אור ברסלב

שות באר משה (ירושלמסקי)· רבי משה נחום ירושלימסקי

ח"א סימן נד

ח"א סימן נג

לכבוד הרה"ג הצ' חו"פ וכו' מהרפ"מ שליט"א גיסו של הגאון עיר וקדיש צי"ע מרן מגוד שליט"א. בדברי דש"י בכורות (לג ע"ב) ומענין לענין בכמה סוגיות בש"ס ורמב"ם ואם שנים ערכו או לשו בחימוץ אי חייבים. (א) ע"ד אשר בדיק לן מר ליישב קושיתו ברש"י בכורות (לג ע"ב) ד"ה הכל מודים שפי' דהמחמץ אחר מחמץ כגון אם לש אחד בחימוץ ואפאה אחר שניהם חייבים כו' ולמה לא פירש באיש אחד שלש ואח"כ אפה חייב גם על אפיה, ואין לומר דאי איתא דחייב בזה ה"ל להש"ס לומר דחייב ב' דהא במנחות (נו א') פירש"י על הא דעריך חבריה ויהיב ליה ואפה שחיוב האופה ב' משום דגמר עריכה בשעת אפיה זתד"ק, ונלפע"ד לומר בזה על פי דברי התוספות מנחות (נה ע"ב) ד"ה אף אני שהקשו אי דאתרו כו' אפילו אפה ואפה נמי ואי דלא אתרו אלא חדא התראה אמאי חייב ומסקי דאפילו בהתרו על כל אחד ואחד אצטריך קרא משום דכבר נפסלה כו' קמ"ל דהכא חייב מאחר דליכא אלא פסול של חמץ דמרבינן מהכא מחמץ אחר מחמץ שהוא חייב יעו"ש, ואם נעמיק בזה תיקשי לפי סברת התוס' דעיקר קרא דלא תאפה אתי לרבות דמחמץ אחר מחמץ חייב אף דכבר נפסל א"כ איך נפרנס דברי הש"ס שם לעיל (נג א') ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו בעלמא ואיפסולי לא מיפסלא ומסיק הש"ס כדתניא מצה יכול מצוה ת"ל תהיה הכתוב קבעה חובה ולפ"ד התוס' ל"ל קרא לעכב ואיך ס"ד דאיפסולי לא מיפסלא הא מקרא דלא תאפה דאתי לחייב על כל מעשה חימוץ בעצמו אף שכבר נפסל ממילא מוכח דאיפסולי מיפסלא, אכן באמת כל קושיא יש לה תירוץ וע"פ קושית התוס' אין הכרח גמור לזה דאפסולי מיפסלא, ולולא דברי התוס' דהכא יש ליישב קושיתם לאידך גיסא דאצטריך קרא לחלק ולחייב על כאו"א אפילו בהתראה אחת והא דהקשו התוס' אמאי חייב ניחא ע"פ שיטת התוס' בעצמו מכות שם (כ ע"ב) דהיכא דגלי קרא לחלק מחייב אכל חדא אפילו בהתראה אחת יעו"ש ד"ה לא צריכא ודוק, ועפ"ז שוב אין הכרח להא דכבר נפסלה ושפיר ס"ד דלא תאפה למיקם גברא בלאו בעלמא לולא קרא דתהיה דקבעו חובה: (ב) ואדאתאן להכי י"ל לפע"ד דאדרבא משום הך סוגיא דהכא (נה ב') מה אפייה מיוחדת יש הכרח להאי קרא דלעכב ומשום זה הוא דהקשה הש"ס לעיל (נג א') ואימא כו' למיקם גברא בלאו כו' בהקדם דברי הירושלמי פסחים (פ"ה ה"ד לא ע"א) תני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי התורה קראת אותו בחי כו' המחמץ את הפסולה אית תניי תני חייב אית תניי תני פטור א"ר חסדא מ"ד חייב בשנפסלה מחמת חמוצה מ"ד פטור בשלא נפסלה מחמת חמוצה (יעו' ג"כ בתוספתא פ"ו דמנחות ה"ה ואכמ"ל) ויש להאריך קצת בביאור דברי הירושלמי אבל כבר ביאר דברי הירוש' מרן המשנה למלך (פרק א' מהלכות קרבן פסח הלכה ה) ועכ"ז אין המשך לכאורה בלשון הירושלמי ובסוף דבריו מסיק דמשמע מהירושלמי דמסברא השוחט על החמץ נפסל הזבח כיון דעבר אהורמנא דמלכא אי לאו דגלי קרא שקראו זבח אף לאחר ששחטו על חמץ ועפ"ז הקשה מש"ס דמנחות (הנ"ל נג א') דמתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ כו' ואיפסולי לא מיפסלי ותירצו מצה תהיה הכתוב קראו חובה הרי דאצטריך קרא וכו' יעו"ש דהעיר עוד מש"ס (מנחות לקמן נט) לא ישים עליה שמן ואם שם פסול יכול לא יתן עליה לבונה ואם נתן פסול ת"ל כחטאת יעו"ש במלמ"ל (ובשער המלך מ"ש לחלק בין קדשים לשאר דברים והנה מלבד דבדברי המים חיים ממרן הפר"ח פסחים (סג א') בתוס' ד"ה השוחט מבואר היפוך דבריו יש לפלפל עוד בדבריו לסתור ולבנות ואכמ"ל): (ג) ולפע"ד הגם דבאמת קשה לפרש דברי הש"ס דעיקר קרא דלא תאפה אתי לרבות מחמץ אחר מחמץ א דכבר נפסל וכמש"ל (דפשטות לשון הש"ס דפריך אח"כ ואימא אפייה דפרט בה רחמנא ליחייב חדא כו' גם כן משמע דאין הפירוש כך כמובן) ובודאי שטחת לשון הש"ס נראה דלעשותן שמות מחולקין קא דרשינן מה אפייה מיוחדת כו' (וכעין דאמרינן גבי לחם קלי וכרמל בסוגיא דכריתות (ה ע"א) יעוין ברמב"ם (פ"י מהמ"א הלכה ג) וברדב"ז שם הנדפס מכתיבת יד) ועכ"ז מדקא מרבינן דהלש ועורך ומקטף ואופה חייב על כולהו אע"ג דנתחמץ בעשיה א' ממילא שמעינן מזה דמחמץ אחר מחמץ חייב נמצא דעל פי סוגיא דהכא פריך (לעיל נג) ואימא לא תאפה כו' למיקם בלאו בעלמא דודאי מצד הסברא הייתי אומר כיון דעבר אהורמנא דמלכא מיפסל ג"כ) (וכשטת הירושלמי) אבל הכא דמחמץ הפסולה פטור (מדכתיב אשר תקריבו לה' כשרה ולא פסולה לקמן נז א') ועכ"ז מחייבין הכא על כל עשיה ועשיה דממילא מבואר דחייב אפילו אחר חימוץ ומשום זה הוא דנימא דלא תאפה חמץ למיקם בלאו אבל לא מיפסלא אי לאו קרא דתהיה אבל השתא דכתיב מצות תהיה דהכתוב קראו חובה ומיפסל מחמת חימוץ ובכל זאת מחייב אחר חימוץ בע"כ דיש חילוק בין נפסלה מחמת ד"א ובין נפסלה מחמת חימוץ וכדמחלק בירושלמי (וכן הא דאמרינן לקמן קש ב') לא ישים עליה שמן מצד הסברא בעצמה הייתי אומר דפסול אם שם ועבר אהורמנא דרחמנא ומה דמצריך מיעוט דהיא משום דקמרבי גבי לבונה מכי חטאת דמקרי חטאת ומכפרת יכול אף בשמן כן ת"ל היא ודוק) ועפ"ז עשינו שלום בין התלמודים ושטת ש"ס דידן וירושלמי שיטה אחד הוא, ויש לומר גם כן על פי דברינו המשך בדרך החידוד קצת בדברי הירושלמי הנ"ל התורה קראת אותו זבחי (ואל"ה הייתי אומר דפסול משום דעבר אהורמנא דמלכא) א"ר מונא אלולי דתניתא חזקיה מצינו דבר פסול וכו' (בתמיה דאי לאו קרא דזבחי הייתי אומר דפסול כנ"ל וקאי ג"כ אדלמטה המחמץ את הפסולה) אית תניי תני כו' (היינו דגם שם מצד הסברא בלאו קרא י"ל דפסול כשעובר אהורמנא דמלכא אלא דתמוה מצינו דבר פסול וחייבין עליו בתמיה הא תניי תני דפטור מאשר תקריבו לה' ומשום זה הוי אמינא לומר דבזה קאי רק בלאו אי לאו קרא דתהיה דקבעו חובה דמוכח דמיפסל) ומ"מ תני ג"כ דמחמץ אחר פסולה (היינו מחמץ) חייב ותניי תני ג"כ דפטור מאשר תקריבו לה' אר"ח מ"ד חייב כו' היינו דבע"כ יש לחלק בין נפסלה מחמת חימוצה ובין נפסלה מד"א וכדמסיק בירושלמי:

ד והנה ע"פ המשך דברינו דעיקר קרא לעשותן שמות מחולקין וממילא שמעינן מינה דמחמץ אחר מחמץ ג"כ חייב (וע"פ קושית התוס' הנ"ל) מיושבין שפיר דברי רש"י דבאמת פשטות לשון מחמץ אחר מחמץ מורה יותר כדברי כת"ר דאפילו באיש א' שלש ואח"כ אפה יהיה חייב גם על אפייה ולא עוד דאפילו בלש אחר לש ג"כ יש מקום לומר דחייב (וכמו שנסתפק בזה גם כת"ר דיהיה כמעלה בחוץ וכו' יעוין מש"ל אות ה א ואי נפרש מחמץ אחר מחמץ בפשיטות שהניח שאור על גבי עיסה ונתחמצה וחזר והניח שאור וחמצה עוד חייב א"כ יהיה מא"מ אותו אופן ממש דמסרס אחר מסרס ומטיל מום בבעל מום דקאמר התם בש"ס ועכ"ז כיון דעיקר קרא דלא תאפה אתי לעשותן שמות מחולקין וקאי בענינים מחולקין אלא דממילא מוכח ג"כ מא"מ וכמש"ל אם כן בדברי רש"י אלו (דבכורות לג) יש מקום קצת להעמיס כונה זו דמחמץ אחר מחמץ בכ"מ חייב ומ"ש כגון כו' היינו כמו שאמרו מקרא דלא תאפה דחייב אכולהו אף דממילא כבר נתחמצה בעשיה הראשונה כן חייבים במא"מ בחימוץ שני בכל אופן שיהיה (יעוין בפ' רבינו גרשום מנחות (נו ע"ב) שכתב מחמץ אחר מחמץ היינו אופה אתר עורך וכן בר"ג שם בבכורות במא"מ כתב היינו אופה אחר מחמץ שבאפייה מיגמרא מלתא דחמץ ופשטות לשונו י"ל ג"כ דמפרש אפילו באדם אחד וכמ"ש הדר"ק) וכ"ז ניחא בדברי רש"י אלו דבכורות אבל מה נעשה בדברי רש"י מנחות שם (נו ע"ב) שכתב להדיא במא"מ במנחות כלומר כל המסייעין בחימוץ כגון עורך אתר הלש וכו' כולם חייבים א"כ מבואר דמפרש מא"מ בשני ב"א ושני עשיות, וגם בעיקר הדבר דלעשותו שמות מחולקין קאי קרא אכתי תקשי קושית רו"מ דגם לזה א"צ גופים מחולקים ואפי' באיש א' יהיה חייב על כל עשיה בפני עצמו אבל לפמש"ל (אות א) בקושית התוספות י"ל דרש"י בעומק דבריו מטמין ברמז ליישב קושית התוספות דכיון דר' יוחנן הביא על הא דמא"מ קרא דכתיב לא תאפה חמץ ולא תעשה חמץ דנלמד מזה הא דשמות מחולקין וקשה קושית התוס' (שם נה ע"ב ד"ה אף) אי דאתרי אכל חדא וחדא אפילו אפה ואפה נמי כו' ואי דלא אחרי בה אלא חדא התראה אמאי חייב דמ"ש לעיל (אות א) ליישב דמיירי בחדא התראה וכו' ניחא לשטת התוס' בעצמו מכות שם (כ ע"ב) אבל לפי שטת רש"י שם ד"ה ואותבינהו דס"ל דדוקא בב"א מחייב חמש (דכיון דבבת אחת קא עביד מה חזית דחיילא התראה אהאי אצבע טפי מהאי) אבל בזה אחר זה אע"ג דגלי קרא לא מחייב אלא אקמא דהתראה קיימא עליה יעו"ש (וכן היא שטת הרמב"ם פי"ב מהלכות עכו"ם הט"ו יעו"ש) אם כן היכי משכחת לה בחדא התראה שיהיה חייב על כל אחד ואחד ולזאת מתרץ רש"י במתק לשונו כגון אם לש א' בחימוץ ואפאה אחר כו' והיינו דבגופים מחולקים אף בהתראה אחת של לאו כולל דלא תעשה חמץ העשיות מחלקות דחייב כאו"א וכ"נ ממקור דברי הש"ס שהוא בחו"כ ויקרא דיבורא דנדבה (פרשה יב פ"ג) לא תעשה חמץ יכול לאו אחד לכולם ת"ל לא תאפה חמץ אפייה בכלל היתה וכו' אף אני ארבה לישתה ועריכתה וכל מעשה ומעשה שיש בה לחייב עליו בפני עצמו וכתבו שם מפרשי התו"כ (יעוין בעז"כ שם (אות יג ח"י) והחוה"מ סי' קלד) יכול לאו אחד לכולם ואם התרו בו אל תעשנה חמץ והוא לש וערך ואפה אינו לוקה אלא אחת לחייב עליו בפני עצמו והלכך אם התרו בו לא תעשנה חמץ והוא לש וערך וקיטף ואפה לוקה ארבע מלקות יעו"ש וזה שחידש רש"י במתק לשונו לשטתו דבגוף א' אפילו בעשיות מחולקות לא מחייב בהתראה אתת דלאו הכולל דלא תעשה אלא בגופים מחולקים אפילו בהתראה אחת דלא תעשה מחויבים המה על כל מעשה ומעשה שיש בה (יעו' ברמב"ם (פ"ד מה' שגגות ה"ד ופ"ה ה"ג) ותוס' קידושין (עז ע"ב) ד"ה הרי וריטב"א שם ד"ה הרי ותוס' (כריתות טו) ד"ה הרי ורש"י ותוס' בסוגיא דחדא מיהו לקי פסחים (מא ע"ב) ומנחות (נח) ובריטב"א קידושין (עז ע"ב) ד"ה אמר ובס' דברי אמת קונטרס ו' (סט ע"ד) ודוק) ואם כן כיון דמחייבים גם על מעשה שניה אף שכבר נתחמץ ממילא מוכח דמא"מ חייב בכל מקום והיינו אפילו באדם א' אם היה התראה על כל חדא וחדא דזה פשיטא וא"צ לפנים וכמש"ל וכן יש להביא סעד מא' מהראשונים ה"ה המאירי שבת (קיא) ד"ה בכור שכתב דהמחמץ אחר מחמץ חייב ר"ל שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחימוץ ואם לש א' בחימוץ ואח"כ בא הב' וערכה בחימוץ וכן הג' ואפאה בחימוץ כולם חייבים שכתב לא תאפה חמץ אפייה בכלל היתה למה יצאה לחייב עליה אפילו בפ"ע ודינה כמסרס אחר מסרס שחייב אע"פ שלא הועילו מעשיו על הדרך שבארנו עכ"ד, ומבואר אחרי התבוננות שהאיר עיני בדבריו הקצרים לקלוע אל מטרה אחת שכתבתי דכיון דיצא לחלק א"כ בג' ב"א מחולקים חייבים כולם והיינו אפילו בהתראה א' דאיסור עשיית חמץ ואם כן ממילא מוכח דכל עשיה נאסרה בחימוץ אפי' אתר חימוץ:

ה אמנם כן מש"ל בשיטת רש"י דבגוף א' לא קמחייב בהתראה א' אבל בשני התראות פשוט דחייב על כל אחד ואחד אכתי יש להסתפק אי דוקא בעשיות מחולקין כגון לש ועורך וכו' אבל לש אחר לש איך דינו (אפילו בב' התראות) וכחו שנסתפק בזה גם רו"מ דלמה לא יהיה חייב גם לש אחר לש. או דנימא דוקא מעשה חדש וכדפרש"י כל המסייעין כו' ולפע"ד יש מקום לומר בשטת רש"י כיצד השני דאף דלרבותינו בעלי התוספות פשיטא להו אי אחרו אכל חדא וחדא אפילו אפה ואפה נמי כמו אל תשתה ואל תשתה מ"מ בדעת רש"י נראה לחלק דדוקא שם דכל שתיה ושתיה היא שתי' נוספת בפ"ע והתראה שניה משא"כ הכא דלולא הריבוי לא היו מחייבין בחימוץ אחר שכבר נתחמץ ונפסל והיה דומה לנפסל מחמת דבר אחר וא"כ אף שנתרבה דמחמץ אחר חימוץ מכבר גם כן חייב די לומר במעשה חדש ולא במעשה זו ממש שכבר נפסל וכזה כתב ג"כ השער המלך (פ"א מהלכות קרבן פסח ה"ה) יעו"ש שכתב בתוך דבריו וכן נמי המחמץ אחר מחמץ דחייב התם נמי מיירי בפעולות חלוקות וכמ"ש רש"י וכו' כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך וכו' (יעו"ש וברמב"ם (פ"ט מהק"פ ה"א ופ"י ה"ד) ובירושלמי פסחים סו"פ כיצד צולין ודוק) ואם תומה היא נבנה עליה טירת כסף להבין עפ"ז שטת רש"י בסוגיין דמנחות (נו ע"א) הא דעריך הוא ואפה הוא (תו לא מחייב אעריכה באפייה) הא דעריך חברי' ויהיב לי' ואפה (חייב שתים א' על עריכה וא' על אפייה) יעו"ש ובתוס' ד"ה אפאה וכל הלומד עומד משתומם דממ"נ אי אתרו בו גם אעריכה דבשעת אפייה אמאי לא מחייב תרתי (מידי דהוי אמרו לו אל תשתה וכו' וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה אף) אפילו עריך הוא תחלה ואי לא אתרו ביה רק אאפייה לחוד א"כ גם בעריך ליה חבריה לא מחייב איהו אעריכה כיון דלא אתרו בו אעריכה וכבר תמה כן הגאון הקדוש במים קדושים שם בתוס' ד"ה אפאה וסיים ויש ליישב ולא ביאר תירוצו ולפמ"ש לעיל א"ש דרש"י לשטתו דבמעשה א' כיון דכבר נפסל לא מחייב אפילו בשני התראות וא"כ ה"נ מיירי דאתרו אכל חדא וחדא ומ"מ אעריכה היכא דכבר ערך אינו חייב כיון דאין כאן פעולה חדשה מה שאין כן כשלא ערך הוא חייב באפייה אעריכה ואפייה כיון דאתרו אכל חד ואיכא שני פעולות ושני שמות באפייה כמ"ש רש"י דאפייה הוא גמר עריכה כמובן והא דחייב אעריכה אע"ג דחייב חבריה אעריכה שכתב רש"י (שם ד"ה ערך חבריה) בלשונו הזהב הוא חייב נמי עלה כדאמר כו' להביא מחמץ אחר מחמץ עכ"ד אע"ג דהר רק פעולה אחת מעריכה י"ל דרש"י חידש בזה דגם מעשה אחת מעריכה שעשו שני אנשים הוי כפעולה חדשה (והוא בכלל מא"מ) וחייבים שנים בשני התראות והא שכתב לקמן גבי הכל מודים על קרא דלא תעשה כגון עורך אחר הלש כו' היינו דאפילו בפעולה חדשה אינו חיוב בהתראה חדא דלא תעשנה חמץ אלא בגופים מחולקים (וגם אפשר אתי לאשמעינן בפירושא דקרא דשמות מחולקין דבהתראה חדא אינו חייב אכל חדא אלא בגופים מחולקים ועשיות מחולקות) ואופן זה דשני התראות בעשיה אחת ושני בני אדם הוא פשיטות לרש"י (כלשטת תוס' אפילו אפה ואפה א') כמו אל תשתה אל תשתה ועוד דמה שחסר כאן ברש"י ע"ב גלה לעיל ע"א דבשני התראות ושני ב"א אפילו בעשיה אחת חייבים והכל הוי בכלל מחמץ אחר מחמץ ודוק, היוצא מזה לדינא ע"פ שטת רש"י לש אחר לש באדם אחד כיון שלא היה פעולה חדשה (לא בשינוי עשיה ולא בשינוי מגברא לגברא) אינו חייב אפי' בשני התראות (משא"כ לשיטת תוס' פשוט דאפה ואפה או שאר עשיה אחת הוי כאל תשתה וכו') עורך אחר עורך דשני בני אדם חייב בשני התראות וכן שני עשיות באדם אחד בשני התראות (כמו אפייה דאיכא בו עריכה ואפייה) ואם היה התראה אחת דאל תעשינה חמץ חייבים העורך והלש וכו' היינו גופים ועשיות מחולקים וזהו היסוד דקרא לא תעשה ולא תאפה כו' דאתי לעשותן שמות מחולקין וממילא מוכח מזה כל סוג דמחמץ אחר מחמץ וכמש"ל וגם מדברי הרמב"ם (פי"ב מה' מעשה הקרבנות הי"ד וטו) שכתב המא"מ חייב ולוקין על כל עשיה ועשיה שבה עשה חמץ מתחלה ועד סוף לוקה על כל מעשה מהן יעו"ש מבואר גם כן דבאדם אחד אינו חייב אלא בפעולה חדשה ולא בלש אחר לש (ומדין דעשיית גופים מחולקים לא באר שם ויש בענין דהתראות הרבה לפלפל בשיטות הראשונים ואכמ"ל) ולפע"ד אין הכרח לומר. דהרמב"ם ס"ל כפי' התוס' גבי הא דערך וכמ"ש הלח"מ שם דלדעתי העניה אפילו אם ס"ל כפרש"י הא כתב רש"י דבאפייה גמר עריכה וא"כ באפייה יש שני פעולות והא גלה הרמב"ם שם דלוקה על כל מעשה מהן כמובן:

ו ומה שנסתפק הדר"ק אם שנים ערכו או לשו בחמוץ אי חייבים המה דאף דבכל מקום שנים שעשאו פטורים ונלמד מקרא מ"מ י"ל הטעם דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו משא"כ כאן דחייב בזה אחר זה חייבים ג"כ בב"א אלא דעלה ונסתפק גם בזא"ז אולי אין חייבים כאן רק במעשה חדש וכדנראה מדברי רש"י כל המסייעים כו' ועכ"ז אינו מבין כת"ר למה לא יהיה חייב כאן לש אחר לש כעין המעלה בחוץ קדשים דחייב על כל עליה ועליה (זבחים קח א') ואגב דקדק כת"ר במשנה שם שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורים למה האריך הלשון אחזו בסכין אולי להורות דוקא בבת אחת ממש פטורים משא"כ בזא"ז למ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף יכול להיות שיהיה חייב כ"א אלא שלא מצא כת"ר מבואר לומר כן ועכ"פ מכש"כ מחמץ אחר מחמץ יש לומר שיהיה חייב זה אחר זה בלשו זה אחר זה], גם כתב הדר"ק בשכלו הזך די"ל דכאן לא שייך לומר זה יכול כו' כי זה דוקא בדבר שיש לו שיעור אז שייך לומר זה יכול לעשות שיעור האיסור משא"כ הכא דהקפידה התוה"ק אף אחר שכבר נחמץ שלא יתוסף חימוץ הוי כדבר שאין לו שיעור זת"ד הדר"ק ודפח"ח, אמנם כן לפמש"ל (אות ה) א"כ לא מבעיא לשיטת תוס' דאפילו בעשיה אחת כגון אפייה ואפייה או בעריכה או לישה חייב בזא"ז א"כ פשוט דלא שייך בזה הסברא דכל שאינו בזה אחר זה וכו' וכמ"ש גם כת"ר אלא אפילו לשיטת רש"י דאינו חייב בזא"ז אלא במעשה חדש כעריכה אחר לישה וכדומה וכ"נ עיקר בשטת רש"י כמש"ל (דמה שתמה הדר"ק דלמה לא יהיה חייב כאן לש אחר לש כעין המעלה קדשים בחוץ דחייב על כל עליה ועליה, הנה מלבד הסברא שכתבתי לעיל. דגבי מא"מ לולא הריבוי לא היו מחייבין מפני שכבר נפסל וע"כ אפילו אחר הריבוי דמחלקין בין נפסל מחמת דב"א ובין נפסל מחמת חימוץ די לומר שנתרבה במעשה חדש ולא במעשה זו ממש הא גם התם גבי מעלה קדשים בחוץ פלוגתא דתנאי היא וגם פלוגתא דר"י ור"ל (שם ע"ב) אם המחלוקת דתנאי בד' וה' אברים או באבר א' ולהלכה הא פסק הרמב"ם (פי"ט מהלכות מעשה הקרבנות הי"א) העלה וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר וכו' ויש אריכות דברים בעומק הלכה זו יעו"ש בכ"מ ולח"מ ומשנה למלך ואכמ"ל אבל עכ"פ הא דלש אחר לש בעיסה אחת אין דומה להא דהעלה וחזר והעלה) מ"מ הא כתבתי לעיל דבשני ב"א אפילו במעשה אחת הוי כפעולה חדשה והוא בכלל מחמץ אחר מחמץ וכמ"ש רש"י גבי עורך אחר דעריך חבריה א"כ בנדון שנסתפק כת"ר בשנים שלשו או ערכו כאחד שפיר י"ל דחייבים המה כדעת כת"ר כיון דבשנים חייבים בזא"ז כן חייבים המה בעשו כאחד כמובן:

ז וכ"ז כתבתי לפי מה שתפס הדר"ק הא דכל שאינו בזא"ז כו' גם להך דנ"ד אבל באמת אחר התבוננות יש לעיין בזה דלפי דעת כת"ר דמה דגבי שבת שנים שעשו פטורים הוא מטעם דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו א"כ קשה הא אמרינן התם (שבת צב ע"ב) דבזה אינו יכול וזה אינו יכול ועשו שניהם חייבים אף דלא יכול להיות בזא"ז (דכל א' בפ"ע אינו יכול לעשותו) עכ"ז בב"א חייבים וכן הכא גבי העלאה דשנים שאחזו באבר והעלוהו בחוץ חייבים אף שאינו בזא"ז [יעו"ש רש"י (קח ע"ב) ד"ה אבל ותוס' שם ד"ה אבל ורמב"ם שם (פי"ט מהמעה"ק הי"א) והשגת הראב"ד וכ"מ ומלמ"ל שם ויעו' בש"ס שם (קז א') וכריתות (ג ע"ב) בהא דמתקיף לה רב ביבי בר אביי והא איכא המעלה והמעלה היינו המעלה אברי פנים והמעלה אברי חוץ) ויעו' בלחם משנה (פ"א מהלכות שגגות ה"ד) במה שתמה על הרמב"ם למה לא מנה שם המעלה והמעלה אע"ג דכבר כתב הדין כו' ויעוין ברמב"ם (פי"ח מהלכות מעה ק הלכה ה) ובמשנה למלך שם בסוף דבריו (במ"ש ע"ד הלח"מ דפ"א מהלכות שגגות) דלא ידע היכן מצא בדברי הר"מ דהמעלה והמעלה חייב שתים ודוק, ועכ"פ באבר אחד ליכא חיוב בזא"ז ועכ"ז בהעלו שניהם כאחד חייבים] אבל באמת הא דכל שאינו בזא"ז (קידושין נ ע"ב ועוד בכ"ד) אינה סברא כוללת בכל מקום ויש בזה כמה חילוקים יעוין קידושין (ו ע"ב) שני חצייך בפרוטה מהו אף דליתא בזה אחר זה כתבו התוספות זבחים (ל ע"א) ד"ה דבריו דכל שאינו בזא"ז מיירי בדבר שאין השני יכול לחול מחמת שהראשון חל תחלה כו' אבל הכא בקידושין בזא"ז אינו לא זה ולא זה אבל בב"א תפשי תרווייהו יעו"ש מה שכתבו עוד לחלק בין היכא שסותרים זא"ז להיכא דמקיימי תרווייהו יעו"ש ובפירוש הרא"ש נדרים (סט ע"ב) ד"ה כל ובר"ן שם ויעוין ג"כ תוס' בכורות (ט ע"א) ד"ה אמר ותוס' גיטין (מב א') ד"ה הא ותוס' זבחים הנ"ל (דף ל) במה שכתבו עוד וי"ל דכיון דמשכחת בזה אחר זה כו' ובצאן קדשים שם ד"ה ויש מקשים מה פריך כו' הרי שחיטה וכו' יעו"ש ודוק) ובתוספות עירובין (נ ע"א) ד"ה כל וחידושי הרשב"א קידושין (נ ע"ב) ד"ה הא (ונא ע"א) ד"ה שאני ובחידושי הריטב"א שם (נ ע"ב) ד"ה מתניתין כדרבא ובט"ז או"ח (סימן תעה ס"ק ב') ויש בזה לפלפל ולסלסל אכמ"ל דעכ"פ לפ"ז מובן מכ"ט מה דהעלו שנים חייבים אף דאינו בזא"ז באבר א' ודוק, ובפרט גבי שבת בזה אינו יכול וזה אינו יכול אף דלא יכול להיות בזה אחר זה פשוט דחייבים בב"א משום דבזא"ז אינו לא לזה ולא לזה החיוב משא"כ בב"א החיוב לשניהם וכמ"ש התוס' גבי שני חצייך בפרוטה ויעו' ג"כ ברש"י שם שבת (צג א') ד"ה שאינה מ"ש דכיון דזה אינו יכול וזה א"י כאו"א כולי מעשה עביד ודוק בכל זה, סוף דבר דהא דגבי שבת שנים שעשו פטורים לאו משום לתא דכל שאינו בזא"ז כו' הוא דפטרו כמובן אלא ממיעוטא דקרא הוא בעשותה העושה את כולה ולא העושה אח מקצתה וכעין סעד לדבר דהא התם בסוגיא דשבת (צב ע"ב) איתא גם אביי כדאמרינן התם ואמרי לה אמר אביי כו' זה יכול וזה יכול וכו' והא אביי בסוגיא דקידושין שם איתביה לרבה דאמר כל שאינו בזא"ז כו מכמה מקומות, וע"פ דברי חדושי הרשב"א שם (נא ע"א) ד"ה ואביי בתירוצו השני ואפשר דאביי מודה כו' יעו"ש א"כ יש מקום לומר דאביי לא ס"ל הא דרבה ועכ"ז בשבת פטורים שנים שעשאו ובע"כ שם הטעם ממיעוטא דקרא וכדמסיק מה"מ דת"ר בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה:

ח ואדאתאן להכי י"ל גבי מעלה בחוץ לאידך חש]ש גיסא דאי לאו קרא הייתי אומר כמו גבי שבת דשנים שעשו פטורים אבל משום דכתיב איש איש קא מרבינן שנים שאחזו באבר והעלו שחייבים כדאיתא שם זבחים (קח ע"ב) ותורת כהנים פרשה י' (סימן קא) נמצא דעפ"ז נראה דאופן זה דבשבת פטור כגון זה יכול וזה יכול גבי מעלה בחוץ חייב מיתורא דקרא אלא דבשוחט בחוץ שאמרו שנים ששחטו פטורים יש מקום להסתפק אי דוקא בזה יכול וזה יכול באופן זה דחייבים במעלה בחוץ פטורים בשחיטה ונמצא דהוי דינו כבשבת או דבשחיטה בחוץ אפילו בזה אינו יכול וזא"י גם כן פטורים, ואחר ההתבוננות נמצינו למדין דבר זה מתורת רבינו הריטב"א בקידושין (מג ע"א) דיה חד שכתב חד למעוטי שנים אוחזין ושוחטין וכ"ת והא ל"ל קרא מהכא תיפוק ליה מדכתיב בעשותה אחת מכל מצות ה' ודרשינן התם אחד שעשה חייב שנים שעשאוהו פטורין ואיכא למימר דאצטריך דגבי שחוטי חוץ כתיב איש איש ומרבינן מינה לחייב שנים שהעלו את האבר לחוץ סד"א לרבות נמי שנים ששחטו בחוץ קמ"ל ההוא ולא שנים ששחטו עכ"ל הזהב, ואי איתא דבשחיטת חוץ אפילו בזה אינו יכול וזה אינו יכול ג"כ פטור מה הקשה הריטב"א הכא ל"ל קרא תיפוק ליה מדכתיב לעשותה כו' הא האי קרא אחי לחדש דאפי' בזה אינו יכול וזה אינו יכול ג"כ פטור א"ו דמיירי הכא בזה יכול וזה יכול אלא משום דגבי העלאה מרבינן מאיש איש לחייב שנים שהעלו אצטריך בשחיטה מיעוטא דההוא ועכ"פ הא דפטור בשנים ששחטו בחוץ דינו כמו בשבת ודוקא בזה יכול וזה יכול פטורין כמש"ל, ובהחפשי מצאתי להגאון רעק"א בתוספותיו שם (אות קא) שכתב כן בדברי הריטב"א וסיים בצ"ע גם הגאון מקוטנא בתפארת ירושלים שם כתב כן להוכיח דבשחיטה פטורים רק בזה יכול וזה יכול ויש לפלפל בדבריהם וגם בעיקר דברי הריטב"א שכתב משום דאתרבי בהעלאה אצטריך בשחיטה מיעוטא צע"ק להבין דברי הש"ס ותו"כ שם איש איש מה ת"ל לרבות שנים שאחזו כו' שיכול והלא דין הוא ומה השוחט להדיוט וכו' ודוק ואכמ"ל:

ט לפע"ד יש עוד הוכחה לזה ע"פ דקדוק כת"ר במשנה זו דזבחים (פרק יג מ"ג) דחנן שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורים דלמה האריך התנא בלשון ונקט שאחזו בסכין דמ"ש כת"ר בזה אולי להורות דוקא בבת אחת ממש משא"כ בזה אחר זה יכול להיות שיהיה חייב כאו"א למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, הנה מלבד דגם כת"ר מסופק אם יש לומר כן לפע"ד חידוש כזה ה"ל להתנא לאשמעינן בפירוש דבזא"ז חייבים לא בדרך רמז, הן אמת דלהלכה קי"ל דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף (יעוין ברמב"ם (פ"י מהלכות טומאת אוכלין הלכה ג) שכתב השוחט ונתז דם כו' הרי זה ספק אבל בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין (הלכה ח"י) כתב שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים כו' פסולין שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ויעוין ג"כ ברמב"ם (פ"ד מה' שחיטה הי"ג) ונושאי כליו ויש בזה לפלפל אכמ"ל) מ"מ אדרבא מה"ט לא נוכל לומר דבשחיטה זה אחר זה חייבים שניהם דכיון דנפסלה בשחיטת הראשון אפילו במיעוט סי' איך יהיה חייב השני כיון דכבר אינו ראוי מבפנים (יעוין זבחים (קיב) וברמב"ם שם פי"ח מהמעה"ק הו"ז) ואף דבשחיטת אחד לא אמרינן הכי דמכי שחטה פורתא אסרה מ"מ יש לחלק בזה בין שחיטה אחת מאיש א' לשחוטה דשני בני אדם זא"ז ע"פ דברי התוס' ב"ק (עב ע"א) ד"ה דאי שכתבו ממאי דחייב רחמנא אחולין בעזרה ואשחוטי חוץ לא מצי למיפרך אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מכי שחטה פורתא אסרה ואידך מחתך עפר בעלמא כו' דכיון דאין שום פסול אחר אלא דשחוטי חוץ לבדו איכא למימר דבהכי חייב רחמנא יעו"ש ובשטה מקובצת שם ד"ה דאי שכתב ג"כ כדברי התוספות וביתר ביאור דאין לומר שלא יתחייב אשחוטי חוץ משום דסוף שחיטה הוי כמחתך בשר בעלמא מחמת פיסול דשוחט דהא בהכי חייב רחמנא שוחט חוץ דבענין אחר לא משכחת חיוב דשחוטי חוץ כו' יעו"ש, נמצא דאפי' בשחיטה אחת היה מקום לומר דכבר נפסל מכי שחטה פורתא אי לאו דבהכי חייב רחמנא וכיון דרק משום האי טעמא הוא דבענין אחר לא משכחת חיוב דשוחט חוץ אמרינן הכי חייב רחמנא א"כ די לומר כן באופן דמצינו בפירוש היינו בשחיטה אחת ואפילו בשני בני אדם לולא מיעוטא דההוא כששחטו שניהם כאחת) אבל בשני שחיטות היינו זא"ז אדרבא משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף א"כ כשכבר נפסל בשחיטת פורתא דראשון איך נחייב את השני ששחט אחריו, עכ"פ פשוט דקשה לומר דהתנא הטמין ברמז דבר חדש כזה אבל לפי מש"ל (אות ח) דשנים ששחטו פטורין דוקא בזה יכול וזה יכול כמו בשבת מיושב בפשיטות דקדוק אריכות הלשון שאחזו בסכין היינו דמיירי שכל אחד לבדו יכול לשחוט רק שאירע כן שאחזו שניהם בסכין לשחוט (ולא שנים ששחטו דמורה שנתחבר כח שניהם למעשה השחיטה) והוי דוגמא כמו שנים אוחזין בטלית זה אומר כו' דכל אחד היה יכול בעצמו להגביה הטלית וכן יש סעד לדקדוק זה ע"פ דברי אבי זקני הטורי זהב במשנה חולין (מ ע"א) שנים אוחזין בסכין ושוחטין כו' ומקשינן שם בש"ס (מא ע"א) מזה על מאן דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש וידוע קושית הב"ח ביו"ד (סימן ד) מסוגיא זו על הר"ן שכתב דלענין איסור אכילה ל"ש לומר אין אדם אוסר דשא"ש דלאו אסר לה אלא דלא שרי לה וה"נ כאן וכתב א"ז הט"ז שם (ס"ק ד) לתרץ דסברת הר"ן לא שייך אלא ביחיד השוחט משא"כ בשנים אוחזין בסכין וכו' שהרי יש כאן השני ששחט כו' יעו"ש דיש להבין מנ"ל דסגי בכח שחיטת שני ובע"כ דאלו היה תנן שנים ששחטו מורה דהיה צריך חיבור שני כחות לשחיטה משא"כ שנים אוחזין בסכין ושוחטין משמע דכ"א יכול לשחוט אלא דאחיזת הסכין היה בשנים וכן בנ"ד יעוין ג"כ ברמב"ם (פי"ט מהלכות מעשה הקרבנות הי"ב) דגבי שחיטה כתב שנים ששחטו וגבי העלאה לא שינה (מלשון המתניתין) וכתב שנים שאחזו באבר זולת שם פי"ח הט"ז כתב שנים שאחיו בסכין ושחטו בחוץ כלשון המשנה י"ל דהכא דקדק בבבא דלחומרא דבהעלאה גם בזה יכול וזה יכול אלא שאחזו באבר חייבים וממילא באופן זה פטורים בשחטו ובפרט דכבר גילה לעיל דעתו בשחטו כלשון המשנה שאחזו בסכין והבן:

י ומעתה נבוא לנידון שנסתפק הדר"ג דבשנים שלשו או ערכו כאחד שפיר י"ל דחייבים המה כמש"ל (אות ו) אלא דע"פ דברי הריטב"א הנ"ל גבי מעלה ושוחט בחוץ א"כ בנ"ז דינו כמו בשבת לכאורה אבל בזא"י וזא"י פשוט דחייבים אלא הכל הולך אחר החתום וסוף דברי כת"ר נראין נכונים וברורים כי בדבר שיש לו שיעור שייך לומר זה יכול לעשות שיעור האיסור משא"כ במחמץ דהקפידה התוה"ק אף אחר שכבר נתחמץ שלא יתוסף חימוץ הוי כדבר שאין לו שיעור והדברים מצהירים כברקים וכעין זה כתב ג"כ הגאון תפארת ישראל שם זבחים (פי"ג מ"ג אות טז) לחלק דכל שחיובו אינו תלוי במלאכה רק במעשה דהיינו בתכלית הפעולה אפילו עשו שנים חייבים זולת היכא דמיעטיה קרא יעו"ש שכתב כן גבי המעלה כו' ולא ראה דברי הריטב"א הנ"ל אבל במחמץ דאפילו בתוספת חימוץ מחייב בודאי דברי כת"ר המה קילורין לעינים דלא שייך בזה שיעור, ולכאורה יש להוסיף נופך בזה לפע"ד בטעמו של דבר על פי דברי הש"ס מנחות שם (נו ע"ב) הניח שאור על גבי עיסה והלך וישב לו ונתחמצה חייב ואף דקאמר שם כמעשה שבת הא מסיק שם כמעשה צלי של שבת ופרש"י כלומר הכא חייב בהנחה בעלמא כי היכי דמחייב בשבת אם היה עושה בו מעשה צלי גמור שהיפך בו וכו' יעו"ש, נמצא כיון דהכא במחמץ אפילו בהנחה בעלמא חייב לא שייך בו שיעור כיון דא"צ בו מעשה ממש משא"כ בשבת דצריך בו מלאכת עשיה ע"כ מעכב בו העושה כולה ולא העושה מקצתה יעוין גם כן שבת (קכ ע"ב) א"ה ה"נ כתיב לא תעשה כל מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי ויעוין בירושלמי שבת (פ"ב ה"א ח ע"ב ד"ז) ולא בשמן שרפה אר"ח זאת אומרת כו' א"ר יוסס בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאליה כו' ויעוין ג"כ במג"א (סי' שכח ס"ק נג), אמנם כן אי משום הא לא איריא דגם בשבת גופיה יש מקום להאריך בעניני גרמא היכא דודאי תיעשה המלאכה על ידו מצינו ג"כ דחייב יעוין במג"א (סימן שטז ס"ק ט) דנראה מדבריו דאם פירש מצודה במקום שבודאי יש שם חיה חייב אם נצוד אח"כ יעו"ש ובפרמ"ג ובאמת נראה מדברי הש"ס ב"ק (ס ע"א) דשבת חמור מנזקין לענין גרמא דקאמר שם לענין זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור יעו"ש ובאבן העוזר או"ח (סימן שכח) שהאריך גם כן בפרט דמלאכת שבת חמור מנזקין ע"פ דברי הש"ס ב"ק הנ"ל ותמצית דבריו דכיון דבשבת הכל תלוי במלאכת מחשבת ע"כ בזורה ורוח מסייעתו דמחשבתו לברר מתוכו הפסולת ונעשה מחשבתו אף שהרוח מסייעתו חייב דהא נעשית המלאכה על ידו יעו"ש ובנימוקי יוסף ב"ק פ"ב (יא ע"א) בסוגיא דאשו משום חציו ויש לפלפל בענינים אלו דהיא כללא רבתי לשבתא (ויעוין ג"כ מה שכתבתי בספרי מנ"מ חאו"ח (סי' ח) ואכמ"ל) ועכ"פ גם בשבת מצינו שיחייב במלאכה הנעשית מאליה בודאי על ידו ועפ"ז שוב אין הכרח (מהא דאמרו במחמץ בהניח שאור ונתחמצה אחר שהלך שהוא חייב) לחדש כסברת כת"ר דלא שייך בו שיעור כיון דא"צ בו מעשה ממש כבשבת דז"א כיון דבאמת גם בשבת חייב בכה"ג והא דאמרו שם במנחות ובשבח כה"ג מי מחייב ומסיק מאי חייב דקאמר כמעשה צלי של שבת שהיפך בו היינו כדמסיק שם בטעמא דאי לא היפך בו הוי בשיל מצד אחד משא"כ בחימוץ דליכא לפלוגי כמ"ש רש"י שם ד"ה כמעשה יעו"ש בתוספות ד"ה ומעשה במה שכתבו אע"ג דהדביק פת בתנור מיחייב התם משום דדרכו לאפות כולו כו' יעו"ש שנראה מדברי התוספות דאפילו לא הפך הפת ולא עשה שום דבר בפת משעה שהדביקה אע"פ שנאפה ממילא מ"מ חייב גם בשבת יעו' ג"כ במג"א (סי' רנב ס"ק כ) ומחה"ש שם (ובסו"ס רסה) לענין גרם כיבוי ודוק:

יא נמצינו למדין דצריכין אנו לתורתו של הדר"ק דרק מזה שהקפידה התורה במחמץ גם בתוס' חימוץ אף שכבר נחמץ שפיר יש לחלק דל"ד לשבת וכדומה דמחלקינן בין זה יכול וכו' כיון דבזה סגי בתוס' חימוץ בעלמא הוי מדברים שאין להם שיעור והכל הולך למטרה אחת דבזה נבין מה דחייבו בהניח שאור על גבי עיסה אע"ג שאין דרכו להתחמץ כולו אלא אותו צד לחודי' שנוגע בשאור ואותו צד עצמו אין דרכו להתחמץ חימוץ גמור וכמ"ש התוספות מנחות (שם נו ע"ב ד"ה ומעשה) אף דבשבת כה"ג אינו חייב הוא משום דצריך שיעור משא"כ במנחות דסגי אפילו בתוס' חימוץ כל דהוא ולא צריך שיעור כמ"ש כת"ר. היוצא לנו ממה שכתבנו כי מה שחייבו בהניח שאור על גבי עיסה לא משום דא"צ בו מעשה ממש (אלא משום דסגי בחימוץ כל דהוא) דבאמת גם במחמץ מצינו בקרא לשון עשיה אלא משום דגם ההנחה מקרי עשיה וכמ"ש התוס' מנחות שם ד"ה הניח ואע"ג דכתיב בקרא לא תעשה ולא תאפה משמע מידי דעשיה כגון לישה ועריכה ואפיה וקיטוף ה"נ לא תעשה קרינן ביה עכ"ד, וכונתם כיון דמתחמץ אח"כ מאליו ע"י הנחתו חשוב ההנחה כעשיה והוי כנתחמץ בעת הנחה יעו' ג"כ תוס' סנהדרין (עז ע"א) ד"ה סוף ודוק, וכעין סעד לסברא זו מדברי הרמב"ן הו"ד בר"ן ע"ז פ"ה בסוגיא דחמירא דחיטי וחמירא דשערי בפלוגתא דאביי ורבא שם שהקשה הרמב"ן מפ"ב דערלה גבי שיאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים דמוכח דשאור ועיסה מב"מ הוא אע"ג דלא ה"ל חד שמא ולא חד טעמא ותירץ דשאני עיסה הואיל וראוי להמתין והוי שאור משו"ה הוי ליה מב"מ מהשתא יעו"ש והיינו כיון דעתיד להיות כן ממילא בלי שום עשיה הוי כאלו כבר נעשה כמו כן בהניח הוא כיון דיהיה נעשה ממילא ע"י הנחתו הוי כאלו נעשה בעת הנחה יעוין ג"כ ברש"י סוכה (לג א') ד"ה ועלתה במ"ש דבתלוש נמי סלקא ביה וכתב הרב מהרי"ד זינצהיים בספרו יד דוד שם בשם השביתת יו"ט (דף נח) דכונת רש"י לבאר דלמה לא נפסל משום תעשה ולא מן העשוי כיון שבשעת אגדו פסול הוי ואח"כ חוזר להכשירו ע"ז כתב רש"י דכיון שדרך ליגדל בתלוש לאו חולמה"ע הוא יעו"ש והיינו דהוי כאלו בעת האגודה עלתה התמרה, ואדאתאן להכי ספקתי כף דיצא לנו ממה שכתבנו דין חדש הנוגע למעשה לצורך קדושת תפילין (כדרכי ת"ל ליתן משפט הקדימה להלכה ולמעשה) בדבר השכיח שכותבים בדיו שבעת הכתיבה דלחה היא מראה שלה אדמדם וכשמתייבש נעשה שחור איך הדין אם כתבו חצי פרשה של תפילין בדיו כזה והשניה כתבו בדיו שחור מעיקרא ואז היו עוד אותיות מחצי פרשה ראשונה אדומות מה דינו דאף שנתכשרו אח"כ כשהושחרו הוי שלא כסדרן יעוין ג"כ בירושלמי מגילה פ"ק (הלכה ט) הלמ"מ שיהיו כותבין בדיו ומדלא קאמרו שיהיו כתובין בדיו ע"כ בעינן שיהיה דיו בשעת כתיבה אבל לפי הנ"ל שפיר י"ל כיון דהסופר כתב באמת בדיו טוב המשתחר ממילא אח"כ מכח כתיבתו הוי ליה כאלו היה שחור בשעת הכתיבה ויש לפלפל עוד ע"פ סוגית הש"ס חולין (כו ע"א) בהא דאיגלאי מלתא למפרע ובתוס' שם ד"ה רבא יעוין ג"כ בש"ש (גיטין יט) בסוגיא דמי מילין ואכמ"ל: כ"ד הדו"ש באה"ר וא"ע מכבדו כרוב גדולתו משה נחום במוהר"ר בנימין ז"ל ירושלימסקי אבד"ק קאמינקא וכעת האבד"ק אסטראלענקא והגליל:

תוכן העניינים

שות באר משה (ירושלמסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה