שות באר משה (ירושלמסקי)· רבי משה נחום ירושלימסקי
ח"א סימן מח
בדברי הריטב"א חולין (קו) ותשו' הרשב"א ח"א (סימן ח"י) ובמ"ש בספרי כברכת משה קוה"ת (סימן מ) ועוד כמה ענינים. לכבוד המופלג חו"ש זית רענן כמר ברוך צבי שגור נכד הגאון המובהק כקש"ת מו"ה חיים אלעזר וואקס שליט"א הגאבד"ק קאליש ופיעטרקוב. מכתבו השגתי ואני עמוס הטרדות להשיב בדבר ה' זו הלכה ובכל זאת הנני למלאות רצון זקנו ידידי הגאון המובהק שליט"א להשיב לו עכ"פ בקצרה גם במה שאינו נוגע להלכה ולמעשה בכדי להלהיב לבבו לתורת ה' כראוי לענף עץ אבות כמוהו: (א) בדבר מ"ש בספרי ברכת משה קונטרס התשובות (סי' מ אות א) על דברי הריטב"א (חולין קו) (דמי שנטל ידיו וברך ונמלך שלא לאכול לא הוי ברכה בטלה) דמדברי תשובות הרשב"א ח"א (סימן ח"י) (גבי צדקה וכיוצא דתלויה ביד אחרים שאפשר שלא יתרצה חברו ונמצא המעשה מתבטל לא תקנו ברכה עליה) לא משמע כן וע"ז תמה רו"מ דלא דמי דהא הרשב"א הביא ראיה מכתובות (דף מ) דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל אם כן כיון דאפשר למיעקרה כמאן דעקרה דמי ואם כן אף דהעני רוצה לקבל מ"מ אין מברכין אבל הכא כיון שיש בידו לאכול אף דנמלך מ"מ לא הוי ברכה לבטלה זת"ד, ואיך לא ראית דמ"ש (בסימן מ) לא דברי המה אלא דברי ידידי הגאון הצדיק בעל מכתב לחזקיה ותראה נא שם (סימן מא) דהשבתי לו לחלק כסברתו דהתם לכתחלה בשעת הברכה אינו בידו ותלוי בדעת אחרים שאפשר שלא יתרצה לקבל משא"כ הכא שבשעת הברכה דעתו ובידו לאכול אלא שאח"כ נמלך יעו"ש, ומה שתמה רו"מ בדברי הרשב"א ע"פ דברי התוס' ישנים כתובות שם ד"ה אי שהקשו מעשה דכיבוד אב דג"כ אי אמר לא בעינא לכיבוד מי איתא לעשה וחילקו דדוקא התם באשה שאינה ראויה אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה (והיינו כמ"ש רש"י דמלמדין אותה לומר איני רוצה) א"כ אין ראיה כלל לצדקה דאף דאי אמר לא בעינא אין כאן פשה אבל כל שלא אמר הוי כמו כיבוד אב ולמה אין מברכין, יפה תמה אבל באמת אין הרשב"א משועבד לסברת התו"י וכל קושיא יש לה תירוץ ובפרט קושיא זו מתורצת בכמה אנפין בדברי רבותינו הראשונים יעו' ג"כ בשטה מקובצת בבא מציעא (דף לב) ד"ה הלכך שהקשה גם כן היכי ס"ד דעשה דכיבוד דחי אפילו לאו גרידא הא אם אמר אביו לא בעינא להאי כיבוד מי איתא לעשה כלל כדאמרינן פא"נ ותירץ ר"מ דל"ד להתם דכי אמרה לא בעינא ליכא לעשה כלל לגבי האי מאנס אבל הכא אי אמר האב השתא לא בעינא בשביל זה לא בעל העשה עולמית ואפשר שיתקיים תדיר בשאר דברים ועוד אפילו כי אמר לא בעינא שייך עשה דמ"מ מצוה הוא בכל דבר אפילו אמר האב לא בעינא עכ"ל הזהב, ואם כן אף דלתירוץ הראשון גם צדקה ל"ד לעשה דלו תהיה והוי עשה גמור ככיבוד דאף אם לא יתרצה עני זה לא ביטל העשה מהנותן לעולמים (דאפשר להתקיים בעני אחר שיתרצה) מ"מ י"ל דהרשב"א ס"ל לעיקר כתירוץ השני וכונתם בזה דהא עיקר הקושיא מהאי דכיבוד דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה הוא ע"פ דברי הש"ס קידושין (לב א') דאב שמחל על כבודו כבודו מחול (וכמו שציין כאן להדיא על דברי התו"י הגאון הקדוש ר' יעקב עמדין ז"ל בהגהותיו לש"ס) וע"ז חידשו דלא מהני מחילה רק לענין שיפטר הבן מעונש אבל עדיין מצות עשה איכא כן נראה בכונתם וכמו שפסק כן להדיא מרן הרדב"ז ח"א (סימן תקכד) יעו"ש שהביא ג"כ קושיא זו בסוגיא דב"מ בשם הרמ"ה ותירוצם וכתב הוא דתירוץ הראשון לא נתחוור אצלו דאם מחל האב בכל הדברים ובכל הזמנים הא ליתא לעשה כלל אלא הנכון אצלו כתירוץ השני דאפילו אמר האב לא בעינא עדיין מצוה איכא ואם כן לא מועיל המחילה אלא לפטור אותו מהעונש אבל מצוה הוא יעו"ש עכ"פ בפשיטות יש להסביר דברי הרשב"א בתשו' דלא ס"ל כשטת רש"י ותו"י דדוקא התם משום איסורא דידה מלמדין אותה שלא תרצה אלא כשטה השניה דבכל עשה (ואפי' בקטנה דליכא איסורא לדידה יעו' בהפלאה שם ד"ה ולפ"ז) שברשות אדם לבטלו ולעקרו קילא היא כמאן דמיעקרא ולא דחי ל"ת יעוין באס"ז באורך שתמה על שטת רש"י ונ"ל נכון כשטה השניה וגם הרשב"א עצמו בחמש שיטות בחידושיו לכתובות שם ד"ה וניתני אף שביאר מקודם כסברת רש"י הביא אח"כ פירוש אחר דהאי עשה שברשות אדם לבטלו מעיקרא קילא היא ואינו דוחה ל"ת וכתב שם דזה נראה לו עיקר יעו"ש ועפ"ז שפיר חדיש לן הרשב"א בתשובתו דבמצות צדקה ודומיהן דאפשר למיעקרם כמאן דעקרם דמי וכיון דקילו לענין דחיית ל"ת לא תקנו חכמים עליהם ברכת המצות כבשאר מצות עשה:
ב והנה מ"ש רו"מ בדברי הרמב"ן (בסה"מ שורש יב) דהפרשה ונתינה כ"א מצוה בפ"ע היא דלכאורה קשה אמאי אין מברכין גם על הנתינה אבל לדברי הרשב"א בתשובה דכל דתלוי בדעת אחרים אין מברכין ניחא אלא דקשה ליה לפ"ז על דברי הפר"ת בספרו מים חיים (סי' ה) שכתב דמתנות כהונה גם בע"כ הוי נתינה א"כ הדק"ל אמאי אין מברכין על הנתינה כיון דלא תלוי כלל בדעת המקבל, הנה כבר תמה כן על הרמב"ן הגאון מהרח"ק בספרו קנאת סופרים יעו"ש בשורש יב שכתב ולדידי קשה בדעת הרמב"ן כו' והא לא תקנו ברכה על הנתינה כמו שהיה ראוי אלו היתה נמנית למצוה בפ"ע וכש"כ שיש הפסקה בין הפרשה לנתינה יעו"ש אבל באמת לק"מ להמעיין בגוף תשו' הרשב"א והוא ג"כ בתשובה המיוחסת להרמב"ן (סימן קפט) שכתב להדיא בטעמא דאין מברכין במתנות כהונה על נתינתן לכהן משום דלא יהיב ליה ישראל לכהן מדידיה כלום אלא רחמנא הוא דיהיב להו לכהנים דכהנים משלחן גבוה קא זכו (ותשובה זו היתה בהעלם עין מהרב קנאת סופרים וגם במגילת אסתר שם (שורש יב אות ב) הביא דברי הרמב"ן אלו בתשובה) נמצא דאדרבא מדברי הרמב"ן והרשב"א בתשו' ראיה לדינו של הפר"ח במים חיים מדלא כתבו הטעם דלכך אין מברכין במתנות כהונה משום דתלוי בדעת אחרים שאפשר שלא יתרצה הכהן וכהאי טעמא שכתבו גבי צדקה והענקה אלא ודאי דבמתנות כהונה א"צ דעת הכהנים כדעת הפר"ח ומשו"ה חידשו בזה טעם אתר ויש לפלפל יעו' ג"כ בקצוה"ח (סימן רמג ס"ק ד) ונה"מ שם (ס"ק ח) ואכמ"ל:
ג אמנם כן אי קשיא הא קשיא אי נימא דהרשב"א והרמב"ן מתרצים סוגיא דב"מ גבי כיבוד דהוי כשאר מ"ע אף אי אמר לא בעינא דלא נפטר רק מעונש אף דא"ש מה שכתב גבי צדקה והענקה (כמש"ל אות א) אכתי תקשי גבי כיבוד אמאי אין מברכין כיון דהוי מ"ע גמור אף אי אמר לא בעינא ולא עוד אלא דבגוף תשו' הרמב"ן הנ"ל (והוא ג"כ תשו' ה"ר יוסף בן פלאט להראב"ד הובא באורך באבודרהם בברכת המצות ותשו' זו היתה בהעלמה מכמה גדולי אחרונים יעו' בחת"ס חאו"ח (סימן נד) הו"ד בספרי ברכת משה שם לחלק בין ברכת אירוסין דהרשב"א לא כתב כן אלא גבי מצוה שהיא לטובת אחרים כו' ובאמת כבר ביאר כן בקצרה שם בתשו' ר"י אבן פלאט במ"ש והאי ליכא למימר ביבום ונשואין דאע"ג דתלוי בדעת אחרים כו' לא מיעקרא האי מצוה מן האיש כו' לכי משכח מה דליכא למימר הכי בהכנסת כלה ונתינת צדקה ומאי דדמי להו דמשום הנאתן חייבי' רחמנא לגמול להם חסד וכו' יעו"ש בדבריו הנעימים ויעוין בתומים (סי' צז ס"ק א) מה שהקשה מנשואין ולא ראה גם כן גוף התשו') כתב להדיא וגמרינן מינה למורא וכיבוד או"א ועמידה מפני רבו הואיל ואפשר למיעקריה להאי עשה דידהו כו' כבודו מחול חשבינן לי' כמאן דליתא ולא מברכינן עליה וה"ה לשאר מצות דדמיון להו עכ"ל, מבואר דס"ל (דלא כשטת הרמ"ה והרדב"ז) דגם בכיבוד ליתא למצוה כלל אי אמר לא בעינא ואכתי תיקשי לפ"ז קושית הראשונים בסוגיא דב"מ (שם לב) דל"ל קרא דשבתותי תשמורו כו' דהיכי ס"ד דעשה דכיבוד דוחה אפילו לאו גרידא והא אי אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל ובע"כ צ"ל דכמו דאמרינן שם בגמרא דמשום דהוקש כאו"א לכבוד המקום הוי ס"ד דידתי אפילו ל"ת ועשה מה"ט נמי משום חומר המצוה הוי ס"ד דדחי אף על גב דאפשר למיעקרא אבל לבתר דגלי קרא דלא דחי אע"ג דהוקש לכבוד המקום כבר כתבו התוס' יבמות (ו ע"א) ד"ה נגמר דאפילו לאו גרידא לא דחי ואם כן לבתר דגלי קרא שפיר אמרינן דהוי כשאר עשה דמשום דאפשר מיעקרא כמאן דעקרה דמי כמש"ל וכ"כ הקצוה"ח (סי' צז ס"ק א) אכן נעלם מאתו שקושיתו היא קושית הראשונים, עוד נלפע"ד לומר דהרמב"ן והרשב"א מפרשים כרש"י דקאי אהשבת אבדה דא"ל אל תחזיר (יעו"ש בתוס' (ל' ע"א) ד"ה הא דנראה דקמפרשי אטומאה וצ"ע מדברי התוס' יבמות (ה ע"א) ד"ה ואכתי מ"ש בשם ר"י) וא"כ הא בממונא (דהשבת אבדה כתב הר"ן בכתובות שם פא"נ ד"ה ומהדרינן דשייך ג"כ הסברא דאי אמר בעל הממון לא בעינא כו' וכ"כ בחידושיו לב"מ (ל ע"א) סוף ד"ה נמצאת ומשו"ה שפיר דעשה דכיבוד דחיא ליה כיון דשניהם המה על סגנון אחד אלא דאכתי צע"ק דנהי דקושית הש"ס מעשה ול"ת קאי רק אהשבת אבדה, אבל בברייתא תני ג"כ מנין שאם אמר לו אביו הטמא כו' שלא ישמע ובזה שפיר קשה דהיכי ס"ד דכיבוד אב דותה לאו דטומאה ואפשר דמ"מ יש לומר דעיקר קרא אצטריך לענין השבת אבדה ויעוין בתוספות קידושין (לב א') ד"ה רב יהודה ואכמ"ל: (ד) ובהיותי בסוגיא זו אדכרנא מלתא מה שאמרתי בעה"י כד הוינא טליא כבר תליסר דרך החידוד קצת בישוב קושית השער המלך (פ"ג מהלכות גדרים ה"ו) ד"ה ודע ע"פ דברי הריב"א בתוספות חולין (קמא א') דכל מקום דאמרו דאין עשה דותה ל"ת ועשה אם עבר אינו לוקה דהלא תעשה כמאן דליתא כיון עשה דוחה ל"ת ולא נשאר אלא עשה א"כ מאי פריך הש"ס הכא בסוגין טעמא דכתב וכו' ואמאי כו' ולא אתי עשה ודוחה ל"ת ועשה הא אצטריך קרא לענין אם עבר דלוקה משום דליתא לעשה דכיבוד כלל (משא"כ אי רק משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דאז אינו לוקה כיון דהל"ת נדחית) יעו"ש וכבר נאמרו בזה כמה דרכים (וקושיא זו ל"ש רק אי קאי קושית הגמ' אטומאה משא"כ אי קאי אלא תחזור כמש"ל בזה בלא"ה לא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה יעו' ברמב"ם פ"א מהק"פ הלכה ז) ואמרתי ת"ל דהנה החזקוני (ויקרא יט ג) הקשה בזה דלמה צריך קרא דלא ישמע לו הא כתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ואם אביו ואמו אומרים לו לחלל שבת וכדומה אינו חייב לכבדם יעו"ש ויעו' בהמגיי' (פרקי מהלכות ממרים אות ח) ויעו' בש"ס בבא קמא (צד ע"ב) ובפנ"י שם ודוק) ולפע"ד ל"ק דהא בהא תליא דאי לאו קרא וה"א דעשה דכיבוד דוחה א"כ אינו רשע ועושה מעשה עמך הוא כיון דמצוהו לעשות דבר, המותר לו משום מ"ע דכיבוד הדוחה הלאו אבל הגמרא פריך שפיר והא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ונמצא דמצוהו לעשות דבר האסור לו משום דאין עשה דותה ל"ת ועשה וא"כ אין נ"מ לענין מלקות דאי עבר לוקה ג"כ כיון דליכא מצוה דכיבוד כלל בזה שאינו עושה מעשה עמך ושפיר אצטריך הש"ס לתרץ דמשום דהושוה לכבוד המקום ה"א דיש לו הכח לדחות עשה ול"ת וע"כ צריך קרא ודוק, אחר זמן רב בא לידי חדושי רעק"א וראיתי שכונתי בזה לדעתו הגדולה בחדושיו לב"מ ונהניתי והוא הגאון רעק"א לא ראה אז דברי השער המלך וגם לא הביא דברי החזקוני:
ה אמנם כל מ"ש הוא רק להסביר סברת הרמב"ן דמ"ע דאפשר למיעקרא כמו דלא דחי ל"ת כן לא מקרי מ"ע לענין ברכה והוי כמאן דעקרה אבל עיקר סברתם תמוה דמה ראיה משם דלא אמרו בגמ' (שם בפא"נ) אלא דלא דמי למצות עשה גמור דמצינו דדוחה ל"ת כמו מילה בצרעת דלא אפשר למיעקרא יעוין בר"ן שם ובחדושי הרשב"א בעצמו שם שכתב ולא אשכחן עשה דקיל שברשות אדם לבטלו שיהיה דוחה ל"ת דלא גלי לן רחמנא בכי האי עשה ודמי לעשה שאינו שוה בכל דלא דחי יעו"ש דמבואר דרק משום דלא מצינו בעשה כזה שידחה ל"ת א"כ מנ"ל לענין ברכה שלא יברך על עשה זו ואטו על עשה שאינה שוה בכל (דג"כ ל"ד ל"ת) לא קמברכינן אתמהה הא איכא ברכת כהנים וכדומה וכן תמה בזה מרן המהרי"ט בשניות חיו"ד (סימן מז) זה לשונו ואני בעניי ראיה זו איני מכיר דע"כ לא אמרו אלא לענין הא דאמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת ממילה בצרעת דמה מצינו דלא מצינן למילף מינה אלא כיוצא בה דלא אפשר למיעקרא וכו' אבל לענין ברכה כי איתא השתא לעשה אמאי לא מברכינן יעו"ש, וכבר תמה כן בקצרה על תשובת ר' יוסף בן פלאט באבודרהם שם בהגהתו על הראיה הנ"ל מא"נ זה לשונו א"א אין זה כלום שלא אמרו לפטור מן הברכה יעו"ש, ומ"ש רו"מ על המשנה למלך פ"א מהמ"ע מסוגיא דקדושין (נח) הנה דברי המשנה למלך הוא תורת הראשונים בתוס' הרי"ד (אשר ראיתיו זה כמה שנים) והמלמ"ל הביאו ג"כ והוא בעצמו כתב זה החידוש באותה סוגיא דקדושין ויעו' מ"ש בקונטרס משחת שמן הטוב (כה ע"ב) ד"ה תתן שתמהתו על הנוב"י בענין זה ואכמ"ל ויפרוש בשלום א"ז ידידי הרב הגאון המובהק מהרח"א שליט"א:
כ"ד הדו"ש ושלום כל ההוגים בתורה הקטן משה נחום ירושלימסקי האבד"ק קאמינקא וכעת האבד"ק אסטראלענקא והגליל: