שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
חלק יו"ד · סימן א
נשאלתי בצמחים הגדילים בעציץ של חרס נקוב ועומדים על החלון ולפעמים על שולחן קטן העשוי לזה ובשולחן וודאי דאין בו נקב כשורש קטן ופעמים מעמידין אותה גם ע"ג קרקע ולא ע"ג קרקע ממש רק ע"ג רצפת הבית שתרוצפת בנסרים שקורין שאתאסט שנסריו מדובקים זה בזה היטב והצמחים התם עושין פירות ויש לספק בהם שמא הן מין אילן והאגראדניקעס האומני' אמרו לפי תומם שהוא מין ירק ועתה מה דינם של אותן פירות האם יש לחוש בהן משום ערלה א"ל:
תשובה גרסינן במנחות דף פ"ד ע"ב תני חדא שבגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה מביא ואינו קורא ותני חדא מביא וקורא בשלמא לר"ל נ"ק גג אגג לא קשיא כאן בגג שבבית כאן בגג דמערה חורבה אחורבה לא קשיא כאן בחורבה עבודה כאן בשאינו עבודה עציץ אעציץ ל"ק כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה לא קשיא כאן בשל עץ כאן בשל חרס אלא לר"י קשי' אמר לך ר"י תנאי היא דתניא שבגג ושבחורבה מביא וקורא שבעציץ ושבספינה אינו מביא כל עיקר עכ"ד הגמרא:
והנה בהך שינויא דמשני אספינ' כאן בש"ע כאן בש"ח נחלקו רש"י ור"ת דרש"י פי' של חרס לא בעי נקיבה ושל עץ בעי נקיבה ור"ת כתב בהיפוך דש"ח בעי נקיבה ושל עץ לא בעי נקיבה ואף דמדברי התוס' דמנחות נראה דדעת ר"ת הוא דבשל עץ לא מהני נקיבה דהא כתבו ומתחילה הי' רגיל ר"ת לפרש דשל עץ בעי נקיבה משמע דמסקנתו אינו כן רק כמו שכתבו מתחילת דבריהם דלר"ת לש"ע לא מהני נקיבה מ"מ במס' גיטין כתבו התוס' בפשיטות דלר"ת בשל עץ לא בעי נקיבה ולא הביאו כלל להך סברא דבשל עץ לא מהני נקיבה וכן בהגמ"יי פ"ח מהלכות שבת ובספר יראים הביא ג"כ דעת ר"ת דבשל עץ לא בעי נקיבה וכן נותנת הסברא באמת דמאי סברא היא כלל דלא תהני נקיבה וכן הרשב"א תפס ג"כ לעיקר בדעת ר"ת דלא בעי נקיבה וא"כ נדחית הך סברא שכתבו התוס' במנחות אליבא דר"ת דלש"ע לא מהני נקיבה וכן הב"י בטואו"ח סי' של"ו ובטויו"ד סי' רצ"ד ובח"מ סי' ר"ב הביא ג"כ מחלקותן של רש"י ור"ת ולא זכר כלל לסברת התוס' דמנחות ש"מ דסברא דחוי' היא ואין לנו עסק ה וראיותיו של ר"ת כתובות הם באורך בתוס' מנחות ונבארם להלן אי"ה:
עוד שיטה שלישית בזה להראב"ד בפ"ב דטומאת אוכלין דאין חילוק כלל בין של עץ לשל חרס ובשניהם בעי קיבה והא דמשני הגמרא כאן בש"ע כאן בש"ח ר"ל דבספינה ת"ע מסתמא יש בה נקבים ובש"ח מסתמא אין בה נקבים לשיטת הראב"ד לא קשיא שום קושיא מהנך קושיות דמקשה תוס' על רש"י רק דפירושא דשמעתא דחוק קצת לשיטתו:
והר"ש במס' חלה פ"ב מ"ב הביא ג"כ למחלקותן של רש"י ור"ת ונראה שם מדבריו דמסכים לפיר"ת והיינו מחמת ראיותיו של ד"ת ואח"ז הביא עלה הא דגרסי' בירושלמי במס' ערלה פ"א וז"ל הר"ש ובירושלמי דמס' ערלה משמע דחרס לא בעי נקיבה לאילן ולזרעי' בעי וז"ל הירושלמי ד' יצחק בן חקולא בשם חזקי' הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר מפני ששרשיו מפעפעין אותו ר' יונה מפיק לישני (ר"ל אומרה בלשון אחרת) כלי חרס עומדת בפני שרשיו (ר"ל בתמי') ר' יונה בעי נטע בה דלעת מאחר שהוא נקוב אצל אילן כנקוב אצל זרעים ובהך בעיא דר' יונה פירש בו הר"ש שני פירושים הא' דכך היא האיבעיא שנטע דלעת באותו עציץ שאילן נטוע בו מי אמרינן דכיון דע"י חוזק שרשי האילן הם נוקבים להעציץ א"כ גם לדלעת להוי כנקובה אבל בנטע דלעת לבדו בעציץ וודאי דלא הוי כנקוב עוד כתב הר"ש א"נ דלעת כאילן חשוב ור"ל אפילו בנטע דלעת לבדו נמי קמיבעי' לי' עכ"ל הר"ש בתוס' ביאור קצת:
והרב במשנה למלך בפ"ב מהלכות ביכורים הל' ט' הרחיב הדיבור בשיטות אלו עיי"ש ובהך שינוייא דאי נמי שכתב הר"ש הבין המל"מ דכוונת הר"ש הוא דיש מעלה בדלעת טפי משאר זרעים היינו ששרשיו חזקים יותר משאר זרעים ולכך קמיבעי לי' לר' יונה אי חשיבא שרשיו כשרשי האילן א"ד דאף שהם חזקים משאר זרעים עכ"ז אפשר דלא דמי לאילן ואין בכוחן לינקב עציץ שאינו נקוב ולפ"ז בין לפי' קמא דהר"ש ובין לפי' א"נ הנה מהירושלמי הוי סייעתא לפי' ר"ת דאלו לשיטת רש"י הא חרס לא בעי נקיבה כלל אפילו לזרעים וליכא לתרוצי לשיטת רש"י דברי הירושלמי בשום אופן ומחמת זה הוקשה לו על הב"י שכתב דהרא"ש ס"ל כשיטת רש"י הא הרא"ש הביא להא דהירושלמי ומסתמא יודאי דלא ס"ל כשיטת רש"י לכך פירש הוא דברי הרא"ש עפ"י שיטת הראב"ד דלא מחלק כלל בין עץ לחרס ובשניהם בעי נקיבה רק דזה הוא לזרעים אבל לאילנות כיון דחזינן בירושלמי דבחרס לא בעי נקיבה לאילן לכך כתב הרא"ש לענין ערלה דהוא באילן דבחרס לא בעי נקיבה אבל בעץ דלא מיירי בי' הירושלמי ממילא בעי נקיבה וכן כתב שם המל"ת להדיא בשיטת הראב"ד דשל עץ בעי נקיבה גם לאילן:
ולענ"ד לא מסתברא הא תלתא כלל בשיטת הראב"ד דכיון דלשיטתו אין חילוק כלל בין עץ לחרס לענין זרעים א"כ מנ"ל לפלוגי בנייהו לענין אילן והירושלמי אפשר דלרבותא קאמר דהא לשיטת ר"ת חרס בעי נקיבה טפי או דחדא מנייהו נקיט משום דסתם עציץ הוא של חרס אבל הוא הדין נמי לשל עץ דמנ"ל לפלוגי בנייהו כיון דלשיטתו לא מצינו לתלמודא דידן דמחלק בנייהו בשום דוכתא א"כ מאין לנו זה דהירושלמי יחלק בנייהו לענין אילן:
עוד הקשה שם הן אמת דלפי מה שנבאר במל"מ בסוף דבריו בד"ה ודע אי"ה לקמן מהתוספתא דלפירש אי נמי שכתב הר"ש דערלה ע"כ אנו מוכרחין לישנא דכנקוב הוא אצל ורעים לומר כן בדעת הראב"ד אבל דאחר בירושלמי למי לא אתי שפיר:
המל"מ דלא הביא מהך
עוד כ' הר"ש בפ"ה דערלה תוספת' וודאי דלא מתחוורין והנטוע בספינה אע"פ דבריו בשיטת הראב"ד ועיין שאינה נקובה אמרינן בירושלמי במ"ש לקמן אי"ה:
הנטוע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר"י אומר מפני שהשרשים מפעפעין אותו מפני שהוא כנקוב אצל אילן דאין כלי חרס עומד בפני שרשים ומסיק דהוא הדין דחשוב כנקוב לענין זרעים והש"ס שלנו אינו סובר כן כדפי' בפ"ב דחלה עכ"ל וכתב ע"ז המל"מ וראיתי בר"ש בפ"ק דערלה שאחר שהביא דברי הירושלמי הנ"ל כתב ומסיק דהוא הדין לזרעים והנראה דס"ל כפי' קמא וקאי אם הוא אצל אילן דאילו לפי' האי נמי הי' לו לבאר שזה בדלעת דווקא (וצ"ל לדבריו דהא דכ' הריש ומסיק אף דבירושלמי הוא בעיא דלא איפשטא היינו משום דכיון דאנן אית לן למפסק לחומרא בספיקא דאיבעיא לכך חשיב לי' כנפשטה אבל זה דחוק דהא לענין הכשר וקבלת טומאה יהי' קולא ודוק) שוב כתב המל"מ עוד ראיתי להר"ש שכ' ע"ז ותלמוד שלנו אינו סובר כן כדפי' בפ"ב דחלה ולא ידעתי אהיכי קאי וכו' ובין הכי והכי לא ידעתי מהיכן למד הרב שתלמוד שלנו אינו סובר כן גם מ"ש כדפירש בפ"ב דחלה לא ידעתי מהו סוף דבר לא ירדתי לסוף דעת הרב בזה עוד הקשה במל"מ מדוע לא הביאו שום אחד מהראשונים לבעי' זו דהירושלמי ומעתה יראה הרואה איך כי כתב בעצמו שלא הבין דברי הר"ש דפ"ק דערלה:
ואני אומר כי גם דברי הר"ש בפ"ב דחלה ג"כ אין הפירוש כדבריו דהוא הבין דהך א"נ שכתב הר"ש הכוונה דיש מעלה בדלעת מה שאינו בשאר זרעים והעתיק לדברי הר"ש בשינוי קצת א"נ דלעת אילן חשיב לי' ובאמת ליתא כן בר"ש רק א"נ דלעת כאילן חשיב וכוונתו פשוטה דעל כל מיני זרעים קמיבעי' לי' אי חשיבא לענין זה כאילן שיהא בכוחן לנקוב כלי חרס ודלעת דנקיט חדא ממיני זרעים נקיט או אפשר שכן הי' מנהגם לנטוע דלעת בעציץ אבל לא שיהא מעלה בדלעת טפי משאר זרעים וכמו שאנו מוכרחים לומר כן על כרחך בפ' קמא דהר"ש דאין שום מעלה בדלעת משאר זרעים כמו כן הוא נמי לפי' א"נ ומשום דלעיל מיניה קאמר לענין אילן דבכ"ח לא בעי נקיבה קבעי ע"ז ר' יונה אי גם לענין זרעים אמרינן כן בכ"ח ועציץ נקוב ואינו נקוב דתנן בכלהו מתניתן מיירי בשל עץ דווקא אבל של חרס לא בעי נקיבה גם לזרעים דאין עיקר המעלה מפני שהוא אילן רק דהמעלה הוא מפני שהוא כ"ח וגם לזרעים לא בעינן נקוב או דלמא בזרעים בעינן נקוב גם בכ"ח ועיקר המעלה הוא משום דבאילן שרשיו חזקים והשתא אתי שפיר לישנא דכנקוב הוא אצל זרעים דאמר בירושלמי משום דעל כל מיני זרעים קמיבעי ליה ומעתה לא יהי' שים סתירה מהירושלמי לשיטת רש"י דשפיר נוכל לומר ברווחא דאף דהירושלמי מספקא לי' לענין זרעים מ"מ לתלמודא דידן מפשט פשיטא לי' דלכל מילי חשוב כ"ח כנקוב גם לענין זרעים וכהנה רבות בש"ס:
עוד יש לומר והוא העיקר דהך מאחר שנ' בירושלמי הוא פשיטות על אבעייתו דר' יונה והכי פירושו נטע בו דלעת וחסר מילת מהו (משום שכן הוא מדרך הירושלמי לקצר כאשר ידוע לרגילים בו) ופשיט מאחר שהוא כנקוב אצל אילן הוי כנקוב גם לזרעים דבשלמא לפירש קמא דהר"ש דהך מאחר הוא צדדי האיבעיא לכך ע"כ צ"ל דהיא בעיא דלא איפשטא אבל לפירש השני הוי שפיר בעיא דאפשטא דכך מאחר שהוא כנקוב כו' הוא פשיטותא וכן פירש שם במפרש להירושלמי ולפ"ז אדרבה יהי' מהירושלמי סייעתא לפירש"י ותיובתא דר"ת ומעתה נתיישבו היטיב דברי הר"ש דמס' ערלה שכ' ומסיק דהוא הדין אצל זרעים והיינו כפי' הב' (ודלא כהמל"מ שהבין שהוא לפי' קמא) ומיירי אפילו בזרעים גרידא בלא אילן אשר הוא כשיטת רש"י וע"ז כתב ומיהו התלמוד שלנו אינו סובר כן כדפי' בפ"ב דחלה ירצה לומר דשם הסכים לפיר"ת מכח הראיות שהביא שם לשיטת ר"ת מתלמודא דידן וא"כ חולק הש"ס שלנו על הירושלמי ואף דלפי' קמא דהר"ש יתיישבו היטיב דברי הירושלמי לפיר"ת שהוא האמת לדעתו בתלמודא דידן ולא נצטרך לומר דפליגי התלמודים מ"מ פשטי' דלישנא דהירושלמי משמע לי' להר"ש טפי כפירושו השני עד דניחא לי' טפי לאוקמינהו בפלוגתא מלהוציא דברי הירושלמי מפשטן ולהשוותם הנה עינינו הרואות דהר"ש עצתו חזר בו מפי' קמא ובאמת כל מעיין שופט בצדק ישפוט שכן הוא הפירוש הברור בירושלמי כפי' השני וכן הבין אותו גם הרא"ש כאשר יראה שם מהגהותיו שהגיה על דברי הר"ש במסכת ערלה אבל של עץ בעי נקיבה ודוק והשתא יתיישבו שפיר. דברי הרא"ש בהל' ערלה עפ"י שיטת רש"י וצדקו דברי הב"י. ודלא כהמל"מ שהשיא דעתו לדעת אחרת וזה ברור ואמת לפי עניות דעתי:
גם הגאון עם כי בחיבורו לסדר זרעים ובביאיריו ליו"ד סי' רצ"ד הסכים לפי' קמא דהר"ש ומחמת זה כתב דהירושלמי מוכח כשיטת ר"ת עכ"ז בביאוריו לאו"ח סי' של"ו נראה שחזר בו והסכים לפי' השני ולכך כתב דמהירושלמי משמע כרש"י ואין לומר דט"ס נפל שם בדבריו כי מקישור לשונו יראה שבכוונה כ' כן וכן מוכח ממש"כ שם ועיין בירוש' דמספקא לי' אם חשוב ג"כ כנקוב בזרעים ולא כתב בזרעים הנטועים אצל אילן כמש"כ ביו"ד ודו"ק:
ומעתה כיון שנתברר לנו דהרא"ש והטור קאי בשיטת רש"י וגם הירושלמי למי מסייע לשיטה זו חל עלינו דינא אין אנו אחראין לזה כיון דהרא"ש וודאי דהוי ידע מנייהו ואעפ"כ לא חש להו (דהא מהידוע דחיבורו של הרא"ש והר"ש על סדר זרעים הי' הכל אחד היינו שגם בחיבורו של הרא"ש היו כתובין כל דברי הר"ש רק באיזה מקומות מועטים הי' בהן קצת שינויי' ולמען לא יוכפלו הדברי' בדפו' הדפיסו פי' הר"ש ובמקומו' שהי' בהם קצת שינוי כתבו בשם הגהת הרא"ש) וא"כ וודאי דנוכל לסמוך אהימנותא דהרא"ש כי אין ראיותיו של ר"ת מוכרחו' כ"כ ובפרט באיסור ערלה בח"ל כמו בנ"ד וודאי דנוכל לסמוך ע"ז עכ"ז אמרתי אסורה נא ואראה לפי קט שכלי אולי ה' אותי ואוכל ליישבן באופן שעכ"פ לא יהיו מוכרחות כ"כ:
והנה ראיותיו של ר"ת הנה הנם כתובות באורך בתוס' מנחות חדא מהא דכתב על חרס של עציץ נקוב ב' מהא דאמר רבא ה' מידות בכ"ח ג' מהאי דתליש פטרא מאוני דחצבא ד' מהתוספתא דהטומן את הלוף ונבארם בעז"ה אחת לאחת הראי' ד' שהביאו מהתוספתא דהטומן את הלוף כו' לענ"ד אינה מכרעת כלל דאטו מבואר בתוספתא דטוחנו בעציץ שיש בו עפר דלמא מיירי בלא עפר דומיא דקרא דהביא ונתתם אותו בכלי חרס כו' והתם וודאי בלא עפר מיירי וכמו כן ה"נ עצה טובה קמ"ל שיטמנם בכ"ח ששם מתקיים הרבה ומיירי בלא עפר ובזה וודאי דאינו מצמיח (והחוש יעיד ע"ז) וכן צ"ל ע"כ בפירוש התוספתא דפ"ג דמעשרות גם לפיר"ת וכדבעינן למימר לקמן אי"ה ואם נאמר דעיקר ראייתם של התוס' אינו רק דסתם עציץ הוא של חרס וכמו שנראה כן להדיא מדברי התוס' דמס' גיטין עיי"ש (ז' ב' ד"ה עציץ) הא וודאי דלא מכרע' כ"כ וכמבואר לכל מעיין דאטו אם עציץ שבכאן הוא של חרס מוכחא מלתא דבכל דוכתא הוא כן גם מה שהביאו מהא דתלש פיטרא ג"כ אינה מכרעת כ"כ דמנין לנו זה דסתם חצבא הוא של חרס וברווחא נוכל לומר דהוא של עץ הן אמנם דבסוכה (כט א) אמרינן שם חצבא ושחיל בר מטללתא פירש"י שם דחצבא הוא של חרס ושחיל הוא דלי של עץ מיהו גם שם אינו מוכרח לפרש כן דהא נוכל לפרש איפכא וגם אם נפרש שם כן אינו מוכרח בשביל זה לומר דסתם חצבא דבכולא תלמודא הוא כן:
אמנם הראי' שהביאו מהא דה' מידות בכלי חרס הוא לכאורה ראי' אלימתא וחזקה דוודאי דוחק לומר דלאו כלהו הנך חמש מידות הוויין בכ"ח וכמו שנראה מרמיזת דברי התוס' דע"כ צ"ל כן לפירש"י מדכתבו והשתא ניחא דכלהו מידות הוויין בכ"ח משמע דלרש"י צ"ל דלאו כלהו הוויין בכ"ח וזה מבואר הדוחק:
אך ראיתי בספר יראים בעמוד זמנים בפיסקא דהקוצר שהביא להך ראי' דה' מידות וכתב עלה וז"ל ועל אותה משנה דהמצניע (ר"ל דתנינן בה התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור) נקבעו דברי רבא דה' מידות בכ"ח כו' ומשמע דמתניתן נמי איירי בכ"ח עכ"ל והובאו דבריו אלו בהגמי"י בפ"ח מהלכות שבת עיי"ש ובתחילת ההשקפה נפלאתי מאוד על דבריו אלו דוודאי לפי דבריו אינה ראי' כ"כ דשפיר נוכל לומר מידי איריא דלמא הא כדאיתא והא כדאיתא והא דקבע שם דברי רבא היינו משום דלעיל מיניה בסוגיא איירי בניקב בכדי טהרתו לכך מייתי עלה דברי רבא ולמה לא הביא הראי' כפשוטו דלרש"י צ"ל דלאו כלהו מידות הוויין בכ"ח וזה וודאי דוחק גדול ועוד דאם נאמר דזה לא נחשב לו לדוחק א"כ גם ראייתו אינו כלום דשפיר נוכל לומר דמתניתן איירי בשל עץ כיון דגם רבא מיירי בכלי עץ א"כ שפיר קבע עלה דברי רבא:
שוב ראיתי ברמב"ם בפי"ט מהלכות כלים שפירש להך מימרא דרבא דניקב בכשורש קטן טהור מלהכשיר בו זרעים דלאו לענין הכשר זרעים הנטועים בו קאמר רק אם היו בו מים חשיבי המים כמחוברים לקרקע ואינם מכשירים זרעים אחרים שנפלו בו והלכה זו מבוארת ברמב"ם בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין ה' ט' דמים שבעציץ נקוב אין מכשירין ומקורו נובע ממתניתין דמס' עוקצין עיי"ש ולפ"ז אין מפשטות דברי רבא שום ראי' דשפיר איירי בכ"ח וכפי' הרמב"ם ואין לומר דלשיטת רש"י דכ"ח הוי כנקוב א"כ גם לענין זה יהיה כנקוב דהמים שבתוכו להוי חשיבי כמחוברים דזה וודאי אינו דעד כאן לא אמרינן דחשוב כנקוב אלא לענין ורעים ומשום שהשרשים מפעפעין אותן וכדאמרינן בירושלמי אבל כלי וודאי מקרי לענין דהמים שבתוכו להוי כתלושין ומקרא מלא דבר הכתוב לענין טהרת מצורע אל כלי חרס על מים חיים וכן כשר לקדש בו מי חטאת כדתנן במסכת פרה בכל הכלים מקדשים שמע מינה דמקרי כלי וזה פשוט ומבואר וכיון שכן שפיר נוכל לפרושי ברווחא גם לשיטת רש"י כפירש הרמב"ם ובאמת לישנא דגמרא מתיישב טפי לפירש הרמב"ם דאילו לפי' התוס' דלענין הכשר זרעים הנטועים בו קמיירי א"כ הי' לו לומר רבותא יותר דטהורים הזרעים מלקבל טומאה דאפי' טמאין ששתלן בתוך עציץ נקוב נטהרו ועוד לישנא דלהכשיר בו את הזרעים מדוייק יותר לפירש הרמב"ם ואף דרש"י עצמו לא פירש כן מ"מ אנן נוכל לפרושי הכי בכדי שלא תיקשה על שיטת רש"י ומפירש רש"י אין ראי' משום דכן הוא מדרך רש"י לשנות פירושו כל היכי דתני סוגיא אחת בשני מקומות וכן קבלתי מאדמ"ור שלא להתייגע בזה ליישב דברי רש"י שלא יהיו סתרי אהדדי משום דכן הוא מדרך רש"י כל היכי דאיכא תרי פירושא בסוגיא ואתמרא הך סוגיא בתרי דוכתא שלא לפרש שני הפירושים במקום אחד רק לפרש בכאן פירוש אחד ובמקום השני הפירוש אחר בכדי להקל על המעיין שלא יצטרך להטריח דעתו לשני הפירושים במק"א וסמך ע"ז שכאשר ילמוד במקום השני מעצמו יראה כי יש עוד פירש אחר בסוגיא וכמו כן כאן אפש' דפירש לפי שיטת ר"ת ועכ"פ איך שיהי' כוונת רש"י מ"מ אנן נוכל לפרושי ברווחא לשיטתו כפי הרמב"ם בכדי שלא תיקשה עליו מסוגיא דה' מידות בכ"ח וכיון שנדחית עיקר ראייתו ולא נשאר זולתי מש"כ בספר יראים והא וודאי דלא מכרעה כלל וכמש"כ לעיל:
והא דהביאו ראי' מהא דכתב על חרס של עציץ נקוב הנה מדברי התוס' דמס' גיטין נראה דעיקר ראייתם הוא דאס"ד דבחרס לא בעי נקיבה א"כ מאי רבותא איכא טפי בחרס נקוב משאינו נקוב וא"כ למאי תני נקוב כיון דלית בי' שום רבותא וזה באמת לכאורה ראי' נכונה אך לענ"ד דגם ראי' זו יש לדחותה דהא מצינו לר"ש בפ' המצניע (צ"ה א' ב') דסבירא לי' דלכל מילי נקוב כאינו נקוב משווינן לי בר מלענין הכשר זרעים דהתורה רבתה בהן טהרה ואפ"ה אמרינן התם דמודה ריש שאם ניקב בכדי טהרתו ולאביי שם עכ"פ מודה בניקב למטה מרביעית דכיון דבטיל לי' מתורת כלי תו הוי כמחובר לכל מילי בם לר' שמעון וא"כ חזינן לר"ש דבנקב המבטל מתורת כלי הוי טפי כמחובר ולפ"ז ברווחא נוכל לומר גם לרבנן דאשמועינן רבותא דאפילו בנקב המבטל מתורת כלי אפ"ה הוי החרס כתלוש דלא נימא עד כאן לא קאמרי רבנן אלא בכלי חרס שלם דאף דלענין זרעים הזרועים בו הוי כמחוברים לש לשיטת רש"י מ"מ כיון דהכלי שלם מקרי הכלי עכ"פ תלוש לענין דאם כתב על הכלי גט הוא כשר אבל בנקוב כיון דבטל מתורת כלי (דהא סתמא קאמרי התם בגיטין על חרס של עציץ נקוב ומשמע אפילו בנקבים גדולים המבטלין מתורת כלי וגם בנקב כשורש קטן הוא בטל מתורת כלי ג"כ לענין המים שבו דחשיבי כמחוברים ולא מכשרי וכמשכ"ל בשם הרמב"ם) הוי אמינא דכיון דבטל מתורת כלי תו הוי גם הכלי כמחובר קמ"ל דאפ"ה הכלי לעולם תלוש הוי וא"כ שפיר תנא חרם של עציץ נקוב לרביתא אפי' לשיטת רש"י ולק"מ על פירושו:
ונראה דזה הוא כוונת הר"ש במס' חלה שכ' על פירש"י וז"ל ופירושו מגומגם דהא סתם עציץ הוא של חרס כדאמרינן בגיטין כתבו על חרס של עציץ נקוב ואפ"ה בעי נקיבה כדאמרינן עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות כו' הרי שלא הביא ראי' מהך מימרא לחודא כי אם בצירוף המימרא דעציץ נקוב המונח ע"ג יתידות ולא יליף מהך מימרא דכתב על חרס של ע"נ רק דסתם עציץ הוא של חרס אבל דלהוי בעי נקיבה גם בשל חרס לא מצא ראי' ממימרא זו והיינו ע"כ מטעמא דכתיבנא וכיון שכן וודאי דאינה מכרעה כ"כ כמבואר לכל מעיין כנלע"ד בישוב קושית התוס' על שיטת רש"י ואין אני אומר בבירור שזאת היה כוונת הרא"ש דלא חש לקושיית התוס' כי אפשר דהרא"ש היו לו עוד ישובים אחרים מרווחים יותר מלבד מה שכתבנו ועכ"פ במה שכתבנו הוי מוכרחות כ"כ ועיין:
ומאחר שנסתלקו ראיותיו של ר"ת נתחיל להביא ראיות לשיטת רש"י חדא דלפר"ת דגם לפי האמת איכא לפלוגי בין אילן לזרעים וכמו שמוכח כן אליבא דידי מהירושלמי לפירש קמא דהר"ש א"כ תיקשה אמאי לא משנינן בסוגיין דמנחות ואב א אידי ואידי בשל חרס ולא קשיא כאן באילן כאן בזרעים דהא מצות בכורים נוהגת בין באילן ובין בזרעים וכן גבי עציץ דמשני כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב אמאי לא קאמר אידי ואידי באינו נקוב ול"ק כאן באילן כאן בזרעים ואין לדחות ולומר דניחא לי' לאוקמי בכל מיני בכורים כיון דסתמא קתני דאדרבה טפי ניחא לן לאוקמי הכל באינו נקוב כיון דסתמא עציץ קתני ומשמע דאיירי גם באינו נקוב דהא בכל דוכתא קמפליג בהדיא בין נקוב לשאינו נקוב ומדתני הכא סתמא ש"מ דבכל מיני עציץ מיירי גם באינו נקוב וגם גבי ספינה ה"ל לאוקמי אידי ואידי בשל חרס דומיא דעציץ דהוא בש"ח דווקא לפיר"ת ועוד דהא ע"כ גם לפירוש ר"ת לאו בכל מיני בכורים מיירי רק בבכורי זרעים לבד דהא באילן אף באינו נקוב כיון שהוא ש"ח תו הוי כנקוב לשיטת ר"ת לפי הוכחתו מהירושלמי וא"כ איך משני גבי עציץ כאן בנקוב כאן באינו נקוב דאכתי לא משני מידי בבכורי אילן וכן בספינה דמשני כאן בשל חרס ומיירי באינה נקובה ג"כ אכתי תיקשה מאילן וע"כ צ"ל לפיר"ת דלא מיירי בכל מיני בכורים רק בבכורי זרעים לחוד וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא משני בעציץ אידי ואידי באינו נקוב ובספינה אי"א בשל חרס ול"ק כאן באילן כאן בזרעים כיון דגם לפי מאי דמשני עתה ג"כ לא מיירי בכל מיני ביכורים א"כ וודאי דטפי ניחא לן לאוקמי הכל באי"נ מדלא קמפליג בהדיא בין נקוב לאי"נ כדמפלגינן בכל דוכתא ועיין:
עוד יש להביא ראי' לפירש"י מהתוספתא דפ"ג דמעשרות והובאה בקצרה גם בר"ש בפ"ה דמעשרות מ"ב וז"ל התוספתא בצלים שהשרישו זה בזה בקופות (וגי' הרמב"ם במתניתן זה בצד זה) הרי זה בחזקתן למעשרות ולשביעית אם היו טמאין לא עלו מידי טומאתן ומותר לתלוש מהן בשבת השרישו זה בזה בקרקע עלי' הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית ואם היו טמאין עלו מידי טומאתן ואסור לתלוש מהן בשבת ואם תלש פטור והגר"א בביאוריו ליו"ד סי' רצ"ד ס"ק ס"א הביא להך תוספתא והשיג מזה על הרא"ש שכתב בתשובה דכרם שנטע על גג הבית חייב בתרומה ובערלה וע"ז כתב הגר"א דבתרומה וודאי דפטור כדתני להדיא בהך תוספתא אבל על מאי דמחייב בערלה ע"ז לא השיג בביאורי הגר"א מידי ונראה שם מלשונו דמסכים בזה להרא"ש וצ"ל דהחילוק שיש בין תרומה לערלה הוא עפ"י מש"נ בירושלמי והביאו הגר"א עצמו לעיל מיני' בס"ק (נ"ז) והוא בפ"ק דערלה וז"ל ר' יוחנן בשם ר' ינאי אילן שנטע בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות דכתיב תעשר את תבואת זרעך היוצא השדה ושביעית צריכה דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' וכתיב שדך לא תזרע וכוונתו פשוטה וכן הוא במפרש דר"ל דגבי מעשרות שדה כתיב ובתוך הבית לאו שדה מיקרי לכך הוא פטור ממעשרות ובערלה דלא כתיב שדה רק ארץ לכך אפילו נטוע בבית חייב בערלה ובשביעית דכתיב תרווייהו ארץ ושדה לכך קמיבעי' לי' ומעתה נתברר החילוק שבין תרומה לערלה דגבי תרומה שדה בעינן דווקא מש"כ בערלה דלאו בשדה תליא מלתא רק דבעינן דליהוי מחובר לארץ וגג הבית כיון שהבית מחובר לארץ גם הנזרע ע"ג חשיב כמחובר ולכך לענין טומאה עלו מטומאתן וגם לענין שבת הגיה הגר"א ואם תלש חייב וז"ל שם ונ"ל דט"ס בתוספתא מש"כ ואם תלש פטור דלענין שבת וודאי חייב וכדינם לטומאה עכ"ל כללא דמלתא דדעת הגר"א הוא דלכל מילי חשיב דג הבית כמחובר גמור לערלה ולטומאה ולשבת רק לענין תרומות ומעשרות קפטר להו מטעמא אחרינא משום דלא מקרי שדה:
והנה יש לדון בדבריו דמאי דפשיטא לי' דשבת דמי לטומאה עד שמחמת זה הגיה בתוספתא ואם תלש חייב לע"ד יש לחלק ביניהם דהא מצינו לר"ש בפרק המצניע דאית לי' זרעים מודה ר"ש דטהור והיינו כדמפרש התם בגמרא לטעמי' דר"ש משום דהתורה רבתה טהרה אצל זרעים שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע וא"כ חזינן לר"ש דטומאה שאני וקיל טפי מכל מילי ודריש לה מקרא וכמו כן נוכל לומר גם לרבנן דנהי דלענין עציץ נקוב חשיבא להו לרבנן כמחובר לכל מילי ולא צריכא בזה לדרשא דר"ש מקרא מ"מ אפשר דלא פליגי עלה דר"ש בעיקר הך דרשא דהתורה רבתה טהרה אצל זרעים רק דבעציץ בלא"ה הוי כמחובר לדידהו לכל מילי אבל בקרקע עלי' שפיר נוכל לקיים גירסא דידן בתוספתא ואם תלש פטור משום דלכל מילי חשוב קרקע עלי' כתלוש לענין ערלה ושבת ושביעית ואפ"ה עלו מטומאתן משום דהתורה רבתה בהן טהרה ולענין קרקע עלי' גם רבנן דרשי להך דרשא דר"ש כיון דלא מצינו דפליגי בעיקר הך דרשא דר"ש או אפשר דהך תוספתא אתיא כר"ש ולדידי' וודאי דלא דמו שבת לטומאה וא"כ יהי' נסתר דינו של הרא"ש גם לענין ערלה ואין לומר דקרא דר"ש איירי לענין הכשר זרעים בלבד דבזה הוא דרבתה התורה טהרה משא"כ לענין עלו מטומאתן ליכא לפלוגי בין טומאה לשאר מילי דזה אינו דעיקר קרא דעל כל זרע כו' בטומאה כתיב וכי יפול מנבלתם על כל זרע כו' וכן כתבו התוס' במסכת חולין (קכח א) ד"ה אלא ומסתמא גם לענין טומאה עכ"ל עיי"ש ובאמת לישנא דמסתמא שכתבו התוס' אינו מדוייק כ"כ דמאי מסתמא דקאמרי הא וודאי הוא כן כיון דעיקר קרא מיירי בהכי ועכ"פ גם דעת התוס' דאין חילוק בין הכשר לטומאה:
ועוד קשה טובא דאי כדברי הגר"א דלכל מילי חשיבא קרקע עלי' כמחובר ורק לענין תרומה הוא פטור משום דבעינן שדה א"כ הרי חזינן להדיא בהך תוספתא דמדמי שביעית לתרומה להא מלתא כדקתני הרי הן למעשר ולשביעית וא"כ תיקשה אמאי סלקא בירושלמי שביעית באיבעיא דלא איפשטא אי בעינן שדה בשביעית אי לא ואמאי לא פשיט מהך תוספתא דגם בשביעית בעינן שדה דווקא:
שוב ראיתי בירושלמי פ"ה דמעשרות וז"ל ר' יוחנן בשם ר' ינאי ערימה של בצלים שהשרישה התולש מהן בשבת פטור שאינו רוצה בהשרשתן א"ל ר"ש בן לקיש מאי אכפלא שבת גבי מעשרות לא תנינן אלא אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלין בשבת אמר ר' זעירא לר' אבוהא חמו מה אמר לא אמר אלא מאי אכפלה שבת גבי מעשרות הא שביעית אכפלה שאם הי' רוצה בהשרשתן שהם אסורין משום ספיחין ואם לאו מותרין משום ספיחין אמר ר' מיישא לר"ז ודא הוא דרובא אלו תני בצל יחידי יאות השרישו בקופה הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית ואם היו טמאין לא עלו מידי טומאתן השרישו בעלי' הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית ואם היו טמאין עלו מטומאתן בחזקתן ואת אמר עלו ר' יוסי בשם רבי התורה רבתה בטהרת זרעים מאי טעמא וכי יפול מנבלתם על זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא תני לא יתלוש עבר ותלש אית תניי תני חייב אית תניי תני מותר מ"ד אסור מתיר מ"ד חייב פטור ניחא דלא צריכה דלא מותר ר"ש בן לקיש אמר חייב עכ"ל הירושלמי והכי פירושו ערימה של בצלים רצה לומר דמונח ע"ג קרקע ככל ערימות שבש"ס דהיינו כרי המונח ע"ג קרקע (ובמפרש שם פי' דמונח ע"ג קרקע עלי' ואין צורך לזה מיהו לענין דינא היינו הך וכמו שיתבאר) ואפ"ה קפטר ר"י משום שאינו רוצה בהשרשתן ור"ש בן לקיש פליג עלי' דר"י ואמר דלענין מעשרות הוא דיש לחלק בין רוצה ואינו רוצה משא"כ לענין שבת ליכא לפלוגי בהכי לחייב גם באינו רוצה וזהו מ"ש ר"ל מאי אכפלה כו' והא דקאמר לא תנינן כו' וניטלין בשבת הי' נראה לפרש שהם דברי ר' יוחנן שהשיב על ר"ש בן לקיש דאמר דלענין שבת אין חילוק בין רוצה בין אינו רוצה ובכל גווני מחייב וע"ז קמייתי ר"י ראי' ממתניתן דגם לענין שבת פטור באינו רוצה כדקתני וניטלין בשבת ור"י קמפרש לה דמיירי בהשרישו ואפ"ה פטור משום שאינו רוצה בהשרשתן ודלא כרש"י ותוס' בפ' במה טומנין א (דף נ' ע"ב) שכתבו בפשיטות דמיירי בלא השרישו דבהשרישו ליכא שום צד סברא להתיר נטילתן בשבת דהך סברא אינה רק לר"ש לקיש דאיהו ע"כ קמפרש למתניתן דמיירי בלא השרישו אבל לר"י גם בהשרישו פטור ולפ"ז צריך למחות מלת אלא בירושלמי ולמגרס הכי לא תנינן אינו חושש כו' או אפשר שכן הוא לשון הירושלמי והמפרש פירש דהם דברי ר"ש לקיש וקמדייק מדתני וניטלין ולא תני ונתלשין ש"מ דאיירי בלא השרישו אבל בהשרישו אסור אפילו באינו רוצה ולשנא דהירושלמי לא משמע כן גם דיוקו מדלא תני ונתלשין הוא דקדוק קלוש ורחוק להעמיסו בכוונת ריש לקיש מיהו לענין דינא אין נ"מ דגם לפירושו צ"ל דר"י לא מדייק כן ומוקי בהשרישו או אפשר דר"י סבר דדווקא לענין התר לכתחילה הוא דבעינן לא השרישו אבל לענין פטור אבל אסור פטור גם בהשרישו (והמעיין יבחר) והא דאמר ר' זעירא לר' אבוהא חמו מה אמר כו' רצה לומר דמדייק מדברי ר"ש לקיש מדלא קשיא לי' רק מאי אכפלא שבת כו' ולא קשיא לי' לענין שביעית שמע מינה דבשביעית גם ר"ל מודה דאיכא לפלוגי בין רוצה ואינו רוצה וכן פירש גם המפרש ור' מיישא השיב ודא הוא דרובא כו' כלומר וכי מה הוא רבותא עד שצריך למילף כן מדברי ר"ש לקיש הלא גם בלא דברי ר"ש לקיש הסברא פשוטה כן שיש לחלק בשביעית בין רוצה ואינו רוצה ואין שום צד רבותא בזה אילו הוי תני בצל יחידי יאות כלומר בבצל יחידי אז הוי רבותא קצת גם בשביעית משום דמחוי כמאן דמכוין לזריעה אבל בערימה אין שום רבותא דלא מחזי כזריעה כלל והכל יודעים שאינו רוצה בהשרשתן ובאינו רוצה וודאי דהסברא פשוטה דפטור משביעית ולא צריכין בזה למילף מדיוקא דדברי ר"ש לקיש ובמפרש שם פירש ודא היא דרובא כלומר דר"ש פליג גם בשביעית כי היכי דפליג בשבת רק שלא הוצרך לבאר זה משום דלא הוי רבותא כלל דוודאי דמיא שביעית לשבת וממילא ידעינן מדפליג בשבת א"כ ה"ה לענין שביעית עכ"ל ולא דק דהא מהתוספתא שמביא הירושלמי סמוך לזה אשר עליו סובבת דיוקו של ר' זעירי וכמש"כ גם המפרש עצמו מוכח מינה להדיא דשביעית דמי למעשר ולא לשבת ודוק והפירוש הברור שבירושלמי הוא כמו שפירשנו ועיין:
ואח"ז מייתי הירושלמי הך תוספתא שהבאתי לעיל השרישו בקופות כו' השרישו בקרקע עלי' כו' ומקשה עלה בחזקתן ואת אמרת עלו רצה לומר דהוי כתרתי דסתרי אהדדי וכן פירש גם במפרש ומשני התורה רבתה טהרה וכו' ואח"ז מייתי לסיפא דתוספתא (וכן הוא הדרך גם בש"ס דילן להפסיק באמצע לשון הברייתא באיזה קושיא ופירוקא) דמסיים בקרקע עלי' לא יתלוש ואם תלש פטור לפי גירסא דידן בתוספתא שלפנינו ומיירי בשבת וע"ז מייתי בירושלמי דאית בזה פלוגתא דאמוראי דאית תניי תני חייב ואית תניי תני מותר ור"ל דפליגי הנך אמוראי בגירסת התוספתא אי גרסי בה חייב או מותר וע"ז התחיל לפרש מ"ד אסור מתיר מ"ד חייב פטור וכו' ובאמת כי סוף דברי הירושלמי הם קשים להולמם ואי אפשר לפרשם מבלי הגהה ובמפרש שם הגיה אית תניי תני חייב ואית תניי תני פטור מ"ד פטור אסור (כלומר אבל אסור) מ"ד חייב ניחא מ"ד פטור אסור לא הוצרכה דלא מותר ועפ"י הגהה זו פירש דהכי קא קשיא לי' למאן דאמר פטור אבל אסור לר"ל דנהי דס"ל דפטור באינו רוצה ופליג בזה על ר"ש לקיש מ"מ למה אסור לכתחילה באינו רוצה אטו רוצה הא ר"ש בן לקיש לא מחלק כלל בין רוצה ואינו רוצה לענין שבת וא"כ מאן דפטר אפי' ברוצה ה"ל למיפטר' ותו לא שייך למגזר אינו רוצה אטו רוצה כיון דגם רוצה פטור וכל אלה הם דברים תמוהים דוודאי ברוצה ליכא שום צד סברא למפטרי' גם לר"ש לקיש רק דר"ש לקיש מחייב גם באינו רוצה ואיך ס"ד למפטרי' לר"ל גם ברוצה אין זה אלא תימא גם ממ"נ אם מאי דפליג הך מ"ד על ר"ש לקיש וס"ל דפטור באינו רוצה הוי ניחא לי' ולא קשיא מינה לר"ל והיינו ע"כ משום דיש כח ביד ר"ש לקיש למפלג על הך מ"ד א"כ מאי קא קשיא לי' מהך מ"ד מאי דמפליג בין רוצה ואינו רוצה על ר"ש לקיש דכי היכי דפליג עלה ר"ש לקיש בעיקר דינו ה"נ יפלוג גם בזה גם יתר דבריו שם תמוהים:
לכך נרל"פ ג"כ על דרך הגהתו אך אין צורך להגיה כ"כ רק דה"ג אית תניי תני חייב אית תניי תני פטור מ"ד פטור אסור מ"ד חייב ניחא דלא צריכ' דלא מותר ורצה לומר דהכי קא קשיא לי' דלמ"ד חייב למאי תני כלל הך לא יתלוש דמלתא דפשיטא הוא כיון דאם תלש חייב וודאי דלא יתלוש לכתחילה והכי ה"ל למיתני והתולש בשבת חייב ותו לא וזהו מה שאמר ניחא בתמי' וכי ניחא דלא צורכה דלא מותר רצה לומר מה צריך להשמיעינו שאינו מותר לכתחילה כיון דאם תלש חייב ויותר נראה למגרס הך ניחא אצל מ"ד פטור אסור והכי גרסי' מ"ד פטור אסור ניחא רצה לומר ניחא לישנא דברייתא דתני לכתחילה לא יתלוש ואם תלש פטור אבל מ"ד חייב דלא צירכה דלא מותר כלומר קושיא היא מאי צריך להשמיענו שאינו מותר והא דמסיים ר"ש לקיש אמר חייב הוא מבאר בזה מי הוא התני דתני ח יב הוא ר"ש לקיש וממילא דהתניי דתני פטור הוא ר' יוחנן ורצה לומר דהנך תרי תניי היא עצמה פלוגתא דר"י ור"ש לקיש דלעיל ולפ"ז אין הכוונה דמקשה מהך מ"ד על ר"ש לקיש כמו שהבין המפרש כיון דר"י ור"ל עצמם המה הנך תנאי דפליגי בגירסת התוספתא רק דשקיל וטרי בדבריהם גופייהו דלמר יתיישב לישנא דהתוספתא ולמר לא יתיישב ולפ"ז סלקא מלתא דר"ל בקושיא ובלא"ה נמי ר"י ור"ש לקיש פסקינן כר"י כנ"ל ברור פירוש' דהירושלמי על דרך הגהתו:
עוד אפשר לפרש דברי הירושלמי בלא הגהה רק למחוק מלת פטור שאחר מ"ד חייב והכי פירושו אית תני מותר ר"ל דהפירות הנתלשים מותרים באכילה לאותה שבת וע"ז קמפרש מ"ד אסור מתיר רצה לומר דמ"ד שאינו אסור רק מדרבנן מתיר הפירות באכילה ומ"ד חייב ניחא דלא תני מידי מענין היתר אכילה דלא צורכה דלא מותר ר"ל דמלתא דפשיטא היא כיון שחייב שאינו מותר לאכילה והא דמסיים ר"ש לקיש אמר חייב הוא כמו שפירשנו לעיל דמבאר מי הם התנאים ובזה דברי הירושלמי מבוארים כמעט בלי הגהה ומ"מ הפירוש הראשין יותר נראה בעיני אף שצריך להגיה והמעיין יבחר ועל הפירש השני יש לעיין מהא דהמעשר בשבת דאמרינן בירושלמי פ"ג דיו"ט דאסור אע"ג דלא עביד רק איסורא דרבנן ועיי' בביאורי הגר"א באו"ח סי' שי"ח ס"ק א מיהו אין זה קושיא דאין לדמות גזירות חז"ל זה לזה ועוד יש להאריך בזה הרבה רק מפני שבעיני נראה עיקר כפי' תמא שכתבנו לכך לא ראיתי להאריך בזה כאן ויבואר אי"ה במק"א ועיין:
ועכ"פ למדנו מדברי הירושלמי למי הלזה פירושא דהך תוספתא דהא דבהשרישו בקרקע עלי' פטורין ממעשר ושביעית הייני משום שאינו רוצה בהשרשתן ובהא גם ריש לקיש מודה דתליא באינו רוצה ולענין טומאה נמי לכו"ע עלו מטומאתן משום דהתורה רבתה בהן טהרה ולענין שבת תליא בפלוגתא דר"י ורשב"ל והשת' נתיישב מה שהקשינו לעיל דאמאי לא קפשיט הירושלמי אבעייתו לענין שביעית מהך תוספתא דגם בשביעית בעינן שדה דווקא דלפי מה שנתבאר הך תוספתא אינו ענין כלל להתם ומטעמא אחרינא קפטר להו משום שאינו רוצה בהשרשתן ובזה וודאי דדמו מעשר לשביעית וא"כ אין לפשוט מזה מידי לענין דנבעי שדה ושפיר סלקי בירושלמי בבעיא דלא נפשטה ובהכי ניחא מאי דלא משני בירושלמי אהא דמקשה בחזקתן ואת אמרת עלו דשאני מעשר דבעינן שדה משום דלענין שביעית לא ברירא מלתא דנבעי שדה ודוק מיהו בלא"ה נמי אינו קושיא משום דקושטא דמלתא קמשני גם למ"ד דפטור דס"ל דהוי כתלוש לכל מילי ואפ"ה לענין טומאה עלו מטומאתן משום דהתורה רבתה טהרה וכו' ומהתימא על ביאורי הגר"א איך נעלמה לפי שעה מעינו הבדולח עיניו המשוטטות בכל דברי הירושלמי במקומן דלפי מה שנתבאר אינו ענין כלל הך תוספתא לדינו של הרא"ש דהא הרא"ש שם בתשובה מיירי בנזרע בכוונה על גג שמלאוהו עפר גם אינו ענין להגהתו שהגיה בתוספתא כיון דהוא פלוגתא דאמוראי בזה בירושלמי ולפי מה שביארנו סלקא בקושיא מ"ד חייב וא"כ העיקר כמ"ד דפטור ובלא"ה נמי ר"י ורשב"ל הלכה כר"י וא"כ אדרבה העיקר כגירסא דידן ואין ל מר דכוונת הגר"א הוא רק להשיג על ראייתו של הרא"ש דמייתי ממתניתן דבצלים שהשרישו דמיירי לענין טומאה וע"ז השיב הגר"א מהתוספתא דשמעינן מינה דלא דמי טומאה למעשר דאיך שיהיה הפירוש מ"מ למדנו ממנה דלא דמי טומאה למעשר דמדבריו שם נרא' דבא להשיג על עיקר דינו של הרא"ש מהתוספת' דעל ראיו' הרא"ש לחוד לא הי' כותב אבל הוא תמוה רק ואינו ראי' כיון דהרא"ש לא על הך ראי' לחוד קסעיד כי הביא עוד ראיות ראיתי שיש לקיים דברי הגר"א ע"פ פירושו של המפרש שפירש להך ודא הוא דרובא שהכוונה שר' שמעון בן לקיש פליג גם בשביעית וס"ל ל דלא תליא מלתא דשביעית כלל באינו רוצה ולפ"ז ע"כ צ"ל דרשב"ל מפרש להך תוספת' דמדמי שביעית למעשר לפטור בהשרישו בקרקע עלי' היינו ע"כ מטעמא דלא מיקרי שדה וכמו שהביאו הגר"א ואף דר"י לא ס"ל כן וקי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"י וגם בלא"ה סלקא הך דר"ל בקושיא מ"מ כיון דבש"ס דילן בפ' במה טומנין לפי מה דפירשו שם רש"י ותוס' מוכח דבהשרישו וודאי דאסור וכר"ל לכך נראה לו להגר"א לפסוק בהך מלתא כר"ל ולפ"ז שפיר הקשה על הרא"ש אך כל זה אינו חדא דהעיקר הוא כמו שפירשנו ודלא כהמפרש ועוד דהא מהסוגיא דפרק במה טומנין אין ראי' כלל דהוא דלא כר"י דשפיר מתפרשא כר"י ומיירי גם בהשרישו רק דרש"י ותוס' מפרשים כן דמיירי בלא השרישו וא"כ אם באנו לדחות זה מפני זה וודאי דטפי יש לנו לדחות דברי רש"י ותוס' מפני הירושלמי משנאמר בהיפוך דדברי הירושלמי דחויים בשביל שרש"י ותוס' לא פירשו כן ועוד דא"כ ה"ל להביא דברי הירושלמי ולמשקל ולמטרי בדבריו וכל כה"ג ה"ל לפרושי סוף דבר דדבריו צ"ע:
מיהו לענין דינא יש לקיים דבריו דנהי דמהתוספתא אין ראי' לסתור דינו של הרא"ש וכמש"כ מ"מ מדברי הירושלמי דפ"ק דערלה לחוד בלא הך תוספתא נמי יש לדחות דברי הרא"ש דהסברא נותנת דלא עדיף גג הבית מאילן הנטוע בתוך הבית דפטור מת"ומ משום דלא מקרי שדה וא"כ ה"ה לגג הבית דלא מקרי שדה אך יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר דגג הבית כיון שמגולה לאויר מכל צד וגם כי היא בלא תיקרה מקרי טפי שדה ממה שבתוך הבית שאינו מגולה לאויר ומכוסה בתיקרה מיהו לפ"ז גם על ראיות של הגר"א מהתוספתא ולפי מה שהבין הוא נמי יש לומר כן דעלי' נמי היא מוקפת מחיצות עם תיקרה משא"כ בגג וצ"ע ועוד למדנו מדברי הירושלמי הנ"ל דקרקע עלי' וודאי חשוב כמחובר לענין שאם נזרע בו בכוונה שחייב בערלה עכ"פ וא"כ לענין ערלה וודאי כי צדקו דברי הרא"ש:
ומעתה נחזי אנן למ"ד דתני חייב והיינו משום שאינו מחלק לענין שבת בין רוצה לאינו רוצה א"כ ע"כ הא דהשרישו בקרקע עלי' מיירי דאית עפר בקרקע העלי' דכלא עפר לא מסתבר כלל שיהיו כמחוברים לענין שבת ואין לומר דיתחייב משים עוקר דבר מגידולו כמו תולש פיטרא מאונ' דחצבא דחייב משום עוקר דבר מגידולו דא"כ בקופה נמי לתחייב דהא אוני דחצבא הוא תלוש ואפ"ה חייב התלוש ממנו אלא ע"כ צ"ל דאין זה עוקר דבר מגידולו ולא דמי לפיטרא ורק משום תולש מן המחובר מחייבינן לי' ובלא עפר לא מסתבר כלל שיהיה חשיבי השרשין כמחובר דאל"כ אפי' מונחים בחלון נמי יתחייב התולש מהם ומ"ש קרקע עלי' דנקיט ועוד דסתם קרקע עלי' יש בה עפר וא"כ ע"כ דומיא דהכא נמי בקופה איירי דאית בה עפר דאלת"ה תיקשה דאמאי קמפליג בין קופה לקרקע עלי' ולא קמפליג בקופה גופה בין אית בה עפר אם לא אלא ע"כ צ"ל אף דאית עפר בקופה נמי חשיבי כתלושים לכל מילי וסתם קופה שבכל הש"ס הוא של עץ ועיין בנדה (ג' ב') בסוגיא דקופה שיש לה אוגנים דפירש"י שכפופים ראשי הנסרים תדע דבי' פרקים הראשונים ממס' כלים דמיירי מדין כלי חרס לא הוזכר שם שם קופה רק בפי"ז דמיירי מדין כלי עץ תני שם קופת הגננים והבלנים ש"מ דסתם קופה הוא של עץ ולפי"ז לפיר"ת תיקשה הא בשל עץ לא בעי נקיבה לשיטתו וא"כ גם בקופה יתחייב התולש מהם דהוי כמחוברים אבל לפירש"י אתי שפיר וע"כ צ"ל בדוחק לפיר"ת דהא דמחלק בין קופה לקרקע עלי' היינו משום דסתם קופה אין בה עפר וסתם קרקע יש בה עפר אבל אה"נ אם יש עפר בקופה גם בקופה חייב וזה וודאי דוחק:
עוד נראה לענ"ד להביא ראי' ברורה לשיטת רש"י מהא דתנינן בתוספתא דערלה הנוטע בספינה בעציץ ובראש הגג חייב בערלה נזרעו בעציץ שאינו נקוב נשבר וחזר וזרעו בעציץ נקוב אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור כיצד הוא יודע אם יכול לחיות אם לאו חופר גומא בארץ ונוטעו בה אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור עכ"ל התוספתא שלפנינו ועיין שם במפרש שהגיה בשם התוספתא כ"י (והוא מהגהות של הגר"א כמבואר בהקדמתו) נשרשו במקום נזרעו גס הגיה וחזר ונטעו במקום וחור וזרעו גם הגיה אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב וכל הגהותין אלו וודאי כי המה נכונים וברורים כי מה ענין זרעים לשם הא בדיני ערלה קמיירי דהוא באילן גם מה שהגיה אם יכול לחיות פטור וודאי כי הוא ברור ואמת כמו שהוא כן במתניתן פ"א מ"ג אילן שנעקר והסלע עמו וכו' עיי"ש זולתי מה שהגיה מילת חייב אחר חזר ונטעו בעציץ נקוב ומחמת זה פירש דהא דאם יכול לחיות פטור דתני דתוספתא הוא מלתא בפ"ט ולא קאי אדלעיל מניה רק דקאי אמתניתן דאילן שנעקר דתנינן בה אם יכול לחיות פטור ועל זה קאתי התוספתא לפרושי כיצד יודע אם יכול לחיות א"ל והביא שם פי' הרא"ש במתניתן שפירש דאומדין אותו עובדי אדמה ורצה להעמידו בלשון התוספתא הוא דבר שאין לו שחר חדא דאין זה מדרך התוספתא דקאתי לפרושי מתניתן שלא להביא רק אמצע המאמר דמתניתן כעין אמר מר דמצינו בגמרא זה לא מצינו בתוספתא בשום פנים ובכל מקום דאתי התוספתא לפרושי מתניתן היא חוזרת ושונה הדברים עצמם השנויים במתניתן ומוספת בה איזה דברי' לפרושי באופן שלא נצטרך לעיין על עיקרי הדברים במתניתן דהתוספ' אף דהיא אתי לפרושי מ"מ אין ענינה כמו התלמוד דקאי על דברי המשנה רק כי היא שונה ההלכה לעצמה מבלי שנצטרך לעיין במשנה וזה ברור ועוד פירושו בכיצד הוא דחוק ורחוק ולענ"ד לפרשה כפשוטה דהכל מאמר אחד וקאי אדלעיל מניה והכי קאמר נשרשו בעציץ שאינו נקוב דהיא פטורה מערלה ונשברה וחזר ונטעה בעציץ נקוב דחייב בערלה ורצה לומר דלקח האילן עם העפר שעליו ומניחו בעציץ נקוב אז רואין אם הי' יכול לחיות עם העפר שעליו גם בלא עציץ נקוב שכבר נשרש היטב בעפר הוא פטור וא"ל חייב והיינו כעין אותה ששנינו במשנה אילן שנעקר והסלע עמו כו' והתוספתא תני להך דינא בעציץ נקוב ושאינו נקוב וע"ז קמפרש כיצד יודע כו' חופר גומא בארץ כו' ר"ל דמעמיד העציץ בגומא כעין ששופתין קדירה ע"ג כירה באופן שלא יגעו שולי העציץ בקרקע דשוב הוי כאינו נקוב ואז רואין אם יכול לחיות פטור ואז שפיר דמי להניחו מעתה ע"ג קרקע כיון שאין הקרקע מועלת לו שהי' יכול לחיות בלא"ה וכמו שכן הוא עצמו הדין לענין אילן שנעקר השנוי במתניתן ולשון ונוטעו בה דתני בתוספתא או דיש להגיה ומעמידו בה או אפשר ליישב גם לישנא דנוטעו בה דקאי על עיקר הנטיעה דנוטעו בע"ג כנלפע"ד פי' התוספתא ברור ואמת:
(והארכתי לפרש כולה הגם כי לענין שאנו עוסקים בו עתה להקשות על שיטת ר"ת אין צריך לזה מ"מ נצטרך לזה להלן אי"ה) ומהך תוספתא וודאי דקשה טובא לפיר"ת דאלו לשיטתו עציץ שאינו נקוב לענין ערלה לא משכחת לה כלל דהא של עץ לא בעי נקיבה כלל אף לזרעים ומכ"ש לאילנות ושל חרס נמי נהי דלזרעים בעי נקיבה מ"מ לאילנות לא בעי נקיבה וכדמוכח אליבי' מירושלמי לפי' קמא דהר"ש וא"כ איך תני בתוספתא עציץ שאינו נקוב לענין ערלה דהוא באילן דפטור וקושיא זו היא גם אליבא פירושו דהמפרש ובמפרש שם פי' התוספתא גם אליבא דר"ת ולא חצי ולא מרגיש ולית נגר וב"נ דיפריקנה להך תוספתא אליבא דר"ת אם לא שנאמר דהך תוספתא לאו דסמכא הוא וזה וודאי קשה טובא לדחות תוספתא מפורשת מהלכה כיון דברווחא נוכל לקיימה עפ"י שיטת רש"י והראב"ד והרמב"ם דלא תפלוג לא אתלמודא דידן ולא אתלמודא דהירושלמי דלשיטתם שפיר נוכל לאוקמי בשל עץ וזה הוא לע"ד ראי' שאין עלי' תשובה ועיין:
ושיטת הראב"ד כבר כתבנו לעיל והוא דאין חילוק בין עץ לחרס ובשניהם בעי נקיבה בזרעים ולענין אילן כתב המל"מ בדעתו דחרס לא בעי נקיבה ועץ בעי והנה אף דכתבנו לעיל דיותר הי' מסתבר לומר לשיטתו דגם של עץ לא בעי נקיבה לאילן מ"מ עתה שזכינו לדברי התוספתא בוודאי מוכרחין אנו לומר כדברי המל"מ דבשל עץ בעי נקיבה בכדי ליישב הך תוספתא אליבא דהלכתא דלא תפלוג על הירושלמי דכל כמה דנוכל ליישב חובה עלינו להשוותה עם הירושלמי דאין בידינו לדחות תוספתא מפורשת מהלכה בלי ראי' ברורה ועיין:
ודברי הרמב"ם בזה סתומים ומדברי הראב"ד נראה דלא להשיג על הרמב"ם אתא רק דמפרש כן בדעתו וכן הבין שם הכ"מ דהרמב"ם כהראב"ד ס"ל בהא והמל"מ ביאר דעתו דס"ל כשיטת ר"ת וכל דבריו בזה דחוקים מאוד ואינם מוכרחים כלל בדעת הרמב"ם גם הגר"א בביאוריו ליו"ד סי' רצ"ד ס"ק ג' לא בחר בדרכו של המל"מ רק כי פירש דברי הרמב"ם ע"ד מ"ש הראב"ד אלא דבפירוש' דשמעת' נאדי מדברי הראב"ד דהראב"ד מפרש דהא דמשני הגמרא כאן בשל עץ כאן בשל חרס דאין נ"מ כלל בין עץ לחרס רק משום דסתם ספינה של עץ היא נקובה ושל חרס אינה נקובה וזה באמת דחוק קצת בפירושא דשמעתא דאמאי שבק תלמודא מלפרש עיקר החילוק שביניהם ונקיט מלתא אחריתא שבאמת אין זה נ"מ כלל ומאי סני לי' להגמרא לשנויי כאן בנקובה כאן בשאי"נ כמו דמשני גבי עציץ דזהו עיקר החילוק ונקיט עץ וחרס שאין עיקר ביניהם לדינא כלל רק מפני שזה נקוב וזה אינו נקוב וזה וודאי דחוק גם הרמב"ם עכ"פ הוי לי' לפרושי לכך פי' הגר"א דדווקא בספינה הוא דמפלגינן בין עץ לחרס משום שהמים מלחלחין אותה אבל בעציץ אין נ"מ בין עץ לחרס ובשניהם בעי נקיבה ולענ"ד אכתי לא מתחוורא הא מלתא דאכתי היקשי דעכ"פ ה"ל להרמב"ם לפלוני בספינה בין עץ לחרס ונהי דלענין ערלה לא אצטרך לי' לפלוגי דלאילן גם שאינה נקובה כנקובה דמיא גם בעציץ ומכ"ש בספינה מ"מ בפ"א מהל' תרומות דכתב דין הספינה גוששת שם הוי לי' לפלוגי דהא שם מיירי מדיני זרעים וא"כ ה"ל לפלוגי בין ספינה של עץ לחרס:
לכך נלע"ד לפרש דברי הרמב"ם ג"כ ע"ד מש"כ הגר"א רק בשינוי קצת והוא דקשיא לי' להרמב"ם בסוגיין דמנחות דאי ס"ד דאיכא לפלוגי בין עץ לחרס לענין נקובה בין שנאמר כרש"י או כר"ת מ"מ תיקשי אמאי לא משני גם אעציץ כאן בשל עץ כאן בש"ח כדמשני אספינה ועוד דלא אשתמיט בשום דוכתא דתני עציץ נקוב לפלוגי בין עץ לחרס וגם גבי ספינה לא תני בשום דוכתא דליהוו בעי נקיבה לכך מסתבר לי' להרמב"ם דעד כאן לא מפלגינן בין נקוב לאינו נקוב רק גבי עציץ המונח ע"ג קרקע דכשהוא נקוב הוא יונק מן הקרקע וחשיב כמחובר ואינו נקוב אינו יונק וחשיב תלוש אבל ספינה אפי' אינה נקובה כנקובה דמיא משום דע"י לחלוחית המים הוא יונק מהקרקע אף שאינה נקובה דמ"מ המים מלחלחין אותה מעבר לעבר כמו שהוא נראה בחוש ובזה אין חילוק כלל בין ספינה של עץ לשל חרס דבשניהם הוי כנקובה ולכך לא נזכר במס חלה בפלוגתא דר"י ורבנן גבי ספינה שום חילוק בין עץ לחרס ובין נקובה לאינה נקובה דתמיד חשיבא כנקובה לענין דהזרעים שבתוכה חשיבי כמחוברים והא דמשנינן בסוגיא דמנחות ספינה אספינה ל"ק כאן בשל עץ כאן בשל חרס לאו משום דליהוי נ"מ לענין מחובר דשניהם הוי כמחוברים אף בלא נקובה רק דהנ"מ הוא לענין ביכורים דאין מביאין אלא מן המובחר דשל חרס כיון דהספינה עצמה היא ממין עפר לכך חשיבי הזרעים שבתוכו מובחר (וכן נראה שם מלשון רש"י שכתב בספינה ש"ח מביא וקורא דשל ארץ היא) ושל עץ אינו מובחר וכמו דמשני התם גג אגג וחורבה אחורבה והא וודאי דתרווייהו הוי מחוברים רק דהנ"מ הוא לענין מובחר כמו כן נוכל לפרושי ברווחא דגם שינוייא דספינה אספינה הוא לענין מובחר ובזה יבואו כל פסקי הרמב"ם על נכון דכל היכי דמזכיר עציץ קמפליג בין נקוב לשאי"נ ולא קמפליג בין עץ לחרם משום דאין חילוק כלל וכדעת הראב"ד דבשניהם בעי נקיבה ובספינ' ג"כ לא מפליג הרמב"ם בין נקובה לאי"נ משום דלא בעינן נקובה כלל לספינה בין שהיא ש"ע או ש"ח ולכך לא קמפליג בנייהו מידי והא דלא מפליג בספינה בין עץ לחרס כדמפלגינן בסוגיין לענין ביכורים היינו משום כיון דהך שינוייא אינו רק לענין ביכורים ואליבא דר"ל אבל לר' יוחנן דדריש מארציכם א"כ אין שום חילוק בין עץ לחרס דאפילו בעציץ נקוב ג"כ פסק הרמב"ם דאינו מביא ומכ"ש בספינה לכך לא צריך כלל לפלוגי בין עץ לחרס גם לענין ביכורים כנלע"ד נכון בדעת הרמב"ם וכל מי שבקי בדרכו של הרמב"ם דרגיל לפרש הסוגיות באופן כי כל חדא תיקום בדוכתא ולא נילף מחדא לחברתה יראה שהאמת הברור הוא בדעתו כמש"כ דמעת' כל חדא וחדא קיימא בדוכתא ועיין:
והנה במאי דפסק הרמב"ם דבגג וחורבה מביא ובעציץ וספינה אינו מביא אפילו בעציץ נקוב דבריו פשוטים ומבוארים דפסק כר"י וכמש"כ שם הכ"מ ומאי דלא חילק בין גג דבית לגג דמערה ובין חורבה עבודה לחורבה שאינה עבודה גם זה מבואר והוא דהא יש לדקדק בסוגיין דמנחות במאי דאמר בגמרא אמר לך ר"י תנאי היא כו דמאי אולמא דהך ברייתא דמביא ר"י מהך ברייתא דלעיל דתני בה נמי שבעציץ וספינה מביא ואינו קורא ואוקימנא דמיירי בעציץ שאי"נ ולא פליגי אהדדי וא"כ דלמא הך ברייתא דמייתי ר"י נמי איירי באינו נקוב ואיך הוכיח מינה ר"י דתנאי היא ואיכא תנא דקאי כוותי' ובישוב זה יש לומר דבשלמא ברייתא דלעיל דס"ל דמביא רק שאינו קורא שפיר איכא לאוקמי באינו נקוב ואפ"ה מביא דגזרינן אינו נקוב אטו נקוב אבל ברייתא דר"י דס"ל דאינו מביא כלל ע"כ צ"ל דגם בנקוב אינו מביא דאס"ד דבנקוב מביא וקורא א"כ באי"נ עכ"פ הי' צריך להביא ולזה הוכיח ר"י דהך ברייתא סברה כוותי' דממעט מקרא דאינו מביא כלל אפילו בנקוב והנך תרתי ברייתא קמאי דמייתינן לעיל גם ר"י מודה דלא סברי כוותי' ולא דרשי מקרא כלל וגם לדידי' צריך להך שינוייא דמשנינן לעיל כאן בנקוב כאן באי"נ להנך תרתי ברייתא קמאי רק דאיהו ס"ל כברייתא השלישית דמוכח מינה דדרשינן מקרא ואינו מביא אפילו בעציץ נקוב:
ודע דהתוס' שם בד"ה תנאי היא הקשו תימא דאכתי תיקשה לר"י מגג וחורבה כו' והניחו בתימא ובכדי להנצל מקושיית התוס' בע"כ צ"ל דעיקר קושיית הגמרא אינו רק מעציץ וספינה אבל גג אפי' דבית עדיפי מתמרים שבהרים וכן כתב להדיא הרא"ש בתשובה כלל ב' סי' ד' עיי"ש וכן נראה שם גם מדברי רש"י ע"ש ולפ"ז לפי מאי דהוכחנו דגם ר"י צריך להנך שינוייא דלעיל ליישב הנך תרתי ברייתא קמאי רק דפליג עלייהו מכח ברייתא השלישית וכיון דלא אשכחן בברייתא השלישית דפליגא עלייהו רק בעציץ וספינה א"כ ממילא בגג וחורבה גם לר"י צריכין לחלק בין גג דבית לגג דמערה ובין חורבה עבודה לשאינה עבודה ולפ"ז יהי' שלא בדיוק דברי הכ"מ שכתב דלר"י א"צ לחלק כלל בין גג דבית וכו' ולפמש"כ זה אינו ובלא דברי הכ"מ על הרמב"ם לחוד לא קשה כ"כ דכיון דהרמב"ם לא הזכיר דין הקריאה רק דין ההבאה ובזה א"צ לחלק כלל בין גג דבית וכו' דבתרווייהו מביא אבל על הכ"מ קשה אך באמת גם דברי הרמב"ם עצמם אינם מיושבים כ"כ דעכ"פ אמאי לא ביאר דין הקריאה וסתמו כפירושו נראה דס"ל דאה"נ מביא וקורא וא"כ הד"קל:
ולכך נראה דהרמב"ם מפרש לסוגיין דהא דאמר ר"י תנאי היא דהכי קמייתי ראי' דבשלמא בברייתות דלעיל דלא מפלגי בין גג לחורבה לעציץ וספינה רק דחדא תני בכלהו מביא וקורא וחדא תני בכלהו מביא ואינו קורא שפיר איכא לשנויי כדמשנינן לעיל כאן בגג דבית וכו וחדא ברייתא אשמועינן דאיכא גווני בכלהו דמביא וקורא וברייתא השני' אשמועינן דאיכא גווני בכלהו דמביא ואינו קורא אבל ברייתא השלישית דנחית לפלוגי ותני שבגג וחורבה מביא וקורא ושבעציץ וספינה אינו מביא כלל וא"כ אי ס דדאיתא להך ברייתא דבנקוב מביא וקורא א"כ ה"ל למיפלג ולתני בדידיה היינו בעציץ וספינה גופיה בין נקוב לשאינו נקוב אלא ע"כ דס"ל להך ברייתא דאפי' בנקוב אינו מביא כלל ולכך שפיר מייתי ראי' ר"י מינה דאיכא תנא דקאי כוותי' ולפ"ז גם בגג וחורבה ע"כ דפליגי הך ברייתא על תרתי הנך ברייתי קמאי וס"ל דאף בגג דבית ג"כ קורא דאל"כ אכתי תיקשה אמאי לא מפליג בגג וחורבה גופי' ונמצא דהך ברייתא שלישית פליגא על הנך תרתי ברייתי קמאי בשני דברים מההיפוך אל ההיפוך דבגג וחורבא אפי' גג דבית ס"ל להך ברייתא דעדיפי מתמרים כר"י אין צריך לחלק בין גג דבית וכו' ומתוך מש"כ יתבארו לנו דברי הרא"ש בתשובה כלל ב' סי' ד' שכתב שם בסופו ועוד נראה להביא ראי' גמורה משם דגג חשיב כמחובר אפי' לענין ביכורים כו' ואיהו מיירי בגג דבית ולכאורה אין משם ראיה לגג דבית ובדברינו אלה הנה דבריו ברורים ונכונים עיי"ש ודוק:
ואפילו לדעת הגר"א שהבאתי לעיל דפליג על הרא"ש במה שפסק דגם לתרומה ומעשרות חייב בנזרע ע"ג גג הבית והיינו מטעמא דכתיבנא לעיל דבמעשרות שדה כתיב אבל מ"מ לענין ערלה וודאי דצדקו דברי הרא"ש דלגבי ערלה לא בעינן שדה וכמו שכתבתי לעיל בשם הירושלמי ולהדיא שנינו בתוספתא דערלה שהבאתי לעיל דהנוטע בספינה ובראש הגג חייב בערלה ותמיהני על הרא"ש מדוע לא הביא ראי' מהתוספתא הנ"ל וא"כ ה"נ לענין ביכורים דג"כ לא בעינן שדה תדע דהא גג דחורבה לאו שדה מקרי ואפ"ה אית לי' לתנא דברייתא דמביא וקורא וגם לא מצינו בקרא שדה גבי ביכורים רק מארציכם וא"כ לענין ביכורים דברי הרמב"ם נכונים בלי פקפוק וצ"ל אף דלגבי ביכורים חשיבי טפי גג הבית מספינה דבספינה אינו מביא וקורא לדעת הרמב"ם. מ"מ לענין תו"מ חשיבא טפי ספינה מגג הבית כי גג אינו חייב בחו"מ לדעת הגר"א ובספינה תנן בהדיא בפ"ב דחלה עפר ח"ל הבא בספינה חייב בחלה ומעשרות. והיינו משום דמעשרות בשדה תליא רחמנא וגג הבית לאו שדה מיקרי משא"כ ספינה כיון שהיא בחוץ על פני המים ואפשר דספינותיהם לא היו מקורים. שפיר מתקרי שדה. אבל בכורים במובחר תליא רחמנא ושבגג הבית מובחר טפי ממה שבספינה וזה פשוט:
הארכתי קצת בזה אף שלדעתי הדברים פשוטים מפני שראיתי להרב בעל פני יהושע בחידושיו למס' גיטין (ז ב) בפסקא רש"י בד"ה עפר ח"ל כו' שכתב וז"ל ויש לדקדק דהא במנחות אליבא דר"ל משנינן כן וכו' וכיון דקיי"ל כר"י א"כ מנ"ל לחלק בין עץ לחרס עכ"ד ונכנס לתרץ בדוחק ולא קשיא מידי דעד כאן לא פליג ר"י על ר"ל רק דלענין בכורים דממעט מקרא דמארציכם אבל בתרתי ברייתי קמאי גם ר"י מודה בהו דלא דרשי לקרא וא"כ גם לדידי' צריכינן לשנויי דלעיל וא"כ נהי דלענין בכורים אין נ"מ מזה לר"י משום דסמך על ברייתא השלישית דפליגי עלייהו מ"מ בכל דוכתי דאיכא נ"מ בין תלוש ומחובר לענין תרומה ושבת וכדומה גם ר"י לא יפלוג על הנך שינויי דלעיל וזה ברור ובזה נדחו שם כל דבריו שכתב בדיבור זה ובדבור שאח"ז בדברי התוס' והבן:
שוב ראיתי שבסוף ספרו בק"וא האריך בסיפורי דברים איך שמתחילה העביר הקולמוס על דברים אלו ולבסוף שכח על מה עשה ככה וציוה להדפיסם ואח"ז נזכר והי' בדעתו לכתוב בק"וא כי דברי שגגה הן ולבסוף נתיישב כי שפיר כתב ותמה שם על הרמב"ם שפסק דגם בעציץ נקוב אינו מביא ונכנס לתרץ בדוחק גם נראה שם מדבריו שנתקשה בהך דתשובת הרא"ש ובמש"כ הנה הדברים פשוטים ומבוארים והמ"י:
תבנא לקדמנא דדברי הרמב"ם הם ברורים לע"ד דלא מפליג כלל בין עץ לחרס וכהראב"ד וכן הסכים גם הגר"א בדעתו ואין נ"מ בין דידן לדידיה רק בפירושא דשמעתא אבל לענין הדין אין נ"מ כלל והנה כ"ו הוא בזרעים ולענין אילן כתב בפ"ו מהלכות מעשר שני הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אעפ"י שאינו כארץ לזרעים כארץ לאילנות ואף דמסתימת דבריו שם נראה דגם כאן לא מחלק בין עץ לחרס וכן הבין בדעתו הגר"א ביו"ד סי' רצ"ד ס"ק (ס"ג) עכ"ז שבקי' להרמב"ם דאיהו דחיק ומוקי אנפשי' דמיירי בשל חרס דווקא בכדי שלא יפלוג על התוספתא דערצה שהבאתי לעיל ועכ"פ איך שיהי' דעת הרמב"ם מ"מ כיון דאנן נוכל לקיים לשיטתו גם דברי התוספתא וודאי כי אנו אין לנו אלא דברי התוספתא המפורשת וברורה ועיין:
ומעתה נבואה לנ"ד והנה לשיטת ר"ת דלאילן לא בעי לצדד להקל גם לר"ת דאם לא הי' עומד רק על החלון לבדו הי' אפשר לצדד ולמצוא קולא גם לר"ת והוא עפ"י מה שדקדק המל"מ במתניתן דפ"ב דעוקצין דתנן כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולים לצאת אינם מכשירים וכתב עלה המ"למ וז"ל יש לדקדק בלישנ' דמתניתן דתני שהשרשים יכולים לצאת מאי אשמועינן בזה והנראה מפשט הדברים דקמ"ל דאם הכלים הללו עוביים יותר מכשיעור אין כח בשורש לנקבם עכ"ל עיי"ש וא"כ גם כאן נהי דהכותל מהחלון ולמטה הוא של עץ מ"מ בעובי כזה וודאי דאין כח בשרשים לנקוב גם אם לא הי' עומד רק על השולחן קטן העשוי לכך שיש אויר בינו לבין הרצפה ג"כ יש לצדד ולמצוא צד קולא עפ"י שיטת הרמב"ם דגרסינן במס' גיטין (דף ז' ב) אמר ר' זירא עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות באנו למחלוקת ר"י ורבנן אמר רבא ממאי דלמא עד כאן לא קאמר ר' יהודה אלא בספינה העשוי' לברוח אבל בעציץ גם ר"י מודה וע"כ לא קאמרי רבנן אלא במים דכארעא סמיכתא דמיא אבל בעציץ לא והתוס' בד"ה דלמא כתבו כן הוא האמת דעציץ המונח ע"ג יתידות הוי כמחובר דבפ' השולח (ל"ז א) אמרינן אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב ומוקי לה דמונח אסיכי והא דאמר בשבת (פא ב) האי פרפיסא דמנחא אארעא ואנחא אסיכי חייב משום תולש היינו מדרבנן כדפי' התם בקונטרס עכ"ל התוס' עי"ש:
אמנם מדברי הרמב"ם נראה דלא ס"ל כהתוס' בזה ויש להוכיח כן מדבריו מדהשמיט בפ"ט מהלכות שמיטה ויובל להך ברייתא דתני הלל דאין כותבין פרוזבל אלא על עציץ נקוב ולא מאי דאוקמה בגמרא דמיירי דמנחא אסיכי ולא כתב רק הך דרב יהודה דהשאילו מקום לתנור וכירים וכותבין עליו פרוזבול וע"כ צ"ל בדעתו דס"ל דדברי רבא לדחויא בעלמא נאמרו וכמו שכתבו התוס' על עד כאן דרבנן כמו כן ס"ל להרמב"ם דעד כאן דר' יהודה נמי לדחויא בעלמא אמרה רבא ולא שבקינן פשיטותא דר"ז משום ספיקא דרבא והא דמשני הש"ס בהשולח לא צריכי דתנא אסיכי אין כוונת הש"ס לפסוק כן להלכה כהך ברייתא רק לתרץ דלא תיקשה מהברייתא לרב יהודה ובאמת הברייתא יהי' מתוקמא כרבנן ולפ"ז לדידן דפסקינן כר"י וכמש"כ הרמב"ם בפ"א מתרומות א"כ לא קיי"ל כהך ברייתא דתני הלל ושפיר עביד הרמב"ם דהשחיטה ודו"ק:
ועוד יש להוכיח כן מדבריו בפ"ח מהל' שבת דכתב להך דינא דפרפיסא ומשמע שם מדבריו דחייב חטאת וכפשטא דלשנא דהש"ס דהא הנך דינים דכתב הרמב"ם לעיל מני' ולמטה מניה באותה הלכה עצמה וודאי דחייבין עליהן חטאת לכו"ע ומדתני לפרפיסא באמצע ש"מ דגם בפרפיסא חייב חטאת וכן הבינו דבריו המ"מ והלח"מ עיי"ש ומאי דקשיא לי' לרש"י עיין בלח"מ ועוד יש לעיין בסוגיא זו דפרפיסא ולא הספיק הזמן בידי ויש לי לעשות סמוכים לדבריו מהתוספתא דמסכת ערלה שהבאתי לעיל דתני בה כיצד הוא עושה חופר גומא בארץ כו' ועיין במש"כ לעיל בפירושא דהך תוספתא דהכוונה שיעמיד העציץ ע"ג הגומא כחו ששופתין קדירה ע"ג כירה ולפ"ז מוכח מינה דמונח ע"ג יתידות לא הוי כמחובר וע"כ דאתי' כר"י ואליבא דר"ז ולרבא תהוי ההיא תוספתא דלא כמאן ואין להקשות ע"ז דא"כ אמאי לא הביאו בגמרא הך תוספתא לדחות מינה דברי רבא דבשלמא לפי' התוס' לא תיקשה אמאי לא הביאו בגמ' הך ברייתא דתני הלל לדחות דברי ר"ז דזה אינו דכיון דמברייתא דהלל לחוד אין ראי' כ"א בצירוף דברי רב יהודה דהשאילו מקום לתנור וכירים לכך לא מייתי מינה אבל לפמש"כ תיקשה שפיר אמאי לא דחו בגמ' דברי בא מהתוספתא דיש לומר דכיון דדברי רבא לא נאמרו רק לדחויא בעלמא דמדברי ר' יהודה דמתניתן אין להוכיח כן לכך לא חששה הגמ' להשיב ע"ז מהתוספתא כיון דבתוספתא לא נזכר שהם דברי ר' יהודה ואפשר דרבא עצמו מודה לר"ז רק דאמר דממתניתן אין להוכיח כן:
גם אין להקשות ע"ז מתוספתא דעוקצין הביאה הר"ש בספ"ב ממס' עוקצין עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות אפילו גבוה מן הארץ אמה אינו מכשיר את הזרעים הרי להדיא מוכח מינה כרבא דזה אינו ושתי תשובות בדבר חדא דאפשר דההוא תוספתא אתיא כרבנן ועוד דשאני הכשר זרעים דהתורה רבתה בהן טהרה וכמו שהבאתי לעיל מהירושלמי עיי"ש במה שכתבתי לעיל באריכות ועכ"פ דעת הרמב"ם הוא בבירור דבמונח ע"ג יתידות לר' יהודא דקיי"ל כוותי' לא הוי כמחובר וכיון דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל א"כ בנ"ד הי' אפשר לסמוך ע"ד הרמב"ם כיון שיש אויר בין השולחן לרצפה:
הן אמת דלדברי המ"למ ליתא להיתר זה דהנה המל"מ הקשה על הרמב"ם שפסק כר"י לגבי תרומה דספינה אין דינה כארץ רק בגוששת וס"ל ג"כ שדין זה הוא מוסכם לא יחלוק בו אדם וכמש"כ בפירש המשנה בפ"ב דחלה דאימתי דר"י לפרש דברי ת"ק אתי ואילו בפ"ק דערלה סתם לן תנא לגבי ספינה ולא הצריך שתהי' גוששת וא"כ הנך תרי סתמי סתרי אהדדי והאריך בזה עד כי לבסוף מסיק דס"ל לתנא דמתניתן דעד כאן לא בעינן גוששת רק לגבי זרעים אבל לאילנות אף שאינה גוששת מ"מ דינה כגוששת ומש"ה סתם התנא לגבי ערלה דהנוטע בספינה חייב וכן כתב הרמב"ם ולא הצריך שתהי' גוששת ומכאן יצא להירושלמי דין העציץ לחלק בין אילן לזרעים דכי היכי דספינה אע"ג דבעלמא בעינן גוששת לגבי ערלה דהוא באילן לא בעינן וה"נ בעציץ אע"ג דבעלמא בעינן נקוב לגבי אילן לא בעינן והיינו דקבעו בירושלמי דין זה דעציץ עלה דמתניתן דספינה משום דמשם יצא להם דין זה עכ"ל המל"מ ולפ"ז אין כאן שום היתר בנ"ד כיון דבאילן גם ר"י מודה דלא בעינן גוששת:
אך לענ"ד לא מסתברים דברי המל"מ חדא דעיקר תירוצו אינו רק לפי' קמא דהר"ש דיש חילוק בין אילן לזרעים אבל לפי פי' השני שכתבנו לעיל והוא העיקר דלפי האמת אין שום חילוק בין אילן לזרעים א"כ אין מקום לתירוצו ועוד דעיקר סברתו שכתב דלגבי אילן לא בעינן גוששת לר"י לא מסתבר כלל דבשלמא לענין נקוב ושאינו נקוב שפיר מסתברא מלתא לחלק בין אילן לזרעים דמתוך ששרשי האילן חזקים יותר משרשי הזרעים לכך יש בכחן לנקוב את העציץ שאי"נ משא"כ בזרעים אבל לענין גוששת מה ענין הוא כלל לחלק בין אילן לזרעים ולענין מה שהקשה דהנך תרי סתמי סתרי אהדדי יש לומר דהך סתמא דערלה סמכה אמתניתן דחלה כיון דשם מבואר דבעינן בספינה גוששת ממילא ידעינן גם כאן וכן יש לומר גם ברמב"ם ולפ"ז חזר ההיתר לאיתנו אך מ"מ לא נתקררה דעתי בזה דכמה פעמים מצינו דתנא אחד חולק בכמה משניות בדבר אחד ממש ולא סמכינן על מה שמפורש במקום אחד ודוגמתו בר' יהודה גופיה בפ"ג דמעשרות אר"י לכל האלפסין הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר וכן פליג גם בשבת פ"ג במשנה האלפס והקדירה עיי"ש וא"כ גם כאן דחיק לומר דסמכא הך מתניתן אאידך מתניתן הן אחת דיש לחלק בין היכי דפליג לבין היכי דבא לפרש וא"כ להרמב"ם שפירש דהך אימתי דר"י לפרש בא שפיר איכא לשנויי כדשנינן אבל לפי דברי הר"ש שכתב אימתי דר"י לחלוק בא כדמוכח במס' גיטין הדק"ל:
ואלולי דברי הרמב"ם כשאני לעצמי הייתי אומר דעד כאן לא בעינן בספינה שתהי' גוששת דווקא אלא לענין תרומות ומעשרות דבעינן שדה דווקא וכמש"כ לעיל בשם הירושלמי ולכך כל כמה דלא נגעה הספינה בארץ אף דחשיבא כמחובר לכל מילי מ"מ וודאי דלא עדיף מגג הבית דג"כ חשוב כמחובר לכל מילי ואפ"ה לענין תרומה ל"ח שדה ופטורין מתו"מ לדעת הגר"א ואף אם נאמר שם דלא כדעת הגר"א דגג הבית נמי חשיב שדה וכמש"כ לעיל שאין דבריו מוכרחין בזה מ"מ בספינה וודאי דהסברא נותנת דלא חשיבא שדה כ"א בגוששת דבשלמא גג כיון שהבית מחובר לקרקע שפיר איכא למימר דמיקרי שדה אבל ספינה כיון שאינה נוגעת בארץ כלל וודאי דמסתברא מלתא דלא מקרי שדה ולכך לענין ת"ומ הוא דבעינן שתהי' גוששת דווקא אבל לענין ערלה דלא בעינן שדה ועיקר הקפידא הוא במחובר לא בעינן שתהי' גוששת דמחובר הוי אף בלא גוששת והשתא אתי שפיר שלא נזכר ר"י במתניתן דערלה רק במתניתן דחלה לענין תרו"מ והא דאמרינן בגיטין דף (ז ב) תני חדא המביא גט בספינה כמביא בא"י ותני חדא כמביא בח"ל ומשני הא ר"י הא רבנן היינו משום דנראה לו להגמ' לדמויי דין הגט לענין בפ"ג ובפ"נ לתר"ומ דגם כאן לאו במחובר תליא מלתא רק דיהא נחשב כארץ ישראל וכ"ז שאינה גוששת לא חשיבא כא"י אף דהוי כמחובר לשאר מילי וזה נכון בסברא וכן הא דאמר התם ר"ז עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות באנו למחלוקת ר"י ורבנן מיירי נמי לענין ת"ומ דווקא ולפ"ז לא נצטרך למש"כ התוס' בד"ה דלמא שכן הוא האמת דעציץ כמת בר דבפ' השולח אמרי' אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב ומוקי דמנח אסיכי עכ"ד דנראה מדבריהם דמפרשי דההיא סוגיא דהשולח אזלא אליבא דיחויא דרבא דלא כר"ז ולפמש"כ שפיר מצי אתי כר"ז דאפשר דפרוזבול לא מדמינן לת"ומ רק דבמחובר תליא מלתא ומחובר הוי לכ"ע במונח אסיכי גם לר"ז מיהו הא דכתבו התוס' דגבי פרפיסא צ"ל דאינו חייב רק מדרבנן גם לדברינו בהכרח צ"ל כן ופי' זה הי' נראה בעיני מאוד אלא שדברי הרמב"ם אי אפשר ליישבם על דרך זה בשום אופן דנהי דבמאי דהשמיט להך ברייתא דתני הלל הי' אפשר לומר דסברת הרמב"ם הוא לדמות פרוזבול לתר"ומ וא"כ קם לן שפיר האי שינוייא דשנינן לעיל אליבי' מ"מ הך דפרפיסא אי אפשר ליישב עד"ז בשום אופן וע"כ צ"ל להרמב"ם כמש"כ לעיל דהך מתניתן דערלה סמכה אאידך מתניתן דחלה ובשניהם בעינן גוששת דווקא לר"י דקיי"ל כוותי' וכבר כתבנו לעיל דלהרמב"ם דאימתי דר' יהודה בא לפרש אין זה דוחק כ"כ וכיון שכן הוא בבירור דעת הרמב"ם וגם עשינו סמוכים לדבריו מהתוספתא דמס' ערלה כדכתיבנא לעיל שפיר יש לסמוך ע"ז באיסור ערלה בח"ל דקיי"ל הלכה כדברי המיקל ואפילו יחיד נגד רבים וכמש"כ הר"ן סוף פ"ק דקדושין בפסקא גרסינן בגמרא אר"א אר"י עיי"ש:
ומעתה לא נשאר לנו חששא זולתי במה שעומד על המעט גם על הרצפה שקורין פאמאסט דבזה לכאורה אין שום היתר לשיטת ר"ת כיון דהרצפה היא של עץ והוי כנקובה לשיטתו אמנם נ"ל דגם לזה אין לחוש חדא כיון שהוא רק על המעט מן המעט מאן יימר לן שיש הוספת מאתיים וכיון שיש ספק אם יש בצמיחתם בזמן שהיו עומדין על הרצפה תוס' מאתים אפילו באיסור ערלה בא"י כה"ג הוי לן למשרי דשיעור ביטולן של כל האיסורין של ערלה וכלאי הכרם ותרומה וודאי דאינו אלא מדבריהם דמדאורייתא חד בתרי בטיל וכיון שכן הוי לי' כנתערב מין במינו ונשפך בענין שאינו יכול לעמוד על שיעורו אם לא דקיי"ל ביו"ד סי' צ"ח ס"ב דמותר וה"נ דכוותיה ומכ"ש בערלה בחו"ל ואין לומר דכיון דהי' פעם אחד על הרצפה דנעשה באותה שעה כאלו הוא נקוב חזר להיות כולו כמחובר דזה אינו דהא מלתא איבעי' לן במס' מנחות (ע' א) עיי"ש במאי דאמר דלמא חזר ונקבו קאמרת ועיי"ש בפירש"י וסלקא באיבעי' דלא אפשטא וכיון שכן בערלה בח"ל וודאי אית לן למיזל לקולא ויש לעיין בזה בדברי הרמב"ם ובמש"כ הכ"מ שם ואכמ"ל גם אין להשיב ע"ז מהא דמסקינן בנדרים (נ"ח ב) דבערלה וכלאי הכרם אין גידולי היתר מעלין את האיסור משום שאין איסורן ע"י קרקע דזה דווקא בהבריך ענף מלא פירות של ילדה בזקינה בהא הוא דאמרינן דאין גידולי היתר מעלין את האיסור משום דגדולין אינם מעלים את העיקר אבל העיקר מעלה את הגידולין וא"כ בכה"ג דנידון דידן וודאי תלי בתוספת מאתים ועיין ביו"ד סי' רצ"ד סעיף כ"ב עיי"ש ודו"ק:
ועוד נ"ל למצוא צד קולא בנ"ד מהך תוספתא דערלה שהבאתי לעיל דתנינן בה נזרע בעציץ שאי"נ ונשבר וחזר וזרען בע"נ אם יכול לחיות פט פטור כו' ועיי' במה שכתבנו באריכות בפירושא דהך תוספתא והוא האמת הברור שאין לזוז הימנו וכמו כן ה"נ אם הי' ידוע לנו בבירור שכבר נשרשו היטיב קודם שהעמידוהו על הרצפה עד שהי' יכול לחיות בלא"ה הי' פטור מן הערלה אף בארץ ישראל וא"כ בחו"ל אף דמספקא לן אם הי' יכול לחיות אם לאו (דמידי ספיקא וודאי לא נפיק הך מלתא דא"א לומר בכה"ג דנידן דידן שידוע לנו בבירור שלא הי' יכול לחיות ועכ"פ מידי ספיקא לא נפיק) הא קיי"ל ספק ערלה בחו"ל מותר וזה נראה לענ"ד היתר ברור ועיין:
הארכתי קצת בזה למצוא צד היתר בזה גם לשיטת ר"ת אבל לשיטת רש"י וסייעתו דבעציץ של עץ בעי נקיבה גם לאילן א"כ במה שעומד על החלון ועל השולחן ליכא שום חששא דדבר ברור הוא דלא גרע מעציץ של עץ ולא צריכינן עתה לשיטתו של הרמב"ם בהא דמונח ע"ג יתידות אשר שיטתו בזה לא נתבררה כל הצורך ואף דעשינו סמוכים לדבריו מהתוספתא דערלה מ"מ יש לדחות ולומר דאף דחשוב כמחובר מ"מ בקל טפי יש לעמוד על האומדנא של עובדי אדמה (וכמו שפי' הרא"ש במתניתן) כיון שהיא נטולה מעל הארץ (ועכ"ז הוא דלא כפירושו של המפרש דלדידי' הוא קאי אמתניתן וזה וודאי אין לשון התוספתא סובלו כלל אבל לפירושינו יהי' שפיר קאי אדלעיל מניה והבן) וגם נוכל לקיים פירוקא דילן בקושיית המ"למ מהא דלא באו דברי ר"י במתניתן דערלה אשר הוא באמת נכון מאוד בכוונת המשנה רק שהוצרכנו לבטל דעתינו מפני דברי הרמב"ם אבל לשיטת רש"י אין אנו צריכין לכל זה דשפיר נוכל לומר כש כשיטת התוס' והרא"ש וכן נקבע בשו"ע לפסק הלכה כוותייהו דבמונח ע"ג יתידות חשוב כמונח בארץ וכן הוא הדין נמי לפירוקא דילן דאויר חשוב, לכל מילי כמונח בארץ אפילו לר"י ואפ"ה לשיטת רש"י במה שעומד על השולחן ועל החלון אין כאן שום חששא כלל כיון שהעץ מפסיק בין העץ לקרקע א"כ לא גרע מעציץ של עץ דבעי נקיבה לשיטתו גם באילן ולא נשאר זולתי החששא במה שעומד לפעמים על הרצפה וכבר כתבנו לעיל בשיטת ר"ת שאין לחוש לזה ועוד יכולין אנו למצוא צד היתר לשיטת רש"י בזה מה שאינו לשיטת ר"ת והוא דאם שולי העציץ אינם רחבים יותר מכדי רוחב נסר אחד מן הרצפה דנוכל לתלות דבשעה שהעמידוהו על הרצפה לא הי' עומד על הסדק שבין נסר לנסר רק על הנסר עצמו ואף שהוא קרוב לוודאי שהעמידוהו גם על הסדק שבין נסר לנסר דהא לא דקדקו ע"ז בשעת מעשה מ"מ כיון דנוכל לתלות בהכי שפיר תלינן דהא כתב הר"ן בספ"ק דקדושין בפסקא הנ"ל דאפילו ספק קרוב לוודאי מותר בערלה בחו"ל:
ואף דאיהו לא כתב כן רק לשיטת הסוברים דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן מ"מ נראה שם מדבריו דאף לדעת הסוברים שהוא מדאורייתא נמי לא פליגא בהך מלתא רק דלהסוברים שהוא מדרבנן הדבר מוכרח לומר כן לתרוצי סוגיא דקדושין ולשיטת הסוברים שהוא מדאורייתא ניחא סוגיא דקדושין בלא"ה אבל מ"מ הדבר מוכרח מצד עצמו דהא אי אפשר להכחיש הא דהביא ראי' דקיי"ל הלכה כדברי המיקל ואפילו יחיד נגד רבים וכמו כן שנינו ספק ערלה בארץ אסור ובסוריא מותר ובחו"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט הרי להדיא אע"ג דקיי"ל בכל דוכתא דהולכין אחר הקרוב מדאורייתא אפ"ה לא תלינן הכי בקרוב והיינו טעמא כיון דאתמר הלכתא בהדיא דספיקא מותר אפי' ספק כל דהוא נמי שרי וכה"ג מצינו לענין טומאה כל ספיקות וספיקי ספיקות שאתה יכול להרבות בר"הי טמא וברה"ר טהור (טהרות פ"ד) ומשמע דברה"ר אפילו איכא הרבה ספיקות לחומרא אפ"ה טהור וכיון שכן וודאי דנוכל לתלות שלא העמידוהו על הסדק שבין נסר לנסר:
ומעתה כיון שהוכחנו לעיל דדעת הטור והרא"ש כרש"י והירושלמי משמע נמי כפירש"י והתוספתא מוכחת בבירור דלא כר"ת וגם לשיטת הראב"ד ג"כ בעי נקיבה לעץ וכן יש לכוין גם דעת הרמב"ם א"כ מהראוי לסמוך על כל הנך רבוותא גם באיסור דאורייתא ובפרט דהירושלמי והתוספת' מסייען להדא שיטתא ומכ"ש באיסור ערלה בחו"ל דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל לית דין צריך בושש דראוי לסמוך עליהם ושלא לחוש משום ערלה:
ואכתי פש גבן לברורי חקירה אחת שעמד עליו הרב במ"למ והוא שאם הענפים יוצאים חוץ לעציץ תו חשיב כולו כמחובר ואפילו בעציץ שאי"נ ואפילו מה שבתוך העציץ נמי משוי לי' הענפים כמחובר ויליף לה מהא דתנן בפ"ב דעוקצין קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה ע"כ ופירש שם הר"ש וכן פירש"י במסכת חולין (קכ"ח א) שנטעה בעציץ שאי"נ והוכשר שם ונטמאת דכתלושה דמי לכל דבר והגדילה ויצאה לחוץ ונחשבת כמחובר ופרחה לה טומאה ע"כ הרי הדבר מבואר דכל שיצא הנוף חוץ לעציץ ונוטה על הארץ משיב כמחובר אף מה שבתוך העציץ לפי שחוזר ויונק מנוף שיונק מריח הארץ וכתב עוד המ"למ ואין לומר דאין לדמות טומאת אוכלין לשאר דברים דאדרבה איפכא מצינו דיש דברים שהם כתלושין לענין טומאת אוכלים אף שהם כמחוברים לשארי דברים כגון תאנים שצמקו באיבי דאמרינן בפרק העור והרוטב (קכ"ז ב) דמטמאים טומאת אוכלים והתולש מהן בשבת חייב ומינה שהדבר אשר יחשב כמחובר לגבי טומאת אוכלין מכ"ש שיחשב כמחובר לשארי דברים עכ"ל המל"מ והאריך שם עוד בפרטי דינים המסתעפי' משורש זה ולפי דבריו גם בנ"ד יש לחוש לענפים היוצאים חוץ לעציץ דנהי דהענפים שכנגד הנסרים שברצפה וודאי דלא הוי כמחוברים כיון שהרצפה מפסקת בינם לקרקע ואנן בעינן שיהיה יונק מריח הקרקע דווקא וכמש"כ רש"י במס' חולין וגם הסברא נותנת כן דהא אם הוא עציץ של עץ בעי נקיבה לשיטת רש"י ובלא נקיבה הוי כתלוש ואיך יהי' חשיבות לענפים שכנגד העץ למחשב כמחובר וזו אין צריך לפנים ואפילו לשיטת ר"ת דס"ל דשל עץ לא בעי נקיבה מ"מ היינו דווקא בעציץ משום שהשרשים מפעפעין העציץ של עץ אבל לענין שיהא נחשב כיונק מן הקרקע גם לר"ת כיון שהעץ מפסיק לא חשיב כיונק מריח הארץ מ"מ אם מקצת הנוף הוי כנגד הסדק שבין נסר לנסר ואי אפשר שלא יהי' בסדק נקב כשורש קטן ותו יונק הגוף מריח הקרקע ועושה כילו כמחובר לדעת המשנה למלך וא"כ גם בנידון דידן יש לחוש עכ"פ לזה היינו לענפים שכנגד הסדק שבין נסר לנסר והוי כולו כמחובר עי"ז:
אך לענ"ד אין דמיונו עולה יפה ואין ללמוד שום דבר מטומאת אוכלין וכמו שהבאתי לעיל דברי הירושלמי דפ"ה דמס' מעשרות דמקשו עלה דהתוספתא דהשרישו בעלי' בחזקתן ואת אמר עלו ומשני שאני טומאה דהתורה רבתה בהן טהרה דכתיב על כל זרע כו' וגם כתבנו לעיל אף דבתלמודא דידן לא מצינו רק לר' שמעון דדריש להך דרשא מ"מ מנ"ל לומר דרבנן פליגי עליה בעיקר הך דרשא דבקרקע עליה אה"נ דגם רבנן דרשי להך קרא רק דבעציץ נקוב ס"ל לרבנן דהוי כמחובר לכל מילי ולא צריכא בזה לדרשא דר"ש דבלא"ה הוי כמחובר אבל לשאר מילי כגון בקרקע עלי' גם רבנן מודו דמנ"ל לעשו' פלוגת' ביניה' בזה והיינו טעמ' דמשני בירושלמי סתמא להך שינוייא דהתורה רבתה כו' ולא קאמר הא מני ר"ש אלא ע"כ דגם לרבנן נמי דרשינן כן וכן הר"ש במתניתן דעלים שהשרישו מביא להך טעמא דהירושלמי דהתורה רבתה טהרה ומשמע דאפילו לרבנן ולפ"ז ליכא למילף שום דבר מטומאת אוכלין דשאני התם דהתורה רבתה בהן טהרה:
והראי' שהביא מהעור והרוטב מהא דתאנים שצמקו באיביהן דאדרבה טומאת אוכלין חמירא ספי משאר חילי לענ"ד אין ראי' כלל דלהדיא פירש רש"י שם דהא דמחייב בשבת היינו אם לא יבשו עוקציהן וכן מוכח להדיא שם בסוגיא כרש"י דקאמר היכי דמי אי דיבשו הן ועוקציהן פשיטא אלא לאו בלא עוקציהן כו' ע"ש וכיון שכן וודאי דאין משם אפילו דמות ראי' דלאו משום דחמירא שבת מטומאת אוכלין מחייבינן לי' רק משום דשאני שבת כיון דתולשן עם עוקציהן ועוקציהן המה חיים שלא יבשו לכך הוא מתחייב על תלישת העוקץ עכ"פ דלא יהא אלא כמאן דפשח דיקלא דחייב משא"כ לענין קבלת טומאה הנה הפרי שצחקה מקבלת טומאה ומה לנו בעוקץ כיון שיבשה הפרי ולפ"ז אין כאן שום חומרא בשבת מבטומאה רק משום דהסברא נותנת כן וזה ברור והא דאמרינן התם מסייע לרב חייא בר אשי נמי אתי שפיר דכי היכי דבמתניתן באבר המדולדל אף שמחובר בשרשו ולא מטמא משום נבילה מ"מ הבשר שאין לו חיות הוי כתלוש ותטמא טומאת אוכלין ה"נ בתאנים שצמקו אף שמחוברין בעוקציהן ולענין שבת חייב על תלישת העוקץ מ"מ הפרי שצמקה חשיבא כתלושה ומטמא טומאת אוכלין ולכך מייתי שפיר סייעתא לרחב"א ממתניתן הן אמת דהמג"א בס' של"ו ס"ק א' כתב דהרמב"ם ס"ל דאף אם יבשו עוקציהן נמי חייב בשבת אלא שכתב שצריך ליישב לפ"ז סוגיא דערובין ולפ"ז לדברי המג"א צדקו דברי המל"מ אמנם באמת דברי המג"א אינם מוכרחים כלל בהבנת דברי הרמב"ם וכמו שהביא בספר מחצית השקל בשם האחרונים שכבר הקשו בזה על המג"א דאין ראי' כ"כ מהרמב"ם משום דדרכו להעתיק לשון הש"ס כצירתו ואיך שיתפרשו דברי שמואל דפ' העור. והרוטב כן יתפרשו גם דבריו ומסוגיא דחולין וודאי דמשמע כפירש"י וכמו שכתב בפמ"ג דלפי הבנת מג"א ברמב"ם צריך לפרש הא דמקשי התם אי דיבשו הן ועוקציהן פשיטא דלענין טומאת אוכלין לחוד הוא דהוי פשיטא להו כן וזה דחוק ועוד נלפענ"ד דאי אפשר לאומרו כלל כיון דע"כ הא דאמר שמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאין ט"א מיירי בלא צמקו עוקציהן א"כ מינה הא דאמר והתולש מהן בשבת נמי ע"כ איירי דווקא בכה"ג וגם סוגיא דעירובין אף שבספר מחצית השקל כתב ישיב לקושית המג"א מ"מ מידי דוחק לא נפיק ומעתה כיון שפשטי השמועות מורין כרש"י ומדברי הרמב"ם אין הכרע דפליג ע"ז משום דלישנא דהש"ס נקיט א"כ מאין לנו לומר כן בדבריו ועוד הרבה יש להאריך בפרט זה מיהו לא ראיתי להעמיק בזה משום דלו יהא כוונת הרמב"ם כסבר' המג"א מ"מ כיון דלרש"י ליתא לדיני של המל"מ ופשטא דסוגין כוותי' א"כ בערלה בחו"ל וודאי דנוכל לסמוך ברווחא על שיטת רש"י ושלא לחוש לדברי המל"מ כן נראה לענ"ד ברור שוב ראיתי בספר חיי אדם שעשה סמוכים לדברי המג"א וגם דבריו אינם מוכרחים כלל: