שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
חלק יו"ד · סימן יא
נשאלתי מכבוד ידידי הרב המובהק מוהרר ארי' ליב שמרי' נ"י הרב דק"ק פוחאוויטש בדין בהמה שהוחלקה על הקרח ונפלה ואח"כ אינה מהלכת הילוך יפה מה דינה אם יש לחוש בזה לריסוק אברים או לבדיקות ח"י טריפות ואנן לא בקיאין בזה ודעתו בזה שלא לחוש לזה כלל רק שרב אחד רצה להורות בזה לאיסור ונשאלתי מאתו לחוות דעתי בזה וגם שלח לידי קונטרסו של הרב המטריף וביאר שם כל טעמו ונימוקו בזה:
תשובה בנידון שאילתא דשאילנא קדמוהי בדבר השוורים המחליקים עצמם על הקרח ונופלים ואינם מהלכים הילוך יפה או שאינם מהלכים כלל האם יש לחוש בזה לר"א או לבדיקות כל הח"י טריפות ואנן לא בקיאינן בזה או לכה"פ לבדיקת חוט השדרה אשר גם בזה יש ספק אם אנו בקיאים בזה הנה הגם כי לענין עיקר הדין האריכות בזה אך למותר כי הדין פשוט וברור לכל מבין עם תלמיד דלית בי' משום חשש ריסוק אברים להצריכה שהיית מעל"ע ובדיקת ח"י טריפות כיון שהנפילה היתה בפחות מי"ט ומעולם לא שמענו מרבנן קשישאי לחוש בזה לר"א או לבדיקת ח"י טריפות רק דחיישינן לבדיקת בוקא דאטמא דש"מ מפני שזה הוא דבר המצוי באותו השוורים שתחליקים על הגליד וגם זה לא משום חששא דחבטא כי באמת בחבטא שהוא פחות מי"ט לית בי' שום חששא המביאה לידי טריפות רק כי בעת שמחלקת עצמה ומפרדת רגלי' זו מזו בטרם נפילתה לארץ שכיח עי"ז שתינשוף הבוקא מדוכתי' ולכך מצריכינן לבדוק אח"ז מפני שהוא דבר המצוי כאשר יעידו ע"ו החוש והניסיון הגם שלא נתבאר כן בפוסקים ועיין בפתחי תשובה סי' נ"ה ס"ק ד' שהביא קרוב לזה בשם תשובת שבו"י וא"כ אין מהצורך להאריך בזה ואף במקום שהלכה רופפת בידך אחז"ל פוק חזי מאי עמא דבר ומכ"ש בדבר הזה שאין בו שום ספק אך עכ"ז הואיל שנזקקתי להשיב בדין אמינא להשיב לו באריכות קצת למען אהבתינו הישנה וגם למען לא יהא בית מדרשי בלא חידוש וזה החלי בעז"ה:
הנה בעיקר דין נפולה כבר הסכימו כל הפוסקים הראשונים והאחרונים (זולתי הרי"ף) דלא שייך דין נפולה רק בנפלה מגובה י"ט כדמסקינן להדיא בב"ק (נ"א א') דאין חבט בפחות מעשרה ומתניתן באגנדר אגנדורי ור"נ דטריף באריתא דדלאי היינו משום דקסבר דמשחינן מכריסא דתורא וכמבואר כן להדיא בהרמב"ם והרא"ש וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת והרשב"א בתוה"א ובקצר ובטוש"ע ולית מאן דחש להא דמשמע מדברי הרי"ף דאפילו בפחות מי"ט נמי חיישינן לנפילה והר"מ בהגהות שסביב האלפסי דעתו להגיה כן גם בהרי"ף וכמו שהוא כן בנוסחאות ספרי הרי"ף שלפנינו ולדעתו גם הרי"ף סובר כן דפחות מי"ט לא חיישינן לנפולה ועכ"פ איך שיהי' דעת הרי"ף הדין דינא לית בי' שום ספיקא דבפחות מי"ט ל"ח לנפילה דאנן בתר רוב הפוסקים אית לן למיזל דהמה רוב מנין ורוב בנין ובפרט שטעמו של הרי"ף נעלם ממנו דלמה דחה סתמא דמסקנא דסוגיין דפרק הפרה מבלי שום טעם:
אלא שהרב בתב"וש בסי' ל"ב יצא לידון בדבר החדש ולומר דגם בנפלה בפחות מעשרה ואח"כ אינה מהלכת הילוך יפה דהיונו שהיא צולעת בעינן למבדק בחוט השדרה ודקדק כן מדברי הש"ע דסי' ל"ב שכ' וז"ל בד"א שלא נודע שנפלה אבל אם נודע שנפלה חוששין והש"ך פירש דר"ל בנפילה גמורה שנפלה מגובה י"ט וכן כ' הפר"ח והוקשה לו להתבו"ש דא"כ לאיזה צורך כתב וה הש"ע כאן כיון שכבר כתבו בסי' נ"ח בדיני נפולה שהילוך שאינו יפה אינו מוציא מידי חשש נפילה ועוד דקדק כן מדברי הרשב"א עצמו שבתוה"ק (אשר הך דינא דכ' הש"ע הוא לקוח ממנו) שכ' וז"ל במה דברים אמורים שלא נודע שנפלה אבל אם נודע שנפלה חוששים שמא עם נפילתה נפסק חוט השדרה ולכך גוררת רגלי' שפסיקת חוט השדרה מצוי עם נפילתה ע"כ והביאו הטור סס"י ל"ב והוקשה לו להתב"וש למה כתב הרשב"א דחיישינן שמא נפסק חוה"ש בלבד הכי ה"לל דחיישינן לריסוק כל האברים ולבעי בדיקה בכולהו כדין נפולה ולכך קמפרש התבו"ש דהרשב"א מיירי בנפלה בפחות מעשרה טפחים וכינה אותה בשם נפילה קלה ולכך אתי שפיר דבאמת לא בעינן בזה בדיקת כל האברים רק דמ"מ בעינן בדיקת חוה"ש ואפי' בנפילה קלה זהו תוכן כוונת התבו"ש והשיג על הש"ך דמפרש כפשוטו דמיירי בנפילה גמורה גם הרב בעל נודע ביהודה בהגהותיו לש"ע הנקרא בשם דגול מרבבה דקדק כן מדברי הש"ע כמו שדקדק הת"בוש וכן הוא בספרו נוב"ק סי', כ"ב ובנוב"ת עיי"ש:
ובספר דרך חיים השיג על התבו"ש ואין דבריו מובנים דמה שהקשה מההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי דאמרינן שם דבעינן גובה י' טפחים והא התם לא עמדה ולא הלכה והרי ריעותא לפניך ומ"מ בעינן י' טפחים אינו כלום דשפיר בעינן התם י' טפחים דווקא דאל"כ למה טרפי' ר"נ הי' לו לבדוק את החוט ואם נאמר דבאמת בדק את החוט ונמצא שנפסק א"כ מאי קאמר ר"נ אי שקול מרי' דהאי תורא כו' לא אפסדי' לתורא דשוה כמה קבי כו' הא אי הוי משהא אותו ג"כ הוי טרפה כיון שנפסק החוט אלא ע"כ שלא בדק כלל ומ"מ טרפי' ר"נ לכך בעינן שפיר י"ט ומה שהקשה שם עוד וז"ל ועוד להתב"ש היכי משכחת לה לחלק בין י' טפחים או לא ממ"נ אי הלכה כדרכה אפי' בנפילה מי' טפחים כשירה ואי לא אפי' בפחות מי"ט אסורה כיון דאיכא ריעותא ודוחק לומר דהנ"מ לענין שאר איברים דבפחות מי"ט ל"ח אלא לחוהש"ד כמ"ש התב"ש דגם בהא אין לדבריו טעם מדוע לא חיישינן לשאר איברים דצריך ג"כ בנפילה הילוך יפה דווקא כו' עיי"ש בדבריו גם בזה אין דבריו מובנים דהא זה הוא עיקר חידושו של התב"ש דבפחות מעשרה לא חיישינן לשאר אברים רק לחוה"ש ודקדק כן מדברי הרשב"א ואף כי הסברא דחוקה קצת מ"מ כיון שמדברי הרשב"א מוכח כן וגם יתר דבריו שכ' שם בדרך חיים המה דברים מגומגמים כמבואר לכל מעיין עיי"ש.:
אך לענ"ד נראה דלא כהתבו"ש דנחזי אנן האיך כוונתו לפרש בדברי הרשב"א דאם כוונתו לפרש דהרשב"א ס"ל לדבר פשוט מסברא שפסיקת חוה"ש הוא דבר המצוי בנפילה שהוא פחות מי' טפחים א"כ תיקשה חדא דמנין לו להרשב"א לומר כן מסברא בעלמא ומי הוא אשר עמד בסוד סתרי הטבע לדעת זאת מסברת הלב ואין זה אלא דברי נביאות ועוד קשיא טובא אס"ד דגם בפחות מי' טפחים נמי מצוי הוא פסיקת חוה"ש א"כ היכי אמרינן בב"ק דף ג' ע"א וקים להו לרבנן יו"ד עבדן מיתה ט' נזקין עבדי מיתה לא עבדי הא לפי דבריו אפי' בפחות מי"ט נמי עבדי מיתה כיון דאפי' בפחות מי"ט נמי מצוי פסיקת חוה"ש ונעשית טריפה וטריפה אינה חי' ותו דא"כ אפי' בפחות מעשרה נמי ליחייב על מיתת השור ואמאי תנינן היו פחותין מי"ט ונפל שמה שור או חמור ומת פטור דהא כיון שמצוי הוא פסיקת חוה"ש וטריפה אינה חי' א"כ וודאי דאפשר שתמות מיד מהטריפות שנולד בה דאטו טריפה מוכרחת לחיות פחות מי"ב חודש דעד כאן לא קאמרינן רק דטריפה אינה יכולה לחיות י"ב חודש ובפחות מי"ב חודש יוכל להיות שתחי' אף שהיא טריפה אבל שיהי' מוכרח להיות שהטריפה תחי' עד פחות מי"ב חודש זה לא שמענו מעולם והסברא נותנת בבירור כיון דהטריפות הוא מכת מות א"כ וודאי דאפשר שתמות גם מיד וכיון שכן תיקשה דהי' לחייב גם על המיתה אף בפחות מי"ט כיון שהוא דבר המצוי להיות ע"י פסיקת החוט וא"כ אפשר שעי"ז מתה ולחייב ודוחק גדול לומר דהוו בדקינן בחוה"ש אם הי' שלם אז הי' פטור על מיתת השור דדבר זה לא נזכר בשום מקום ועוד דאפי' אם החוט שלם נמי לתחייב משום דהוי תחילתו בפשיעה לגבי פסיקת חוה"ש וסופו באונס וכמש"כ הרשב"א בחידושיו לב"ק וליכא לפלוגי בין טריפות לתשלומין דא"כ מאי מקשה רבא לר"נ ממתניתן ודו"ק ועוד קשה טובא דא"כ בבית פחות מעשרה טפחים אמאי פטור מהמעקה כיון דגם בפחו' מי"ט נמי מצוי פסיקת חוה"ש שהוא מכת מות דטריפה אינה חי' וכמו שהקשה הרב בנוב"ק עיי"ש אלא ע"כ צריך לומר דגם התבו"ש לא כיון מעולם לפרש כן בדברי הרשב"א שיהי' מצוי פסיקת חוה"ש בנפלה בפחות מי"ט רק דהכי כוונתו דכיון דאתילד בה ריעותא שהיא משדרא כרעא בתרייתא אשר הריעותא הזאת נוכל לתלות בפסיקת חוה"ש דע"י פסיקת החוט רגיל להיות כך וכדחזינן דרבינא חש להא מלתא אפי' בלא נפילה והיינו ע"כ משום דהריעותא מורה ע"ז וא"כ נהי דלא קיי"ל כרבינא ואמרינן שגרונא שכיח חוה"ש לא שכיח מ"מ זהו דווקא בלא נפילה כלל אבל בנפלה אפי' בפחות מי"ט תו אית לן למיחש לפסיקת חוה"ש כיון שהריעותא מורה ע"ז וה"ק הרשב"א שפסיקת חוה"ש מצוי עם נפיל' ור"ל כיון דבנפיל' מי"ט מצוי להיו' פסיק' חו"ה דהא בעי בדיק' בכל הח"י טריפות אשר גם פסיקת החוט הוא מכללם וכיון שכן גם זו שנפלה בפחות מי"ט ומשדרא כרעא בתרייתא המורה על פסיקת חוה"ש אית לן למיחש ולומר דבהמה זו חלושה בטבעה ואהני בה נפילתה אף שהוא פחות מי"ט למפסק חוה"ש דילה ובאמת בלא ריעותא המורה ביחוד על פסיקת חוה"ש דהיינו שלא עמדה כלל לא חיישינן אפי' לפסיקת תוה"ש וכן כ' הר"ב בנוב"ק לדעתו עיי"ש ולפ"ז לא קשיא תו מה שהקשינו אך באמת גם זה אינו כלום דאס"ד דכל היכי דאיכא ריעותא תו חיישינן לדלמא הייתה חלושה בטבעה ואהני בה הנפילה אף שהיא פחותה מי"ט א"כ כל שלא עמדה נמי ניחוש לה לדלמא הייתה חלושה בטבעה ונתרסקה גם בפחות מי"ט כאשר יורה ע"ז הריעותא דלא עמדה דבוודאי אין לך ריעותא גדולה מזה והא וודאי ליתא דא"כ אין נ"מ כלל בין י' לפחות מי' אלא ע"כ צ"ל כיון דקיי"ל דבפחות מי' לא הוי חבטא א"כ אפי' היכי דאיכא ריעותא דלא עמדה נמי לא חיישינן ותלינן הריעותא בדבר אחר וכדאמרינן בש"ס גבי זכרים המנגחים אע"ג דמידוו וקיימי צימרא בעלמא הוא דנקיט להו וכן בקפצה מעצמה מראש הגג או אפי' מארובה שבגג דלית לה מידי למסרך דלא חיישינן לה משום דאמדה נפשה כדאמרינן בש"ס הדבר פשוט אף דאיכא ריעותא דלא עמדה אפ"ה לא חיישינן לה ואמרינן דצימרא בעלמא הוא דנקיט לה ולא חיישינן לומר כיון דאיכא ריעותא דלא עמדה אימא לא אמדה נפשה יפה וגם בהניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה נמי לא חיישינן לומר דלמא אחרים הפילוה כיון דאיכא ריעותא דלא עמדה לפנינו אלא ע"כ כל שהנפילה מצד עצמה אין בה משום ר"א לא אכפת לן בריעותא ותלינן הריעותא בדבר אחר וא"כ ה"נ דכוותה בצולעת או דמשדרא כרעא בתרייתא לית לן למיחש למידי אפי' לפסיקת חוה"ש כיון שהנפילה מצד עצמה אין בה משום פסיקת חוה"ש ותלינן בשגרונא דמ"ש ריעותא דצולעת המורה ביחוד על פסיקת חוה"ש מריעותא דלא עמדה המורה על ריסוק איברים ועל יתר מיני טריפות דוודאי מצד הסברא אין לחלק ביניהם כלל ועוד דאס"ד דאיתא להך סברא דאף דפסיקת חוה"ש אינו מצוי בנפילה בפחות מי"ט מ"מ כיון דאיכא ריעותא לפנינו חיישינן לה לענין טריפות וא"כ סוף סוף הדרא קושיא לדוכתי' מאי פריך רבא על ר"נ ממתניתן דבעינן בור עמוק עשרה אימא דשאני לענין טריפות דכיון דאיכא ריעותא לפנינו חיישינן אפי' לדבר שאינו מצוי סוף דבר שדברי התב"ש המה מופרכים מכל צד ואינו כדאי במה שדקדק מדברי הרשב"א לחדש דין חדש שלא נזכר בדברי הפוסקים שקדמוהו ולא עוד אלא שמתוך זה הוצרכו לכנס בפרצות דחוקות ולחלק ולומר דבהלכה והיא צולעת גרע טפי מלא הלכה כלל אשר בלי ספק היא סברא הפוכה לגמרי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ועוד חילק בנוב"ת בין צולעת על רגל א' ובין משגרא ב' רגלי' וכל אלה הסברות אין להם על מה שיסמכו והמה בנויים על סברת הכרס בלבד וגם מי הגיד לו שבצולעת על רגל א' ליכא למיחש לפסיקת חוה"ש דהא לסברתם גם זה נוכל לתלות דנפסק פי פרשה מצד א' ולכך היא צולעת על רגל א' בלבד ולכך נלע"ד דאין לחוש לדברים אילו כלל ועיין:
שוב ראיתי שעיקר דיוקו של התבו"ש במה שמדייק בדברי הרשב"א אינו כלום והרשב"א וודאי דלא כיון לוה מעולם דאף שמדבריו שבתוה"ק אפשר לדייק כן מ"מ הלא ידוע שכל דבריו שבקצר המה לקוחים מדבריו שבתורת הבית הארוך ובתו"ה הארוך ודאי דליכא לפרושי כן ואדרבה מוכח להדיא להיפוך מדברי התבו"ש וז"ל הרשב"א בתוה"א ההיא אמרתא דהוית בי בר חביבא דהויא משדרא כרעא בתרייתא ה"ג בספרי דווקאני אבל בהלכות גדולות גריס בה דנפלה מאיגרא ולפי גירסא זו אפי' נפלה ומשדרא כרעא לא חיישינן לה ואינו מחוור דהא טעמא דקמפרש בגמ' משום דשיגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח ואי בנפלה חוה"ש וודאי שכיח עכ"ל עוד כתב שם הרשב"א בדף שאח"ז וז"ל מקצת רבוותא ז"ל יש שפסקו כרב הונא בר יהודה אמר רב דכל שפשטה ידה לעמוד אעפ"י שלא עמדה עקרה להלך אעפ"י שלא הלכה וכן פסק הרב בעל הלכות והרב בעל העיטור ונראה טעם דבריהם וכו' אבל רבינו אלפס"י ז"ל ובספר התרומות ובתוס' רבותינו הצרפתים פסקו דווקא כשעמדה וכשהלכה וכן עיקר והרמב"ן ז"ל נתן טעם בדבר דעקרה רגלה להלך לא מפיק לן מידי חשש דפסיקת חוט השדרה עד שתהלך כדרכה דלא מבעי דאי לא הלכה כלל אלא אפי' הלכה והיא צולעת על יריכה איכא למיחש לה ותדע לך דהאי אמרתא דהוי בי' בר חביבא דהוי משדרא כרעא בתרייתא ואשתכח דהוי פסיק חוט השדרה ואפ"ה הייתה מהלכת קצת אלא וודאי עד דהלכה כדרכה חיישינן לה ואי אפשר לפרש דההיא בשנפלה ואפ"ה בשהייתה מהלכת קצת לא חיישינן וכדגריס הרב בעל הלכות שהרי דחינו אותה גירסא למעלה מדקאמר עלה חוט השדרה לא שכיח וכן נראים הדברים לעיקר עכ"ל:
והנה מדבריו אלה האחרונים מוכח להדיא דלא כהתבו"ש ולא מיירי הרשב"א כלל בנפילה שהוא פחות מי"ט דאי ס"ד כדברי התבו"ש דמפרש להא דקאמר הרשב"א ואי בשנפלה חוה"ש וודאי דשכיח דמיירי בנפילה בפחות מי"ט א"כ תיקשה לן דמאי האי דקמסיים עלה הרשב"א ואי אפשר לפרש דההיא בשנפלה כו' דמשמע מיני' דאם נפרש הכי יהי' נסתר מזה ראייתו של הרמב"ן ואילו לפירושו של התבו"ש אפי' אם נפרש הכי אפ"ה אין מזה שום סתירה לדברי הרמב"ן דהא כל עיקר ראייתו של הרמב"ן הוא מגופא דההוא עובדא ולא מהשקלא וטריא דשמעתין דאתמר עלה דההיא עובדא התם בסוגיין דזה אינו ענין כלל לראייתו רק דעיקר ראייתו הוא מגופא דההיא עובדא מדקחזינן התם בההיא עובדא שבדקיה ונמצאת פסוקת חוה"ש ואפ"ה הייתה יכולה להלך במקצת הרי חזינן דהילוך שאינו יפה אינו מוציאה מידי חששא דריסוק אברים זהו תוכן ראייתו של הרמב"ן וכיון שכן גם אם נפרש דההוא עובדא מיירי בשנפלה בפחות מי"ט אפ"ה שפיר קמייתי הרמב"ן ראי' דהילוך שאינו יפה אינו מוציאה מידי חשש שלא נתרסק אחד מאברי' כדחזינן התם בההוא עובדא ואף דמסקינן שם דלא צריכינן למיחש לזה משום דחוט השדרה לא שכיח היינו משום שהנפילה הייתה בפחות מי"ט ולכך לא חיישינן לה אבל מ"מ שפיר איכא ראי' מגופא דההוא עובדא דהילוך שאינו יפה אינו מוציאה מידי ספק וכמש"כ הרמב"ן וא"כ בנפלה ממקום שהוא גבוה י' טפחים דבעינן הילוך דווקא בכדי להוציאה מחשש ספק טריפות א"כ הילוך שאינו יפה אינו מועיל כלום וא"כ ראיית הרמב"ן אלימא שרירא וקיימא גם אם נפרש דההיא עובדא מיירי בנפלה בפחות מי"ט ומאי האי דקמסיים הרשב"א עלה ואי אפשר לפרש כו' דאינו ענין כלל לכאן אלא ע"כ צ"ל כפשוטו דהרשב"א מפרש לדברי בה"ג דמוקי לההיא עובדא דמיירי בנפלה ממקום גבוה י"ט וכאשר באמת לשנא דנפלה מאיגרא דגריס בה"ג משמע להדיא דהיא גבוה י"ט דסתם אגרא כן הוא ונמצא דלפי גירסת בה"ג אף בנפלה ממקום גבוה י"ט דבעינן הילוך מדינא בכדי להוציאה מחשש ספק ריסוק איברים ואפ"ה מסקינן התם דשגרונא שכיח חוה"ש לא שכיח א"כ מוכח מזה דאפי' הילוך שאינו יפה מוציאה מחשש ספק ריסוק איברים וזהו וודאי היפוך מדברי הרמב"ן ולכך שפיר קמסיים עלה הרשב"א ואי אפשר לפרש דההיא בשנפלה כו' ור"ל דנפלה ממקום גבוה י"ט וא"כ יהי' מוכח ממסקנא דסוגיין דלא כהרמב"ן דהא חזינן דהייתה משדרא כרעא בתרייתא ואפ"ה מסקינן דחוה"ש לא שכיח וע"ז קאמר הרשב"א דאותה גרסא אינו עיקר שהרי דחינו אותה גרסא למעלה וא"כ מוכח להדיא מדבריו דמאי שכתב למעלה בדחיית דברי בה"ג וז"ל ואי בנפלה חוה"ש וודאי שכיח דמיירי בנפלה ממקום גבוה י"ט דווקא ודלא כדיוקו של התב"ש ובר מן דין נמי מדברי הרשב"א הראשונים בלבד אין כאן דיוק כלל דהא עיקר דיוקו של התב"ש הוא מדקמסיים ואי בנפלה חוה"ש וודאי שכיח ולא קמסיים ואי בנפלה חיישינן לריסוק איברים ובאמת אין זה דיוק כלל משום דהרשב"א בא לדחות דברי בה"ג מלשנא דהש"ס דקאמר חוה"ש לא שכיח ואי בנפילה וודאי שכיח לכך נקיט לשנא דחוט השדרה דנקיט הש"ס וזה פשוט:
ומעתה אחרי שהוכחנו מדברי הרשב"א בתוה"א שדיוקו של התבו"ש אינו כלום ואדרבה מוכח שם להדיא להיפוך מדבריו א"כ וודאי דלית לן לדיוקי כלום מדבריו שבתו"ה הקצר כי המה לקוחים מדברי הארוך ועיקר כוונתו הוא לדחות גירסת בה"ג דגריס בעובדא דבי בר חביבא דנפל מאיגרא ולזה נקיט (בלשני') שפסיקת חוה"ש הוא מצוי עם נפילתה כלשנא דהש"ס ומכ"ש דלית לן לדיוקי כלום מדברי הטור והשו"ע שאינם רק העתק מדברי הרשב"א והרשב"א כתב לעיקר הך דינא הכי משום דמכאן מוכח לדחות גי' בה"ג ועיקר הך דינא דכ' הטוש"ע בסי' נ"ח דהיליך שאינה יפה אינו מועיל להוציאה מחשש נפילה נלמד מכאן מדקאמר חוה"ש לא שכיח ולזה כתבו הטוש"ע נמי להך דינא כאן אצל הך דינא דנפיק מעובדא דבי' בר חביבא וכיון שכן אין כאן דיוק של כלום מדברי הטוש"ע ולכך אין לחוש לזה אפי' לכתחילה וזה ברור:
ולרווחא דמלתא אמינא בה עוד טעמא שהרי בעיקר דברי הרמב"ן במה שדחה לדברי בה"ג מגופא דההוא עובדא דההיא אמרתא שהייתה פסוקת חוה"ש ואפ"ה הייתה מהלכת קצת שמע מיני' שהילוך שאינו יפה אינו מוציאה מידי ספק ומכ"ש עקרה רגלה להלוך ולא הלכה כלל כבר כתב ע"ז הרב ביש"ש פ"ג דחולין סי' ס"ה וז"ל ואני אומר אף שיצאו הדברים מפי עוקר הרים לא ישרו בעיני כו' ותוכן כוונתו הוא משום דיש לחלק שאני היכי דעקרה רגלה ושחטיה מיד ולא בדקנוה לראות אם מהלכת יפה אם לא דאמרינן כיון שעקרה רגלה להלוך מסתמא הייתה מהלכת הילוך יפה וכשירה אבל היכי שראינוה להדיא שאינה מהלכת הילוך יפה והיא צולעת גרע טפי זהו תוכן כוונתו אף שאין זה לשונו ונסתייע לזה מתשובת מהרי"ק עיי"ש ולענ"ד נראה דאי משום הא לא אריא ואינו כדאי בדברים אילו לדחות דברי הרמב"ן דסוף סוף כיון דמשכחת לפעמים שיכולה להלוך הילוך שאינו יפה א"כ במה יצאת מידי חשש נפולה במה שעקרה רגלה להלוך וניחוש לדלמא לא הייתה מהלכת הילוך יפה ומנ"ל לומר דמסתמא הייתה מהלכת הילוך יפה כיון דאיכא ריעותא דנפילה לפנינו אך אחרי שהורשינו מפי הרב מוהרש"ל להתבונן בדברי הרמב"ן ולדקדק בהן נלע"ד דעדיפא מיני' יש להקשות על דבריו דמאי ראי' מייתי כלל מגופא דההוא עובדא שהייתה פסוקת חוה"ש ואפ"ה הייתה מהלכת קצת אטו בלא"ה לא ראה מימיו טריפה מהלכת הלא כל הטריפות שבאברים הפנימים וודאי שאינם מזיקים לה כלל לענין הילוכה וכל טריפות דבי מטבחיא יוכיחו שהיו מהלכים בחיותם הילוך יפה כדרך כל הבהמות הבריאות וא"כ בלא דברי בה"ג נמי תיקשה לי' מאי מהני אפי' הילוך יפה דהא אכתי איכא למיחש לנקיבת הלב והריאה והדקין וכדומה אשר ההילוך יפה אינו מועיל להוציא מידי ספק זה כלל והלא נפולה שאמרו צריכה בדיקה מכפא דאטמא כו' בכלל זה הוא כל הטריפות דנקיבת האברים הפנימיים וא"כ במה יצאנו מידי חשש זה ע"י הילוך יפה אלא ע"כ צ"ל דאף ששארי טריפות שנטרפים ע"י נקיבת האברים הפנימים מהלכים הילוך יפה מ"מ נפולה זו אי איתא דאהני בה נפילתה למנקב אברים הפנימיים דילה וודאי דהייתה מהני בה נפילתה שלא תוכל להלוך הילוך יפה וכה"ג כתבו הרשב"א והר"ן לענין הבדיקה דהא נקב משהו במקום שאינו ידוע גם בימי חכמי הש"ס לא היו בקיאים וא"כ איך אמרו צריכה בדיקה דמשמע מיני' דמהני לה בדיקה ותירצו דאם איתא דע"י נפילה נעשה נקב בוודאי הי' קרע גדול עד שאפשר לבודקו וה"נ דכויתי' צ"ל לענין הא דמהני הילוך יפה וכדכתיבנא וכן כ' להדיא הר"ן וז"ל הלכה אינה צריכה בדיקה ואעפ"י שהטריפות חיות יב"ח ומהלכות שאני הכא דאם איתא שמחמת החבט נטרפה לא הייתה יכולה לילך עכ"ל וכיון שכן אין בדחיית הרמב"ן כלום אפי' לפי גרסתם דלא גרסי בההיא עובדא דנפל מאיגרא דאף דמצינו בההוא עובדא שהייתה מהלכת קצת אף שהייתה פסוקת חוה"ש מ"מ זהו דווקא בלי נפילה אבל ע"י נפילה אי איתא דאהני בה נפילתה למפסק חוה"ש דילה וודאי דהייתה מהני בה נפילתה שלא תוכל להלך כלל אפי' הילוך שאינו יפה גם מה שהקשה הרשב"א על גירסת בה"ג דגריס בההיא עובדא דנפל מאיגרא שהקשה עלי' הרשב"א דא"כ איך אמרו עלה חוה"ש לא שכיח והרי פסיקת חוה"ש היא מצוי עם נפילתה ולענ"ד גם זה אינו קושיא כ"כ לפי מה שביארנו משום דהבה"ג אזיל בזה לשיטתי' דפסק כמ"ד עקרה רגלה מהני כמו הלכה ולכך אפי' מהלכת הילוך שאינו יפה נמי מוציאה מידי חשש נפולה והיינו מטעמא דכתיבנא דאם איתא דאהני בה נפילתה למעבד בה שום מכה המטרפת וודאי דהייתה מהני בה נפילתה שלא תוכל להלך כלל אפילו הילוך שאינו יפה וא"כ כי היכי דכתבו הפוסקים וכן הוא בשו"ע דלאמר שהלכה ד' אמות ואף דאמ"כ אינה יכולה להלוך או אפי' לעמוד אפ"ה אין חוששין לה תו משום נפילה ותלינן הריעותא בדבר אחר וא"כ ה"נ דכוותי' לדעת בה"ג כיון שעקרה רגלה להלוך ומכ"ש במהלכת הילוך שאינו יפה נמי יצאתה מידי חשש נפולה דאם איתא דאהני בה נפילתה לא הוית מצית למעקר רגלה כלל וכיון שעקרה רגלה תו תלינן הריעותא שאינה יכולה להלוך הילוך יפה בדבר אמר ושפיר מיושבים דברי בה"ג ולק"מ לא מה שהקשה עליו הרמב"ן ולא מה שהקשה עליו הרשב"א ובאמת תמה אני על עצמי דאטו קושיית הרמב"ן היא על הבה"ג לבדו הא גם על רב הונא בר' יהודה עצמו דאמר עקרה רגלה כו' נמי קשה כן אלא ע"כ דאין זה קושיא וכדכתיבנא מיהו הרשב"א והרמב"ן אזלו בזה לשיטתם דס"ל דנפולה זו שאמרנו צריכ' בדיק' אינה צריכ' בדיק' אלא מחשש ריסוק ומחשש קרעים גדולים אבל בנקבים לא בעינן למבדק כלל שכן כתב בתו"הא וז"ל ומסתבר' לי דלריסוק או לקריעה חוששין אבל לנקב אין חוששין דאם איתא לא הי' לה בדיקה דאי אפשר לבדוק כל האברים הפנימיים שנקיבתן במשהו וכן נראה דעת הרמב"ן עכ"ל וט"ס הוא בחידושי הרשב"א על מס' מולין שכ' שם וכן הוא דעת הרמב"ם וצ"ל וכן הוא דעת הרמב"ן משום דהרמב"ם ס"ל בהיפוך דאפי' מנקבים צריכינן למבדק וכמו שהוא בתשובות הרשב"א שנכתוב חוה"ש להלן ובתשובותיו ח"ג סי' רט"ו האריך בזה עוד להשיב לשואלו אשר שאל אותו שזהו בהיפוך מדברי הרמב"ם דמדברי הרמב"ם משמע שצריך לבדוק גם מנקבים והשיב שכן הוא דעתו לעיקר ושלא כדעת הרמב"ם עיי"ש במש"כ ועיין עוד שם בתשובותיו סי' רמ"ט ולפ"ז תי לא קשיא מה שהקשינו דאטו לא ראה מימיו טרפה מהלכת משום דשאני שאר טרפות הבאות מחמת חולי שאינם רק ע"י נקבים ולכך הם מהלכות אבל טרפות הבאות מחמת נפילה שהוא חשש ריסוק או קרע זה מכאיב לה ביותר עד שלא תוכל להלוך והכי הוי קים להו לחז"ל דע"י טרפות ומכה גדולה כזו אי אפשר לה שתהלך ואה"נ דאם אירע מכה וטרפת כזה ע"י חולי אף שלא ע"י נפילה כמו כן לא הייתה יכולה להלך כי גודל המכה הוא מונע ההילוך ולא משום דאמרינן דשאני טרפות שע"י נפילה דאם איתא דאהני בה נפילתה למנקב האברים הפנימיים מסתמא שלטה מכת החבטה אף באברים החצונים עד שלא תוכל להלוך דזה לא מיישיגן כלל לומר דשלטה המכה גם באברים דלא חזינן בהו שום ריעותא רק דאותה מכה המטרפת בעצמה הבאה ע"י נפילה היא גדולה כ"כ בכמות עד שמכה כזו גם ע"י חולי נמי אי אפשר לה שתהלך ולכך שפיר הביא ראי' מגופא דההיא עובדא דההיא אמרתא לדמות דברי בה"ג ודו"ק:
אך אכתי גם לשיטתם נמי לא ברירא ראייתם כ"כ דהא יש להקשות לפי שיטה זו מהא דא דאמרינן בחולין י"א א' ר"נ בר יצחק אתיא מאלי' דרחמנא אמר חלבו האלי' תמימה וליחוש שמא נפסק' השדרה וכתי' כו' אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא ע"כ וא"כ קשה לפי דבריהם מאי קמייתי ר"נ בר יצחק ראי' דנימא מדקחזינן דהלכה הילוך יפה ש"מ דלא נפסק חוט השדרה דבפסיקת חוט השדרה אינה יכולה להלך הילוך יפה דאם איתא דגם בפסיקת חוה"ש יכולה להלך הילוך יפה א"כ היכי אמרינן גבי נפולה דהיכי דהלכה הילוך יפה אינה צריכה בדיקה הא אכתי איכא למיחש לפסיקת חוה"ש וכמו שהקשו הם מהילוך שאינו יפה כמו כן תקשי לדידהו גם בהילוך יפה דבמה יצאת מחשש ריעותא דפסיקת חוה"ש אלא בע"כ צריך לומר לשיטת' דבפסיקת חוה"ש אינה יכולה להלך הילוך יפה בשום אופן וכיון שכן הד"קל דהא מההוא דרנב"י מוכח דגם בפסיקת חוה"ש יכולה להלך הילוך יפה דאל"כ לא הוי מוכיח מידי ודוחק גדול לומר דרנב"י ס"ל כהך מ"ד דהלכה צריכה בדיקה שלא אליבא דהלכתא כיון דהש"ס מייתי לי' בסתמא וצריך לומר בישוב זה דהא מלתא הוי פסיקא להו להרמב"ן והרשב"א מסברא דפסוקת מוה"ש ברובו יכולה להלך הילוך יפה דכיון דנשאר ממנו אף מקצתו עודנו לא ניתקו הקשרים ויש בכחו לקשר כרעא בתרייתא לגופה כי היכי דלא לישדרו וההוא אמרתא דהוי משדרא כרעא בתרייתא התם נפסק בכולו הוואי ולכך הוי משדרא ולכך שפיר יש לומר לשיטתם דאם איתא דע"י נפילה הי' נפסק חוה"ש בוודאי הי' נפסק מוה"ש בכולו ולא הייתה יכולה להלך הילוך יפה וכעין שתירצנו לגבי' נקבים דאברי' הפנימיים ודו"ק וכיון שכן הדבר מבואר שאין זה ראי' כ"כ:
וכל זה הוא לשיטתם אבל להרמב"ם דס"ל דצריך לבדוק כל האברים הפנימיים גם מחששא דנקבים וכ"כ רש"י וע"כ דצריכינן למימר כהך סברא שכתבנו דאף ששאר טרפות שע"י חולי שנטרפות ע"י נקיבת האברים מהלכות הילוך יפה מ"מ נפולה זו אי איתא דאהני בה נפילתה למנקב איזה נקב באברים הפנימיים וודאי דהייתה מהני בה נפילתה גם באברים החצונים עד שלא תוכל להלך דהכי הוי קים להו לחז"ל ולכך ההילוך מוציא גם מידי חשש ספק נקב גם באברים הפנימים דמדחזינן שלא פעל בה נפילתה כלום באברים החיצונים ומהלכת כדרכה א"כ וודאי שלא עשה בה שום רושם באברים הפנימיים ולזה מטין דברי הר"ן שהבאתי לעיל ומש"כ הר"ן שם עוד בסוף שמעתתא דנפולה וז"ל וא"ת ולימש לנקב משהו דלא מנכר בבדיקה כיון שאין מקומו ידוע כו' וי"ל דאם איתא שמחמת נפילתה ניקבו אברי' קרע גדול הי' וניכר הי' עכ"ל אין כוונתו שהי' קרע גדול באופן שע"י קרע כזה גם ע"י חולי לא הייתה יכולה להלך והא דטרפת מהלכות היינו משום שאין בהם קרע גדול כזה דא"כ לא הוי מקשה מידי לעיל רק דכוונתו הוא שהי' הקרע גדול קצת מנקב משהו באופן שעכ"פ בימי חכמי הש"ס היו בקיאים לבדוק בנקב כזה אף באין מקומו ידוע אבל אה"נ דגם ע"י חולי נוכל להיות נקב כזה ואפ"ה הן יכולות להלך דנקב כזה אינו פועל כלום למנוע ממנה הילוכה רק דאם איתא דנעשה כן ע"י החבט וודאי דהי' החבט פועל כן גם בשאר אברי' עד שלא תוכל להלוך כנלע"ד בדברי הר"ן ודלא כהב"י שהשווה דעתו לדעת הרשב"א ועכ"פ איך שיהי' בזה דעת הר"ן כיון דלדברי הרמב"ם ע"כ דצריכינן להך סברא שכתבנו ובפרט שהדברים מצד עצמם המה דברים של טעם ואינם צריכים סעד לתומכן וא"כ ברוומא נוכל לומר שזהו דעת בה"ג ותו לא קשיא עליו מידי ממה שהקשו עליו הרמב"ן והרשב"א וכדכתיבנא:
וראיתי עוד בר"ן שכתב טעם לפסק הרי"ף דלא פסק להא דאמר ר"ה בר יהודה דעקרה רגלה להלך אעפ"י שלא הלכה וז"ל אבל אפשר לסמוך זה מעובדא דאימרתא כו' דאע"ג דאישתכח דהוי פסיק מוה"ש הייתה מהלכת ועוקרת יד ורגל ודווקא התם משום דלא נפלה הוא דלא חיישינן אבל הכא כיון דצריכה בדיקה אין הילוך ראי' שהיא כשרה עד שתלך כדרכה בשלמא מהלכת כדרכה אעפ"י שאפשר שנקרעו דקין וכרס וכיוצא בהן כיון שכדרכה מהלכת בחזקת בריאה הוא אבל מהלכת שלא כדרכה או עקרה רגלה להלך מה ראי' הוא שלא תאסר אם תבדק עכ"ל עיי"ש ודבריו נפלאו ממני ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים בזה דמאי כוונתו בזה דאם כוונתו לומר דבהלכה כדרכה לא צריכינן כלל שתהי' ההליכה הוכחה שלא אירע לה שום טרפות ע"י נפולה זו משום דבאמת אין זה הוכחה כלל רק דממילא אפי' בלא שום הוכחה כל כמה דלא חזינן בה שום רעותא מעמידין אותה על חזקת בריאותה דמעיקרא וכמו שנראה כן לכאורה מפשט לשונו א"כ תיקשה לן דדבריו סתרן אהדדי עם מה שכתב לעיל מיני' ואעפ"י שהטרפות חיות י"ב חודש ומהלכות שאני הכא דאם איתא שמחמת החבט נטרפה לא הייתה יכולה לילך עכ"ל הרי להדיא דס"ל דההליכה הוכחה גמורה היא שלא נטרפה כלל ובין אם נפרש בכוונתו דס"ל כהרשב"א וכמש"כ הב"י או דנפרש כוונתו כמו שפרשנוהו לעיל סוף סוף הוכחה מיהא איכא וא"כ דבריו סותרין זא"ז ועוד דמאי סברא הוא כלל לומר דכל כמה דלא חזינן בה ריעותא מעמידין אותה על חזקתה דמעיקרא כיון דאיכא רעותא דנפולה לפנינו ועוד דא"כ מ"ט דר"ה ב"י דאמר עקרה רגלה להלך כו' דהא חזינן בה ריעותא ואפ"ה ס"ל דכשרה א"כ ש"מ דס"ל דזה הוי הוכחה שלא נטרפה וה"נ דכוותי' צריך לומר למאן דס"ל דבעינן הלכה כדרכה דההליכה כדרכה הוי הוכחה שלא נטרפה וגם בהיפוך נמי יש להקשות דמ"ט דמ"ד אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה כיון דאין כאן ריעותא לפנינו נוקמא אחזקתה דמעיקרא א ודוחק גדול לומר דפליגי בהך. סברא גופא אי מוקמינן לה אחזקתה דמעיקרא או לא ואם נאמר דכוונת הר"ן הוא דבאמת ההליכה הוי הוכחה והכי קאמר כיון שכדרכה מהלכת ואין בה שום ריעותא באברים החיצונים א"כ זה הוי הוכחה דבחזקת בריאה הוא דאם איתא דאהני בה נפילתה למנקבי' אברים הפנימים בוודאי הייתה שולטת המכה והחבט גם באברים החיצונים עד שלא תוכל להלך וכמו שפירשנו לעיל א"כ הד"קל דאין זה ראי' כלל דשפיר נוכל לקיים פסק של הבה"ג דהכי הוי קים להו לחז"ל דאפי' עקירת רגל נמי הוי הוכחה דאם איתא דאהני בה נפילתה למנקבי' אברים הפנימים אפי' עקירת רגל נמי לא הוי מצית למיעבד וכדכתיבנא לעיל וצ"ע סוף דבר בהא סליקנא ובהא נחיתנא דדברי הבה"ג המה מיושבים היטב בלי שום פקפוק וכדכתיבנא ודוק:
ומעתה מאחר שנתברר בעז"ה שדברי בה"ג דברי טעם הן א"כ הוא סניף גדול להקל בנ"ד שהרי לדעת בה"ג בגדולה מזו דהיינו בנפולה גמורה נמי מהני הילוך שאינו יפה ואפי' עקירת רגל נמי מהני וכבר ידוע שכל דבריו דברי קבלה כמש"כ הפוסקים בכמה דוכתי' וא"כ נהי דלא קיי"ל כוותי' בהא אבל מ"מ הבו דלא לוסיף עלה ולומר דאפי' בנפילה שהוא פחות מי"ט נמי חיישינן לפסיקת חוה"ש בצולעת וכדברי התבו"ש:
שוב ראיתי שדברי המהרש"ל ביש"ש שהבאתי לעיל המה מוכרחים לומר כן לפי גירסת הר"ן דגריס בבה"ג בהיפוך מגירסא דילן והכי גריס ההוא אמרתא כו' דנפיל מאיגרא אמר רב יימר שגרונא נקטי' מתקיף לה רבינא ודלמא חוה"ש איפסק בדקוה ואשכח כרב יימר שהי' חוה"ש שלם ואפ"ה הלכתא כרבינא חוה"ש שכיח ור"ל ע"י נפילה שגרונא לא שכיח ולפ"ז הא דעקרה רג רגלה נמי מהני לדברי בה"ג היינו ע"כ כסברת מהרש"ל דאמרינן מסתמא הייתה מהלכת הילוך יפה ובאמת שסברא זו דחיקא טובא דמנ"ל לומר כן כיון דאיכא ריעותא דנפולה לפנינו וכמש"כ לעיל ומתוך כך הי' נראה לי דגירסת הרמב"ן והרשב"א בדברי בה"ג דגרסי כגירסתינו הוא עיקר דמעתה לא צריכינן לדברי מהרש"ל ואף שגם בביאור הגר"א בסי' ל"ב ס"ק מ"ב וסי' נ"ח ס"ק ט"ז נראה דתפס לעיקר בדברי בה"ג כגירסת הר"ן עיי"ש בדבריו כמדומה לי שהכריע כן בכדי להצילו מקושיית הרמב"ן והרשב"א ובכדי שלא יהי' דבריו מוקשים כ"כ לכך בחר בגירסת הר"ן אבל לפי מה שהעלינו בעזה"ש ליישב דבריו בטוב טעם ודעת גם לפי גירסת הרמב"ן והרשב"א א"כ יותר נראה כגירסתם דדברי המהרש"ל אשר אנו מוכרחין לומר לפי גירסת הר"ן המה דחוקים טובא וכדכתיבנא:
מיהו אף לגירסת הר"ן נמי יש לדון ולומר כן דהלא חזינן לרב יימר דהוי ס"ל דאפי' הילוך שאינו יפה והיא צולעת כההיא עובדא ואפ"ה מהני הך הילוך לדידי' להוציאה מידי חשש נפולה גמורה ואפי' לפסיקת חוה"ש נמי לא חייש דהא ההיא עובדא לפי גירסת בה"ג מיירי בנפולה גמורה וא"כ נהי דלא קיי"ל כוותי' בנפילה גמורה רק כרבינא דפליג עלי' וכדפסיק הש"ס הלכתא כרבינא לפי גירסתו מ"מ זהו דווקא בנפולה גמורה אבל מנ"ל לעשות ביניהם פלוגתא רחוקה כ"כ ולומר דלרבינא אפי' בנפילה קלה שהוא פחות מי"ט נמי חיישינן לפסיקת חוה"ש אלא וודאי דלא חיישינן לזה כלל ודלא כהתבו"ש ודו"ק:
וכ"ז הוא רק לרווחא דמלתא אבל באמת כיון שהוכחנו לעיל דעיקר דיוקו ליתא א"כ אין לנו לחוש לדבריו אילו כלל כנלע"ד ברור:
ומתוך מה שכתבנו נדחו במכ"ש דברי הרב בעל תפארת למשה שהביא הרב המטריף והספר ההוא אינו ת"י רק כי ראיתי מה שהעתיק ממנו הרב המטריף שכתב דבפחות מי"ט אף דלא חיישינן לריסוק אברים מ"מ בדיקה בעי לכל ח"י טרפות ואנן לא בקיאינן בזה ודברים הללו מרפסן איגרי דלדבריו תיקשה כל הנך קושיות שהקשינו לעיל בדברי התבו"ש דא"כ איך אמרו בב"ק וקים להו לרבנן ט' נזיקין עבדי מיתה לא עבדי ואמאי הי' פטור על מיתת השור בבור שהוא פחות מי"ט הא כיון דאיכא למיחש בזה לכל הח"י טריפות א"כ אין לך מיתה גדולה מזו דהא קיי"ל דטריפה אינה חי' דאטו הטריפה מוכרחת לחיות פחות מיב"ח ואי אפשר לה שתמות מיד מן הטריפות שאירע לה הא וודאי בורכא דמלתא דפשיטא הוא כיון שהוכתה מכת מות וודאי דאפשר שתמות מיד רק דאמרינן דיכול להיות נמי שתחי' פחות מיב"ח אבל לומר דהיא מוכרחת לחיות דווקא וודאי דאינו סברא כלל ותו דאמאי פטרינן בברייתא בית שאין גבהו י"ט ממעקה וכמו שכתבנו מזה לעיל וניהו דדברי התבו"ש יש ליישב במקצת ולומר שלא כיון לזה וכמש"ל אך על הרב בעל תפל"מ וודאי דקשיין כל הנך קושיות שהקשינו וכמדומה לי שאפשר שגם בעל תפל"מ לא אמרן לדברים אלו להלכה למעשה רק ליישב דברי הרמב"ם על דרך פלפולא בעלמא אבל למעשה וודאי דאית לן למנקט ככל הפוסקים הראשונים והאחרונים דלא חשו להך מלתא כלל ובאמת לא ידעתי במה יתיישבו דברי הרמב"ם בדבריו אלה דהא הרמב"ם הזכיר שם כמה דינים כגון עוף שנחבט על פני המים ונחבט ע"ג דבר קשה ועוד כמה דינים ובכולם כ' לישנא דחוששין ואכולהו קאי הך כללא שכתב כל מקום שאמרנו חוששין אם שחטה צריך לבדוק והתם מיירי בחבטא י' וא"כ לא יתיישבו בתירוצו כלל וע"כ דצריכינן לומר או כמש"כ הרשב"א והר"ן דהרמב"ם להקל אתא ולומר דחוששין שין דקאמר בש"ס הוא חלוק מדין נפולה דמתני' דוה בעי שהיית מעל"ע וזה לא בעי ובאמת אין דבריו מחוורין בזה וכמו שתמהו עליו הרשב"א והר"ן או דנפרש דבריו כמו שפירשו הרב בעל פר"ח וכבר קדמו בזה הרב בעל מהר"מ מלובלין בתשובותיו סי' צ"ד דהרמב"ם נמי מצריך שהיית מעל"ע רק שקיצר בלשונו עיי"ש בדבריהם וא"כ אין מקום כלל לדברי הרב בעל תפארת למשה ויען כי הספר ההוא איננו ת"י לא ראיתי להאריך בזה ואף כי ראיתי שמקצת דברי בעל תפל"מ מצאתי אותם כתוב בש"מ לב"ק בשם הראב"ד שטרח בזה ליישב דברי הרי"ף מ"מ אין מביאין ראי' מזה כיון שאינם רק התחלת דברים וחסר שם סופו ואפשר שהוא עצמו דחה זאת מכח הנך קושיות שהקשינו ועוד שבלי ספק דלאלו הדברים נתכוין הרא"ש במס' ב"ק שכ' והראב"ד ז"ל דחק ומיישב דברי רב אלפס ולא נראה לי דבריו הרי כי היו לזרה בעיניו הדברים האילו עד כי לא רצה אף להשיב עליהם ועכ"פ דברי הרמב"ם ברורין בעיני שמעולם לא כיון להנך מילי שרצה להעמיס בו הרב בעל תפל"מ כיון שלא נתבארו בו כל הדברים בפירוש וסתירת דברים אלו מבואר להדיא בש"ס ופוסקים וא"כ מי הוא המכריחינו לפרש זה בדברי הרמב"ם ותמה תמה אקרא על הרב המטריף וכי בשביל שמצא בספר דברים שלא הובא בפיסקי אחרונים רצה לסמוך ע"ז בכל כוחו להורות הלכה למעשה כיון דלא הוזכר מזה כלום בדברי הפוסקים המפורסמים אשר מימיהן אנחנו שותין לא בראשונים ולא באחרונים ואדרבה הרשב"א והר"ן פירשו דברי הרמב"ם דלהקל אתא ולא להחמיר כאשר עלה על דעת בעל תל"מ וכל זה פשוט ואינו צריך לפנים:
ומה שרצה הרב המטריף לעשות סמוכים לדבריו אלו מסה"ת הביאו הב"י שכ' וז"ל אילים המנגחים זא"ז ונופלין אין בהם משום ר"א שנועצים ציפרניהם בארץ הא לאו הכי אסורין שמפילין אותם בחוזק וכתב עלה הרב"י וז"ל ואפשר שדעת בעה"ת לפרש זכרים המנגחים אעפ"י שנופלין לארץ אין בהם משום ר"א שאין נופלין אלא מדעת נפיל לארעא פי' בפתע פתאום חוששין וכוונת הב"י פשוטה ומבוארת דדעת בעה"ת לדמות הך דזכרים המנגחים לתורא דבי טבחי דאין בו משום ר"א משום שנופל מדעת ונועץ צפרניו אבל אי, לאו הך סברא דנועץ ציפרניו הוי אסור אף שאינו נופל מגבוה י"ט משום דשאני הכי דמצטרף לוה כח המפילו שמפילו בכח ולכך אית בי' חבטא אפי' בפחות מי"ט והיינו דקמסיים בסה"ת הא לא"ה אסורין שמפילין אותם בחוזק והיינו כמש"כ כן התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן דע"י כח המפיל אפי' בפחות מי"ט נמי אית בי' משום ר"א נפל לארעא פי' בפתע פתאום חוששין ורצה לומר נמי ע"י כח המפיל דאז אית בי' חבטא גם בפחות מי"ט רק שהי' בפתע פתאום באופן דלא שייך בי' לומר צפורניו נועץ ולכך חוששין אפי' בפחות מי"ט והיינו דווק' היכי דמצטר' לזה כח המפיל אבל בלא"ה אין חוששין כלל בפחות מי"ט אפי בנפלה פתאום משום דאין כאן חבטא ולדיאה קמסיים עלה בסה"ת עצמו וז"ל אבל נפלה מאילי' אפי' בלא ידעה מותרת בדלא נפלה מגובה י"ט כדאמרינן בפרק הפרה ההוא תורא כו' עכ"ל והרב המטריף השיא דעתו לדעת אחרת ורצה לפרש דנפל לארעא חוששין היינו שנפלה מאילי' כגון שהוחלקה והוכיח מזה דאפי' בלא צירוף כח המפילה נמי חוששין לריסוק אברים בנפילה פתאומיות אפי' בנפל בפחות מי"ט וזה א נו כדמוכח להדיא מסוף דבריו שהבאתי לעיל וגרם לו זה שלא עיין בספר התרומות עצמו רק במה שמביא הב"י בשמו אבל המעיין בספר התרומות עצמו יראה דליכא לפרושי כן כדכתיבנא מיהו גם לפי מה שהעתיק ממנו הב"י נמי אין פירושו עולה יפה דא"כ מאי האי דכתב בעל התרומות שמפילין אותם בחוזק ודו"ק:
ובעיקר דברי סה"ת אילולי דמסתפינא מקדושתו של הרב"י ז"ל הוי אמינא דט"ס נפל בדבריו וחסר בו בבא שלימה דבאמת לפי פי' הרב"י א"כ דחוק טובא לפרש לישנא דהש"ס כן וגם פירושו בלשון סה"ת דחוק מאוד דא"כ אמאי לא פי' בסה"ת עצמו לשנא דנפיל לארעא דקאמר הש"ס דהיינו שנפל בפתע פתאום וכמו שפירש הרב"י לדבריו וגם לשנא דשמפילים אותם בחוזק דאיתא בסה"ת אינו נופל כלל על הך דאילים המנגחים זא"ז דלעיל מיני' וא"כ הל"ל ונופלים בחוזק והך לשנא מבואר דקאי על תורא דבי מטבחיא הנאמר בש"ס ועוד תיקשה מדוע השמיט בסה"ת הך דינא דשור של בית המטבחיים הנאמר בש"ס ואין מדרכם של הראשונים להשמיט דין הנאמר להדיא בש"ס ואף שזה נלמד מהך דאילים המנגחים זא"ז לפי פירושו של הרב"י מ"מ לא הי' לו להשמיט להך דינא לגמרי כיון שבש"ס הוא מימרא בפני עצמה ואין זה מדרכם של הראשונים ועוד ראיתי בסמ"ג עשין ס"ג בה' טריפות שכ' בדין נפולה ואילים המנגחים זה את זה אין בהם משום ר"א בית המטבחיים שמפילים אותם בחוזק לארץ אין בה משום ר"א לפי שנועץ ציפורני' בארץ אבל באילים המנגחים שנפלו מחמת נגיחה וודאי חוששין כו' אבל נפלו מאיליהן מותרין אם לא נפלו מגובה י"ט כדמוכח בפ' הפרה עכ"ל עיי"ש והמעיין שמה בסמ"ג באותו פרק יראה כי כל דברי הפרק ההוא מראשו עד סופו לקוחים מדברי סה"ת וכמעט ששפה אחת ודברים אחדים להם וגם נרשם שם בסמ"ג בשתי מקומות באותו הפרק מסה"ת סי' י"ח וסי' י"ט וא"כ נראה להדיא שגם בסה"ת יש להגיה כן וחסר בדבריו הך בבא דבית המטבחיים וע"ז קאי הך לשנא דמפילים אותם בחוזק ושיטתו בזה הוא כשיטת התוס' כאשר כן הוא מדרכו דאל"כ לא הוי שתקי הראשונים שבאו אחרי' כמו הסמ"ג וסמ"ק מלהביא שיטתו ולישא וליתן בדבריו וזה נרא' בעיני ברור ובחנ' נתקש' בו מרן הרב"י ודוק:
אך גם לפי פירושו של הרב"י נמי אי אפשר לפרש דהך נפלה בפתע פתאום דפי' בו הרב"י דרצה לומר הוחלקה וכמו שעלה על דעת הרב המטריף דזה וודאי אינו וכדמוכח מסוף לשונו וכדכתיבנא לעיל וכן הוא להדיא בסמ"ק יום חמישי בדין נפולה שכ' וז"ל וטבח המפיל את בהמתו בשעה שרוצה לשוחטה אעפ"י שמטילה בחוזק כשירה לפי שנועצת צפרני' בארץ או אם החליקה ונפלה מאילי' כשירה אעפ"י שאינה נועצת ציפרני' בארץ כיון שלא הפילה בחוזק וכיון שאין גבוה עשרה טפחים מכריסא לארץ כשירה כדאיתא פרק הפרה עכ"ל וכן כתב גם באו"ה סי' נ"ו אות זיין וז"ל וכ' בסמ"ג הטבחים שמפילים הבהמה בחוזק לארץ כו' או אם הוחלקה ונפלה מאילי' כשירה אעפ"י שאינה נועצת ציפרני' כיון שלא הפילה בחוזק וגם אינה גבוה מכריסא לארץ י"ט עכ"ל הרי להדיא מבואר בסמ"ק ובאו"ה שהם עמודי ההוראה אשר כל בית ישראל נשען עליהם להכשיר בהוחלקה כל שאינה גבוה י"ט והגע עצמך דהא נפל' לבו' או מן הגג וודאי דהי' נפיל' פתאומי' וכדאוקמינן במס' ב"ק דחיובא דשור שנפל לבור מיירי בשור שהוא חש"ו וסומא ומהלך בלילה שאין לך נפילה פתאומיות יותר מזה ואפ"ה כל שאין הבור עמוק י"ט לית בי' חבטא למיתה וכן בנפלה מארובה שבגג דלית לה מידי למסרך ואפ"ה בעינן דווקא גובה י"ט ובלא"ה אין חוששין לנפילה אלא ע"כ דכל פחות מי"ט לא חיישינן כלל אפי' בנפילה פתאומיות והיינו משום דלית בה חבטא וע"כ לא מחלקינן בין ידעה בין לא ידעה ובין אית לה מידי למסרך או לית לה מידי למסרך אלא היכי שהנפילה מצד עצמה יש בה שיעור חבטא למיתה דהיינו מגובה י"ט או שנצטרף לזה כח המפילה דאז אפי' בפחות מי"ט נמי יש בה חבטא למיתה בזה הוא דמחלקינן דאפ"ה אם ידעה ואית לה מידי למסרך לא חיישינן לר"א בנפלה פתאום או דלית לה מידי למסרך כגון מארובה שבגג חיישינן לר"א והיינו משום שהחבטא מצד עצמה יש לה שיעור כדי להמית שהוא מגובה י"ט או משום שניצטרף לזה כח המפילה אבל היכי דהחבטא מצד עצמה אין בה שיעור מיתה בוודאי אין שום נ"מ בין אם נפלה בפתאום או לא:
ומה שהביא הרב המטריף עוד בשם ספר תפל"מ להקשות על דברי המרדכי בשם ראבי' הביאו הב"י בלי שום חולק וכן פסק הד"מ דאין לקשור הרגלים של בהמה ולהפיל אותה משום דאם הרגלים קשורות אינה יכולה לנעוץ ציפרני' בקרקע ויש בה משום ר"א והקשה ע"ז דהא לא דמי לבית המטבחיים המבואר בש"ס דצריכינן לטעם ציפורניו נועץ בקרקע הואיל והאדם מפילו בידים אבל כשמפילין אותו ע"י חבלים והאדם עומד מרחוק וע"י החבלים נופלת הבהמה מעצמה וא"כ אף דליכא מידי למסרך נמי ליכא למיחש למידי כיון דאין כאן גובה י"ט המה דברי שגגה כי הדבר פשוט דגם המרדכי מיירי שהאדם מפילו בידים ע"י דחיפה בכח כמבואר להדיא מלשונם עיי"ש במרדכי ובאו"ה:
והאמת אגיד כי אילולי שאמרם מפי הרב בעל תפל"מ לא הי' כדאי להשיב על דברים אלו ולטפל בהן אך כיון שאמרם בשם בעל תפל"מ והמה כתובים על ספר ואפשר שבאמת הוא כן בספר הנ"ל לכך הוכרחתי להשיב על כל פרט ופרט מדבריו וצור ישראל יציליני משגיאות יראיני מתורתו נפלאות אלה דברי ידידו דורש שלומו:
דוד טעביל במ' משה זללה"ה