אור ברסלב

שות באר משה (ירושלמסקי)· רבי משה נחום ירושלימסקי

ח"א סימן נה

ח"א סימן נד

דברי שלום וברית כהונה מי"ג הרב הגאון הגדול שה"ת וכו' בקש"ת מו"ה שלום מרדכי הכהן שליט"א אבד"ק ברעזאן גאליציאן. פלפולים בדברים הנוגעים לספרי מנחת משה בחאו"ח (סימן א וסימן יב) ובקונטרס חקת הפסח (דין יד כג ודין לט) ובחיו"ר (סי' ג וסי' ח) ובחאה"ע (סימן א), ועוד כמה ענינים נחמדים כוללים בדבריו הנאסנים אשר הבטחתיו להדפיסם בחבורי שיצא לאור מחדש בעזרתו יתברך שמו את גדרי אשלם לה' ברוב תודה וברכה. בעה"י ג' לסדר ואזכור את בריתי כ"א טבת תרמ"ט ברעזאן, הנני נותן את בריתי שלום לכבוד ידיד נפשי ואהוב לבי ה"ה הרב הגאון המפורסם גן הדסים מובחר בנימוסים המפורסם באפסים סיני ועוקר הרים המאיר לארץ ולדרים ממנו ישקו העדרים וכו' בקש"ת מוהר"ר משה נחום ירושלימסקי שליט"א הגאבד"ק קאמינקא והגליל. אחדשה"ט כמשפט לגבר יקר כמוהו ירבו בישראל הנני בזה להודיעהו כי זה לא כביר הגיע עדי מנחתו הטהורה ספר מנ"מ ותהי לשמחת לבבי וששון רוחי בקרבי וברכתי ברכת הנהנין ותשואת חן חן להדר"ג וכמוהו כמוני לא נחתי עד אשר יגעתי ומצאתי עוד ספר אחד מספרי (משפט שלום) אשר נדפסו זה ערך ח"י שנים ונמכרו מאז למען מלא חפץ הדר"ג כאשר חילה פני במכתבו היקר ולמען תת אות אהבה רשמתי בגליון ספרי מעט מזעיר מההגהות רבות אשר הוספתי עליו מאז ועד עתה ואפס קצהו עלתה בידי להציגם בגליון והנני שולח להדר"ג את הספר הנ"ל ותערב נא גם מנחתי לפניו לשום עיניו בו לעת מצוא, והנה אם אמנם רבות טרדות העמוסות עלי בימים האלה וגם הקיפוני מכתבים נחוצים למעשה וכ"א מבקש תפקידו בכ"ז גערתי בהמון הטרדות ופניתי לעיין בספרו היקר והתכבד ואציגה נא לפני הדר"ג את אשר העירוני רעיוני מדי עברי וגם מאת אשר חנני השם ברו"ח בענינים האלה והיה לאות ברית כי חביבים דברי תורתו הרמה עלי עד לאחת ולזה יסלח נא על אשר התמהמהתי עד כה כי לא חפצתי לבוא במכתב ריקם ונא יכבדני במכתבו להודיעני קבלת ספרי לידו ותנוח רוחי בקרבי ואחלה פני כת"ר לשום עיניו בהערותי הלוטים פה והיה לאות ברית אהבה בינינו ואם יזכהו השי"ת להדפיס חיבורו מחדש נא לא ימנע הטוב ממני באם ימצאו דברי חן בעיניו הטהורים להדפיסם בשלמות בלא גרעון, והנני ידידו ואוהבו אהבה בלתי סרה ומברכו בברכת כהנים מקרב ולב עמוק הק' שלום מרדכי הכהן אבד"ק ברעזאן. שלום תנינא לכבד ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם שליט"א כאשר נתכבדתי במנחתו הטהורה ספר מנחת משה שמתי עיני בו לטובה:

א והן ראיתי בספרו היקר שו"ת מנחת משה חאו"ח (סימן א) שנשאל ע"ד הב"ח וט"ז (סימן לב) בדין אותיות דבוקין שבס"ת שכתבו דגם בשבת הוי ראוי לבילה כיון דמצ"ע ראוי לתקן אלא דאריה דאיסורא רביע עליו וע"ז העיר השואל מכמ"ק וגם הדר"ג העיר מכמ"ד ובסו"ס ב' יצא לחלק דבאיסור שאינו תלוי בזמן י"ל דאינו ראוי לבילה והביא ראיה מהמש"ז שם (ס"ק ת"י) ולענ"ד הוא ש"ס ערוך בחולין (פג ע"ב) בהא דכיסוי הדם דאינו נוהג במוקדשים ומפרש מ"ט אילימא משום דאר"ז השוחט צריך שיתן עפר למטה וכו' והכא לא אפשר היכי ליעבד ליתוב וליבטלי' קמוסיף אבנין וכו' לא ליבטלי' הוי חציצה וכו' כדר"ז וכו' וכל שא"ר לבילה וכו' ופרש"י דבמוקדשין דאסור ליתן עפר למטה הוי א"ר לבילה ומעכב העפר למטה יעו"ש ומפורש דמשום איסורא דמוסיף אבנין הוי א"ר לבילה ואולם גם בעיקר החילוק בין איסור מוחלט ובין איסור לזמן הגם שיש לו סמוכין מכמ"ק כמ"ש כת"ר ועמ"ש בחבורי משפט שלום (סימן רח) ע"ד הט"ז שם שמחלק כעין זה והבאתי ג"כ מתוס' חגיגה שהביא הדר"ג אולם יש לדון בו מהא דפסחים (מח ע"א) ואי אמרת מוקצה דאורייתא מ"ל איסור גופו מ"ל איסור דבר אחר ופרש"י דהיינו איסור שבת הרי דס"ל להש"ס דאיך סברא לחלק בדאורייתא בזה וידעתי שיש לחלק בין הנושאים ולא באתי אלא להעיר. וע"פ סברא הנ"ל כתבתי בתשו' להרב דק' אוזיראן דבר נחמד ליישב דברי הרמב"ם שפסק דעדות שבשטר אין מקבלין מדאורייתא דמפיהם ולא מפ"כ אבל מד"ס מהני משום נע"ד ותמהו עליו מש"ס דשבועות (מה) דפריך ש"ש דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר להד"ם יכול לומר נאנסו ומשני דאפקיד בשטר ולשיטת רמב"ם הרי מדאורייתא ל"מ כלל עדות שבשטר עוד תמה בקצוה"ח (סי' כח) מש"ס דכתובות (כד) דפליגי אם מעלין משטרות ליוחסין להעיד שאינו ב"ג וב"ח וכדומה והא התם גבי יוחסין ל"ש טעמא דנעילת דלת ואמאי יועיל, ונראה לפמ"ש הלח"מ פ"ט מעדות דגם הרמב"ם סובר כר"ת דהיכא דיכול להעיד בע"פ הוי ראוי לבילה והא דפסק בסתם דעדות שבשטר ל"מ מדאורייתא נראה דלכאורה קשה לפמש"ל דבמקום איסורא לא הוי ראוי לבילה ונודע דבכל עדות קי"ל דבעינן שיהיה עדות שיכול להזימה וכל עדות שא"א יכול להזימה אינו עדות ואם כן איך מהני עדות בכתב לשיטת ר"ת משום דראוי לבילה הרי מ"מ הוי עדות שאי אתה יכול להזימה שהרי אם יזימו עדות זה שהעידו בכתב לא יתחייבו העדים כלום שהרי לא העידו כלל, מאי אמרת הרי היה ראוי לבילה ז"א דבאופן זה שיזימו עדותן הרי היה אסור להם להעיד בע"פ עדות שקר ולא היה ראוי לבילה כלל יעוין תשובת בר"א חיו"ד (סימן נט) וכיון דלא יחויבו בהזמה שוב אינו עדות כלל ואנן קי"ל דגם בשטר בעינן עשאי"ל (ולא כן דעת הרז"ה כנודע) וצ"ל דכונת ר"ת דכיון דתקנו חז"ל דבעדות א לא בעינן דו"ח משום נע"ד ואם כן א"צ שיהיה יכול להזימה וכמ"ש התומים (סימן לג) דלא כהש"ך שם ולכן כשר נמי עדות שבשטר מדרבנן עכ"פ, וא"כ י"ל דזהו כונת הרמב"ם דמה"ט לא מהני עדות שבשטר רק מדרבנן משום נע"ד דהא מדאורייתא לא מהני משום מפיהם ולא מפ"כ ולא הוי ראוי לבילה דמ"מ הוי עשאאי"ל אלא דמשום נע"ד לא בעינן שיהיה עשאי"ל ולכן מהני עדות שבשטר או דמשום נע"ד תקנו להכשיר כל עדות שבשטר. והנה התוספות במכות (ב ע"א) הקשו בהא דמעידין אנו באיש פ' שהוא ב"ג וב"ח אין אומרים יעשה זה ב"ג וב"ח דא"כ הוי עשאאי"ל ותי' בתירוץ ב' דכיון דבעדות ב"ג וב"ח לא קאי כאשר זמם בשום צד בעולם לא בעינן נמי עשאי"ל יעו"ש ואם כן מיושב קושית קצוה"ח הנ"ל מהא (דכתובות כד) הנ"ל דהתם גבי יוחסין שוב מהני שפיר עדות מפ"כ משום דראוי לבילה כיון דלא בעינן התם שיהיה עשאי"ל ובזה מיושב גם הש"ס דשבועות הנ"ל דהנה הר"ן פ"ג דקידושין הקשה דהא האב נאמן לומר נשבית מיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה דמיפסלא נמי לכהונה ולתרומה ותי' דמה שהאמינתו תורה חידוש הוא דמהראוי שלא יהא האב נאמן יותר מע"א ולכן אין אומרים ולהאמינו גם בטענה אחרת במיגו כזו דאין לך בו אלא חידושו יעו"ש ויעו' בב"ש אה"ע (סי' ז' ס"ק טו) ומעתה לפי דברי תוס' מכות הנ"ל דהיכא דלא משכחת לה הזמה אין צריך שיהיה עשאי"ל אם כן הרי כל דין הזמה הוי חידוש ואי לאו שחדשה תורה דמהני הזמה לא היה מועיל הזמה וכיון דלא היה מועיל הזמה לא היינו צריכים שיהיה עדות שאתה יכול להזימה כיון דלא משכח"ל כלל הזמה ורק על ידי החידוש שחדשה תורה בעינן עשאי"ל וכמ"ש ואם כן בהא דפריך הש"ס בשבועות שבועות שומרין היכי משכח"ל דיהא נאמן במיגו דלהד"מ משני שפיר בדאפקיד בשטר דהא בשטר מהראוי מדינא שלא יהיה נאמן להכחיש בטענת להד"מ משום דהעדות מפ"כ היה ראוי לבילה מאי אמרת הא הוי עשאאי"ל ז"א דכיון דמדינא מהני העדות שבשטר ואינו נאמן לומר להד"ם ורק מכח החידוש נאמן בזה אם כן שוב בטוען נאנסו לא שייך להאמינו במיגו זו כיון דבטענת המיגו אינו נאמן רק מכת החידוש וכמ"ש הר"ן הנ"ל וא"ש ודוק היטב:

ב ומה שהביא הדר"ג שם קושיא בנדרים (לה ע"ב) דבעי אי כהני שלוחי דידן או דרחמנא אמאי לא פשיט מהא דאיש איש לרבות נכרים וכו', הנה בגוף הקושיא כבר קדמו בשו"ת פמ"א ח"ב (סימן ק וחת"ס ויו"ד (סימן רצו וסי' שכא) ומעכת"ה בחאה"ע (סו"ס ח) תירץ קושיא זו עפ"ד המח"א דבפועל יש שליחות לעכו"ם א"כ י"ל דהכהן נטל שכר מהעכו"ם (ובספרי מנ"מ שם הבאתי קושיא זו בשם שו"ת גבעת שאול ועפרות זהב על ארעא דרבנן יעו"ש) והנה בגוף דברי מח"א עיין מ"ש בחבורי משפט שלום (סי' קפח) וכעת אני מוסיף ראיה מהמרדכי פא"נ והובא בד"מ יו"ד (סימן קסט) והג"ה שם (ס"ט) דמפורש דלא כהמת"א אבל גם בלא"ה קשה לשטת מח"א דא"כ איך ילפינן דין שליחות מושחטו אותו כל קהל ישראל דלמא שכרו פועל בשכר דידו כיד בעלים ובע"כ דליתא ובעיקר הקושיא יש לדון לפי מ"ש הנוב"י מה"ק חחו"מ (סימן לז) דהיכא דבע"כ עביד וכמו שרי המלך יש שליחות לעכו"ם וכבר העלה הט"ג לגיטין (כת) דכהנים המחויבים להקריב קרבנות הוי בכלל בע"כ עביד ע"ש ולכן אין ראיה מזה דלעולם י"ל דשלוחי דידן נינהו ואפ"ה כיון דרבתה תורה דעכו"ם נודרים ממילא הכהנים מחויבים בזה ובכה"ג יש שליחות לעכו"ם, ודרך פלפול יש לדון עוד בזה ומקודם אבאר הש"ס דב"מ (עא ב') דלחד לישנא ס"ל לרב אשי כי אמרינן אין שליחות לנכרי ה"מ אינהו לדידן אבל אנן לדידהו הו"ל שליח והא דר"א בדותא היא מ"ש אינהו לדידן דלא דכתיב אתם גם אתם וכו' אנן לדידהו נמי וכו', ויש להבין במאי פליגי ר"א וסתמא דהש"ס ומעיקרא מאי ס"ד דר"א ונראה לפמ"ש הב"י באה"ע (סי' טז) בשיטת רמב"ם דקי"ל דדרשינן טעמא דקרא והנה כל ענין שליחות ראיתי להרב תפ"י בתשו' חאו"ח (סימן כה) דהוא משום דבשעה שצוה המשלח להשליח לעשותו כבר התחיל ענין עשיית השליחות כיון דחזקה שע"ש ומאז תמהתי דחזקת שע"ש הוא רק מדרבנן ולא מהני בדאוריי' כלל ואולם י"ל לפמ"ש המח"א הלכות שלוחין (סימן כא) דהיכא דהשליח הבטיח לקיים השליחות לכ"ע אמרינן חזקה שע"ש גם בשל תורה יעו' מ"ש בחבורי (סימן קפג) בזה (ובמק"א הבאתי ראיה להיפוך מהרוקח (סי' קצד) ואכ"מ) ואם כן בכה"ג מהני השליחות מסברא ולכן אין שליחות לעכו"ם דמבואר בב"ב (מה ע"א) דבכל עכו"ם כתיב אשר פיהם דבר שוא ובפסחים (צא) חי שהבטיחוהו להוציאו מצית האסורים דכותים אין שוחטין עליהם בפ"ע אבל דישראל כיון דאבטחינהו מפיק ליה דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולכן ל"מ השליחות בעכו"ם כיון דהבטחתו אינו כלום ובזה א"ש טעמא דאשלד"ע גם במוחזק לעבור כמ"ש הש"כ (סו"ס שפח) (ודעתו שלא כדעת הרשב"ץ) כיון דדברי הרב ודברי התלמיד לדברי מי שומעין ול"ש בזה חזקת שע"ש וממילא אינו כשלוחו כלל ואדרבא במוחזק לעבור ודאי דל"ש חזקת שע"ש דודאי אין בהבטחתו ממש והנה בבכורות (יג ע"ב) משני רבינא מדסיפא משיכה קונה וכו' קסבר דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה וה"מ ישראל מישראל דקיימו בדיבורייהו אבל ישראל ומעכו"ם דאינהו לא קיימו בדיבורייהו לא, הרי דס"ל לרבינא דכיון דעכו"ם לישראל לא מקוים דיבורו גם ישראל לעכו"ם אינו חייב לקיים דיבורו ורב אשי דמשני התם בע"א י"ל דלא ס"ל סברא זו (יעו' בשו"ת רבינו חיים כהן תאו"ח (סימן יב) באמצע התשו' שנעלם ממנו במחכת"ה ש"ס דבכורות הנ"ל והדר"ג נמשך אחריו בחקת הפסח דין ג) ואם כן ר"א לשטתו מחלק שפיר בהא דאם העמידו אצל נכרי או אצל ישראל דמיירי שקבל עליו השליחות ובכה"ג מחלק דדוקא אינהו לדידן אין שליחות לעכו"ם משא"כ אנן לדידהו וכבר נודע מ"ש הפנ"י בקידושין דבדאיכא סברא לחלק יש היקש למחצה וה"נ בזה אבל אנן קי"ל כרבינא דבכורות דגם אנן לדידהו אין חייב לקיים ההבטחה לכן בכל גוני אין שליחות לעכו"ם וא"כ א"ש קושיא הנ"ל דלפמ"ש התוס' (בע"ז ה) דגם ב"נ מוזהר בבל יחל וכיון דריבתה תורה שנודרים נדרים ונדבות וממילא מחויבים הכהנים להקריב להם הקרבנות ושייך שפיר החזקה דשע"ש ובכה"ג מהני שפיר שליחות אנן לדידהו גם בעכו"ם אפילו לדידן דלא קי"ל כר"א אפילו אי כהני שלוחי דידן כיון דמחויבים בזה לעשותו ובזה עלה בלבי לקיים דינו של המח"א דבפועל שליחות לעכו"ם כיון דהפועל השכיר א"ע לעכו"ם וגזל עכו"ם אסור מה"ת וגם ב"נ מוזהר על הגזל ומחויב לעשות שליחותו לכן שפיר שייך חזקה דשע"ש ולכן הוי ידו כיד בעה"ב וגם בעכו"ם מהני שליחותו ובזה מיושב קושית השעה"מ פרק א' מתרומות שתמה עליו מש"ס (דבבא קמא נא) דפריך בור של שני שותפין היכי משכחת לה וכו' ולפי דברי המח"א הא משכחת לה בפועל עכו"ם ולפי מה שכתבתי ניחא דהא הש"ס מהדר שם לאוקמי הך דינא ככולהו תנאי כמבואר שם דפריך הניחא לרע"ק והניחא לרבי יעו"ש בסוגיא וא"כ הרי למאן דלא דריש טעמא דקרא ל"ש לחלק כלל בכל הנ"ל ובזה מיושב הא דדייק דשלוחו של אדם כמותו מושחטו אותו ולא דתי דהתם בשכר דז"א דגבי ישראל דשארית ישראל לא יעשו עולה אין חילוק כלל בין בשכר או שלא בשכר דחשע"ש:

ג ובחאו"ח (סימן יב) האריך הדר"ג בדין תנור אם מצרף לחלה והביא מכמה מקומות יעוין עוד בתשו' תשב"ץ ח"ב (סימן רצא) שפסק גם כן דבחלה של תורה מצרף ובדרבנן אינו מצרף דהוי ספיקא דפלוגתא וע"ע בצל"ח ברכות (לז ע"ב) מ"ש בזה ומ"ש כת"ר מדברי סה"ת בשם ירושלמי דאויר בית מצרף ולא קרקע ותמה ע"ז מאז פירשתי דר"ל דהיכא דיש כותלים ומונח בתוך אויר הבית מצרף אבל בנפלו המחיצות ומונח על הקרקע של הבית אינו מצרף וכדקי"ל בטבלא בלא לבזבזין ומה דהוי בעיא בש"ס דילן פשיטא לירושלמי אבל בגוף הדין עלה בלבי להעיר דלפמ"ש בקרבן העדה (פ"ג דפסחים ה"ב) והביאו גם הדר"ג בספרו דדוקא כלי מצרף ולא מחובר ולפמ"ש רש"י (בב"ב יז) שהביאו רו"מ דתנור הוא כלי חרס גמור אלא שמחברו בקרקע וזהו דלא כמו שכתב הר"ש והרע"ב ותוי"ט רפ"ה דכלים אם כן הרי בש"ס (דב"ב סו) מבואר דלדידן ל"מ קביעות בקרקע לבטל מתורת כלי רק בדרבנן ולא בדאורייתא ור"א סובר התם דגם בשל תורה מהני קביעות בקרקע יעוין בט"ז או"ח (סימן קנט) ואם כן בחלה של תורה אין ראיה כלל מר"א דסובר סל מצרף ולא תנור דר"א לשיטתיה דס"ל דמהני הקביעות גם לשל תורה משא"כ לדידן וגם לפמ"ש הר"ש ורע"ב הנ"ל דלא נעשה כלי קיבול עד שמתחבר בקרקע הרי גם בקבעו ואח"כ תקנו אף שדעת רמב"ם דמהני גם לשל תורה מ"מ רבים חלקו עליו כמ"ש הנוב"י מה"ת וגם בתוספות רי"ד לשבת ט"ז מפורש כדעת נוב"י דל"מ רק לדרבנן ובזה י"ל דהרמב"ם שפסק דתנור אינו מצרף גם בדאורייתא והרשב"א תמה עליו דהא הוי ספיקא ולפמ"ש הרשב"ם לשי' אזיל דס"ל דקבעו וחקקו אף בשל תורה מהני. ואולם יש לי לדון בזה דבנ"ד גם הרמב"ם מודה בהקדם מה שנ"ל ליישב דברי רמב"ם הנ"ל התמוהים שפסק גבי צנור דגם בדאורייתא מהני קבעו ואח"כ חקקו ותמהו כולם מש"ס דב"ב הנ"ל דפריך מהא דדף של נחתומים אהא דצנור ומשני שאני שאיבה דמדרבנן ונראה דהנה בש"ס דב"ב (פט ע"ב) כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין טומאתן וברשב"ם דאין מקבלין טומאה כיון דאסור לשקול בהם יעו"ש הרי דהאיסור מהני לבטלו מתורת כלי ולכאורה קשה לפ"ז מה פריך מהא דדף של נחתומין להא דצנור דלרבנן אפי' קבעו ולסוף חקקו יופסל הרי בכל כלי קיבול בעינן שיהיה נעשה לקבלה כדאיתא רפ"ב דכלים וכמ"ד והכא בצינור הנעשה לצורך המקוה דוקא ולא לצורך קבלה אחרת אי נימא דפסול ולא בטל לגבי קרקע לא יהיה ראוי לקבלה זו שנעשה לצרכו כיון דאסור להמשיך בו מים ואם כן יש לומר דשאני בדף של נחתומין דגם אם יטלנו מהקרקע יהיה כלי ולכן ס"ל דאין החיבור מבטלו מתורת כלי אבל כאן הרי אם לא יתבטל לקרקע שוב לא יהיה ראוי לתשמישו ולא יהיה כלי כלל ואם כן שפיר מתבטל להקרקע [ויש לדון בזה עפ"ד התוס' בעירובין (לא ע"ב) ד"ה ונתן הכסף וכו' א"נ התם חשוב תלוש טפי כיון דאי לא קדוש עומד לתלישה וביתר ביאור מבואר כן בתוס' ב"מ (נד ע"א) ד"ה הקדש ע"ש] ואולם נראה עפמ"ש הר"ן פ"ב דפסחים בהאי דחמב"פ הוי דשיל"מ לשיטת רמב"ם והקשה ע"ז דהא גם לאחה"פ אסור מדרבנן ול"ה דשיל"מ כלל וכתב דבעלי סברא זו אומרים דכיון דמדאורייתא מותר לאחה"פ כשאסרו ר"ש אחה"פ מדרבנן משום קנסא ולא להקל בא עליו אלא להחמיר וע"ע כה"ג ברש"י חולין (יג ע"א) בד"ה או מ ורש"י זבחים (נו ע"א) ד"ה והתניא ותוס' ב"ק (עט סוע"א) דלא יתכן שיבא קולא ע"י חומרת חז"ל דלא תקנו להקל על ד"ת אלא להחמיר יעו"ש, ומעתה לפ"ז כיון דפיסול שאובין הוא רק מדרבנן אם כן אם באנו לדון לענין הצינור שלא יקבל טומאה הואיל שאינו ראוי לקבל המים לצורך המקוה מחמת איסור שאובין הרי כיון דכל פסול שאובין רק דרבנן נימא דלא תקנו חז"ל להקל אלא להחמיר ושפיר מקבל טומאה כיון דמה"ת ראוי לקבל המים גם לצורך המקוה ולכן פריך הש"ס שפיר דלרבנן אפילו קבעו ואח"כ חקקו פסול ואמנם הרי הר"ן שם מסיק עלה דהתינח אם כל דין דשיל"מ הוא מדאורייתא אבל כיון דכל חומרת דשיל"מ הוא ג"כ רק דרבנן שוב מהני תקנת חז"ל לאיסור חמץ שעעה"פ שלא יהיה על ידי זה דשיל"מ יעו"ש וכסברתו מבואר בירושלמי (פ"ז דיבמות הלכה ג) ודבריהם עוקרין את דבריהם ועמ"ש בחבורי לחו"מ (סו"ס רח) מכמ"ק כעין זה ולא הבאתי מהירושלמי הנ"ל וע"ע ברמב"ם (פי"ב מתרומות ה"א) כעין זה וצ"ל דלהרמב"ם חומרת דשיל"מ בחמץ הוי מה"ת דאסמכיה אקרא דכל מחמצת כדמוכח ברמב"ם שם ועיין בכ"מ (פ"ז ממעילה הלכה ו) שכתב דלהרמב"ם כל דשיל"מ מה"ת ומעתה לפ"ז משני הש"ס שפיר דשאני צינור דשאיבה מדרבנן פירוש דהא אין אנו דנים עתה לענין קבלת טומאה דאורייתא אלא לענין הכשר מקוה שלא יפסול משום שאובין ואם כן כל הדין רק לגבי דרבנן אם כן שוב מהני הביטול על ידי חיבורו לקרקע גם לרבנן כיון דאם לא יתבטל לא יהיה חזי לתשמישו מדרבנן ולא יהיה עליו שם כלי כלל אבל היכא דפסול מה"ת לתשמיש המקוה פשיטא דמהני החיבור כיון דאם לא יתבטל יהיה פסול מדאורייתא מלקבל לתוכו ולא יהיה עליו דין כלי כלל וא"ש ודוק, ומעתה לפ"ז התינח במקוה אבל הכא לענין חלה יש לומר דגם הרמב"ם מודה דל"מ החיבור בקרקע לבטל ממנו דין כלי בדאורייתא ולכך נראה דהרמב"ם מיירי בתנור שאין בו שולים ונעשה לשמש עם הקרקע דבכה"ג לכ"ע מהני החיבור לקרקע וכמ"ש הדג"מ (סימן רא סמ"ח) ותשו' חת"ס חיו"ד (סימן קצח) ומכש"כ בנ"ד שאינו ראוי לקבל כלל אלא בצירוף הקרקע שתחתיו ומצאתי ברש"י שבת (קכה עא) ד"ה נתנו וכו' שכתב גם כן כדברי הר"ש ורע"ב הנ"ל דתנור אין לו שולים וצ"ל דגם בב"ב כונתו כן ולפ"ז נראה דבתנור של אבנים או לבנים הנהוג בזה"ז כ"ע מודו דאינו מצרף לחלה אפילו של תורה וגם בתנור חרס יש חילוק בין אם היה מתחלה כלי קיבול וחברו לקרקע דכה"ג בחלה של כך לקרקע דבכה"ג אינו מצרף ולפ"ז גם מה שעושים תיבות הבנויות בכותל וסגורים בדלתות תליא בחילוקים הנ"ל ובכל גווני בחלה בזה"ז אינו מצרף וזהו דבר חדש ונכון לדינא בעה"י, ובעיקר הדבר אם אויר כלי מצרף יעו' בתוס' חולין (כד ע"ב) ד"ה התורה וכו' שכתבו בפשיטות דגבי צירוף דקדשים דוקא בנוגעים בכלי אבל נתלים באויר ל"מ ואם כן י"ל דה"נ בחלה דוקא בנוגע בכלי ויש לדון תורה לכ"ע מצרף ובין אם היה תחלה בלא שולים וחברו בדין בית אם מצרף מהתוס' נזיר (נ ע"ב) ד"ה היה מפורר דהאהל מצרף לענין טומאת מת ועיין רמב"ם פ"ד מטו"מ אבל יש לחלק בין הנושאים כמובן וקצרתי. ואגב אבאר דין הניחו בתיבה החלוקה באמצע בנסרים ומחיצות אם מצטרפין לחלה והנה במק"ח (סימן תנז) כתב בפשיטות דהוי כשני כלים ולא הביא שום ראיה ושום חילוק בזה ולענ"ד נראה דדוקא אם המחיצות שבאמצע שוים למחיצות החיצונות אבל אם נמוכים מהם הכל מצטרף ביחד וראיה מהש"ס דמנחות (כד ע"א) בהא דכלי אחד דומיא דשני כלים קמיץ וכו' ה"ד כגון עריבתא של תרנגולין ואע"ג דמיפסקן מחיצתא הא נגעי ומבואר ברש"י דהיכא דמחיצה אמצעית נמוכה ואינה מגעת לשפת העריבה לאו הפסק הוא דנגעי למעלה מהמחיצה באויר הכלי וע"ע בר"ש (פ"ג דמע"ש משנה יב יג) במ"ש מהש"ס הנ"ל ובתוס' מנחות (קו ע"ב) ד"ה אפשר ועיין זבחים (ג ע"ב) גבי תנור שחלקו במחיצות ורש"י ותוס' שם ועיין (פ"ב דכלים מ"ז) בטבלא המלאה קערות וכו' ואם יש לה לבזבז עודף ור"מ ור"ש שם וימצא ראיה לדבריו ויעוין עוד בזה בר"ש סופ"א דטהרות גבי ככרות הקדש שבתוך גומותיהם וכו' במ"ש מהא דכלי מצרף וצע"ק:

ד ובחאו"ח קונטרס חקת הפסח (דין יד) הביא כת"ר בשם שו"ת שו"מ בדין חטים משומרים שנמצאו בהם מבוקעות ויש ס' כנגדם דאף דכשרים מ"מ לא מקרי משומר והביא מהרמב"ן וריטב"א (חולין ב) דלגבי תרומה דכתיב משמרת תרומתי גם ס"ט ברה"ר טמא וכן בקדשים והנה בגוף הדין יש לדון דתליא במ"ש הרי"ץ גיאות והעיטור שבטואו"ח (סימן תנה) דדין מים שלא לנו הוא רק למצה משומרת ולא לשאר מצות והרא"ש דחה דלגבי חשש חימוץ אין לחלק בין משומרת לשאר פת וכ"ה דעת רוב הפוסקים כמ"ש הה"מ וב"י שם ואף דהרשב"א בתשו' החמיר בדין מלח במצה שמורה ולא בשאר מצות גם בזה לא קי"ל כן יעו"ש ואם איתא כסברת שו"מ הנ"ל הרי לק"מ קושית הרא"ש וש"פ הנ"ל דה"נ י"ל דהוי חשש רחוק ומ"מ לענין משומרת אסור בכל צד ספק ובע"כ דליתא וגם בגוף סברת רמב"ן כבר נשאל בתשו' שו"מ מהד"ג ח"א סימן ריב מפסחים יט והעלה בעצמו דטעמו משום דהיסח הדעת פוסל בקדשים ותרומה יעו"ש אם כן לא שייך סברא זו כלל הכא ואני מוסיף לתמוה ע"ד רמב"ן ממשנה ערוכה (פ"ד דטהרות מ"ב) השרץ בפי חולדה ומהלכת ע"ג ככרות של תרומה ספיקו טהור משום דאין בו דעת לישאל או דאין הטומאה נחה יעו' (חולין ט) ותוי"ט שם ושם משנה ה' על ששה ספיקות שורפין התרומה וכו' וחכ"א ברה"י תולין וברה"ר טהור ועין שבת (טו ע"ב) בכל הסוגיא שם ומפורש דגם בתרומה ס"ט ברה"ר טהור: (ה) ובדין כ"ג שם בק' חה"פ האריך כת"ר בדין חמץ של י"ב שותפים שמכרו י"א מהם החמץ והאחד לא מכר והביא בשם בעל חפ"י לדון מכח ביטול ברוב ופקפק עליו והנה זה איזה שנים נשאלתי בדין כזה מק' נאדבורנא והארכתי בפלפול רב והבאתי הערה זו דביטול ברוב בשם החמד משה (סימן תמח) ותמהתי מהא דממונא לא בטל והבאתי מכמה מקומות בזה אך דכיון דישראל ביטל החמץ ושוב אינו ממונו א"כ שוב האיסור בטל ברוב ומ"ש התפ"י דבפסח הוי איסור באיסור דגם חמץ של עכו"ם אסור בפסח יש לפקפק דחמץ של עכו"ם עומד להיות מותר לאחה"פ ונקרא שם היתר עליו ככל דשיל"מ ואף דזהו רק מדרבנן מ"מ אינו מינו של החמץ של ישראל ממש כיון דוה עומד להיות מותר וזה נשאר באיסורו וכדאשכחן בר"פ כל הזבחים דפריך גבי נתערב שוה"נ וכדומה בבהמות דיתבטלו ברוב אף דבחיים כולם אסורים משום אמ"ה אלא דמ"מ עומדים להיות מותר בשחיטה אך בזה י"ל דשא"ה דאפשר לשחטן תיכף משא"כ הכא אבל הרי מצינו כה"ג (ביבמות לא) אשה בחזקת היתר לשוק עומדת לכשימות בעלה ומקרי עכשיו חזה"ת לדבר זה, אבל בגוף הדין עוררתי מאז דהנה הב"ח (סי' תלג) חידש דחצר המשותף לכמה בני אדם הוי כהפקר ובט"ו (סו"ס תמה) השיג עליו והנה המהריט"א בתוד"ר (סימן קלט) העיר די"ל דחמץ של שותפות ליכא ביה לאו דב"י דכתיב לך והביא (מחולין קלה) דבציצית אי לאו דכתיב בגדיכם הוי ממעטינן שותפות משום דכתיב כסותך לשון יחיד ואף דכתיב תשביתו לשון רבים יש לומר דהיינו שעוברים בעשה אבל לאו ליכא ומסיק דלרבנן דר"א דוקא בשותפות ישראל ועכו"ם אמעוט מתיבת לך אבל שותפות ישראל לא אמעוט ולשיטת הרשב"א גם שותפות דישראל אמעוט וע"ש מ"ש מדברי רש"ל וח"י בזה ובמ"ש שם מדברי המרדכי יעוין בברכי יוסף יו"ד (סי' רפו) מ"ש בזה ובדברי הט"ז והש"כ ואני הבאתי בזה מש"ס דבכורות לנו ע"ב) יהיה לך ולא של שותפות הרי דדריש במלת לך דממעט שותפות ועכ"פ שותפות עכו"ם י"ל דודאי אתמעט והוי בכלל אתה רואה של אחרים כיון דאינו כולו לך ועיין תמורה (יא ע"ב) לא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרים וע"ש בתוספות ד"ה התם והנה השאגת אריה (סימן עט) העלה דהיכא דעבר רק בעשה דתשביתו מותר לאחה"פ דבזה לא קנים ר"ש ואף דהפרמ"ג (סימן תמ) הביא בשם שו"ת פנ"י להיפוך כבר השיג עליו בשו"ת נט"ש (סי' ז) וקיים דעת השג"א לדינא ע"ש באורך אם כן י"ל דבנ"ד ממילא מותר לאחה"פ דלא עבר בב"י כלל רק בעשה ויש לדון לפמ"ש רש"י בחולין (קלה ע"ב) ד"ה ואב"א וכו' ואף על גב דמצאנך משמע ולא שותפות עכו"ם לא משמע להו מדגנך למעוטי של שותפות עכו"ם דדגן כמאן דפליגי דמי שהרי חולקין אותה במדה ע"ש ואם כן ה"נ בנ"ד אבל יש לומר דבכה"ג ששכרו אורענדא בשותפות הרי אי אפשר להם ליחלק זמ"ז כל זמן השותפות ודמי לשותפות צאן ומ"מ צ"ע די"ל דקרא לא אתי למעט חמץ שותפות דע"פ רוב עומד ליחלק וגם יש לפקפק לפמ"ש המחבר או"ח (סי' רמה) בשם הרשב"א בספר הבתים לענין בהמת ישראל ועכו"ם דעובר בשביתת בהמתו שאין לנו אלא מה שדרשו חז"ל ולפעמים דרשו רק למעט שאלה או שכירות וכדומה ע"ש ויעו' בשו"ת שו"מ ח"ב (סימן קעח) ותשו' מהר"מ שיק יו"ד (סי' קנח) בדין ריבית בכסף של שותפות ישראל ועכו"ם ואין להאריך יותר ולא באתי אלא להעיר יען כי הוא דבר חדש: (ו) ושם (בדין לט) האריך כת"ר בדין חטים הזרועים בקרקע יום או יומים קודם הפסח והביא דברי החת"ס ושו"מ והנה בשו"ת מהרי"א אסאד הביא בשם גדול אחד שהביא ממסכת שמחות פ"ו דאסור ג"י קודם הפסח אבל לפמ"ש בפי' נחי"ע שם לפרש בע"א אין ראיה וע"ע בשו"ת שיבת ציון (סימן ט) והנה במה שהביאו מדברי תה"ד ונה"כ ודג"מ (סימן רצג) דלדידן קליטה ב' שבתות הנה אני תמה על כולם שלא הביאו דברי הירושלמי (פ"ב דכלאים ה"ב) היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים וכו' עד כמה היא מזרעת (ופי' הפנ"מ כמה ישהו הזרעים בארץ עד שיופסדו) עד שתהא בארץ ג' ימים במקום הטינא (בקרקע לחה) אבל לא במקום הגריד בעיא היא יותר ותני כן מקצת היום ככולו במקום הטינא וכו' יעו"ש הרי דבמקום הלח נפסדים ומתקלקלים בארץ בב' ימים ומקצת יום ג' ובמקום וזמן היובש וגריד צריך זמן יותר ועיין רמב"ם וראב"ד (פ"ב מכלאים הי"ג) ומוכח דמ"מ נפסדת בג' ימים או דיש לחלק בין הרכבת אילן לזריעת חטים ובאמת דבפסחים (נה) מחלק גם ר"י בין מקום טיט למקום גריד אך דהתם לענין קליטה לא קי"ל כוותיה אבל נראה ברור דמ"מ מפסדת ומתלעת:

ז ובחיו"ד (סי' ג') בסוף התשו' הביא הדר"ג דברי הנוב"י דאין לגזור היכא דהוי רק ספק איסור והביא בשם הפרמ"ג להיפוך ולענ"ד הדבר מבואר בתוספות פסחים (נו ע"ב) ד"ה מחלוקת וכו' ובירושלמי דסו"פ פריך במה אנן קיימין וכו' אלא במה קיימין בסתם פי' דבסתם ל"ש למיגזר שמא יעלה ויתלוש אלא דוקא בנשרו ודאי ביו"ט ומפורש כדעת הנוב"י אבל נראה דתלוי בפלוגתת ר"ת ותוס' זבחים (דף עא) בדין עדר שנתערב בו שה אחד ספק דרוסה דפסק ר"ת דשרי משום דכל דפריש מרובא פריש והתוס' חלקו דיש לאסור גזרה שמא יקח מן הקבוע הרי דס"ל להתוס' שם דגם בספק שייך גזרה לדעת ר"ת נראה דהוא מטעם הנ"ל דבספיקא לא גזרינן ועי' בפת"ש יו"ד (סי' קי ס"ק ו) בשם רדב"ז והמעיין בגוף התשו' ימצא דהוא הכריע בזה כדעת ר"ת מטעם ס"ס ולפמ"ש גם בלא טעמא דס"ס יש להקל וכדמוכח מירושלמי ותוס' דפסחים הנ"ל:

ח ובחיו"ד שם (סימן ח) בדין יצאו המים דרך פי הטבעת על ידי דוחק אדם שישב עליו ונשחטה כך והנה ודאי מחשש ריסוק אברים צריך בדיקה אבל הדר"ג העלה דגם בהלכה ד' אמות כראוי טרפה בזה כדעת מהרש"ל באו"ש שהובא בשפ"ד (סי' מו ס"ק ט) ובאה"ט שם והביא ראיה דפשיטא דמתניתין מיירי בע"כ שנקרע הבטן ויצאו שם ולא ביצאו דרך פי הטבעת מדנקט יצאו ב"מ ולא נקבו וקשה פשיטא דנקבו טרפה א"ו דמיירי בנקרע הבטן ולכן צריך לראות ולידע שלא נקבו עכ"ד, והוא תמוה דגם ביצאו דרך פי הטבעת ודאי צריך בדיקה לידע אם לא נקבו ולכן נקט ולא נקבו להשמיענו דצריך בדיקה לידע שלא נקבו וכ"ה בפר"ת סימן זה (סוס"ק ד) וזה לשונו ונ"ל דכל שיצאו מעים בעי בדיקה דלמא נקבו ממה שדקדק רמב"ם וז"ל ב"מ שיצאו לחוץ ולא נקבו אמאי הוצרך לומר ולא נקבו אלא לומר דעלולים לנקיב נינהו ונ"מ דצריך בדיקה עכ"ל ובאמת שצ"ע למה ליה לדקדק מלשון רמב"ם ולא מלשון המשנה דנקט כן ונ"ל להביא סמוכין לדקדוק זה מדברי הרא"ש פא"ט (סי' יג) שכתב בההוא ריאה דאגליד כאהינא סומקא כשרה כתב בה"ג והוא דלא נפקא זיקא מתוך לשונו משמע דבעי בדיקה וכו' ע"ש הרי שהוכיח מלשון כזה דבעי בדיקה אבל אין להוכיח מזה שיצא דרך הכרס דוקא, ומ"ש הדר"ג ראיה מדהביא סמוך לו מעשה דהאי ארמאה י"ל דבא להשמיענו דכל שנכנסו מאליהן חזקה שנכנסו כסדרן וא"צ בדיקה כמ"ש הב"י ועיין בד"ח על הרא"ש (אות רעו) שכ"כ להדיא דמכאן מוכח ד"ז וגם י"ל דרבותא קמ"ל דגם בכה"ג שיפקע הכרס ואיכא ריעותא אחרת אפשר שיוחזרו מאליהן ובאמת דלפמ"ש ר"ת דאין למדין טרפות דבהמה מטרפות דאדם דאית לי' מזלא צריך עיון איך אפשר ללמוד מכאן דין זה:

והנה בחג"ש על הלבוש (ס"ק ח) הוכיח מדנקט הלבוש ב"מ שיצאו לחוץ ולא נקבו כשרה וכן אם הוחזרו מאליהן כשרה וכו' וז"ל משמע אף דעדיין המה לחוץ ולא הוחזרו כשרה ובאמת דין זה לא נתבאר בב"י וש"ע ודעת עצמו הוא עכ"ל, וגם בד"ח על הרא"ש פא"ט (אות רעד) העתיק לשון רמ"י שם וכתב עליו וזה לשונו וס"ל דהא דאמרינן בגמרא ל"ש אלא שלא הפך בהן ה"פ שלא החזירן בידים אלא שנכנסו מאליהן וא"נ שלא נכנסו כלל ועדיין הם מבחוץ אבל הפך בהן כלומר שהחזירן בידים וכו' עכ"ל, הרי שכתב בפשיטות דכל שהם עדיין מבחוץ כשרה וראיתי במחב"ר לסימן זה שכתב וז"ל כתב בחג"ש דגם בעודן בחוץ בשעת שחיטה כשר ונראה בעיני דהדין דין אמת פשוט ומוסכם ובכלל מאי דתנן יצאו ב"מ לחוץ ולא ניקבו הוא והיינו ששחט בעוד המעים בחוץ עכ"ל וז"ל הרוקח סימן תג (אחר שמנה דיני טרפות בעוף) יצאו ב"מ אם נקבו טרפה ובסימן תה ואלו כשרות בעוף וכו' יצאו ב"מ ולא ניקבו ולא הפך בהן וכו' ומדלא נקט כלל שהוחזרו נראה ג"כ דגם בהיותן בחוץ כשרה וגם מלשון רמב"ם פ"ו מה"ש שהובא בבית יוסף מוכח כן וז"ל הר"מ בפיה"מ ומ"ש יצאו ב"מ כשרה ע"מ שלא ישתנה סדרן ר"ל שלא יהפכו בידים ולא נתקנו שכל זמן שעושין כן הרי הוא טרפה לפי שא"א חזרתן עכ"ל וגם מלשון הש"ס עצמו דמפליג דל"ש אלא שלא הפך בהן אבל הפך וכו' והול"ל דגם בלא הפך ל"ש אלא שהוחזרו אבל לא הוחזרו טרפה ומכש"כ בהיפך בהן וכה"ג הוכיח ביש"ש (סי' צח) לדחות דברי הרשב"א שפסק דגם בלא יצאו לחוץ ונתהפכו טרפה וכתב היש"ש דמדנקט ל"ש אלא שלא היפך וכו' ולא נקט ל"ש אלא שלא נתהפכו אבל נתהפכו טרפה וכ"ש היפך בהן ובע"כ משום דלפעמים בנתהפכו מאליהן כשר וכגון שלא יצאו לחוץ ונתהפכו בפנים יעו"ש ומזה יש לדחות גם מ"ש בשו"ת טוטו"ד מה"ת (סימן קנו) וגם כת"ר דהרש"ל מפרש דהש"ס מיירי ביצא דרך הכרס דוקא ולא ביצאו. דרך פי הטבעת והנה מלבד מ"ש הדר"ג בעצמו שמדברי הב"י שתי' הא דנקט לה בעוף משום דשכיח בעוף שיצאו ב"מ והיינו כמ"ש בס' תפי"ש דשכיח על ידי הטלת ביצים וזה ודאי דרך נקב הטבעת דאי בדרך סירוס מ"ש עוף מבהמה ועי' (ב"מ צ) אף גם מהש"ס עצמו מוכח דאיך לחלק בזה דא"כ הול"ל ל"ש אלא שיצאו דרך כרס אבל דרך נקב התחתון טרפה וגם מסתימת הש"ס וכל הפוסקים שלא הזכירו חילוק זה כלל ובפרט מדברי הלבוש וד"ת שכתבו דבעודן כן כשר ולא הזכירו לחלק בין אם יצאו דרך הכרס או לא מוכח ודאי דלא ס"ל כהרש"ל ולכן נראה שצדקו דברי השפ"ד שהעתיק בדברי רש"ל דמיירי שהוחזרו והיינו בהוחזרו על ידי אדם וכמ"ש גם בזל"א הספרדי (אות ט) לסי' זה בשם שער המים שביאר כן דברי רש"ל והכונה דבכה"ג שהנקב צר אם החזירן בסתמא חיישינן להיפוך ולא אמרינן דגם המצוין אלו מומחין הן או דגם באומר ברי לי ל"מ בכה"ג וכן ראיתי בשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד (סימן נח) שהאריך להוכיח כן וע"ש שכתב דרש"ל ס"ל דל"מ בזה אמירת ברי ואינו נאמן נגד הרוב וכבר נחלקו בזה רבים אי מהני ברי נגד הרוב ודעת הט"א לר"ה כ' ופרמ"ג (סימן א) והמקנה לקידושין שאין ע"א נאמן נגד הרוב ואף דלגבי עצמו לכ"ע מהני ברי כמ"ש הרשב"א ומהרש"א יבמות פ' הא"ר מ"מ אינו נאמן לגבי אחרים לשי' כמה פוסקים ויש להעיר ביה מהתוס' חגיגה (יד ע"ב) ד"ה בתולה דאי דשמואל לא שכיח אינה נאמנת וגם בבדקו ע"פ חביות חיישינן שמא לא בדקו יפה ע"ש ועכ"פ י"ל דהרש"ל סובר כן ולכן אף שבדברי רש"ל עצמו במה שביאר הוראת מהר"א הספרדי לא נקט הוחזרו מ"מ דחיק ומוקי אנפשיה שלא יהיו דבריו נגד כל הפוסקים שלא הזכירו חילוק זה וכבר כ' הרשד"ם חאה"ע (סימן קכד) בשם הרא"מ ורי"ן חביב ז"ל דכל דין וחילוק חדש שלא הזכירוהו הפוסקים ש"מ דלא ס"ל כן ועיין בכללי הכנה"ג (אות ו ואות סח) שהביא כן בשם הראנ"ח ועוד כמה גדולים ואם כן אי נימא דהרש"ל מיירי גם בלא הוחזרו נראה מכל הפוסקים דלא ס"ל כן ועיין בתשו' מהר"מ שיק הנ"ל (סימן סא) עוד בזה שהסכים לדעת בעל תפי"ש על המשניות דבכה"ג הוי בכלל אי בדרי ליה סמא דחיי דאפשר שיתרחב הנקב בטבע או גם בלא ריחוב אפשר שיוחזרו מאליו וכמ"ש הפר"ת דאם הוחזרו מאליהן כשר ובע"כ דמשכח"ל שיהיה כן והגם שראיתי בס' עצי לבונה ושו"ת חסל"א (סימן כא) ושו"ת ב"ש (סימן צג) שפלפלו הרבה בדין זה והעלו להחמיר (יעו"ש בחסל"א שהעיר גם כן בקושית הדר"ג מש"ס דזבחים ויעו"ש במ"ש ליישבו) הנה אחרי שהרב בעל שעה"מ ומחב"ר ותפי"ש ור"מ שיק מקילים בזה ולענ"ד כ"ה דעת כל הראשונים ואולי גם הרש"ל עצמו מודה בכה"ג לכן במקום הפ"מ המקיל לא הפסיד וע"ע בשו"ת מגדול השן (סימן מז) בזה ג"כ להקל, ואולם הנה יש להעיר בענין זה בדבר חדש לפמ"ש התוס' במנחות (דף ע ע"א) בד"ה ביצי נבלות עוף טהור וכתב ור"ת מצא בספר ר"ג מעי נבלות עוף טהור מקצתה בחוץ וכו' שדרך העוף סמוך למיתתו חולה ויוצאין מעיו לחוץ וקאמר שבפנים מטמאין בגדים בבית הבליעה וכו' ע"ש א"כ ביצאו מעיו לחוץ יש ליחוש שמא היא חולה מסוכנת כיון שדרך העוף להוציא מעיו סמוך למיתה ולכן צריך לדקדק בסימני הפרכוס וכדומה גם נסתפקתי בדין יצאו המעים והוחזרו באופן שכשר אם המעים אסורים משום בשר שיצא חוץ למחיצחו דחלל הגוף הוא מחיצת האברים הפנימים וצ"ע בזה: (ט) ובחאה"ע (סימן א) האריך בדין פ"ד ע"י חולי בפלוגתת הרמב"ם ושאר פוסקים ע"י חולי דינו כבידי אדם הנה בתשו' אחד להרב בד"ק ליטיוויסק פלפלתי הרבה בענין זה ועוררתי בדבר חדש דיש לומר דד"ז תליא בפלוגתא דאמוראי בש"ס דב"מ (קז ע"ב) והסיר ד' ממך כל חולי אמר רב זו עין הרע רב לטעמיה וכו' צ"ט מתים בע"ה ושמואל אמר זה הרוח וכו' הכל ברוח וכו' ר"ת אמר זו הצנה דאר"ח הכל ביד"ש חוץ מצנים וכו' ועיין (בגיטין ע) שחט בו רוב שנים וכו' בביתא דשישא ועי' תוס' שם ובשבועות (לד) ורמב"ם וראב"ד וכ"מ פ"ה מרוצח ומג"א (סי' קכח ס"ק נב) בשם מרדכי וע"ע באס"ז ב"ק (כו ע"ב) בשם רשב"א ולשיטת תוס' ורשב"א ורמב"ם לא תלינן בזיקא אלא לענין גלות ולא במזיד אבל היינו בשחטו ממש משא"כ בסתם חולי ועיין סוכה (לו) נולדו באתרוג סימני טרפה מהו וכו' התם לא שליט אוירא והדר בריא וכו' וכ"ה בחולין (מו ע"ב) גבי אוזן בכור דשליט ביה זיקא לא הדרא בריא וכו' ומוכח דבכל כאב חיצוני עיקר הקלקול ע"י הרוח יעוין בירושלמי דשבת מבואר דגם שמואל ס"ל כר"ת דבצינה ומסיים עלה ורבנן אמרו צ"ט מתים בפשיעה ואחד ביד"ש וכפי הנראה מזה הוציא רמב"ם הלכות דעות דרוב חלאים באים על ידי פשיעת האדם והביאו גם כן הבית מאיר אבל לא הראה מקורו ולענ"ד מקורו מהירושלמי הנ"ל וע"ע במד"ר (מצורע פט"ז) ולפי זה נראה דלרב דאמר בעין הרע ודאי מקרי ביד"א כדאיתא (בב"מ ל) דמיקלי קלי לבגד ובש"ס (דב"ב ס) ונמוק"י וחו"מ (סימן קנד ס"ג) בהג"ה דהוי היזק בידים וה"נ באדם ועיין בעקדה פרשת תזריע ומפרש שם כמה עובדות נפלאות בענין היזק ע"ה שנתאמת על פי חכמי הטבע ואף שראיתי בתוס' ר"י החסיד לברכות כתב בהאי דבני יוסף לא שליט בהו ע"ה והקשה דא"כ אמאי לא היו יותר מכל השבטים כיון דצ"ט מתים בע"ה ותירץ דאם לא היה מזדמן להם ע"ה היו מתים בגזירת המקום בתולי אחר ביד"ש ע"ש אבל גם לפי דבריו אותם שנחלו ומתו על ידי עין הרע ודאי דמקרי ביד"א ובפרט היכא דאינו מת רק הוא חולה וגם לרבנן דהירושלמי דצ"ט מתים בפשיעה ודאי דלדידהו כל חולי מקרי ביד"א ומזה יל"ע בדברי רמב"ם גופיה דס"ל דחולי הוי ביד"ש ובהלכות דעות כתב בעצמו דרוב חלאים בפשיעה ומצאתי בתב"ש (סי' לו ס"ק עה) שהעיר מהא דצנים פחים ותירץ דלרמב"ם בעינן דומיא דממזר שיהיה ע"י מעשה בגוף האדם ואכתי לא הונח מירושלמי הנ"ל דבאים על ידי פשיעת האדם אבל למ"ד ע"י הרוח שפיר י"ל דמקרי בידי שמים וגם במה שהעיר רו"מ הדר"ג על הב"מ בדין נתמסמס קצת מהא דלא קי"ל כמ"ד דכל העומד לבצור ולגזוז כגזוז דמי גם אני העירותי שם בזה והבאתי מהא דידות הכלים שפסקו הרמב"ם והרא"ש דאין חוצצין ובמרדכי פ"ב דשבועות ותוספות (סוטה כה) מבואר דר"מ לטעמו דהעומד ליבצר כבצור דמי ועיין חולין (עג) ותוספות ורשב"א ובתו"ח שם ובר"ש סוף פ"י דמקואות וגם הבאתי מהא דפט"ו דאהלות מ"ח שהביא גם כת"ר וגם הבאתי מהא דפכ"ט דכלים משנה ת יד מגריפה וכו' ובר"ש שם בשם תוספות מחלק בין עתיד לגוד וגם פלפלתי בהש"ס (דזיר נא) גבי שער המת העומד ליגזז ובדברי שעה"מ פרק ד מגירושין ופרק ה מטוען ואין עת להעתיק יותר:

כ"ד ידידו הדו"ש כאה"ר וא"ע מכבדו כרוב גדולתו שלום מרדכי הכהן אבד"ק ברעזאן:

תוכן העניינים

שות באר משה (ירושלמסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה