שות ביכורי אברהם· הרב אברהם אלישוב
מוסר
פלפול על דרך מוסר
בחו"מ (סי' קפ"א סעיף ב') פסקו אם היו שני שותפין והציל אחד מהם הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הרי זה חלק מחבירו והציל לעצמו עכ"ל כי במקום הפסד שותף חולק ואפילו לא ירצה חבירו אבל אם אין להם הפסד אין שותף חולק בלא דעת חבירו ואם בשעת חלוקה יש להם תביעה זה לזה פסקינן שיש לו שבועה אפילו בלא טענת ברי והוא שיש להם טענת שתי כסף אבל על פחות מטענת שתי כסף אין משביעין אותו לכן אם בשעת חלוקה לא היה לו שום תביעה על חבירו ואחר כך תבע לו בטענת שמא על השותפות שלא עכב כלום משלו אין משביעין אותו (עיין בח"מ סצ"ג) ונעשין שומרי שכר זה לזה אם על ידיעתם מהם נעשה הפסד בעסק זה כגון אבד או נגנב חייב לשלם ואימת מחייבינן לשלם כגון בדאמר שמור לי היום ואשמור לך למחר אין זה שמירה בבעלים אע"ג דבעת ששומר לחבירו שומר נמי לעצמו הוי אמינא דפטור מ"מ אשמועינן מתניתין דחייב ושותפין צריכין להיות שלום זה עם זה ואין שום מחלוקת יהיה ביניהם ואם לאו לא יוכל להיות בשום אופן שיתקיים העסק ביניהם ולבד שהעסק אינו קיים עוד יהיה להם הפסד גדול כיון שאחד תבע ממון מחבירו ודאי משביעין לו ומוציאין ממון. ומדינים אלו אנו למדין עד היכן צריך האדם להשתדל לפקח על שתים הנה ההשקפות הצריכות לו. א) שיתבונן לו מהו הטוב האמיתי שיברור בו האדם והרע האמיתי שינוס ממנו והתבונן על המעשים אשר הוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע ב) ועוד אנו למדין מדין זה שצריך האדם לחנך את הילדים מנעוריהם ואם לאו אינו נקרא אביו אלא כאיש אחר. זאת ידוע לכל שיש באדם שני שותפין הנשמה והגוף עשו ביניהם עסק גדול וכל שותף ושותף נתן חלק בעסק כמנהג השותפין הגוף נתן חלקו הפה והלשון והעינים ואזנים ורגלים דברים הנחוצים לעסק והנשמה ג"כ נתנה חלקה בעסק זו נשמת חיים שיכול להבחין בין טוב לרע בין מר למתוק כי הנשמה היא השכל. אמנם עדיין א"א להוציא הדיבור לפועל ממש אם לא ע"י תנועות איברי הגוף ומה העסק שעשו ביניהם להכין צדה לדרך אשר ילכו בה לחיי הנצחי דהיינו מעשים טובים ולעבוד השי"ת בכל לבבו ובכל נפשו כדי שיהיה נחת רוח לנפש שיהיה שלם בלא פגם שאם עבר אדם עבירה עושה פגם בנפש והתנו שהגוף יהיה משועבד להנשמה והנשמה לגוף בעת שהנשמה שהוא השכל בחור בטוב זו התורה ולעבוד השי"ת לא יהיה שום מניפה מהגוף כי התנו ביניהם שהגוף יהיה משועבד להנשמה הפה ידבר רק בתורת ה' ואזנים רק לשמוע דברי מוסר ותוכחה ורגלים רק לטוב ירוצו לבל יזיק את הנפש גם כן בעת אברי הגוף רוצים להתעסק בעסק לא יטה השכל לשמאל כדי שלא יזיק את הנפש והשותפין האלו צריכים להיות זהירים וזריזים שלא יזיק את הנפש כי שומרי שכר הם וחייבים כעין גנבה ואבידה (אפילו באונסין) כי עתיד הקב"ה ליתן שכר טוב לצדיקים זו שכר שמירת הנפש וליפרע מרשעים על שפשעו בשמירתן והשותפין האלו שוין בשמירת הנפש ואל יאמר הגוף הנשמה שהיא רוחנית היא יכולה לשמור את הנפש בכל עת ועת אבל הגוף שהוא חומרי שצריך לאכול ולשתות אין לו פנאי לשמור כ"כ את הנפש אין זו טענה כלל וכלל שבאכילה ובשתיה ובשינה יכול לעבוד את השי"ת דהיינו בעת שאכל יכון לבו לשמים שאינו אוכל רק לתאות הגוף אלא כדי שיהיה לו כח לעבוד עבודת ה' כן בשתיה כן בשינה כמו שאמר דוד המע"ה והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח ע"כ לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים פירשו המפרשים על זה במשל ומליצה עול ימים בהפרדו מאביו ולא ידע מאומה מתהלוכות מסחר העולם ויבקש לו איזה מסחר להתפרנס בו וירא והנה מוכרי האגוזים ותפוחים מוכרים כמה שהם עם קליפותיהם ונוטלין המחיר בעד הקליפות כמו בעד גוף הפרי ויועץ בלבו לאמר איך נועלו מוכרי התבואה אשר המה מסירים הקש מהתבואה וזורים לרוח המוץ ומוכרים תבואה נקיה הלא יותר טוב למכור ביחד התבואה עם הפסולת כי אז יקחו דמי המחיר בעד הקש והמוץ וישכור עגלות ויתן דמי ההובלה גם מהקש ויביאם העירה לשוק מוכרי התבואה ויקרא לסוחרי תבואה לקנות ממנו דגן המה בבואם ויראו הערימות וימלא פיהם שחוק לאמר הסכלת עשו להביא תבואה כמו שהיא עם הקש והפסולת כי מי פתי יקנה אותה ומי ישלם בעד קש ומוץ כמו בעד דגן הלא הקונה יחשב לך רק מה שיעלה מזה דגן נקי ובלתי ספק ישער בפחות ממה שיהיה באמת וגם ינכה לך ההוצאה שיעלה להסיר הקש ולזרות המוץ. ועתה צא וחשוב דמי ההובלה מהקש וההוצאה שינכה הקונה להסירם יעלה כפלים מאשר יתן לך המחיר בעד התבואה שישער. ויען האיש ויאמר שקר אתם דוברים כי עיני ראו ולא זר אשר מוכרים אגוזים בקליפתם ונוטלים מחיר הקליפה כמחיר הפרי ובמה נגרע ערך התבואה מערך האגוזים וישב לו הקונה נבערת מדעת ולא בינת אדם לך להשכיל ההבדל ביניהם כי הפירות אגוזים ותפוחים בהסיר הקליפה מהם ביום או יומים ירקבו ויכמשו ולא יצלחו למאומה והקליפה שלהם הוא שומר לקיום הפרי לכן מהכרח לשלם גם בעד הקליפה כמו בעד הפרי לא כן התבואה דאין הקש מועיל מאומה לקיום התבואה דהתבואה מתקיימת בלעדה ותערובות הפסולת בתוכה מפסדת עוד טוב התבואה א"כ אך למחסור לקנות התבואה עם הקש והפסולת. כן עד"ז הצדיק שכל מעשיו לש"ש אוכל ושותה ישן ועושה מקנה וקנין הכל בשביל שיהיה בריא אולם ויהיה לו די פרנסתו שיוכל לעבוד את ה' ולא יצטרך לעשות עול איש כזה יטול שכר בעוה"ב גם עבור אכילתו ושתייתו וכל מעשהו כמו שנוטל שכר על עבודתו לפי שכל אלה עשתה ידו בשביל העבודה. והנה הרשע בהודעו שנותנים בעוה"ב שכר גם על אכילה ושתיה ועניני עוה"ז הוא משתדל בכל כחו להרבות תענוגי עוה"ז ביתר שאת לשבוע מעדנים לאין קץ ולשתות ממתקים די חויה יניח הירדן אל פיהו וכאלה בכל מעשהו להגדיל ולהוסיף עשר פעמים מהראוי בחשבו כי יגדל שכרו ובאמת נהפוך הוא כי מלבד העדר שכרו עוד יענש אשר כלה בהבל ימיו לרדוף אחר תענוגי עוה"ז. זה שמבואר שההולך בתורת ה' נמשל כעץ שתול אשר פריו יתן שהוא בתכונת הפירות שגם עלהו לא יבול שמוכרים העלים והקליפות כמו הפרי עצמה דיש מיני פירות הנשמרים ביפים רק בהיותם עם העלים לא כן הרשעים שמעשיהם מתענוגי העוה"ז ואין כונתו שיהיה לו כח לעבוד את ה' אינם כקליפות הפירות רק כמו מוץ אשר נזרה מהתבואה אשר תדפנו רוח לבל להתערב עם התבואה לבל תתקלקל התבואה ע"י ע"כ לא יקומו רשעים במשפט שוה עם הצדיקים לתת להם שכר על תענוגי העולם הזה. נמצא מזה שמה שאוכל ושותה ועושה מסחר ואין לו פנאי לעסוק בתורת ה' אך כיון דעשה לש"ש כדי שיהיה לו כח ובריאות להתפלל לפניו ופעמים בעת שיהיה לו פנאי לילך לבה"מ הן ללמוד בעצמו הן לשמוע מאחרים תורת ה' נוטל שכר גם בעד אכילתו ובזה הנשמה משועבד להגוף שמותר לאכול ולשתות ולעשות מסחר אע"ג דבעת שאוכל ושותה או בעת מסחר אינו יכול לעסוק בתורת ה' מ"מ כי אי אפשר זה בלא זה כמובן. לכן אם השותפין הנ"ל אין לו זה על זה כלל ושלום ביניהם והיה העסק קיים ותמיד הוא מתבונן במעשיו אם טובים הם אם לאו לבלתי יעזוב נפשו לסכנת האבדון ח"ו ולא ילך במהלך רגלו כעור באפלה וההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו כי אולם חסרון השמירה מפני העורון כן האדם אשר לא יתבונן במעשיו ובדרכיו היכן הולך רע לו מאד הרי נפשו בסכנה גדולה והא דאמר עולא אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים שכל זמן שהוא בדרך הרי הוא טרוד מאד ואין לו פנאי להתבונן אך אין זה קושיא כי פעמים אדם צריך להתבונן בדרכים (כמבואר בתוספות ב"ק דף ו') וז"ל דלענין כדי שלא ילכו כ"כ בחוזק שיתיזו ויזיקו דרכו להתבונן שפיר ומחייבינן אותו נמצא מזה היכא דעשה ההיזק בפשיעה מחייבינן אותו ואמרינן דרכו להתבונן אבל גבי עולא לא עשה ההיזק בפשיעה דהתם מיירי בממלא רה"ר כולה חבית ואין לו מקום לילך והוי הפסד ודאין דינא לנפשיה במקום דאיכא פסידא ואפילו לדעת התוספות בדף כ"ח דהממלא כלים ברה"ר ליכא פסידא דלא דמי לחצר חבירו שאדם יכול להקיף ברה"ר מ"מ הא פסקינן דדאין דינא לנפשיה אפילו דליכא פסידא דכיון דבדין עבד לא טרח אבל גבי עבודת ה' אפילו אם יאמר האדם דאיכא פסידא במה דאלך לבה"מ ללמוד או להתפלל משום דבעת שאני מתאחר בבה"מ אין אני יכול להשתכר על חיוני וגם זה מצוה והעוסק במלוה פטור מן המצוה אין זה טענה כלל וכלל ושוטה גדול הוא כי הא דפסקינן עביד אינש דינא לנפשיה בין דאיכא פסידא ובין דליכא פסידא הרי זה דוקא דעשה על פי דין הכא אמרינן דעביד אינש דינא לנפשיה אבל לא ע"פ דין א"א דן לנפשו וכן משמע התם מסוגית הגמרא עי"ש ואם יאמר דאיכא פסידא במה דהולך לבה"מ ונתאחר ללמוד פרק משניות או דף גמרא או לשמוע דברי תוכחה אבל אין זה דין שמותר לדון לנפשיה ולומר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה כי אין זה מצוה כי על כל אחד ואחד מוטל מצות עשה ודברת בם ולקבוע עתים לתורה ואם תאמר מאי אולמא מצוה זו משאר מצות אני אימר לך כי מצוה לו לעסוק בתורת ה' כי הוא חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה כמו שאמר דוד המע"ה אחת שאלתי מאת ה' שבתי בבית ה' כל ימי חיי וזוהר ח"א קל"א ב' העוסק בתורה וכן המחזיק תלמיד חכם ניצל מסכין פגום דמלאך המות ואינו שולט רק על גוף כל תיבה ותיבה שאדם לומד היא שקולה כנגד כל המצות עיין בס' אבן שלמה זה ניחא לפי דעת התוספות דסבר היכא דהוא פשיעה צריך להתבונן כיון דאין זה דינא וכיון דלא עביד בדין אינו יכול לדון לנפשו אבל לדעת רש"י ז"ל דלא גרס אי בהדי דאזלי קא מזקי וטעמו משום דאמרינן אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ומה הסברא של רש"י ז"ל הא פשיעה הוא ואיך פטרינן לו וא"כ לא עביד האי היזק ע"פ דין ואמאי פטרינן לו. ולפי דין זה עדיין נשאר קושיא הראשונה איך מחייבינן לאדם על מה שלא התבונן בדרכיו הא אין דרך של בני אדם להתבונן כיון שהוא טרוד אחר הבלי הזמן אע"ג שמזיק את הנפש במה שלא הביט על מעשיו. אולם באמת אין זה קושיא כלל כי טענות כוזבות הן דיש ב' מיני אדם א' יש אדם שהולך ברה"ר כדרך כל אדם וממילא יצאו צרורות מתחת רגליו והזיק הרי זה פטור כיון שלא עשה שום שינוי ב' יש אדם שהולך במרוצה ברה"ר והזיק הרי זה חייב כיון שהולך לא כדרך כל אדם דתנן אחד רץ ואחד מהלך חייב כיון דרץ הרי זה פשיעה רק ברץ לצרכי שבת פטרינן לו אבל בלאו הכי אנן מחייבין לו מש"ה לדעת רש"י דלא גרס אי בדאזלי קא מזקי וכו' משום דבאמת גם לדעת רש"י מחייבינן אם עשה הנזק שלא כדין דלא דאין לנפשו רק דתלינן לפי אדם אם הלך כדרכו הרי זה עשה כדין לכך יוכל לשבור ולהזיק אבל אם לא הלך כדרכו רק דרץ כסוס הא לא עשה כדין לכך מחייבינן לו לכך רש"י לא גרס כי אין זה כלל אי בדאזלי קא מזקי כחו הוא שפעמים פטרינן לו לכך במעשה המצות ג"כ הכי שתלוי לפי האדם אם הלך בעוה"ז כדרך אדם כגון שקובע עתים לתורה ועסקן במצות הרי זה יש לו שכר גם על תענוגי העולם הזה כי בחייו שמר את נפשו לפי כחו הגם פעמים עשה היזק בהנפש כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא מ"מ מוחלין לו כי הלך בדרך אדם כ"ז חייו. לכן אמרינן שלא עשה במזיד רק שגגה באה לידו אבל אם בחייו לא הלך בדרך אדם רק שרץ בעוה"ז אחר תענוגי העולם הזה ולא קבע עתים לתורה ולעשות מצות ועל ידי זה עשה הזיקות בהנפש ולא קיים השותפות מה שהתנו ביניהם שישמרו את הנפש לכך אין מוחלין לו ונתחייב כרת רח"ל כדכתיב בתורת ה' אם ח"ו יעשה עבירות נאמר בה ונכרתו הנפשות העושות והאבדתי את הנפש וזה המרומז בגמרא הקב"ה טהור והנשמה טהורה אם אין אתה משמרה בטהרה הריני נוטלה ממך והנשמה אינה נפגמת בחטא אדם אלא אם אין הגוף מקיים השותפות שהתנו ביניהם פותחין לו שתצא הנשמה ממנו שלא תטמא במעשיו ושבה לבית אביה כנעוריה בקדושתה וטהרתה לכן אם יהיה שלם בין הגוף להנשמה ואין זה על זה שום טענה אשריו בעוה"ז וטוב לו בעולם הבא אבל אם הנשמה רואה שהשותף שלו מקלקל את העסק שהתנו ביניהם שישמור הנפש ולא ישמור כלום והולך רק אחר תאות עוה"ז ושכח מה שאמר הקב"ה אם לא בריתי כו' חקות שמים וארץ לא שמתי והעולם עומד רק על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (ופירש האלשיך ה') וז"ל כי הנה התורה כנשמה אל העולם לקיימו וע"כ עליה מתקיים אך יש עוברים שוגג ויש מזיד ואיך יתקיים העולם כי אפס כי לא יחדלו עוברי מצותיה על כן על השוגג צריך עבודה שהיא באה על השוגג ולתקן המזיד בל יתבטל עליו העולם היה הג"ח כי הלא אין טעם לשיתקיים העולם בהיות עוברים במזיד אם לא בתורת חסד ע"כ צריך ג"ח מדה כנגד מדה שבזכותם יעשה חסד הוא יתברך ולא יביט על המזידין וזה אמר על ג' דברים העולם עומד והעיקר על התורה שאין בור ירא חטא. והשנים תיקוני העוברים עליה זה על השוגג וזה על המזיד עכ"ל ואם לא יביט לתקן את מעשיו הרעים באה הנשמה עם הגוף לדין תורה הגוף טוען והנשמה טוענת. הנשמה טוענת לפני ב"ד הגדול אני לא פשעתי כלום כי בלא הגוף לא חטאתי לך ומצדי לא מנעתי מלשמור את הנפש כי מחשבתי ומגמתי רק לעבוד את ה' כי אני נלקח מכסא כבודך ממקום קדוש וטהור גם אני כן קדושה וטהורה ומי קלקל את הנפש אין זה רק הגוף לבד ולא אני. קול יוצא משמים הגוף מה טענות שלך באה לפני ב"ד וטעין אני לא פשעתי כלום רק הנשמה לבד כי אני לא הייתי יכול לעבור עבירה בלי הנשמה כי הנשמה הוא השכל ונתן אלי שכל לתאות העוה"ז ועוד הנשמה דבר רוחני ואין לה עינים שיביטו בתאות העוה"ז אבל אני יש לי עינים שיביטו בתאות העוה"ז ויצר הרע שמסית ומה אני יכול לעשות שהנחש הסיתני והעבירות שעשיתי לא במזיד ובמעל עשיתי זאת. באה הנשמה וצווח איני חפץ להיות בהגוף זה שהוא מלא צואים ומה טענות שלו שהנחש הסיתו הא אמרינן אין שליח לדבר עבירה ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואיך ציית את היצה"ר ועל טענה שניה שאומר הנשמה הוא השכל ונתתי לו לילך אחר תאות העולם הזה טענת שטות היא הא אנא איני נהנה מהעוה"ז כלל כי בת מלך אנא ואמשול לך משל למה"ד לעירוני שנשא בת מלך אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום שהיא בת מלך כך הנשמה אלו הבאת לה כל מעדני מלך אינם כלום לה למה שהיא מן העליונים ואיך אני עושה כן שאתן שכלי הישר לחזור אחר הבל הבלים ואיני חפץ להיות עם השותף כזה שעושה כמה הזיקות ואנו פסקינן בחו"מ שבמקום הפסד שותף חולק בלא דעת חבירו לכך אני ג"כ כיון שיש הפסד בעסק שהנפש מלא פגימות לכך מותר אני לחלוק מעמו. באה הגוף בחרון אף על הנשמה ואמר מה תצעק כולי האי ומזלזל לי בפני ב"ד הגדול הא דמביא ראיה משותף חולק בלא דעת חבירו היינו דוקא שאמר אני מציל לעצמי ויכול להציל ולא הציל מן הסתם אמרינן שמייאש מזה לגמרי אבל אני לא מייאש ח"ו ומבטיח אני אליכם שלא אעשה יותר כעשיתי מקודם ומעתה אתנהג כדרך אדם ונעשה שלום בינינו ומה שעשיתי מקדם אבקש מכם שתמחול לי כדי שלא אענש על זה. באה הנשמה ואומרת על זה מה שאמר הגוף שיהיה שלום בינינו נכון הדבר ומסכים אני בזה אבל מה דאמר שלא יעשה זאת כמקדם ויתנהג בדרך אדם במה בטוח אני שלא יעשה יותר ע"כ צריכים לעונשו על מה שעשה עבירות מקדם ועוד הא כתיב בתורה ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת כי אם את אשר ישנו פה ואשר איננו פה. והנה אשר איננו פה בהכרח קאי על הגופין שלנו כי הנשמות שלנו כולם היו עומדים על הר סיני ואיך יאמר אשר איננו פה וכיון שמושבע הוא שיעשה מצות ועבר על השבועה ושבועה חמירא מאד שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו ואיך אתם מוחלין לו. בא הגוף לפני ב"ד הגדול והתחיל לבכות בקול מר ואמר רבותי גלוי וידוע לפניכם שפעמים שהשומר שכר פטור מאבידה אם נאבד ממנו כגון אם בעליו עמו ואני ג"כ בעת שעשיתי עבירה היה בעליו עמו שהנשמה היתה משועבד לשמור את הנפש כמו אני וא"כ צריך אני להיות פטור מעונש. באה הנשמה ואומרת לא כן כמו שטוען אתה שצריכים לפטור לך מהעונש מטעם בעליו עמו דלא דמי להתם דקי"ל בחו"מ (סי' רצ"א דין כ"ז) שאם התנה שומר חנם שיתחייב באונסין חייב. ונראה דה"ה אם הפקיד בידו דינר כסף והתנה עמו שאם יאבד יתפרע של זהב ונאבד דחייב של זהב והכא במעשי המצות ג"כ התנה ביניהם שישמרו את התורה ואם לאו ואבדתם מהרה מעל הארץ כמאמר התנא בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות דמהבצע שנברא בי' מאמרות כיון דלפי האמת במאמר אחד יכול להבראות ותירץ אלא ליפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בי' מאמרות כי הכא הוי בהתנה שאם יאבדו יתחייבו כאילו אבדו דבר שנברא בי' מאמרות ולהכי נברא בע"מ להודיע לבני אדם שיתחייבו כאילו אבדו שנברא בי' מאמרות והו"ל כאומר הרי דינר כסף והתחייב בשל זהב וקבל דחייב משו"ה אתה צריך לענוש על העבירות שעשית מכבר אע"ג דמצד הדין היה להם לפטור לך אך כיון שהתנו ביניהם מחייבינן לך. בא הגוף ואמר נכון הדברים מה שדברת וציית אני לך ומה שאתה ירא שמא מעתה ג"כ אני עובר על מצות ה' היה לא תהיה ואני נותן לך עצה נכונה דתנן השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע ומאי מחיצה חלוקה והשותפין שרצו לחלוק בונין הכותל בעל כרחן כי היזק ראיה שמיה היזק והכא נמי כיון שאתה רוצה לחלוק ממני אני נותן לך עצה שבונין הכותל כלומר שאדם צריך לעשות סיג לתורה וגדר כדי שלא יבואו ח"ו לעבור על ד"ת ודוקא באמצע לילך בדרך הממוצע כמבואר בס' אבן שלמה ע"ש. אמרה הנשמה שהעצה שנתן לי לעשות גדר אין אני סומך עליך שתעשה גדר וסיג ע"כ א"א לך אימת אעשה שלום עמך דוקא שתשבע לי בשבועה מעתה שלא תעבור על מצות ה' אז אעשה שלום עמך ומצד הדין אתה מחויב שבועה כי על טענה שתי כסף משביעין לו כלומר שאתה עברת על שתי כסף כלומר שהתירה נקראת כסף כדכתיב (בשיר השירים) נתן את הכרם לנוטרים איש יביא בפריו אלף כסף פירש נתן את הכרם לנוטרים כדי שלא יבאו בכרם איש שאין לו מעשים טובים ומי מותר לכנוס בכרם דוקא איש יביא בפריו זה מעשים טובים שלו אלף כסף ואלף לשון לימוד והוא מלשון יליף וכסף הוא התורה על שם כל אדם מתאוה ומחמד ללמוד תורה וכסף הוא מלשון חמדה כמו נכסוף נכספת לבית אביך ואתה עברת בין במילי דאורייתא ובין במילי דרבנן ע"כ אשבע לי בפני ב"ד הגדול שלא תעבור עוד ותשמיד את הנפש אז אעשה שלום עמך ואחזור אני אליך כמו שהיה מכבר ואח"כ יוצא חרוז גדול מב"ד הגדול אנו מסכימים להנשמה והגוף מחויב שבועה שלא תעבור עוד. וכל הטענות האלו והויכוח שלהן אימת היא אין זה אלא בעת שאדם שוכב על ערש דוי אז יהיה ויכוח בין הגוף להנשמה כי אז שוקלין עונותיו ואם נתרצה הנשמה להגוף ועושה שלום עם הגוף מיד נתרפא החולה וזה מיירי רק שהנשמה עושה ויכוח עם הגוף אבל אם אין הנשמה עושה ויכוח עם הגוף ועל הנפש מלא פגימות ולא חייש לתקן זאת ולא קראו לדין בא הקב"ה ואמר שתחזור הנשמה למקומה ממקום שנטלה וזה אמר רב בשעת פטירתו של אדם הוא יום הדין הגדול שהנשמה התפרדה מן הגוף והנשמה מלא חרפה ובושה שעשה שותפות כל הימים עם אדם שאינו עושה מעשים טובים. ע"כ יחוס על עצמו ועל קדושת נשמתו לבלתי יצטרך לבא בגלגול ובזה יזכה לראות פני השכינה אשרי לו ואשרי חלקו שנתן בשותפות שלא תשלוט עליו רמה ותולעה על אברי הגוף אמן סלה:
חנוך הבנים
ועתה נבאר קצת מענין חינוך הבנים
זה ידוע לכל כי שלשה שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו (עיין בנדה) ועשו עסק ביניהם שילך האדם תמיד בעבודת ה' ולא יטה ימין ושמאל והתנה הקב"ה עמהם שישמרו את העסק זה דהיינו שישגיחו על בניהם שילכו בדרך ה' הן בעבודה והן בתורה ואם לאו הקב"ה מסתלק מהם ואינו חפץ להתעסק בשותפין (האלו) שאינן מהוגנים כמבואר במהרש"א ז"ל וז"ל דהשם י"ה מסתלק מביניהם ולא רצה בשיתופם ונשאר אש ואש לפי שלא זכו לגדל בן כשר (עי"ש בקדושין) ע"כ צריך אב ואם להשגיח על בניהם מנעוריהם שילכו בדרך ה' עכ"ל כדכתיב בתורת ה' ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם פירש"י ז"ל משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה. מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מסיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה ואם לא עשה כן הרי הוא כאילו קוברו עכ"ל. ועוד דכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם משמע דאם השגיח עליהם שילמדו תורת ה' וילכו בדרך ה' יהיה אריכות ימים הן לבנים והן לאבותיו שיהיה להם נחת מביניהם כלשון הכתוב [ימיכם וימי בניכם] ואם לא עשה כן הרי הקב"ה מסתלק מהם ופוקד עון אבות על בנים כלומר בשביל בנים על מה שלא השגיחו עליהן והזיקו את חלק השותף מה שנתן השותף השלישי והוא הקב"ה שנתן חלקו בשותפות והוא הנשמה ורוח חיים (עיין בנדה ל"א) והם לא השגיחו על זה שיש להם שותף גדול שיכול לנקה עמהם אם לא ישמרו השותפות כפי הראוי והגון. ואל יאמר האב שיש לי התנצלות גדול על מה שלא נתתי השגחה על אנשי ביתי ראשית התורה אמרה כי יקח איש אשה והיא מצות עשה ככל המצות שבתורה והיא מצוה ראשונה מכל המצות (בראשית) שנאמר פרו ורבו וגם התורה אמרה שארה וכו' לא יגרע ממנה אם כן טרוד הייתי בטרדת הזמן ובפרט בימים האלה לכן לא היה באפשרות לקיים מצות החינוך כראוי ואנוס הייתי ואונס רחמנא פטריה אבל לאחר ההתבוננות אין זה טענה לו יהא כדבריך שהיית טרוד רק ביום אבל בעת שבא אתה לבית בלילה אז היית יכול להזהיר ויאמר לו דרכי ה' לפי דבריך הצדק אתך אבל תאמין לי בעת שאני באתי לביתי אז נפל עלי השינה עד מאד ונפלתי על משכבי כפגר מת ומה יכול לעשות הגם ששותף אני וקבלתי לשמור את העסק להשגיח על אנשי ביתי מכל מקום לא גרע שותפות זה משני שותפין דעלמא ונעשו שומרי שכר זה לזה אם אירע להם איזה אונס פטורין זה לזה עיין (בחושן משפט קע"ו ס"ח) לפי זה בזה גם כן אני אונס גמור הן ביום והן בלילה להשגיח עליהם וגם שם שומר שכר יש לי כי יש שכר על המצות לכך אהיה פטור על פי דין מעונש של חנוך הבנים אל תאמר כן כי מצות חנוך כמעט גדולה מכל המצות כי מצות חנוך נאמרה ונשנית כמה פעמים בתורה אם כן צריך האדם להיות זהיר וזהיר בזה יותר משאר המצות כמו שמצינו בעניני שמירות אם הוא דבר שצריך לשמור ביותר הרי צריך לשמור ביותר כמו שמירת כספים וז"ל (בהגהות אשר"י על ב"מ פ' המפקיד) שהביא בשם הא"ז פסק כספים וכיוצא בזה שמשאן קל ואין הקרקע מאבדתן אין לו שמירה אלא בקרקע וכו' עי"ש. על כל פנים לפי דברינו מצות חנוך היא מצוה גדולה ודבר קל כי החנוך כי אם בדברים ע"כ צריך האדם להיות זהיר וזהיר עד מאד ואם לא השגיח ולא השתדל עמהם בודאי ענוש יענש על כל עבירה ועבירה מה שיעשה בנו כאשר נתבאר בדברי אבי נ"י באריכות עי"ש. לבד זה לטובת עצמי הוא נדרש כי הבן פודה את אביו מדין של גיהנם וגם מביאו לג"ע וזה תכלית של מפו"ר להיות שבני ביתו ילכו על פי דרכי התורה ואם יאמר האדם מכל מקום אני יכול לפטור את עצמי מטעם שמירה בבעלים כדכתיב בתורה אם בעליו עמו לא ישלם וכיון שבעליו הוא הקב"ה עמו במלאכתו שנותן לו מזונותיו ונותן לו חיים ומשמר לו הנשמה והוא ישמור את תורתו הרי זה דומה כאלו אמר להמשאיל השקני מים ואם ניתן לו מים הרי זה שאילה בבעלים כיון ששאל ממנו את חפצו עי"ש (בב"מ) כמו כן הקב"ה שמשגיח על כל אדם בפרט אם כן אינו מחויב כלל בפשיעתו ועוד בלאו הכי נמי פטור אני ואיני מחויב כלל אפילו שפשעתי בשמירת העסק שקבלתי אני ועברתי על דברי כי כן כתוב בתורתך הא דאין מחייבינן שומר על הקדש אם פשע משום דכתיב רעהו ודרשו חז"ל רעהו ולא של הקדש כן אני הא דלא נתתי השגחה על בני והולכין בדרך פושעים ואינם עושים רצונך לא גרע ממזיק הקדש שפשע בשמירת ההקדש הרי הוא פטור כן אני איני מחויב כלל בפשיעתו כש"כ וכש"כ שאיני פשעתי כלל בשמירתו כי מצד ההכרח לא שמרתי שמירה מעולה אבל לפי כחי מה שהיה לי ביכולת להשגיח עליהן עשיתי ומה שהשומר שכר צריך לשמור שמירה מעולה ואני לא שמרתי רק שמירה פחותה מודה אני שעשיתי עולה אבל שאענש אני על זה אינו מצד הדין תורה השיב לו הקב"ה שטענות האלו הם שקר תענש על זה על מה שלא היה השגחתך על בניך ראשית מה שטוען אתה כי באונס באו לך מה שבניך אינם הולכים בדרך ה' אומר לך שאין זה אונס רק פשע שפשעת מה שלא שמרת את בניך והא דאמרת משום טרחת הזמן שטרחת לקיום מצוה שארה כסותה על עצמו ועל אשתך ועל בניך אינך ביכולת לקיים מצוה זו לחנוך הבנים הרי אתה מחוסרי אמנה הא כתיב גבי מצוה של חינוך הבנים למען ירבו ימיכם וימי בניכם ועוד כתיב בפ' ואתחנן למען יאריכון ימיך וטוב לכם וכיון שהקב"ה מצוה לך שתעשה מצוה זו מן הסתם יכול ליתן מזונות לך ולבניך כמו שכתוב השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך כלומר השלך על ה' כיון שהוא אמר לעשות מצוה עשה זאת ומכח פרנסה והוא יכלכלך אל תדאג כלל שאין אתה יכול לכלכל כל בני ביתך כי הוא הזן ומפרנס לכל אדם וכן אמר דוד הע"ה (בתהלים קפיטיל קכח) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך הנה כי כן יברך גבר ירא ה' וכו' לכאורה צריכים להבין מאי כונתו שמדמה אשתו לגפן ובניו כשתילי זיתים אך נוכל לומר דזה כונתו דזה ידוע לכל דגפן הוא חשוב מאד משום שממנו יוצא יין לקידוש ויין לנסכים משו"ה הוא חשוב מאד הגם שיש טירחא גדול על הגפנים יותר משאר אילנות וצריך להשגיח עליו להשליך עליו זבלו ולשקותו בעתו שאז יש בהן ריוח גדול ויקבל נחת ממנו אבל אם יטריח עליו מעט כעל שאר אילנות אז יהיה היזק גדול ולא נהנה ממנו כלל (עיין בתוספות ב"ק דף צ"ב). על כן צריך להשגיח עליו מאד מאד. וזית ג"כ יש לו מעלה דנקח שמן למאור אבל לא משאר דברים ובבה"מ היו מאירים. וזה אמר דוד הע"ה דהעיקר מצוה מוטל עליו לחנך הבנים שילכו בדרך ה' ואם עושה זאת הקב"ה מברך אותו מקור שפע הברכות כולן ולאו דוקא דמצות חינוך הבנים מוטל עליו לא כן אלא אף אמו נמי מחויבת לחנך הבנים שהיא ג"כ מן השותפים והתנה לקיים את השותפות אע"ג דיש טירחא גדול להשגיח עליהן מ"מ יטריח על זה דבימים יקבל נחת מזה לבד עולם הבא שישמח בשמחת הבן שיושב בישיבת החכמים והולך בדרך ה' לבד זה אפילו בעוה"ז נמי ישמח אב ואם שבן כסיל שלא הולך בדרך ה' מקללין אבותיו שגידלו בן כזה וגורם לאבותיו שמבזים אותם אבל בן חכם דהיינו חכם בתורה וביראה גורם לאבותיו שיכבדו דאומרים אשרי להם שזכו לגדל בן כזה וזה כונתו אשתך כגפן פוריה כלומר ואם אשתך תטריח להשגיח על בניה שילכו בדרך ה' כגפן שמוטל עליו להשגיח על הגפן טרחא גדולה כן נתנה עיניה להשגיח על פריה והולכין בדרך ה' ויושבין תמיד בירכתי ביתך ואין בית אלא בהמ"ד ובניך כשתילי זיתים שאין מקבלין הרכבה ונותנים שמן למאור כן יהיו בניך שמאירים באור הדעת ויושבין סביב לשלחנך כלומר שמשגיח עליהן על כל דבר אפילו בדרך ארץ הנה כי כן יבורך גבר כי ירא ה' הוא ועוד יברכך ה' מציון שתזכה להתברך מציון שהוא ברכת כלל ישראל היוצא מציון אשר שם צוה ה' את הברכה לכל העם וברכה זו תקבל אתה מן הכלל שכל אדם מברכים אותך וראה בנים לבניך כלומר גם תשתדל לראות שבנים אשר יולדו לבניך גם הם יהיו לתכלית שילכו בדרך ה' נמצא מזה שאין זה אונס כי אם פשע מה שלא היה השגחתך עליהן ואם אפילו שאין לך עת להשגיח עליהן היה לך להזהיר לאשתך שתשגיח על בניך ומה שאתה מודה שפשעת ועון עשית רק אין אנו יכולין לענוש לך מצד בעליו עמו אין זה טענה כלל כי זה ידוע דפסקינן כר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים משו"ה מתנה שומר חנם להיות כשואל ושואל כשומר חנם משום בדבר שבממון תנאו קיים מש"ה כיון שהקב"ה היה חפץ לעשות שותפות עם אדם ודאי התנה עמו אם יעבור על פקודיו יענש על זה וראיה לזה משום שקבע עונשין למי שעובר על פקודיו ואין עונשין במקום שאין מזהירים תחלה מוכח מזה שהתנה תחלה לבל יעברו על פקודיו וכיון שהתנה עמהם שיענשו על זה ודאי חייבים אפילו בבעליו עמו ועוד נוכל לומר הא דכתיב אם בעליו עמו פטור היינו דוקא פטור בדיני אדם אבל בדיני שמים מחייבינן לו כי הוא עשה היזק וכן מצינו בכמה מקומות שמצד הדין אנו פטרינן לו ומשום דיני שמים מחייבינן לו ע"כ כל איש ואיש מחויב לחנך את הבנים שילכו בדרך ה' כי לאחר מיתתו ודאי יענש על זה ואין לו שום טענה כלל לפטור ולאו דוקא לאחר מיתתו יענש על זה אלא אפילו בחייו ג"כ יענש על זה מאד היסורים שיש לו מהבנים שאינם הולכין בדרך ה' וכיון שאינם הולכין בדרך ה' ודאי אינם מקיימים כיבוד אב ואם רק זה יאמרו הבנים שמצוה לכבדו במקלות ומצוה לקלל אותם ר"ל ואל יאמר האדם הניחא אם היה השגחתו עליהן בעת קטנותם הוה יפה לו בזה ובבא אבל בעת קטנותם לא היה השגחתו עליהם ופשע ועון עשיתי אבל עתה מה תקנה יש לעשות שהבנים שלו הם גדולים וירא אני לדבר כנגדם ולא פעם אחד בכיתי על זה ואין לי עצה ותבונה מה לעשות אל יאמר כן שאין לו עצה מה לעשות שיש עצה טובה אפילו לבנים גדולים שילכו בדרך ה' דהיינו שכל אחד ואחד מהעיר הן משיר והן עני מחויב לקבץ בחורים ולעשות חברה ולחזור אחר רב י"ש שילמוד עמם חיי אדם ומוסר לחנך אותם לעבודת ה' כי בזה קל לקבץ אותם כי יש בחורים שחושבין בעת שמבקש ממנו שילך ללמוד בחברה ויהיה מן החברה אזי חושב שעושין אותו גבאי או נאמן ונותנין לו עליה ומרוצה להיות מהחברה והוא ודאי ילך ללמוד הגם שהולך שלא לשמה מ"מ מתוך שלא לשמה בא לשמה ובעת שמבקש ממנו שילך ללמוד ויכתב בהפינקס של החברה ידבר עמו בדברים רכים ויבטיח לו שהוא יהיה מראשי החברה ועוד דברים רכים מה שיכול להבריח ממנו היצר הרע ואם תעשו זאת יהיה לו זכות גדול שגדול המעשה יותר מהעושה. אך זה צריכים להשגיח מאד שלא יהיה ח"ו מחלוקת ביניהם כי חברה כזו יש ביניהם בחורים נפרדים יש שרוצה שני דברים ללמוד ולהגיד דעה בחברה וחפץ שיתנו לו שלישי או ששי ויש שרוצה רק להגיד דעה ויתנו לו שלישי או ששי ואם לאו אינו חפץ להכתב בהפנקס ועושה מחלוקת עם כל החברה ומסית עוד בחורים שלא ילכו ללמוד על כן צריכים להשגיח עליהם בדברים רכים ואל יתבייש לדבר עמם מפני שהם כסילים בעבודת ה'. עם כל זה אל יתבייש מזה אך שצריך לעסוק בעסק זה עם כל כחו למשוך אותם לתורה ומ"ט ויחשוב תמיד שכל הטירחא שטרח בעבור זה אין זה אלא לכבוד ה' אם עושה כן יתקיים הדבר על ידו וכן אמר התנא כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים ופירש הרמ"א ז"ל וז"ל התנא הזה ראה שטבע קיבוץ האנשים וכניסתם שיחייב הריב והקטטות כי להיותם ממזגים מתחלפין ירצה ויבחר זה מה שימאס זה וכל אחד ואחד מתנשא לאמר אני אמלוך וקבלו דעתי אם לא ימצא ביניהם דבר מתאחד וקושר אותם והיא יראת שמים ואהבת ה' אפילו אחד שיקשר אותם וימשיך אותם סופה להתבטל כי העיקר שיהיה ביניהם אחד לכל הפחות שיהיה לו יראת שמים. ע"כ אחי ורעי התבוננו מאד להשגיח על זה ולחנך הבנים וכל אב ואם מחויבים להתפלל תמיד להשם יתברך על בניהם שיזכו לבנים טובים והקב"ה ודאי יענה אותם שהבא לטהר מסייעין אותם ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה אמן:
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם אם בטחונך רב הישועה מתקרבת אף בשוב רשע הזקן מרשעתו אלהים ברוב רחמיו הוא מקבלו ממני אברהם בן הרב בעל המחבר ידי משה וספר אהב מוסר שנת תרנ"ז לפ"ק: