אור ברסלב

שות באר משה (ירושלמסקי)· רבי משה נחום ירושלימסקי

ח"ב סימן ח

ח"ב סימן ז

תשו' י"נ הרב הגאון הגדול וכו' מו"ה יהונתן עלישבערג אבד"ק וואלקאוויסק בענין זכות וכבוד חכמים:

ב"ה פה וואלקאוויסק ידידי הרב הגאון הגדול וכו' וכו' מו"ה משה נחום ירושלימסקי הי"ו הגאון אבד"ק קאמינקא פלך קיוב יע"א שלום למר ולתורתו סלה:

אחד"ש באה"ר וא"ע הגיעני מכתבו בצירוף תשובתו הרמתה לקהלת ס' בדבר הרב המאה"ג דקהלתם שנתקבל ברצון כולם ואחרי כן קפץ עליו רוגזו של אותו תלמיד ששמש בהוראה אצל הרב המאה"ג הנ"ל וקבע הוראה לעצמו וכו' מקצה העיר שנתפרצו מרבם הראשון וגם יגרע מקור השכירות מכירת השמרים שנקבע להכנסת הרב הישן הוא מוכר שמרים לצד השני וכבר יצאו גדולי דורנו ואסרו הוראת השני והוא לא ישמע ולא יאבה שמוע ובקש ממני הדרת גאונו לצאת לקראת לחם שערים בזה לחביבותא דמר אמרתי אשיחה את אשר עם לבבי בזה:

א כתב הרמ"א ביו"ד סימן רמ"ה סכ"ב זה לשונו רב היושב בעיר ולומד ברבים יכול חכם אחר לבוא וללמוד ג"כ אפילו אם מקפת קצת פרנסת הראשון כגון שהקהל קבלו עליהם הראשון לרב ונוטל פרס מהם על זה אפ"ה יכול השני לבוא ולדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר כמו הראשון אם הוא גדול וראוי לכך עכ"ל וכתב הש"כ ע"ז פרנסת הראשון כו' כגון בשכר חופות וקידושין וכ"כ בפסקי מהרא"י ז"ל ואי משום דמי קיפות פרנסה בדבר מחמת הפרש מגיטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכת אירוסין ונשואין וכה"ג על קבלת פרס הלזה אנו בושים ובטורח למצוא היתר לרובן והאיך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג בהם אחרים עכ"ל מהרא"י ומשמע דפרס שהוא היתר גמור אין לו להאחר לקפת מיהו כ"ז מדינא אבל מצד המנהג אפשר דיש למחות גם בזה עכ"ל הש"כ ולפ"ז יש לנו לברר ראשית דבר איזה פרס הוא היתר גמור למען דעת מה נקרא השגת גבול ואחרי כן נדבר אח דברינו מנהגן של ישראל תורה היא שכ' הש"כ דאפשר דיש לילך אחרי המנהג ולפי שקבלת פרס עולבנא דדייני הוא וכמ"ש התה"ד שאנו בושים על קבלת פרס הלזה זאת חובתנו לדעת את המותר ואת האפשר ואת הנמנע בזה והנה הכל יודעים שמקור כל הדברים סוגיא דבכורות דכ"ט הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להעיד עדותיו בטלה להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה כו' אם היה כהן ומטמאו מתרומתו מאכילו ומשקהו וסכו כו' מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל ע"כ ובגמ' מנא הנ"מ אר"י א"ר דאמר קרא ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ד' מה אני בחנם אף אתה בחנם תנ"ה כאשר צוני כו' מה אני בחנם אף אתה בחנם ומניין שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר ת"ל אמת קנה ומנין שלא יאמר כשם שלמדתי בשכר כן אלמדנה בשכר ת"ל אמת קנה ואל תמכור עכ"ל [והנה לפי הפשט הא דהביאו בתנ"ה סיפא דברייתא ומנין שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר אף שלא נדרש לזה לסייעתא לדברי רב יהודא הוא דאגב גררא הביא לכל הדין דלימוד תורה השנוי בברייתא ואפשר עוד לומר דהנה שני פירושים ישנו בהאי כאשר צוני הא' ופירוש הרא"ש בנדרים דל"ז כמו שה' למדני וצוני בחנם ולא קיבל שכר ע"ז כן אני מחויב ללמד אתכם בחנם וכן אתם מחויבים ללמד לאחרים בחנם אבל שיטת הר"ן דהאי ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים והלכות הלימוד הוא כאשר צוני ה' האיך ללמד והאי צוני מיותר ומה צוה דהיינו שילמוד בחנם ולפירוש הר"ן אפשר דמוכרח להביא סיפא דברייתא ומנין שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר ואם לא הי' מביא רק התחלת הברייתא לא הי' שום ראיה לרב יהודא דאסור ליטול שכר בעד לימוד תורה ואפילו לבקש שכר רק דהייתי אומר דמותר לבקש והא ששנה בברייתא כאשר צוני ה' כו' אף אתה בחנם יתפרש עפ"י דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות ת"ת ה"ב וחייב לשכור לבנו מלמד ואינו חייב ללמד בן. חברו אלא ב נם עכ"ל והייתי אומר מה אני מחויב ללמד עמכם בחנם אבל אם נדרש ליתן שכר כדי ללמד אתכם אינני מחויב ללמד אתכם בשכר אף אתם מחוייבים ללמד עם השני אבל רק בחנם היינו שאין אתם מחוייבים ליתן שכר כדי ללמד אבל ליטול שכר לא דיבר מאומה ומותר גם ליטול וע"כ כדי להוציא משמעות זו סיים ומנין שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר דהיינו שיתן להמלמד שכר כדי ללמוד א"כ האי פירושא דמה אני בחנם אף אתה בחנם היינו ללמוד עמכם בחנם ולא לקבל שכר וע"כ נדרש לומר ומנין שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר דאף מפאת המלמד אסור לקבל (אם) הלומד יתן אבל אם נפרש דאין המלמד מחויב ליתן שכר כדי שילמוד התלמיד אבל לקבל שכר מותר לו בעד הלימוד ממילא מחויב השני ליתן שכר ואין כאן חיוב מפאת אמת קנה כו' באם לא מצא וא"ל] אבל באמת ישנו לישאל שאלה גדולה אהא דמנין שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר ת"ל אמת קנה דאחרי שהתורה אמרה מה אני בחנם ואסור לקבל שכר בעד הלימוד א"כ הרב שמקבל שכר בעד הלימוד עובר על ד"ת והנותן לו עובר על לפ"ע ל"ת מכשול בודאי שהרי אפילו אדרבנן כתבו התוס' סו"פ דע"ז וכן רש"י שבת בעברי ומכש"כ אדאורייתא בכה"ג] א"כ שאלה גדולה היא אם מותר להתלמיד ליתן מעות להרב כדי ללמוד תורה ולא נוכל לומר דהוי חטא כדי שתוכה שהרי אמרו במנחות (דמ"ח) דחטא בעולה כדי שתזכה בחטאת לא אמרינן וא"כ ה"נ לא אמרינן תעא בלפ"ע כדי שתזכה במ"ע דלימוד תורה וא"כ האיך התירו שלמה בחכמתו לומר אמת קנה ואולי יש לומר דלאו דלפ"ע אינו לאו פרטי אלא כללי על כל מכשול שבא והלאו נקרא באותו שעה לפי מעשיו של המכשול וע"כ אחרי שהמכשול הוא בענין לימוד התורה דחיובו משום מה אני בחנם נקרא לאו דלפ"ע בכה"ג לפ"ע דתורה ואם כן הוי חטא בתורה בשביל שתזכה בתורה ומשו"ה מותר אפילו היכא דהמקבל עובר כמובן אבל אמיתות הדברים בפשט הברייתא מפני שיש אנפי שמותר ליתן שכר כאשר נבאר וע"כ ה"א שאין לימוד התורה רק בחנם גם מפאת המתלמד וע"כ אמר אמת קנה אבל באופן שהרב לא יעבור על דברי תורה והנה בהמשך דברינו נבאר אי"ה כל פרטי ההיתרים בזה (ואפשר דהיכא דליכא הני היתרים אסור ליתן שכר כהצד השני) כן הי' נראה לי בהשקפה הראשונה והנה היתר שכר בטלה דמוכח מוסכם מכל הראשונים ומפורש בסוגיא דכתובות (דק"ה) ועוד יתבאר לפנינו כמה אנפי מתורתן של ראשונים בהיתר ליקח שכר: (ב) אבל ראיתי להב"ח בחו"מ (סימן ט' ס"ט) שכתב זה לשונו ונראה מסוגיא דכתובות פ"ב דבנידון זה איכא ד' חלוקים א' אית בי' איסור שוחד והוא באומר לדיין לא תחייבני אם זכאי אני דכיון שמזכיר בדבריו לדונו יפה אין דעתו מתקרב לצד החובה ולכך נקרא שוחד שנעשה לב אחד ואפילו נוטל משניהם בשוה ומזכה הזכאי ומחייב החייב אית בי' תורת שוחד, הב' אם אינו אומר לא תחייבי אם זכאי אני אעפ"י שאומר לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אין זה תורת שוחד אלא תורת אגרא דדיניו בטלים מן הסתם ואיסורי' מהא דאמר רב בפ' עד כמה ראה למדתי אתכם מה אני בחנם אף אתה בחנם ואע"ג דמקרא לא משמע דאם עבר ודן בשכר דדיניו בטלים מ"מ רבנן קנסוהו בכך שעבר על דברי תורה וכדכ' התוספות בפרק האיש מקדש ומשו"ה דוקא אותם דינים שנטל בהם שכר א"נ מן הסתם ודאי נטל שכר ובטלין אבל אותם שנודע שלא נטל שכר אינם בטלים דלא קנסוהו אלא באותם שעבר על ראה למדתי כו' ונראה דכש"כ היכא דמקבל בתורת שוחד דדיניו בטלים אלא דאיכא לחלק דאם לקחו בתורת שכר א"צ להחזירו בדין דדוקא אם לקחו בתורת שוחד דאמרה תורה לא תקח אם לקח הוי גזל בידו אבל במה שעבר על מה אני בחנם כו' א"צ להחזיר ותדע מדתני בפ' עד כמה מנין שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר ת"ל אמת קנה ואי חייב להחזיר אף בשכר לא ימצא ומאי אמת קנה. השלישי אם אינו נוטל אלא שכר בטלה דלא מוכח על זה תני מכוער הדיין שנוטל שכר אלא שדינו דין דדוקא אגר דינא שאומר לא אומר לכם הדין כ"א בשכר כך וכך דכיון שמטריח אותם שלא לומר להם הדין דיניו בטלים דה"ל אגר דינא אבל כשאומר להם הדין ומבקש שכר בטלה א"נ הם מעצמה נותנים לו שבר בטלה אעפ"י שנותנים קודם שאמר להם הדין ליכא אגר דינא ודינו דין אלא שמכוער הדיין כיון דהוי בעלה דלא מוכח. הרביעי בטלה דמוכח כעובדא דקרנא דתהי באמברא שרי אפילו לכתחלה וכגון שקבל משניהם בשוה כו' עכ"ל. מתוך הדברים למדנו דמפרש בחלק הב' סוגיא דבכורות מנין שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר אין השאלה שהמתלמד מחויב ליתן שכר דוקא בתורת היתר אלא דהשאלה היא אף באופן שהמלמד עושה איסור עכ"ז המתלמד נותן לו שפר ומחויב להתלמד בשכר דאל"כ מה קשה ליה להב"ח על הא דאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר שהרי לא ימצא בשכר אם המקבל יהיה מחויב להחזיר השכר ולפי מ"ש הא אפשר להתפרש שמחויב לבקש רב שישלם לו שכר בטלה דמוכח ויתן לו שכר וא"כ יהי' בתורת היתר אבל היכא דלוקח באיסור אפשר דמחויב להחזיר א"ו נראה דלהב"ח סתמא דגמ' ניחא ליה לפרש בלומד באיסור ועכ"פ אפשט בעיין כהצד הראשון בלומד באיסור ג"כ מותר לו ליתן שכר אם הרב אינו רוצה ללמוד כי אם בשכר: (ג) אלא דלדידי יש לי לדון לפני רבותי דלא זכיתי להבין מנ"ל לחכמים להתיר שכר בטלה לתלמוד תורה אחרי שאמרה תורה ואותי צוה ד' ללמד אתכם וכו' מה אני בחנם ואם אמנם כי ד' שלמד תורה עם משה ל"ש לגבי' בטלה ולמשה שהי' מאוכלי מן לא הי' שייך חסרון ושכר בטלה אבל אחרי שהתורה צוה שם ללמד דוקא בחנם מניין לנו להתיר ליקח שכר בטלה, והרבה נצטערתי על זה ומתוך כך אילו אחייהב רשות לתלמיד שכמוני הייתי אומר דהא ודאי דעל מצות תלמוד תורה אסור ליקח שכר בשום אופן ואפילו שכר בטלה אבל הנה מצות דינים הוא ששני הבעלי דינים מסתפקים בממון למי שייך לראובן או לשמעון נמצא הדיין שיודע הדין מחויב להגיד להם כדי להשיב הממון לבעליו אם מגיע לו או אם אינו מגיע לו לפוטרו כדי שלא יתפוס מהשני והוי זה בגדר השבת אבדה ומחויב להשיב אלא דהשבת אבדה הדין אבדתו קודמת מהא דאפס כי לא יהי' בך אביון שלך קודם נמצא אם יהי' לו בטלה מפני דין ממונו של שני ממונו קודם ואין ממון נדחה מפני ממון וה"נ אם הבעלי דינים אינם באים לשאול מפני שרצונם ללמוד הדין כי אם מפני שאלת הממון נמצא שאלו לא היו מבקשים הממון לא היו באים לשאול הדין ואין זה רק כבקשת השבת ממון ממילא הוא מחויב להגיד להם כהשבת אבדה אכן בטלה דמוכח מותר ליקח מקרא דאפס כי לא יהי' בך אביון וכן האיש הבא לשאול הוראה השייך לאיסור והיתר אין הוראה זו כ"א הכשרו של חשבון ממון או חפץ לחבירו שהחפץ יאסר לו ויופסד ממונו אם ימנע הוראתו מהכשרו ויטריפו מספק והוי בגדר השבת אבדה ומחויב להגיד ובאופן כזה מצינו ילפותא דהיתר ממון וכזה מצינו באגרא דלקח קרנא בדיני ממונות אבל כשבאים ללמוד תורה או להורות הוראה על תפילין וציצית כו' בזה אסור ליקח שכר בטלה ולא מצאתי לו שום היתר בעניותי במה שהסכימו חכמים אבל לא כן למדני מתורתו של ראשונים דהתירו ללמד תורה בשכר למלמדים בשכר בטלה דמוכח כמו שכתבו רבותינו בעלי התוס' בבכורות והרא"ש והטור בסימן רמ"ו ולכאורה תמוה מאד מניין לרבותינו בזה וכנראה שדעת רבותינו מפני שהם מפרשים הנוטל שכר להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה כאילא ביבנה שהטעם הוא משום חשד ומשום מה אני בחנם ומשו"ה לסלק חשד תקנו לאילא מתם ובע"מ אבל משום מה אני בחנם אין כאן שום תי' שאסור ליקח שכר בעד מצות וע"כ מוכרח כמו שכתב הרא"ש בבכורות פ"ד אות ה' זה לשונו וכן אילא ביבנה התירו לו חכמים ליטול שכר לפי שהכל היו מביאים אליו בכוריהם כל היום והי' צריך להיות בטל מכל מלאכה עכ"ל וא"כ ה"ל שכר בטלה דמוכח יעו"ש ברא"ש ובש"ע יו"ד סימן שי"ב ובפרישה וא"כ מהא דאילא מוכח דגם בהוראה מוכרחת לידע בזמן שבהמ"ק קיים להקרבת קרבן וא"כ הוי הוראה המוכרחת להיתרו של מצוה ומכל מקום התירו לו משום שכר בטלה דמוכח [שכנראה הי' בשעה שהי' ר"ג ביבנה וא"כ אכתי יש לי לדון דאחר חורבן היה ולא הי' שום הקרבת קרבנות והבאת בכורים למקדש להקריב וא"כ הוי רק היתר ממון לא יותר. ועוד נ"ל לדון דהוראת מום אי קבוע אי עובר לא ידענא אי דבר התלוי בתורה היא והוא תלוי בבקיאת טבעתם ואין כאן הוראת תורה כלל וכנראה זו היא שיטת רש"י דמפרש הא דאילא ביבנה רק משום חשדא ולא זכר כלל שום היתר דבטלה דמוכח ולא איסור דרואה בכורות ונוטל שכר משום מה אני בחנם דזה לא שייך להיתר תורה כלל אבל הרא"ש ודאי לא ס"ל הכי אבל חילוקי הראשון דאילא דיבנה היה לאחר החורבן והוי רק ענין ממונא ומנ"ל ענין רוחני בלי ממון שיהיה מותר ליקח שכר צריך בירור לתלמיד קטן כמוני אבל אנחנו דברי רבותינו אנו מקבלים (באימה ויראה) שהסכימו התוס' והרא"ש וכל הראשונים ובטור סי' רמ"ו ששכר בטלה מותר ליקח בעד הלימוד לבדו ובאמת דבר זה כנראה מתלמד לדברי הראשונים מסוגיא דכתובות ק"ו דמלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה נוטלים שכרם מתרומת הלשכה וקשה הא אסור משום מה אני בחנם כו' ואין לנו לתרץ כ"א כתירוץ התוס' כתובות ק"ה ד"ה גוזרי גזירות בסופו וכתוס' כתובות ק"ו שם שפסקו כל היום בזה והי' בטלה דמוכת ומותר ומוכח דבטלה דמוכח מותר וכדעת רבותינו ז"ל אבל טעמא דמלתא לא ידענא מהיכא וד' יאיר עינינו בתורתו:

ד ועוד יש לי לדון דהנה האי קרא דראה למדתי אתכם בתורה כתיב א"כ הא תינח בתורה והוראה ודינים אבל הנוטל שכר להעיד להזות ולקדש דאסור ליטול שכר מצוה כנראה לא ידענא מנ"ל וכנראה דילפי חכמים מהאי גילוי דכאשר צוני ד' דלאו דוקא שכר ללמד תורה אלא שכר כל מצוה המוטלת עליו שהחיוב מונח אקרקפתא דגברא לעשות להשני אסור לקבל שכר בעד זה וכן למדתי מתורתו של הרמב"ן בספר תורת האדם סוף שער הסכנה שכתב לענין שכר רפואה נ"ל דמותר ליטול מהם שכר בטלה וטרחה אבל שכר הלימוד אסור דאבדת גופו הוא ורחמנא אמר והשבות לו ואמרו לענין מצות מה אני בחנם כו' עכ"ל הרי דילפינן מהאי אני בחנם לענין כל המצות ודבר זה מתקאי מהא דלהעיד ולהזות ולקדש כו' [ואולי אפשר לומר לפ"ז דאחרי דמזה ילפינן לכל המצות א"כ השבת אבדה ג"כ אסור לקבל שכר כמו כל המצות ואחרי ששוב מצינו היתר אפס כי לא יהי' בך אביון שלך קודם ילפינן מזה דמותר ליקח שכר בטלה בכל המצות אבל זה דוחק דכאן לא נאמר רק שלך קודם והיינו בממון לענין ממון של חבירו אבל לא בממון לענין ענין רוחני של חבירו שישאל שאלה על מצוה עוברת כציצית ותפילין ואתרוג וקמיצה וכו' וע"כ נראה דהיתר זה קבלו חכמים בע"פ ואולי יש לומר דהיתר זה למדו חכמים מהא דתני ומנין שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר ת"ל אמת קנה וקשה כשאלתנו באות א' דאיך אפשר שמותר ליתן כסף ולעבור אל פ"ע כו' וע"כ מוכרח שמתפרש שאם לא מצא אצל איש שיש לו זמן לבטל וילמוד אצלו בחנם שילמוד בשכר אצל מי שאין לו זמן לבטל וישלם לו שבר בטלה א"כ מוכח מקרא דאמת קנה דהלכתא גמירי ואסמכוהו שלמה וגמרן דמה אני בחנם לא נאמר רק בבטלה שאין לו שום היזק אבל היכא דמבטל מעסקיו מותר ליקח שכר ומוכרח מזה לפע"ד כפי' דסוגיא נגד מ"ש מרן הב"ח תוצאת הדברים מדברינו דשכר בטלה מותר ליתן אבל בזה הוכרע להיפוך שאם האיש בטל ממלאכתו ומבקש שכר אסור לו ליתן ואין לו רשות ללמוד בשכר כן נלע"ד:

ה והנה שיטת הרמב"ן דחיוב הלימוד ועשיות כל המצות שמחויב לעשות לחבירו בחנם למדנו מקרא דמה אני בחנם לפע"ד אין שיטת רש"י כן למדקדק בדברי רש"י שכתב ז"ל מנה"מ דאסור להורות הוראה וללמד תורה בשכר עכ"ל ושייר להעיד כו' משמע דעיקרא דהאי קרא בת"ת כתיב ודין היינו תורה אבל להעיד ולהזות ולקדוש כו' לא הוי רק מדרבנן כן נלע"ד וכן מצאתי ת"ל להגאון מהר"י ברלין בשאילת שלום פ' דברים שאילתא ק"מ אות קל"ו ועוד ידרוש לנו איה"ש אחרי נרחיב בזה איזו פרטים והנה הרע"ב כתב בפ"ד דבכורות מ"ו בבית ישראל ראיתי שערורי' כו' שלא יבוש הרב ליקח מעות בעד סידור והגט וכן העדים החתומים על הגט וסיים זה לשונו וחושש אני לגט זה שהוא פסול דהא תנן במתניתין הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להעיד עדותו בטלה עכ"ל והרמ"א באה"ע סימן קנ"ד כתב עליו שאינו כלום שהוא מדמה דבר זה למה שאמרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים ואין ראיה כי סידור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא וכן העדים הואיל ומתנים שאם יקלקלו שישלמו מכח זה מותר להם ליטול שכר הרבה או מטעם דהעדים אסורים לישא הגרושה עכ"ל, ודברי הרמ"א מופלאים כמו שחמה עליו הט"ז שם ס"ק ב' דהא גם לימוד אסור בשכר דהכי איתא בפ' עד כמה (דכ"ט) מנה"מ פרש"י דאין נוטלים שכר על הוראה ות"ת שילמוד אר"י א"ר דא"ק ראה למדתי אתכם כו' מה אני בחנם כו' עכ"ל ונרחיב הדברים הנה אם נאמר שכונת הרמ"א שרק הלכה למעשה אסור ליטול שכר אבל לימוד שלא למעשה מותר נמצא דסוגית התלמוד דנוטל שכר לדון לק"מ ששם מיירי למעשה שפיר דיניו בטלים משא"כ לימוד בעלמא מותר ליקח שכר וכן משה למד הכל לישראל הלכה למעשה וע"ז נאמר ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ד' אלקי וע"כ לא הקשה הט"ז רק מדברי רש"י שכתב על ת"ת שילמוד אבל א"כ עדיפא היה לו להקשות דסידור הגט הוי הלכה למעשה, ואם נאמר דכונת הרמ"א דרק על דינים שבין אדם לחבירו נאמר איסור מה אני בחנם ונפרש ומשפטים כאשר צוני ה' כו' דקאי רק אחלק המשפטים ועל כן לימוד מותר, בשכר מלבד דזה דוחק עצום דכאשר צוני קאי גם אחוקים מלבד זה איך יפרש הרמ"א הא דלהעיד עדותן בטלה ואף שתחלק ותאמר דגם זה בממונות דוקא דשייך למשפטים אכתי תקשה דלמה טרח הרמ"א בהחורן של עדי הגט שיקחו שכר הא התם באיסור אין כאן דרש דמה אני בחנם ועוד דקשה לדידיה מהא דלהזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפ"מ הא התם אין בו ד"מ אלא ע"כ דגם אחקים קאי הצווי וביחוד להרמב"ן דכולם ילפינן מהא דמה אני בחנם אם כן דברי רש"י שכתב ז"ל להורות הוראה מוכרח וגם דברי רש"י שכתב וללמד תורה מתניתין מפורשת בנדרים (דל"ז) המודר הנאה מחבירו מלמדו מדרש הלכות ואגדות וילפינן שם בגמרא מהא דמה אני בחנם וא"כ דברי הרמ"א שכ' ז"ל לימוד בעלמא תמוה מאד וע"כ אמיתות כונת הרמ"א ז"ל כדברי הט"ז לפע"ד ואין חילוק ביניהם שכתב ז"ל ולפע"ד דבין בגט ובין בחליצה אף אם קרוי דין האיך יעשה הבעל והיבם מכל מקום אין הרב עושה שום מעשה אלא הבעל והיבם הם העושים וא"כ איך שייך לומר דהגט בטל או החליצה דהא עכ"פ הבעל והיבם עשו כדת ולא אמרינן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים אלא דהוי כאלו לא הי' דין כלל עדיין ביניהם ומעשה הדין בעל וכן במ"ש הנוטל שכר להזות ולקדש אפרו אפ"מ ופסול דהוא עצמו המקיים המצוה וכיון שמעשה שלו בשכר הוא בטל כאלו לא היה המצוה כלל משא"כ בגט וחליצה שאף אם יתבטל הוראת הרב מ"מ המעשה שעשה הבעל והיבם אינו בטל אלא דמ"מ יש איסור על הרב הלומד בשכר מכח מה אני בחנם כו' עכ"ל ובאמת לפע"ד לא חידש הט"ז מאומה דלא בא הרמ"א לומר רק על מ"ש הרע"ב שחושש שיהיה הגט פסול כמו הנוטל שכר לדון ע"ז כתב הרמ"א כי הוא מדמה ד"ז למ"ש הנוטל שכר לדון דיניו בטלים ואין ראיה (שיהא דיניו בטלים) כי סידור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא וכמ"ש הט"ז שהמגרש בעצמו עושה הדבר אם כן סלק לימוד הרב המעשה לא תתבטל ואי דא"כ טעמא בעי אמאי לא השוה הרמ"א את מדותיו בגט ובחליצה כי בחליצה כתב בסי' קס"ט שהמסדר לא יקח וכל הטעמים שכתב בגט לא מהני בחליצה ותמוה שהרי שוים הם כמש"כ הט"ז לפע"ד חילקם הרמ"א מפני ששיטתו דלא כהנוב"י (סימן) שהסכים דגם בגט בעינן שלשה אלא דסבר דבגט ל"ב שלשה משא"כ בחליצה בעינן שלשה מה"ת וחלצה בשנים פסולה וא"כ בחליצה אם הדיין נוטל שכר דהוי כמי שאינו הוה חליצה בלי דיינים והחליצה בטלה משא"כ בגט אם נוטל שכר דהוי כגט בלי דיינים כה"ג הגט כשר (ולפ"ז עד כאן לא החמיר הרמ"א רק בג' הדיינים מהחליצה אבל השנים הנוספים יכולים ליקח) ובגט יכולים ב"ד ליקח כי לא נצרכו לב"ד כלל שאינו אלא לימוד ולא דין וע"כ לא איכפת לנו אם בשביל הקבלת כסף לא יהיה המסדר דיין שמתבטל שם דין מזה ודוק, ויש לי להוסיף בזה דברים דבאמת הא דקיי"ל הנוטל שכר לדון דיניו בטלים תמוה מאד דמה שייך דיניו בטלים אטו אם ראובן יטעון מנה לי בידך ושמעון משיב לו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ופסק הדיין שישבע (ואילו"מ) יהיו דיניו בטלים ומה יוסיף הדיין השני וכבר מצאתי למהרי"ט ח"א סימן ס"ט שהקשה כן ותירץ דמיירי בשודא דדייני יעו"ש וא"כ הא תינח התם אבל בגט שישנו סדר מיוחד מה שייך דיניו בטלים וזה כונת הרמ"א שאינו אלא לימוד בעלמא פי' ולא נדרש להכרעת הדיין בכאן משא"כ בחליצה שנדרש שיהיה בכאן ישיבת שלשה דיינים ואם כן כיון שנפסל ולא נקרא דיין חסר דיין אחד והחליצה בטלה ואוסיף ביאור בדין מפורש אין הדיין רק כמעשה קוף בעלמא ודל הדיין מהכא ולוא הבע"ד ידעו בעצמם הדין ועיינו בספר היה די וכן בסדר הגט משא"כ בחליצה בעינן לגופו של הדיין שיהיו בכאן שלשה דיינים עיין בדברים:

ו והנה לפמש"ל לחדש דבר דלדידן לשיטת רש"י הא דמה אני בחנם לא נאמר רק בח"ת ודינים אבל להזות ולקדש ולהעיד לא הוי רק מדרבנן נ"ל לבאר בזה דברי הירושלמי דסנהדרין פ"ק חד בר נש אזיל למידן קמי' דרב הונא א"ל אייתי לי בר נש דיסוק תחותי לדיקלא רב הונא הוי רעי תורין והוי ידע בסהדותא לחד בר נש א"ל אייתי שהד עלי א"ל הב לי אגרא ותני כן נותנין לדיין שכר בטלו ולעדות שכר עדותו עכ"ל הירושלמי ועמדנו לדקדק דברישא א"ל אייתי לי בר נש תתותאי ובסיפא לא א"ל כן כי אם הב לי אגראי הלא דבר הוא ואמרנו דרב הונא השמיענו ד"ח לפמש"כ לעיל דהא דלהעיד שאסור ליטול שכר לא הוי רק מדרבנן ולפ"מ שהבאנו לעיל אות א' בשם הב"ח דשכר בטלה דמוכת מותר ליקח ושכר בטלה דלא מוכת דתניא מכוער הדיין שנוטל שכר אבל דינו דין דלא אסור רק מדרבנן ולפ"ז אמינא דהא תינח בדיין שנוטל שכר לדון אסור מה"ת ובלא מוכת גזרו מדרבנן לכתחלה משא"כ מוכח דמותר אבל בעד שנטילת שכר לא הוי רק מדרבנן ע"כ מותר ליקח שכר בטלה אפילו דלא מוכח ולפי זה רב הונא כשבא דין לפניו רצה להראות לכל שלוקח שכר בטלה דמוכח דוקא ע"כ אמר הב לי גברא דייתי תחותאי לדקלא אבל בעדות שדי בשכר בטלה דלא מוכח ע"כ אחרי שהיה רועה תורין אמר לו הב לי אגראי ולפי שרב הונא הבין שיתמהו הרואים והשומעים דבפעם הראשון בקש גברא תחותיה ובפעם הב' בקש אגרא וע"כ הביא ראיה לדבריו שהדין כן מברייתא שגם בברייתא ישנו שינוי עצום כמו שאמר ותני כן נותנים לדיין שכר בטלו ולעדות שכר עדותו שאמאי חלקם לשנים ובלשונות שונות אבל הן הדברים שלדיין אינו מותר רק בטלה דמוכת ע"כ אמר שכר בטלו ולעדות מותר אפילו בטלה דלא מוכח ע"כ אמר שכר עדותו והדברים נחמדים:

ז ובירושלמי שם תני חד גברא סאיב לחד כהן אתי עובדי' קמי דר' יצחק (פירש הפנ"מ שתבע מה שטמאהו והפסידו שלא לאכול בתרומה) ואוכלי' חולין (חייבו להאכילו חולין סברין מימר שיוצאין לו דמי תרומה מתוכן ע"כ ותמוה מאד לפי' המפרשים דמיירי בעלמא איך יתחייב איש שיטמא לכהן להאכילו חולין הא הוי היזק שאינו ניכר ולא עשה מעשה בגוף דבר הניזק כו' ואולי משום קנסא אבל אמתת הדברים דמיירי בכהן שהלך להעיד בארץ העמים ומטמאו מתרומתו וכמתניתין דבכורות (דכ"ט) ואם הי' כהן ומטמאהו מתרומתו מאכילו חולין אבל השמיענו שיוצאין לו דמי תרומה מתוכן כנ"ל ואין ספק בזה שכן הוא שהרי הרא"ש הביא בפרק עד כמה סימן ה' דברי הירושלמי הלזו לענין שכר בטלה הביא עובדא דר"ה והביא ג"כ בסופו עובדא דר' יצחק דלפי' המפרשים ל"ש כלל להכא ולפמ"ש שייך לעדות ולמתניתין דבכורות וכן הרמב"ן בהלכות בכורות וחלה הביא אמתני' הלזו כל דברי הירושלמי הנ"ל והדברים מפורשים כנ"ל:

ח נשובה נא לבאר פרטי ההיתרים ממה שמותר ליקח שכר לכ"ע אם כי אסור ללמוד בשכר אבל המשגיחים על התלמידים נראה שמותר ליקח שכר וכן מצאתי לא' מן הראשונים שפירש דברי הירושלמי בנדרים פ"ד ה"ג כתיב ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' מה אני בחנם אף אתה בחנם יכול מקרא ותרגום כן ת"ל חוקים ומשפטים חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם ואי אתם מלמדים בחנם מקרא ותרגום וכן חמי מתנייא נסבין אגריהון א"ר יודן בי ר' ישמעאל שכר בטלה היו נוטלין עכ"ל שטרתו המפרשים ופירשו וכן חמי כו' דקושיא היא שאנו רואין שלומדי משנה נוטלין שכר ותי' שכר בטלה היו נוטלין אבל המפרש הקצר פי' וכן חמי מתנייא המשגיחים על הלימוד נסבין אגרי' נוטלים שכר שבעד ההשגחה מותר ליקח שכר אלא דלפ"ז לפי המסקנא שמדחה דשכר בטלה היו נוטלין משמע דחמי מתנייא (משגיחים) גם כן אסורים ליקח שכר והיא חומרא גדולה ועל כן הי' נ"ל דר' יודן לא דחי הדין דחמי מתנייא נסבין אגריהן רק אמר דבי ר' ישמעאל שכר בטלה היו נוטלין פי' חמי מתני' שאצל ר' ישמעאל או שבבית מדרשו של ר' ישמעאל החמירו על עצמן והיו נוטלין שכר בטלה ולא שכר פעולת המצוה [ובזה א"ש לישנא דהיו נוטלין] יעו' בר"ן נדרים ל"ז וברי"ף שכולם גרסו א"ר יודן בר' ישמעאל והנלע"ד כתבתי ויעו' מע"מ בכורות פ' עד כמה אות ו' אבל דע לך דעוד נ"ל ד"ח בשיטת הירושלמי דבאמת נשתוממתי שהתיר לשלם שכר בעד תרגום דהוי פירוש התורה א"כ איך מותר ליקח שכר ועוד דאיך ממעט ממשפטים הלימוד בפ' משפטים וחקים וביחוד דבגמ' דידן (דל"ז) לא התירו רק שכר פיסוק טעמים ולא יותר וכאן התירו שכר פירוש גמור על התורה מפי ר"א ור"י וע"כ הי' נ"ל דשיטת הירושלמי דדברים שבכתב שהתורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה לראות יבא ויראה מותר למלמדה ליקח שכר אבל האיסור הוא תורה שבע"פ שהרי כאשר צוני ה' אלקי היינו רק בע"פ שמתחלה למד ד' עם משה בע"פ ואח"כ אמר לי' כתוב לך את כל הדברים האלה כו' ומשה למדן לישראל בע"פ ואח"כ כתבן משה ולפי זה נמצא שאחרי שתרגום נכתב מותר ללומדו בשכר אבל דברים שבע"פ לא ולפי זה עד שלא נכתב המשנה היה המשנה נלמדת בחנם ומשנכתבה מותר ליקח שכר בעד מתני' וע"כ אמר וכן חמי מתני' לומדי משנה נסבין אגריהן אבל לומדי גמרא לא וע"ז דחי א"ר יודן כו' את הדין לא דחה אך סובר דבי ר' ישמעאל היו נסבין שכר בטלה כן נ"ל ולפ"ז לשיטת הירושלמי אפשר דאחרי שנכתבה הגמ' אולי מותר ללמוד כבכתב גם בשכר אבל שטת הבבלי ודאי אינו כן שהרי שיטת הבבלי שלא התירו רק משום דבפיסוק טעמים לאו דאורייתא ואל"כ אסור ע"כ להלכה אין נ"מ בזה כמש"כ:

ט נ"ל דדיני קנסות מותר ליקח כמו דיני פשרות שכ' הב"ח בסימן ט' ודבר זה למדתי מעומק דברי התוס' בכתובות (דק"ה) שכתב ז"ל אהא דגוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה ז"ל הא דלא פריך הכא והיכי עבדי הכי והא כתיב ושוחד לא תקח כדפריך עלה דקרנא אומר ר"ת משום דלא אסור אלא מבעלי דינים אבל הכא משל צבור ורבי מפרש דהני לאו בתורת שכר היו נוטלים אלא הרי כל שעה היו יושבים בדין ולא היו עוסקים בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס והי' מוטל על הצבור לפרנסם אבל קרנא אקראי בעלמא היה יושב בדין ולא הה לו ליטול שכר ומהאי טעמא נמי א"ש הא דאמרינן לקמן דק"ו מלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה אעפ"י ששכר ת"ת אסור כדאי' בפ' אין בין המודר דל"ו עכ"ל ולפי שראיתי להפני יהושע שכתב ז"ל שלא יכול להלום דברי התוס' דמה מהני התירוץ הראשון דהיה משל צבור אטו בשל צבור מותר לעבור על מה אני בחנם כו' אמרתי לבארם והוא דכשנדקדק בדברי התוס' לא הקשו רק היכי עבדי הכי והא כתיב ושוחד לא תקח כו' ולא פרכי' והא כתיב מה אני בחנם וע"כ נ"ל שכל דברי התוס' אחד כשאנו יודעים לדורשם דגוזרי גזירות שבירושלם פרש"י דנין דיני קנסות היו דייני קנסות וכל ענין השייך לקנס היה שייך להם ועליהם אין כאן חובת דין ולימוד תורה וע"כ אין כאן מה אני בחנם אבל ושוחד לא תקח איכא גם על קנסות שהרי כשם שאסור להטות את הדין כך אסור להטות הפשרה וכן הקנס והיו צריכין לתרץ דנקיטי מתרווייהו אבל קושייתם אמאי לא פרכינן עליהם כדפרכינן אקרנא ותי' שלא היו נוטלים מהבעלי דינים כ"א משל צבור וא"כ לא שייך שוחד ומה אני בחנם ל"ש כלל הכא ותי' הב' תירצו דכיון דכל שעה היו יושבים בדין כו' היו יכולים ליטול שכר והתבונן שכ' ומהאי טעמא פי' מהטעם השני א"ש הא דאמרו לקמן מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לקחו שכרם מתרומת הלשכה אעפ"י ששכר ת"ת אסור כו' אבל מהטעם הראשון אינו מיושב הא דהלכות שחיטה וקמיצה שלקחו שכרם מפני שנטלו מצבור דאכתי איכא איסור דמה אני בחנם ומוכרחים אנו לתירוץ הב' נמצא דבדיני קנסות מותר ליקח משני הצדדים אף שאין כאן בטלה דמוכח ומצבור ודאי מותר ליקח וגוזרי גזירות היו דייני קנסות ולאו דוקא קנסות קבועות כלומר כללים בקנסות אך גם כל עסק שהי' שייך לדיני קנסות היה נמסר להם ומסולק כל מה שטרח הפני יהושע בזה. לפע"ד:

[י] אם מנית כל עסקיו כתבנו תירוצו של התוס' שכתבו בלשונם ורבי מפרש דהכא לאו בתורת שכר היו נוטלים אלא הכא כל שעה היו יושבין בדין ולא היו עוסקים בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס והיה מוטל על הציבור לפרנסם עכ"ל ובאמת דבריהם מפורשים בשבת קי"ד איזו ת"ח שבני עירו מצוים לעשות מלאכתו זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים והנ"מ למטרח ברפתי' יעו"ש וא"כ כל שהוא יושב כל שעה בדין ומניח כל חפציו מוטל על הצבור לפרנסו וזה היתר יותר משכר בטלה דמוכת לפע"ד שהרי מוכח לכל שאין לו במה להתפרנס ואלו הי' דואג לנפשו הי' מוצא מאומה והוא מקדיש כל ימיו קודש לה ודאי מותר לו ליקח שכר וכן כתבו התוס' בבכורות (דכ"ט) שלא היו עוסקים בשום מלאכה ובע"כ מוכרחים להתפרנס עכ"ל והרא"ש בבכורות שם מסיים ולא הי' אפשר להם למות ברעב כו' יעו"ש ומ"מ היתר זה ג"כ תמוה מנ"ל לחכמים אחרי שהתורה אמרה מה אני בחנם וכנראה לי דאפילו תאמר שכר בטלה דמוכח מותר אולי אפשר להסתפק דהתם מניח עסקיו והולך ללמוד ומתבטל אבל האיש הלזה אפשר שלא היה מרויח מאומה והיה מוכרח לחזור עה"פ אבל בתורת צדקה ולא בתורת שכר וא"כ אפשר דאין היתר זה שאנו אומרים שמצוים הצבור למטרח ברפתי' כ"א בתורת צדקה והוא מקבלם בתורת צדקה ובזה מותר לקבל דכיון דכל עסקיו בזה א"כ ימות ברעב וע"כ הוא מוכרח גם כן להתפרנס מן הצבור והצבור מוכרחים לפרנסו אבל רק בתורת צדקה ולא בתורת שכר וזה הוא ההיתר שלו ונפ"מ שאם ת"ח שני בא לעיר יכולים צבור גם כן לפרנסו והוא יכול לקבל מפרנסת הראשון דאין בזה שום חיוב רק צדקה ואין זה בתורת שכר כ"א בתורת צדקה ולפ"ז יהיה לנו דבר חדש במלמדים שאין היתרן אם לומדים גמרא דוקא שאין להם שכר שימור אם לומדים עם גדולים ולא שכר פיסוק טעמים אם לומדים גמרא כמו ראשי ישיבות ונקצב להם שכר אם לא היה להם שכר בטלה דמוכת דהיינו שבטלו מעסקיהם ואין להם שום היתר לקבל רק בשביל שכל עסקם בכך אם לא נוכל לומר שמניח כל עסקיו פי' דהוי מוכת כמו שכתבו בלשונם התוס' בבכורות (דכ"ט) והרא"ש ס"פ עד כמה והמחבר סימן רמ"ו ס"ה רק אפילו בלא אגר בטלה דמוכח שהתירו באין לו במה להתפרנס א"כ דלא הוי רק מתורת צדקה נמצא שאין שום חיוב בכה"ג להוציא בדיינים ולא הוי רק מטעם נדר ואם יבא מלמד לד"ת על מה שהבטיחו לו בכה"ג לא יהיה באפשרי להוציא בדיינים וזה ד"ח שלא שמענו מעולם ועל כן נ"ל דהיתר זה אינו בתורת צדקה כי אם בתורת שכר ובכה"ג התירה התורה שהרי מקרא דמה אני בחנם כו' אנו לומדים דאסור ליקח שכר כל מצוה וכמו שכתב הרמב"ן וכל הראשונים בסופ"ב דקידושין יעו"ש בר"ן וריטב"א ותמוה טובא דאיך צותה התורה לתת לכהנים ולוים מתנות חלף עבודתם ודבר זה שייך להם עפ"י דין וכבר מצאנו כן להמעדני מלך בסו"פ עד כמה בדברי חמודות אות י"ג שכתב אבל למידן דינא נ"ל דנפ"ל ממתנות כהונה ולויה דכתיב חלף עבודתם עכ"ל הרי שכיון שמבטלים כל ימיהם על זה מותר להם ליקח שכר ושכרם אתם עד שיכולים למכור קביעתם זל"ז וכאמרם ז"ל בסוף סוכה לבד ממכריו כל האבות מה מכרו האבות זל"ז אני בשבתי ואתה בשבתך ואם בא ספק כהן ורוצה לקבל חלק במקדש דוחין אותו כס"פ נושאין ק"א והא דאמרינן מזיק מחנות כהונה פטור משום דה"ל ממון שא"ל תובעין כחולין קל"א אבל אלו היה קבוע ליחיד היה חייב לשלם ששלהם הוא ודבר זה בתורת חוב להנותנו ולא בתורת צדקה ואם כן דון מינה בכה"ג למלמד יחיד דה"ל ממון שי"ל תובעין ודאי מגיע לו ומוציאים בדיינים כנ"ל ויעו' בגט מקושר אות י"ט שהעיר מחלף עבודתם ולא זכר דברי הדברי חמודות:

יא והנה אף שידוע שהמהר"מ מרוטינבערג בתשו' (סי' ) רצה לומר דרק בלוים הוי חלף עבודתם ולא בכהנים מכל מקום גם מלוים איכא למילף ועוד שהרי גילתה לנו התורה בקרבנות לכהן המקריב לו תהיה ואף שהדין הוא ששייך למי שהוא ראוי להקריב אבל רק לבית אב שעובד באותו יום ולא לאותו משמר אפילו וכן כ' רש"י מפורש בפרשה צו (ז' ט') והוא מתו"כ שם וכן מפורש פ"י ממעה"ק ה"ד הרי דשייך דוקא להעובדים חלף עבודתם ובטלים מעבודת ביתם [וכמה תמוהים לי דברי רש"י ביבמות (דף קא) שכ' ז"ל שכל בית אב עובד יומו ונוטל עורות קדשים של יומו עכ"ל דמדוע לא אמר לענין חלק המנות ששייך לאותו בית אב ועוד קשה שלפי התקנה האחרונה בפסחים דנ"ז היו מחלקים העורות בע"ש הכל ביחד וא"כ פירש רש"י לפני התקנה האחרונה וצ"ע] אבל קשה לי לפי המתבאר בב"ק דק"י שגזל הגר אשם קרי רחמנא ושוה לאשם בכל פרטיו ושם מתבאר שיהא שו"פ לכל המשמר יעו"ש בכל הסוגיא וברש"י ובשטמ"ק ותמוה מאד דה"ל לכל בית אב וצ"ע ואמרנו לישב עפמש"כ הקרבן אהרן פרשה צו פירוש על קושית הרא"ם דהא מפורש בזבחים ר"פ טבו"י לענין כהן המחטא דמפרשינן ראוי לחיטוי דיהבינן לכולה משמורה ובתו"כ קאמר לבית אב (ויעו' לח"מ פ"י ממעה"ק מה שתי' ע"ז) והק"א חידש דבחטאת ואשם שייך לכולה משמורה ובמנחה כתוב בקרא שני פעמים א' לכהן המקריב ב' לו תהיה וע"כ לא מרבינן רק בית אב דהוי מיעוט אחר מיעוט נמצא דבאשם ודומה לו שייך לכל המשמר וא"ש סוגיא דב"ק משא"כ בתו"כ מיירי במנחה והדבר נחמד אלא דדברי הק"א תמוהים לדעתי וגם דברי הרא"ם לפי דברי הר"מ בספר המצות וברמב"ם הלכות בית הבחירה (. ) דהללמ"מ היו משמורות אבל לא בתי אבות ובתי אבות היה תיקון שהיו יכולים לתקן עפ"י ראשי הכהנים ולשנותם כמו שירצו ובכל זמן היה הראש של הכהן מחלקם לבתי אבות רצונו ראש כל משמר וא"כ מה"ת לא הוי רק כולה משמורה והא שאמרו בתו"כ לכולו בית אב היינו לאחר שתקנו ומיושב קו' הרא"מ פשוט וברור ובזה שכתבנו מיושב לנו מה שהקשינו בערכין די"ב ארבע משמורות עלו מן הגולה ידעי' וחרים פשחור ואימר עמדו נביאים שביניהם וחלקום לכ"ד משמרות בללום ונתנום בקלפי בא ידעי' ונטל חלקו וחלק חבריו שש כו' וקשה לנו לפי המבואר במנחות ק"ז דששה בתי אבות היו בכל משמר א"כ ד' משמורות הוי כ"ד בתי אבות א"כ לא היו צריכין לשום חלוקה ושום גורל כי יזכו ויתחלקו לפי הב"א ורצוני לה"ר מזה לשי' רש"י בתענית דט"ו דז' בתי אבות הוי אבל לפמש"כ שהבתי אבות היו משתנים לפי דעת ראש המשמר א"ש [ובאמת קושית הרא"ם העצומה לק"מ לפע"ד דבלשון חכמים לבית אב משמורה קרי ליה כדאמרינן בפסחים דנ"ז דהבתי אבות היו נוטלים בזרוע ע"כ תקנו בע"ש עד דאתי כולו משמרות וכונתו כולו בתי אבות שאחר שחלקם לב"א נקראו גם הם משמורות יעו"ש]:

יב ויש לי עוד לדון לפני רבותי דבר חדש והוא דהרמ"א ז"ל כתב בריש דבריו בסימן רמ"ה רב היושב בעיר ולומד ברבים יכול חכם אחר לבוא שם וללמוד אפי' אם מקפח קצת פרנסת הראשון מה זה שדקדק הרמ"א רב היושב בעיר ונלפע"ד לומר שדבר גדול דיבר הרב שהרי אין היתרו של הרב מהרא"י רק מפני שהכנסת הרב אנו בושים על היתרה, וע"כ ל"ש לומר ע"ז השגת גבול והנה לפי מה שחידש התוסי"ט בבכורות פ' עד כמה אהא דהנוטל שכר לדון וכ' ז"ל לפמש"כ הב"י סו"ס כ"ח בשם תשובת הרשב"א שלא אמרו הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה אלא בעדים שנעשו עדים כבר שהם מצוים להעיד ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר ודומיא דנוטל שכר לדון כו' אבל מי שאינו מחויב להעיד אינו בדין זה לפ"ד עכ"ל והשתא דאתית להכי אף בדיין יש לומר כך שלא אמרו אלא בבאו לפניו לדין אבל כשקובעין אותו להיות קבוע לדין זה אינו בכלל המצוה שכשאינו קבוע היום יבואו לפניו ולמחר לפני אחר ולפיכך כשנקבע רשאי להתנות בתחילת קביעתו שיטול שכר על כך עכ"ל ולפי זה אמינא עוד יותר דלדידי ברור שאם באים לדון ומבקשים אותו ליסע למקום אחר כדי לשמוע דין ודאי מותר לו לקבל שכר וכעין תשובת הרשב"א לענין עדות ולפ"ז אמינא רב שדר בעיר אחת ובאים בני עיר אחרת ומבקשים שיבוא לשם ללמוד ולהורות ודאי אינו מחויב שיכול לומר בואו אלי ואורה לכם א"כ כשמתנים ומחייבים אותו ללכת לעירם מותר ליטול שכר בזה והם יכולים להתחייב לו וחיובים כאלו ודאי מותר ע"פ ד"ת ואח"כ כשמשיג לו אחד את גבולו ודאי הוי השגת גבול אלא דבעובדא דהתה"ד למי שרואה בפנים (סי') ה"ר לעמיל היה דר שם בתורת בע"ב וקבלוהו לרב ואח"כ בא הר"י ברונא וע"כ בזה התירו דוקא ברב שהוא בן עיר אבל רב דעקר סיכיה ומשכניה לבוא בעיר אחרת ע"פ תנאים ידועים ודאי מותר לו ליקח שכר וממילא המשיגו הוי ש כגוזל ממנו כן נראה לפע"ד:

[יג] ויש לי להוסיף דעת בזה והוא דיש לי להסתפק אמנם כן אסור לכל אדם מישראל לבקש שכר בעד לימוד תורה ומחויב ללמדו בחנם אבל מסתפקנא אם תלמיד חכם עומד ושני תלמידים באים לפניו ושניהם מבקשים שילמוד עמהם זה בזבחים וזה בפסחים והנה ודאי הרשות נתונה לו לבחור איזה מהם שירצה וללמוד עמו בחנם והנה הוא בוחר למסור זמנו למבקש ללמוד זבחים והשני המבקש ממנו ללמוד פסחים נשאר בלא רב אם מותר להמבקש ללמוד פסחים שיאמר לו אנכי אתן לך שכר ולמוד עמי ולא עם המבקש זבחים שנמצא שאינו מקבל שכר הלימוד כי אם שכר הבחירה עם מי ללמוד וזה אחרי שאין התורה מכריח לו שילמוד דוקא עמו נמצא על זה חיוב של חנם ונמצא שמותר לו ליקח שכר בעד זה או דלמא גם על זה אסור ליקח שכר שמ"מ הוא נוטל שכר מנסיבת לימוד והנה הדעת מכרעת שאחרי שמותר לו לבחור ללמוד עם מי שירצה נמצא שאין התורה מכריח לו ללמוד עמו ממילא מותר לו לקבל שכר ע"ז. ואחרי ההתבוננות אמרנו הנה התוס' בב"ב דל"ה ד"ה שודא דדייני כתבו בשם ר"ת למי שירצה הדיין ליתן יתן ולא כפי' הקונטרס שיאמדו דעתי של נותן כו' ובהדיא אמרו בירושלמי למי שירצו להחליט מחליטין וא"ת אם כן יתן למי שיתן לו שכר יותר וי"ל דכל דיינא דמקבל אגרא לאו דיינא הוא עכ"ל וביאר ההפלאה בכתובות בפ"ו דכונת התוס' הוא משום דקיי"ל הנוטל שכר לדון דיניו בטלים יעו"ש הנה למדנו מזה אף דהבחירה בידם ליתן לאיזו שירצו וא"כ אין להם הכרח שיתנו לזה דוקא והברירה בידו א"כ בעד הברירה יהיה מותר ליקח שכר ואעפ"כ גם בעד הברירה היכא שהרשות בידם כ' התוס' שאסור להם ליקח שכר א"כ ה"נ בכה"ג בנד"ד אסור אבל להר"ן בשבועות פ"ג בחי' לאלפסי שכתב ז"ל שיכולים ליקח שכר והביאו הד"מ חו"מ (סי' ר"מ) מוכת להיפוך דכיון דהרשות בידו ליתן לכל מי שירצו הקדימה בזה את זה לפני זה לא מקרי נוטל שכר לדון א"כ ה"נ דכוותיה כן היה נראה לכאורה, אבל דא בורכא לפע"ד דבאמת דברי התוס' בקושיתם נ"ל שמיושב לפי שיטת הרמב"ן בחי' לב"ב בשיטתו של ר"ת דהכונה באמרו למי שירצה הדיין ליתן יתן היינו לפי השערת הדיין מי ראוי לכך יותר ואין חילוק בין שיטת רש"י לר"ת אלא דלרש"י אמדינן דעת הנותן עם מי היה מקורב יותר ולשיטת ר"ת אומד הדיין דעת עצמו למי היה הוא נותן יותר וה"ר לזה מהא דשבועות ד"ל עולא חברנו עמית בתורה ובמצות למאי נפ"מ לשודא דדייני יעו"ש וא"כ כיון דהדיין צריך לאמוד דעת עצמו אם יקח כסף וימסור להשני הלא הוא לעומת אומד שלו שבלי הכסף היה נותן לראובן מפני שהוא ת"ח וכעת מוסר לשמעון והוי הטיית דין אלא דקושית התוס' הוא שהבנתם בשיטת ר"ת כמ"ש הרא"ש בב"ב שם למי שירצה הדיין ליתן בבלי טעם וע"כ שפיר הקשו כנ"ל דא"כ מי שיתן לו שכר יותר יתן לו אלא דגם זה תמוה לי מאד מה שתירצו דהוי כנטל שכר לדון כפי' הבנת ההפלאה שהרי בשעה שיצא הדין מפיהם איש פלוני אתה זכאי כו' דהיינו גמר הדין פסקו שהדין הוא שודא דדייני דהיינו שתלוי ברצונו של דיין ובזה נגמר הדין ובעד גמר הדין הזה לא לקחו שכר נמצא שלא היו נוטלים שכרם לדון ולא הוי דינם בטל ואתר גמר הדין שנמצא נתינת החפץ תלוי ברשותם מ"ט לא יהיה להם רשות ליקח שכר או כסף בעד זה ומה שייך זה להדין הא אין זה דין רק קיום הדין וקיום הדין תלוי ברצונם וכאות נפשם בבלי טעם ומדוע לא יהיה להם רשות ליקח כסף אחרי שעושים מעשה קיום כדין ואין הדבר רק ברירה בידם וע"כ התיר הר"ן ליקח אבל דברי התוס' תמוהים שאוסרים, ודוחק לומר שקיום הדין ג"כ מצוה ואסור ליקח שכר בעד זה שהרי אין נוטלים בעד קיום הדין כ"א בעד הברירה והברירה חפשי בידם והנ"ל לפמש"כ לעיל (אות) דשם דיין לא מקרי רק בלי שום כסף אבל דיין דמקבל אגרא לאו דיינא וע"כ בחליצה הוי כמאן דליתא וע"כ נ"ל דבדיוק כתבו התוס' דכל דין דמקבל אגרא לאו דיינא ולא זכרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים דהא לא שייך כלל לדינא דהנוטל שכר לדון שיהיו דיניו בטלים אלא לפי שהדין יצא שודא דדייני נמצא דבשעת השודא דהיינו קיום הגמר צריכים להיות דייני ואם יקחו כסף בעד השודא נמצא דלא הוי דייני ונמצא דלא הוי בשעת מעשה שודא דדייני וזהו שדקדקו התוס' וכתבו דכל דיינא דמקבל אגרא לאו דיינא הוא וא"כ אם יקחו שכר לא מקרי שודא דדייני ונמצא שלא קיימו הפסק כלל ואחרי שיצא הפסק שיהיה שודא דדייני ממילא מחוייבים שיהיה בשעת השודא בלי שום קבצת שכר וע"כ בדיוק כתבו התוס' בלשונם דכל דיינא דמקבל אגרא לאו דיינא הוא כנלע"ד בביאור דברי התוס' (והוא נגד דבני הגאון ההפלאה):

[יד] וראיתי בש"כ חושן משפט (סי' ר"מ) שכתב דברי הד"מ ורצה לדחות דברי הר"ן בדוחק ולהשוות דברי הרמב"ן עם דברי התוס' לענין קבלת שכר ולפע"ד לדברי הרמב"ן אין מקום לקושית התוס' מקבלת שכר וכמו שכתבתי אמנם גם דברי הד"מ נפלאים שהשוה דברי הנמו"י לדברי הר"ן בשבועות ובאמת הנמוק"י בב"ב כתב כהרמב"ן וכמש"כ ודברי הר"ן נפרדים בפ"ע וכמש"כ אתאן לנ"ד דלפ"ז נשארנו בהשקפתנו הראשונה דאחרי דאין הכרח ע"פ התורה ללמד לזה מותר לו ליקח שכר ע"ז לכ"ע ובזה מיושב פשוט ומנין שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר ת"ל אמת קנה דמשכח"ל בהיתר גמור באופן כזה ולפ"ז ת"ח שיושב ולומד אמנם כן שמחויב ללמד בחנם אבל אפשר לו לקבץ חכמים אצלו בעירו ואינו מחויב ללכת ללמוד בעיר אחרת ואפילו בעירו אפשר ללמוד עם ראובן ולא עם שמעון נמצא שבעד הברירה הלזו ודאי רשות לו ליקח מעות לפע"ד ובזה אתי שפיר שיטת רש"י בהוריות ד"י בהאי עובדא דשני ת"ח שיש ביבשה ר"א חסמא ור' יוחנן בן גודגדא שיודעים לשער כמה טפות ישנו בים ואין להם פת לאכול ובגד ללבוש נתן דעתו להושיבם בראש פרש"י כדי שיהיו מתפרנסים מאותו שררה שיתן להם עכ"ל והקשו הראשונים דהא להושיבם בראש היינו ראש ישיבה והא אסור ליקח שכר ע"ז וע' בראשונים שפירשו דהכונה לשם כבוד ולא לשם פרנסה אבל דברי רש"י צ"ע ובאמת כל התירוצים לא מהני בזה שהרי בטלה דמוכח לא היה להם שהרי לא היה להם פת לאכול ובגד ללבוש והלא אין להם רשות ליקח רק כפועל בטל של אותו מלאכה דבטל מיניה וכל ההיתרים שבתוס' כתובות דק"ה ד"ה גוזרי לא מהני שהרי רש"י כתב בכתובות (דף קה) גוזרי גזירות נוטלין שכרן ומתפרנסים ממנו לפי שלא היו פסוקים במלאכתן עכ"ל הרי דשי' דהיה להם מלאכה ובטלוהו דאל"כ היה לו לומר בשום מלאכה כו' כמו שכתבו התוס' ודוחק להשוות דברי רש"י לדברי התוס' אבל לפמש"כ אותם העניים היו יכולים ללמוד עם תלמידים בחנם מבלעדי הישיבה שהשיבם ר"ג וא"כ כשבא ר"ג ובקשם ללמוד בישיבה שלו היו יכולים לקבל שכר כן נ"ל לישב שיטת רש"י [וע' בשטמ"ק לכתובות שם שהביא לשון רש"י במהדו"ק כהתוס' אבל לשון רש"י בתלמודא דידן מהדו"ת משמע כמשכ"ל] והנה הא ודאי מוסכם דשכר טרחא מותר לקבל ואינו אסור אלא שכר ליחוד וכהדא דאמרינן בספ"ב דקידושין דשכר הבאה ומילוי מותר וכן אמרינן באילא דיבנה דבנפיש טרחיה התירו לו ליקח יותר] אבל כ"ז טרחה שאינו משתתף עם הלימוד אבל הטרחה המשתתף עם הלימוד כנראה אסור לקבל וכן ברפואה שכר האמירה הוא הלימוד כ' הרמב"ן שאסור לקבל אבל שכר טרחא מותר לקבל היינו (כדומה) אם מטריח את עצמו בעשיות הרפואות או כדומה והוי כמו שכר הבאה ומיצוי ויעו' ב"י (סי' שי"ב) ובדרישה שאף לפי שאין לו בטלה דמוכח נותנים לו שכר טרחא ואכמ"ל:

[טו] והנה מצאתי דבר נפלא וחדש בעיני בסמ"ק מצוה ק"ו שכ' מצוה ללמד לאחרים ובחנם כדדרשינן ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי מה אני בחנם אף אתה בחנם והתירו חכמים למלמדים ליטול שכר שמירה כגון קטנים והוא הדין לכל אדם שיש בו טורח כדאמרינן מלמדים הלכות קמיצה נוטלים שכרם מתרומת הלשכה עכ"ל, נראה שתירצו בזה שאינו מחויב רק ללמד באמירה ולא בפעולת הגוף להראות איך קומצין וע"כ קמיצה שהיא מעבודות קשות ולא יוכל ללמד לאחרים כי אם בפעולת הגוף שיקמוץ לפניו או שישחוט לפניו מחויב לשלם לו בעד הטורח ומותר לקבל שכר בעד זה אף שהמצוה משותף עם הטורח ולפ"ז בעד כל פעולת הגוף המשותף עם מצוה צריך לקבל שכר ומותר לקבל שכר כ"א בעד אמירה אינו רשאי ונמצא דבעד השבת אבדה משום מה אני בחנם כו' מותר ליקח שכר ומסוף דבריו נשתוממתי שלמדתי עוד שכתב ז"ל אך למבינים באמירה אחת אסור ליקח שכר [וכנראה ששיטתו דבאמירה השניה מותר ליקח שכר בעדה וכן סיים וכתב ז"ל] ואעפ"כ יש מצוה לומר כמה פעמים כדאמרינן בעיר אמריה תאמר אם אמרת דברי תורה חזור ואמור ולפום צערא אגרא עכ"ל הרי דאעפ"י שמצוה לומר כמה פעמים מותר ליקח שכר בעד הפעמים השנים ואינו אסור רק באמירה הראשונה ואולי מפני זה התיר למלמדי הלכות קמיצה מפני שהיא מלאכה שצריכה ללמדה כמה פעמים ועל הפעם השני וכו' מותר לקבל שכר אלא דקשה לי מסוגיא דנדרים (דל"ז) מיתבי תינוקות אין קורין בתחלה בשבת אבל שונין בראשון בשלמא לר' יוחנן דאמר שכר פיסוק טעמים היינו דאין קורין בתחלה בשבת ופרש"י ז"ל דהואיל ומעולם לא למדו ד"ז אלא עכשיו אינו מלמדו אלא בשכר ואתי למשקל שכר שבת אבל שינון עביד ליה בלא שכר עכ"ל וכן כתב הר"ן ז"ל לפי שעיקר השכר אינו אלא על קריאה ראשונה ואחזרה לא שקלי אגרא עכ"ל ומתבאר בדברי הרא"ש שכתב ז"ל אין קורין בתחלה משום דאסור ליטול שכר שבת אבל שונין שכבר ידעו בפעם הראשון פיסוק טעמים ועל שאר הלימוד אינו נוטל שכר עכ"ל וקשה לפ"ז גם לר"י להסמ"ק הא בפעם השני מותר ליטול שכר בעד לימוד וא"כ נהי דפיסוק טעמים הוי חזרה אבל מה שחוזר עמם הלימוד הלא יעול שכר בעד זה שהרי מותר לו ליקח שכר בעד הלימוד בפעם השני וא"כ אסור בשבת ועל כרחנו דדעת הרא"ש אין כדעת הסמ"ק לכל הפחות ולדעת הסמ"ק נהיה מוכרחים לפרש אבל שונים רק הפיסוק טעמים ובעד חזרת לימוד פיסוק טעמים אינו נוטל שכר אבל אכתי קשה גם לפירוש הזה דהא איכא גם לימוד חזרה, ודוחק לומר דבעד חזרת לימוד תורה אינו רוצה לקבל שכר אף אם יהיה לו מותר לקבל וא"כ אם בעד חזרת לימוד מותר לקבל ודאי בחול מקבלי ע"ז וא"כ איך יהיו שונין בשבת ובאמת סברת אחזרה לא מקבלי אגרא דוחק מאי טעמא לא יקבלו אטו לית לי' בטלה וטרחת השמיעה ואין לנו רק להוסיף דברי הרא"ש דאחזרה בשינון לא היו מקבלים אגרא רק מפני שפיסוק טעמים כבר יודעים וא"צ לחזור זה וע"כ כל השינון הוא מפני התורה והלימוד ושכר הלימוד אשור לקבל וע"כ לא מקבלים אחזרה וא"כ לשיטת הסמ"ק קשה דיקבלו אחזרה שכר שלפע"ד נראה דדברי הרא"ש מתאחדים עם דברי הר"ן ורש"י דאל"כ אין לו הסבר מ"ט לא יקבלו אגרא אחזרה] ודברי הסמ"ק מופלאים בעיני מאד:

[טז] ובאמת לימוד התורה כאשר צוני ה' אלקי דילפינן מראה למדתי אתכם מצינו בעירובין (דנ"ד) דכיצד סדר משנה מצינו דמשה למד ארבע פעמים אבל עם כל אחד רק פעם אחת משה למד עם אהרן ואח"כ עם בניו ואח"כ עם זקנים ואח"כ עם כל ישראל אבל שילמוד משה עם אהרן ארבעה פעמים לא מצינו וכבר עמדנו על שמועה זו שקשה להולמה דהגמ' אמרה שם מכאן אמר ר"א חייב אדם לשנות לתלמידו ד' פעמים ק"ו מאהרן ומה אהרן ששמע מפי משה ששמע מפי הגבורה כך הדורש מפי הדיוט עאכו"כ ותמוה שהרי אין הלימוד רק שהתלמיד חייב לשמוע ד' פעמים אבל שהרב יהיה מחויב ללמד ד' פעמים לא שמענו כלל שהרי משה למד לכ"א בפ"ע ואין לומר שהילפותא דהרי היה באפשרי משה ילמוד פעם אחת לאהרן ואהרן ילמוד פעם אחת לבניו ובניו לזקנים וזקנים לישראל וא"כ למה למד משה ד' פעמים וע"כ מפני שהיה מחויב ללמוד עם אהרן ד' פעמים ממילא רצה לזכות בזה עוד ללמד עם בני אהרן ועם הזקנים ועם ישראל וא"כ מוכח מזה שמחויב ללמד ד' פעמים כן רציתי לישב בדוחק אבל הדבר תמוה שאפשר למד עם כאו"א כדי שישמעו מפי משה ששמע מפי הגבורה וכדפרכינן ולגמרו כולהו ממשה כדי לחלק כבוד לאהרן כו' ונגמור ממשה ולעיילו בניו ולגמורי מאהרן ולעיילו זקנים לילפו מבניו וליזלו לגמרינהו לכולהו ישראל ומשנינן כיון דמשה מפי הגבורה למד מסתייע מלתא ע"כ וא"כ אפשר דבשביל זה למד משה עם כולם והדבר צ"ב וחיפוש בראשונים אבל זאת למדנו שסדר לימוד מחויב הרב ללמד ד' פעמים וא"כ יהיה הדבר תלוי בהאי לימודא דמה אני בחנם אם יתפרש מה אני למדתי מה' בחנם א"כ לא למד מה' רק פעם אחת ואם נאמר מה אני לא למדתי עמכם כי אם בחנם א"כ למד משה ד' פעמים בחנם וא"כ ע"כ יפרש הסמ"ק כמו שפירש הרא"ש מה ה' למד עמי בחנם וכל זה דברים חדשים שישנו לפלפל בזה הרבה:

[יא] והנה ישנו עוד פרטים קטנים שיש להעיר הרבה כמו כל תקנות דרבנן שמותר לקבל עליהם שכר כפיסוק טעמים וכרמ"א יו"ד (כי' רמ"ו) ויש לי עוד להעיר על דברת המהרש"א ביומא (ד"כ) אהא דאי תגרת ליה פוץ עמריה שכ' ז"ל ורב היה נשכר לרב שילא יעו"ש דמשמע שרב נטל שכר בעד מה שהיה אמורא לפני רב שילא ורש"י ז"ל נזהר בזה וכתב ז"ל ה"נ כיון שהתחלתי אגמור עכ"ל נמצא שאין זה רק דמיון אבל המהרש"א מפרשה כפשוטו וכנראה שהיה לו להרב ז"ל הרגש הלזה שהרי הכי אסור לו לקבל שכר ת"ת ואיך לא היה נזהר רב בהא דמה אני בחנם דהוא עצמו קאמר לה וע"כ פירש דה"נ כיון שהתחלתי אגר כן יש לנו להעיר הרבה בהא דר' אבא דמן עכו דנפישי ליה בע"ת בסוטה ודמ"ו שרש"י נזהר וכתב ז"ל שנותנים לו מתנות ולא כתב ז"ל שנותנים לו פרס מצבור וכבר האריכו הראשונים בהיתר קבלת מתנות אבל כבר כתב הרב אלברצלוני כמו שהביא הטור בחו"מ (ס' ט) דנהגו בכל תפוצות ישראל לעשות הספקות קבועות לת"ת הממונים על הציבור יעו"ש והנה כבר האריכו בזה הרבה ואין זמנו אתנו כד קאמינא בפרטים אחרים אתאן לנ"ד הנה אמרנו ת"ל כמה פרטים בהו היתרא דעולבנא דדייני וביחוד דבאות יא יב הארכנו דברב שנתקבל בחיוב ללמוד דוקא עם אלו מותר לו ליקח שכר נמצא לפ"ז שהחיוב מגיע לו ע"פ הדין הנה כי כן הבא לגרוע ממנו הנהו מגרע מאתו דבר בעול גמור והנהו ממש ממסיגי גבול עולם וקאי בארור ע"פ דין ולא ממנהגא אפי' לפי דברי רמ"א וכש"כ ממנהגא כמו שכתב אדוננו הש"ך וכ"ז אפי' בסתם רב הבא להשיג גבול רעהו אבל בתלמיד שקבל תורה מרבו וקובע ישיבה לעצמו ועושה סדר לעצמו זאת חובתו ע"פ דין שאסור לו לקבוע ישיבה במקום רבו בחיי רבו ומכש"כ שאסור לו להתנהג ברבנות ולגרוע בכבוד רבו שדומה מוראו למורא שמים ותלמיד זה ראוי לכל גדולי הדור שיגדרו בעד פורצי גדר והנני פונה היום במכתבי לקהלת ס' כרצון הדר"ג מעכ"ת לתשובת הדר"ג אקוה להשתעשע באהבה ובזה הנני דורש שלומו באהבה רבה ואהבת עולם. ידידו יהונתן עליסבערג חופ"ק וואלקאוויסק:

ואלה דברי המכתב מהגאון הנ"ל לעדת ס' כבוד הרבנים הנגידים המופלאים ויראים כו' אשר בקהלת ישראל עדת ס' יע"א:

אחד"ש באה"ר וכבוד שמוע שמעתי כי בעיר מעלתכם קמו אנשים ויפרצו פרצות לעומת הרב המאה"ג דקהלתם מהרמ"פ נ"י והנה העמידו עליהם לראש תלמידו ל"א שמו הפורץ גדר התורה והנה אנחנו ממרחק לא ידענו אמיתתן של דברים כי אם מפי גדולי הדור אשר אין ספק באמיתת דבריהם העידו לנו כי הרה"ג דקהלתכם הוא הרב שנתקבל בהסכם כל הקהלה וכי פורץ הגדר תלמידו הוא הנני להגיד לכם אחי כי ע"פ דין תורתנו הקדושה אסור לאותו תלמיד להשתמש ברבנות ואם עובר על דברי גדולי הדור המתרים אותו הוראותיו המה ע"פ הדין אסורים ואסור לשאול תורה מפיו ואתם כולכם חייבים בכבוד רבכם הראשון ואם אותו תלמיד הוא ירא אלקים יטה אזנו לשמוע לדברי חכמים ולבקש מעו מרבו שקבל תורה מפיו ולא יגזול לחמו מפיו וכבר הארכתי בזה להלכה בקונטרסי באריכות לידידי הרב הגאון הגדול ר' משה נחום ירושלימסקי הי"ו אבד"ק קאמינקא הכ"ד המדבר בצדקה אחד אחוז בעבותות אהבת כל בית ישראל. ר"ח אדר שני תרנ"ז לפ"ק וואלקאוויסק יהונתן בהגאון מו"ה מרדכי ז"ל העליסבערג חופ"ק. והנה יש לי ת"ל הרבה לפלפל בדברי תשובתו וקנה מקומו בספרי כליל תפארת אשר הוא בכתובים עמדי יעזרני ה' להוציאו לאורה:

תוכן העניינים

שות באר משה (ירושלמסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה