אור ברסלב
שות ביכורי אברהם דיני דגרמי

שות ביכורי אברהם· הרב אברהם אלישוב

דיני דגרמי

מוסר

רוב הפוסקים הסכימו דדיני דגרמי הוא קנסא דרבנן שקנסו כדי שלא יזיק איש את רעהו וע' ש"ך ס' שפ"ו ובתוספות ב"ק בהכונס ובמרובה שמדברים בזה. וקשה לי לדבריהם הנ"ל לפי מ"ש הרמב"ם ז"ל (בהלכות חומ"ז ה"ז) וז"ל וכן השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה כתוב בשטר שאע"פ שאין גוף השטר חמון הרי גרם לאבד ממון ובלבד שיודה לו המזיק ששטר זה מקוים היה וכך היה כתוב בו עכ"ל. וכן איתא בחו"מ ס' שפ"ו ע"ש. הרי משמע מזה דמחייבינן המזיק בהודאת עצמו ואי קנסא היא מודה בקנס פטור. ולומר שהרמב"ם סובר דקנסא של דד"ג לא דמי לקנסא דאורייתא ואי מודה לא פטרינן ליה לא נכון לפענ"ד כי בקצה"ח בס' ל"ח הביא מש"מ ב"ק ד' צ"א כדעת המהרש"ל דסובר דכל מודה בקנס דרבנן פטרינן לו מש"ה אי מודה במסור פטרינן לו ובתשובת שיבת ציון ס' ק"ט מביא דראב"ן בס' צ"ב איתא מפורש כמהרש"ל דבקנס דרבנן אי מודה פטור. ומהרמב"ם ה' חומ"ז ה"ד נמי משמע כדעת המהרש"ל. ונתבאר בפ"ת שהלכה כן. א"כ איך פסק הרמב"ם דהשורף מחויב לשלם ע"פ הודאת עצמו ואיך ניחא הגמרא דהגוזל הא דשני תהא במאמינו וליכא אלא הודאת עצמו הא מודה בקנס הוא. וזה לא נ"ל דאע"ג דסברי בכל דד"ג קנסא דרבנן ובשורף שטר ש"ח מודים דאין זה קנסא כי חזינן לרבה פטר השורף שש"ח לשלם משום דלית ליה דינא דגרמי. אך לר' מאיר דאית ליה דד"ג מחייב השורף שש"ח לשלם. א"כ אי אמרינן דמאן דמחייב דד"נ רק קנסא דרבנן הוא. ה"נ הא דמחייב השורף לשלם רק משום קנסא. ועוד מצינו בקצה"ח בס' ל"ח וז"ל אבל חזי מאן גברא רבה קמסהיד והוא הרמב"ן לח' מכות כ' בפירוש שהר"ח חולק וכתב באומר עדות שקר העדנו לא סגיא דאין משלמין אלא עדותן שהעידו נכונה חשבינן ליה וסיים ז"ל הרב ר' משה הספרדי פוטר בהם אע"פ שישלם ע"י והודו עכ"ל. ובודאי לא היה ספר הרמב"ן לפני הש"ך והט"ז ובכה"ג פשט טעמא דר"ח והרמב"ן דאין משלמין עפ"י עצמן משום דד"ג דסבירא ליה דד"ג הוא קנס ואין משלמין קנס ע"פ עצמן עכ"ל וע"ש מוכח מזה דאפילו בקנסא דרבנן נמי אמרינן במודה פטרינן ליה ואפי' דבדיבורם הזיקו בגוף הממון ובזה מזיקי יותר משורף שטר משום דבשורף שטר ש"ח לא הזיק בגוף הממון והכא הזיקו בגוף הממון בידים דדיבור חשיב כמעשה כמבואר בתוס' כ"ק ד' ק' ע"ש. מ"מ מדמה דין זה דעדות שקר לקנסא דאוריי' דאי מודה פטרינן ליה דחכמים שתיקנו כעין דאורייתא תיקנו. עוד קשה שראיתי בספר הרה"ג כו' מו"ה סיני ז"ל שהביא ראיות מראשונים ואחרונים דד"ג הוא קנסא דאוריי' כמו פלגא נזקא קנסא וכן סובר הרמב"ם ז"ל וכו' ועי"ש וזה א"א לתרץ דהרמב"ם מיירי שיש עדים ששרף אך אינם יודעים כמה היה כתוב בשטר ומש"ה לא מודה בקנס הוא כיון שיש עדים ששרף זאת לא נוכל לומר כן דמצינו בגמ' ב"ק ד' מ"ג גבי עבד שאינו משלם קנס ע"פ עצמו אמרו שם היכי דמי דאי אתו סהדי ואסהידו כו' ולא ידעי אי תם הוא אי מועד הוא ואמר מרי דמועד הוא לא משלם קנס ע"פ עצמו כו' א"כ מוכח מזה דה"נ דלא מהני במה שמעידין עליו ששרף שטר כיון שאינם יודעין כמה היה כתוב בשטר הרי הוא מודה בקנס וכן איתא בתשו' שואל ומשיב והביא ע"ז ראיות עי"ש (בסי' קפ"ח) מהדורא רביעאה וא"ל ע"ז א"כ איך קאמר הגמרא סוף פ' המניח אם לא הביא ראיה שקיל כדאמר מזיק הא מודה בקנס הוא אף שמיירי שיש עדים ששורו נגח אבל כיון שאינם יודעין מי הזיק הרי זה מודה בקנס משום שהראב"ד ז"ל אוקמא דמיירי הכא בפ' המניח בדליכא עדים כלל וז"ל דע"כ מתניתין דחטים ושעורים דרב"ן כשאינו מעמיד את דבריו דאי מעמיד דבריו בודאי נותן לו כמו שמודה אלא ודאי מיירי שחוזר ואומר מצחק הייתי בו ולא בידי לא חטים ולא שעורים ואם יש עדים בזה איך יכול לומר מצחק הייתי בו ותירץ דשאני פלגא נזקא קנסא משאר קנסות דעלמא דהכא קרנא הוא וכי אתו לב"ד ומודה הרי זיל שלים אמרינן לו אבל אכפויה לא אכפינן דאינו משלם על פיו בע"כ ע' ברשב"א ע"ז ובהרב המגיד בה' נ"מ פ"ט מביא ג"כ וז"ל כבר תירץ הר"א ז"ל בפירושו דפלגא נזקא קנסא שאני משאר קנסות שאם תפס אין מוציאין מידו עכ"ל וכן איתא בש"מ ב"ק ד' ט"ו וז"ל והרבה כתבו בשם הראב"ד שח"נ של תם משלם עפ"ע הואיל וקרן הוא ואינו דומה לשאר קנסות אבל לדעת הרמב"ם משמע שאם הודה לא אמרינן זיל שלים רק דאם תפס אין מוציאין ממנו ועכשיו יהיה ניחא סוגית הגמרא דהמניח לכ"ע וזה א"א לומר שהרמב"ם ז"ל מיירי שהקנס של דינא דגרמי דומה לקנסא של פ"נ והתם אמרינן להרמב"ם דמועיל תפיסה אפילו לאחר הודאתו מש"ה ניחא מה דמחייב להשורף שטר לשלם ע"פ הודאת עצמו דהלשון של הרמב"ם במה דאמר וכן השורף שש"ח חייב לשלם כל החוב משמע דאכפויה נמי מכפינן וזה לא מצינו בשום מקום דע"י הודאת עצמו מכפינן לו לשלם ועוד אי אמרינן שדד"ג הוא קנסא איך יהיה ניחא בעיא דסוף פ' הכונס דאיבעיא שם אי עשו תקנת נגזל במסור אי לאו הא אין נשבעין על קנסות ועוד קשיא לי על הרמ"א ז"ל דכתב בסי' א' סעי' ד' עדים שהעידו עדות שקר והוזמו והוציאו ממון ע"פ וא"א למהדר דנין אותן ומחיבין אותן לשלם הא דין זה דד"ג הוא ולפי הפוסקים דסברי דד"ג קנס ואיך דנין דין זה בבבל ואין אנו יכולים לתרץ דברי הרמ"א ז"ל הא דכ' דמחייבין אותם לשלם איירי בשהוציאו ממון מיד הנתבע ע"פ עדותן ובכה"ג אין זה קנסא משום דאין זה הזמה רק מזיק בידים אבל באמת אינו נכון לומר כן משום דמשמע מהרמב"ם בפ' י"ח ה' עדות דבכל ענין אמר ר' עקיבא דאין משלמין על פי עצמן משום דקנסא הוא וע' בפ"י למכות וכונתו משום דהעדים גופייהו לא עשו שום מעשה כי הם לא הוציאו ממון בידים מיד הנתבע רק ב"ד לבד והם רק גרמו להנתבע בעדותן הפסד וכן משמע (ב"ק ד' ה') דפריך שם הגמרא עדים זוממין דממונא הוא ליתני ומשני סבר לה כר"ע דאמר אין משלמין ע"פ עצמן ע"ש ע"כ משמע מזה דר"ע סבר דאין עדים זוממין משלמין ע"פ עצמן אפילו בשהוציאו ממון מיד הנתבע דאי לאו הכי אמאי פשיטא להגמ' דעדים זוממים ממונא הוא דלא הוציאו הא מצד הסברא משמע איפכא כיון דבלא הוציאו ממון מיד הנתבע ע"כ עדיין לא עשו שום מעשה ומ"מ התורה מחייבתם אין זה אלא משום קנסא אלא ודאי ע"כ צ"ל הא דפריך הגמ' והא ע"ז ממונא כונתו אפילו שהוציאו ממון מיד הנתבע מש"ה תירץ הגמ' דסברי כר"ע דאמר קנסא הוא ומשמע אפילו שהוציאו ממון בעדותן וראיה נכונה לדברינו מגמ' דמכות דף ג' דשו"ט שם הא דאמר ר"י א"ר עד משלם לפי חלקו וז"ל אי דאומר העדנו והוזמנו בב"ד פלניא כמאן דלא כר"ע דאי כר"ע הא אמר אף אינו משלם ע"פ עצמו עכ"ל לכאורה קשה לו לאוקמא כר"ע הא נוכל לומר הא דריא"ר עד משלם וכו' מיירי בהוציאו ממון מיד הנתבע ע"פ עדותן ואין זה מודה בקנס אע"כ צ"ל דר"ע איירי בכל ענין הוי קנסא מש"ה קשה לי לאוקמא כר"ע והגר"א כ ג"כ מבאר בקצור דבריו הקדושים על הגה"ה בחו"מ ס' א' סעי' ד' וז"ל בס"ק כ"א עדים דלא כר"ע מדדחיק במכות לר"ע דוקא באומר וחייבנו ממון ולא אמר בכה"ג עכ"ל ע"כ מוכח מזה דר"ע סבר אפי' שהוציאו ממון בעדותן ג"כ הוי קנסא דאי אמרינן דר"ע סבר דוקא בלא הוציאו א"כ איך אמר הגר"א ז"ל דלא כר"ע הא ודאי כר"ע מתוקמא דאי לא כר"ע וע"ז ממונא הוא ל"ל למימר דלשון והוציאו וכו' הא אף בלא הוציאו ג"כ הוי דנין אותן ומחייבין אותן לשלם אבל אי כר"ע ניחא דבלא הוציאו ליכא משום דד"ג וע"ז הוא קנסא ואין דנין בבבל ואף א"נ ע"ז ממונא הוא הרי ג"כ מוכרחי' לאוקמא דוקא דהוציאו משום דבלא הוציאו ליכא חסרון כיס ואין דנין בבבל וזה נוכל לתרץ לענ"ד אבל מ"מ קשה סוף סוף מאי דחיק להגר"א ז"ל לומר דהאי הגה"ה דוקא לא כר"ע הא מצי אתיא אפילו לר"ע אע"כ צריכים לומר דלר"ע הוי קנסא בכל ענין וא"א לומר שלריא"ר סובר דגם בממון אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה מש"ה לא נוכל לאוקמי שמיירי בכה"ג דהוציאו ממון ע"פ עדותן דאי בהוציאו ה"ז פטור אבל דוחק לומר כן משום שהריב"א ור"י והרמב"ם בפ' כ' מה"ע ועוד פוסקים אחרים סוברים דבממון ל"א כאשר זמם ולא כאשר עשה וזה אין סברא לומר שהרמ"א ז"ל סובר שדד"ג לאו קנסא מש"ה פסק דדנין בבבל משום דלא שביק הני רבנן הנ"ל ובפרט הרמב"ם שגם הוא סובר דד"ג הוי קנסא כנ"ל ופוסק אפכא ועוד ראי' נכונה שמשמע בפי' שהרמב"ם פוסק שקנס חכמים לא מגבינן בבבל כיון שחכמים קנסו כעין דאוריי' קנסו וחשבוהו להך קנסא כמו קנס תורה דמצינן בפ"ח ה' עבדים וז"ל המוכר את עבדו לעכומ"ז יצא ב"ח והיו כופין את רבו לחזור ולקנותו מעכומ"ז עדי' בדמיו וקנס זה א"ג אותו ודנין אותו אלא בב"ד מומחה ואם מת המוכר אין קונסין את היורש להחזיר את העבד לשחרור עכ"ל ע"כ משמע מזה דכל קנס שקנסו חכמים לעשות סיג לתורה אין מגבינן בבבל. וכן דד"ג הרי הוא ג"כ אלא מדרבנן כדי שלא יזיק איש את חבירו והוא קנס ע"כ אין אנו מגבינן בבבל והא דפסק הרמב"ם בפ"ח ה' נ"מ אם מת המסור קנסינן היורשים לשלם הא דד"ג הוא ודד"ג הוא קנס ואין קונסין בנו אחריו בקנסא דרבנן אין זה קושיא משום דבמסור החמירו חכמים לו ולבנו כדמצינן בב"ק דקי"ז כתוא מכמר מה תוא זה כו' ע"ש עכ"פ נראה שנוכל לתרץ דברי הרמ"א ז"ל הא דפסק דע"ז דנין אותן ומחייבין אותן לשלם אם הוציאו ממון ע"פ עדותן משום דע"ז קריא רחמנא מעשה דכתיב כאשר זמם לעשות משמע דגרם זה קרא רחמנא מעשה. וכן מצינו בב"ק ד' ה' אך צ"ל מאי כונתם הרי מצינו בפ"ג דמכות ובסנהדרין ס"ה ובכריתות ג' יצא ע"ז שאין בהם מעשה א"כ איך אמרו חז"ל בב"ק ה' דעדים קריא רחמנא מעשה ע"כ צ"ל כש"א כיון דכתיב כאשר זמם לעשות והיינו שזמם שישלם זה ע"י עדותן והא גם כשמשלם זה ע"י עדותן אין זה מעשה שלהם רק שהב"ד מוציאין ע"י עדותן ממנו. ועכצ"ל דאחשבה תורה מה שהב"ד מוציאין ע"י עדותן מעשה שלהם דומה כאלו הוציאו עדים ממון מבעה"ד וכמו שמצינו בשליח דגלי קרא דשלוחו של אדם כמותו כן בע"ז אמרינן כן מש"ה ניחא הא דאמרינן ע"ז אין בהם מעשה היינו דוקא דלא נעשה מעשה שלא הרגו ע"פ עדותן או שלא הוציאו ממון ע"פ עדותן רק זמם לעשות והמחשבה לא קריא רחמנא מעשה אבל בב"ק בכ"ד אבות נזיקין דפירשו דע"ז יש בהן מעשה וחשובים כדמזיק בידים מיירי בהוציאו הב"ד ממון על ידם ולא אפשר למהדר שפיר קריא רחמנא מעשה. וכן מצאתי בס' דמשק אליעזר שהביא מחדושי הרי"מ סקי"א ע"ש א"כ בזה נוכל לתרץ דברי הרמ"א ז"ל דגם הרמ"א מודה שר"ע דאמר דאין ע"ז משלמין ע"פ עצמן משמע אף אם הוציאו ממון ע"פ עדותן ג"כ הוי קנסא רק אימתי אר"ע דקנס הוא אפי' הוציאו ממון ע"פ עדותן דוקא שאפשר למיהדר מיד הנתבע אז אמרינן דקנס הוא אבל בלא אפשר למהדר הוי מעשה גמור והתורה קריא מעשה דזה גם ר"ע מודה שלאו קנס הוא כי מצינו נ"מ אם אחד משבר כלי של חבירו בידים או משבר בקול שלו הרי ודאי מחייבינן לו דקי"ל קלא אית ביה מעשה וכן מצינו ג"כ אם אחד הכה את חבירו נגד עינו ואינו רואה כו' אין עבד יוצא בהן לחירות משום דאדם בר דעת וכי הבעית מדעתו קמבעית משמע דבלא זה הרי עבד יוצא לחירות משום דקלא אית בה מעשה ע' בקדושין כ"ד ובב"ק וכן מצינו ע"ז שעושין היזק ג"כ בקול כגון שהוציאו ממון על פיהם וא"א לומר שהם הוציאו בידים כאשר נתבאר בסוף א"כ ודאי אין זה אלא קנסא. ועל דברי הגר"א הנ"ל ע' בס' בית הלל שמאריך בזה הרבה ע"ש ועתה נוכל לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל אפי' לדעת המפרשים דר' מאיר מחייב דד"ג מדרבנן ג"כ ניחא הא דהרמב"ם מחייב בשורף שטר בהודאת עצמו איירי בזה"ז דליכא מומחין ואין הודאתו פוטרתו אע"ג דלא מקרי מודה בקנס מפטר ע"ז מ"מ מתחייב בהודאתו ע"ז כמו דאמרי' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכן מצינו בש"ך יו"ד ס' רס"א הביא דברי ע"ש והסמ"ע ע"ש הגם שהש"ך חולק ע"ז וה"ר מהא דאמרו בב"ק ע"ד חוץ לב"ד הודה וחוץ לב"ד הוי כמו בזה"ז ע"ש אבל באמת יש פוסקים הרבה דלא סברי כן ואין ראיה משם מר"ג הא דפטרינן לר"ג לשחרר עבדו משום שהיה שם ב"ד רק ההודאה היה חוץ לב"ד מש"ה אמרינן שם דאין העבד משוחרר כיון דהיה יכול להודות לפני בי"ד אבל בזה"ז דליכא ב"ד כלל אין שייך סברא זו דהיה יכול לפטור לפני ב"ד כיון שאין ב"ד מש"ה מחייבינן ואומרין הודאת בע"ד כמאה עדים. ומהרמב"ם ז"ל נמי משמע כן דמצינו ברמב"ם פ"ג מה' גניבה ה"ח וז"ל מי שהודה בקנס ואח"כ באו עדים אם הודה בתחלה בפני ב"ד ובב"ד פטר אבל אם הודה בפני ב"ד בלבד או שהודה חוץ לב"ד ואח"כ באו עדים ה"ז משלם קנס ע"פ עכ"ל ע"כ מוכח מזה הא דקאמר אם מודה חוץ לב"ד פטרינן אם באו עדים משום שהיה ב"ד והיה יכול לפטור בב"ד מש"ה אם אפי' לא היה מודה בב"ד נמי נפטר ומשמע נמי מלשנא אם הודה חוץ לב"ד משמע שהיה שם ב"ד לבד דהודאה אשר היה חוץ לב"ד וכ"כ הלבוש והב"ח ובת' שו"מ נמי מבואר בזה הרבה מש"ה ניחא מה שאמר הרמב"ם ה' חו"מ פ"ז ה"ח אימת חייב השורף בלבד שיודה והוה ... ג"כ הא דפטרינן בקנסות לצי"ש אפשר לחלק ולומר דבזמן דאיכא ב"ד מומחין ואין לו עדים ובידו שוא לקב ולהודות ולפטור אף בד"ש אע"ג דבלא בא לב"ד או כיון שבידו לבא לב"ד פטרינן אפי' ביד"ש וכן לא מחויב לצי"ש אפי' קודם שהודה דכל שבידו לעשות לאו מחוסר מעשה הלכך גבי ר"ג דהוי ב"ד מומחין דהיה בידו לבא לב"ד לפטור א"ע שהרי לא היו עדים בדבר אפי' קודם שהודה לא מחייב לצי"ש ול"מ תפיסה דעבד משא"כ בזה"ז דליכא ב"ך מומחין ואין בידו לפטור א"ע בהודאה חייב לצי"ש ומהני תפיסה וכן היכא דאיכא עדים אע"ג דאיכא מומחין בא"י מהני תפיסה בבבל דחייב לצי"ש שהרי אין בידו לפטור א"ע דאפשר שיבואו עדים. וכן ראיתי בתשובת מהריא"ז ענזאל ז"ל. ועוד נוכל לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל משום דהטעם מודה בקנס פטור היינו משום דהתורם רוצה לקנוס אותו שלא יעשה זאת עוד הפעם אבל דין ממון אין בו ולפי"ז ע"כ לא מקרי קנס רק במתחייב ע"י ב"ד והוא אינו רוצה לשלם אבל מה שמודה בעצמו לא מקרי קנס ונתבטל כונת התורה ולפ"ז נראה דע"כ ל"ש סברא זו רק בזמן דהיו מומחין והיה יכול להתחייב ע"פ ב"ד א"כ הרי לא נתחייב ע"י דהודאת עצמו א"כ שפיר נתקיים כונת התורה אבל בזה"ז דליכא מומחין א"כ א"א דפטר בהודאת עצמו משום דלא מקרי קנס א"כ שוב לא נתקיים לגמרי כונת התורה ושפיר אמרו דמועיל הודאת עצמו להתחייב דמוטב שיתחייב לשלם ויתקיים עכ"פ כונת התור' שיקנסו אותו כדי שלא יעשה כן עוד הפעם כנ"ל לענ"ד:

סוף הספר

תוכן העניינים

שות ביכורי אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה