שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
חלק יו"ד · סימן יב
מה שהשבתי לאנשי עיר אתת
בנידון הנך שאילתות דשאילנא קדמיהון האומנם אגיד כי קשה עלי להשיב בדינים אילו שאין להם מקור כ"כ מהש"ס ומקרא מועט והלכות מרובות בדברי האחרונים ומצורף לזה כי משונים שאלות אילו מכל דרכי הנשאלים כי באו על מעשים שכבר חלפו ועברו אך מצאתי א"ע מחוייב להשיבם דבר למען השקיט שן סלע המחלוקת וגם לקיים מוצא שפתי שהבטחתי להם להשיבם לזאת את מוצא שפתי אשמור וזה החלי בעז"ה ע"ד השאלה הראשונה וכפי אשר הבנתי מלשון השאלה מעשה שהי' כך הי' שהי' על הריאה מרא' אדומ' ועל מקצ' מקו' מהמרא' היו נרא' שעו' העליון (איז צו ריבין) דהיינו נגלד פורתא ולאחר הנפיחה חלפה המראה ממקום הנגלד אלא שהי' מבצבץ במקום שנגלד רק שיש לתלות הבצבוץ בחוזק הנפיחה שנפחוה בחוזק שלא כדרך הנופחים סתם וגם לאחר הנפיחה נשאר קצת מהמראה אדומה אלא שהי' רחוק ממקום הריעותא והבצבוץ כרוחב קש או שני קשין ובדקו המראה הנשארת ונמצא תחתיו דם צרור וכשנטלו משם הדם נהפך העור ללבן זהו תוכן כוונת השאל':
הנה עיקרי דינים אילו מפורשים בספר בית אפרים בסי' ל"ו סעי' ט"ו וט"ז ושם נאמר בסעיף ט"ו ריאה שנמצא עלי' מראה טריפה ונפחוה יותר מדאי וחלפה המראה ונקרעו הקרומי' ופסק להכשיר משום דתלינן דהמראה הייתה עוברת גם בנפיחה כדרכה וקריעת הקרומים תלינן בנפיחה יותר מדאי ודווקא היכי דדקדקו לראות שלא חלפה המראה ע"י נפיחה כדרכה אז טריפה מכח ממ"נ אבל בסתמא תלינן שגם ע"י נפיחה כדרכה נמי הייתה עוברת וכשירה ובסעי' ט"ז כתב דריאה דאגלד רובה או כולה ונפחוה יותר מדאי ונקרע הקרום ע"י נפיחה יותר מדאי טריפה אבל באגלד פורתא ונקרע הקרום ע"י נפיחה יותר מדאי כשירה כיון דאין הבדיקה מעכבת עיי"ש היטב ולפ"ז גם בנ"ד יש להכשיר משום דתלינן הבצבוץ בחוזק הנפיחה כיון דאין כאן רק נגלד פורתא והמראה תלינן דהייתה עוברת גם על ידי נפיחה כדרכה וכדברי הב"א ועל מקור דינים אילו העיר גם הרב המ"ץ במכתב מיועד אלי שזהו טעמו ונימוקו כאשר המה בכתובים ת"י ואף דלכאורה לא דמי הך דנ"ד להתם משום דהב"א מיירי בשני מעשים מחולקים דבסעי' ט"ו מיירי שהי' מראה על הריאה אבל לא הי' שום ריעותא בקרומים ובסעי' ט"ז מיירי דהי' ריעותא בקרומים דאגלד פורתא אבל לא הי' שם שום מראה ולזה בכל חדא מינייהו לחוד הוא דהכשיר לתלות הקרע בחוזק הנפיחה אבל בהך דנ"ד דשתיהן כאחת נקבצו ובאו לה דהי' על הריאה מראה אדומה וגם ריעותא בקרומים דאגלד פורתא וא"כ יש לומר דבכה"ג גם להב"א לא תלינן בחוזק הנפיחה אבל באמת זה אינו כלום דהא עיקר החילוק שמחלק הב"א בין הך דינא בסעי' ט"ו במראה טריפה ובין הך דינא דסעיף ס"ז באגלד כולה או רובא הוא משום דבמראה טריפה עיקר הנפיחה הוא לראות אם תעבור המראה אבל לא צריכינן כלל למבדק אחר בצבוץ ולכך תלינן הקרע בחוזק הנפיחה אבל בסעי' ט"ז באיגלד כולה או רובא עיקר הבדיקה הוא לראות שלא תבצבץ ולכך תו לא מהני מה דנתלי בחוזק הנפיחה משום דמ"מ אין כאן בדיקה דהא גם בנאבדה טריפה וכיון שכן גם בנ"ד הא עיקר הבדיקה הוא לראות שתעבור המראה דאם לא תעבור המראה גם אם לא תבצבץ טריפה משום תרתי לריעותא ולכך דמיא הך דנ"ד להא דבסעי' ט"ו דכיון דחלפה המראה תו תלינן הקרע בחוזק הנפיחה ואם משום תרתי לריעותא קאתינן עלה גם זה אינו כלום דכיון דחלפה המראה שוב אין כאן ריעותא דכל מילי דריאה משערינן כשהוא נפוחה ולא נשאר רק הך ריעותא דנגלד פורתא וזה כבר מבואר דלית לן בה ותלינן בזה הקרע בחוזק הנפיחה ואם באנו לחוש בנ"ד משום שנשאר קצת מהמראה שלא חלפה גם לזה אין לחוש מכמה טעמים חדא כיון שכבר חלפה ממקום הנגלד ונשאר בין מקום הנגלד ובין המראה הנשארת אפי' כרוחב קש נמי אין בזה משום תל"ר והמראה מצד עצמה הוא מראה כשירה ותו דכיון דהיו תחתיו צרירת דם וכשנטלו הדם נהפך ללבן ובזה אפי' במראות פסולות קיי"ל דכשירה ולא נחשב כמראה כלל א"כ במכ"ש במ"אד שהיא מראה כשירה וודאי דכמאן דכליתא דמי וא"כ אפי' אם לא הי' שום הפרש נמי לית בה משום הרל"ר לכך יש להכשיר בנ"ד אמנם זה דווקא בתנאי כפול שראו הבודקים קודם הנפיחה שקרום התחתון הי' שלם ויפה בראי' היטב דראי' זו מעכבת אפי' בדיעבד וכמבואר באחרונים בסי' ל"ו עיין בתבו"ש ולבו"ש וב"א בריש סי' ל"ו וסברא זו יש לה שורש בדברי הראשונים גבי וושט שניקב שכ' דדווקא כשרואין בבירור שעור השני שלם ויפה ועיי"ש בדבריהם ופשוט איברא דאכתי מלתא דא צריכא עיונא דהא הבית אפרים בסי' ל"ט בדיני תל"ר סעיף ס' העלה דבמראה אדומה ואיכא עוד ריעותא על גבה לא מהני מה שמתלבן ע"י נפיחה וטריפה עיי"ש במש"כ ולדבריו בנ"ד יש להטריף בפשיטות אף אם לא הי' מבצבץ כלל דהא וודאי דנגלד פורתא ריעותא הוי וכמו שהעלו האחרונים בפשיטות וא"כ בנ"ד לא מהני בדיקה כלל וטריפה ואזדא לה כל מה שכתבנו בזה אך באמת גם זה אינו דאף דדברי הבית אפרים בדיני תרל"ר סעיף ס' המה סתומים ואינם מבוארים כל הצורך מ"מ עקרי דבריו שם בנויים על מש"כ בסי' ל"ח סעיף כ"א והמדקדק שם בס"ק מ' יראה דמיירי שאחר שחדלו מלנפוח חזרה האדמומית למקומה עיי"ש במש"כ סוף דף ע"ו ע"א שע"י הנפיחה הוא נבלע וחוזר ונפלט ושם ע"ב כ' ואע"פ שע"י הנפיחה הוא נבלע בבשר מ"מ כיון שאחר שמסלק הנפיחה הוא חוזר ומתקבץ הרי שפירש ממקומו ונעקר לצאת עכ"ל הרי להדיא דמיירי דלאחר שפסק מלנפוח חזרה האדמומית למקומה ובזה הוא דאמרינן דהוי ריעותא האדמומית אף שמתלבן ע"י נפיחה אבל בהך דנ"ד שגם לאחר הנפיחה נשאר לבן וכמו שדקדק הרב המ"ץ במ"כ המיוחד אלי ובזה גם הב"א מודה דלא הוי ריעותא כלל ואם כן תבנא לקדמנא דשפיר יש להכשיר בנידון דידן:
ובעיקר דברי הבית אפרים במה שחידש דבאדומה אף שמתלבנת ע"י נפיחה מ"מ ריעותא מקרי ובהצטרף לה עוד ריעותא אחרת תו הוי תרל"ר ולא מהני לה בדיקה נלע"ד ברור בהיפוך ותמה תמה אקרא דלמה יגרע ממראות הטריפות דכשמתלבן ע"י נפיחה לא חשבינן להו לריעותא כלל וכמו שפסק הוא עצמו בדיני תרל"ר סעיף ל"ו עיי"ש במש"כ דאפי' בהדי סרכא שלא כסדרן לא מצטרף אם עברה ע"י מיעוך ומכ"ש בהדי סרכא תלוי' וגבי מראה אדומה דקיי"ל אדומה כשירה מדר"נ יהי' חשיבא ריעותא אף כשמתלבן להצטרף אף בהדי סרכא תלוי' יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ותו דבמכה בדופן שהוא מפורש בדברי הרבינו אפרים להטריף ואפ"ה בעברה המראה ע"י נפיחה פסק הוא עצמו להכשיר וכדברי הט"ז והש"ך ובאיכא עוד ריעותא בריאה שלא נתפרש זה בדברי הראשונים דיהי' כמו מכה בדופן רק שהוא מסברת עצמו מדמה לה למכה בדופן אשר באמת אין דמיונו עולה יפה בזה כמו שיתבאר לקמן אי"ה נחמיר בה טפי לומר דאפי' בעוברת ע"י נפיחה לא מהני:
והנה כבר כתבנו דדבריו בסעיף ס' אינם מבוארים כל הצורך ועיקר יסוד הוכחה שלו בנוי' על מה שכ' בפי' ל"ח ס"ק מ' לתרץ שיטת ר"ת כפי מה שכתבו התוס' דאדומה דכשירה מיירי במתלבן ע"י נפיחה והקשו עליו דהא כל חילי דריאה משערינן כשהיא נפוחה וע"ז בא לתרץ ותוכן כוונתו בקצרה הוא דגם ר"ת אית לי' הך סברא דכל מילי דריאה משערינן כשהיא נפוחה ובשאר מראות טריפות לא איצטרך זה לאשמועינן דמלתא דפשיטא הוא רק דבאדומה סד"א כיון דחזינן דנתעורר הדם לצאת מחמת חולי דהא שלא בשעת נפיחה היא אדומה או היכי דחזינן להדיא צרירת הדם בריאה א"כ סופו לנקב ולצאת ולכך גם מתלבן ע"י נפיחה לא מהני לכך קמ"ל רבא דכשירה במתלבן ע"י נפיחה מדר"נ דכיון דחזינן דהדם הילך ושב וע"י נפיחה הוא נבלע בבשר סופו להתרפאות וכהא דר"נ זהו תוכן כוונת תירוצו שם ומזה למד דבאדומה אפי' במתלבן ע"י נפיחה אפ"ה ריעותא מקרי מדהוצרך רבא להשמיעינו הך חידושא דמתלבן ע"י נפיחה באדומה ש"מ דלקותא מיהא הוי אלא דסופה להיות הדרא בריא וכהא דר"נ הלכך ריעותא מיהת הוי ומצטרף בהדי ריעותא אחריתא למיהוי תרל"ר וזהו מה שפסק בסעיף ס' עיי"ש במה שכ' בסי' ל"ח ס"ק מ' והנה למען היות דברי השגותיי עליו מובנים היטב הי' מהצורך להעתיק כל דבריו ככתבו וכלשונו אך נלאתי להעתיקם ליראת האריכות והמעיין יראה מש"כ שם מתחילת דבור המתחיל באמצע ס"ק מ' ואשר אני אחזה לי בשיטת הר"ת עד סוף אותו ס"ק עיי"ש היטב ולבסוף העלה דמשום תל"ר לחוד הי' אפשר לומר דלא כהנו"ב רק דאדומה נמי הוי כשאר מראות כשירות אלא דמצד אחר יש להטריף כיון דלשיטת ר' אפרים באיכא מכה בדופן טריפה דאמרינן דהמכה שבדופן מעיד עליו דלקותא גמורה הוא ותו לא הדרא בריא ה"נ באיכא ריעותא בריאה עצמה נמי אמרינן דתו לא הדרא בריא ואדרבה ריעותא בריאה עצמה גרע טפי דאפי' במתלבן ע"י נפיחה נמי לא מהני כיון דגם מתלבן עי"נ נמי ריעותא הוי וכדמוכח מהא דרבא לפי פירושו וכדלעיל עיי"ש:
והנה באמת לא הי' צריך לכל זה האריכות דאפי' למאי דמפרשינן דברי ר"ת כפשוטו דאית לי' לר"נ דבמראו' טריפות לא מהני מה שמתלבן ע"י נפיחה וכמו שהבין במהרש"א עיי"ש מש"כ בתוס' ד"ה אוכמי א"כ מוכח דלשיטת ר"ת אף במתלבן ריעותא מקרי דהא במראות טריפות לא מהני ליבון כלל וא"כ באדומה ניהו דכשירה ע"י ליבון מ"מ ריעותא מקרי אלא משום דשיטת ר"ת בזה דחוי' היא דכל הפוסקים חולקים עליו וכמו שהקשה הרא"ש דהא כל מילי דריאה כשהוא נפוחה משערינן לכך טרח מתחילה ליישב דעת ר"ת ולהשוותו לשיטת רבינו אפרים ואח"כ הביא ראי' מדבריו דבאדומה גם במתלבן ע"י נפ נפיחה נמי ריעותא הוי:
ומעתה אביא בעז"ה להשיב על דברו אמת לאחת דמש"כ שם לפרש בדעת רש"י דכך אדומה דקאמר רבא לא מיירי באדומ' מתולדת' דווקא אלא אפילו היכי שנראה שבא ע"י צרירת הדם מ"מ מכשרינן מדר"נ והוכיח זה מלשין רש"י שפי' שנקוטרא בלע"ז וכמו כן פי' גבי דרוס' וגבי אומצא דאסמיק והבין דפי' שנקוטרא הוא דם צרור ועוד הביא לזה ראי' מדברי סה"ת אלא שהוקשה לו דא"כ מאי קאמר בסה"ת ולא דמי לאגלד כאהינא סומקא כו' הא שאני התם דקרום התחתון הוא אדום מטבע היציר' והניח בצ"ע עיי"ש במש"כ במאמר המוסגר:
ולענ"ד נרא' פשוט דפי' שנקוטרא הוא שם דבר לצבע חזק האדמומית הידוע להם וכמו שאנו קורין בראנדו או פאמס לנבע אדום ביותר כן הי' קוראים בלשונם לצבע ההוא שנקוטרא ומשום דקשיא לי' לרש"י דהא כל ריאה אדומה קצת בטבעה וכמו שכ' הוא עצמו דכל ריאה טבעה נוטה לאדמומית וכן סתם בשר מראיהו נוטה לאדמומית וא"כ מאי שינוי יש בזה לכך פי' דאמרינן הכא באדמומית יתירה כעין אותה צבע שקורין שנקוטרא והגע בעצמך דהא גבי דרוס' מאי צרירת הדם שייך בי' הא אינו אלא מראה בעלמא תדע דאל"כ אמאי אינו ניכר בעור החיצון של וושט ודוק ובזה מדוייק לשון בעל סה"ת שכ' וז"ל אמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה שיינטודרא בלעז כשירה וכו' והביא דעת רש"י ודעת ר"ת וקמסיים עלה וז"ל ולא דמי לאיגלד כאהינא סומקא דהכא מיירי באדומה שנקוטרא בלעז וכוונתו פשוטה כמו שפירשנו לשון רש"י ותו לא קשיא עליו מה שהניח בצ"ע במאמר המוסגר וכן יראה להדיא מלשון הרמב"ם בה' מילה שכ' וז"ל וכן אם הי' אדום ביותר כמו שצבעו אותו אין מלין אותו עד שיבלע בו דמו עכ"ל וכוונתו מבואר דבא לתרץ נמי הך מלתא דהא כל קטן הוא אדום בטבעו כידוע לז"א דמיירי באדום ביותר כמו שצבעו אותו וה"נ דכוותי' גבי ריאה דהא בש"ס מדמי להו אהדדי וילפי' ריאה ממילה וזה ברור ומקום יש איתי לתרץ מש"כ הרמב"ם כן גבי מילה וסה"ת גבי ריאה אלא שא"כ מ"ל אבל באמת דא ודא אחת הוא:
גם מה שכ' ומשום דקשיא לי' לר"ת אהדדי הא דאמרינן ל"ש וטריפה אהא דאמרינן אדומה כשיר' ס"ל לחלק דבמתלבנת אז אמרינן דסופה הי' לבלע לגמרי כיון דע"י נפיח' הדם נכנס לבשר אע"ג דוודאי שליט בה חולי שהרי כש כשאינ' נפוחה מתקבץ בין עור לבשר מ"מ סופה להתרפאות שלא נצרר הדם מחמת מכה ולשאר שרצים דמי והדרא בריא משא"כ אם לא נבלע בנפיח' אמרינן דל"ש וטריפ' משום דלשמונ' שרצים דחי שמחמת צרירת הדם אין סופה לחזור ולבלע ועתיד' לקלקל קרום הריא' עכ"ל לא ידענא מה קאמר דאטו גבי שרצים בדקינן להו בנפיחה לראות אם הדם הולך ושב או שנצרר הא עיקר החילוק שבין ח' שרצים לשארי שרצים הוא מפני שאילו יש להם עור ושארי שרצים אין להם עור דהנך דיש להם עור ואפ"ה נרא' החבור' מבחוץ ש"מ שנתקלקל העור ואין סופה להתרפאות והנך דאין להם עור אין ראי' ממה שנרא' מבחוץ דבמכ' קלה נראה בהן האדמומית וכופו להתרפאות והגמ' קשקיל וטרי אם עורות הריאה חשיבי כעור גמור של ח' שרצים או דדמי לשאר שרצים שעורותיהן אין בהם ממש וא"כ מאי שייטי' דנפיחה לכאן לומר דכשמתלבן דמיא לשאר שרצים ובאינו מתלבן דמיא לח' שרצים תדע דהא מדתני בח' שרצים נצרר הדם וכו' מכלל דבשאר שרצים אע"פ שנצרר הדם נמי לית לן בה וכדקתני בהו עד שיצא מהן דם ש"מ דלא תלי כלום בצרירת הדם או שהולך ושב רק דבפ"ר תליא מלתא וכמו שפי' רש"י דבח' שרצים וודאי דנקרע העור מדנראה החבור' מבחוץ ובשאר שרצים אין זה ראי' ואין ליישב דבריו ולומר דעיקר כוונתו דבאמת ריאה לח' שרצים מדמינן רק דבח' שרצים גופייהו הא בעינן שיהא נצרר הדם עכ"פ וכדקתני בהו נצרר הדם וא"כ גבי ריאה דחזינן דהולך ושב ע"י נפיח' תו לא דמי לח' שרצים דהא בח' שרצים גופייהו נמי לא הוי חבור' עד שיצרר הדם והא דנקיט לדמותו לשאר שרצים לשנא בעלמא הוא דנקיט לה ועיקר כוונתו משום דבח' שרצים נמי בלא צרירת הדם לאו כלום הוא דא"כ תיקשה למה לי' לרבא לדמותו ולמיליף מהא דר' נתן תיפוק לי' מהך ברייתא דח' שרצים גופי' מדקתני נצרר הדם מכלל דבלא צרירת הדם לאו כלום הוא וא"כ ממילא במתלבן עי"נ כיון דזהו סימן לדבריו שהדם הולך ושב נמי לית לן בה אלא וודאי דליתא לדבריו בזה:
גם מש"כ דבשאר מראות טריפות וודאי כשר במתלבן עי"נ ואין כאן ריעותא מה שנשתנה כשאינ' נפוח' דאפשר שכן הוא מטבע הבעלי חיים ואין זה מחמת חולי משא"כ באדומ' אין החשש מטעם שינוי מראה דזה וודאי כשר דהא כל ריאה נוטה בטבע' לאדמיתו' רק דאדומ' מחמת צריר' הדם איצטרך לאשמועינן דכשיר' מדר"נ דסד"א כיון שאנו רואין שיש חולי בריאה שנעקר הדם ממקומו ואף שע"י נפיח' הוא נבלע בבשר מ"מ כיון שאחר שמסלק הנפיח' הוא חוזר ומתקבץ הרי שפירש ממקומו ונעקר לצאת ולכך יש להטריף לזה אמר דמ"מ כשיר' מדר"נ אבל היכי שעי"נ לא נבלע בכה"ג לח' שרצים מדמינן לה וסופ' לצאת עכ"ד גם בזה דבריו קשים להולמם כיון דהוא עצמו כתב דמצד המרא' שבעור אין כאן חשש כלל משום דכל ריא' היא אדומ' בטבע' א"כ מהיכי תיסק אדעתן להטריף מצד צרירת הדם דהא קיי"ל דכל המראות הפסולות אינם פוסלות עד שיהי' השינוי בעור דווקא אבל בבשר הריא' אין שום טריפות פוסל בה וכמו שכ' הרשב"א במשמרת הבית דהא ריאה שנשפכ' כקיתון ונתמסמס כל הבשר נמי כשיר' וכן נמי אם יש שינוי בעור ממראות הפסולות רק שבא מכמ' דם צרור וכשנוטל הדם ישוב העור למרא' ריא' ג"כ כשיר' וא"כ איך יהי' הסד"א להטריף מחמ' צריר' הדם לחוד שנמצ' בריא' מבלי שום שינוי בעור ולפי דבריו אם נמצא דם צרור באמצע בשר הריא' נמי נטריף והא וודאי ליתא הגע בעצמך דהא בכדיותא טריפ' דאמר רבא אם נמצא דם צרור ושחור תחת הקרום ולכשינטל הדם תשוב העור לקדמותו כשיר' א"כ צרירת הדם מועיל התם להכשיר אף דאיכא תרתי לגריעותא שנתעורר הדם לצאת וגם הדם בעצמו הוא שחור וקיי"ל הך שחור אדום הוא אלא שלק' ואפ"ה הך צרירת הדם השחור הוא מועיל להכשיר ובאדומ' הוי סד"א דהך צרירת הדם גריעותא היא ואינו מועיל מה שמתלבן ע"י נפיח' עד דאצטריך לרבא לאשמועינן אין זה אלא תימא אלא וודאי דאדומ' כשיר' דאיצטרך לרבא לא לאשמועינן מיירי דהשינוי הוא בעור דומיא דכדיותא טריפ' ודקא קשיא לי להב"א דהא כל ריא' בטבע נוטה לאדמימות אינו כלום דהכא מיירי באדמומית ביותר שלא כדרך שאר הריאות וכמו שפירשנו לעיל בדברי סה"ת והרמב"ם ודו"ק ועוד לא ידענא מי הגיד לו דהדם הוא נבלע ע"י נפיח' ולאחר הנפיח' שוב הוא נעקר לצאת ולענ"ד הסבר' פשוט' דהדם במקומו עומד תמיד במקום א' רק שהוא רחוק קצת מן העור וכשהריא' אינ' נפוח' והבשר מתקווץ ומתקרבים הקרומים אל מקום הדם לכך נראה האדמומית על הקרומים אבל כשנופחין אותה ונתפשט הבשר שבין הקרומים לצרירת הדם ונעש' מרחק בין הקרומים אל מקום הדם ולכך היא מתקבצת והחוש יעיד על זה שאין הדם הולך ממקום למקום אחר מיתה כי הוא מצטנן ונקרש בטבעו ואין בו כח לזוז ממקומו אפי' כ"ש וזה ברור לכל מבין עם תלמיד ובזה נפלו כל יסודותיו כי עיקר סברתו אין לה פנים כלל בהלכה:
ועוד קשה לפירושו בשיטת ר"ת דהא יש להבין לפיר"ת דמפרש דאדומ' כשיר' דקאמר רבא מיירי במתלבן ע"י נפיח' דא"כ מאי מייתי עלה מהא דר' נתן וכי התם בדקינן להאי תינוק בנפיח' אתמהא אלא ע"כ צ"ל דהכי קמפרש דמדפשיטא לי' לר' נתן כשנבלע בו דמו דוודאי נתרפא וציוה למולו לכשיבלע בו דמו א"כ ה"נ גבי ריאה היכי דחזינן דמתלבן ע"י נפיחה וודאי דנתרפא אף שגם זה אינו נוח לי ולפ"ז ע"כ צ"ל לשיטת ר"ת דגם גבי ירוקה נמי בעינן שתתלבן ע"י נפיחה ויסתלק הירקות דהא בחדא גוונא אמרה רבא לתרווייהו ומחד דוכתא ילפינהו לתרווייהו מהא דרבי נתן וכיון שכן על כרחך דליכא לפרושי כדבריו דעיקר הרבותא באדומה הוא דלא נימא כיון שנתעורר הדם לצאת סופו לנקב ולצאת דא"כ גבי ירוקה מאי צרירת הדם שייך בי' הא התם אין בו דם כלל וא"כ מאי רבותא איכא גבי ירוקה דתיסק אדעתין דלהוי גריעה משאר מראות הפסולות עד דאצטריך לי' לרבא להשמיענו דכשר במתלבן ע"י נפיחה ודוק ובר מן כל דין לו יהבינן לי' כל דבריו וכל סברותיו שכ' בזה אכתי לא הועיל כלום לתרץ שיטת ר"ת משום דאכתי תיקשה איך קאמר רבא כדיותא טריפה ואדומה וירוקה כשירה דממ"נ איך מיירי רבא אי במתלבנת ע"י נפיחה א"כ אמאי כדיותא טריפה ואי באינה מתלבנת אמאי אדומה כשירה לשיטת ר"ת ובוודאי דתרווייהו דיני דרבא בחדא גווני מיירי וזהו עיקר קושייתו של הרא"ש על שיטת ר"ת דהא בכל המראות אנן אזלינן בתר שעת הנפיחה פי' וכיון שאמר רבא כדיותא טריפ' ואדומ' כשירה מסתמא מיירי בחדא גווני וא"כ לא הועיל בתירוצו כלום ובאמת כפי הנראה במחילה מכ"ת לא ירד לסוף כוונת הרא"ש בקושייתו דאיהו סבר דעיקר קושיית הרא"ש הוא דמאי רבותא איכא במאי דאשמעינן רבא דאדומה כשירה במתלבן עי"נ כיון דכל מילי דריאה משערינן כשהיא נפוחה ולכך טרח למצוא רבותא באדומה והוי סבר דבזה מיושב קושיית הרא"ש אבל באמת ז"א דזה בלא"ה אינו קושיא כ"כ דבקל נוכל למצוא איזה רבותא רק דעיקר קושייתו דא"כ איך כללינהו רבא בחדא גווני עם הא דכדיותא טריפה וכדכתיבנא ולזה לא תירץ כלום ואפי' התחלת תירוץ אין כאן ודו"ק:
ומעתה אחר שנתבאר דלא הועיל בדבריו כלים לתרץ שיטת ר"ת דבריו מופרכים מכל צד א"כ אין לנו עסק בשיטת ר"ת ולא ילפינן מינה כלום מאחר שכל הראשוני' דחו דבריו ואינו ענין כלל לשיטת הרבינו אפרים דחשש הרא"ש לדבריו דדברי הרבינו אפרים יש להם פנים בהלכה ולא כמו שהוא סבר להרכיבם ביחד וכיון שכן הדרינן לכללין דאדומה שנתלבנה וודאי דלא הוי ריעותא כלל דלא גרע ממראות הפסולות שפסק הוא עצמו דאינה ריעותא כלל במתלבן ומשום דכל מילי דריאה כשהיא נפוחה משערינן לה וכמש"כ הרא"ש ודו"ק:
ומה שרצה בעל ב"א בדיני תר"לר סעיף ס' לדמות אם נמצא על הריאה עצמה על המראה האדומה שום ריעותא דיהי' דמי למכה בדופן שפסק הרבינו אפרים דטריפה גם בזה לא נראו לי דבריו ואפי' באדומה ולא נתלבנה נמי אין זה כלום לפי מה שהסכים הוא עצמו לדחות דברי הנו"ב שפסק דמראה אדומה הוי ריעותא אף דשאר מראות כשירות לא הוי ריעותא ודחה שם כל ראיותיו רק דעם כל זה נראה לו להטריף משום דדמי למכה בדופן ואדרבה כי גריעא עוד ממנה כנ"ל ולענ"ד אין דמיונו עולה יפה בזה והוא דאף שדחינו דברי בעל ב"א במה שהביא ראי' מדברי רש"י וסה"ת שפירשו אדומה שנקוטרא דכוונתם על צרירת הדם והוכחנו שאדרבה מדברי סה"ת מוכח בהיפוך וגם עשינו לזה סמוכים מדברי הרמב"ם מ"מ בעיקר דבריו מודינא לי' דלרש"י אפי' האדים ע"י צרירת הדם נמי כשירה משום דקשיא לי דאיך מדמינן לה להא דר"נ דהא ר"נ מיירי בתינוק בן שמונה ימים דבזה שפיר איכא למימר דעדיין לא נבלע בו הדם לרכותו ועודנו לא נגמר יצירתו בשלימות וכשיבא בימים קצת וודאי יבלע בו דמו וכמו שנראה מלשון שאמר לה המתיני עד שיבלע בו דמו דהי' ברור לו שבמשך הזמן יבלע בו דמו אבל הכא מיירי בסתם בהמה אפי' הזקינה כבר ואיך אפשר שלא נבלע בה עדיין דמה בתולדה אלא ע"כ דלא ס"ל להש"ס לחלק בהכי וכיון דחזינן גבי תינוק אף שעדיין דמו בין עור לבשר מ"מ סופו לבלע ולהיות ככל אדם ה"נ אמרינן בכל דם שמתקבץ בין עור לבשר שסופו לבלע בתוך הבשר אפי' ע"י חולי דאין זה ריעותא דסופו לבלע ובמש"כ הב"א בעצמו ועוד אפשר לומר דס"ל להש"ס דגבי תינוק גופי' ג"כ הוי האדמומית מחמת חולי דהא חזינן דיצא מכלל רוב תינוקות דעלמא וא"כ וודאי דזה הוי ע"י חולי ואף דבשבת קנ"ד אמר אביי אמרה לי אם האי תינוק דסומק דאכתי לא איבלע בי' דמה לתרחו כו' ומייתי עלה הא דר"נ ומלשנא דאכתי משמע שעדיין לא נגמר בי' יצירתו בשלימות לרכותו מ"מ גם זה אפשר לפרשו שהוא ע"י חולי מבטן אמו וכדאמרינן בחולין טרפה מבטן אמו מנין והא דמחלק הרבינו אפרים בין הא דאמר רבא אדומה כשירה ובין הא דאמרינן ל"ש וטריפה דזה מיירי דהאדימה מחמת מכה בדופן אין כוונתו לחלק שזה הוא בתולדה וזה ע"י חולי רק דעיקר חילוקו הוא דמכה בדופן שאני דפירש מכה הוא שנעשה ע"י הכאה בדופן ע"י חבלה וכמש"כ הב"א עצמו בס"ק ל"ח לפרש כן בשם הדמש"א והב"ח והש"ך דפי' מכה בדופן אינו מחמת חולי רק הכאה ממש וע"י חבלה גרע טפי דדם שנתעורר לצאת ע"י חבלה אין סופו לחזור ולבלע והכי משמע מלשון הרא"ש שכ' וז"ל דהכא מיירי שהאדימה מחמת מכה שנמצאת לה בדופן כנגד הריאה מדמייתי עלה מהחובל בשבת וכיון שנצרר הדם מחמת מכה סוף העור לנקב וטריפה כו' עכ"ל וכ"כ גם הבעל המאור וז"ל ודיקא נמי מדמייתינן עלה מהחובל אלמא באדמותית מחמת מכה עסקינן כו' מלשונם משמע דמיירי דווקא במכה ע"י הכאה דהא דומיא דהחובל בשרצים קמיירי והתם הוי ע"י חבלה מבחוץ וגם אם נפרש לשנא דמכה בדופן דלא מיירי בחבלה דווקא רק דגם אם נתהווה בדופן נגע ע"י חולי ג"כ קמטריף הרבינו אפרים מ"מ גם בזה יש לדמותו טפי לחבלה ומשום דאמרינן דכיון דע"י מכה שבחוץ נתעורר הדם לצאת וודאי סופו לנקב ולצאת אבל אם ע"י צרירת הדם מבפנים נתאדמה הריאה אמרינן כאשר בא כן ילך וכהא דר"נ והיינו דנקיט הרבינו אפרים דווקא מכה בדופן ולא פי' שהאדימה ע"י צרירת הדם המתהוה בריאה אלא משום דע"י צרירת הדם וודאי דלא הוי ריעותא וילפינן שפיר מדר"נ דסופו לבלע וכמ"ש דלא ס"ל להש"ס לחלק בהכי או דגבי תינוק מיירי ג"כ ע"י חולי וכדכתיבנא והוא נכלל בכלל אדומה ממילא שכ' הרבינו אפרים ומכה בדופן שאני וכדכתיבנא וזה ברור בשיטת הרבינו אפרים וכיון שכן אפי' אדומה שלא נתלבנה ע"י נפיחה ויש עליו עוד ריעותא נמי יש צד להכשיר רק שבזה דעתי נוטה טפי לדברי הרב בנו"ב שכ' דמ"מ ריעותא הוי וממילא מצטרף בהדי עוד ריעותא לתרל"ר אבל באדומה שנתלבנה לית דין ולית דיין דוודאי לא הוי ריעותא כלל וכדכתיבנא סוף דבר הך דינא דפסק הב"א במראה אדומה תלבנה הוי ריעותא ומצטרף בהדי עוד ריעותא ואפי' לא בצבצה נמי טריפה אי הוי אתי לידי הוי אכילנא משופרי שופרי דוודאי אינו כדאי בפירושו (נגד דעת הרא"ש ושארי פוסקים שכ' הוא עצמו דלא סבירא להו כדבריו) להחמיר ולהוציא הבהמה מחזקת כשרות:
הארכתי בזה קצת להתלמד במקום אחר אבל בנ"ד כבר כתבנו דגם הב"א מודה דלא הוי ריעותא כיון שנשאר לבן אחר הנפיחה וכמו שדקדק הרב המ"ץ במכתבו וכמבואר לעיל:
אלא שעדיין אני חוכך בזה דנראה דע"כ לא הכשיר הב"א גבי מראה טריפה שנפחוה ונקרע הקרום מחמת שנפחוה יותר מדאי אלא דווקא כשראינו בעינינו שנקרע הקרום מחמת שנפחוה יותר מדאי ומשום דלא נימא דזה גופי' הוי ריעותא מה שנקרע הקרום לזה אשמועינן הב"א דלא חיישינן לזה והיינו דווקא שראינו בפירוש שנקרע הקרום מחמת שנפחוה יותר מדאי אמנם בנ"ד שלא ראינו בפירוש שנקרע הקרום מחמת שנפחוה יותר מבאי רק דאנן תלינן לומר דמה שבצבצה הוא מחמת חוזק הנפיחה אבל וודאי דנוכל לומר דהנקב הי' גם מעיקרא א"כ בזה אפשר דנוכל לומר דלא תלינן בחוזק הנפיחה וכה"ג קמחלק הפמ"ג בט"ז סי' ל"ו ס"ק ז' ובלבו"ש שם בריאה שהי' בה סרכא דבוקה ועברה ע"י מיעוך ואח"כ נקרע הקרום בידים טרם שנבדקה היא כשירה אמנם אם לא ידעינן בוודאי שנקרע הקרום בידים רק דאפשר לתלות בידא דטבחא הוא טריפה משום דהא דתלינן בידא דטבחא משום דהוי ספק השקול אבל כאן שהי' סרכא באותו מקום לא תלינן בידא דטבחא ותלינן טפי הנקב בהסרכא וה"נ איכא למימר בנ"ד דעד כאן לא הקילו לתלות הקרע בחוזק הנפיחה אלא היכי דחזינן להדיא שנקרע הקרום בפנינו ודמי לנקרע ע"י סכין דמצד הקרע עצמו לית בי' שום חששא רק דהוי כנאבדה הריאה בלא בדיקה ובזה הוא דאמרינן דהיכי דהבדיקה אינה מעכב בדיעבד גם הקרע אינו מזיק וזהו מה שהקיל בב"א אבל הכא בנ"ד דלא נקרעה הריאה בפנינו רק שבצבצה ונוכל לומר שגם מעיקרא הי' בה הנקב המבצבץ לא תלינן כלל בחוזק הנפיחה אמנם כד מעיינינן שפיר גם זה אינו דעד כאן לא קאמר הפמ"ג התם דלא תלינן בידא דטבחא אלא משום דלא הוי ספק השקול ומשום דהמיעוך קולא גדולה הוא וטפי יש לתלות הנקב בסרכא אבל בנ"ד דכל עיקר החששא דצריך בדיקה מדין תר"לר קאתינן עלה דמדינא דהש"ס אדומה לחודא כשירה ונגלד פורתא לחוד נמי כשירה וכבר הראנו פנים מסבירות דברווחא נוכל לומר דאפי' באדומה שלא נתלבנה ג"כ לא הוי ריעותא וכ"ש בנתלבנה וא"כ למה לא נתלי בחוזק הנפיחה כיון דקיי"ל רוב בהמות כשירות הן ובפרט דהך דינא דתרל"ר כבר צווחו קמאי דקמאי שאין לו שום שורש בש"ס וא"כ מהיכי תיתי נחמיר בי' כולי האי לומר דלא תלינן הבצבוץ בחוזק הנפיח' זהו מה שנלע"ד בדין זה:
ומתוך מה שכ' לעיל בביאור שיטת הרבינו אפרים שמכה שע"י חבל' או מכה מבחוץ שאני נדחו נמי דברי התבו"ש והכרו"פ שכ' דגם הרי"ף ף והרמב"ם ורש"י מודים לדינא לשיטת הרבינו אפרים דמכה בדופן כנגד ריאה אדומה טריפה ולפי מש"כ ליתא לדבריהם וכן דחה בעל ב"א עצמו את דבריהם בקונטרס הראיות לפירושו דפי' שנקוטראה היא מחמת צרירת הדם וגם אנחנו הודינו לדבריו בזה בפירושא דשמעתא אף דלא נראה לי דבריו בפי' שנקוטרא כמבואר לעיל וכיון שכן שפיר יש לפסוק כדברי הט"ז להקל במקום הפסד מרובה במכה בדופן ומראה אדומה כנגדה ולסמוך על דעת רוב הפוסקים החולקים על רבינו אפרים וכמו שפסקו הב"י והמהרש"ל ומכ"ש באיכא ריעותא בריאה עצמה דוה אף לדעת רבינו אפרים נמי כשירה וכמש"כ לעיל:
ודע דכל מה שכתבתי בזה הוא רק ליישב דברי המ"ץ שהכשיר בכל אלה ונמנו עליו להורידו ממצבו וכאשר קדמו אמרי בפתח התשובה כי נשתנו שאלות אלו מדרכי הנשאלים כי באו במעשים שכבר חלפו ועברו לזאת באתי להראות פנים שאין עליו אשם כ"כ להורידו ממצבו בשביל כך ולא יכולתי להעלות על הכתב את כל אשר עם לבבי פן יהי' לו למוקש כמובן:
אבל כשאני לעצמי אני אומר כי בנידון השאלה הנ"ל הדבר צריך תלמוד כי עיקר יסוד ההיתר בנוי על פיסקי הבית אפרים שפסק להכשיר במראה טריפה ונפחוהו יותר מדאי וחלפה המראה ונקרע הקרום וכמבואר לעיל ולענד"נ ברור להחמיר בזה וכמו שפסק התבו"ש דמנ"ל להקל כ"כ בטריפה דאורייתא לתלות דהמראה הייתה עוברת גם ע"י נפיחה כדרכה והקרע במה שנפחו יותר מדאי דהא כיון דבעינן בדיקה מדינא לראות שחלפה המראה ובלא בדיקה דהיינו שנאבדה הריאה קודם שבדקוה בנפיחה לראות אם תעבור המראה וודאי דהיא טריפה וכמו שפסק הב"א עצמו בסי' ל"ח סעי' נ"ה עיי"ש וטריפות זה אינו משום חומרא בעלמא כ"א מעיקר דין התלמוד דכיון דנראה בה מראה טריפה אפי' בשעה שהיא אינה נפוחה א"כ אתרע לה רובא דרוב בהמות כשירות הן דהא יצאתה מכלל רוב בהמות כי רוב בהמות לא נראה בהן מראה אפילו כשאין נפוחות כדאמרינן בכתובות רוב הנשאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול אתרע לי' רובא וכיון דאתרע לה רובא שוב אין כאן חזקת כשרות לומר נשחטה בחזקת היתר עומדת דהא חוקה זו אינה חוקה גמורה וכמש"כ התוס' במס' חולין משום דהיא חזקה שלא נתבררה בשעתה והחזקה אינה רק מטעם רובא דרוב בהמות כשירות הן וכמו שמבואר דהויא חזקה דאתיא מכת רובא וכיון דאתרע לה רובא שוב אין כאן חזקה וכיון שכן וודאי דלא מתכשרא רק בבדיקה דווקא ואם לא נבדקה ונאבדה היא טריפה גמורה מדין התלמוד והן הן דברי התבו"ש בסי' כ"ט עיי"ש ועיין בספ' בינת אדם בשער רוב וחזקה סי' כ"ה שכ' דגם לשיטת התוס' דס"ל להקל בספק השקול מ"מ היכי דנולד בה ריעותה מחיים וכנידון דהרמ"א סי' נ' גם התוס' מודים דתו לא מוקמינן לה על חזקת היתר וכדברי התבו"ש אלא שלא הזכירם בשמו גם בס' ד"ח בפתיחתו לה' שחיטה וטריפות הסכים לזה ולא דמי להא דאמרינן בסי' מ"ח גבי נאבד ביהכו"ס ולא בדקו אם הי' קורט דם מבחוץ או לא דבהפ"מ היא כשירה דדווקא התם דחזינן דלא ניקב מע"לע רק דלכתחילה צריך לבדוק אם יש קורט דם מבחוץ בזה שפיר אמרינן דאם נאבדה ולא ראינו היא כשירה אמנם התם גופי' אי נאבדה קודם שבדקנו אם ניקב מע"לע וודאי דטריפה ועיי"ש בש"ך ס"ק כ"ה וס"ק ל"ב וא"כ גם בנ"ד כיון שיצאתה מהרוב ואתרע לה רובא בעי בדיקה מדינא ואף שבעל חוות דעת בסוף ספרו בסי' נ' השיג על התבו"ש הנה הב"א בשו"ת הנדפס בסוף ספרו סי' כ' יישב דבריו עיי"ש היטיב גם בס' ד"ח יישב דבריו עיי"ש בפתיחתו להל' טריפות וכיון דלא ראינו שעברה המראה ע"י נפיחה כדרכה רק ע"י נפיחה שלא כדרכה עד שנקרע הקרום מלתא דפשיטא דלא עדיף מנאבדה בלא בדיקה וטריפה דהא מה שעברה ע"י נפיחה שלא כדרכ' וודאי דלא מהני וכמו שפסק הוא עצמו דאם דקדקנו לראות שלא עברה בנפיחה כדרכה דטריפה ואין לומר דשינוי מראה בריאה לא הוי ריעותא מחיים משום דאפשר דלאחר מיתה נשתנה וכמו שנזכר הך סברא בבית אפרים בסי' ל"ח ס"ק מ' הבאתיו לעיל עיי"ש מש"כ אפשר שכן הוא מדרך הבעלי חיים ויש להביא עוד ראי' לוה ממאי דאמרינן בש"ס ביבמות ובב"מ סימנים העשוים להשתנות לאחר מיתה ועיי"ש בפירש"י שפי' דקאי על המראה דאם הוא לבן נשתנה לשחור או איפכא וא"כ לא ברירא הך מלתא אם נולד בה ריעותא מחיים דזה וודאי אינו דא"כ בכל מראות הטריפות נימא הכי דהי' מקודם מראה כשירה ונשתנו לאחר מיתה למראה טריפה ולדברי הפוסקים דבספק דנוכל לומר דנעשה לאחר שחיטה תלינן להקל מטעם דרוב בהמות כשירות הן א"כ גם כאן נתלה דנשתנה לאחר מיתה ונפל הך דינא דמראות טריפות בבירא אלא ע"כ דקים להו לחז"ל דהנך מראות דראיה אינם עשוין להשתנות לאחר מיתה וא"כ תו הוי כריעותא מחיים ודו"ק:
לכך נראה בעיני ברור להחמיר בהך מלתא ודלא כהב"א רק היכא שיש לתלות הנקב בידא דטבחא שפיר יש לפסוק דכשירה ומה שנפחוה יותר מדאי אמרינן דגם בחי' היתה נפוחה כ"כ דסתם בהמות נפוחות בחייהן יותר דהא לא חלקו הפוסקים בעברה המראה ע"י נפיחה בין נפיחה לנפיחה ובכל גווני כשירה רק היכי דצריכינן למימר דנקרע הקרום במחמת חוזק הנפיחה בהא נראה להחמיר דכיון דצריכינן למימר דנפיחה זו היא יותר מדאי וע"י נפיחה יותר מדאי לא סמכינן בהעברת המראה תו הוי כנאבדה בלא בדיקה וטריפה דהא כל הפוסקים דנו דין קרע כנאבדה בלא בדיקה ועכ"פ הא וודאי דאף דהב"א דהיקיל לא היקל רק בנקרע לפנינו דהוי כנאבדה אבל מתלי וודאי דלא תלינן אם בצבצה הריאה לומר דהנקב בא ע"י חוזק הנפיחה כיון דאיכא למימר דגם מעיקרא הי' בו נקב דהא כל פסולי המראות שמנו חז"ל הוא משום שסופו לנקוב וא"כ וודאי יש לתלות טפי הנקב במראה ולומר שכבר פעלה המראה את פעולתה לקלקל קרומי הריאה ובשביל זה נקבה גם מעיקרא ומה שחלפה המראה הוא מחמת חוזק הנפיחה וא"כ אזדא לה ההיתר מש"כ בזה מפסקי הב"א כיון דעיקר דינו לא נהיר וגם לתלות גם הב"א מודה דלא תלינן וא"כ על מה נסמוך להתיר מיהו בנ"ד אכתי יש לומר דלא מיבעי בנקרע בפנינו דתלינן אלא אפילו מתלי נמי תלינן כיון דכל עיקר החשש אינו רק משום חל"ר וכמש"כ לעיל ומכש"כ לפי זה שהראתי פנים לומר דאפילו באדומה ולא נתלבנה נמי לא מקרי ריעותא לכך שפיר יש לומר דאפילו מתלי נמי תלינן דבסברא כל דהוא דיו להכשיר הך דינא דתר"לר אלא שעדיין אני חוכך בזה מכמה טעמי חדא דהפוסקים לא הזכירו רק דנפחוה יותר מדאי והיינו כי הרבו לנפוח אותה כמה פעמים במשך זמן ארוך אבל נפיחה פתאום בחוזק שלא כדרך הנופחים סתם זה לא שמענו וכי נפל עלי' פחד פתאום אתמהה ועוד לא ידעתי אם הנפיחה יותר מדאי דרכה לנקוב נקב דק הצריך בדיקה ע"י נפיחה ומלשון הפוסקים דנקטו ונקרע הקרום משמע שמדרך הנפיחה לעשות קרע גדול מפני שאינה יכולה להכיל בקרבה את הרוח כעין הנופחים בשלחופית הרבה יותר מדאי עד שאינה יכולה לכלא את הרוח היא נקרעת ומשמעת קול חזק כעין הקול היוצא מכלי נשק (שקורין ביקס) וכן ראיתי כמה פעמים בריאה שנקרעת בקול ע"י מרבית הנפיחה אבל לעשות נקב קטן כחודו של מחט וודאי דאינו ע"י נפיחה הרבה כאשר יעיד ע"ז החוש אף ששאלתי לשו"ב מומחה ואמר שגם זה הוא יוכל להיות ע"י ריבוי הנפיחה מ"מ אין דעתי סומכת עליו בזה כי הוא נגד החוש והשכל ועוד חל מלשון איז צו ריבין דיא ריאה משמע שאין הנגלד כאחד בשטח קצת רק מלא נקבים דקים וכיון שכן אי אפשר לראות בראי' היטיב אם הקרום התחתון יפה ושלם וכבר כתבתי דראי' זו מעכבת אפילו בדיעבד לזאת אם הי' בא עובדא כזה לידי לכתחילה הייתי מטריפה בלי ספק:
דוד טעביל במה' משה זלל"הה