שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
חלק יו"ד · סימן יג
לכבוד הרב וכו' מוה' יעקב משה נ"י רב דק"ק שטאלוויטש
בנידון שאילתא דשאילנא קדמוהי בדבר השו"ב שקבל על עצמו שאם לא יפרע לזמן פרעון אזי יהי' שחיטתו נבילה ואסורה לכל ב"י ולבסוף העבי דהמועד ולא פרע לזמן המוגבל ונסתפק כת"ר אם יש בזה חשש נדר דאורייתא וכפי דברי הר"ל ב"ח המובא במל"מ ובכה"ג הנידפס בגליון יו"ד הנה ביסוד דברי הרלב"ח הרב בעל כנה"ג ביאר דבריו דמסברא קאמר הרלב"ח להך מלתא והיינו משום דעד כאן לא אשכחן בש"ס דמתפיס בדבר האסור לאו כלום הוא אלא היכי דלא קמדכר שמא דאיסור כלל רק שאמר ככר זה כנבילה או הרי את כאמא דעיקר אסורו אינו אלא משום התפסה דבל"ה לא הוציא איסור מפיו ובזה הוא דלא מהני דבר איסור לאתפוסי ביה מגזה"כ דכי ידור נדר עד שיתפוס בדבר הנדור אבל היכי דאמר הרי את אסורה עלי כאמא או ככר זה אסיר עלי כנבילה כיון שהוציא. לשון אישור מפיו ובלא סיומא דכאמא וודאי דיש בלשון זה לאסרה עליו לכך בשביל שסיים דבריו לומר כאמא לא פקע איסורו ואמרינן דזה שהוסיף לומר כאמא אין כוונתו לאתפוסי בה כיון דבלא"ה יש בלשונו לשון איסור רק דלדוגמא בעלמא נקטי' שתהא אסורה כאמא ולא דמי להא דכנדרי כשרים ככר זה אסור עלי או ככר זה אסור עלי כנדרי כשרים או לאומר הרי עלי מנחה מן השעורים דהתם תרי הלשונות סתרן אהדדי דכשרים אינם נודרים כלום וכן מן השעורים אינו מנחה כלל אבל כאמא אינו סותר לתחילת לשונו דהא באמת היא אסורה רק דלא אלימא לאתפוסי באיסורא מלתא אחריתי מגזה"כ דדבר הנדור דווקא בעינן וכיון דאית כאן לשון המועיל לאסור עלי' בלא זה לכך במה שהוסיף לומר כאמא לא פקע איסורא ואמרינן דלדוגמא נקטי' זהו תוכן דברי הכה"ג בפירוש דברי הרלב"ח הרי דלפי' הכנה"ג לא מחלקינן כלל בין עיקר נדר ליד רק בכל ענין שאמר לשון המועיל לאסור בלא הך דהתפסת דבר איסור א"כ במה שהוסיף לומר שיהי' כדבר אסור לא פקע איסורו כיון שאינו דבר הסותר ללשון איסור שקיבל עליו והנה אף שדבריו נכונים בכוונת הרלב"ח כי כן הוא כוונתו בלי ספק עכ"ז קשה מאוד לומר כהך מלתי' בלי שום ראי' מהש"ס כי מלתא דא היא חדתא טובא:
אולם הרב במל"מ הביא ראי' להך דינא מהא דפסק הרמב"ם דהאומר הרי עלי מנחה מן השעורים הרי זה מביא מן החיטים אבל האומר הרי עלי מנחת שעורים פטור מכלום והיינו משום דבאומר מנחה כיון דאפשר להפריד דיבורו הראשון מן השני פלגינן דיבורו אבל באומר מנחת שעורים דליכא למפלג לדיבורו לכך הוא פטור וה"נ דכוותי' בנידון דהרלב"ח כיון דאיכא למימר פלגינן דיבורו הראשון שאמר הרי את אסורה עלי מסיום דבריו שאמר כאמא לכך הוא אסור מדאורייתא ולפ"ז אין חילוק בין לשון הסותר או שנוכל לומר דלדוגמא בעלמא נקטי' דגם בלשון הסותר כמו מן השעורים נמי פלגינן דיבורו ע"ש בדבריו:
והנה לכאורה הייתי נבוך מאוד בראיה זו חדא דדברי הרמב"ם גופא אינם ברורים. בזה כ"כ דהוא יליף לה להך מלתא ממימרא דזעירי במנחות ק"ז ע"ב כפי גרסתו שם דגרס מנחת וקמפרש לה הרמב"ם דקאי אמימרא דר"י ואליבא דב"ה דמיירי באומר אילו היתי יודע לא הייתי נודר כך אלא כך וע"ז קאתי זעירי לחלק בין אמר מנחה למנחת וכמש"כ הכס"מ שם עיי"ש ובאמת דבריו דחוקים בזה טובא דהא לדברי ר"י משמע דהעיקר הוא משום דאזלינן בתר כוונתו וא"כ אין לחלק בין מנחה למנחת דהא ב"ה לית להו פלגינן דיבורו ורש"י והראב"ד באמת פירשוהו דקאי הך מימר' דזעירי אליבא דחזקיה וכב"ש ודבריהם נראים עיקר בש"ס וא"כ ליכא למילף מהתם מידי ועוד דאפי' לדברי הרמב"ם נמי אין ראיה משם והיינו משום דאית לן למימר דעד כאן לא קאמר ר"י התם דמהני מה שאמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר כך אלא כך אלא בנדרי הבאת קרבן כיון דמסקינן במס' שבועות ד"ו ע"ב דגמר בלבו נמי מחייב וילפינן לה מקרא דנדיב לב עולות הלכך שפיר מהני בהו מה שאומר אילו הייתי יודע כו' כיון דגמר בלבו לנדור בכך והיינו משים דבקרבן מחשבה כדיבור דמי ולא בעינן בנדרי קרבן שיוציא בשפתיו אבל בשאר נדרים דקיי"ל כשמואל דאמר גמר בלבו שצריך שיוציא בשפתיו דלבטא בשפתים כתיב א"כ מאי מהני כלל בהו שאומר אלו הייתי יודע כי' כיון דגמר בלבו לאו כלום הוא ובשפתיו הא לא הוציא נדרו כדבעי והיינו דלא אשכחן להך מלתא דר"י אלא בקרבנות לבד וכיון שכן אפי' לדברי הרמב"ם נמי ליכא למילף מידי מקרבנות לנדרים בעלמא וכאמרינן התם במס' שבועות דחולין מקדשים לא גמרינן או משום דהוי קדשים ותרומה ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ע"ש היטיב בסוגיין ובאמת דגם המל"מ לא כתב וה לראי' גמורה רק דכתב דיש להביא קצת ראיה לזה עיי"ש בלשונו ואפשר דהוא מהנך טעמא דכתיבנא אלא דלפענ"ד נראה דאפי' קצת ראיה נמי ליכא כיון דלא דמי אהדדי כלל:
שוב ראיתי שדברי הרמב"ם נכונים מאוד וגם ראייתו של המל"מ הוא שרירא וחזקה וראי' גדולה היא והיינו משום דמשנה שלימה שנינו בפ"ג דתרומות מ"ח המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה כו' כו' לא אמר כלום עד שיהי' פיו ולבו שוין ע"כ הרי להדיא דגם בנדרי קרבנות נמי בעינן פיו ולבו שוין ואם טעה מעולה לשלמים לא אזלינן בתר כוונת לבו שתהי' עולה רק דלא קדיש כלל ולפ"ז ע"כ צ"ל הא דמסקינן בש"פ שבועות דבקרבנות גמר בלבו א"צ להוציא בשפתיו היינו דווקא היכי דלא הוציא בשפתיו כלום דבזה הוא דאזלינן בתר מחשבות לבו אבל היכא דהוציא בשפתיו דבר הסותר לכוונת לבו גרע טפי עד שגם בקרבנות לא אמר כלום ומשום דבעינן פיו ולבו שוים וכן הוא להדיא בהרמב"ם בפי"ד מה' מעה"ק הל' י"ב דטעה מעולה לשלמים לאו כלום הוא בין בנדר בין בנדבה וגמר בלבו ולא הוציא בשפתיו חייב בין בנדר ובין בנדבה עיי"ש בדבריו וכן כתב בקצרה בשנות אליהו להגר"א עלה דהך מתניתין עיי"ש:
וכיון שנתברר דהיכי דפיו סותר לכוונת לבו דין החולין והקדשים שוין בזה דאינו כלום דכמו דבחולין גמר בלבו להוציא פת חיטים ואמר שעורים לא אמר כלום ה"נ בקדשים בטעה מעולה לשלמים לא"כ א"כ בע"כ צ"ל הא דמוקי לה ר"י למתניתן כב"ה ובאומר אילו הייתי יודע כנ"ל היינו ע"כ כדמפרש לה זעירא דהיינו דווקא באומר מנתה אבל באומר מנחת גם לר"י לא אמר כלום דמה מהני בזה מה שאומר אילו הייתי יודע כו' כיון דדיבור פיו סותר לכוונת לבו ובזה דין החולין והקדשים שווין דלא אמ"כ ובאומר מנחה היינו טעמא דמהני משים דאפשר להפריד דיבורו הראשון שאמר הרי עלי מנחה מדיבורו השני שאמר מן השעורין ואף דב"ה לית לי' הך מלתא דפלגינן בדיבורו מ"מ באומר אילו הייתי יודע כו' שפיר אית לן גם לב"ה פלגינן דיבורו והיינו משום דכיון דאמר אילו הייתי יודע כו' א"כ חזינן דהאי גברא למצוה קמכוין להקריב מנתה ולכך אמרינן דבאמירתו הרי עלי מנחה סליק דיבורו שמכוין למחשבת לבו שדעתו להקריב מנחה דדיבור זה הוי כאלו חושב להוציא פת חיטים ואמר פת סתם דמהני גם בחולין וכן כתב הרמב"ם גם בקדשים דאם חושב בלבו לומר עולה ואמר קרבן סתם דמהני ומה שאמר אח"כ מן השעורים הוא מלתא אחריתי דקבעי לפרושי דבריו דוה שאמרתי הרי עלי מנחה יהי' מן השעורים ובזה אמרינן דמטעי קטעי דהוי סבר שמביאין מן השעורים אבל אילו הייתי יודע כו' לא הי' אומר כן ולכך אמרינן דדיבורו בתרא לאו כלום הוא כיון שהוא בטעות ותפסינן לדיבורו קמא שהתחייב א"ע להביא מנחה ולא פליג כ"ה לומר דלא אמרינן פלגינן דיבורו ותפיס לשון ראשון אלא באומר הריני נזיר מן הגרוגרות כו' דלב"ש גם בזה פלגינן דיבורו ותל"ר ולב"ה בזה לא אמרינן תל"ר כיון דליכא למימר בזה אילו הייתי יודע דהכל יודעין שאינו נזיר מהגרוגרות כו' אבל באומר אילו הייתי יודע גם לב"ה פלגינן דיבורו ומטעמא דכתיבנא משום דהלשון ראשון אינו סותר למחשבת לבו והלשון שני דסותר הוא בטעות ואין פיו ולבו שוים בו ולכך הוי הך לישנא בתרא כלא אמר כלום וכ"ז הוא באומר מנחה אבל באומר מנחת כיון דהכל דיבור אחד הוא ואי אפשר להפרידן לא אמר כלום דבזה לא מהני מחשבות לבו כיון דאין פיו ולבו שוים והוי כטעה מעולה לשלמים דלא אמר כלום ולא אזלינן בתר מחשבו' לבו וצדקו מאוד דברי הרמב"ם דקמפרש להך מימרא דזעירי דקאי אמימרא דר"י וכדכתיבנא דליכא לפרושי למלתא דר"י אלא בכה"ג דקמפרש לה זעירא ודלא כהראב"ד שכ' דלר"י גם באומר מנחת נמי מהני באומר אילו הייתי יודע ולפמש"כ ליתא ודברי הרמב"ם ראוין אליו ודוק כי זה ברור ולהראב"ד צ"ל דס"ל כמש"כ התוס' במס' ערכין [ה' ע"א] בד"ה אדם יודע שכתבו וז"ל וי"ל דלא אמר כלום אלא ממה שמוציא בפיו אבל מה שבלבו הוי קיים עכ"ל אך דברי התוס' בעצמם אינם מיושבים בלשנא דמתניתן כמבואר לכל מעיין:
ואחרי שעלה בידינו דדברי הרמב"ם ברורי' בטעמם במאי דמפרש למימרא דזעירי דקאי אמילתא דר"י דאמר אילו הייתי יודע כו' מעתה חובה עלינו ליישב גם קושיא השני' של הראב"ד שכ' הכס"מ שרמזה הראב"ד בלשון קצרה והוא דהא מסקינן בסוגיין דר"ש דפליג ואמר שלא התנדב כדרך המתנדבים היינו משום דס"ל כר' יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס ואנן הא קיי"ל כר"י וא"כ לית לן למיפסק כהך מתניתן דהאומר הרי עלי מנחה מן השעורים וכו' ובשלמא לרש"י והראב"ד דמוקמי לה למילתא דזעירי אליבא דחזקיה דמוקי לה למתניתן כב"ש ניחא דלחזקיה הא דמוקמינן לה דר"ש כר' יוסי מכלל דת"ק פליג על ר' יוסי והיינו משום דהת"ק אית לי' כב"ש ולית הלכתא כוותי' אבל לר"י דמוקי למתניתן כב"ה ובאומר אלו הייתי יודע כו' לא צריכינן לאוקמי לר"ש כר' יוסי אבל להרמב"ם קשיא:
ולענ"ד נראה דגם זה יש ליישב לפי דברינו דלעיל דהא וודאי דאף דכתבנו דדברי הרמב"ם מוכרחים במאי דמפרש למימרא דזעירי דקאי אמלתי' דר"י מ"מ אינו מוכרח דקאי רק אמלתא דר"י ולא קאי כלל אמילתא דחזקיה דהא אליבא דחזקיה היא מתפרשא בפשיטות טפי דבאומר מנחת ליכא למימר תפוס לשון ראשון כיון דהכל דיבור אחד וכל עיקר מה שהכרחנו אינו רק דאליבא דר"י נמי אזלא ה מימרא דזעירי בהכרח אבל אמילתא דחזקי' נמי אזלא בלי ספק וא"כ מימרא דזעירי סתמא אתמר בין לחזקי' ובין לר"י לתרווייהו איכא לפלוגי בין מנחה למנחת ולפ"ז ברווחא מצינן לפרושי דהך קושיא בתרייתא דפריך אי הכי ר"ש פוטר אמאי ומשני דר"ש כר"י אינו רק אליבא דחזקיה דמוקי כב"ש ומשום דס"ל דבכל דוכתא אמרינן תפוס לשון ראשון אפי' היכי דלא שייך הך מלתא דאלו הייתי יודע כו' כמו בנזיר מן הגרוגרות כו' ולכך שפיר פריך דא"כ אמאי פליג ר"ש דכיון דתל"ר א"כ התנדב כדרך המתנדבים והוצרך לשינויי דר"ש אית לי' כר"י דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס וליא לי' תל"ד אבל לר"י דתלי הך מלתא דתל"ר באומר אילו הייתי יודע דווקא דבזה הוא דאמרינן פלגינן דיבורי' ותל"ר משום דל"ר הוא מסכים למחשבות לבו ולשון השני הוא בטעות וכמאן דליתא דמי אבל בלא הך דאלו הייתי יודע לא אמרינן תל"ר ע"כ דליכא לפרושי דהך קושית אי הכי אמאי פליג ר"ש לר"י נמי פריך כיון דאית לי' דבאומר אילו הייתי יודע פלגינן דיבורו ותל"ר א"כ שפיר התנדב כדרך המתנדבים דא"כ לא הוי משני מידי דר"ש כר"י ס"ל הא ר' יוסי לא מיירי באומר אלו הייתי יודע דהא להדיא אמר ר"י אם נתכוין לכך מתחילה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימין ובזה הא גם ת"ק מודה דלא אמרינן תל"ר וא"כ הדק"ל אלא ע"כ צריך לומר דלר"י לא הוי קשיא לי' מ"ט דר"ש והיינו משום דלית לי' הך סברא דאילו הייתי יודע דס"ל דאזלינן בתר דיבורו וכיון דל"ל הך סברא דאלו הייתי יודע תו לא אמרינן פלגינן בדיבורו ותל"ר כמו דלא אמרינן באומר הריני נזיר מן הגרוגרות וא"כ האומר מנחה ומנחת שוים בזה דלא"כ תדע דהא גם לשיטת הראב"ד נמי ע"כ צ"ל הא דלא פריך הש"ס לעיל דר"י דמוקי למתני' כב"ה ובאומר אילו הייתי יודע דא"כ מ"פ דר"ש אלא ע"כ דאין זה קושיא כלל משום דמילתא דפשיטא הוא דר"ש לית לי' הך סברא דאלו הייתי יודע ואזיל בתר דיבור פיו שלא התנדב כדרך המתנדבים ופטור כמו כן ברווחא נוכל לומר לשיטת הרמב"ם דלר"י לא קשיא הך קושיא כלל משום דלית לי' הא דאילו הייתי יודע והך פירכא דפריך הש"ס א"ה מ"ט דר"ש אינו רק לחזקי' ואליבא דב"ש דאית לי' בכל דוכתא תל"ר גם היכא דליתא להך סברא דאילו הייתי יודע וא"כ התנדב כדרך המתנדבים ואליבי' הוא דהוצרך לשנוייא דר"ש כר"י אבל לר"י א"ש ולק"מ ובזה מיושב נמי הא דלא פסק הרמב"ם דבעינן שיאמר דווקא חצי עשרון ועשרון דבזה הוא דמחוייב להביא שתים אבל האומר הרי עלי עשרון וחצי עשרון אינו מביא אלא אחת וכדמחלק הש"ס להדיא בסוגיין והיינו נמי מהך טעמא דגם בזה ס"ל להרמב"ם דהקושיא אינו רק אליבא דחזקיה אבל לר"י דתלי מלתא בהך דאלו הייתי יודע לא קשיא ולא מידי דכיון דהך גברא איכוון למנחה יותר מעשרון ואילו הי' יודע שאין מקריבין עשרון ומחצ' הי' אומר ב' עשרוני' לכך פלגינן דיבורו ותפסינן לשון ראשון דהרי עלי מנחה לבד דבמנחה לבד נכלל נמי שני עשרונים דנהי דמפטר בעשרון אחד אם אמר הרי עלי מנחה ולא הי' לו שום כוונה מ"מ בכיון לבו להביא שתים ואמר מנחה סתם וודאי דמביא ב"ע ומשום דדמי להו בלבו פת חיטים ואמר פת סתם דהא אפילו באומר סתם בלא שום כוונה אטו אם רצה להביא ב"ע אינו מביא דנהי דנפטר בא' מ"מ אם רצה להביא ב' וודאי דמביא ולכך באומר אילו הייתי יודע כו' תפסינן לדיבורא קמא דהרי עלי מנחה לבד ומביא ב' ול"ק ולא כלום בשלמא לחזקי' אליבא דב"ש דאמר תפוס לשון ראשון בלא שום טעמא דאילו הייתי יודע א"כ וודאי כל מה דנוכל לקיים לה"ר מקיימינן ולכך לית לן להפריד תיבת עשרון מתיבת הרי עלי מנחה דלמה נפרידנו כיון דנוכל לקיימו ומוכרחים אנו לעשות הפירוד בין עשרון למחצה ולכך נשאר תיבת מחצה לבד ותו הוי כאומר הרי עלי מנחת שעורים דלא אמר כלום אבל לב"ה דהך דפלגינן דיבורו ותפוס לשון ראשון תלוי במה דאמר אילו הייתי יודע וכל כמה דנוכל לתפוס מלשונו הראשון באופן שיהא מסכים למחשבות לבו תפסינן א"כ פלגינן דיבור הרי עלי מנחה מן דיבור עשרון ומחצה דלמה נצרף דיבור עישרון לדיבור הרי עלי מנחה כיון שכוונתו היתה ליותר מעשרון ולכך אזלינן בתר כוונתו ומצרפינן כוונתו לדיבור הרי עלי מנחה לבד ומחייבינן לי' ב' עשרונים ולכך לדידן דפסקינן כב"ה תו ליכא לפלוגי בין חצי עשרון ועשרון לעשרון ומחצה ועד"ז כ' גם הלח"מ ליישב דברי הרמב"ם בהא דעשרון ומחצ' כמו שכתבנו דהקושיא אינה רק לב"ש אלא שהוא לא נחית להך סברא שכ' דלב"ש לא מפרדינן רק תיבת ומחצה ולב"ה פלגינן תיבת עשרון והי' סבור דגם לב"ה לא פלגינן רק תיבת ומחצ' ומחמת זה נדחק לומר דלהכי אינו סותר הלשון למחשבת לבו משום דמפרשינן לי' דבאומר הרי עלי מנחה נתחייב מיד בעשרון ובאומר עשרון נתחייב בעשרון שני וזה וודאי דחוק דהא לא אמר ועשרון בוא"ו דלהוי משמע ועוד עשרון וכאשר כתב בעצמו ע"ז שהוא דוחק אבל לפום מה דכתבנו דלב"ה מפלגינן דיבורו תיבת עשרון ומחצה מן דיבור הרי עלי מנחה תו לית כאן דוחק כלל וזהו ברור:
מיהו הא דפריך רבא מהא דקמח מביא סלת ובלא שמן ולבינה כו' בזה ע"כ צ"ל דגם לר"י פריך כיון דבזה ליכא שום צד סברא שיתיישב טפי אליבא דר"י מאליבא דחזקי' ובע"כ הוי צ"ל דלתרווייהו פריך אך יש להבין דלכאור' איכא לאקשויי דא"כ איך הוי ס"ד דרבא דמיירי בלא אומר מנחה או שאמר מנחת ואפ"ה מהני ותיקשי לדידי' ומ"ש מעולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה דתנינן להדיא דלא אמר כלום כיון דגם בזה וודאי דדיבור פיו סותר למחשבת לבו והי' נראה לומר דסברת רבא הוי דוקא בנתכוין לעולה ואמר שלמים לא א"כ כיון דגם דיבורו הוא דיבור שיוכל להתקיים אילו הי' שוה למחשבת לבו ולכך היכי דלא נתכוין לוה חשבינן לי' לסתירה למה שבלבו כיון שהוא דיבור שיכול להתקיים אבל האומר משעורים או קמח כו' כיון שאמר דיבור גרוע כזה שאין לו שום קיום כלל בשום מקום לכך חשבינן לדיבורו כמאן דליתא דמי ותו אזלינן בתר מחשבות לבו כאלו לא הוציא בשפתיו כלל דמהני בקרבנות כמש"ל ומשני דמיירי באומר מנחה אבל בלא"מ ג"ז חשבינן לדיבור הסותר למחשבת לבו אבל זה דחוק לומר דלשון הגרוע לגמרי יהי' עדיף טפי עד שלא נחשבנו לסותר למה שבלבו אך באמת אין אנו צריכין לכל זה דאיך שיתיישב הך קושיא אליבא דרש"י והראב"ד דמפרשו לה אליבא דחזקי' דמוקים לה כב"ש כמו כן יתיישב אליבא דר"י ואליבא דב"ה דכך לנו שוה לכ"ה באומר אילו הייתי יודע כמו לב"ש בסתם וכמו דצ"ל ע"כ לב"ש דס"ל לרבא דגם בזה שייך לומר תפוס לשון ראשון כמו כן נאמר לר"י ואליבא דב"ה ודוק:
ומאחר שנתיישבו ת"ל כל דברי הרמב"ם בלי שום גמגום וזכינו לדין דהיכא דאומר אלו הייתי יודע לא הייתי נודר בכך אלא כך גם לב"ה אית לן דפלגינן דיבורו ולא תפסינן מדבריו רק במאי דמסכים למחשבת לבו ואת השאר חשבינן לדבר בטל וכמאן דליתא דמי כיון שהוא בטעות א"כ מעתה ראייתו של המל"מ היא שרירא וחזקה ותו ל"ק מה שהקשינו לעיל דאיך יליף חולין מקדשים דשאני קדשים דכתיב בהו כל נדיב לב עולות ולא בעינן שיוציא בשפתיו ולפי מה שבארנו עתה זה אינו קושיא כלל והיינו משום דבזה דין החולין והקדשים שוין דבעינן עכ"פ שלא יהי' דיבור פיו סותר לכוונת לבו והיכא דסותר גם בקדשים לאו כלום הוא וכאשר הוכחנו ממתניתן דמס' תרומות א"כ ע"כ צ"ל דהא דהאומר הרי עלי מנחה מן השעורים מביא מן החיטים ולא חשבינן לי' לסותר הייני משום כיון דאמר אילו הייתי יודע פלגינן דיבורו ותל"ר ותו אין כאן שום סתירה כלל א"כ ממילא מובן דגם בחולין הדין כן דהא בזה אין שום חילוק בין תולין לקדשים וכיון דבנדרים ובהך גוונא דקאמר הרלב"ח הוי כאילו אומר אילו הייתי יודע דהא האי גברא לנדר גמור קמכוין אלא שטעה בדין והוי סבור דבדבר האסור נמי מתפיס וכמו שכתב המל"מ א"כ תו פלגינן דיבורו ותל"ר ואסורה עליו וכדברי הרלב"ח ודו"ק:
והרב בס' מחנה אפרים הביא גם ראי' זו לדברי הרלב"ח ודחה אותה משום דאיכא למימר דגזירת הכתוב הוא דהיכא שהתפיסו בדבר האסור אפי' היכי שאמר לשון נדר גמור אפ"ה לא מהני ולדידי נראה שאין בדחייתו ממש לאיסור בלא"ה אפ"ה לא מהני אימא דהכתוב לא בא רק היכי דלא אמר לשון המועיל בלא"ה ועיקר איסורו אינו אלא משום התפסה דבזה הוא דבעינן דבר הנדור דווקא דכל כמה שנוכל למעט בגזה"כ וודאי דמעטינן וזה פשוט וא"צ לפנים וכ"כ שם הוא עצמו בסוף דבריו ומה שהביא עוד ראיות מלשון רש"י והר"ן הנה קצתן אינם ראיות רק משמעות הלשון בעלמא ובקל יש לדחותם מיהו לא נחיתנא להכי ולהאריך בזה משום דהא וודאי דעד שבא הרלב"ח וחידש זה לא נחית שום אחד מהפוסקים להך מלתא אבל לא בשביל זה נדחה דבריו בשתי ידים ועל כיוצא בו אמרו ת"ח שאמר דבר הלכה אין מזיחין אותו כו' ובפרט שיש לזה ראי' מהש"ס לשיטת הרמב"ם וכדברי המל"מ ועוד דאפשר לומר דהנך לשונות שהביא מהן בעל מחנה אפרים ראי' דלא כהרלב"ח אינהו ס"ל כשיטת רש"י והראב"ד דמפרשי להך דזעירי דקאי רק אליבא דחזקי' ולא כהרמב"ם ודברי הרלב"ח יש להם מקום לשיטת הרמב"ם אשר דבריו בזה ברורים וכדכתיבנא:
ומעתה מאי דשקיל וטרי ע"ז הרב בעל כנה"ג מלשון הרא"ש דכנדרי כשרים לא אמר כלום נמי אין בזה כדאי לדחות דברי הרלב"ח ועוד דאפשר לומר דכנדרי כשרים קונם ככר זה עלי דמי לאומר הרי עלי מנחת שעורים כיון שאמר בתחלת לשונו הך לישנא דגרוע ושאני לן בין שאמר מתחלה לשון הגרוע בין שאמר לבסוף וכמו שרצה הכנה"ג עצמו לחלק בזה דהיכא דאמר מתחלה הלשון הגרוע גרע טפי משום דדמי לאומר הרי עלי מנחת שעורים ואכתי פש גבן לעיוני אי הך דינא דהרלב"ח הוא דווקא היכא דאמר לשון המועיל לעיקר הנדר או אפי' היכא דאמר בתחלה לשון המועיל להיות יד לנדר:
והנה הרב במל"מ כתב בפשיטות דדינו של הרלב"ח אינו רק היכי שתחלת לשונו הוא עיקר נדר האמור בתורה אבל היכי דתחלת לשונו אין בו אלא משום ידות ליתא לדינו של הרלב"ח דהא טעמא דידות הוא משום דאנן מסקינן לדיבורו וכיון דהוא עצמו קמסיק לדיבורי' בלשון גרוע וודאי דלא אמר כלום ולכך תלי להך דינא דהרלב"ח בהנך תרי שיטות אי איסור בלא התפסה הוי עיקר נדר או יד עיי"ש בדבריו ודבריו מסתברין אלא שלא כתב לוה שום ראי' מהש"ס רק מסברא בעלמא ובאמת מצד הסברא נוכל לומר גם בהיפוך דכיון דגם ידות הוא מדאורייתא א"כ ליכא לפלוגי בין עיקר ליד דממ"נ אם נאמר דסוף לשונו הוא פירש לתחילת דבריו א"כ גם בעיקר נדר נמי נימא הכי ואי פלגינן דיבורי' א"כ גבי יד נמי שייך למפלג דיבורי' כיון דגם יד הוא מדאורייתא:
ויש לה"ר דלא כהמ"ל דאין חילוק כלל בין עיקר נדר ליד והוא מסוגיין דמנחות (פ"א ב') דתנינן שם במתניתן האומר הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא (ר"ל כמו שנדר) היא ולחמה מן המעשר יביא ג"כ כמו שנדר ובגמ' אמר רב הונא הרי עלי לחמי תודה יביא תודה ולחמה מ"ט מידע ידע האי גברא דלחם בלא תודה לא קריב והאי תודה ולחמה קאמר והאי דקאמר לחמי סוף מלתא נקיט ופריך עליו ת"ש האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים כופין אותו ומביא תודה ולחמה זבח ונסכים טעמא דאמר תודה אבל לא אמר תודה לא ור"ל אבל אמר לחם בלא תודה לא וקשי' לרב הונא ומשני ה"ה אע"ג דלא אמר תודה ואיידי דבעי למיתני זבח בלא נסכים דלא מתני לי' נסכים בלא זבח ומשום דבאמת נסכים בלא זבח הוא קרבן בפני עצמו כדאמרינן המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים תני נמי תודה ותו פריך עליו אעקרא דהך ברייתא [או גם על המתני' וכדבעינן למימר לקמן] אמאי נדר ופתחו עמו הוא ומשני אמר חזקי' הא מני ב"ש הוא דאמרי תפוס לשון ראשון וכו' ור"י אמר אפ"ת ב"ה באומר אלו הייתי יודע כו' וכדלעיל בסוגיין (דף ק"ג) ועכ"פ חזינן בהדיא מפירכת הש"ס על רב הונא וממאי דשני עלה דלרב הונא דאמר הרי עלי לחמי תודה מביא תודה ולחמה ה"ה דאם אמר להם בלא תודה כב"ש דאמר תפוס לש"ר ולר"י גם אליבא דב"ה ובאומר אילו הייתי יודע כו' דג"כ תפסינן לשון ראשון דאמר הרי עלי לחם ומתחייב בתודה ולחמה והא הכא באומר הרי עלי לחם לחוד ג"כ אינו נדר שלם בפ"ע דהא צרך להוסיף על דבריו דתודה נמי קאמר וסוף מלתא נקט ונמצא דלא הוי רק כעין ידות נדרים דמה לי ההוספה דמוספינן אתחילת דבריו כהא דרב הונא או דמסקינן לסוף דבריו כהא דכל ידות נדרים דעלמא כיון דסוף סוף בתרווייהו אנן הוא דבעינן לתקוני ללישנא ולאסופי עלה בתחילתו או בסופו בכדי להסכים לכוונת לבו ואפ"ה אמרינן להדיא אף דהוא עצמו אסקי' לדיבורא בהיפך דלחם בלא תודה קאמר עכ"ז אנן לא משגחינן בזה ותפשינן לשונו הראשון דהרי עלי לחם ומוספינן על דבריו דתודה נמי קאמר ומחייבינן לי' בתודה ולחמה וא"כ ה"נ דכוותי' גבי ידות נדרים נמי אית לן למימר אף דהוא אסקי' לדיבורי' בלשון גרוע להתפיסו בדבר האסור מ"מ כיון דהוי כאלו אומר אלו הייתי יודע וכמו שכתב המל"מ א"כ תו אמרינן תפס ל"ר דהוי יד ולא משגיחינן במאי דהוא עצמו אסקי' לדיבורו בלשון גרוע וזהו דלא כהמל"מ:
הן אמת דהתוס' שם בד"ה טעמא הקשו וז"ל תימא מאי קשי' כו' דהא לעיל קמפרש דסוף מלתא נקט אבל אם פירש בהדיא לחם בלא תודה לא עכ"ל עיי"ש וסברתם הוא כסברת המל"מ כיון דהוא עצמו אסקי' לדיבורו דבלא תודה קאמר א"כ ל"ל עוד למוספי על תחלת דבריו דתודה נמי קאמר וסוף מלתא נקט כיון דהוא עצמו אסקי' לדבריו בהיפך מזה אך לא בשביל קושית התוס' נדחה דברי סתמא דגמרא מהלכה וכי מסברת נפשינו נחלוק על סתמא דהש"ס ובע"כ צ"ל דסברת הש"ס הוא כיון דאית לן תפוס ל"ר לב"ש ולב"ה באומר אלו הייתי יודע דג"כ אמרינן תפוס לש"ר א"כ תפסינן לישנא דהרי עלי לחם כאלו אמרו לבדו ולא משגיחינן במאי דאסקי' הוא עצמו בהיפך וכיון שכן גם גבי ידות נמי אית לן למימר כן ודלא כהמל"מ שכתב בפשיטות להיפך:
ואין לחלק ולומר דשאני היכי דהחסרון בלשונו הוא בתחלת דבריו כהא דהרי עלי לחם בלא תודה ובין היכא דהחסרון הוא בסוף דבריו כהא דכל ידות נדרים דעלמא דסוף לישני' קטיע כגון הרי זה עלי או הרי הוא עלי דסוף לישני' קטיע שלא השלים לומר קרבן דבשלמא באומר לחם בלא תודה דריש לישני' קטוע שלא אמר הרי עלי תודה ולחם א"כ מיד דאמר הרי עלי לחם חשבינן לי' כאלו כבר אמר גם תודה ותו לא איכפת לן במאי דאסקי' לדבריו לומר בלא תודה כיון דחשבינן לי' כאלו כבר אמר תודה אבל גבי ידות נדרים דסוף לישני' קטיע ואנן הוא דחשבינן כאלו אסקי' לדיבורי' בשלימות א"כ כיון דהוא עצמו אסקי' לדיבורי' בלשון גרוע גרע טפי ותו לא חשבינן לי' כאלו אסקי' בלשון המועיל דז"א תדע דהא לעיל מיני' שם בסוגיין קפריך הש"ס ארב הונא ממתניתין דאמר תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא כמו שנדר ואמאי כיון דאמר ולחמה מן החולין יביא היא ולחמה מן החולין עכ"ל הש"ס והיינו ע"כ דס"ל להש"ס דנקטינן מדבריו כאלו אמר לחמה מן החולין לבד דבזה הדין לרב הונא דמביא שתיהן מן החולין ומשום דסוף מילתא נקט ולא משגיחינן במאי דהוא עצמו אמר מתחילתו תודה מן המעשר והא הכא דבעינן לתקוני לריש לישני' דהא ריש לישני' קטיע דלא אמר תודה והוא עצמו אמר בריש לישני' בהיפך ממאי דמתקנינן לי' שהרי אמר תודה מן המעשר ואפ"ה ס"ל להש"ס דנקטינן מדבריו כאלו אמר לחם לבד ומתקנינן לריש לישני' כאלו אמר גם תודה ולא משגחינן במאי דהוא אמר בריש לישני' בהיפך א"כ ה"נ דכוותי' גבי ידות נדרים דבעינן לתקוני לסוף לישני' נמי נימא דמתקנינן לי' ולא משגיחינן למאי דאיהו אסקי' ללישני' בלשון גרוע לאתפוסו בדבר האסור דמה הפרש יש בין היכי דריש לישני' קטיע ובעינן לתקוני לריש ליטני' בהיפך ממאי דאמר איהו עצמו בריש לישני' או בין היכא דסוף לישני' קטיע ואנן מסקינן בסיף לישני' בהיפך ממאי דאיהו אסקי' בעצמו לסוף לישני' א"כ ע"כ מוכח דאין לחלק בכך ודוק היטיב:
הן אמת שהתוס' גם בכאן בד"ה אמאי הקשו וז"ל תימא הא לא שייך הכא סוף מלתא נקיט כדלעיל ותרצו דהכא קא קשי' לי' להש"ס נימא היכי דאמר הרי עלי לחמי תודה יביא תודה מן המעשר ולחמה לבד מן החולין כמו במתניתין באומר להדיא תודה מן המעשר ולחמה מן החולין עכ"ל ולפ"ז לתירוצם של התוס' ליכא לאוכוחי מידי מהך דפריך הש"ס כמו שהוכחנו לעיל ושפיר מצינן לחלק בין היכא דהחסרון הוא בתחלת לשונו ובין היכא שהחסרון הוא בסוף לשונו אך באמת תירוצם של התוס' בזה הוא דחוק מאוד ועיי' בצ"ק במה שכתב בביאור דבריהם וסיים ע"ז שהוא דוחק ובאמת אין לשון הש"ס סובלו כלל וגם מאי קמשני עלה הש"ס ש"ה וכו' ולענין קושיית התוס' בע"כ צ"ל כיון דמוקמינן להבריית' דלקמן לחזקי' כב"ש דאמר תפוס ל"ר ולר"י גם לב"ה באומר אלו הייתי יודע ה"נ מוקמינן כן גם למתניתן דהא גם במתניתן בהך בבא דתודה מן החולין ולחמה מן המעשר נמי איכא לאקשויי כדמקשה על הברייתא אמאי נדר ופתחו עמו וא"כ ע"כ גם במתניתן צריכינן לאוקמי או כב"ש או כב"ה ובאומר אילו הייתי יודע והא דמקשה על הברייתא ולא קפריך אמתניתן היינו משים דמתניתן הוי פשיטא לי' לאוקמא באומר אילו הייתי יודע כו' ולכך לא מקשה רק על הברייתא דקתני בה כופין וא"כ ליכא לאוקמי באומר אלו הייתי יודע עד שהוצרך לשנוייא ומאי כופין דקהדר בי' ועוי"ל דבאמת מקשה גם אמתניתן רק דנטר עד דהביא להברייתא ומקשי לתרווייהו כמ"ש התוס' במס' ב"ק (כ"ב א') ד"ה והא תניא וז"ל אמתני' הוי מצי למיפרך אלא דנטר עד דמייתי ברייתא ופריך אתרווייהו עכ"ל עיי"ש והתוס' במתניתן בד"ה תודה כתבו דמתניתן אתיא גם לב"ה ומשום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי ותו לא מצי הדר בי' ואפי' תוך כדי דיבור והביאו ראי' לזה מהא דאמרינן במס' נדרים (פ"ז א') והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור חוץ ממגדף ועע"ג ומגרש ועוד הביאו ראי' ממס' תמורה גבי האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים דבנמלך גם ר"י מודה דאפי' תוך כדי דיבור הרי זו תמורת עולה לבד עכ"ד עיי"ש ודבריהם בזה תמוהים ביותר חדא דאם איתא להך מלתא דקדשים שאני ומשום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי א"כ מאי פריך בסוגיין אמאי נדר ופתחו עמו הוא אימא דשאני קדשים משום דאמירתו לגבוה כו' ועוד שהרי במס' ב"ק (ע"ג א' ב') בעדים שהוזמו על הטביחה אם הוזמו נמי על הגניבה דפליגי בה ר"י ורבנן קמוקי הש"ס לפלוגתייהו דפליגי בהך מלתא אי תוך כדי דיבור כדיבור דמי או לאו כדיבור דמי דרבנן סברי דלאו כדיבור דמי ולכך אטביחה דאתזם אתזם אגניבה דלא אתזם לא אתזם ור"י סבר דתוך כדי דיבור כדיבור דמי ולכך ס"ל דאתזמו אתרווייהו דהא בתוך כדי דיבור אמרינהו לתרווייהו ופריך עלה הש"ס וסבר ר' יוסי דתוך כדי דיבור כדיבור דמי והא גבי תמורת עולה תמורת שלמים קאמר ר' יוסי אם נתכוין לכך מתחלה דבריו קיימין ואם נמלך אח"כ לומר תמורת שלמים ה"ז תמורת עולה לבד והוינן בה נמלך פשיטא ואמר ר"פ נמלך בתוכ"ד קאמרינן אלמא לר"י תוכ"ד לאו כד"ד ואם איתא לדברי התוס' דקדשים שאני משום דאמירתו לגבוה כו' וגם תמורה הוא בכלל קדשים א"כ לא הוי פריך מידי ועוד הא שם בב"ק מסקינן עלה דהך קושיא דתרי תוכ"ד הוי כמו שאילת תלמיד לרב דנפיש ל"ל אבל כדי שאילת רב לתלמיד דזוטר שפיר א"ל לר' יוסי הרי להדיא דלא כהתוס' שכתבו דבנמלך אפי' לר"י ואפי' תוכ"ד נמי אינו אלא תמורת עולה בלבד וקושיא זו השלישית כבר הקשה בס' בה"ז הביאו בעל צאן קדשי' ובצ"ק נדחק ליישב קושיא זו (והוא מתורת נכדו של המחב' צ"ק דבעל צ"ק בעצמו לא הי' מביא לדברי בעל ברה"ז דקשיש מיני' טוב' ועיי' בהקדמ' הצ"ק) ואין בדבריו שום טעם עיי"ש ועוד דמאי יענ' להא דהקשינו מקושיי' הש"ס דלהתו' אין כאן התחל' קושי' לא כאן ולא במס' ב"ק והראי' שהביא ממס' נדרי' הוא ג"כ כנגד' דלדבריה' אמאי לא חשיב שם נמי קדשי' סוף דבר הנך דיבורי תוס' שבסוגיא זו תמוהים מאוד ולא אאמין שיצאה מפי בעלי תוס' וצע"ג שוב ראיתי שהפוסקי' העירו בזה ועיין במל"מ מש"כ בזה וסוגין מתפרשא כפשוטו דהך דמקשה הש"ס אמאי נדר ופתחו עמו ומשני דאתיא כב"ש לחזקי' ולר"י גם לב"ה ובאומר אלו הייתי יודע אמתני' נמי קאי וכדכתיבנא לעיל ומעתה יש לנו לומר דהא דמקשה שה הש"ס אמאי כיון דאמר לחמה מן החולין יבוא היא ולחמה מן החולין היינו משום דר"ה מסתמא אליבא דב"ה אמר למלתי' וכר"י דמוקי למתני' כב"ה ובאומר אילו הייתי יודע וכיון דלב"ה אזלינן בתר כוונתו ולא תפסינן מדבריו רק במאי דמסכים למחשבת לבו אילו הי' יודע והשאר נחשב לדבר בטל וכאלו לא אמרו כלל כיון שהוא בטעות וכמאן דליתא דמי וכמו שהארכנו בזה לעיל ולכך גם כאן הוי ס"ל להש"ס בקושייתם דלא תפסינן מדבריו רק מאי דאמר ולחמה מן החולין לבד ונחייבנו נמי בתודה מן החולין וז"ש תודה מן המעשר דיבורו זה כמאן דליתא כיון שאינו מסכים למחשבת לבו אם הי' יודע שדבר שבחובה אינו באה אלא מן החולין ותו לא קשיא קושיית התוס' ודו"ק וכיון שכן הדרא הוכחתינו לדוכתי' דליכא לפלוגי בין היכא דריש לישנא קטיע או סוף לישנא קטיע וכדכתיבנא לעיל וזה ברור:
והנה אם הי לו להרב בעל מל"מ איזה ראי' מהש"ס לסברתו זאת דמחלק בין יד לעיקר נדר אכתי הי' אפשר לחלק ולומר דשאני ההיא דלחם בלא תודה מידות נדרים דעלמא דבהא דלחם בלא תודה כיון שאמר הרי עלי לחם א"כ נדרו על הלחם הוא לשון נדר גמור וא"צ תיקון כלל רק דמוספינן על דבריו דתודה נמי קאמר אבל גבי ידות נדרים אי לאו דמתקנינן לדיבורו אין כאן שום לשון נדר כלל אך התינח א לו הי' לו ראי' לדינו מהש"ס כי או מההכרח היינו צריכין לחלק בכך אבל כיון דמסברא בעלמא אמרה מבלי שים ראי' א"כ מנ"ל לחלק בכך דהא חזינן דמצד הסברא ס"ל להתוס' גם כאן בהא דלחם בלא תודה כיון דהוא אסקי' לדיבורי' לומר בלא תודה ל"ל למימר דסוף מלתי' נקיט ואפ"ה חזינן להש"ס דלא חש להך סברא וס"ל בפשיטות להיפך עד דפריך מזה לר"ה וגם במסקנא קיימא הכי וא"כ ה"נ א"ל למימר גם גבי ידות נדרים דלא משגחינן במאי דאסקי' לדיבורי' ודלא כהמל"מ:
אולם הרב בעל מחנה אפרים הביא ראי' לסברתו דהמל"מ מהש"ס דמס' שבועות (כ' ע"ב) דמסיק שם תלמודא אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו איסור נדר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כו' ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום מ"ט אמר קרא איש כו ידור נדר לד' עד שידור בדבר הנדור ובנדרים דף ו' אמרינן דהרי עלי הוי יד לקרבן וא"כ אם לא הוי מסיק לדיבורי' לומר כיום שמת בו אביו כו הי' אסור כיון דהרי עלי הוי יד ואפ"ה כיון דאסקי' לדיבורי' לומר כיום שמת בו אביו בעינן דווקא שיהא נדור מאותו היום כדאמר שמואל ובלא"ה אין כאן נדר וא"כ מוכח להדיא מהש"ס דהיכא דתחלת לשונו אינו אלא לשון יד ואתפסי' בדבר האסור גרע טפי ולא הוי נדר כלל אע"ג דאם לא אסקי' הוי עכ"פ נדר גמור מדין יד מ"מ כיון דאסקי' לאתפוסי בדבר האסור גרע טפי והיינו כדברי המל"מ זהו תוכן ראייתו של הרב בעל מחנה אפרים מהש"ס וראי' זו יש לדון בה דמאי דהביא ראי' ממס' נדרים (דף ו') דהרי עלי הוי יד לקרבן הנה שם איתא בהאי לישנא הרי הוא עלי הרי זה עלי יד לקרבן וא"כ דווקא באמר הוא או זה דהיינו על דבר המונח לפניו בהא הוא דהוי יד ומשום דאנן מסקינן לדיבורי' דהרי הוא קרבן קאמר אבל באומר הרי עלי גרידא ואין שום דבר מונח לפניו אפשר דאפי' יד לא הוי ולהדיא פסקינן בשו"ע ס"י ר"ו ס"ה דהרי עלי שלא אוכל אף יד לא הוי ועיי"ש עוד בש"ך ס"ק ב' וא"כ אזדא לה ראייתו מיהו לדעת הייא שהביא שם השו"ע דנדר שהוציאו בלשון שבועה הוי יד א"כ שפיר יש לה"ר משם שוב ראיתי דלדיעה קמייתא שפסק שם השו"ע דלא הוי יד כלל ע"כ לדידהו צ"ל דלישנא דברייתא דקתני בה שלא אוכל לאו דווקא אתמר וצריך לתקן בה הלשון אכילת בשר עלי דבהאי לישנא דאתמר בברייתא אפי' אם התפיסו בדבר הנדור נמי לאו כלום הוא וכמו שכתב הר"ן בריש מס' נדרים והרשב"א בחידושיו בריש מס' נדרים כתב וז"ל והא דתנא בברייתא איזהו איסור האמור בתורה אמר הרי עלי שלא אוכל וכו' כיום שמת בו אביו לאו למימרא שיאמר בלשון הזה שלא בא אלא לאשמועינן שצריך להתפיס בדבר הנדור וכדאמר שמואל ולעולם באומר הרי עלי אכילת בשר ושתית יין כיום שמת בו אביו א"נ דאמר סתם הרי יום זה כיום שמת בו אביו והכי תני לה בירושלמי איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו כו' עכ"ל הרשב"א והנה בהנך תרי לישנא קמייתא דכ' הרשב"א בתיקוני דלשנא דהברייתא שפיר איכא למימר דלית כאן בתחלת לשונו אפי' לשון יד אבל לגרסת הירושלמי דגריס ככר זה עלי וודאי דהוי יד לקרבן דהא דמי ממש ללישנא דהרי זה עלי וא"כ כיון דמלתא דפשיטא הוא דאם באנו לתקוני ללישנא דברייתא וודאי דטפי אית לתקוני כלשון הירושלמי בכדי להשוות שני התלמודים דלא פליגי אהדדי (בפרט בגי' דהברייתא) וא"כ שפיר קמה לה וגם נצבה ראייתו של בעל מחנה אפרים גם לשיטה קמייתא דהשו"ע ועוד דדל מהכא גירסת הש"ש דילן איך היא מהירושלמי לחוד נמי אית לן להביא ראי' ברורה במאי דלא מצינו בש"ס דילן להדיא בהיפך דהא גם בירושלמי מסיק עלה והוא שנדור ובא באותו יום עיי"ש וא"כ יש להוכיח מהירושלמי כמו שרצה להוכיח מש"ס דילן:
אך לשיטת הר"ן בפ"ג דמס' שבועות דס"ל דעיקר נדר האמור בתורה הוא דווקא בתפיסה ובלא התפסה אף דאמר אסיר עלי נמי לא הוי רק יד וקמפרש כן בהברייתא דהכי קאמר איזהו עיקר איסור נדר האמור בתורה האומר הרי עלי וכו' וזהו גופא קאתי הברייתא לאשמועינן דעיקר נדר דאורייתא הוא ע"י התפסה דווקא וכל שלא בהתפסה אינו עיקר נדר רק יד עיי"ש א"כ לפ"ז אזדא לה ראייתו של בעל מחנה אפרים מכל וכל ואפי' לענין לישנא המועיל למיהוי יד נמי אין זה ראי' דהא דקאמ' שמואל והוא שיהי' נדור מאותו יום הוא רק לפרושי כוונת הברייתא דקאתי לפרושי מהו עיקר נדר האמור בתירה ולזה וודאי דבעינן שיהי' נדור מאותו יום דבלא"ה אין כאן עיקר נדר דאורייתא אלא יד אבל אין ה"נ דמצינן למימר דאפי' לא הי' נדור מאותו יום אלא מושבע אפ"ה הוא אסור מטעם לשון יד שאמר בתחלת לשונו ונמצא כי עיקר ראייתו של בעל מחנה אפרים אינה רק לפי שיטת הרא"ש במס' שבועות דס"ל בהיפך משיטת הר"ן רק דעיקר נדר הוא בלא התפסה וקמפרש לה לסוגיא דשבועות באנפי אחרינא וכמו שהביא דבריו גם הר"ן שם בריש דבריו וכיון שכן אין ראייתו מוכרחת כ"כ משום דבאמת שיטת הרא"ש שם דחיקא טובא כמו שהקשה שם הר"ן עלי' ונהי דמה שהקשה הר"ן דמנ"ל כלל להוכיח מקרא דאינו מתפיס בדבר האסור דלמא לא אתי קרא רק לאשמועינן דין התפסה בנדרים קושיא זו יש ליישבה בפשיטות דמ"מ כיון דלא מצינן בקרא בהדיא דיש התפסה בדבר האסור א"כ מנ"ל לרבות מסברא ועוד לא ידענא דגם לדבריו במה יתיישב קושיא זאת דמנ"ל לומר דאתי למעוטי דבר האסור דלמא לא אתי רק לאשמועינן דין עיקר נדר אך מ"מ קושיתו השני' שם היא קושיא עצומה דא"כ אמאי לא ילפינן דין שבועות מנדר דליהוי גם בשבועות דין התפסה וגם בלא"ה פירושו של הרא"ש בלישנא דברייתא ובלשנא דש"ס דחוק טובא דאנה נזכר בלשון הברייתא או בש"ס הך מלתא דאיזהו דבר שהוא כנדר ואינו נדר גמור וא"כ אין לנו ראי' ברורה אפי' לענין יד:
שוב עיינתי בהירושלמי דמייתי הרשב"א וראיתי הדברים במקורן והנה מוכח שם להדיא דגי' הירושלמי באותה ברייתא הוא כך ככר זה אסור עלי כיום שמת בו אביו וכו' וז"ל הירושלמי איזהו איסור ככר זה עלי כיום שחת בו אביו כו' ר' בא בשם ר"י ורב תרווייהן אמרין והוא שיהא נדור מאותו יום ר"י בעי אי כשיהא נדור באותו יום למה לי' אסור ויימר כאותו היום עכ"ל הירושלמי ומדבעי ר' יוסי ולמה לי' אסור ולימא כאותו יום משמע להדיא דגרסת הברייתא הוא ככר זה עלי אסור וע"ז מקשו ר' יוסי דלמה לי' אסור הא בכאותו יום לבד נמי סגי למיסר עליו ולפ"ז לשיטת הר"ן בריש נדרים דגם בלא התפסה באסור עלי לחוד נמי הוי עיקר נדר מדאורייתא ולא יד א"כ מוכח מכאן דגם בלשון המועיל לעיקר נדר אפ"ה אם התפיסו בדבר האסור מגרע גרע ולא אמר כלום ודלא כהרלב"ח:
אך כד דייקינן שפיר בהירושלמי למי נראה לדקדק בהיפך ואדרבה יש להביא ראי' מכאן לדברי הרלב"ח דהא מדמקשי ר' יוסי בהא לישנא אם כשיהא נדור באותו היום ל"ל אסור משמע להדיא דעיקר קושייתו הוא על רב ור' יוחנן דמוקמי להברייתא והוא שנדור ובא מאותו היום דליכא לפרושי דקושייתו על עיקר הברייתא אבל גם הוא ס"ל דלא מיתוקמא הברייתא רק בנדור מאותו היום א"כ ה"ל להקשות בקצרה ר' יוסי בעי ל"ל אסור ויימר כאותו היום אלא וודאי מדקאמר אם כשהוא נדור כו' ש"ת דעיקר קושייתו הוא דלרב ור"י דלמאי דמוקמיתו בנדור מאותו היום קשיא דא"כ ל"ל הך אסור דתני בברייתא מכלל דבלא דברי ר"י הברייתא עצמה הוי ניחא לי' והיינו ע"כ משום דלא הוי מוקים לה בנדור מאותו יום אלא שיהי' יום אסור ע"י שבועה ולכך בעינן דווקא שיאמר אסור דבלא אסור אין כאן התפסה כלל וא"כ מוכח מדר' יוסי דכיון שאמר לשון המועיל לאיסור מתחלה שוב אינו מגרע במה שאמר אח"כ להתפיסו בדבר אסור ולא פקע איסורו בשביל זה והיינו כהרלב"ח ודוק:
ועוד יש להוכיח מדברי ר"י דס"ל דככר זה אסור עלי הוא מדין נדר גמור ולא מדין יד ועוד יש להוכיח מדבריו דאם אמר מתחלה לשון יד אם התפיסו אח"כ בדבר האסור פקע איסורו וכדברי המל"מ ושתי דברים אלו יש להוכיח מדלא קא קשיא לי' לר' יוסי על רב ור"י רק על לישנא דאסור דנקטי' הברייתא מכלל דבלא לישנא דאסור א"ש הברייתא אע"ג דככר זה עלי הוי וודאי יד ואמאי בעינן להתפיסו דווקא בדבר הנדור אלא ע"כ דגבי יד בעינן דווקא התפסה בדבר הנדור וככר זה אסור עלי הוי נדר גמור ולא יד ולכך לא קשיא לי' רק על לישנא דאסור דנקטה הברייתא וא"כ ש"מ מדר' יוסי תלת ש"מ דבעיקר נדר אם התפיסו אח"כ בדבר האסור לא פקע איסורו וכהרלב"ח וש"מ דבלשון יד אם התפיסו בדבר האסור פקע איסורו וכהמל"מ וש"מ דככר זה אסור עלי נדר גמור הוא ולא יד וא"כ לפי הנראה דמסקנת הירושלמי הוי כר' יוסי א"כ אית לן לאוכוחי מהירושלמי הנך תלתא מילי ואף דבש"ס דילן מוקמינן להך ברייתא והוא שנדור ובא מאותו יום מ"מ אין מזה סתירה להירושלמי עד דלימא דקיי"ל עיקר כש"ס דילן דהא בש"ס דילן לא מתניא הך לישנא דאסור בברייתא כמו דמתנייא בירושלמי אבל לענין עיקר דינא אפשר דלא פליג על הנך מילי דילפינן מדברי ר' יוסי אלא שמ"מ אין זה הוכחה גמורה דנוכל לומר דהא דלא משני עלה מידי בירושלמי משום דרב ור"י לא חשו להך קושיא ולדינא אית לן למפסק כרב ור"י וטובא אשכחן כה"ג גם בש"ס דילן כמש"כ הפוסקים דמדלא חש להשיבו ש"מ דלא קיי"ל כן אולם יש לעיין בטעמא דרב ור"י מאי טעמייהו במאי דלא חשו לקושיית ר' יוסי ואיכא למימר הכא תרי טעמא חדא איכא למימר דס"ל לרב ור"י להיפך מסברת ר' יוסי וס"ל דאף בעיקר הנדר מ"מ אתי אח"כ לשנא דהתפסה שמתפיסו בדבר האסור ומגרע לעיקר הנדר או אפשר דס"ל דאף לישנא דאסור לא הוי רק יד ובעיקר נדר מודי גם רב ור"י לר' יוסי דאינו מגרע אח"כ לישנא דהתפסה מאי שמתפיסי' בדבר האסור אמנם בין כך ובין כך מוכח בוודאי מהירושלמי דגבי יד וודאי המגרע אח"כ לישנא דהתפסה את היד דהא בין לר"י ובין לרב ור' יוחנן מוכח בוודאי דס"ל לכולהו דגבי יד אתי לישנא דהתפסה בדבר אסור ומגרע להיד ולפ"ז בהכרח צריכינן לחלק בין הא דלחם בלא תודה ובין ידות וכמו שכ' לעיל והיינו בכדי להשוות שני התלמודים דלא ליפליגו אהדדי ודוק וכיון שהוכחנו לעיל מש"ס דילן לשיטת הרמב"ם מהא דהאומר הרי עלי מנחה מן השעורים כהרלב"ח א"כ טפי אית לן לאוקמי לפלוגתא דרב ור"י בהירושלמי דס"ל דלשון זה אינו אלא לשון יד כי היכא דלא ליפלגו הירושלמי עם הש"ס דילן ולכך לדינא בעיקר נדר אית לן למיפסק כהרלב"ח:
ושוב עיינתי בדברי הרדב"ז בתשובתו בחלק ד' סי' ג' שכתב בנידון דידי' שאחד אסר עליו נשותיו הגרושות בלשון הרי את אסורה עלי כאמא והנדר הי' לדעת האשה חדשה אשר לקח לדעת אביה ואמה ולבסוף רצה לחזור בו באמרו שאין בנדרו כלום כי הוא תפיסה בדבר האסור והרדב"ז השיב ע"ז מתחילה לאסור וכהרלב"ח כיון שאמר לשון המועיל לאיסור בלא הך דכאמה אך שפקפק ע"ז מהנך ראיות עצמן שכתב בעל מחנה אפרים היינו מלשון הר"ן כתבתי לעיל מה שנראה לפענ"ד בהנך ראיות] ומסיק לאיסור דכיון שתלה הנדר בדעתה ובדעת אביה ודעתם הוא להחמיר עיי"ש וכיון שכן גם בנ"ד כיון שנדרו הי' לדעת אותו שנתחייב לו יש פנים לומר דהוי נדר גמור:
ובהך דנ"ד סבור הייתי לומר בין לדברי הרב במל"מ ובין להכנה"ג אין כאן חששא דאיסור דאורייתא כיון שת שתחלת דיבורו הי' אוי יהא שחיטתו נבילה ואסורה כו' נמצא דעיקר התפסתו הוא בנבילה שהרי לא הזכיר שום לשון איסור מקודם והך ואסורה כו' דאמר אח"כ כיון שאמרו בוא"ו המקשר הוי כעין פירוש לתחלת דבריו וא"כ ל"ש בכאן לא למפלג דיבורו ותפס ל"ר ולא לומר דלדוגמא בעלמא נקטי' כיון שהכל דיבור אחד בוא"ו המקשר והתחלת האיסור אינו רק משום התפסתו בנבילה וגם הרדב"ז לא אמר למלתי' דכיון שנדר ע"ד אחרים גרע טפי אלא באופן זה שנוכל לומר דלדוגמא נקטי' ודל מהכא דיבורי דכנביל' כו' מה שאין שייך כ"ו בנד"ד כן הי' נרא' לפענד"ל אלא דהדרנא בי' מהא דפריך הש"ס במנחות (פ"א) שהבאתי לעיל דפריך ממתניתן דמוד' מן המעש' ולחמה מן החולין ואמאי יביא הוא ולחמה מן החולין וכמו שהארכנו לעיל בזה הרי דמוכח להדיא דלא משגחינן בוא"ו המקשר דהא התם ולחמה קאמר ואפ"ה ס"ל להש"ס דפלגינן דיבורי' ומ"מ כיון דלפי מה שביארנו דברי הירושלמי דרב ור' יוחנן ס"ל דאסורה עלי אינו אלא לשון יד א"כ הי' אפשר לצדד ולומר בנ"ד דאינו אלא מדרבנן ודברי הרדב"ז אינם מוכרחים כ"כ אך אכתי משום הא לחודא לית כאן היתרא בנ"ד כיון דעכ"פ צריך שאלה מדרבנן לשיטת הרמב"ם וכן פסק בשו"ע סי' ר"ה ומה שרצה כ"ת לצרף לזה משום דהוי תרי דרבנן לא מצינו לגדולי המחברים שיחלקו בזה ולכך אין לנו לסמוך ע"ז מסברא דנפשינו ובפרט שיש לומר בנ"ד דאיכא חששא דנדר דאורייתא:
אך באמת לא צריכינן לכל זה וגם מש"כ לעיל הוא רק לרווחא דמלתא להתלמד במקום אחר אבל בנ"ד אפי' אם הי' מתפיסו בדבר הנדור דהוי נדר דאורייתא אפ"ה א"צ כאן שאלה ואפי' מדרבנן והיינו מטעמא דהוי דבר שלב"ל וכדאמרינן במס' כתובות בפרק אע"פ (נ"ח ע"ב ונ"ט ע"א) דבמקדיש מעשה ידי אשתו וכן היא שהקדישה מעשה ידי' בקונם דמקרי דבר שלב"ל כיון דאכתי לא נעשית המלאכה ועיין רש"י שם (נ"ח ע"ב) ד"ה שלב"ל ובדף נ"ט בד"ה כי אמר שמואל והשתא נמי הוי מצי לאקשויי סוף סוף הוי דבר שלב"ל דהא לא נעשית המלאכה עיי"ש וכן הוא ביבמות (צ"ב) דחשי' לר"ע בשיטה בהדי הנהו תנאי דס"ל אד' מקדי' דבר שלב"ל והלכך לדידן דקיי"ל אין אדם מקדיש דבר שלב"ל לא קדשי אלא באומר יקדשו ידי לעושיהן גם לא אמרינן דנעשה כאומר יקדשו ידי כו' אלא לר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר וכדפרכינן התם בסוגיין (נ"ח ב) והא לא אמר לה הכי ומשני כיון דשמעינן לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר הרי דלרבנן דפליגי עלי' דר"מ בהך דאין אדם מוציא דבריו לבטלה בעינן שיאמר דוקא יקדשו ידי ובלא"ה אנן לא מתקנינן דבריו והוי דבר שלא בא לעולם ואנן פסקינן כרבנן וכמש"כ הרמב"ם בפ"א מה' עירכין הל' ג' ע"ש ובכס"מ וכן הוא בשו"ע יו"ד סי' רל"ד סעיף ע"א ברמ"א ודווקא שאמרה יקדישו ידי לעושיהן או שאמר' קונם ידי דהוי נמי כאומר יקדשו ידי כיון דהזכיר ידו וכמש"כ הש"ך ס"ק פ"ט בשם הר"ן אבל בלא הזכרת ידו לכ"ע הוי דבר שלב"ל ולשיטת הרמב"ם נמי דווקא בלישנא דקונם יוכל להקדיש דשלב"ל ועיין באה"ע סי' פ"א ונמצא דבנ"ד שלא הזכיר ידו ולא לישנא דקונם א"כ לכ"ע הוי דבר שלב"ל ובדשלב"ל הא קיי"ל דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו וכדאמרינן בכתובות נ"ט ע"א אמר לי' אביי כו' יאסר דשלב"ל על חבירו שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו ומשמע דאפי' מדרבנן א"צ שאלה שהרי מדמי לה לפירות חבירו על חבירו ובזה וודאי דאין צריך שאלה כלל ועוד דאם איתא דצריך שאלה מדרבנן א"כ לא הוי מקשי אביי מידי דהא אכתי צריך להפר שלא לי' לאוקמא מתניתן בהכי דמשום איסור דרבנן בלחוד לא הוי חיישינן כ"כ לשמא יגרשנה כו' כיון דלעת עתה אין כאן שום איסור ולכך מהדר לאוקמא מתניתן באופן דיהי' בו חששא דאורייתא אך בלא שום ראי' נמי נראה לומר דל"צ שאלה כיון דהש"ס מדמי לה לפירות חבירו וכדכתיבנא ואם בכל אלה יתעקש המתעקש הנה האיר ד' את עיני ומצאתי ת"ל ראי' ברורה להך דינא דבאוסר דבשלב"ל על חבירו א"צ שאלה ואפי' מדרבנן והוא מדאמרינן במס' נדרים מ"ז ע"א בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות אילו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרינן גבי דידי' הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו אדם אוסר דשב"ל על עצמו אבל גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר תירות חבירו על חבירו אין ארם אוסר דשלב"ל על חבירו או דלמא חילופין כגדולין דמי ולא איפשיטא הך בעיא ע"ש והך איבעיא הוא רק לענין איסור דרבנן בלבד וכמש"כ הר"ן והתוס' והרא"ש בפסקיו בפ' הנודר מן הירק סי' ה' דהא מדאורייתא אין לך דבר שתופס דמיו אלא ע"ג ושביעית בלבד עיי"ש בדבריהם וכ"מ שם להדיא בסוגיין מדאמר שם דלמא לכתחילה הוא דלא ואי עבד עבד מוכח מזה דאין כאן חששא דאיסור דאורייתא דאס"ד מדאורייתא בעי למיסר אמאי שרי בדיעבד ועוד נראה לפענ"ד דגם הרמב"ם דפסק בהך איבעיא לחומרא לא משום דס"ל דהך איבעיא הוי בדאורייתא ולכך פסקה לחומרא וכמו שכתב הכס"מ דזה אינו דהא ראיות ברורות שכ' הר"ן והתוס' והרא"ש יתנו עידיהן ויצדקו דאין כאן שום איסור דאורייתא ועוד דהא הרמב"ם עצמו כתב אם נהנה נהנה וא"כ אי סלקא דעתך דהוי דאורייתא אמאי ואם נהנה נהנה אלא דגם הרמב"ם ס"ל דאינו אלא איסור דרבנן רק דאפ"ה ס"ל להרמב"ם לפסוק לחומרא כיון דמצינו לחז"ל שהחמירו הרבה בדיני נדרים וחילקו בין ת"ח לעם הארץ דבע"ה צריך שאלה אפי' בדבר שאין בו איסור כלל מה שלא מצינו כן בשאר איסורים והיינו מטעמא שלא יקלו בנדרים לכך נראה לו לפסוק לחומרא מהך טעמא דכדי שלא יקלו בנדרים אבל אין ה"נ דגם הרמב"ם מודה דאין כאן רק מששא דאיסור דרבנן בעלמא וכמש"כ הרא"ש והר"ן והתוס' ובהכי ניחא לי מאי דעירב הרמב"ם דין החלופין והגידולין כאחד שלא כפי משמעות הש"ס דהא בסוגיין משמע דגידולין פשיט' להו לאיסו' ורק בחילופיהן קמיבעיא להו אי הוי כגידולין או לאו ולדעתי כיון שהוא רק איסור דרבנן וגם בגדולין הדין דאם עבר ונהנה נהנה ולא אסור רק לאכילה ובחילופים נמי לפי מאי דפסק לחומרא נמי הדין כן דאסור לכתחילה ובדיעבד שרי לכך כללינהו כאחד ולא דיקדק בהן לחלק ביניהם ולומר שזה וודאי וזה ספק כיון שדין אחד לשניהם וטובא אשכחן כהך מלתא בהרמב"ם כנלע"ד ופשוט:
וכיון שכן ע"כ למאי דהוי בעי למימר אבל גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו א"כ ע"כ דאפי' מדרבנן נמי אין כאן איסור ודו"ק וזהו ראי' שאין עליו שום תשובה:
שוב מצאתי שכן כתב להדיא הרשב"א בחידושיו ספ"ק דמס' נדרים עלה דהך מתניתן דקונם שאני ישן ושקלא וטריא דסוגיין שם דבדבר שלב"ל אין אוסר על חבירו ואפי' מדרבנן נמי לא וז"ל הרשב"א ויש מי שפירש דקונם פי מדבר עמך ורגלי מהלכת לך קא קשיא לי' ואיהו ניהו דאצטרכי לשנוייא אבל ידי עושה עמך שיש בו ממש הוא דמלאכת ידיו חפצא הוא ושייך שפיר למיסרי אנפשי' וכן נמי אפשר דרגלי מהלכת לך פעמים שיש בו ממש כגון שמהלך על גבי טינא לגבלה או על גבי ענבים לדרוך ואז יהי' אסור אפי' באומר קונם רגלי מהלכת לך שיהא אסור באותה מלאכה שיעשה בהליכת רגליו וכן כתבו מקצת רבותי' הצרפתים ז"ל ואין מחוור חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשיו דלא אסר אלא הדיבור והעשי' והליכה וודאי כל אילו אין בו ממש דוודאי מה שנעשה הוא שיש לו ממש אבל ההילוך והעשי' אין בו ממש וכ"כ הרב רבב"ש ז"ל הספרדי בפירושיו ויפה אמר והיינו דאמרינן נמי בשילהי בתרא ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום לפי שמעשה הדירה אין בו ממש ועוד קשיא לי דאפי' לדבריהם אפי' באוסר המעשה שיעשה בידו והמלאכה שיתקן ברגליו מ"מ מעשה ידיו ומלאכת רגליו דשלב"ל הוא ואין אדם אוסר דבר שלב"ל על חבירו עד שיאמר ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם וכדאי' בכתובות פ' אעפ"י והכי קיי"ל וכדאפסיקא הלכתא התם אלא אם תעמידנה כר"מ דא"ל אדם אוסר דשל"בל וכיון דלא אתמר הכין במתניתן למה לן לאפוקי למתניתן בר מהלכתא והלכך ל"ל פתרא אלא בהאי שינוייא דשני פי לדיבורי וידי למעשיהן ורגלי להילוכן קאמר ומיהו אפשר הוא לאוקמי בבל יחל מדרבנן וכדאמרינן בפירקין דלקמן גבי קונם שאני ישן אלא דעדיפא וקושט' קמתרץ דמדקתני פי מדבר עמך ש"מ דפי לדיבורי קאמ' דקונם לא קאי אמדבר אלא אפי כדאמרן ועוד נ"ל דלא אפשר לאוקמא בבל יחל מדרבנן מדקתני אסור ולא קתני הרי זה בבל יחל כדקתני בפירקין דלקמן דכל היכא דקתני אסור מדאורייתא קאמר ועוד י"ל דליכא בבל יחל מדרבנן בדבר שאין בו ממש ושלב"ל אלא במאי שאוסר על עצמו אבל לאסור על אחרים ואפי' בקונם ליכא איסורא כלל ואפי' מדרבנן והכא בשאוסר דיבורו ומעשה ידיו על חבירו הוא הלכך לא חייל ובפרקין דלקמן בקונם שאני ישן שאוסר על עצמו מ"ה מוקמי לה בבל יחל מדרבנן וכדכתיבנא התם בדוכתא בס"ד עכ"ל הרשב"א:
הרי להדיא שכתב בסוף דבריו דבדשב"ל על חבירו ואפי' איסור דרבנן ליכא אלא שלא כתב שום ראי' לזה רק מסברא בעלמא דהך דמקשה שם ומיהו הי' אפשר לאוקמי בבל יחל דרבנן כבר תי' לזה שפיר בתירוצא קמא דקושטא דמילתא קאמר וכן תירץ הר"ן ואפי' לדעת הרמב"ם דלא ס"ל הך מילתא שכ' הרשב"א והר"ן דנעשה כא כאומר וכמו שדקדק הלח"מ מדבריו מדכ' קונם פי מלדבר וידו מלעשות כו' ש"מ דבקונם פי מדבר וידו עושות לא אמרינן נעשה כאומר ודלא כהרשב"א והר"ן ודבריו ברורים בזה וא"כ לכאורה האי שינוייא דקושטא דמילתא קאמר לא מתיישב כיון דצריכנן להגיה המשנה והדק"ל אמאי לא משני בבל יחל דרבנן ומבלי שום הג"ה תיתי שפיר מתני' כפשטא מ"מ שפיר מתרצה הך קושיא בשינויא תנינא שכתב הרשב"א דמדקתני אסור ולא קתני הרי זה בבל יחל ש"מ דאסור מדאורייתא קאמר וכן תירץ הלח"מ אליבא דהרמב"ם עיי"ש וא"כ סוף סוף האי שינוייא תליתאי דמשני הרשב"א אין לו שום הכרח מסוגיין דנדרים רק משום דס"ל להרשב"א כן לסברא פשוטה דעל חבירו אפי' איסור דרבנן נמי ליכא קמשני כן לרווחא דמלתא וא"כ חזינן דהוי פשיטא לי' האי סברא כ"כ עד שלא הוצרך לשום ראי' לזה וא"כ מכ"ש אחרי שמצאנו לזה ת"ל ראיה ברורה מהש"ס וכמש"כ לעיל וודאי דאין לפקפק בזה כלל ומלתא ברירא דאין בזה שום משש איסור ואפי' מדרבנן:
אולם ראיתי להעתיק כל דבריו ככתבן מפני שני דברים שאנו למדין ממנו שנצרכים הרבה לנ"ד חדא ילפינן מדבריו דמה שידי עושות אי לאו דאמרינן דהוי כאומר יאסרו ידי כו' הוי דבר שאין בו ממש וכמ"ש דההילוך והעשי' אין בו ממש אבל מה שנעשה יש בו ממש ולכך אם אוסר מה שיעשו ידי שפיר מקרי דבר שיש בו ממש רק דמיקרי דבר שלב"ל וזה נלמד מדבריו שכתב אפי' באוסר המעשה שיעשה בידו והמלאכה שיתקן ברגליו מ"מ מיקרי דשלב"ל משמע דדבר שיש בו ממש שפיר הוי והיינו דבמס' כתובות בפ' אעפ"י במקדיש מעשי ידי אשתו ובקונם שאני עושה לפיך קמקשה הש"ס והא הוי דשלב"ל ולא מקשה דהוי דבר שאין בו ממש משום דבאמת המעשה לאחר שנעשה יש בו ממש רק דהוי דשלב"ל ודווקא ידי עושות שאוסר העשי' ולא המעשה הוא דהוי דבר שאין בו ממש:
עוד למדנו מדבריו דגם בדבר שאין בו ממש אם אוסרו על חבירו א"צ שאלה ואפי' מדרבנן כמו דשלב"ל אלא שיש לדון בזה מהך ברייתא דמייתי הש"ס במס' נדרים פ"א ע"ב דמתנינן שם קונם שאני עושה לפי אביך לפי אחי לפי אחיך ושלא אתן תבן ומים לפני בהמתך אינו יכול להפר והא הך דשאינו עושה הוי דבר שאין בו ממש וגם אוסרו על חבירו ואפ"ה חתני אין יכול להפר מכלל שהוא נדר ואפי' אם נאמר דגרסי' ברישא דברייתא שאני עושה בלא יו"ד ולא שאיני ביו"ד וכדמשמע מדברי הר"ן שגרס כן ומיירי באומר יקדשו ידי לעושיהן באופן דלא היי דבר שלב"ל וכדמוקי לה הש"ס במתניתן דלקחן פ"ה דתני נמי כהאי לישנא ברישא דברייתא וא"כ שפיר יש בו ממש מ"מ מה נעשה לסיפא דברייתא דשלא אתן תבן כו' דזהו וודאי דבר שאין בו ממש ואפ"ה הוי נדר והתוס' במס' כתובות נ"ט ע"א בד"ה קונם כתבו וז"ל אפי' אי גרסינן שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפ' בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן אינו יכול להפר עכ"ל ואם שדברי התוס' באמת הם תמוהים וכמו שתמה עליהם השיך ביו"ד סי' רל"ד ס"ק פ"ו עיי"ש ומסקנת הש"ך שם דלא כהתוס' והך ברייתא דשלא אתן תבן קמתרץ לה הש"ך כיון דהוי נדר מדרבנן לכך קתני לא יפר אבל מדאורייתא לא הוי נדר עיי"ש הטיב ודבריו ברורים דליכא לתרוצי להברייתא באנפא אחריני מיהו שמעינן מינה עכ"פ דדבר שאין בו ממש על חבירו נדר מדרבנן מיהו הוי וקשיא להרשב"א איך יפרש להברייתא אך באמת אין זה קושיא כלל דע"כ לא קאמר הרשב"א אלא דווקא דאין אדם אוסר על חבירו דבר שאין בו ממש והיינו דאיהו קמפרש למתניתן דקונם ידי עושות עמך פי מדבר עמך לפי הס"ד דש"ס דה"ק מה שהפה שלי מדבר יהי' קונם עליך ויהי' קאי קונם על עמך וכן ידי עושות עמך ג"כ הכוונה דמה שידי עושות יהי' קונם עליך אבל על עצמו לא קבל שום איסור ואין הכוונה שיהי' קאי הקונם על פי שלא ידבר עמך או על הידים שלא נעשו עמך דע"ז וודאי דחל עליו הקונם דגם אם נאמר דהוי דבר שאין בו ממש מ"מ כיון דעל עצמו קיבל בעי התרה מדרבנן רק דבס"ד הוי ס"ל להש"ס דעיקר האיסור הוא שאוסר על חבירו ואינו כלום אבל התם בברייתא דשלא אתן תבן כיון דאסרה על נפשה שלא תתן נהי דהוי דבר שאין בו ממש מ"ח לא הוי דבר שאין בו ממש על חבירו רק על עצמו ובעי התרה מדרבנן וכמש"כ הש"ך ולכך שפיר קאמר הרשב"א דלא מצי לאוקמי למתניתן כדהוי ס"ל בס"ד ולשנויי דעובר בבל יחל מדרבנן משום דלהס"ד אין כאן איסור כלל ואפי' מדרבנן נמי לא ואל תשיבני ממה שכתב הרשב"א שם בתוך דבריו לשון ושפיר שייך למיסרי אנפשי' כיון דלהס"ד קמפרש לה שאוסרו על חבירו דשפיר איכא לפרושי גם תיבת אנפשי' דקאי על חבירו או יש להגיה קצת בדבריו בזה אבל כוונתו ברורה כדכתיבנא:
קצרן של דברי' דהיכי דאוסר על חבירו את המעשה אשר יעשה לא מיקרי דבר שאין בו ממש ומשום דמעשה לאחר שתעשה וודאי דיש בה ממש רק דמיקרי דבר שלא בא לעולם והיכי שאוסר העשי' דהיינו מה שידי עושות דאוסר העשי' ולא המעשה זהו דמיקרי דבר שאין בו ממש:
ולכך אם אוסרו על חבירו אינו כלום ואפי' מדרבנן אין צריך התרה להרשב"א והיכי שאוסרו על עצמו כגון הך דשלא אתן תבן אף דהוי דבר שאין ממש מ"מ כיון דאסרה על נפשה שלא תתן צריך התרה מדרבנן ולכך שפיר תני בהו לא יפר והדברים ברורים למבין בלי שום גמגום:
ולפ"ז בנ"ד כיון שלא אסר פ"ע שלא לשחוט רק שאמר שחיטתו יהי' נבילה הי' נראה לכאורה לדמותו לדבר שאין בו ממש כיון שלא קיבל על עצמו שלא לשחוט וכמו שכתב כת"ר דהוי דבר שאין בו ממש וא"כ גם מצד זה הי' היתר בנ"ד לדעת הרשב"א דמדמי דשב"מ לדשלב"ל דהא בנ"ד הוי על חבירו אלא דלפ"מ שהוכחנו מדברי הרשב"א דהיכי דאוסר המעשה שיעשה שפיר הוי דבר שיש בו ממש א"כ בנ"ד נמי הוי דבר שיש ממש דהרי אסר מעשה השחיטה שישחוט ושחיטה מיקרי מעשה דהא במס' ב"ק ל"ג ע"ב קרי' למעשה השחיטה כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות וכדאמרינן התם היכא דשחטו לשור תם דפטור מפחת שחיטה וקאמר עלה רב הונא ברי' דרב יהושע זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור ופריך עלה הא נמי רבה מהו דתימא התם הוא דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות לחייב קמ"ל דהא הכא כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי ואפ"ה פטור וחפירת בישו"מ וודאי דהוי מעשה כדאמרינן במס' ע"ג נ"ד ע"ב והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כיון דעבד בה מעשה אסרה כי אתי רב דימי אמר ר' יוחנן אעפ"י שאמרו המשתחווה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה דמיקרי מעשה ואמרינן נמי שם נ"ד ע"א ובחולין מ' ע"א אמר רב הונא הייתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ג כיון ששחט בה סימן אחד אסרה הרי דשחיטה מקרי מעשה וכיון שכן הך דנ"ד נמי מיקרי מעשה ודמי למקדיש מעשה ידי אשתו וא"כ אין כאן היתר בנידון דידן מצד דבר שאין בו ממש רק מטעם דהוי דבר שלב"ל וכדכתיבנא לעיל:
ומ"מ יש לצדד ולומר דדווקא מלאכה גמורה כמלאכת הטווי' והאריגה או עשיית איזה כלי הוא דמיקרי מעשה כיון שהפעולה שנעשית יש בה ממש ופנים חדשות באו לכאן אבל מעשה השחיטה גם לאחר שנעשית אין בה פעולה ממשיות בגוף הבהמה ותו דמי לאוסר דיבורו על חבירו דהוי דבר שאין בו ממש אף לאחר שנעשה ועדיין לא נתבררו הדברים אצלי כל הצורך כי יש פנים לכאן ולכאן ויותר נוטה לומר דהוי דבר שיש בו ממש אבל מצד דהוי דבר שלא בא לעולם וודאי דיש כאן היתר גמור בנ"ד וכדכתיבנא:
ואכתי פש גבן לעיוני בנ"ד אם חל עכ"פ האיסור על עצמו שלא יהי' רשאי לאכול משחיטתו דהא גם הוא בכלל בר ישראל כיון דכל עיקר מה דהוכחנו אינו אלא שלא יכול לאסור על חבירו אבל על עצמו שפיר מצינן לומר דאסור דהא אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם ונראה דגם לזה אין לחוש בנ"ד והיינו מטעמא דקיי"ל כר"ע דאמר דבר שהותר מקצתו הותר כולו וכדאמרינן במס' נדרים (ס' ע"א) במתניתן פותחין לאדם בשבתות ויו"ט בראשונה היו אומרין אותן הימים מותרין ושאר הימים אסורין עד שבא ר"ע ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכתב ע"ז הרא"ש דטעמא דמלתא דמעיקרא לא נדר אלא ע"ד שיתקיים כולו והר"ן כתב דבירושלמי ילפינן לה מקרא דכל היוצא מפיו יעשה דמשמע דווקא בשכולו קיים ואין לומר דזהו דווקא היכא דניתר ע"י פתח והתרת חכם בהא הוא דאמרינן הותר מקצתו הותר כולו אבל היכא דהוא בטל ממילא במקצתו כגוונא דנ"ד לא אמרינן בזה הותר מקצתו הותר כולו דזה וודאי אינו דלהדיא שנינו גבי נדרי שגגות דהוא מד' נדרים דאין צריכין התרה ואפ"ה היכא דהותר מקצתו הותר כולו כדתנן במתניתן (כ"ה ב') ראה אותן אוכלים תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו ועמהן אחרים בש"א הם מותרים ומה שעמהן אסורים ובה"א אלו ואלו מותרים והיינו נמי ע"כ מטעמא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וכדתנן נמי בסיפא דהך מתניתן דפותחין דלעיל קונם יין שאני טועם שהיין רע למעיים אמרו לו והלא המיושן יפה הותר במיושן ולא במיושן לבד הותר אלא בכל היין קונם בצל כו' אלא בכל היין קונם בצל כו' אלא בכל הבצלים והנך נדרים דקתני בסיפא הוא מטעם נדרי שגגות ומדכללינהו יחד בהדי הנך דתני ברישא ש"מ דטעמא חדא לכולהו מטעם נדר שהותר מקצתו הותר כולו ואין שום חילוק בין היכא דבעי התרה או שהוא בטל בלא התרה ועוד דזיל בתר טעמא דהא הני טעמא שכתבו הרא"ש והר"ן שיינים בפשיטות טפי בהנך דלא בעי התרה דהא כל עיקר טעמא דבהתרת חכם הוא דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ולא אמרינן כן בהפרת בעל משום דבעל מיגז גייז מכאן ולהבא אבל חכם עוקר הנדר מעיקרא וא"כ היכא דנעקר הנדר במקנתו מעיקרא מבלי שום צורך להתרת חכם מכ"ש דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו וה"נ מוכח להדיא בירושלמי דנדרים פ"ג ה' ב' דאיתא התם ר"ש ב"ל בעי קומי לפני רבי בא ר"ע להוסיף על דברי ב"ה כי דתנינן עד שבא ר"ע ולימד צריך חקירת חכם את אמר נדר שבטל מקצתו בטל כולו כאן שאין צריך חקירת חכם לכש"כ ר"י בשם ר' הילא משום נדר טעות דאילו הייתי יודע שאבא ואחי שם לא הייתי נודר ע"כ לשון הירושלמי והמפרש בעל פני משה כתב דהכי פירושו דר' בא השיב לרשב"ל כעין ולטעמיך ור"ל לפי דבריך דטעמא דב"ה משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו א"כ הוא כש"כ מדר"ע אלא ע"כ דטעמא דב"ה הוא משום נדר בטעות וכר' יוסי בשם ר' הילא והך דר"י בשם ר' הילא הוא הכל מדברי ר' בא דקמסיים לתרוצי קושיית ר"ש בן לקיש דמדב"ה לא הוי שמעינן להא דר"ע משום דטעמייהו משום נדר טעות גם לגבי האחרים שאלו הי' יודע לא הי' נודר כלל אף על האחרים ולכך הוצרך ר"ע לאשמועינן הך דינא דהותרה מקצתו הותרה כולו דלא הוי ידעינן לי' עד עתה זהו תוכן פירושו של בעל פ"מ ודבריו צריכין תיקון קצת דמה שפירש דר' בא השיב לו כעין ולטעמיך דא"כ תיקשי הא הך דב"ה נשמע מכ"ש מדר"ע ול"ל לב"ה לאשמועינן אינו מובן דהא ב"ה קדמי טובא לדר"ע ואם נאמר דהכי כוונתו דעכ"פ ב"ה וודאי דהוי ידעי מהא דר"ע א"כ תיקשי דמאי קמשני ר' יוסי בשם רי הילא משום נדר בטעות ותיפוק לי' בלא"ה גם בלא טעות משום נדר שהו"מ הו"כ:
וצריך לומר דה"ק דאם איתא דטעמא דב"ה הוא משום נדר שהו"מ הו"כ א"כ ה"ל לאשמועינן רבותא טפי דגם בנדר שצריך חקירת חכם נמי אמרינן הו"מ הו"כ אלא ע"כ דב"ה אכתי לא הוי סברי הנך דהו"מ הו"כ עד שבא ר"ע וחידש זה וטעמייהו דב"ה בנדרי שגגות היא משום נדר טעות כצ"ל בכוונתו הרי דחזינן להדיא דהשתא דאתינן לדברי ר"ע דס"ל דאפי' בנדר שצריך חקירת חכם אמרינן נדר שהותר מקצתו הו"כ א"כ מכ"ש היכי דהנדר בטל במקצתו מאליו בלי התרת חכם כנדרי שגגות ודומיהן דבטל כולו וכדאמר בירושלמי מה אם תמן כו':
וראיתי בפתחי תשובה שהביא בשם שעה"מ בפי"ב מהל' נדרים ה"ו שנסתפק במי שהיו לפניו שתי בהמות ונדר ואמר הרי אלו עולה ונמצאת אחת מהן בעלת מום או טמאה מי אמרינן נדר שהו"מ הו"כ או דלמא ע"כ לא אמרינן נדר שהו"מ הותרה כולו אלא כשחל הנדר מעיקרא ושוב הותר מקצתו ע"י פתח והתרת חכם אבל היכי דבמקצתו הוא בטל ממילא בלא התרת חכם אפשר דאמרינן ב בי' ככל היוצא מפיו יעשה ושקיל וטרי בזה מדברי הריטב"א והר"ן עיי"ש והמחבר פתחי תש בה בעצמו בנ"צ הקשה עליו מהך דנדרי שגגות אלא שלא ביאר כל הדברים כל הצורך גם לא הביא להא דהירושלמי ולפ"ז הוא פשוט הדבר להיתר אלא שראיתי בתשובות מהר"י ויי"ל בסי' ט"ו הב או בקצרה הד"מ בסי' רכ"ט שכ' וז"ל אשה שנדרה להתענות בכל יום ולא הוציאה אלא יו"ט בלבד בספר יו"ד (וכוונתו היא על הטור כידוע) פליגו בה רבוותא אם היא צריכה התרה או לא וראיתי מעשה ממהר"י מולין שהי' מצריך להתיר לה ונראה כיון דאיכא מרבותינו שאין מצריכה התרה א"כ כשמתירים לה בג' הדיוטות לא הוי כמו נדר שהו"מ הו"כ דהא לדידהו לא צריך התרה עכ"ל וכוונתו פשוטה דהך עובדא דמהר"יו מיירי בקבלה עליו להתענות ב' וה' כל השנה ולא הוציאה אלא יו"ט אבל חנוכה ופורים לא הוציאה מכללם והך פלוגתא דרבוותא דכ' המהרי"ו כוונתו להך פלוגתא שכ' הטור ביו"ד סי' רט"ו בנודר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות ויו"ט וחנוכה ופורים דדיעה קמייתא שם בטור ס"ל דגם חנוכה ופורים צריך התרה והרמב"ם חילק בין חנוכה ופורים ובין שבתות ויו"ט דשבתות וי"ט הוא דבעי התרה אבל חנוכה ופורים א"צ התרה כלל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה והלכך שם בעובדא דילי' שהיא לא היציאה אלא יו"ט בלבד וחנוכה ופורים לא הוציאה וא"כ תליא הך מלתא בהך פלוגתא דלהרמב"ם אין צריך התרה כלל ולדיעה קמייתא בעי התרה וזה ברור בכוונתו כאשר הוא מבואר לכל מבין עם תלמיד הרי להדיא מוכח מדבריו דבניסתר מאליו שלא ע"י התרת חכם לא אמרינן הומהו"כ וזה לכאורה שלא כדברינו וגדולה מזו שגם מלשון הרמב"ם שהביא הטור שם בסי' רט"ו שכ' על חנוכה ופורים ולא יצום בהם מפני שהם מדבריהם וחכמים עשו חיזוק כו' מוכח להדיא הא בשאר ימים חייב להתענות וא"כ להרמב"ם תיקשה ג"כ מנדרי שגגות וכמו שהקשינו אך באמת דברי המהר"יו נכונים ואינם סותרים כלל לדברינו והיינו משום דהתם בנדרים כ"ה ב' קמיפלגי רבה ורבא דרבה אומר כ"ע כל היכי דאמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא דכולם אסורים ואביו מותר כי פליגי באומר אילו הייתי יודע כו' הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר דב"ש אוסרין וב"ה מתירין ורבא אמר בכולכם פליגי אבל בפלוני ופלוני לכו"ע כולם מותרים ע"ש בגמרא ופסקו הפוסקים ומכללם גם הרמב"ם לחומרא כרבה דדווקא כשהחליף את דבריו מכולכם לפלוני ופלוני דהיינו בשעת הנדר אמר בלשון כולכם ובשעת חזרה אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני דהיינו מכלל לפרט או שאמר בשעת הנדר בלשון פלוני ופלוני ובשעת חזרה אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא דהיינו מפרט לכלל בהא הוא דאמרינן נדר שהו"מ הו"כ אבל במעמיד דבריו שאמר בשעת הנדר בלשון כולם גם בשעת חזרה הוא אומר שהי' אומר בלשון כולכם רק שהי' מוציא מכלל זה את אביו ואחיו בלשון חוץ או שאמר בשעת הנדר פלוני ופלוני ובשעת חזרה אומר שהי' אומר ג"כ פלוני ופלוני שלא החליף לשון חזרה מלשון הנדר לא הותרו האחרים ולא אמרינן בזה נדר שהו"מ הו"כ ובהכי אתיין שפיר דברי הרמב"ם ומהר"יו ולא תיקשה עלייהו מה שהקשינו והיינו משום דאינהו מיירי במעמיד דבריו שלא שינה לשון החזרה מלשון הנדר ולכך שפיר פסקו דלא הותרו הימים האחרים והא דלא פירשו בדבריהם דמיירי במעמיד דווקא היינו משום דלא שייך כ"כ הך מלתא דמחליף דבריו בנדר להתענות ימים ידועים כגון ב' וה' של כל השנה דמאי שינוי לשון שייך בזה מכלל לפרט דאטו יפרוט כל יום ב' וה של כל השנה על סידרי הפרשות כל יום ויום לבדו וכיון דלא שייך בזה הך מלתא דמחליף דבריו לכך סתמו דבריהם וכתבו סתמא דלא הותרו הימים אחרים ודו"ק:
אלא שליישב דברי מהרי"ו צריך להוסיף עוד דס"ל למהרי"ו דהך דינא דבמעמיד לא הותרו האחרים אינו אלא בנדרי שגגות דלא צריכין התרה כלל אבל היכי דניתר ע"י פתח והתרת חכם אף במעמיד דבריו נמי אמרינן נדר שהותרה מקצתו הו"כ והוא דעת האיכא מ"ד שהביא הר"ן בנדרים כ"ו ב' ברה"מ לרבא עיי"ש וכן הוא בטור ועיין בש"ך סי' רכ"ט ד' שכתב דכן הוא עיקר ובהכי אתיין שפיר דברי מהרי"ו ותו לא קשה עליו מה שהקשינו לעיל ממתניתן דנדרי שגגות ודו"ק וכיון שכן בהך דנ"ד הדבר מבואר שאלו הי' רוצה לאסור על עצמו בלבד הי' צריך להחליף דבריו והלשון שאמר אי אפשר לו להעמיד על עצמו בלבד שהרי אמר ואסורה לכל בר ישראל וכיון שצריך להחליף דבריו בזה לכ"ע אמרינן נדר שהו"מ הותרה כולו אפי' היכא דהוא בטל ממילא בלי פתח והתרת חכם וכדכתיבנא הדין הוא ברירא דמלתא ולית בה שום ספיקא ודו"ק:
ומעת' איפשטא לן ספיקא דהרב בעל שער המלך והיינו דיש חילוק בין שני בהמות או שלשה בהמות ויותר דבשני בהמות ואמר הרי אלו עולה ונמצא אחת מהן טמאה או בעלת מום כיון דבע"כ צריך להחליף דבריו ולומר הרי זו עולה שפיר אמרינן דנדר שהו"מ הותרה כולה אבל בשלשה בהמות ויותר שאין צריך להחליף דבורו דהי' יכול לומר בלשון הרי אלו ולהוציא הבעלת מום בלשון חוץ תלי הך דינא במשנה או מעמיד והיכא דליתא דלשיילי' או שלא שאלוהו בשעת מעשה אמרינן לחומרא שמא הי' מעמיד דבריו ולא הותרו האחרי' וכמש"כ הרשב"א בחידושיו למס' נדרים בסוגיא זו עיי"ש:
ודעת האיכא מ"ד שהביא הר"ן הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא ומשום דאיכא למידק לדעתם דס"ל דנדר שהותר ע"י התרת חכם עדיף טפי דאף במעמיד דבריו נמי אמרינן נדר שהו"מ הו"כ וכתבנו לעיל שזהו הדעת מהרי"ו והטור והש"ך כתב שכן עיקר דתיקשה להו מהך דהירושלמי שהבאתי לעיל דס"ל בפשיטות דנדר שהוא בטל מאיליו כמקצתו שלא ע"י התרת חכם עדיף טפי ואתיא במכ"ש מנדר שהותר ע"י התרת חכם וא"כ כיון דבנדרי שגגות לא הותרו האחרים במעמיד א"כ כ"ש דבנדר שהותר ע"י התרת חכם לא אמרינן במעמיד נדר שהו"מ הו"כ ובכדי ליישב דבריהם נלענ"ד לפרש דברי הירושלמי שלא כדברי המפרש בעל פני משה שהבאתי לעיל דקמפרש דר' בא לאוספי אתא עלי' על קושיית רשב"ל והוא כעין ולטעמך תקשה טפי והך דר' יוסי בשם ר' הילא הוא הכל מדברי ר' בא דמסיים למלתי' דע"כ ליכא לפרושי לדב"ה אלא כדמפרש ר' יוסי בשם ר' הילא דפירושו זה באמת הוא דחוק טובא בלישנא דהירושלמי כמבואר לכל מעיין לכך נראה לפענ"ד לפרש בפשיטות דר"י בא לשנויי קושוית ר"ש בן לקיש דקאתי בלא הך דר' יוסי בשם ר' הילא והכי קאמר מה אם תמן נדר שהוא צריך חקירת חכם את אמר נדר שהו"מ הו"כ כאן שא"צ חקירת חכם לא כ"ש ור"ל דהך דב"ה אתיא במכ"ש מדר"ע וא"כ ממילא מובן דהך דר' עקיבא לא אתיא מדב"ה וא"כ שפיר בא ר"ע להוסיף דאפי' בנדר שהוא צריך חקירת חכם נמי אמרינן נדר שהו"מ הו"כ דמדב"ה לא שמעינן אלא בנדר שהוא בטל מאליו ור' יוסי בשם ר' הילא קאתי לשנויי קושיית ר"ש בן לקיש באנפי אחריתא דב"ה מיירו באומר אילו הייתי יודע כו' לא הייתי נודר כלל ונמצא שהוא נדר בטעות גם לגבי האחרים וא"כ וודאי דלא שמעינן מזה הך דנדר שהו"מ הו"כ דאמר ר"ע ומשום דשאני הכא דהוא בטעות לגמרי גם לגבי האחרים ולכך שפיר בא ר"ע לחדש הך מלתא דנדר שהו"מ הו"כ כנלפע"ד לפרש דברי הירושלמי בפשיטות ועיין:
והנה מפשטא דלישנא דר' יוסי נראה דגם לפי האמת לדידן דאית לן הך דר"ע דנדר שהו"מ הו"כ אפ"ה לא מתוקמא הך דב"ה אלא באומר לא הייתי נודר כלל ומשום נדרי טעות וא"כ ע"כ ר"י בשר"ה לית לי' האי ק"ו דאמר ר' בא דנדרי שגגות אתין במכ"ש מנדר שהוא צריך חקירת חכם ואדרבה ס"ל בהיפך דדווקא בנדר שצריך חקירת חכם אמרינן הו"מ הו"כ אבל בגדרי שגגות דבטל מאיליו לא אמרינן בזה הו"מ הו"כ ולכך הוצרך לאוקמי לדב"ה גם לפי האמת דמיירי דווקא באומר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר כלל ומשום דהוא נדר בטעות גם לגבי האחרים:
ומעתה ברווחא נוכל לומר כיון דחזינן לרבה בשמעתין דמוקי לפלוגתייהו דב"ש וב"ה במשנה ומחליף דבריו בשעת החזרה משעת הנדר אבל במעמיד ס"ל דלא הותרו האחרים דגם הוא סבר כר' יוסי בשם ר' הילא דנדר שצריך עקירת חכם עדיף טפי לומר בו נדר שהו"מ הו"כ מנדר שבטל מאיליו מבלי עקירת חכם ולכך בנדר שהותר ע"י חכם אפי' במעמיד נמי אמרינן בי' נדר שהו"מ הו"כ ובנדר הבטל מאיליו בעינן דווקא שיהא משנה ומחליף דבריו בשעת חזרה משעת הנדר דאז הוא דאמרינן בי' הו"מ הו"כ כיון שהוא כעין טעות גם לגבי האחרים בלשון הנדר ולא שהוא טעות גמור לגבי האחרים שיהיו ניתרים גם מבלי הך סברא דהו"מ הו"כ דזה אינו דהא באמת הוי בעי לנדור מהם רק שהוא כעין טעות כיון שע"י שטעה במקצתו טעה נמי בלשונו גם לגבי האחרים ולכך בצירוף טעותו בלשון אמרינן תו בי' הך סברא דהו"מ הו"כ אבל במעמיד שאין כאן טעות בלשון כלל לגבי האחרים לא אמרינן בנדר הבטל מאיליו הך סברא דהו"מ הו"כ ור"ע בא לחדש הך מלתא דבניתר ע"י חכם שפיר אמרינן נדר שהו"מ הו"כ גם במעמיד ורבא דמוקי לפלוגתייהו במעמיד הוא בכדי ליישב קושיית הירושלמי דמאי בא ר"ע לחדש הך מלתא הא כבר שמעינן מדב"ה ע"כ דס"ל כר' בא בירושלמי דהך דנדרי שגגות אתיין במכ"ש מנדר שצריך חקירת חכם וא"כ הך דר"ע לא הוי שמעינן מדב"ה ונמצא דהנך אמוראי כהנך אמוראי רבא כר' בא ורבה כר"י בשי"ה וכיון שכן תו לא קשיא מידי לדעת האיכא מ"ד שהביא הר"ן מהירושלמי לדידן דפסקינן כרבה ודוק:
וסבור הייתי לומר דרבה לגמרי ס"ל כר' יוסי בשר"ה דבנדרי שגגות לא אמרינן כלל הך סברא דהו"מ הו"כ כיון דהוא בטל מאיליו בלי חקירת חכם והא דמתירין ב"ה הוא רק משום דהוא נדר בטעות גם לגביה אחרים רק דבזה הוא מחולק עם ר"י בשר"ה דר"י בשר"ט סבר דלא מיקרי נדר בטעות גם לגבי האחרים אלא באומר אילו כו' לא הייתי נודר כלל שזהו טעות בעיקר הנדר אבל טעות בלשון לאו כלום היא ורבה ס"נ דגם במשנה נמי מקרי נדר בטעות גם לגבי האחרים כיון שהלשון שאמר הוא בטעות ולגבי נדרים בעינן דווקא שיוציא בשפתי' דלבטא בשפתיים כתוב וכדכתיבנא לעיל בריש קונטרס דנא וזה הי' נכון מאוד בסברא דאילו לפירושם של הר"ן והרא"ש והרשב"א אינו מתיישב כ"כ ומשום דמה ענין משנה ומחליף הלשון משעת חזרה לשעת הנדר להיות מסייע לסברת הו"מ הו"כ עד שנאמר שבצירוף שינוי הלשון אמרינן הו"מ הו"כ ובלא"ה לא אמרינן הו"מ הו"כ אבל אם נאמר דרבה משום דנדר טעות לחוד קאתי עלה וס"ל דגם זה מיקרי נדר טעות לגבי האחרים אתי שפיר טובא וגם דעת האיכא מ"ד הי' מתיישב טפי דלא זו דהיה קשה עלי' מהירושלמי אלא דאפי' ראי' נמי איכא לדידן דפסקינן כרבה דס"ל כר"י בשר"ה אלא דהדרנא בי משום דכולא סוגיין דתלמוד בבלי לא מתיישבא לפ"ז כלל ומשום דכולי' סוגיין משמע דגם לרבה ההיתר הוא מטעם נדר שהותרה מקצתו הותרה כולו ולא ראיתי להאריך בזה וגם בישוב הסוגייא לדבריהם ומה שהקשה עליהן הר"ן וגם יותר מה שיש לישא וליתן בדבריהם מחמת שאינו נוגע לנ"ד דבנ"ד דהוי נדר הבטל מאליו כנדרי שגגות הכל מודים דתליא במשנה ומעמיד וכדכתיבנא לעיל ולא באתי רק ליישב ולפרושי דברי הירושלמי לדבריהם הואיל ואתא לידן בהא סליקנא ובהא נחיתנא דבנ"ד א"צמ שאלה אפי' מדרבנן וראיתי בפתחי תשוב' שהבי' בשם שער המלך שהעיר ג"כ במקצת דינים אלו וספר שער המלך אינו ת"י לעיין בו והנלע"ד כתבתי וחתמתי: