אור ברסלב
שות בית דוד חלק יו"ד › סימן ב

שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

חלק יו"ד · סימן ב

סימן א

נשאלתי באשה ששהתה זמן רב אחר לידתה ולא טבלה מחמת חולי אך זאת ידוע לה שאין לה ווסת והיא בחזקת מסולקת לראות ופעם אחת עלתה בדעתה לטהר עצמה והפרישה בטהרה וספרה לה ערך חמשה ימים ובתוך כך נתגבר עלי' חולי' ונסעה מהעיר לעיר אחרת אל המקום אשר ישנו שם רופא מומחה להתרפאות מתחלואי' והסיחה דעתה מספירת הנקיים לגמרי ואח"כ בשובה לעירה בדקה א"ע יום אחד ונמצאת טהורה וטבלה לערב מבלי ספירת ז' נקיים מחדש והאשה הנ"ל קשה לה הטבילה ומזיק לה הרבה מאוד באופן שאם לא תעלה לה טבילה זאת יומשך הדבר ומן הרבה ומי יודע עד מתי אם יש שום צד להכשיר טבילה זו בשעת הדחק כזה או לא:

תשובה גרסינן במס' נדה במתניתן (ס"ח ב') הזב והזבה שבדקו עצמם יום ראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור ושאר הימים שבנתיים לא בדקו ר"א אומר הרי הן בחזקת טהרה ר' יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ויום שביעי בלבד ר"ע אומר אין להם אלא יום ז' בלבד ובגמ' תני ר' יוסי ור' שמעון אומרים נראין דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע ודברי ר"ע מדברי כולם אבל הלכה כר"א ופסקו כל הפוסקים דכן הלכה ואף דאין למדין הלכה לא ממשנה ולא מברייתא משום דבפ"ק (ז' ב') פסק הלכה כר"א בד' דברים וזו אחת מהן איבעי' להו הזב והזבה שבדקו עצמם יום ראשון ויום שמיני ומצאו טהור ושאר הימים שבנתים לא בדקו לר"א מהו תחילתן וסופן בעינן והכא תחילתן איכא סופן ליכא או דלמא תחילתן אעפ"י שאין סופן אמר רב היא היא תחלתן אעפ"י שאין סופן ור' חנינא אומר תחילתן וסופן בעינן והכא תחילתן איכא סופן ליכא תו אמרינן התם אמר רב ירמי' אמר רב זבה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה סופרתו למנין ז' נקים ופריך ורב ככותאי אמרה לשמעתי' כו' ומשני כי קאמר רב לבר משלישי בר משלישי פשיטא ומשני לא צריכא כגון דלא בדקה עד ז' ואשמועינן התם תחילתן אעפ"י שאין סופן והכא קמ"ל סופן אעפ"י שאין תחילתן דמ"ד תחילתן אעפ"י שאין סופן הוא דאמרינן משים דאיכא לאוקמינהו אחזקייהו אבל סופן אעפ"י שאין תחילתן לא קמ"ל ופריך איני והא כי אתא רבין אמר מתיב ריב"ח טועה כו' דקיי"ל שבוע קמא ביממא לא מטבילנן לה ואס"ד לא בעינן ספורין לפנינו ביממא נמי נטבלה דלמא יולדת זכר בזוב היא ועבדה לה ספורין ומשני ולאו מי אוקימנא כר"ע דאמר בעינן ספורים בפנינו ופריך ומנא תימרא דלרבנן לא בעינן ספורים לפנינו ומשני דתניא טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי מטבילין אותה ט' טבילות ראיתי ואינו יודע כמה מטבילין אותה ט"ו טבילות ואס"ד בעינן ספורים בפנינו כל הני טבילות ל"ל ודחי לה רב אחי בר יוסף ולאו תירוצא קא מתרצת תריץ ואימא הכי ספרתי ואינו יודע כמה ספרתי כו' עיי"ש היטיב כל הסוגיא:

ולענין הלכה איכא ד' שיטות הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן והרשב"א והרא"ש כלהו פסקו כרב דתתילתן אעפ"י שאין סופן וסופן אעפ"י שאין תחילתן וכן מביא בסמ"ג בשם ספר חפץ וכן פסק בספר יראים רק שדבריו שם מגומגמים קצת והראב"ד והרמב"ן לא הביאו שום ראי' לפסקם אמנם הרשב"א והרא"ש הביאו ראי' לזה משום דברייתא שני' דטועה מסייע לרב כדאמרינן ומנא תימרא דלרבנן לא בעינן ספורין בפנינו כו' ואף דדחי לה ראב"י דיחוייא בעלמא הוא ובסמ"ג כתב כיון שאין כאן ראי' ברורה לפסוק כרב יש לנו להחמיר כר' חנינא ואחריו נמשכו בסה"ת וסמ"ק גם בהגמי"י הביא בשם הרמב"ן ור' שמחה דיש לפסוק לחומרא כר' חנינא ונראה דט"ס הוא בהגמי"י מש"כ בשם הרמב"ן דהא הרמב"ן בהלכות נדה שלו פסק להדיא כרב גם במשמרת הבית הביא כן בשם הרמב"ן לכך צריך להגיה בהגמי"י הריב"ן במקום הרמב"ן שכן הוא מדרך הגהמי"י להביא דברי הריב"ן כמבואר למשקוף בדבריו ובב"י הביא דעת כולם וסיים ע"ז כיון דאיסור כרת הוא יש לפסוק לחומרא כהמחמירין ועפ"ז פסק כן בשולחנו הטהור בסי' ק"צ שאין להקל בזה:

והנה באמת הראי' שהביאו הרשב"א והרא"ש מברייתא שני' דטועה אינה ראי' מוכרחת דמאן לימא לן דדברי ראב"י לא נאמרו רק לדיחוייא בעלמא אימא דשנוייא מעלייא הוא ואף שכן הוא מדרך הראשונים בכמה דוכתי מ"מ ראי' קלישתא היא ומדרכם של בעלי התוס' והנמשכים אחריהם שלא לסמוך על ראיות כאלו בכל מקום כמבואר למעיין בדבריהם ועל כן יפה כתב הסמ"ג שאין כאן ראי' ברורה לפסוק כרב:

אמנם אני ראיתי כן תמהתי דלמה לא הביאו ראי' ברורה לפסוק כרב משמעתין דלעיל (דף ל"ב) דמוקי לה סתמא דגמרא לברייתא קמייתא דטועה כר"ע דווקא כדאמרינן התם ש"מ תלת כו' וש"מ ר"ע היא דבעינן ספורים לפנינו ובשמעתן נמי רמיזא במאי דאמר ולאו מי אוקימנא כר"ע כו' וכוונתו ע"כ לסוגיא דלעיל א"כ חזינן להדיא דסתמא דתלמודא ס"ל כרב דאלו לר' חנינא כר"א נמי מצי אתיא כדמוכח מסוגיין דלא פריך רק לרב בתרייתא אבל לרב קמייתא ולר' חנינא הוי ניחא לי' והיינו משום כיון דליכא כאן תחילתן תו לא אפשר למטבלה וזו היא ראי' ברורה שעלי' סמכו הפוסקים בכל דוכתי לפסוק כסתמא דתלמודא וכמעט שאין להשיב ע"ז וא"כ איך כתב הסמ"ג ע"ז שאין כאן ראי' ברורה לפסוק כרב ומה צריך לראי' ברורה יותר מזה:

שוב ראיתי שבסמ"ק ובסה"ת הרגיש בזו הראי' וז"ל הסמ"ק על מש"כ בספר המצות (היינו הסמ"ג) כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר יש לנו להחמיר וכתב עלה הסמ"ק אך לא נהירא דמדין סופן אעפ"י שאין תחילתן נשמע דהלכה כרב דאמר תחילתן אעפ"י שאין סופן מדהוצרך סתמא דתלמודא לאוקמי ברייתא דטועה כר"ע משמע דס"ל כרב כו' וא"כ כ"ש בתחילתן שיש לנו לפסוק כרב אעפ"י שאין סופן דהא הגמרא קאמר מהו דתימא תחילתן הוא דאיכא למימר אוקמי אחזקייהו אבל סופן לא מיהו שמא סברא אחרת יש עכ"ל ונראה לפרש כוונתו במאי דאמר שמא סברא אחרת יש היינו שמא יש סברא לומר בהיפוך דיש איזה מעלה בסופן יותר מתחילתן דאלת"ה א"כ ה"ל לרב למימר הך מימרא שני' לחוד דסופן אעפ"י שאין תחילתן וממילא נדע דכ"ש בתחילתן אעפ"י שאין סופן אלא ע"כ דגם בהיפוך יש סברא דיש איזה מעלה לסופן אעפ"י שאין תחילתן (ובפשיטות יש לומר דכיון דהנך בדיקות דתחילתן וסופן הוא מלבד בדיקות ההפס"ט שהוא בביהש"מ או ביום שקודם ז' נקיים כמש"כ כל הפוסקים א"כ יש מעלה לסופן על תחילתן משום דע"י בדיקת סופן אחזקו טפי הנך ימים שבנתים דטהורה כיון שהם בין בדיקת הפס"ט לבדיקת סופן מיהו למ"ש לקמן אי"ה גם זה אינו מוכרח) ולכך אף דמוכח מסוגייא דלעיל דבסופן וודאי הלכה כרב מ"מ בתחילתן אפשר דלית הלכתא כן נראה לפענ"ד בכוונת הסמ"ק ולא נעלם ממני שיש להתעקש על זה אכן כתבתי הנלפע"ד ולפ"ז בסופן וודאי דהלכה כרב להסמ"ק ובתחילתן נמי כיון דלא מצינו בהדיא להיפוך א"כ מנ"ל לפסוק כרב לחצאין ומסתמא הלכתא כרב בכולי מלתא וגם הסברא שכתב אינה ברורה כ"כ וגם הסמ"ק לא כתב שום סברא א"כ לא שבקינן פשיטותא דכולהו פוסקים שפסקו כרב בין בתחילתן בין בסופן וכמשמעות פשטא דסתמא דתלמודא מפני ספיקו של הסמ"ק:

וראיתי בספר התרומה שכ' לדחות ראי' זו וז"ל אמנם יש לדחות רא' זו דאף לר"ח לא אתיא כר"א דכיון דשרי בדיעבד אף מדרבנן בלא בדיקת כל שבעת הימים רק יום ראשון ויום שביעי א"כ מותר מה"ת אף בדיקת יום ז' לבדו א"כ ליטבלה לאלתר ביממא משום טבילה בזמנה מצוה בשמעתא דטועה אלא ר"ע היא וה"ה דמצי למימר ולר"ח מי ניחא אלא פריך לרב דשרי אף מדרבנן וכן משמע לישנא דקאמר לאו מי אוקימנא לה כר"ע דמשמע בלא רב נמי העמדנוה כר"ע וכן פי' מורי רבינו יצחק בר"ש עכ"ל ודבריו דחוקים בזה טובא כי מנ"ל לומר הך סברא כיון דלא בעי בדיקה בכל יום א"כ גם תחילתן נמי לא בעי מה"ת ומצד הסברא יש לנו לומר בהיפוך דתחילתן דווקא בעינן דעל ידי זה מקרי כמו ספורים לפנינו כיון דאיכא למימר אוקמינהו אחזקייהו וכדבעינן למימר לקמן אי"ה ועוד מש"כ דהוי מצי למימר ולטעמך הוא ג"כ דוחק ועוד קשה טובא דאס"ד דהוי בריר לי' להש"ס סברא זו לר"א כיון דלא מצריך בדיקה בכל יום א"כ מסתמק ביום אחד סגי מן התורה א"כ מאי פריך בגמ' מנא תימרא דלרבנן לא בעינן ספורים והא חזינן בדר"א דלא בעי בדיקה בכל יום וא"כ ע"כ דלא בעינן ספורים לסברת ספר התרומה וצ"ע מיהו יש לישב ע"ד מ"ש הס"ת ונאמר דכוונת הגמרא בתחילה וודאי היתה דלר"ח הוא תחילתן דווקא מה"ת ולכך לא פריך עליו מברייתא דטועה וגם אתי שפיר מאי דקאמר ומנא תימרא וכו' רק דלמסקנא דמייתי מברייתא שני' דטועה דלא בעינן ספורים לפנינו וא"כ תיקשי דלר' חגיגא אתי ההוא ברייתא דלא כמאן. ודיחויא דראב"י לא סבירא להו להגמ' דדיחויא בעלמא הוא וכמש"כ הרא"ש והרשב"א ולכך ס"ל להגמרא לפי המסקנא דגם ר' חנינא מודה דמדאורייתא סגי בחד יומא וכסברת ספר התרומה וא"כ גם לדידי' אתי ברייתא שני' דטועה כר"א ולפ"ז ממילא ברייתא קמיית' דטועה לא מצי אתי רק כר"ע. וא"כ אין ראי' מסוגיין דלעיל ושפיר מתוקמא גם לר"ח. זהו מה שנראה ליישב דעת הסמ"ג ודקיימי בשטתי' על דרך מש"כ בספר התרומה אך לא כדבריו מיהו גם זה מידי דוחק לא נפיק:

ועכ"פ הנך רואה דאף להפוסקי' כר חנינא איני רק חששא דרבנן בעלמא ובהיות כן אני תמה על מה שכתב הב"י כיון דחשש איסור כרת הוא יש לפסוק כהמחמירים ולפי המבואר אף למחמירים עצמ' לא ס"ל דיש בזה חשש איסור כרת רק חששא דרבנן בעלמא וגם בר מין דין כבר כתב הרז"ה בהשגותיו על הראב"ד שבזה"ז שלא החמירו בנדה אלא ממנהג בנות ישראל יש לנו לפסוק כרב וכו' ש"מ דס"ל שבזמן הוה אין כאן חשש איסור כרת וראיתי בס"ט שכתב על הרז"ה וז"ל ומדברי המחבר בב"י לא נראה כן שכתב דאין להקל משום חומר איסור כרת כו'. ולא ידעתי כי אם באנו לדחות נפש מפני נפש מי נדחה מפני מי ומהפוסקים דפסקו להחמיר תיר כרב אין ראי שחששו לאישור כרת רק שאפי' שהוא חששא דרבנן סבירא להו להחמיר כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וכמו שנתבאר מדברי ספר התרומה ולפ"ז לדידן כיון דמצאנו הרבה פוסקים הלא המה הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והטור דפסקו להקל כרב ודבריהם נראים עיקר בש"ס ושיטת המחמירים דחיקא טובא וגם לפי דבריהם אינו רק חששא דרבנן בעלמא שפיר יש לנו לפסוק כהמקילים אך עכ"ז חלילה לנו להקל בתה שהחמיר הב"י אמנם בשעת הדחק וודאי דנוכל לסמוך ברווחא על שיטת המקילין וכן הסכימו כל האחרונים בתשובותיהם ועיין בס"ט שהביא בשם הגאון מוהר"ג כן עיי"ש:

וא"כ בנידון דידן לכאורה הדין פשוט דנוכל לסמוך על שיטת המקילין ואף הב"י אפשר דמודה בזה ובנ"ד איכא תחילתן וגם אמצעייתן והם הנך חמשה ימים שספרה מקודם וא"כ יש להכשיר טבילה זו ואין לומר דגם לרב דווקא הוא כשטבלה סוף שבע' משא"כ בנ"ד דהרחיקה טבילתה כמשלש שבועות מזמן הספירה ואימא דגם לרב לא מהני משום דאין שם ספירת ו' ע"ז (ועיין במה שאכתוב איה"ש לקמן זן שיש פנים לסבר' זו) אך זה אינו דהא מוכח להדיא בסוגיין דלא איכפת לן כלל בהרחקת הטבילה לרב והוא מדבעי לן בבדקה עצמה ראשון ושמיני לר"א מהו ומשמע מזה שלא טבלה עצמה עד יום שמיני דאלת"ה למאי אדכר כלל בדיקת שמיני ובקצרה ה"ל למיבעי היכי דלא בדקה רק בראשון ובשביעי לא בדקה כלל וטבלה בשביעי כדינה מי סגיא בתחלת אע"פ שאין סופן אם לאו אלא וודאי משמע שלא טבלה עד שמיני ולכך בדקה עצמה בשמיני כדרך והנשים קודם לטבילתן מיהו בדיקה זו אינה מצטרפת כיון דהוי בשמיני ולכך לא מיקרי רק תחילתן ולא סופן וע"ו אמר רב דמהני א"כ ש"מ דאף דהרחיקה טבילתה מימי ספירתה אפ"ה סגי לרב בתחילתן לחוד וא"כ ה"נ בנ"ד דמה לי אם הרחיקה יום א' או הרבה ימים וגם אם נאמר דלהכי נקט שמיני לאשמועינן הך רבותא גופה בשמיני כיון דאפלג מז' נקיים לאו סופן מיקרי דלא נימא לכאורה דלא איכפת לן בימים שבנתיים כמה הם וכיון שבדקה עצמה תחילה וסוף מקרי תחילתן וסופן לכך נקט שבדקו עצמן בשמיני לאשמועינן הך מלתא גופי' דזהו לא מקרי סופן רק תחילתן לחוד וזה נראה נכון ופשוט בכוונת הש"ס מ"מ אף אם נאמר זר כן ג"כ ממילא מוכח להך דינא דהרחקת הטבילה מז' נקיים שפיר דמי דהא ע"כ צ"ל גם לפ"ז דהטבילה היתה בשמיני דאל"כ מהיכי תיסק אדעתין לומר דבדיקת שמיני תהני כיין שהיא אחר הטבילה אלא ע"כ צ"ל דהטבילה היתה בשמיני וכיון שכן ממילא מוכח להך דינא דהרחקת הטבילה מז' נקיים שפיר דמי גם לרב דלא בעי רק תחילתן לחוד וא"כ בנ"ד נמי יש להכשיר טבילה זו על סמך הנקיים שספרה קודם שנסעה וכן כתב להדיא בספר החינוך מצוה ר"ז וז"ל ובדיעבד אם בדקה יום אחד בלבד שהיא מחרת יום שהפסיקה בו ושוב לא בדקה אפי' עברו עלי' כמה ימים אחר השבעה בודקת בשעת טבילה ודיו עכ"ל:

אך הרב בס' מעיל צדקה יצא לידון בדבר החדש והוא דאף לרב אליבא דר' אליעזר דלא בעי בדיקה רק בתחילתן או בסופן מ"מ זהו רק לענין בדיקה אבל מ"מ בעינן שתהי' בדעתה לספור ימים אלו לנקיים דווקא אבל אם לא כוונה לבה כלל לספור דהיינו שהסיחה דעתה מלספור עוד כמו שהוא בנ"ד לא מהני כלל ואפי' לרב ולכך פסק בנידון שנשאל עליו היינו באשה שמצאה כתם בימי ליבונה וסברה שאינה צריכה להמתין ה' ימים (וכן הוא האמת) והתחילה למנות מחדש ז' נקיים וספרה לה יום א' או שנים ואח"כ הטעוה חברותי' באמרם שגם היא צריכה להמתין ה' ימים כדין תחילת רואה והסירה שמלת ליבונה מעלי' והסיחה דעתה מלמנות ב' ימים אבל ברור לה שלא ראתה בימים אלו כלום ולבסוף נודע לה שהדין עמה כאשר הייתה סבורה מקודם וע"ז פסק דהימים הראשונים יפלו וצריכה למנות מחדש ז"נ דכיון שהסיחה דעתה מלמנות וסברה שהם ימי טומאה תו לא עלו לה אפילו לרב דלא בעי רק תחילתן או ס סופן מ"מ בעינן שתכוון שיהיה ז' ימים אלו לז"נ שלה אבל בנ"ד שסברה שהם ימי טומאה אינם עולים לה כלל ואף דבנ"ד היה בדיקת תחילתן וגם סופן דמהני אפי' לר' חנינא אעפ"כ הסח הדעת פוסל בהם עיי"ש בדבריו סי' ס"ג ועפ"ז פסק כן בספר חכמת אדם דאפי' בשעת הדחק ומקום עיגון דסומכין אדרב אפ"ה בעינן שלא הסיחה דעתה עיי"ש בדבריו ולפ"ז גם בנ"ד לא עלתה לה טבילה זו דכיון שהסיחה דעתה מלמנות בשעה שנסעה להרופא א"כ הימים ראשונים יפלו:

ונתתי את לבי לעיין מאין יצא לו להרב בעל מע"צ הך חידושא דבאמת לא נזכר דין זה בשום אחד מהראשונים והאחרונים שיהי' היסח הדעת פוסל בז' נקיים ועד ימיו של הרב הנ"ל (שהי' בימי הגאון מוה' יונתן בעל כרו"פ ואו"ת) לא עלה על לב שום אחד מהמחברים לדבר בו והראב"ד בספר בעה"נ והרז"ה בהשגותיו והרמב"ן בהל' נדה שלו עם כל אריכותם לבאר פרטי פרטים בדינים הללו שיהיה מבואר לכל מבין עם תלמיד עכ"ז לא הוזכר בדבריהם די, זה כלל וגם הבאים אחריהם לא הזכירוהו וראיתי כי יסוד ראייתו הוא מהא דפסקו הראשונים דגם לרב לא מהני אם לא בדקה בכל הז' רק בשמיני בדקה את עצמה משום דאין כאן לא תחילתן ולא סופן וכן פסק בשמם גם בשו"ע ואס"ד דלא בעינן ספורים כלל א"כ אין שום טעם לדין זה ורצינו לומר דלמה לא נצרף ששה ימים למפרע לשמיני ויהי' בדיקת השמיני בדיקת סופן אע"כ דספירה סתם היינו כוונה שיהיה ימים אלו מיוחדים לז"נ שלה בעינן גם לרב אליבא דר"א אלא שאין צריך בדיקה בכל יום אבל כוונה לספירה בעינן בכל יום זהו תוכן יסוד ראייתו של בעל מע"צ והרב בעל סדרי טהרה החזיק ע"י ג"כ בראי' מלשונות הפוסקים אמנם אינם ראיות גמורות רק ממשמעות הלשון בעלמא ועיקר הראי' מהך דינא דבדיקת שמיני דלא מהני גם לרב ויתבארו דבריו אי"ה במה שלפנינו:

אמנם הרב בעל מע"צ עצמו שדא ביה נרגא בהך פיסקא דא"כ מאי מקשה לרב מברייתא דטועה הא התם לא הי' כוונה לספירה כלל וא"כ למאי הוצרך לאוקמי כר"ע דווקא הא כר"ע נמי מצי אתי ומה שתירץ לזה בעמ"צ עפ"י מה שהקדים עוד דבלא"ה קשה מאי מקשה לרב הא רב עכ"פ בעי הפסק טהרה וכמו דנקיט בלישנא שהפרישה בטהרה וכמש"כ רש"י ותוס' ואילו בעובד' דטוע' אפי' הפס"ט אין כאן וכבר הקשה כן במהרש"א וכדי ליישב כל אלה תירץ ב' תירוצים והנה תירץ הראשון נסתר בשני והשני בראשון דמש"כ בתירוצו הראשון דהמקשה דלא אסיק אדעתי' דרב יליף לה לדינו מברייתא שני' דטועה והוי סבר דמסברא אמרה רב להא מלתא שפיר הוי סבר דלא בעינן ספירה ולא הפסק טהרה כלל אבל למאי דמסיק דרב יליף מברייתא שניה דטועה דאף דדחי לה ראב"י מ"מ רב ל"ל הך דיחוי וכמש"כ כל הפוסקים דפסקו כרב עיי"ש בדבריהם א"כ לא מוכח רק מה דמוכח מברייתא שני' ואות' ברייתא שני' ע"כ מיירי שהיה הפסק טהרה כיון שוודאי ראתה דבשלמא ברייתא ראשונה דלא הייתה טומאה וודאית שפיר הוי ס"ל דסגי בכאן לרב אפילו בלא הפסק טהרה דהא דרב מצריך עכ"פ הפסק טהרה היינו בראתה וודאי (ובזה מיושבת קו' המהרש"א לדעתו) אבל מברייתא שני' דמיירי בראתה וודאי וא"כ הפסק טהרה בעינן גם לרב וע"כ צ"ל שבאמת היה שם הפ"ט וא"כ איכא למימר שהיה גם כוונה לספירה והו תוכן תירוצו עיי"ש שהאריך בזה והוא תמוה דאנה נזכר בברייתא שני' שום הפס"ט ומכ"ש ספירה דהא ראב"י הוא דמתרץ לה ספרתי כו' אבל לרב דל"ל הך דיחויא משום שאינו רוצה להגיה כ"כ הברייתא א"כ לא היה כאן לא הפס"ט ולא ספירה כלל ואין ליישב דבריו ולומר דראב"י חידש ואמר דמיירי דספרה בבדיקה אבל לרב מיירי שספרה בלא בדיקה דזה אינו נכון כיון דסוף סוף צריך להגיה הברייתא גם לרב א"כ מנ"ל לרב עיקרא דהך דינא ולמילף מהך ברייתא דלפ"ז טפי אית לן למימר כראב"י דמיירי שספרה גם בבדיקה דמאיזה צד יש להעמיד הברייתא טפי בספרה בלא בדיקה מבספרה בבדיקה ובשלמא אי מוקמינן לרב הברייתא בלא ספרה כלל ניחא דמהשתא אתיא הברייתא כפשטה אלא וודאי דברייתא שני' דטועה מיירי בלא הפס"ט ובלא בדיקה כלל כפשטא דברייתא וכן הסכים בעל מעיל צדקה עצמו בתירוצו השני עיי"ש ודוק הוא הדבר אשר דברתי דתירוצו הראשון נסתר בתירוצו השני ועוד מש"כ דברייתא ראשונה מיירי בלא ראתה וודאי ולכך לא בעי הפס"ט גם לרב ג"כ תמוה כיון דיצאה מלאה ובאה ריקנית אין לך וודאי ראתה יותר מזה:

ומש"כ בתירוצו השני אדרבה להיפך דהמקשה הוי סבר דרב יליף מברייתא שני' ובברייתא שני' לא נזכר לא הפס"ט ולא ספירה כלל אבל למאי דדחי לה דאב"י דליכא למילף מהך ברייתא מידי א"כ גם רב לא יליף מהך ברייתא רק מסברא אמר כן ואיהו קאמר דדווקא הפס"ט ובדיקה בעינן תוך ז' והבו דלא לוסיף עלה וסבירא לי' לר"א דמספר ז"נ בעינן אלא דלא בעינן בדיקה תוך שבעה עכ"ד עיי"ש והנה בזה דבריו תמוהים ביותר חדא דמנ"ל דלפי האמת אית לי' גם לרב הך דיחויא דראב"י הא כל הראשונים דפסקו כרב היינו משום דהברייתא מסייע לו ודברי ראב"י רק לדחויא בעלמא נאמרו וכמו שהסכים הוא עצמו בתירוצו הראשון וכמש"כ לעיל דתירוצו השני נסתר בתירוצו הראשון ועוד כיון דלדעת המקשן דרב יליף מהך ברייתא ע"כ דגם לרב לא בעי הפס"ט ולא בעי ספירה א"כ מנ"ל לומר לפי האמת בהיפוך דרב בעי הפס"ט דווקא ומה זה שכתב ואיהו הא בעי הפס"ט הא לדעת המקשה לא בעי גם לרב הפס"ט ועוד קשה טובא דאס"ד דהמקשה הוי ידע מהברייתא שני' א"כ מאי הקשה לרב מברייתא ראשונה ולדידי' מי ניחא דתיקשי לי' הנך ברייתות אהדדי אלא וודאי דהמקשה לא ידע כלל מהברייתא שני' וכפשטא דלישנא דתלמודא סוף דבר דבריו בזה המה נסתרים ומופרכים מכל צד גם הרב בעל סדרי טהרה כתב ע"ז שדבריו דחוקים אך באמת אינם נכנסים בגדר הדוחק רק שהמה נסתרים לגמרי ועוד הוסיף הרב בעל סדרי טהרה להקשות ע"ז מסוגיא דלעיל (ל' ע"א) דמוקמינן להברייתא ראשונה כר"ע דווקא ולדבריו אליבא דרב גם כר"א מצי אתי:

והנה בספר סדרי טהרה הסכים דעכ"פ לרב לא בעינן כוונה לספירה כלל אלא שכתב דלרבי חנינא צדקו דברי הרב בעל מע"צ ואני תמה כיון שהוא עצמו הסכים דלרב לא בעינן כוונה לספירה כמו שהוא מוכח מסוגיין א"כ אזדא לה כל הראיות שהביא מלשונות הפוסקים וגם מהך דינא דשמיני כיון דכל הנך פוסקים שהביא ראי' מלשונם כולהו ס"ל כרב א"כ מנ"ל לעשות בזה פלוגתא חדשה בין רב לר"ח וכיון דלרב ע"כ דלא בעינן כיונה לספירה כלל א"כ מנ"ל לומר דר"ח פליג עלי' בהא מלתא ובכדי לעמוד על בירורן של דברים וגם בכדי ליישב קו' המרש"א אשר היא גרמה לו להבעמ"צ לידחק כ"כ הנה אציע לפניך סוגיין דלעיל בקצרה ושיטת הפוסקים בזה ומתוכן נעמוד על בירורן של דברים:

גרסינן במס' נדה (סח א') נדה שבדקה עצמה ז' שחרית ומצאה טהורה ולאחר ימים בדקה עצמה ומצאה טמאה הרי היא בחזקת טהורה בדקה בז' ונמצאת טמאה ולאחר ימים נמצאת טהורה הרי היא בחזקת טמאה ור"י אומר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה הרי היא בחוקת טמאה וחכ"א אפילו בשני לנידתה בדקה ומצאה טהורה ובין השמשות לא הפרישה ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה הרי זה בחזקת טהורה ובגמ' תניא אמרו לו לרבי יהודה כו' מה לי הפרישה בטהרה בשביעי מן המנחה ולמעלה מה לי הפריש' בטהרה בראשון ופריך בראשון מי איכא למ"ד ומשני אין והא תניא א"ר שאלתי את ר' יוסי ור' שמעון כשהיו הולכין בדרך נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהורה כו' אמרו לי' הרי זו בחזקת טהורה ששי חמישי רביעי שלישי שני מאי אמרו לי' ל"ש בראשון לא שאלתי וטעיתי שלא שאלתי אטו כולהו לאו בחזקת טומאה קיימי וכיון דפסק פסק ראשון נמי כיון דפסק פסק ומעיקרא מאי סבר הואיל והוחזק מעיין פתוח ורש"י פירש דחזקת טומאה וטהורה דאמרינן במתניתן הוא לענין שאם טבלה עצמה בליל שביעי כדין נדה ואח"ז עסקה בטהרות מחזקינן להו בטהורים עד שעה שנמצאת טמאה ומדברי הרמב"ם בחיבורו ובפירש המשניות נראה דמפרש לה למתניתן לענין להחזיקה בזבה וכפלוגתא דרב ולוי בגמרא עיי"ש ועכ"פ מדברי שניהם נלמד דלחכמים דהלכתא כוותייהו כמו שפסקו כל הפוסקים א"כ נדה שבדקה עצמה בשני ומצאה טהורה תו מחזקינן לה באינה רואה מההיא שעתא עד שעה שתראה וודאי ואף דנדה אינה סופרת ואינה בודקת כלל דמדין התלמוד נדה אין לה ספירה כלל אפ"ה מהני לה בדיקות שני לאחזוקי אותה תו בחזקת אינה רואה אפי' בימי נידתה דאלו לא היתה מוחזקת באינה רואה גם בימי נדתה לא היה מהני גם לימי זיבתה דהא בלא בדקה עצמה בימי נידתה כלל או בבדקה ומצאה טמאה ולא הפרישה בטהרה מחזקינן לה בספק רואה וחוששין שמא ראתה גם בימי זיבתה והרי היא ספק זבה גם בבדק' אח"כ ונמצא' טהורה וכדתני לוי במתני' דילי' עיי"ש ומכ"ש היכא דבדקה אח"כ ונמצאת טמאה דהוי זבה וודאי לרב דהלכת' כוותי' א"כ חזינן להדי' דמחזקינן אותה לרוא' מימי נדה לימי זיבה ולא אמרינן כיון דכלו ימי נדת' מסתמ' פסק' לראות דהא ימי זיבתה אינם מוחזקים כ"כ לראות לכמה מיני לענין קביעות ווסת ולענין בדיקה לטהרות ולש"ד כדאמרינן פרק בנות כותים (ל"ט א) עיי"ש אפ"ה מימי נדה לימי זיבה מחזקינן לה שפיר אפילו ברואה וודאית לרב אם נמצאת טמאה כ"ז שלא נתברר לן שפסק נידתה ואלו בבדקה בשני ונמצאה טהורה תו מחזקינן לה בטהורה אף בנמצאת אח"כ טמאה ש"מ דכיון שבדקה פ"א ונמצאת טהורה מהני לה הפסק טהרה זו שלא להחזיקה עוד ברואה משעת הבדיקה ואילך אפילו בימי נדתה אפילו לא ספרה ולא בדקה אח"כ ולא שמה לבה כלל לזה אפ"ה היא בחזקת שאינו רואה עד שתראה וודאי וכל אלה הם דברים ברורים ולית בהון שים ספיקא:

ומעתה נחזי אנן בסוגיא דידן בפלוגתא דר"א ור"ע דמר מצריך להו בדיקה כל ו' ולמר בעי עכ"פ תחילתן וסופן לר"ח ולרב תחילתן או סופן וכל הנך בדיקות המה מלבד הפסק טהרה שהיא בביהש"מ ביום שקודם ז"נ כמו שכתבו כל הפוסקים ויש להבין מה טיבן של בדיקות אלו דאי משום להחזיקה בחזקת טהרה וודאי דסגי בהפס"ט שעשתה בביהש"מ להחזיקה שוב בחזקת שלא תראה וכמו שהוכחנו מסוגיא דלעיל גבי נדה דסגי בבדיקה אחת לאחזוקי אותה באינה רואה ואף דימי נידתה היא. עלולה יותר לראות מימי זיבתה וכמו שהוכחנו לעיל מסוגיא דפ' בנ"כ ואף אם נאמר כיון שראתה ג' פעמים בימי זיבתה שוב היא עלולה לראות עכ"פ לא עדיפי נינהו מימי נדתה שגם שם היא בחזק' מעיין פתוח אפילו לאחזוקי מימי נדה לימי זיבה וכמש"כ לעיל ואפ"ה סגי בפ"א להחזיקה בחזקת שלא תראה עוד א"כ ה"נ דכוותי' בזבה סגי בפעם אחד להחזיקה בחוקת שלא תראה עוד וא"כ למאי בעינן כלל הנך בדיקות דתוך ז' לר' עקיבא בכל יום ולר' אליעזר עכ"פ בתחילתן או בסופן לרב ול"רח בעי תרווייהו ולמה לא תסגי להו בבדיקת הפס"ט לחוד כמו בנדה וע"כ צריך לומר דגזירת הכתוב הוא למבעי ספירה דווקא כמש"כ וספרה לה שבעת ימים וספירה בלא בדיקה לאו כלום הוא כדמוכח מכולה סוגיין דכוונת התורה במה שאמרה וספרה היינו ע"י בדיקה דווקא דספירה בלא בדיקה לא מקרי ספירה כלל דאלת"ה מנ"ל לר"ע בדיקה בכל יום כלל דלמא סגי בהפס"ט לחוד לאחזוקי בחזקת שלא תראה עוד ומה שהצריכה התורה ז' ימים היינו לספור בפה או לכוון לבה שיהיו עולים לה ימים אלו לנקיים אלא ע"כ צ"ל דספירה בלא בדיקה לא מקרי ספירה כלל וכן כ' העט"ז שאין ספירה אלא ע"י בדיקה ואפשר שכן היתה קבלה בידם ועל דרך מה מש"כ הרא"ה בספר החינוך מצוה ש"ל וז"ל ואם תשאל למה מייבנו חז"ל למנות השבע שנים מדכתיב וספרת לך ולא ראינו מעולם שימנה הזב ימי ספרו ולא הזבה ימי ספירתה וכו' תשובת דבר זה מה שהקדמתי לך בראש ספרינו כי כל ענין התורה תלוי בפי' המקובל וכו' וכן באתנו הקבלה שציווי וספרת לך צריך מנין בפה וציווי הספירה הכתובה בזב וזבה אינו אלא השגחה בימים ומנהגן של ישראל בכ"מ שהם כן הוא עכ"ל וה"נ דכוותה אפשר שכן היתה הקבלה דספירה הנאמר בכתוב הוא ע"י בדיקה דווקא והיינו דהתורה הצריכה ספירה ע"י בדיקה כאלו כל בדיקה ובדיקה שבודקת עצמה היא תחילת בדיקתה ולא הוחזקה עדיין במעיין סתום כלל אלא שנחלקו בזה ר"ע ור"א דלר"ע בעינן דווקא ספירה בכל יום וכפשטי דקרא וספרה לה שבעת ימים וממילא דצריכה בדיקה בכל יום כאלו כל יום ויום הוא תחלת בדיקתה ור"א נמי מודה בזה דבעינן ספירה תוך שבעה דווקא מגזה"כ דוספרה לה אלא דס"ל דספירה במקצת שמה ספירה או אפשר דס"ל דוספרה לה ז' ימים דקרא היינו שתספור פ"א תוך ו' ולר"ח נמי הוי כמו בדיקת שחרית וערבית דכולהו ז' יומי כחדא חשיבא לי' לר"א ועיין בזה ולכך סגי לה בתחילתן או סופן לרב ולר"ח בעי תרווייהו דבלא ה אפילו מקצת לא אקרי ועכ"פ הך ספירה דמצריך הוא נמי ע"י בדיקה והיינו ע"כ מטעמא דכתיבנא דספירה בלא בדיקה לא מקרי ספירה כלל וזה ברור:

ומעתה נבאר יתר המשך הסוגיא הא דאיבעי להו בבדקה ראשון ושמיני כבר מבואר בדברינו לעיל למאי נקיט כלל שמיני באבעייתו עיי"ש ועוד נוסף בזה נופך לקמן אי"ה והא דפשיט רב דסגי בתחילתן לחוד ולכאורה קשה דא"כ למאי נקיט כלל בדיקת יום השביעי במתניתין לר"א וכמו כן קשה גם לפי המסקנא דסגי בסופן לחוד א"כ למאי נקיט במתניתן תרווייהו וליכא למימר לפי המסקנא דאו זה או זה קאמר דלישנא דמתניתן דתני ושאר הימים שבנתיים כו' לא משמע כן וגם מדקאמר עלה ר"י דאין לה אלא ראשון ושביעי בלבד משמע וודאי דמתניתן איירי בבדקה בשניהם וצ"ל בזה כמש"כ התוס' לקמן דראשון ושביעי דנקיט היינו משום פלוגתא דר"י ור"ע אבל לר"א אה"נ דסגי בחד מנייהו והא דנטרו התוס' בזה עד לבסוף ולא כתבו כן מיד בתחילת דברי רב היינו משום דהתוס' רצו להוציא מלב מי שרוצה לדקדק מהא דלקמן דזבה לא בעיא הפרישה בטהרה וזה פשוט:

והנה ממאי דאמר רב שהפרישה בטהרה משמע וודאי דהפסק טהרה בעינן בביהש"מ שקודם לז' נקיים או ביום שלפני זה כמו בנדה ולא סגי בלא"ה כיון שהוחזקה במעיין פתוח חיישינן דלמא חזאי בלילה ושוב כל היום אינו עולה לה לנקיים וא"כ אפילו בבדקה בראשון נמי צריכה הפס"ט מאתמול וכן כתב רש"י ותוס' ובדיקת היום אינו אלא מגזה"כ לקיים מצות ספירה במקצת ולכך בעינן שתהי' ביום דווקא וכמש"כ האגור בשם התוס' פ"ק דביצה וכן הוא בתוס' בשמעתין (עו ב) ד"ה הרואה דספירת ערב לאו ספירה היא כדאמר בגמרא ושוין בטבילת לילה שאינה טבילה והא דאמרינן מהו דתימא תחילתן הוא דאמרינן משום דאיכא למימר אוקמינהו אחזקייהו לאו משום דצריכה להך חזקה דהא באמת כבר מוחזקת בחזקת טהרה מהפס"ט דמאתמול אלא דהכי קאמרינן כיון דהתורה הצריכה ספירה מגזה"כ והיינו ע"י בדיקה דווקא דמשוינן לה כאלו היא תחלת בדיקה וכמ"של לכך יש מעלה טפי לבדיקת תח לתן יותר מבדיקת סופן משום דע"י בדיקה זו הוחזקו כל הז' ימים אפילו מבלי צירוף הפס"ט דמאתמול והוי כמו ספורים לפנינו כמו בבדקה כל ז' כיון שע"י אותה בדיקה שהיא מגזה"כ נמי מוחזקים כל הז' ימים בחזקת טהרה משא"כ בבדיקת סופן לחוד דלא הוחזקה ע"י בדיקה זו רק אותו יום לבד וא"כ לא קיימא מצות ספירה רק במקצת היום באותו יום לבדו ולא מקרי ספורים לפנינו כלל אבל לא שתהא צריכה לחזקה זו דכבר היא מוחזקת ועומדת מהפס"ט דמאתמול ובהכי ניחא הא דפריך ומנא תימרא דלרבנן לא בעינן ספורים לפנינו אף דלכאורה חזינן להדיא דרבנן לא בעיא ספורים לפנינו כיון דר"א לא מצריך בדיקה בכל יום ואף אם נאמר כר' חנינא דבעינן תרווייהו תחילתן וסופן מ"מ אין כאן ספורים לפנינו כיון שלא בדקה עצמה בימים שבנתים ואי גם זה מקרי ספורים לפנינו א"כ נימא דגם סופן לחוד נמי מקרי ספורים לפנינו כיון שעכ"פ קיימא במקצת מצות ספירה ואי כוונת הש"ס להקשות מנ"ל דסני בסופן לחוד דלמא בעי תחילתן דווקא ואתיא ברייתא דטועה ככו"ע א"כ למה נקיט כהאי לישנא דמנ"ל דלא בעינן ספורים לפנינו הכי הל"ל ומנ"ל דנא בעינן תחילתן דווקא ובמה שכתבנו מיושב היטב דע"י בדיקת תחילתן שפיר מקריא כמו ספורים לפנינו ודו"ק:

ולפי האמת מסקינן דגם בדיקת סופן לחוד נמי מהני והייני ג"כ מהך טעמא כיון דכבר היא מוחזקת בטהרה מאתמול מהפס"ט ואילך מחזיקינן לה תו באינה רואה ובדיקת היום אינה אלא מגזה"כ לקיים חצות ספירה במקצת א"כ מ"ל תחילתן או סופן כיון דעכ"פ איכא מצות ספירה במקצת גם בסופן:

והנה כדברי רב לא הוזכר בדיקת סופן כלל רק ההפס"ט ותו לא והש"ס הוא דמוקי למלתי' בהכי דמיירי בבדקה בשביעי וע"כ צ"ל הא דהשמיט רב להך מלתא אף דעיקר דינא חליא בהכי היינו משום דבדיקת שביעי לא הוצרך להשמיענו משום שכן הוא מדרך כל הטובלים לבדוק עצמם עכ"פ קודם טבילתן ועוד נראה דדינא הוא דעכ"פ קודם טבילה צריכה לבדוק א"ע לכתחילה וכדמשמע מדברי החינוך שהבאתי לעיל שכ' בודקת בשעת טבילה ודיו ואפשר שמזה יצא לו להחינוך כן וכן יש לדקדק מהך איבעיא דלעיל דנקיט ובדקה בשמיני ולכאורה הי' נראה דגם בדיעבד נמי מעכבת הך בדיקה דקודם טבילה דבהכי הוי אתי שפיר סוגיא דשמעתין טפי אלא דמהא דנדה שבדקה בשני כו' מוכח דאף שנא בדקה עצמה קודם טבילה כלל אפ"ה עלתה לה הטבילה מיהו לכתחילה וודאי דצריכה וכמש"כ החינוך ומזה סיוע למש"כ בריש דברינו בישוב הראשון למאי נקיט באבעייתו הך דבדיקת שמיני כלל ודו"ק:

והא דמקשה עלה דרב מברייתא דטועה אף דרב מצריך הפס"ס דווקא ובעובדא דטועה לא הייתה שם אפילו הפס"ט וא"כ לכאורה לק"מ על רב וכבר הרגיש בזה במהרש"א עיי"ש ומש"כ המהרש"א בישוב זה דס"ל להמקשה דהא דמצריך רב הפס"ט אינה אלא חומרא לטהרה יפה הקשה ע"ז בספר תשובת מעיל צדקה דלפ"ז גם לר"ח ולרב קמייתא דס"ל דלר"א בעיא בדיקת תחילתן נמי הוי מצי להקשות ולמימר דמשום טבילה בזמנה לטבלוה גם ביממא דע"כ לא אמרו אלא לטהרה אבל לחומרא לטבלוה אלא וודאי הא דלא פריך לר"ח ולרב קמייתא משום דהוי מצי למדחי דלמא ספירה דווקא בעינן ובלא ספירה אף לחומרא לא חיישינן וא"כ ה"נ תיקשה דמאי פריך לרב דלמא הפס"ט דווקא בעינן ובספר ס"ט ירד להציל את המהרש"א מקושיא הנ"ל ולא הציל כלום כאשר הוא מבואר לכל מעיין שופט בצדק:

ולענ"ד נראה פשוט דלק"מ והוא עפ"י מש"כ לעיל דבדיקה שבתוך ז' בתחילתן או בסופן היא מגזה"כ בכדי לקיים מצוות ספירה במקצת ואף אם יבוא אליה' ויאמר שלא ראתה כלל בתוך שבעה או שהפסיקה מכבר בטהרה ולא בדקה א"ע כל ז' הימים ואח"כ בשמיני בדקה ומצאה טהורה אף דהיא בחזקת טהורה כדאשכחן בנדה אפ"ה לא מהני כיון דגזה"כ הוא דבעינן דווקא ספירה עכ"פ במקצת בתוך ז' וכן נמי לא מהני בדיקת לילה כמש"כ התוס' דספירת ערב לאו שמה ספירה והיינו הכל מגזה"כ אבל בדיקת הפס"ט לאו מגזה"כ הוא אלא דדינא הוא והסברא נותנת כן דכל שלא הפסיקה בטהרה לא הוחזקה במעיין סתום וכמש"כ רשיי וחיישינן לשמא תראה בלילה וא"כ כל היום אינו עולה לה וא"כ בדיקה זו דהפס"ט אינה אלא לברר הספק דיהי' ברור לן דלא ראתה ואם הי' אפשר להתברר לן בלא זה כגון שיבוא אליה' ויאמר (אם נאמר דהוא מהימן בכך) שלא ראתה וכדומה איזו בירור אחר אילו הי' נמצא וודאי דהוי מהני רק שתקיים אח"כ מצות ספירה בתחילתן או בסופן וא"כ בהך ברייתא דטועה דמשום טבילה בזמנה מצוה קאתינן עלה וכל עצמה של אותה טבילה אינה רק על הספק דלמא עתה הוא זמן טבילתה כדמוכח מכולה סוגיא א"כ שפיר פריך עלה דרב כיון דאיכא לספוקי דלמא באמת לא ראתה ותהני לה בדיקת סופן לקיים מצות ספירה ונטבלוה ביממא לקיים מצות טבילה בזמנה דהא אם הי' ברור בוודאי שלא ראתה הוי מצרכינן לה טבילה בבדיקות סופן אף בלא הפס"ט דהא בדיקת הפס"ט אינה אלא לברר הספק שתהי' מוחזקת בחזקת אינו רואה ואם הי' מתברר לן זה בלא"ה נמי הוי סגי אלא דאי אפשר לן לברורי בלא בדיקת הפס"ט וכיון שכן לענין טבילה בזמנה מצוה דכל עצמה של אותה טבילה אינה אלא על ספק שפיר איכא לספוקי נמי בהא דלמא באמת לא ראתה וצריכה טבילה ולכך לא פריך לרב קמייתא דאם נאמר דמצות ספירה במקצת שהיא מגזה"כ אינה אלא בתחילתן דווקא א"כ אתי ברייתא דטועה שפיר דכיון שלא בדקה בתחילתה ולא קיימא מצות ספירה אי אפשר למטבל אותה כמו לר"ע אבל לרב בתרייתא דאמר דסגי לן נמי בסופן לחוד שפיר פריך עלה מברייתא דטועה דנעביד לה השתא בדיקת סופן ונטבלה ביממא ומעתה אין אנו צריכים למש"כ המהרש"א דהמקשה הוי סבר דבדיקת הפס"ט אינה אלא משום חומרא רק דמדין גמור הוא ואפ"ה מקשה שפיר לרב וכמו שכתבנו וזה ברור הארכתי קצת בדברים פשוטים בביאור סוגיא זו לפי שיש בהן מקום לטעות כאשר שגו בזה קצת מהמחברים:

ומתוך מה שכתבנו יתבארו דברי הראב"ד בספר בעל הנפש שלו שכתב לענין כלה שאינה צריכה הפס"ט והוכיח. כן מברתי' דר' חנינא שלא הפסיקה בטהרה ולא ספרה כלל דהא ר"ח הי' סבר דקטנה אינה צריכה שבעה נקיים ואפ"ה לא דחה הנשואין והיינו לפי גירסתו שם בגמרא עיי"ש בדבריו ואפ"ה בשביעי שלה בעי בדיקה כמש"כ שם בסוף שער הספירה וז"ל וא"ת ואפילו בדיקה נמי לא עביד כלל והיכא אשכחן נקיים בלא בדיקה הא ל"ק כיון דס"ל סופן אעפ"י שאין תחילתן כי אתא בסוף שבעה אצרכה בדיקה ואטבלה אלא הפסק טהרה קשה אלא דוודאי הכי הוא דתביעת נשואין לא בעי הפס"ט והטעם מפני שאינה רואה וודאי אלא ספק א"נ קים להו לרבנן ראית חימוד אינו כ"א מועט וכמו שהפסיקה בטהרה דמיא אבל ראית ווסת ברובא הוא ואם לא בדקה בהפסק טהרה חיישינן שמא לא פסק הווסת וכן פסק הרמב"ן בה' נידה שלו פרק שלישי הלכה י"א והיינו מטעמא דכתיבנא דבדיקות הפס"ט אינה מגזה"כ אלא מסברא בכדי לאחזיקה בחוקת שאינה רואה ולכך כלה אינה צריכה לזה דמעצמה היא בחוקת טהרה משום דראית חימוד אינו אלא מעט ואין חוששין לה אלא לשעתה אבל מ"מ מצות ספירה במקצת בעי מגזה"כ דהא כל אשה נמי בחוקת טהרה היא מהפס"ט ואילך כמו שהוכחנו לעיל ואפ"ה צריכה בדיקה אחת תוך ז' בתחילתן או בסופן והיינו ע"כ מגזה"כ כדי לקיים מצות ספירה במקצת וא"כ ה"נ בכלה ג"כ בעינן בדיקה אחת בסופן עכ"פ דבזה לא עדיפא כלה מאשה דעלמא:

ומעתה נסתלקו מעליהם תלונות הרשב"א בתוה"א בית שביעי שער ראשון דף קס"ו דדעתו שם להוכיח מהך עובדא דרבינא שאינה צריכה לא בדיקה שבעה ולא הפס"ט וסיים ע"ז וז"ל זהו שנראה לי אבל ראיתי לרב ר"ח ז"ל ולרמב"ן ז"ל שאמרו שאינה צריכה הפס"ט אבל בדיקה בתוך שבעה בעי ולא ירדתי לסוף דעתם דממעשה דרבינא לא משמע הכין וכדאמרן ואם עשינו אותה כרואה דעלמא לבדיקת שבעה אף היא צריכה הפס"ט דשמא לא פסק ביומו ואם אינה צריכה הפס"ט וכוודאי הפסיקה בטהרה משוית לה א"כ אין אתה מחמיר עלי' להחזיקה כרואה אלא בשעת חמודה בלבד אף אנו נאמר שהיא בחוקת טהורה כל שבעה ואי משום שלא תחלוק בספירות אף אתה מצריכה הפס"ט כדי שלא תחלוק סוף דבר לא מצאתי עיקר לדבריהם אלו אלא שצריך לחוש לדבריהם זצ"ל עכ"ל ובמה שכתבתי הנה דבריהם פשוטים ומבוארים ואין כאן קושיא כלל דשאני בדיקה שתוך שבעה מהפסקת טהרה דבדיקה שבתוך שבעה הוא מגזה"כ לקיים מצוות ספירה ולכך בכלה נמי בעינן אבל הפס"ט היא להחזיקה באינה רואה ולכך לא בעינן זה בכלה דבלא"ה היא מוחזקת באינה רואה כמו שפירש הראב"ד וזה ברור והא דכתב הראב"ד ז"ל בשער הנ"ל דמסתברא דגם בדיקת אמצע נמי מהני ויליף לה מהא דנדה שבדקה בשני או בשלישי וכו' כמש"כ שם וז"ל ואם בדקה באמצע השבוע ולא בדקה לא בתחילתן ולא בסופן לא שמעינן ומסתברא לקולא שהרי שנינו בהפסקת נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טהורה ואחר שבעת ימים בדקה ומצאה טמא הרי היא בחזקת טהורה וכו' וחכ"א אפילו בשנים לנדתה בדקה עצמה ומצאה טהור ובהש"מ לא הפרישה הרי זה בחזקת טהורה הכא בעיא בדיקה והכא בעיא בדיקה הכא סגי לה בבדיקת האמצע והכא סגי לה בבדיקת האמצע עכ"ל ולכאור' משמע מדבריו אלו דבדיקת תחילתן או סופן נמי הוא משום חזקת טהרה כמו בנדה ולא מטעם גזה"כ בכדי לקיים מצות ספירה במקצת דאל"כ מאי ראי' מייתי מנדה לזבה כיון דלא דמיין אהדדי דהא בנידה וודאי דהבדיקה הוא משום חזקת טהרה כיון דלאו בת ספירה היא כלל מדין התלמוד ומדקא מייתי מנדה לזבה ש"מ דגם בזבה נמי בדיקת תחילתן או סופן הוא משום חזקת טהרה וזה סותר למש"כ לעיל בכוונתו:

אך באמת זה אינו כלום ואין מזה שום סתירה לדברינו משום דאף דבדיקת סופן או תחילתן הוא מגזה"כ לקיים מצות ספירה מ"מ ע"כ צ"ל דכוונת התורה הי' להצריכה ספירה ע"י בדיקה זו כאילו הוא תחילת בדיקתה עד שע"י בדיקה זו תהי' מוחזקת בחזקת טהרה וכמש"כ לעיל וא"כ שפיר קמייתי הראב"ד ראי' מנידה לזבה דכמו שבנידה מהני בדיקת האמצע לאחזוקי מכאן וא ואילך בחזקת טהרה כמו כן בזבה ג"כ מהני וממילא יש בזה קיום מצות ספירה במקצת ואי משום דהימים הראשונים אינם מוחזקים ע"י בדיקה זו מ"מ מה בכך דהא לא גרע זה מבדיקת סופן דג"כ הימים הראשונים אינם מוחזקים ע"י בדיקה זו ואפ"ה מקרי מצות ספירה במקצת והא דלא הביא ראי' מבדיקת סופן לחוד וכמש"כ הרא"ש דמסופן לחוד נמי שמעינן להך דינא משום דאיכא למדחי דשאני סופן כיון דהי' הפס"ט בתחילה ובדיקה בסוף א"כ ממילא מוחזקים הימים שבנתים בחוקת טהרה משא"כ בבדיקת האמצע לכך מייתי ראי' מנדה דבבדיקה א' לחוד מחזקינן לה בחזקת טהרה עד שתראה וודאי וא"כ ה"נ דכוותה בזבה מהני בדיקת האמצע כאלו הייתה בסופן כיון דע"י בדיקה זו מוחזקת גם בסופן וזה פשוט ובמעט עיון יתבארו לך גם דברי הרא"ש בזה והיינו דלרא"ש הך מלתא הי' פסיקא לי' דבדיקה א' מועלת להחזיקה בטהרה מכאן ואילך וכמו שיש ללמוד כן גם מבדיק' תחילתן לחוד דסגי ולא נסתפק הרא"ש בבדיקת האמצע אלא משום שאינה מועלת להימים הראשונים ולזה שפיר קאמר הרא"ש דדבר זה טפי איכא למילף מבדיקת סופן ועכ"פ גם דברי הראב"ד בזה מכוונים למש"כ לעיל בכוונתו ודברי הרא"ה בבד"ה יתבארו אי"ה בדברינו לקמן:

ומדברי הרשב"א שהבאתי לעיל משמע דס"ל דבדיקת תחילתן או סופן דבעינן לרב לאו מטעם גזה"כ הוא לקיים מצות ספירה במקצת וכמש"כ רק מדין חוקת טהרה קאתינן עלה משום דבלא"ה אינה מוחזקת בטהרה ולכך ס"ל דבכלה לא בעי בדיקה כלל אפילו פעם אחד בתוך ז' נקיים נמי לא בעי והיינו משום דבלא"ה היא בחוקי מסולקת לראות משום דראית חימוד אינו אלא מעט ואין חוששין לו אלא לשעתו וכן נראה להדיא מדבריו במשמרת הבית דף קפ"ג בתשובותיו על הרא"ה בדין בדיקת האמצע וז"ל ובאמת כך נראה מן הדעת דאנן לאו ספורים לפנינו בעינן כר"ע וכר' יהושע אלא שתספור ז' מוחזקים בטהרה וכר' אליעזר וכדתנן הזב והזבה כו' ואם בדקה בראשון לבד אין כאן בדיקת ספורים אלא מדין חזקת טהרה וכן כשבדקה בשביעי ושאר הימים הראשונים לא בדקה אין הראשונים ספורים אלא בדין חזקה דכל שהפרישה בטהרה ולבסוף הו' בדקה ומצאה טהורה חזקה שכולם יצאו בטהרה וכיון שכן כ"ש כשבדקה באמצע עכ"ד עיי"ש הרי להדיא משמע מדבריו אילו דהנך בדיקות מתחלתן או סופן לאו מדין ספורים מגזה"כ קאתינן עלייהו רק מדין חזקת טהרה ובזולתם לא הייתה מוחזקת בטהרה כלל:

ולא ירדתי לסוף דעתו בזה דלדבריו תקשה כל הנך קושיו' שהקשינו חדא דלחזק' טהרה אמאי לא סגי לה בהפס"ט לחוד כמו בנדה וכן הקשה עליו בס"ט עיי"ש ועוד מאי אולמ' דבדיקת תחילתן להחזיקה בטהרה טפי מהפס"ט דאתמול ובשלמא בבדיקת סופן שפיר איכא קצת סברא למימר דבעינן שיהיו לה חזקת טהרה בתחילתן ע"י הפס"ט וגם בסופן ואז אמרינן חזקה שכולם יצאו בטהרה כיון דתחילתן וסופן טהור אבל בתחילתן לחוד מאי אולמי' להחזיקה בטהרה טפי מהפס"ט דמאתמול ומה לי בדיקה פ"א או ב"פ כיון דסוף סוף לא בדקה בימים שלאחריהם ואנו צריכים להחזיקן בטהרה מהבדיקה שלמפרע א"כ ע"י הפס"ט לחוד ג"כ נחזיקם בטהרה וגם בסופן לחוד אע"ג שכתבנו שיש צד סברא לומר דמהני לחזקת טהרה מ"מ אכתי לא ניחא דלמאי צריכינן לה ולמה לא תהי' מוחזקת ע"י הפס"ט לחוד דהא נדה אף שהיא מוחזקת יותר לראות מזבה אפ"ה מחזקינן לה בטהרה מבדיקת שני לחוד ואף דלא בדקה בסופן ואף בבדקה אח"כ ומצאה טמאה ועוד דלדבריו הדרא קושיית המהרש"א לדוכתי' ותו ליכא לשנויי כדשנינן לעיל דמ"מנ אי לא חיישינן להפס"ט בטועה משום שאינה רק לברר הספק א"כ גם לבדיקת תחילתן וסופן נמי לא ניחוש כיון שגם הם לדבריו אינם באים רק לברר הספק ולהעמידה בחזק' טהרה וא"כ גם לרב קמייתא ולר"ח נמי תיקשה ואין לומר דס"ל להרשב"א באמת כן דלכלהו פריך וכמו שכתב בספר התרומה דהוי מצי למימר ולטעמיך ובהכי יתיישב נמי הא דלא הביא הרשב"א ראי' לפסוק כרב מסוגיא דלעיל (ל' א) וכמו שהקשינו בריש דברינו דזה אינו דא"כ גם מברייתא שני' דטועה נמי אין ראי' דהלכה כרב וא"כ מאי מייתי הרשב"א ראי' מברייתא שני' דטועה אלא ע"כ נ"ל דס"ל להרשב"א דלא פריך רק לרב בתרייתא וכפשטא דלישנא דסוגיין וא"כ הדק"ל ועוד דמאי קאמר ומנא תימרא כו הא חזינן להדיא דלר"א לא בעי ספורים לפנינו ואם נאמר שגם לאותם בדיקות שבאות על הספק בכדי להחזיקה בחזקת טהרה נמי חיישינן בטועה וא"כ לבדיק' הפס"ט נמי ניחוש ומאי מקשה לרב הא רב בעי הפס"ט דווקא וכקושיית המהרש"א סוף דבר לא זכיתי להבין דבריו הקדושים בזה הן אמת שדבריו שבתוה"א לחוד יש לכוונם קצת לדעת הראב"ד והא דלא בעי בכלה בדיקה כלל היינו משום דמסתבר לי' להרשב"א דעד כאן לא בעינן בדיקה אחת תוך שבעה מגזה"כ אלא היכי שבדיקה אחת היינו בדיקת הפס"ט היא בעיא מדינא דבלא"ה אינה מוחזקת בטהרה כלל דע"ז בא הכתוב להוסיף לה עוד בדיקה אחת תוך שבעה בכדי לקיים מצוות ספירה באופן שע"י בדיקה זו תהי' ג"כ מוחזקת בטהרה כאלו היא תחילת בדיקתה וכמו שכתבנו לעיל אבל בכלה דלא צריכה אף להפס"ט משום דמוחזקת ועומדת היא בחזקת מסולקת מלראות א"כ אין כאן מקום כלל לבדיקת תוך שבעה אף מגזה"כ אלא שדבריו שבמשמר' הבית קשה ליישבם עד"ז אם לא בדוחק גדול וצ"ע (הן אמת דמצינו כמה פעמים שדבריו במשמה"ב נוטים לצד אחר ממש"כ בתוה"א וכדאשכחן במש"כ לענין גבינות שנעשו מבהמה ונמצאת טריפה ועיין בט"ז סי' פ"א):

ודברי הרא"ש בזה המה מכוונים ממש לדעת הראב"ד דמש"כ גבי כלה להשיג על הרשב"א דלא מצריך כלל אפילו בדיקה אחת תוך ו' לכלה וע"ו מקשה הרא"ש דא"כ אין כאן ישיבת ז' ולדינא מסיק בסוף דבריו קרוב לדברי הראב"ד דהפס"ט לא בעינן אבל בדיקה תוך ז' בעינן אלא שהחמיר בכלה להצריכה בדיקה בכל יום מדינא ודבריו קשים להולמם בזה כאשר התעורר ע"ז בכרו"פ סי' קפ"ג ועיין בס"ט כי' קצ"ב מש"כ בביאורו ולא ראיתי להאריך בזה מפני שאינו נוגע כ"כ לנ"ד ועכ"פ מפשטות דבריו ממה שהקשה דא"כ אין כאן ישיבת ז' כלל ומה תועלת יש בהמתנת ז' ימים עכ"ל למדנו דס"ל כמש"כ בשיטת הראב"ד דבלא בדיקה כלל לא בתחילתן ולא בסופן אין כאן מצות ספירה כלל אפילו במקצת ואף דהפס"ט לא בעי משום דמסולקת היא מלראות מ"מ בדיקה תוך ז' בעי דבלא"ה לא מקרי ספירה כלל וכדכתיבנא ולענין בדיקת תחילתן וסופן פסק הרא"ש כהראב"ד ולענין בדיקת האמצע כבר נתבאר לעיל בדברינו:

ומעתה נבוא לבאר דין בדיקת השמיני אשר ממנו למד בעל מעיל צדקה דהסח הדעת פוסל בז' נקיים והנה באמת הסכימו כל הפוסקים דאם לא בדקה א"ע מהפס"ט ואילך כל ז' וגם בשביעי לא בדקה רק שבדקה עצמה בשמיני לא עלתה לה בדיקת שמיני כלל ובס"ט הביא שבספר תפל"מ תמה על דין זה ולא כתב מה הוא תמיהתו (והספר תפל"מ אינו ת"י לעיין בו) וכוונתו נראה פשוט דתמיהתו מאין יצא להם דין זה דעד כאן לא קאמרינן בגמ' דבדיקת שמיני לא מהניא אלא אי בעינן תרווייהו דווקא תחילתן וגם סופן דאז הוא דלא מהני בדיקת שמיני משום דאפלג אבל למאי דקיי"ל כרב דסופן אע"פ שאין תחילתו א"כ אימא דבדיקת שמיני נמי מהני ונצרף לו ששה ימים למפרע וליהוי שמיני כבדיקת סופן וא"כ אמאי כתבו הפוסקים דגם לרב לא מהני בדיקת שמיני והנה בביאורי הגר"א כתב שיצא להם כן מפשטי' דלישנא דסוגיין דקאמר תחילתו אעפ"י שאין סופן סופן אע"פ שאין. תחילתן מכלל דיום אחר שאינו לא תחילתן ולא סופן לא מהני ואני מוסיף קצת על דבריו מדאוקמינן מינן בש"ס למלתי' דרב בבדקה בז' דווקא ולא מוקי לה בבדקה בשמיני דהוי רבותא טפי דגם זה מקרי סופן ש"מ דבדיקת שמיני לאו כלום הוא גם לרב ואף שאין זה ראי' גמורה דאיכא למימר דלהש"ס עתה לא נ"מ כלל בין ז' לח' וגם ראיית ביאורי הגר"א ג"כ אינה מוכרחת כלל מ"מ פשטי' דלישנא דתלמודא וודאי דמשמע כן ועל כן אי אפשר לנו לדחות הך דינא בשתי ידים וכיון שכן באמת הך מלתא טעמא בעי דמה נשתנה שמיני משביעי וכמו שהקשה בספר מעיל צדקה ומה שרצה בס' מע"צ להוכיח מחמת קושיא זו להך סברא שכתבתי לעיל בשמו דעכ"פ כוונה שיהי' ימים אלו מיוחדים לנקיים שלה בעינן גם לרב אליבא דר"א ולכך יצא לו מזה דהסח הדעת פוסל בז' נקיים דכיון שהסיחה דעתה מהן שוב אינ' עולים לה כלל לנקיים לענ"ד לא מסתברא בזה דבריו עד שאי אפשר לאומרם כלל חדא דכבר הוכחנו לעיל דספירה הנאמר בכתוב הכוונה היא ע"י בדיקה דווקא דאל"כ מנ"ל לר"ע בדיקה כלל בכל יום כיון דספירה האמורה בכתוב אין הכוונה רק שתייחד ימים אלו לנקיים ולא תסיח דעתה מהן ואי משום להחזיקה בטהרה הא כבר היא מוחזקת ועומדת בטהרה מהפס"ט ואילך וגם מנ"ל לר"א בדיקת תחילתן וסופן לר' חנינא ובדיקת תחילתן או סופן לרב כיון דליכא למילף מקרא מידי וגם מאי האי דנקטו הפוסקים בלשונם שאי אפשר לספירה בלא בדיקה אם הכוונה שבלא בדיקה מנא תדע שהיא בחזקת טהרה. א"כ אמאי הקפידו שתהי' הספירה והבדיקה דווקא ביום כמש"כ התוס' וגם למה צריך בדיקה כלל בתוך ז' לכו"ע ולמה לא סגי לה בהפס"ט שקודם הז' נקיים מאתמול אלא ע"כ צ"ל דס"ל לכלהו תנאי בפשיטות דספירה הנאמר בקרא הוא ע"כ בדיקה דווקא דספורים ובדוקים בעינן ובלא בדיקה אין כאן ספירה כלל וספירת הפה או כוונת הדעת אינו מעלה ומוריד כלל בזה ולא מקריא ספירה בהכי כלל וא"כ קשה ממ"נ אי ס"ל לר' אליעזר דקפיד קרא אכולהו ז' ימים דלבעי בהן ספירה א"כ אפילו בדיקה נמי תיבעי ואי לא קפיד קרא רק לחיים מצות ספירה במקצת א"כ גם הכוונה לא בעינן ואין לומר דר"א פליג בהך מלתא על ר"ע וס"ל דגם בלא בדיקה מקרי ספירה בספירת הפה או בכוונת הדעת דז"א דא"כ מנ"ל דבעינן כלל בדיקה בתחילתן או בסופן אלא ע"כ דגם ר"א ס"ל דבלא בדיקה לא מקריא ספירה כלל וא"כ הדק"ל ועוד הא כבר הוכחנו לעיל דלרב וודאי דאין היסח הדעת פוסל בו' נקיים וכן הסכים גם בס"ט וכן מוכח להדיא מדברי הראב"ד במה דפסק לענין כלה וכמו שהבאתי דבריו לעיל דהא ברתי' דר"ת לא יחדה כלל ימים אלו לנקיים כיון שלא ידעה שהיא צריכה לכך ואפ"ה ס"ל להראב"ד והרמב"ן דעולים לה לנקיים ש"מ דלית להו להראב"ד והרמב"ן להך סברא שחידש במעיל צדקה ודוק וגם בס"ט הביא ראי' זו ומה שרצה בס"ט לדחוק ולחלק דשאני ראית חימוד שאינה אלא מעט ולכך לא בעינן בזה כוונה לספירה כלל הוא דוחק גדול כאשר העיד בעצמו על דחקו דמה סברא יש לחלק לענין מצות ספירה במה שראיתה מועט וכי בשביל זה אינה צריכה לקיים מצות ספירה הא צריכה ז' נקיים ועוד דא"כ אמאי הצריך הראב"ד והרמב"ן בדיקה בסופה גם גבי כלה וכמו שכתבנו בשמ' לעיל אלא ע"כ דליתא לדברי הס"ט ובאמת בעל ס"ט עצמו צריך לומר דנאדי מזה בסוף דבריו דכיון דמסיק אח"ז דלרב וודאי דלא בעינן כוונה כלל והראב"ד והרמב"ן הלא פסקו כרב וא"כ למה לן לדחוקי נפשין במלתייהו אלא ע"כ דלמסקנת דבריו גם הס"ט מודה דלהראב"ד והרמב"ן א"צ כוונה כלל ודלא כהמע"צ ועכ"ז כתבו הראב"ד והרמב"ן להך דינא דשמיני אינו עולה לה גם הרא"ש פסק כרב וכתב להך דינא דשמיני וא"כ מוכח מזה דע"כ טעמא אחרינא איכא להדא מלתא ודלא כמו שהבין המע"צ ונראה פשוט בטעמו כיון דבקרא כתיב ספירת שבעה ופשטי' דקרא וודאי דמורה דספירת כל ו' בעינן וכדאמרינן בבריית' נראין דברי ר"ע מדברי כולם ולכך אפילו לר"א דס"ל דסגי בספירת מקצת מהשבעה מ"מ בעינן שיהי' עכ"פ על אותה המקצת שם ספירת שבעה והיינו שתהי' עכ"פ בתוך ז' ימים הראשונים שונים הראויים לנקיים שלה והיינו משעה שהפסיקה בטהרה דאז מתחיל זמן הראוי לספירת ז' נקיים דאז שפיר יש על אותו המקצת ספירה שם ספירת ז' כיון שהוא תוך ז' ימים הראשונים ובאמת שזהו טעמו של הרא"ה ז"ל בבד"ה דס"ל דבעינן דווקא תחילתן או סופן אבל בדיקת האמצע לא מהני והיינו משום דתחילתן או סופן נראה טפי שהוא כספירת ז' וכמה שכתב שם הרא"ה וז"ל ודבריו תמוהים דאנן שבעה נקיים ספורים בעינן בשלמא כי איכא תחילתן או סופן איכא למימר דסליק לז' ספורים דכי איכא תחילתן ז' ספורים גרירי בתרי' וכי איכא סופן איכא למימר דהשבעה ספורים דלקמי' גרירי בתרי' אבל בדיקה דבאמצע זיל הכא ליכא שבעה ספורים וזיל הכא ליכא ז' ספורים עכ"ל והיינו ממש כדכתיבנא דבתחילתן או בסופן איכא עלה טפי שם ספירת ז' משא"כ באמצען ומיהו הראב"ד לא חייש להך סברא וס"ל דכל שהוא בתוך ז' ימים הראשונים הראויים לנקיים איכא עלה שם ספירת ז' משא"כ בהרחיקה בדיקתה בשמיני או משמיני ואילך לית כאן שם ספירת ז' כלל דמה גבול תתן לזה לצרף לזה ששה ימים דלמא שמונה או עשרה ויהי' ספירת שמונה או עשרה ולכך בעינן דווקא שתבדק עצמה בתוך ז' ימים הראשונים מהפס"ט שאז מתחילים הימים הראוים לנקיים ובטועה חיישינן דלמא עכשיו הם הימים הראשונים ושפיר מקרי עלה שם ספירת ז' בבדיקת סופן כנלע"ד פשוט ונכון בטעמו של דין זה ועכ"פ יהי' איך שיהי' בטעם דין דשמיני או הך טעמא שכתבנו או אפשר איזה טעם אחר יש בזה עכ"פ הא וודאי דטעמו של בעמ"צ וודאי דליתא כמו שהוכחנו לעיל בראיות ברורות וא"כ אזדא לה עיקר ראייתו של בעל מע"צ ועיין:

ומתוך מה שכתבנו נסתלקו גם כל ראיותיו של בעל ס"ט שהביא מלשונות הפוסקים ונבאר אחת מהן וממנו תקיש אל השאר דמה שהביא ראי' מדברי הרא"ש בפרק התינוקות שכ' אבל אם לא בדקוהו עד יום ח' לא מקרי ספורים דבדיקה תוך ז' בעינן עכ"ל הרא"ש כבר נתבאר דע"כ הרא"ש לא כיון לזה דהא איהו מהפוסקים שפסקו כרב ובזה גם הס"ט עצמו הסכים דלרב ליתא להך סברא וכאשר הוכחנו לעיל בראיות ברורות שאין להשיב עליהן אלא ע"כ דכוונת הרא"ש הוא כפשוטו דעכ"פ בעינן ספירה אחת תוך ז' ימים הראשונים הראויים לנקיים בכדי דליהוי עלה שם ספירות ז' במקצת וכמש"כ לעיל ואדרבה מדברי הרא"ה ז"ל בספר החינוך מאותו לשון שהבאתי לעיל בשמו שכ' ובדיעבד אפילו לא בדקה רק יום אחד היינו ממחרת שהפסיקה ושוב לא בדקה אפילו עברו עלי' כמה ימים אחר השבעה בודקות בשעת טבילה ודיו א"כ משמע להדיא דלא איכפת לן כלל בהיסח הדעת ועוד ממש"כ דבבדיקה א סגי א"כ הרי להדיא דפסק כרב וא"כ ע"כ דלא פסיל לי' היסח הדעת אלא ע"כ דגם לשונו יתפרש כמו שפירשנו לשון הרא"ש ודלא כס"ט שרצה לדייק מספר החינוך בהיפוך ובזה נסתלקו כל ראיותיו אחת לאחת כי כולם הולכים עד"ז ובמעט העיון יתבאר לך כל אלה והאריכות בזה אך למותר ומה שהביא מדברי השל"ה כבר כתב עלה בנו"ב תנינא בחיו"ד קורא אני עליו אוהב מצות לא ישבע מצות ומרוב קדושתו וחסידותו רצה להרבות תורה ומצוות אבל מעיקר הדין ליתא עיי"ש במש"כ כי דבריו ברורים ונכונים:

ומעתה לא נשאר לנו זולתי מה שהעלה הס"ט במסקנתו דעכ"פ לר' תנינא דס"ל דבעינן ספורים לפנינו והיינו דבדיקת תחילתן מקרי ספורים לפנינו כדמוכח מהא דפריך לרב בתרייתא דווקא מברייתא דטועה אבל לרב קמייתא ולר"ח לא פריך וגם מהא דפריך ומנא תימרא דלרבנן לא בעינן ספורים בפנינו ש"מ דלר"ח ולרב קמייתא דבעינן בדיקת תחילתן שפיר מקרייא ספורים לפנינו משום דאיכא למימר אוקמינהו אחזקייהו וכמו שהארכנו בזה לעיל וכיון דלר"ח בעינן ספורים בפנינו הבין מזה בעל ס"ט דבעינן שתכוון ותייחד ימים אלו לנקיים שלה וכמו שכ' בעמ"צ דבלא"ה אין כאן ספורים בפנינו זהו תוכן כוונתו של בעל ס"ט ואני אומר דגם זה ליתא דספורים בפנינו דקאמר הגמ' אין הכוונה על הכוונה רק דספורים ובדוקים בעינן ולבדיקה קרי לה התורה ספירה ובלא בדיקה לא מקריא ספירה כלל כמו שהוכחנו לעיל בראיות ברורות וא"כ גם לר"ח אף לו יהא כדבריו דלר"ח בעינן ספורים בפנינו ולבדיקת תחילתן קרי לי' ספורים לפנינו היינו משום כיון דע"י בדיקה אתחזקו כל הימים בחזקת טהרה עי"ז מקרי ספורים לפנינו אבל שאר הימים כיון דלא בעינן בהם בדיקה ה"נ לא בעינן בהם כוונה כלל תדע דהא לר"ע דבעינן בדיקה בכל יום משום דס"ל דוספרה ז' ימים דווקא הכי תיסק אדעתין אם הסיחה דעתן במקצת היום ולא כוונה בו לספירה שלא יעלה לה שוב אותו היום אלא וודאי כיון דכבר קיימא מצות ספירה באותו יום שוב לא איכפת לן במה שהסיחה דעתה אח"כ וה"נ דכוותה לר"ח כיון דבדקה בתחילתן לא אכפת לן כלל אם הסיחה דעתה בימים שבנתים דכולהו ז' ימים לר"ח אליבא דר"א כחד יומא לר"ע נינהו וכיון דלרב ע"כ גם הס"ט מודה דלא איכפת לן בהסח הדעת כלל ואפ"ה בעי רב ספירה ובדיקה אחת תוך ז' והיינו ע"כ לקיים מצות ספירה א"כ מנ"ל לעשות פלוגתא בזה בין רב לר"ח כיון דדברי ר"ח נמי מתפרשים עד"ז ותו גם לר"ח תיקשה כמו שהקשינו לעיל כיון דכוונת התורה במה שכתבה וספרה לה הוא ע"י בדיקה דווקא ובלא בדיקה לא מקריא ספירה כמו שכתב הס"ט בעצמו כן מלשונות הפוסקים מהעט"ז ומספר החינוך שאי אפשר לספירה בלא בדיקה א"כ איך אפשר לעשות שום חילוק בין תחילתן וסופן לימים שבנתיים ולומר דזו צריכה ספירה בלא בדיקה ותחילתן וסופן דווקא ע"י בדיקה דהא בקרא כללינהו יחד כדכתיב וספרה לה שבעת ימים וא"כ אי קפדינן שיהיו כל ז' ימים בשלימות ספורים א"כ בדיקה נמי תיבעי ואי לא קפדינן על כולו רק על מקצתן א"כ מנ"ל לימים שבנתים דין ספירה כלל ואנה הוא הרמז בכתוב לשני מיני ספירות אלו האחת בבדיקה והאחת שלא בבדיקה וזאת יהי' קאי על תחילתן וסופן וזאת יהי' קאי על ימים שבנתיים אין זה אלא דברי נביאות ועוד דכ"ז הוא לפי הבנת הס"ט דר"ח פליג וס"ל דבעינן ספורים לפנינו אבל לפמש"כ לעיל בשם בה"ת דלר"ח נמי אינו רק חששא דרבנן בעלמא ומדאורייתא מודה לרב א"כ אזדא לה כל הוכחות הס"ט כיון דכל עיקר חששו של הס"ט אינו אלא לפ"ד הסמ"ג וסייעתו דפסקו כר"ח ושיטה זו אין לה קיום רק על פי מה שיישב דבריהם בסה"ת ולסה"ת הא ליתנהו לכל הנך מילי שמדייק בס"ט מדלא פריך לר"ח ולרב קמייתא ש"מ דר"ח בעי ספורים בפנינו דהא הסה"ת כתב דהוי מצי למימר ולטעמיך וקושית הגמרא איתא נמי לר"ח דגם לר"ח מדאורייתא סגי ע"כ בסופן לחוד וא"כ מדאורייתא גם לר"ח נמי לא בעינן כוונה וכמו שהוא עצמו מודה לרב ומדרבנן מנ"ל דהחמירו כ"כ אימא דלא החמירו רק לבדוק בתחילתן ותו לא ודוק היטב בזה ומה שכתב הרב בעל מעיל צדקה וטעמא רבה איכא במלתא דאלו כל שלא נתנה דעתה לספרן לנקיים לא הקפידה אף אם הרגישה במקצת לבדוק נפשה ואף אם תאמר עתה שלא הרגישה מתחילה לא מהני והוא בכלל כל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' ואין נאמנים עליו עכ"ל לענד"נ דגם זה אינו חששא כלל כדמוכח מהא דנדה שבדקה בשני שלה דהרי היא בחזקת טהרה עד שעה שתראה וודאי ועד כאן לא אמרינן בש"ס פרק הרואה כתם (נ"ז א') להך חששא אלא במצא דם או כתם ולא הרגישה דבהא הוא דחיישינן לדלמא ארגשה ולאו אדעתה אבל כ"ז שאין כאן ריעותא לפנינו אחזוקי ריעותא לא מחזקינן ולא דמי להא דכ' הצ"צ סי' ס"ה באשה שבדקה עצמה תוך ה' לראייתה ולא הפסיקה בטהרה רק לכנוס לביהכנ"ס שהמנהג הוא בנשים שאינם נכנסות לביהכנ"ס כ"ז ששופעת דם ופסק שם בצ"צ דבדיקה זו לא מהני לה להחזיקה בטהרה עיי"ש במש"כ דשאני התם כיון דלא בדקה בכוונה בשביל חזקת טהרה רק לנקיות בעלמא חיישינן שמא לא בדקה יפה יפה וכמו שביאר שם בטעמו אבל כאן דהבדיקה היתה כדין ממילא הוחזקה בחזקת טהרה ולא חיישינן לדלמא ארגשה אף אם הסיחה דעתה (מיהו מש"כ שם בצ"צ באותה תשובה לדייק מדברי הרשב"א דלא פסק כחכמים בתראי דמהני בדיקה לנדה בשני שלה דבריו תמוהים מאוד עד שאין מהצורך להשיב עליהם ודברי הרשב"א ברור מללו לפסוק כחכמים בתראי וכן פסק הרמב"ם ואדרבה הרשב"א מקיל טפי לפסוק כדתניא בברייתא בגמרא דגם בראשון מהני כדאמר רבי וטעיתי שלא שאלתי והרמב"ם פסק דבראשון לא מהני אבל זה ברור לכו"ע דהלכה כרבנן בתראי):

סיומא דהאי פסקא לענ"ד דבנידון שנשאל עליו בעל מע"צ דהי' בדיקת תחילתן וגם סופן דמהני אפילו לדעת הסמ"ג וסייעתו ואין כאן רק חששא זו שחידש בעל מע"צ משום שהסיחה דעתה בימים שבנתיים אין כאן בית מיחוש כלל ואפילו שלא בשעת הדחק יש לסמוך ע"ז ובנידון שנשאלתי עליו אם הוא שעת הדחק באופן דסמכינן אהא דרב דסגי בתחילתן או בסופן וודאי דלא חיישינן להך סברא שכ' בעמע"צ דבזה גם הס"ט מודה וכדכתיבנא לעיל ודלא כמש"כ בס' חכמ"א דאף הינא דסמכינן אדרב אפ"ה חיישינן להא דמע"צ וכן כתב בשם הס"ט והא וודאי ליתא והנראה לענ"ד כתבתו וחתמתי שמי:

דוד טעביל במ' משה זללה"ה

תוכן העניינים

שות בית דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה