותו הדבר עצמו שהוא אומר:
אך באמת פי' הרשב"ם בזה דלפי הס"ד נמי ידע דטעמא דבעל שאמר גרשתי א"א הוא מפני דאי בעי פלב"ג אינו מוכרח כלל וברווחא נוכל לפרש דלא ידע שום טעם לדין זה דבעל שאמר גרשתי א"א נאמן רק דהי' אנלו זה להלכה פסוקה ולא נחית לטעמא דהך מלתא ולכך אחר דזה בני נאמן במיגו דאי בעי אמר גרשתי והשתא ניחא טפי הא דאמר ר"י מרי דאברהם תלי תניא בדלא תניא דלפי' הרשב"ם אינו מיושב כ"כ ודוק ולפ"ז גם בהיפוך לא מוכח מכאן אבל הא וודאי שאין מזה כלום ראי' למ"ש בעל ושב הכהן:
וגדולה מזו נראה מסוגיא זו דלפי המסקנא אפילו בבעל שאמר גרשתי את אשתי נמי אין הטעם דמפני מה שבידו אלא מטעם מיגו וכן פי' הרשב"ם להדיא דהא דמחלקינן בין למפרע ובין להבא הוא הכל מטעם מיגו ומשום דמיגו למפרע לא אמרינן והדין עמו דאיס"ד דטעמא הוא משום מה שבידו הי' לו להיות נאמן אף למפרע לפי מאי דקיי"ל כרבא דאמר בגיטין נ"ד ע"ב שאפילו למפרע מהימן משום מה שבידו כל כמה דלא יהיב לי' בפעם ראשון בסתמא עיי"ש מיהו יש לדחות זה דשאני הכא דלהכי לא מהימן למפרע משים שמא יחפה על בת אחותו וכמש"כ התוס' ד"ה למפרע ומה שהקשו התוס' ע"ז תימא דמאי קמ"ל פשיטא דאינו נאמן לומר למפרע גרשתי את אשתי שאם הי' נאמן מה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו זמן בגיטין שלא יחפה על בת אחותו אם תזנה תחתיו גיטין דף י"ז דלעולם יחפה שיאמר גרשתי קודם הזנות ויהא נאמן לא הבנתי מאי קושיא להו כ"כ דהא הך מלתא גופי' שמא יחפה על בת אחותו אינה מפורשת במשנה וברייתא רק דהוא מימרא דר"י לפרש טעמא דמתניתן ור"ל פליג עליו וא"כ כי היכי דקמ"ל ר"י התם ה"נ קמ"ל הכא וע"כ צ"ל דקושיית התוס' הוא דא"כ תרתי ל"ל ואי חדא מכלל חברתה אתמר ה"ל לגמרא לאקשויי ולשנויי הכי בהדיא אך זה מבואר שאינה קושיא כ"כ:
אמנם אכתי איכא למידק מלישנא דשמעתין גופי' דקאמר השתא דאמרת דאמרינן הואיל בעל שאמר גרשתי א"א נאמן ואם איתא דבעל שאמר גרשתי א"א נאמן מטעם מה שבידו אכתי אטו עד השתא לא ידעינן דמה שבידו נאמן מטבל והקדש וקונמת כדאמר בפ' האשה רבה פ"ח ולמה זה הוצרך לאלפויי מהכא אלא ע"כ צ"ל דדבר שבערוה שאני דעד כאן לא אמרינן דמה שבידו נאמן אלא בשאר איסורים אבל דבר שבערוה כיון דילפינן דבר מממון דאין דבר שבערוה פחות משנים אפילו במה שבידו אי"נ ורק משום מיגו הוא דמהימן ולכך שפיר יליף לה מהאומר זה בני השתא דאמרינן הואיל כו' אך גם זה יש לדחות דשפיר נוכל לומר דבעל שאמר גרשתי א"א נאמן מטעם שבידו רק דהס"ד דהש"ס הוי דלא אמרינן מה שבידו אלא במעשה קלה כגון הקדש טבל וקונמות אבל הך דאי בעי פלב"ג כיון דמחוסר מעשה גדול כתיבה וחתימה ונתינה ועדים וסופר לא הוה כ"כ כמה שבידו ולזה אמר השתא דאמרינן הואיל ואמרינן מיגו אף דמחוסר מעשה גדול א"כ בעל שאמר גרשתי א"א נאמן מטעם הואיל וממילא ידעינן דבעל שאמר גרשתי א"א נאמנותו הוא מטעם מה שבידו ובזה מדוייק לישנא דהש"ס השתא דאמרינן הואיל וכו':
ולפ"ז יש ליישב מה שהקשה הגאון בעל ושב הכהן על הטור והרי"ו והובא בשו"ע דהיכא שיש עדים דיש לו אחים אי"נ לומר יש לי בנים והקשה ע"ז הגאון הנ"ל דא"כ מאי קמדמי הש"ס השתא דאמרי' הואיל בעל שאמר גרשתי א"א נאמן דהא התם איכא עדים שהיתה אשתו והאריך בזה ולפמש"כ ניחא דלא קמדמי להו הש"ס רק להך מלתא דאמרינן הואיל ולא אמרינן כיון דמחוסר מעשה גדול לית לן למימר הך סברא דהואיל אך בעיקר דינם לא דמי להדדי רק זה מטעם מיגו וזה מטעם מה שבידו ולכך בגרשתי נאמן אפי' במקום עדים וזה נראה נכון מאוד בישוב קושייתו על הטור והרי"ו אלא לפי מה שכ' הב"י לדקדק כן מדברי הרשב"ם ודברי הרשב"ם עצמם לא נוכל ליישב עד"ז לפי דמשמע מדבריו דגם לפי האמת הך דבעל שאמר גרשתי א"א אינו מטעם שבידו רק מטעם מיגו קאתין עלה כנראה מלשונו למעיין בדבריו וע"כ צ"ל כמש"כ לעיל דדבר שבערוה שאני וצ"ע ובאמת כי הרבה יש לי לרצות בפרט זה דדבר שבערוה שאני אלא שאכמ"ל ועכ"פ הא וודאי דהא דאומר זה בני אינו מטעם שבידו ודלא כהגאון בעל ושב הכהן והראי' שני' שהביא הגאון הנ"ל אין מהצורך להשיב עליו יען שהוא עצמו הרגיש בחולשת ראייתו וסיים עלה ויש לדחות:
ונראה לפי דעת הגאון הנ"ל יותר הי' לו להביא ראי' מסוגיא דקדושין ס"ד א' מתניתן קדשתי את בתי קדשתי' וגרשתי' כשהיא קטנה נאמן והיא בוגרות אי"נ נשבית ופדיתי' בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אי"נ וא ואמרינן עלה בגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא רישא בידו סיפא לאו בידו ופריך עלה והרי בידו להשיאה לחלל כו' עיי"ש כל הסוגיא ומדפריך על סיפא והרי בידו אף דבידו דסיפא אינו באותו דבר עצמו כמו שהוא ברישא ש"מ דאין לחלק בין אם בידו לעשות אותו דבר עצמו או דבר אחר וכדברי הגאון הנ"ל:
אמנם גם מזה אין ראי' באמת חדא דרש"י פירש גם ברישא דנאמנותו הוא מטעם מיגו דמ"ל לשקר ולא מטעם מה שבידו והדין עמו דאס"ד דמפני מה שבידו א"כ גם כשהיא בוגרות בבבא מציעא נמי הי' לו להיות נאמן לפי מאי דקאמר רבא בגיטין דאפילו למפרע נאמן במה שבידו כל שלא נתן לו בפעם הראשון בסתמא אלא דע"כ מתניתן מיירי במכחישתו דליכא להאמינו מטעם מה שבידו דהא מה שבידו ילפינן מכה"ג ביוה"כ ושם א"א להכחישו להדיא ועוד דאף אם נימא דקדשתי' וגרשתי' הוא מטעם מה שבידו מ"מ מה בכך כיון דעכ"פ שפיר פריך הגמר' והרי גם כאן בידו והיה לו להיות נאמן עכ"פ מטעם מיגו ולהנך רבוותא שכ' הש"ך והיא שיטת האחרים שהביא בר"ן אין חילוק כלל במה שבידו לאינו בידו רק דלהא מלתא ילפינן דאף שהוא שומר עליו ומסתמא לא קלקל אפ"ה נאמן כיון שהוא בידו ולהא מלתא ילפינן מכה"ג ביוה"כ כמבואר שם באריכות בר"ן וא"כ ליתא כלל לחלק בגוונא דנידון דידן משום מה שבידו וכבר כתבנו לעיל דעיקר כהך שיטתא ונמצא דאין מקים כלל לכל מש"כ הגאון בזה:
ומה שהביא כת"ר מהא דהג"מיי הנה אף אם נודה לדברי כ"ת דכן הוא בהחלט כוונת הגמ"יי בע"כ יהי' צריך לומר דהגמ"יי ס"ל דר' ור"נ פליגא בהא מלתא והוא פוסק כר' לגמרי דנאמן אף להכחיש החזקה וכשיטת הרז"ה אליבא דרש"י והרי"ף וא"כ לדידן דאית לן למיפסק כרוב הפוסקים דאי"נ להכחיש החזקה לגמרי וע"כ דפסקינן דלאו כעדים דמי א"כ ליכא למימר כהגמ"יי דנאמנותו הוא מטעם מה שבידו רק דנאמן מטעם מיגו (אלא שהרשב"א והר"ן כ' דהך מיגו עדיף משום מה שבידו אבל לא שיהי' עיקר נאמונתו כע"א מטעם מה שבידו):
הדרן לקמייתא כיון שהוכרחנו דכל עיקר נאמונתו אינו אלא מטעם מיגו נמצא דבאנו בזה למחלקותו ר' ור"נ דפליגי בהך מיגו דהכא גופי' לפי האוקימתא דאביי דמ"ס כעדים דמי ומ"ס כחזקה דמי ומעתה לפי דברי כת"ר שתופס בפשיטות כדעת הרא"ש והשו"ע דנגד חזקה אין ע"א נאמן כלל לאסור א"כ גם כאן אין ע"א נאמן נגד דיבורו של הבעל שהוא כחזקה אפי' לר"נ ובוודאי דלא בעינן בכאן התירוה לינשא וכמש"ל אכן לפ"מ שהעליתי בעז"ה דיש לנו לחוש לדעת הנך רבוותא שהביא הש"ך דע"א נאמן לאסור אף נגד חזקה כל שאינו מכחיש להדיא אפילו בשותק מחמת שאינו יודע אפ"ה ע"א מהימן א"כ לר"נ וודאי דמהימן ע"א לאסור נגד דיבורו של הבעל שהוא כחזקה ואף שבכאן הע"א מכחיש דברי הבעל לגמרי מ"מ כבר הוכחנו לעיל דאף להכחיש לגמרי החזקה נמי נאמן ע"א לאסור לדעת הנך רבוותא שהביא הש"ך ולר' דכעדים דמי מסתבר דאין ע"א נאמן נגד דברי הבעל שהוא כעדים ולפי"ז לדידן תליא הך דינא בפלוגתא דהנך רבוותא דפליגי בסוגיין דקדושין דלשיטת הרז"ה וסייעתו דפסקו כר' וכאוקימתא דאביי דמה לו לשקר כעדים דמי ולכך הבעל נאמן לשיטתייהו אפילו להכחיש החזקה לגמרי כגון במוחזק באחי ואומר דלית לי' אחים אפ"ה מהימן א"כ פשיטא דאין ע"א נאמן נגד דברי הבעל אבל להנך רבוותא דפסקו דאין הבעל נאמן להכחיש החזקה לגמרי רק להוציא מידי חזקה וא"כ ע"כ או דפסקו כר"נ או דפסקו כס"ד דהמקשה דגם לרבי לא הוי מיגו רק כחזקה ולא כעדים וכיון שכן נאמן ע"א להכחיש חזקה זו וכיון דהנך פוסקים דפסקו דאי"נ להכחיש החזקה המה רוב מנין ורוב בנין ומכללם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דסוגיא דעלמא למפסק כוותייהו וודאי דהכי נקטינן להלכה וא"כ גם ע"א נאמן להכחיש דברי הבעל שאינו רק כחזקה (לפי פסקא דידן) ולדעת הנך רבוותא שכ' הש"ך:
וגם להרז"ה שכ' דכל סוגיא דידן אתמר בדרך את"ל דאין ע"א נאמן ביבמה אבל לפי האמת דקיי"ל לפי' הרי"ף והרמב"ם דע"א נאמן ביבמה א"כ לא צריכינן תו לטעמא דמיגו רק דמהימן ככל ע"א דעלמא וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דכ"מ שהאמינה תורה הוי כשנים כו' אך גם זה אינו מועיל לנ"ד דלהרז"ה וודאי דבעינן התירוה להנשא דווקא כיון דנאמנותו אינו רק דרבנן העולה ממה שכתבנו דבנ"ד מטין לומר הדברים דעד אחד נאמן בכל גווני:
ומעתה נבוא לבאר בקיצור שיטת הגאונים בסוגיין דקדושין דף ס"ד ע"א והנה במאי דשני אביי דמתניתן מיירי בלא מוחזק לא באחי ולא בבני כו' ר' סבר מלל"ש כעדים דמי ואתו עדים ועקרי לחזקה לגמרי ור"נ סבר דמלל"ש כחזקה דמיא ולא אתי חזקה ועקרי לחזקה לגמרי פירש"י דלהכי מהימנינן לי' לר"נ קודם חזרתו משום דאין אדם חוטא ולא לו ואילו ה"ל אחי הוה הדר בי' בשעת מיתה וכוונתו מבוארת דאי לאו הך סברא דא"א חוטא ולא לו כיין דהחזקות שוות אית לן למיזל בתר חזקה קמייתא כיון דאין שום מעלה בחזקה בתרייתא נגד חזקה קמייתא לכך אין לה כח לסתור חזקה קמייתא וממילא אית לן למיזל בתר חזקה קמייתא ולא אמרינן אוקי חזקה להדי חזקה וכאלו אין חזקה כלל כאן וקיימא הך איתתא בחזקת היתר דזה לא אמרינן אלא היכא דשני החזקות נולדו כאחד אבל הכא דחזקת המיגו אתיא לבתר הכי לא סתרה לה לחזקה כלל וכמאן דליתא לבתרייתא דמי ועוד אף אי אמרינן אוקי חזקה להדי חזקה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וממילא אסורה ולכך הוצרך רש"י לאלומה לחזק' בתרייתא מכוח הך סברא דאין אדם חוטא ולא לו ולא דיהי' סגי בהך סברא לחוד דא"כ תיקשה למאי צריכינן כלל למיגו דאי בעי פלב"ג אלא דעיקר הסברא הוא הוא המיגו דהוי כחזקה והך סברא דאאחול"ל לא מהני רק לאלומי לחזקה בתרייתא מקמייתא בכדי דניזיל בתרה והך סברא דאין אחול"ל מתלי תלי וקאי דאי לא הדר בי' בשעת מיתה שפיר איתא להך סברא דאלו הוי ליה אחים הוי הדר בי' בשעת מיתה אבל כ"ז שהוא מי ליתא להך סברא כ"כ משום דסבר שלא תיצטרך לכך דרו"נ מתעברות ויולדת:
ובהכי מתיישבא מה **(ובסברא זו שוין הרשב"א והרמב"ן והתוס' לרש"י דכולהו ס"ל הך סברא דכל היכי דחזקות שוות לא אזלינן בתר חזקה בתרייתא אלא דהרשב"א לא ס"ל הך סברא דאין אדם חוטא ולא לו שחידש רש"י בכדי לאלומי חזקה בתרייתא ולעומת זה חידש הרשב"א הך סברא דכיון שאמר כן בשעת קדושין שעדיין היא בחזקת היתר לכך אלימא לה חזקה בתרייתא ולכך אחר קדושין לא מהימן לר"נ כלל להרשב"א אבל ביתר ביאור הסוגיא ובקושיות המקשה לא חידש הרשב"א על שיטת רש"י כלום וגם להרמב"ן צריכינן לפרושי שינוייא דאביי דה"ק דלרבי דכעדים דמי לכך אלימא לה חזקה בתרייתא ולא שיהיו כעדים גמורים דא"כ אפילו להכחיש לגמרי יהי' נאמן אלא דלענין הך מלתא הוי כעדים דחזקה בתרייתא אלימא טפי ולר"נ דכחזקה דמיא וא"כ החזקות שוות ולית לן למיזל בתר בתרייתא כלל לפי פירושו בדברי ר"נ דה"ק כשם שאי"נ לאסור כך אי"נ להתיר ודוק וא"כ גם הרמב"ן א"ל הך סברא דכל היכא דהחזקות שוות לא אזלינן בתר בתרייתא כלל זולתי הריטב"א ל"ל הך סברא כלל רק דס"ל)** **(דאף דהחזקות שוות מ"מ אמרינן אוקי חזקה להדי חזקה וכאלו אין כאן חזקה כלל וממילא קיימא הך איתתא בחזקת היתר כ"ז שאינה נאסרת בזיקת יבם לפנינו ולכך לדידי' לא צריכינן כלל להך סברא דאאחול"ל שחידש רש"י ולא להך סברא דמהני שאמר כן בשעת קידושין שכ' הרשב"א משום דלדידי' בלא"ה ניחא אלא דקשיא לי דא"כ מ"ט דר"נ דאמר נאמן לחזור בו דמה בכך לא יהא אלא חזקה נגד חזקה מ"מ איתתא בחזקת היתר א"ל לאוקמי ולזה תירץ דמ"מ בדיבורו האחרון מרע לי' לדיבורו הראשון ותו ה"ל דיבורו הראשון כחזקה גרועה דדיבורו הראשון מרע לי לחזקה קמייתא דהיא אלימא טובא:)** שהקשה הרמב"ן לשיטת רש"י דהיכן מצינו שיהא נאמן ואפ"ה יהי' מצי לחזור בו הא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ולפי מש"כ ניחא דעיקר נאמנותו אינו נגמרת אלא אם לא הדר בי' בשעת מיתה מיהו בלא"ה נמי יש ליישב קושיא זו [ויהי' ניחא גם לשיט' הרשב"א והריטב"א דל"ל הך סברא דאין אדם חוטא ולא לו] דעד כאן לא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא היכא שנפק' מינה בעדותו מיד ולכך כיון שהגיד כבר נגמרה עדותו ושוב לא מצי לחזור בו משא"כ כאן כיון שאין שום נ"מ בעדותו כ"ז שהוא חי רק עיקר הנ"מ בעדותו הוא לאחר מיתה ולכך לא מיקרי כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כיון שאין שום נ"מ בהגדתו עד שעת מיתה ולזה יכול לחזור בו קודם מותו ועוד י"ל דעד כאן לא אמרינן כיון שהגיד אלא היכי שנאמנותו הוא מטעם ע"א דהך כיון שהגיד כו' ילפינן לה מקרא דאל"י שנאמר גבי עדים וכמ"ש רש"י כתובות (י"ט ב') ד"ה כיון שהגיד כו' וגבי עדות חדא הגדה כתיב בקרא כו' עיי"ש ולכך דווקא היכי דנאמנות הוא מטעם עדות בהא הוא דאמרינן להך כיון שהגיד כו' משא"כ כאן דאין נאמנותו רק מטעם מיגו בהא לא אמרינן הך דכיון שהגיד כו' משום דלא מטעם עדות מהימנינן לי' רק מטעם מיגו וזה לא ילפינן מקרא דאם לא יגיד כלל וזה עיקר גם מה שהקשה הרמב"ן עוד ז"ל ועוד קשה שהם מפרשים בשעת קדושין אחר כן לפי' מיקל על אשתו כדי שתתרצה בקדושין וא"כ הי' לו להאמינו כדאמרינן בפרקין יש נוחלין וחילופא אבית המכס כו' גם זה אינו קשה דשאני התם דל"ל מיגו מה שא"כ כאן כיון דא"ל מיגו לכך לא שייך למחשדי':
ודע דהך סברא דאין אדם חוטא ולא לו שחידש רש"י בכדי לאלומי לחזקה בתריית' מקמייתא בהכרח צריכינן גם בהך בבא דאמר יש לי בנים ואף דבזה אינו מכחיש החזקה קמייתא דהוי מוחזק באחין רק שהוא מתירה מן הצד באמרו יש לי בנים וא"כ לכאורה הו"ל להיות נאמן אף בלא הך סברא דאאחול"ל דלמה צרכינן בזה לאלומי לחזקה בתרייתא מקמייתא כיין שאין שום חזקה אחרת מכחישתה אך זה אינו דא"כ תקשה לן טובא דמ"ט דר"נ דאמר שהוא נאמן לחזור ולאסרו אפילו בהך בבא די"ל בנים דהא ר"נ אכולה מלתא פליג וכיון דר"נ לפי אוקימתא דאביי בהך גוונא דמתניתן דקיימא בחזקת היתר גם ר"ג מודה דאי"נ לאוסרה אפילו היכא דלא מרע לדיבורי' וא"ה מאי טעמא יהא נאמן לחזור ולאוסרה בהא די"ל בנים דקא מרע לדיבורי' וכקושיית אביי עצמו שהקשה ולאו כל דכן הוא דאין לומר משום שהחזקה הראשונה מסייעתו וע"י דיבורו ניעורה החזקה קמייתא וכמ"ש הרז"ה הך סברא לשיטת רש"י דז"א דהא כיון דלפום סברא דהשתא אמרינן דהחזקה בתרייתא אינה סותרת כלל לקמייתא כמו בעדים כה"ג פשיטא דלא הוי עדות מוכחשת כלל ולכך אזלינן בתר חזקה בתרייתא אף היכא דליכא שום טעמא לאלומי לה מחזקה קמייתא וא"כ במה ניעורה חזקה הראשונה כיון שמעולם לא הכחישה רק ממילא אזדא לה ומה סיוע יש לו במה שחוזר ואומר אין לי בנים מחזקה קמייתא דהוי מוחזק באחים כיון דמלתא אחריתא הוא לגמרי ועוד דלפמש"כ לשיטת רש"י בישוב קושיית הרמב"ן מהא דכיון שהגיד כו' דלהכי לא מיקרי חוזר ומגיד משום דהך סברא דאין אחול"ל מתלי תלי וקאי [ואף שכתבנו עוד תירוצים אחרים לשיטת הרמב"ן מ"מ רש"י וודאי דכיון להך שינוייא כנראה מלשונו להדיא] וא"כ אס"ד דלהך בבא די"ל בנים לא צריכין להך טעמא דאין אדם חוטא ולא לו הדק"ל דאמאי יהא נאמן לחזור בו הא כיון שהגיד כו' וכקושיית הרמב"ן אלא ע"כ כדכתיבנא דגם באומר יש לי בנים נמי לא מהימן רק מטעם דאאחול"ל ובלא"ה לא הוי מהימן לפי שינוייא דאביי וטעמא דהאי מלתא דלפום שינוייא דאביי אין חילוק כלל בין מוציא מידי חזקת איסור ובין מכחיש החזקה דגם באומר י"ל בנים כיון שמוציאה מידי חוקת איסור תו מקרי כמכחיש וזהו שחידש אביי בתירוצו לדמות אמרו אין לו אחי' לאומ' י"ל בנים דתרווייהו לא מהימן לר"נ רק מטעם אאחול"ל ולכך מצי הדר בי' בשעת מיתה מתרווייהו:
וזהו עצמו מה שהכריחו להרשב"א לפרש דלפום שינוייא אינו נאמן לר"נ גם באומר י"ל בנים אם לא מפני שאמר כן בשעת קידושין שעדיין היא בחזקת היתר עומדת אבל לאחר קידושין לא מהימן כלל לר"נ אפילו לומר י"ל בנים דהא אין שום נ"מ בין רש"י להרשב"א בפירוש' דשמעתין אלא מה שחידש רש"י הך סברא דאין אדם חול"ל בכדי לאלומי חזקה בתרייתא ולהרשב"א לא ניחא לי' הך סברא ולכך חידש סברא דמפני שאמר כן בשעת קידושין [ואף דמש"כ בשיטת רש"י להוכיח עוד מהא דא"כ הדרא קושיות הרמב"ן לדוכתי' להרשב"א אין זה הוכחה מ"מ ההכרח הראשון שהכרחנו מדמצי לר"נ לחזור ולאסור אפילו היכא דמגרע לדיבורי' מוכרח ג"כ להרשב"א ודוק] כנלע"ד פשוט בכוונתו וסרה מעליו קושיית כת"ר:
אך אכתי איכא למידק לשיטת הרשב"א דניהי דהרשב"א הוכרח לפרש כן לפי מאי דמשני אביי ואוקים להברייתא בלא מוחזק בבני אבל על אביי גופיה תיקשה דמי הכריחו לזה וטפי ה"ל לאוקמי הברייתא במוחזק באחי ומוחזק בלא בני דמהשתא יהי' בתרתי בבא הכחשה גמורה ובהא קמיפלגי דלר' כעדים דמי אפילו בהכחשה גמורה נאמן ולר"נ דכחזקה דמי אי"נ בהכחשה גמורה רק מפני שאמר כן בשעת קדושין אבל בלא מוחזק בבני הי' לו להניח על סברת המקשה דזה לא מקרי הכחשה כלל אפילו לר"נ ונאמן גם אחר קידושין מפני שאינו מכחיש החזקה רק שהוא מוציא מידי חזקה ומתירה מן הצד ואין לומר דאביי ס"ל כן מסברת עצמי דל כא לפלוגי בין מכחיש ובין מוציא כלל דזה אינו דהא הרשב"א עצמו הביא ראי' מהא דאמר אביי במס' ב"ב זיל חוש לה דאביי עצמו לא ס"ל כהך שינויא דשני רק כסברת המקשה דמפלגינן בין מכחיש ובין מוציא וא"כ קשה טובא דמי הכריחו לאוקמי בהיפוך מסברת עצמו שסובר לפי האמת ונהי דלר' הוכרח לומר שלא כפי האמת בכדי לשנוייא דתיתי מתניתן כר' אבל בדר"נ מי הכריחו לומר כן ואם היינו אומרים כסברת הה"מ שכתב בפ"ג מ"ה יבום הלכה ה' דבמוחזק בלא בנים לעולם לא מיקרי מכחיש החזקה הוי אתי שפיר דמעתה לא הוי מצי אביי לשנויי באופן אחר אבל הרשב"א עצמו לית לי' הך סברא כמבואר בהה"מ שם במש"כ בשם הרשב"א וכן הוא להדיא בחי' ליבמות בפרק האשה רבה (צד ב') [ובחי' הרשב"א בדפוסים החדשים יש שם ט"ס שכ' ואינו מ חזק בבנים וצ"ל ומוחזק באינו בנים וכן צריך להגיה ג"כ בר"נ בפ' האשה רבה כאשר הדברים מוכרחים כן וכמבואר בהה"מ] ולא מצאתי מקום ליישב זה אם לא שנדחוק לומר דמש"כ הרשב"א בחי' ליבמות לרווחא דמלתא כ"כ דאפילו אם נאמר דזה מקרי הכחשה ולא מהימן הבעל מ"מ ע"א נאמן ולאפוקי מדעת הראב"ד דיליף לע"א מבעל במכש"כ ויהי' נ"מ לדידן במוחזק באחי יהי' ע"א נאמן לומר דלית לי' אחי [ולפי שיטת הרי"ף דע"א נאמן זן ביבמה] אבל לקושטא דמלתא ס"ל להרשב"א דמוחזק בלא בני לא מקרי הכחשה אם אומר יש לו בנים וכסברת הה"מ וצ"ע:
ונראה לי ברור שזאת היתה גירסת הנ"י בסוגיין כמו שהקשינו להרשב"א דליקו אביי הברייתא הכי במוחזק בלא בני והנ"י גריס לה באמת כן בסוגיין בשינוייא דאביי ולכך כתב במס' ב"ב על מש"כ שם הרי"ף דברי הגמרא ואע"ג דמוחזק באתי וכתב עלה הנ"י וז"ל דמיגו במקום האי חזקה אמרינן דעד כאן לא נחלקו רבי ור"נ אלא דמוחזק באחין ואמר אין לי אחין שהמיגו סותר החזקה אבל הכא אינו סותר החזקה וזה ברור לפענ"ד והא דנקיט הנ"י לאוקומי פלוגתייהו במוחזק באחין ולא נקיט במוחזק בלא בנים היינו משום דקאי אמש"כ הרי"ף ואע"ג דמוחזק באחי ולכך נקיט בהאי לישנא ורישא דמלתא דשנוייא דאביי נקיט כנ"ל פשוט בדעת הנ"י דהא הנ"י סבר בזה כהרשב"א דגם זה מקרי חוקה ודלא כהה"מ וכמש"כ בהאשה רבה וכן מוכח מדבריו שם להלן במס' ב"ב וכן הביא הב"ש על שמו והתוס' ס"ל כפירש"י כמו שהוא מבואר מדבריהם ומה שהקשו אמאי לא מוקי אביי למתניתן במוחזק באחי העיקר כתירוץ קמא ותירץ השני דבשעת מיתה לא שייך לותר פטר לה בגיטא דשמא אין לו כח לא הבנתי דהא בהדיא אמרינן במס' ב"ב קל"ה א' ההוא דהוה קא שכיב כו' ואמר אתתא חזיא לכהנא רבה ואמר רבא למאי ניחוש לה הא אמר רחב"א אמר ר"י בעל שאמר גרשתי א"א נאמן ע"כ ואם איתא לדברי התוס' הא בעל שאחר גרשתי א"א אינו נאמן רק מטעם מיגו דאי בעי פלב"ג ובשעת מיתה הא לא שייך הך מיגו זה וכאן איירי בשעת מיתה דהא דהוי קא שכיב קאמר אלא ע"כ דאין זה סברא כלל רק דאפילו בשעת מיתה איכא האי מיגו אם לא שנדחק לומר דידוע הי"ל לרבא גופי' דעובדא דדההוא דשכיב עדיין יש לו כח ליתן גט בשעת אמירתו וצ"ע ולהרשב"א קושיית התוס' לק"מ דבמוחזק באמי לא הי' נאמן לר"נ להתיר דהא מתניתן בשעת מיתה איירי וא"כ לא אתיא מתניתן כר"נ:
ועוד הרבה ת"ל יש לי לרצות בסוגיא זו בביאור השיטות ובביאור דברי הה"מ אלא מפני שאין נ"מ בזה לדינא לא העליתים על הספר פה ליראת האריכות:
ולענין הלכה פסק כרבי וכאוקימתא דאביי וכפי שיטת רש"י ונאמן אפילו להכחיש החזקה לגמרי כגון במוחזק באחים ואמר אין לי אחים משום דכעדים דמו והרמב"ן והרשב"א והרא"ש כולם השוו בדעת הרי"ף דלהכחיש החזקה לגמרי אי"נ אבל להוציא מידי חזקה נאמן וכ"פ הרמב"ם אלא שנחלקו בטעמא דהך פסקא דהרשב"א והרא"ש השוו לדעת אחת דדעת הרי"ף לפסוק כהמקשה אלא שנחלקו בסברת המקשה עצמו דהרא"ש ס"ל דלהמקשה הוי מוקמינן מתניתן וברייתא בלא מוחזק לא באחי ולא בבני וא"כ לא מוכח מסוגיא דידן שיהא נאמן אף להוציא מחזקה רק דמסוגייא דבבא בתרא מוכח כן לכך לא הביא הרי"ף לסוגיא דידן כלל והביא סוגיא דבבא בתרא דמוכח מינה עכ"פ דנאמן להוציאה מחזקת' ולהרשב"א גם להמקשה נאמן עכ"פ להוציאה מידי חזקה אלא דהרי"ף סמך עצמו כאן על משכ"כ בב"ב משום דשם מפורש הדבר להדיא ולהרמב"ן פסקינן כאוקימתא דאביי וכרבי אלא דגם לפי אוקימתא דאביי לא מהימן לרבי להכחיש החוקה לגמרי רק דבאומר סתם אין לו אחים מתרצינן דיבורו דכוונתו היא דהיו לו ומתו ונמצא דאינו מכחיש החזקה רק שמוציא מידי חזקה ועכ"פ כיון שהרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והרא"ש כולם השוו לדעת אחת דאינו נאמן להכחיש החזקה לגמרי כוותייהו נקטינן להלכה ודעת הרז"ה הוה יחיד לגבייהו וכן פסק בשו"ע ונמצא דלפי פסקא דידן ע"כ קיי"ל דמיגו לא הוי רק כחזקה ואף להרמב"ן דפסקינן כאוקימתא דאביי וכרבי דכעדים דמו ע"כ לאו כעדים גמורים דמו דא"כ אפילו להכחיש הי' נאמן אלא דכוונתו ג"כ דאינו רק כחזקה רק להא מלתא חשבינן לי' כעדים דליהוי אלימא חזקה בתרייתא מקמייתא וכמש"כ לעיל עוד נחלקו הרשב"א והה"מ במוחזק דא"ל בנים ואמר י"ל בנים דהרשב"א כ' דמקרי מכחיש החזקה לגמרי ודמי למוחזק באחי ואמר שא"ל אחים ולכך אין הבעל נאמן בזה וכן הוא דעת הנ"י והה"מ כ' דזה לא הוי כמכחיש החזקה: