אור ברסלב

שות באר משה (ירושלמסקי)· רבי משה נחום ירושלימסקי

ח"ג סימן יג

ח"ג סימן יב

בענין הנ"ל מכ"ק הרב הגאון המובהק צי"ע סבא קדישא וכו' כקש"ת מו"ה אברהם שליט"א הרבי מסאכאטשאב באורו נראה אור סלה:

(ז"ל הטהור) בעה"י יום א' ויחי תרנ"ו פה סאכאטשאב:

שלום וכל טוב לכבוד אהובי הרה"ג המפורסם חריף ובקי מגזע ישישים וכו' כקש"ת מו"ה משה נחום שליט"א האבד"ק קאמינקא אשר נסתפק כבודו בנשתטית ואין לה אותן ג' דברים האמורים ריש חגיגה רק נשתטית בדברים אחרים אם מתירין לו לישא אחרת לסמוך על רמב"ם שגם זה בכלל שוטה ותחלת דברי הביא ראיה מתוס' יבמות (קיג) דס"ל לאו דוקא אותן ג' דברים דאל"כ מה הוקשה להם על הירושלמי דלימא נ"מ בין הטעם משום שאין לה יד ביודעת לשמור גיטה ולא את עצמה הלא דעת ב"י דירושלמי סובר בעינן כל הג' דוקא וא"כ אם יודעת לשמור חסר המאבד מה שנותנין לו, ואין זה דיוק דאפי' לא הויא שוטה ע"פ דין מ"מ כיון שאינה יודעת לשמור עצמה שייך בה טעמא דגרירה והנה כבודו פלפל אם לילך בחר"ג להקל כדעת הרמב"ם או להחמיר כדין ספיקא דאורייתא וכבודו מייתי כמה פוסקים דחר"ג דאורייתא גם הביא דברי נוב"י מה"ת שהוכיח מהרמב"ן במשפטי ח' דת' שב"ד גוזרין לא למדנו דבר זה מתורת משה עד שבאנו לדברי קבלה ופירשו לנו ובסי' (רס"ג) כתב דספק דרק לקולא דחשיב דרבנן א"כ חר"ג דרבנן ושוב פלפל והביא כמה פוסקים ד"ק כד"ת דמי גם בענין בזה"ז הביא דברי חכ"צ דלדידי' אין שום ספק להתיר בזה"ז גם הביא רש"ל פ"י דיבמות דהח' היה בלי זמן רק שרבינו גרשון ז"ל הבין שטעמים שלו לא שייכי רק עד אלף הששי וא"כ הוי דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו אף שבטל הטעם ולענ"ד להביא ראיה דספק ד"ק להקל דמפורש פ' הערל דתרומת פירות דרבנן הולכין בספיקו לקולא ע"ש בפלוגתא דר"י ור"ל באנדרוגינוס ותרומת פירות הלא נזכר הגזרה בדברי הימים ב' ל"א ה' יעו' נדרים (נה א) האמנם כי יש לומר יען מוזכר שם שחזקיה תקנה לא חשוב ד"ק ודוקא ד' צומות דכתיב בקרא כה אמר ה' צום הרביעי וכו' וכן מגילה ברה"ק נאמרה אבל זו תקנה היא ומה בכך שמוזכרה בקבלה הלא תפלה אבות תקנום ילפינן לה מקראי דאורייתא מ"מ לא חשיב ד"ת וספק התפלל ס"ל לשמואל אינו חוזר ומתפלל ור"י לא פליג אלא משום הלואי יתפלל כל היום מיהו שלהי מכות (כג ע"ב) ג' דברים הסכימו ב"ד של מעלה עמהם אלו הם מקרא מגילה כו' והבאת מעש מקרא מגילה דכ' קימו וקבלו קימו למעלה מה שקבלו למטה והיינו קרא דמייתי במגילה דברה"ק נאמרה] הבאת מעשר דכתיב ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות ובתוס' שם הבאת מעשר פירוש אחר, שיפרשו מכל פירות אילן כמו שתיקן חזקיה וא"כ חזינן דאף שהיא ד"ק כמ"מ מ"מ ספיקו להקל ולפי תוס' הזה היא ראיה שאין עליה תשובה אך לפי שתוס' לא כתבו זה בהחלט אביא עוד ראי' מפסחים (נד ע"ב) דס"ל לשמואל בה"ש של ת"ב מותר ואף דת"ב ד"ק ואף ר"י לא פליג אלא משום דס"ל גם ח"צ בה"ש אסור וח"ב דינו כח"צ והכי קיי"ל והא ח"צ אינו ד"ק רק גזירת ב"ד לבד וא"כ ביסוד זה דד"ק אזלינן בספקו להקל לא פליג ר"י אשמואל ועוד מפורש שם בספק מתי נקבע החודש כגון המהלך במדבר אינו מתענה רק יום אחד ואי כד"ת דמי היה מחויב להתענות שני ימים האמנם כי גם זה יש לדחות ולומר כיון דבזה"ז מעיקר ד"ק רצו מתענין וכיון דברצו תליא מלתא לא חמור כד"ק כמ"ש ב"י (סי' תקנד) בשם ר"ת לענין צום גדליה ואף דח"ב לאו ברצו תליא מלתא זה אינו מוזכר בקבלה רק מדברי חכמים יעו' רשב"א מגילה (ה ע"ב) ז"ל רצו אין מתענין ואפי' ת"ב דהא בכולהו כתיב שמחה והא דמחמרינן בת"ב הנהגת הדורות היתה אך הט"ז (סי' תקנ"ד ס"ק ד) כתב יולדת לאתר ז' מחויבת להתענות בט"ב לדעת ר"ת דחשוב ד"ק ואעפ"כ ספיקו מותר מבואר ד"ק ספיקו לקולא והטעם י"ל משום דאפי' מה שעיקרו הלכה למשה מסיני משמע בתוספתא מקואות (שבר"ש פ"י ה"ז) דלקולא ועוד דאפי' בדאורייתא פסק הפר"ח (סי' קי) כדעת רמב"ם וסייעתו דמה"ת לקולא רק חכמים החמירו ובד"ק י"ל לא החמירו ודוקא לענין יולדת לאחר ז' דביוה"כ מה"ת מחויבת להתענות אמר ר"ת ד"ק כד"ת אבל בספק דאף בשל תורה ממש אינו רק מדרבנן לא תקנו בד"ק דד"ק כד"ת בכף הדמיון מ"מ אינו ד"ת ממש דוגמת זה כל האוכל בת"ב כאלו אוכל ביוה"כ מ"מ יוה"כ ענוש כרת ומלקות ולא כן ת"ב רק לענין יולדת שאין סכנה רק בדרבנן הקילו וכיון דד"ק כד"ת וחמורים מדרבנן הא לא מצינו שהקילו בו ובודאי להלכה לפסוק בספק להקל גם בד"ק מאחר שמצינו מפורש ברמב"ן וריטב"א ור"ן במגילה להקל בספק וכן מוכח לחד תירוץ בתוס' שלהי מכות וכן מוכח לדעת הט"ז דח"ב חשוב ד"ק ואעפ"כ ספיקו להקל ולא מצינו מי שמחמיר בספק בודאי קיי"ל להקל אך מ"ש הנוב"י דח' אינו רק ד"ק וראייתו ממ"ש רמב"ן מתורת משה לא למדנו עד שבאנו לד"ק ופירשו לנו תמהני דלשון ופירש ולא וחידש מורה שד"ת היא אלא שהקבלה פירשה והיינו כיון שמצינו שהרגו אנשי יבש גלעד ורצו להמית יהונתן מוכח שח' שנעשה במעמד כל ישראל חייבין עליו מיתה וזה או מהלכה למשה מסיני או מקרא דכל חרם יש לנו להסתפק בחרם דעלמא אם אין בו איסור כלל כיון שאינו ברוב ישראל או שגם זה יש בו איסור תורה רק חומר מיתה הוא רק ברוב ישראל ובאה הקבלה ופירשה שאיסור יש בכל ת' ובודאי קיי"ל ח' ד"ת אך בזה"ז הלא כתב הב"י בתשובה ובד"מ ס"א דר"ג לא גזר רק עד סוף אלף החמישי ואף שהחכם צבי כתב דלדידן אין להתיר מחמת שכלה זמן הח' היינו להתיר לגמרי דעכ"פ מנהג יש אך שהיש"ש יבמות פ"י כתב דר"ג החרים ובלא זמן רק שראה שטעמים שלו אינם רק עד סוף אלף החמישי וא"כ הוי דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו והנה דברים אלו מבואר הדוחק שיש בהם ונראה ליתן טעם בדבר שלא תיקן רק לזמן ע"פ מ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות ממרים ה"ט בענין גזירות שגזרו חכמים ואין בהם משום לא תוסיפו דזה אינו אלא אם היו אומרים שהוא מן התורה והיו קובעים הדבר לעולם יעו"ש ע"כ כיון שח' הוא מה"ת אם היו קובעין הדבר לעולם בחרם היה זה הוספה על התורה שקבלוה ג"כ באלה ובשבועה ע"כ גזר רק לזמן ולדעת מהרש"ל צ"ל דמשום הא גופה שנתנו רשות לק"ר להתירו שוב אינו דומה לתורה שאין יכולים להתירם בלל וכמו שלזמן לא הוי הוספה שאין דומה לתורה שהוא לעולם כמו כן משום שיכולים להתירו אינו דומה לתורה אך יש לפקפק שהרי אין רשות לק"ר להתיר רק אם יש טעם הגון כגון בנשתטית וכדומה וא"כ מהא שאסור לישא שתי נשים בלא טעם דומה לתורה אך הנה לשון התקנה הובא במהרש"ל שם שאין להתיר שתי נשים אלא ק"ר מג' ארצות ואעפ"כ לא יתירו עד שיראו טעם טוב בדבר ויש לפרש שבדיעבד אם התירו בלא טעם הגון לא מהני ויש לפרש שבדיעבד לעולם מותר כעין אתם אפילו מזידין רק לכתחלה לא יתירו והנה אם נפרש שבדיעבד מותר אפילו בלא טעם ניחא שאינו דומה לאיסור תורה שאינו מועיל בו שום היתר אך אם נפרש שאינו מותר בלא טעם א"כ שפיר הוי הוספה ואף שבטעם ניתרין הלא גם איסורי תורה נתרין לפעמים משום טעם כגון עשה דוחה ל"ת וכבוד הבריות דוחה בשוא"ת וכהנה רבות נהיה מוכרח לומר שלא תיקן רק לזמן מעתה לענין הספק אם זו נחשבת שוטה ונתיר חר"ג אין לחושבו ספק תורה ממ"נ שאם נפרש כדעת מהרש"ל [ולפמ"ש לשיטתי'] שבדיעבד לעולם מותר א"כ אין חשש איסור תורה דא"ל שנזר בחרם שלא יתירו בלא טעם הגון דא"כ הוי ח' זה הוספה על התורה וע"כ רק תקנה בעלמא שלא יתירו רק בטעם הגון וספק תקנה להקל ואי אמרו שאפילו בדיעבד אינו מותר ע"כ לומר שלא תיקן רק לזמן דאל"כ היה זה הוספה ועכשיו אינו רק מנהג ולפ"ז נוכל לומר עוד כי התקנה שלא לישא שתי נשים היה על לעולם וזה אין בו חשש בל תוסיף אך הח' שהוא דאורייתא היה על זמן דאל"כ היה בו איסור בל תוסיף ומדוקדק לשון ש"ע ורמ"א ולא פשטה תקנתו בכל הארצות ולא החרים אלא עד סוף אלף החמישי רמ"א מ"מ בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד, היינו שהחרם היה רק על זמן אבל התקנה היה על תמיד ומיושב דברי מהרי"ל בתשו' (סי' צו) על חרגמ"ה שלא לישא שתי נשים בדרבנן עבדינן עובדא והדר שאלינן שאלתא וכש"כ בתקנת רגמ"ה דקיל טפי ולכאורה זה נגד תה"ד (סי' רפא) דאפי' ח' קהל הוי מה"ת וכש"כ חרגמ"ה ולדברי נו"ב מה"ת קמ"ו שחילק בין אותם שהיו בשעת החי כיון שנעשה מרצון כולם חשוב כאלו קבלו עליהם בעצמם בין הנולדים אתי שפיר דדורות של עכשיו הוי דרבנן] אך לפמ"ש דלאחר אלף החמישי אין כאן חרם רק התקנה נשארה ניחא כוף דבר לדינא דעכשיו ודאי לא הוי רק דרבנן ולדעת מהרש"ל צ"ל דס"ל כל ח' דרבנן דלא מסתבר שיחלוק על מהרי"ל ואת"ל דס"ל ח' דאורייתא מוכח דס"ל דבדיעבד אם התירוהו בלא טעם הגון מותר וא"כ אין בספק [אם בעינן דוקא הני דריש חגיגה או כרמב"ם דכל שהוחזק בא' מדברים לשוטה] ספיקא דאורייתא ועוד דאין לנו אלא דברי הש"ע [חו"מ סי' לה] דפסק כהרמב"ם דשוטה לדבר אחד הוי שוטה לבל דבר [ובעיקר הדין אם לדעת ה"ר אביגדור שאינו שוטה רק בג' סימנים דמס' חגיגה נם לענין היתר חרגמ"ה בענין סימנים אלו יש להעיר מדברי המהרי"ק שורש ק"א במשודכת שיצאה מדעתה ופסק דיכול לנתק קשרי השידוכין משום אומדנא שאילו היה יודע שתצא מדעתה לא היה משדך עמה ובסוף כתב דאפי' בנשואה מתיר רשב"א לישא אשה אחרת היכא שיצאה מדעת יעו"ש ולכאורה קשה מה צריך לטעמא דאומדנא ת"ל דא"א לנושאה כלל דשוטה אין לה קידושין ונשואין ומעולם לא נתחייב לדור עם אשה בלא קידושין ונשואין וצ"ל דמהרי"ק לטעמיה דס"ל בשורש י"ט ענף ג' כדעת ר' אביגדור ואשה זו לא היה בה הג' סימנים ושפיר יכול לנושאה ע"כ הוצרך לטעמא דאומדנא והנה מסוף דבריו מבואר דאף באשה כזו מותר לישא אחרת בנשואה דאל"כ מה ראיה מייתי מרשב"א לנידון דידי' וע"כ אף שאין בה ג' סימנים ואינה נחשבת שוטה לפי שיטתו יכול לישא אחרת בראי' זו העירני קצת גדול אחד שהוא פה כעת אך דחיתי קצת דיש לומר שעדיין לא בגרה ויש לה אב דאביה יכול לקדשה ולהשיאה לו עי"ל ע"פ שיטת התוס' פ"ק דכתובות (יא ע"א) דבזכות גמור יש זכיה לקטן מה"ת ובשוטה שאינה משודכת לאו זכות היא לה להשיאה לאחד אף אם זה לא ירצה בלא קידושין ונשואין דשמא כשם שזה רוצה בה כן ירצה בה אחר ואולי טוב לה האחר מזה אבל משודכת זו שהחתן רוצה לנתק השידוכין מחמת שטותה את"ל שאם יוכל לנושאה בחופה וקידושין לא יוכל לנתק ודאי זכות גמור הוא לה להשיאה לזה בחופה וקידושין כדי שלא יוכל לנתק ויהיה מוכרח לישאנה שאם ינתק הקשר בטח לא תמצא מי שישאנה מחמת שטותה ועכ"פ לא תמצא איש כזה שיהיה הגון לה אף לפי תשובתה שהיתה פקחת ע"כ אתי מהרי"ק משום אומדנא] אך בענין מ"ש הנוב"י שיתן וועקסיל שאם תשתפה ולא ירצה ליתן גט מחדש שיתחייב לשלם הוועקסיל וחשש גט מעושה ליכא דסומכין על רמ"א (סי' קלד) שעשה מחלוקת בין מהרי"ק לתשו' רשב"א וגם כתב בד"מ שהריטב"א סובר ג"כ דלא כרשב"א וכ"כ ברמ"א שאפי' גירש מחמת השבועה מותר בדיעבד ולענ"ד אין כאן מחלוקת והרשב"א וריטב"א ומהרי"ק בשיטה אחת ומפורש בריטב"א כרשב"א והנה הב"י בשם ה"ר מימון בראובן שקנס עצמו אם לא יגרש ואח"כ גירש לא הוי גט מעושה וכתב בד"מ שכן כתב מהרי"ק בשורש ס"ג דכל ששיעבד עצמו בקנס לא מקרי אונס הואיל ועושה מרצון נפשו וכן הוא בתשו' הריטב"א שאכתוב בסמוך ולפנינו לא נמצא בדבריו תשו' ריטב"א אולי הוא בד"מ הארוך ובודאי כונתו לתשו' ריטב"א שהביא ב"י (סי' קנד) בנשבע לגרש וגירשה קודם שיתירה לו דלא חשוב אונס הואיל שבועה זו הוא הביאה על עצמו ואם נתחרט הי' לו לבקש צד להיות נקי משבועה או לגלות דעתו למסור מודעא עכ"ל ועפ"ז כתב רמ"א בשם ריטב"א דאפילו גירש מכח השבועה הגט כשר והבין הרמ"א דמ"ש ריטב"א הי' לו לגלות דעתו למסור מודעא היינו מודעא ממש שיאמר שאנוס הוא ואינו נותן חרצונו אך בש"מ ב"מ (ס"א א') ד"ה מה להנך שכן שלא מדעת בשם ריטב"א ז"ל הנותן מתנה לחבירו ובשעת המתנה מוסר מודעא כי מפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר שאין מתנתו כלום ואצ"ל דבגט כיוצא בו פסול הריטב"א עכ"ל הרי דאף שאינו מודעא ממש שהוא אונס רק שאומר שעושה כן מחמת השבועה פסול וזה היפך דברי רמ"א בשמו שאם גירש מחמת השבועה כשר ולפנינו בריטב"א שבש"מ שפסול וזה כונת דבריו בתשובה ג"כ לגלות דעתו למסור מודעא ואם היה מודעא ממש אין זה גילוי דעת רק דיבור שלם אך כונת דבריו ג"כ כמ"ש השט"מ בשמו שאומר שמגרש מחמת השבועה וזה גילוי דעת שהוא אונס ולפ"ז דברי ריטב"א הם ממש כמ"ש רשב"א בתשו' שאם לא היה רוצה לגרש והללו מתרין בו מצד הקנס ומחמת יראה זו גירש פסול ואין זה סתירה לדברי ה"ר מימון ששם לא אמר אח"כ שרק מחמת הקנס גירשה ואמרינן שכשם שבתחלה בשעה שנתחייב קנס היה רוצה לגרשה שהרי אז לא היה אנוס כן גם עכשיו ברצון זה וכן י"ל במהרי"ק שמיירי שלא אמר תחלה שאינו רוצה לגרשה ורק מחמת השליש שלא רצה להחזיר גירשה אך את"ל שמהרי"ק פליג וס"ל דאף כה"ג לא מקרי אונס מ"מ לא פסק רמ"א כמהרי"ק כנאד רשב"א אלא מפני שחשב שהריטב"א וה"ר מימון בשיטת מהרי"ק אבל אם היה רואה דברי ריטב"א שבשט"מ שהריטב"א בשיטת רשב"א וממילא מובן שמה"ר מימון אין ראיה למהרי"ק אפשר לא היה פוסק כמהרי"ק להקל באיסור א"א נגד תרי תקיפי קמאי רשב"א וריטב"א וידוע שס' שיטה מקובצת לא נתגלה בימי רמ"א ז"ל אך תשו' הר"י בן הרא"ש שהביא ב"י (סי' קנד) באסר על עצמו הנאת תשמיש אשתו אם ישחוק נוסף לזה נשבע לגרש אם ישחוק ועבר ושחק והשיב שמושבע ועומד לגרש וב"ד כופין אותו לקיים שבועתו וגט הניתן בכפיה זו גט הוא שכל דבר המוטל על אדם לעשות כופין אותו לעשותו והמעשה קיים עכ"ל וכש"כ אם גירש בלא כפיה מחמת השבועה שגיטו בטל ודלא כריטב"א הנ"ל וראיתי לרשד"ם חיו"ד (סי' קו) דר"י ברא"ש חולק על הריטב"א דריטב"א לא התיר אלא בדיעבד ור"י ברא"ש התיר לכתחלה הנה דס"ל שאין מחלוקת רק בלכתחלה ודיעבד והנה גם הוא לא ראה דברי ריטב"א שבש"מ והנה הדבר מחלוקת רבוותא ומאחר שלדעת רשב"א וריטב"א אם יאמר אח"כ שמחמת הוועקסיל מגרש יהיה הגט פסול מי יכניס עצמו לכתחלה בפלוגתא דרבוותא ועיינתי בנוב"י וראיתי שגם הוא ז"ל לא רצה לסמוך על דברי הרמ"א הנ"ל דבקנס לא תשוב גט מעושה אך כתב שלא יחייב עצמו בקנס רק אם לא יגרשנה וישא אחרת והשתא אינו אנוס שבידו שלא יגרשנה ולא ישא אחרת ותמהני שהרי נושא אחרת ולכשתשתפה ויהיה נשוי אחרת יהיה מוכרח לגרשה ועוד אפי' לא יהי' נשוי אחרת רק שדעתו לישא אחרת דפשיטא לי' שלא יהיה גט מעושה ומדמה למ"ש הלבוש במי שברחה אשתו ממנו וקנס עצמו באם יחזיר אשתו ולא יגרשנה ואח"כ גירשה לא חשוב גט מעושה שהרי בידו שלא להחזירה ולא לגרשה ותשב עגונה ה"נ הרי בידו שלא לגרש ולא ישא ואחר המחילה מכבודו הרמה אין הנדון דומה כלל להא דלבוש דהתם כיון שגרשה הרי לא החזירה וכיון שבאמת לא החזירה שוב אין שום אונם על הגירושין דבמה שלא החזירה לבד נפטר מקנס אבל בעל זה שבאמת ישא אחרת שוב הוי אנוס על הגירושין שאם לא יגרש יהיה מוכרח או ליתן קנס או שיהי' עגון ולא ישא אשה והוא רוצה לישא ולא ישלם ע"כ מוכרח לגרש וזה פשוט ע"כ אין נ"ל לעשות שום בטוחות על הגירושין מחדש רק להשליש גט ביד שליח, ובעיקר הדין אם נוכל לסמוך על הגט הנכתב וניתן ביד שליח בעודה שוטה שחכמי קושטנטינא אסרו ודימו להא דנזיר (יב ע"ב) במלתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח לענ"ד אינו דומה ונקדים סתירת דברי הרשב"א פ' דיא עם פ' ב"ש שבפ' דיא בקטן המקדש שיחולו לאחר שיגדיל חשוב דשלב"ל ובפ' ב"ש בהא דקידושי קטנה מגדל גדלי בהדה כתב רשב"א שדומה למקדש לאחר ל' ונתאכלו המעות דמקודשת וכבר עמדו רבים בדברי רשב"א ההם ותחלה ניישב מה דקשה טובא דאפי' בלא טעמא דדשלב"ל הלא אין מעשה קטן וקטנה כלום שאין להם דעת ואיך יחולו לאתר שיגדיל כיון שהמעשה היה בלא דעת והנראה בזה דהנה ידוע שקטן וקטנה יש להם דעת בגדול עומד ע"ג מלמדו ומזהירו ואעפ"כ בקנינים וקידושין וגירושין אינו מועיל אף אם גדול מלמדו דבדברים אלו בעינן רצון ופיתוי קטנה אונס הוא וע"כ אף שנתרצה מחמת אזהרת הגדולים אונס הוא ולא מהני ודוקא בלשמה דאין צריך רצון רק כונה מהני דעת גדול והדברים עתיקין וע"כ כשמקדשין ע"י לימוד גדול והתכוון לקידושין אין החסרון רק משום אונס וכשהגדילו ואינם מוחים שוב לא הוי אונס שאם היו מוחים היו הקידושין בטלין ובמה שבידם למחות ואינם מוחים מסתלק טענת אונס ע"כ צריך לטעמא דדשלב"ל ואין נ"מ כ"כ בזה לענין הישוב וחלוק בין קטן לקטנה רק כתבתי זה להבין דברי ראשונים ועתה נבא לסתירת דברי רשב"א ונאמר דחילוק יש בין קטן לקטנה דמה שאין קטנה מתקדשת היינו משום שאין לה דעת לקדש עצמה וע"כ אם בא עליה יבם קנאה דיבום אין צריך דעת אבל קטן בן ט' שבא על יבמתו לא קנאה מה"ת לדעת תוס' ורשב"א דרחמנא מעטי' מקרא דכי ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן דקטן אין לו אישות וע"כ המקדש קטנה שיחול לאחר שיגדיל אינו דומה כלל לכל הני דמתני' פ' האומר דכל הני עכשיו אין תופסין בהם קידושין אבל קטנה זו תופסין בה קידושין רק שאין לה דעת לקדש עצמה ואין כאן מי שיקדש ופומה כאיב לה ודוקא קטן דאפילו היה בו דעת לקדש לא היה מועיל כנ"ל חשוב דשלב"ל דכשם שאין תופסין בה עכשיו כמו כן אין תופסין לאח"ז אבל קטנה זו גם עכשיו היו תופסין בה קידושין אם הי' מתקדשת עצמה ברצון וכיון שאח"כ נעשה רצון ע"י שאינה מוחית שפיר מתקדשת אח"כ וה"נ בנ"ד בעושה שליח לגרש לאחר שתשתפה דמה שאין יכול לגרש עכשיו לאו משום שאינה בת גירושין שהרי אם יש לה אב אביה מקבל גטה אלא שאין לה יד וכשנותן לידה עכשיו כאלו לא נתן לידה או משום שהיא משלחת וחוזרת וכתב ושלחה וכשחוזרת לא נקרא ששלחה מביתו וכשאח"כ נותן לידה ומשלחה ואינה חוזרת שפיר מהני ולא חשוב עושה שליח בדשלב"ל כשם שלא נקרא מתקדשת בדשלב"ל אולם ברמב"ן וריטב"א מבואר דגם קטנה המתקדשת עצמה על לאח"ז חשוב דשלב"ל וא"כ נ"ד הוי ספיקא דדינא עוד יש מקום לומר ע"פ מ"ש הרא"ש פ"ב דקידושין בגילה דעתו שרוצה לקדש אשה זו ובא אחר וקדשה לא מהני מטעם זכיה וה"ה בנ"ד שהשליש גט וגילה דעתו שרוצה לגרשה ואין להקשות מהא דהעושה שליח לקדש לו אשה אסור בכל הנשים בעולם מ"מ מותר באשה שלא היה לה אחות וכו' בשעת שליחות דלא חל שליחות על אותן נשים מ"מ יועיל הקידושין משום זכיה שהרי גילה דעתו שרוצה באשה שבוחר השליח לק"מ דא"כ יכול המשלח לומר עכשיו לא בעינא לזכיי' כ"ז שלא נודע לו שקידשה ונחרצה דכה"ג כתב ריטב"א ר"פ האיש מקדש בהא דמקשה מחבורה שאבד פסחה מנ"ל דמהני שליחות לפסח והקשה ריטב"א ל"ל קרא הא זכות היא וזכין לאדם שלא בפניו ותירץ ריטב"א בסוף דבריו דאלו מדין זכיה היה יכול למחות לאחר שחיטה כשישמע ואע"ג שגילה דעתו תחלה שניחא ליה מ"מ כיון שאינו אלא מטעם זכיה כ"ז שלא נתרצה בפירוש או שמע ושתק דשתיקה כהודאה יכול לבטל הענין ה"נ בזה יכול המשלח לומר לא בעינא לקדושי קרובת אשה זו כיון שלא הועיל מדין שליחות רק מדין זכיה וכן ל"ק ממ"ש התוס' לענין חלה שאינו יכול לומר להפריש חלה לאחר שילוש ויועיל מטעם זכיה כיון שגילה דעתו שמתרצה בהפרשה לק"מ שהרי כתב הרשב"א נדרים (לו) דלא מהני זכיה לתרום של חבירו דכתוב גם אתם מה אתם לדעת אף שלוחכם לדעת, הן אמת שדעת תה"ד דלא ממעטינן ממה אתם לדעת כו' רק אם בשעת הפרשה עוד לא נודע אם היא זכי' רק דאגלי למפרע זה לא הוי דומיא דאתם שמבורר בשעת הפרשה שהוא התורם אך יש לפרש דברי רשב"א כיון שיכול לבטל כשישמע נמצא שבשעת מעשה עוד אינו מבורר שמא יאמר אח"כ לא בעינא ויעו' ב"י בשם הר"ן בטעם שאין בכור נוטל בשבח בחלק בכורה שהבכור יכול לומר אין רוצה כמו שהמזכה לחבירו ע"י אחר יכול המקבל למחות בששמע וע"כ אין הנכסים חשובים ברשותו עד שישמע ויתרצה ובש"מ בשם הר"ן מסיים שמכאן שכן הדין בכל מזכה ע"י אחר שעד שישמע ויתרצה השבח לנותן יעו"ש הנה שעד שישמע ויתרצה לא הוי מבורר שחל הדבר וא"כ כל זכיה לא הוי דומיא דאתם ולא קשה מחלה אבל בנ"ד מהני מטעם זכיה, וא"ל כמ"ש הקצוה"ח דזכיה אינו אלא בנותנין לו דבר אבל במה דניחא ליה לבד לא חשוב זכיה וזה הטעם בחלה ותרומה דלא מהני זכיה וחולק ג"כ על תה"ד] דליתא שהרי כתב הרא"ש ס"פ האומר התקבל דממנה שלית שלא בפניו לגרש מהני מטעם זכיה אך טעם שכתבתי נכון ומיושב ג"כ מה דלא מהני שליח שלא בפניו על הכתיבה והחתימה מטעם זכיה אך לפמ"ש א"ש ע"פ מ"ש תוס' ריש כל הגט דלענין לשמה לא אמרינן ברירה דבעינן שיהיה מבורר בשעת כתיבה שהיא לשמה וע"כ בזכיה דיכול לומר לא בעינא ואינו מבורר לא חשוב לשמה אך אינו נראה ג"כ להתיר משום גילוי דעת שיהיה זכיה דממה שהשליש גט עכשיו אין ראיה שיהיה ניחא לי' אח"כ דעכשיו השליש גט כדי שנתיר לו לישא אחרת ומה זה ראיה שאחר כך בשעה שנשתפית ניחא ליה לגרשה שמא ניחא ליה בה ויעשה תחבולות לגרש אשתו השניה אשר לקח ע"כ אינני מוצא מקום להתיר למעשה לגרשה בגט הראשון מכל מקום אין להתיר בלא השלשה שמא הקדמונים היו ס"ל כמ"ש בשיטת רשב"א ולא התירו רק באופן זה ולא ס"ל דבטל הוא האומדנא כי שמא ימצא ב"ד שדעתו יפה בכח הראיה להתירה בגט ראשון סוף דבר לדינא להשליש גט ולא ליתן שום בטוחות על נתינת גט מחדש:

דברי ידידו דורש שלומו ושלום תורתו הקטן אברהם:

והנה מה שיש לי ת"ל לכתוב על זה שכתוב (בסי' יב יג) קנה מקומם בקונטרס כליל תפארת שיש לי ת"ל ולדינא מה שנלפע"ד כ"כ (בסי' י' יא) ואכמ"ל:

תוכן העניינים

שות באר משה (ירושלמסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה