אור ברסלב

שות באר משה (ירושלמסקי)· רבי משה נחום ירושלימסקי

ח"א סימן מג

ח"א סימן מב

תשובה לכבוד י"ג הרה"ג המפורסם חו"ב מוהר"ר משה נ"י ראטמאן אבד"ק הארידישץ. אחי הגאון הגביר ר' ברוך עסמאן מח"ס חד וחלק. בענין צוואה ובעגיני צדקה וכמה דברים המסתעפים מזה:

א קונטרסו שאלת חכם בדבר השטר צוואה שהניח הג' רי"פ מאושר כחק נאטיראלניע וכתוב שם בשפ"ר שהוא מניח אלף רו"כ בגס"ד באנק שאחר פטירתו יבררו עדת הארידישץ שני נבררים שהם עם בנו הר"מ יקחו המעות הנ"ל לחלקם לעניי העיר הארידישץ ועתה רוצים אנשי העיר הגבירים ובע"ב שלא לפזר המעות בפעם אחת על פי חלוקה אלא לעשות מזה קרן קיימת לקנות חנות וכדומה שהפירות יחלקו בכל שנה על ת"ת וכת"ר שהוא אחד מהנבררים (שקבלו המעות מהגס"ד באנק) מפלפל בחכמה אם יכולים המה על פי התורה לעשות כן דהגם דבני העיר רשאין לשנות ולעשות מקופה תמחוי ולשנותה לכל מה שירצו (בבא בתרא ת ע"ב) ולשטת הר"ת מותר לשנות גם לדבר הרשות ואף לדעת הר"י הלוי המובא ברא"ש שם (סימן כט) וטור יו"ד (סי' רנו) שאסרו לשנות היינו דוקא לדבר שאינו לצורך עניים כגון לשומרי העיר אבל לצרכי עניים כ"ע מודים דמותרים בה"ע לשנות ואם כן בנ"ד אם יהיה פירות הנדבה לת"ת אין לך צורך גדול מזה ועכ"ז נראה לכת"ר לחלק על פי דברי הר"ן (המובא בב"י שם) שכתב במה דיכולין לשנות לדבר אחר והא זכו בהם עניים (וכדאמרינן ב"ק (לו ע"ב) אנן יד עניים אנן) י"ל דטעמא דמלחא משום דאינו אלא כהלואה גבייהו שהרי אם יצטרכו עניים עלייהו רמו ועפ"ז דעת כת"ר דעת תורה לחלק דזה שייך בתמחוי וקופה וכיוצא דהעניים רמו בענין זה על בני העיר מה שאין כן בנדבה מצויינת כזאת שמעולם לא התנדב אחד מנדיבי עירו סכום גדול כזה בפ"א ולא יוכלו העניים לדרוש עד עולם מבני העיר שיהנהו אותם בסכום כזה בפ"א ולא שייך לומר בזה דהוי כהלואה לגבייהו ואם כן כיון דאנן יד עניים אנן וזכו במעות זה איך יוכלו בני העיר לשנות לדבר אחר זת"ד (באות א), והם דברים נכונים בטעמן וכעין זה כתב מרן מהר"ב אשכנזי בשטה מקובצת שם (ב"ב ח) סוף ד"ה ולשנותן, ועוד נ"ל דכי אמרינן דרשאין לשנותה לכל מה שירצו דוקא כגון שנתאספו להתנדב לצדקה כדי לספק צרכם לעניים לחדש או לשני חדשים ועלתה הנדבה למנה או למאתים ונמצא שמספיק להם חצי החילוק לאותו זמן ולפיכך יכולים לשנות המותר לצרכיהם כל זמן שיסכימו בני העיר או הפרנסים על כך וכשיעבור אותו זמן יחזרו ויגבו להם כמשפטם אבל אם התאספו לעשות צדקה ולחלקה כולה לעניים לאלתר ודאי אין רשאין לגזול את העניים ולשנות מקצת הצדקה לא לצרכיהם ולא למצוה אחרת עכ"ד וכל המתבונן יראה כי גדול הראשונים קולע אל המטרה קרוב לדעתו הרמה דעת תורה וטעמו מובן כמ"ש כת"ר:

ב ויש להוסיף נופך בזה על פי דברי הרא"ש והטור שם שכתב ומיהו דוקא קופה ותמחוי שהוא דבר קבוע ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים כגון שהצריכו לגבות לצרך כסות וכו' לא ישנו ליתנו לצרך דבר אחר עכ"ד, ותוכן דבריהם הוא דבקופה יש תרתי למעליותא א' שהוא בקביעות וכמ"ש הרמב"ם (פ"ט מהלכות מתנות עניים הלכה ג) וש"ע שם (ס"א) מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה וכו' ובזמן הש"ס היה גם התמחוי בקביעות (יעו"ש ברדב"ז מכת"י על הרמב"ם דפוס ווארשא תרמ"ב שתמה מי נתן להם רשות לבטל התמחוי) ועכ"פ היו מתעסקים כולם בתקנות אלו בקביעות, והב' שאין שום פסידא לעניים במה שישנו דמה שיחסר להם יגבו מהקהל לצרכם פעם אחרת והתם (שקלים פ"ב מ"ה) גבי מותר עניים לעניים הוי בהנך תרתי להיפוך דאין שום תקנה בקביעות רק שגבו על פי מקרה וגם שיהיה פסידא לעניים אם ישנו לדבר אחר ועפ"ז מיושב קושית השטמ"ק שם על דברי הרמב"ן שפירש דלשנותה לאו לשנותה לגמרי קאמר אלא ללוותם לצרכיהם ואחר מכאן ישלמו דלפשיעה לא חיישינן שאין פשיעת הרבים מצוייה כפשיעת היחיד כו' והקשה דהא אף בצבור חוששין לפשיעה כדאמרינן (שם ב"ב ג ע"ב מגילה כו פ"ב) לא ליסתור אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא וקמפרש משום פשיעותא יעו"ש ולהנ"ל א"ש דבדבר הקבוע ברבים כקופה ותמחוי בזמן הש"ס דקביע מלתא להתעסק בזה ברבים ל"ח לפשיעותא שיתעצלו ולא יגבו משא"כ בבנין בית הכנסת דהמקרה הביאה להם בנין הבי כנישתא חיישינן לפשיעותא שיתעצלו בדבר ועפ"ז נבין גם כן סברת הרא"ש דמדוע גבי מותר עניים פסקו למלתא דיתנו לעניים וה"ל לאשמעינן דאם יקבלו עליהם לגבות פעם אחרת ולהשלים אם יחסר לעניים יהיה מותר לשנות א"ו דפסיקא מלתא בדבר שאינו קבוע כקופה ותמחוי רק על פי מקרה גבו לא מהני אף אם יקבלו על עצמם להשלים החסרון דחיישינן לפשיעותא ולפסידא דעניים ויעוין במהרי"ק שורש ה' מה שכתב על דברי הרא"ש הנ"ל דמשמע מדבריו דאפילו בני העיר שגבו סתם ויפה כחם לשנותם אפילו הכי יהיב טעמא לכשירצו מעות לעניי עירם יגבו פעם אחרת הא פסדי עניים פסידא דלא הדר דלא יחזרו הגבאים מה שנטלו (על צדקה אחרת) אסור לשנות יעוין גם כן (שורש קכח) שהבית על דברי הרא"ש אלו גם דברי הרשב"א בתשובה דבזמן הזה שאין הצבור מספיקין צרכי עניים ואין ממלאין חסרונם אם משנין הקדש זה לדברים אחרים הרי אלו גוזלין את העניים יעו"ש ובט"ו (סימן רנו ס"ק ד) וש"כ (סי' רנב. ס"ק ב וסימן רנט ס"ק יא) ועכ"פ בנ"ד נכונים דברי כת"ר דלאו בכל יומא אתרחיש נדבה כזו והיא מקרה מיוחדת בכמה שנים אם כן מי ישלים החסרון מה שיהיה פסידא לעניים על ידי השינוי ואף אם יבטיחו להשלים לא מהני כמש"ל דחיישינן לפשיעותא במעשה מקריות ובכג"ז אין הצבור רשאין לשנות, הן אמת דדעת תשובת מהרש"ך ח"א (סימן לח) ומהרש"ח בתשו' בני שמואל (סימן לה) ותשו' מהר"מ גאלנטי (סי' עו וסימן קכג) (הו"ד בשו"ת שער אפרים (סימן סו) יעו"ש באורך וגם הרב הפוסק בתשו' מטה יוסף יו"ד ת"ב סימן יב) דדוקא לדבר הרשות אין לשנות בדאיכא פסידא לעניים אבל כשמשנים אותם לדבר מצוה כולם שוים לטובה דיכולים לשנותה אפילו בפסידא דלא הדרא מ"מ הרב מטה יוסף בעצמו א להוכיח דאפילו לדבר מצוה אין לשנות בדאיכא פסידא לעניים יעו"ש:

ג עוד י"ל מטעם אחר כדעת כת"ר דאף אם יהיה לנו ספק איך היה כונת המקדיש דאף דלשון לחלק בודאי מבואר לחלק בפ"א (וכדנראה מלשון הרמ"א (סימן רנט ס"א) במ"ש שאינה עומדת לחלק רק הקרן כו') אכן מפני שכתב השט"צ בשפ"ר שיקחו הנבררים את הכסף מהגס"ד באנק לחלק א"כ אפשר כיון דע"פ נימוסי משפטי המדינה בנקל יותר ליקח כסף על חלוקה מלעשות קרן קיימת על פירות כידוע כתב שהלקיחה יהי' כנימוס בכדי לחלק אבל מה לעשות אח"כ לא ביאר בפירוש מ"מ הא ידוע שאומדין דעת המקדיש שרצה שיהיה לדבריו קיום ושלא יהיו דבריו לבטלה, הן אמת דלא קי"ל כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה (כתובות נח ב' ערכין ה תמורה כז) יעוין ברמב"ם (פ"א מהלכות ערכין וחרמין הלכה ג) ובכ"מ ורדב"ז מכת"י שם מ"מ היינו דוקא לומר ע"פ סברא זו דא"א מוציא דבריו לבטלה ההיפוך מלשונו ממש כגון דאמר בפירוש ערך כלי זה עלי וכן בפחות מבן חודש לפרש כונתו לשם דמים נגד לשונו בזה לא קי"ל כר"מ אבל היכא דיש מקום לפרש בלשונו ממש כתיקון חכמים ויהיה קיום לדבריו בזה כ"ע ס"ל כר"מ וכמ"ש האס"ז שם (כתובות נח ע"ב) ד"ה עוד יש לפרש בשם הריטב"א ואע"ג דלא קי"ל כר"מ במעריך פחות מבן חודש התם הוא שאתה משנה לשונו מערך לדמים אבל הכא כו' י"ל דה"ק שהוא מקדיש אותם בדין חכמים וכו' יעו"ש (וע"פ סברת הריטב"א אלו יש ליישב קושית הגאון רעק"א בתוספותיו למשניות נדרים (אות סז) מה שהקשה על הר"ן מסוגיא דכתובות (נח) ולפלא שלא ראה גם כן מה שכתב בזה השער המלך (פי"ב מהלכות נדרים ה"י) ויש לפלפל גם כן בדברי השעה"מ במ"ש בסוף דבריו ליישב דברי הנתיבות הספרדי על פי דברי הריטב"א יעו"ש ואכמ"ל) ואם כן לפ"ז אם היה מקדיש הפירות שיהיה מהכסף דבריו בטלים לדעת הגאונים (הו"ד ברמב"ם פרק כב מהלכות מכירה הלכה טו"ב) והרא"ש פ"ד דב"ק (סי' ג) (הו"ד בטוחו"מ סי' ריב ס"י) וכ"ד הרמ"א בחו"מ (שם ס"ז) דסברא זו היא עיקר דאם אמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים דלא קנו ההקדש ולא הצדקה כלום דאין אדם מקדיש דשלב"ל וממילא דבריו בטלים יעו"ש משא"כ אי נימא כמשמעות לשון השט"צ שהקדיש גוף הכסף לחלקו תיכף אזי דבריו קיימים אם כן בודאי נראה ברור דכונתו היה להקדיש באופן שיהיה קיום לדבריו וכמש"ל [ויש לפלפל הרבה בפרט זה דספק צדקה והקדש יעו' רמב"ם (פ"ב מהלכות מתנות עניים הי"ג) ובכ"מ שם מ"ש בשם הרמב"ן והרשב"א ויעו' ברא"ש פ"ט דב"ב (סימן כט) ובשו"ת הריב"ש (סימן קס) בענין יורש ודאי והקדש ספק דאין ספק מוציא מידי ודאי ובש"ע חו"מ (סימן רנ ס"ג) וברמ"א יו"ד (סי' רנט ס"ה) וש"כ שם (ס"ק יד) ושו"ת מהרי"ט ח"א (סימן לט) ושו"ת חתם סופר חיו"ד (סימן רמ) ושו"ת נשמת כל חי חחו"מ (סימן לז) ושו"ת פרח מטה אהרן ח"א (סימן סב) ד"ה ולטענה ושו"ת סמא דחיי חיו"ד (סימן יד דף לב) ויש בזה ת"ל לפלפל לסתור ולבנות ואכמ"ל] ויעוין ביו"ד (סימן ריח) דבכ"ד מפרשין לשון הנודר באומדנא שכן היה כונתו ויעו' בשו"ת הרא"ם ח"א (סימן נג) הו"ד בסמא דחיי שם (לב ע"ב, ד"ה וכבר) שכתב בהדיא דבכל מידי דנדרים והקדשות וצדקות לא אזלינן אלא בתר אומדנא דדעת הנודרים והוכיח כן בראיות ברורות יעו"ש: (ד) וכ"ז לדעת הגאונים והרא"ש אבל לדעת הרמב"ם שם (פכ"ד מה"מ הלכה טז) והש"ע שם דאם צוה אדם כשהוא ש"מ כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהם העניים יעו"ש בכ"מ וסמ"ע (ס"ק יט) אם כן אין הכרח לזה שהקדיש דוקא גוף המעות לחלוקה דאף אם הקדיש רק את הפירות לעניים גם כן יש קיום לדבריו אכן באמת גם לפי שטת הרמב"ם יש לצדד ע"פ דברי המהר"מ אלשיך בתשובותיו (סימן ז) שחידש בדין נתן מעות לפירות דלא מהני אפי' אם היה אומר מעות לפירותיהן דלא דמי לבית ודקל שהם קיימים בעת בא הפירות והדירה לעולם ומשו"ה מהני בית לדור ודקל לפירותיו אבל במעות כשהריוח בא לעולם ואין המעות עצמם בעולם נמצאו הפירות בלי ממשות יעו"ש נמצא דלפי סברת המהר"מ אלשיך גם להרמב"ם אין קיום לדבריו אם הקדיש רק הפירות מהמעות ואם כן גם לשטת הרמב"ם יש הכרח לומר שהקדיש גוף הכסף לחלוקה שיהיה קיום לדבריו, אמנם כן כיון דיסוד הסברא הוא דבטח הקדיש באופן שיהיה קיום לדבריו אם כן יש לומר הסברא לאידך גיסא דאם היה רוצה שדבריו יתקיימו בלי שום חרטה היה לו למסור מת"י ההקדש ליד א' הגבאים דאז לא יוכל עוד ליתשל עליו כדאפסקא הלכתא בש"ע יו"ד (סי' רנח ס"ו) דאם הגיע ליד הגבאי אינו יכול להשאל עליו (והוא מדברי הרשב"א בתשו' תרנ"ו וכ"כ הריטב"א פרק הזהב הו"ד גם כן בשטמ"ק שם (נז א') ד"ה מר בשם ר' אלחנן וכ"כ הרמב"ן וכ"כ הנמו"י ר"פ הא"ר וכ"כ התוס' פסחים (מו ע"ב) ד"ה הואיל) ומדלא מסרו ליד הגזבר (דאז הוי הקדש מוחלט בלי שאלה וחרטה) שוב אין הכרח לומר דהקדישו דוקא באופן שיהיה קיום לדבריו כמובן אכן כיון דסברת הריטב"א דכתובות (דהיכא דאינו נגד לשונו ממש כ"ע מודים דא"א מוציא דבריו לבטלה) לא מצינו לו מקום מבואר בדברי הפוסקים להלכה רק ברמב"ם (פי"ב מה' נדרים ה"י) יעו"ש בכ"מ מ"ש קושית הר"ן ובשעה"מ שם במה שהביא דברי הנתיבות הספרדי שכתב בטעמו של הרמב"ם שם דכיון דבידה לומר איני ניזונית ולהפקיע מעליה שיעבוד הבעל נעשה כאומרת יקדשו ידי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ובכדי שלא יסתרו פסקי הרמב"ם ממה שפסק (בפ"א מהלכות ערכין ה"ג) כחכמים הכריח השעה"מ שם דדעת הרמב"ם שם כדעת הריטב"א הנ"ל וכיון דבשיטת הרמב"ם אנו עומדים בהלכה זו שוב אין סתירה לקיום מאמר הנודב מדלא מסרו ליד הגזבר כיון דיש מקום לומר דלשטת הרמב"ם עצמו אין חילוק בזה לענין שאלה ואף כשהגיע ליד הגזבר יכול להשאל עליו דהנה הרמב"ם (פ"ח מה' מתנות עניים ה"ד) הביא הדין דאם הגיע ליד גבאי אסור לשנותה מש"ס (ערכין ו') ולא הביא בשום מקום מימרא דרב יוסף (ב"ק לו ע"ב) דאנן יד עניים ונראה משום דלא נ"מ מזה לדינא לשטתו (בפכ"ב מהלכות מכירה הט"ו) יעו' בהשגת הר"א והתוס' ב"ק שם ד"ה יד ומוכח לכאורה דס"ל להרמב"ם דלא כשטת הראשונים בדין שאלה ולא מהני הך סברא דיד עניים אנן גם לענין שאלה ויכול להשאל על נדרו גם כשבא ליד הגבאי דאל"כ לא ה"ל להשמיט דברי רב יוסף אי איכא נ"מ עכ"פ לענין שאלה וכ"כ להדיא הגאון נוב"י מה"ת חיו"ד (סימן קנד) יעו"ש באורך עכ"פ אי נימא דלשטת הרמב"ם גם בבא ליד גזבר מהני שאלה שוב אין ראיה ממה דלא מסר ליד גזבר שלא היה רוצה להחליט ההקדש והצדקה ושוב שייך שפיר לומר הסברא הנ"ל: (כדעת הרמב"ם פי"ב מהלכות נדרים ה"י הנ"ל) דלא הוציא דבריו לבטלה ובודאי היה כונתו באופן שיקויים הנדר כמש"ל:

ה ואדאתאן להכי אי נימא דשיטת הרמב"ם הוא דגם בבא ליד גזבר מהני שאלה יש מקום לומר בזה לפע"ד דרך החידוד קצת דהרמב"ם:

לשיטתו אזל במ"ש (פ"ז מהלכות ערכין וחרמין הלכה יז) ואין אומרים אלו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם יעו"ש ולפתור זאת יש להקדים דעיקר הדבר דגם בהקדש לא מהני שאלה כשבא ליד גזבר לא מצינו לו הכרח מבואר בש"ס (דהא דאמרו (בנדרים נט) ותרומה ביד כהן כו' הא יש לפרש גם כן כפי' הר"א מוייץ המובא בפי' הרא"ש שם) אלא במה שאמרו פסחים, (ה ע"ב) אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ולא אמרינן דחשוב כשלו מטעם הואיל ואי בעי מתשיל, כדאמרינן הכי גבי חלה (שם מו ע"ב) ומשום זה הכריחו התוס' שם דהיכא דאתי ההקדש ליד גזבר ל"ש בו שאלה אה כן יש לומר דהתוספות לשיטתם במה שכתבו בערכין (כג א') ד"ה בשאלה לפרש טעמו דר' יהושע דלא חייש לקינוניא בהקדש דבידו הוא לאיתשולי אנדריה ולמה לו לעשות קינוניא יעו"ש ודקדק בדבריהם הרב מחנה אפרים הלכות צדקה (סימן ה) דס"ל דיש שאלה בהקדש בחרטה בלבד דאי ס"ד דצריך שימצא פתח לנדרו אם כן עדיין יש ליחוש שמא אינו מוצא פתח על נדרו ומשו"ה עושה קנוניא ואם כן התוס' לשיטתם דשאלה בהקדש גם כן הוי בידו הקשו שפיר והכריחו מזה דמיירי בבא ליד גזבר דל"מ בו שאלה אבל לשטת הרמב"ם בהלכות ערכין וחרמין שם דס"ל דבהקדש לא סגי בחרטה לחודיה אלא בעינן פתח לנדרו שיאמר בטעות הקדשתי כלומר דאדעתא דהכי לא הקדיש וכמ"ש הרב מחנה אפרים שם בשטת הרמב"ם ואם כן ל"ק כלל מה דאמרינן בפסחים דאינו עובר בשל גבוה ולא אמרינן הואיל כיון דבאמת בהקדש לא הוי בידו ליתשל משום דצריך פתח ודלמא לא ימצא פתח לנדרו ושוב אין הכרח לומר דהקדש שבא ליד גזבר לא. מהני שאלה משא"כ גבי חלה דהוי כתרומה (יעוין פ"ד דב"מ מ"ח וברש"י ורע"ב שם) שפיר אמרינן הואיל כיון דסגי בחרטה לחודיה הוי בידו ליתשל ואף דהא דיש שאלה בהקדש ילפינן מנדרים כדאיתא בש"ס נדרים (עח א') ואיך נחלק ביניהם דבהקדש אין שאלה בחרטה לחודיה כבר פריש לה הרמב"ם (סוף הלכות נדרים פי"ג הכ"ה) שכתב נדרי הקדש אין נשאלין עליהם אלא מדוחק דמצוה לקיימן שנאמר נדרי לה' אשלם ומהאי טעמא דאין נשאלין אלא מדוחק לא סגי בחרטה לחוד וצריך שימצא פתח גם כן יעו"ש במת"א והא דבתרומה אמרינן (שם נט) דהוי דשיל"מ משום דבידו ליתשל ומוכת דסגי בחרטה לחוד: (דאי בפתח שמא לא ימצא פתח של חרטה) כבר כתב בזה גם כן הרב מחנה אפרים שם דבתרומה כיון שאינו רוצה להפקיע המצוה שדעתו הוא לחזור ולתרום אח"כ ע"כ אפילו בחרטה בלבד יש לו שאלה יעו"ש ועפ"ז יש מקום ליישב דברי הש"ס פסחים שם (מו ע"ב) דאמרינן דטעמא דר"א גבי תלה משום הואיל ואי בעי מתשיל דלכאורה תמוה מאד דהא ר"א מתלמידי ב"ש הוא וס"ל בערכין (כג א') כב"ש דאין נשאלין על ההקדש דהקדש בטעות הוי הקדש והתוי"ט בפסחים שם (פ"ג מ"ג) עמד בזה וכתב על הרע"ב דמ"ש הוי הקדש טעות ואינו הקדש אגב רהיטא לא דק דהא בהדיא שמעינן לר"א דס"ל דהקדש טעות הוי הקדש כמ"ש הרע"ב עצמו רפ"ו דערכין וכתב הוא דתלה אינה הקדש וכי אמרינן הואיל הוי כאלו איתשל עליו ושלו הוא יעו"ש בתוי"ט והדבר מחוסר תבלין להבין החילוק בין חלה להקדש (והגאון בעל מצפה איתן הביא בשם תשובת רמ"ע מפאנו (סימן סב) לחלק בזה דתלה ממון בעלים הוא ואי בעי יהיב לה לב"ב כהן לפיכך אמר אי בעי מתשיל אף לב"ש ול"ד להקדש דהוי בי גזא דרחמנא יעו"ש ויעו' בש"כ (סי' רנה ס"ק ק שהוכיח מזה דהקדש חמור מתרומה) אבל לפי הנ"ל א"ש ומובן החילוק כחומר דבאמת יש להבין מה שאמרו בערכין שם (ובנזיר ל ע"ב וב"ב קכ ע"ב) דלב"ש אין שאלה בהקדש משום דהקדש בטעות הוי הקדש והא שאלה לא הוי דוקא בכלל שם טעות דהיכא דניתר בחרטה לא מקרי טעות ורק היכא דניתר בפתח הוי משום טעות דאדעתא דהכי לא הקדיש וכמ"ש הרמב"ם שם יעוין גם כן מה שכתב הר"ן בשם הרמב"ן (נדרים כז א') לענין נדר שהותר מקצתו דדוקא נדר שהותר על ידי פתח דומה לנדרי טעות (יעוין גם כן בשער המלך פ"ו מה' שבועות הלכה ח"י) ולפמש"ל א"ש על פי שטת הרמב"ם דבהקדש לא מהני חרטה רק על ידי פתח דהתירו משום דהקדש בטעות הוא וע"כ לב"ש לא מהני שאלה דס"ל הקדש בטעות הוי הקדש משא"כ היכא דניתר בחרטה לחודא ולאו משום טעות הוא אלא משם שאלה הוא שהתירה התורה שפיר י"ל דמהני לכ"ע אף לב"ש כבנדרים וא"כ כמו שכתב המת"א דמשו"ה מהני בתרומה שאלה על ידי חרטה לחוד כיון שאינו רוצה להפקיע המצוה כן י"ל סברא זו בחלה דכיון דאינו רוצה להפקיע המצוה דיחזור ויתרום חלה אחרת מהני שאלה בחרטה לחוד וכיון דאין היתרו משום פתח דמשוי ליה לטעות אלא משום שאלה דחרטה לחודא מהני לכ"ע אף לב"ש ושפיר אמר ר"א הואיל ואי בעי מתשיל גבי חלה ויש עוד לפלפל אכמ"ל עכ"פ שטת הרמב"ם אחוז זה בזה ומובן טעמו דס"ל דגם בבא ליד גזבר מהני שאלה ודוק וא"ש מ"ש באות ד:

ו ולפמש"ל יש מקום להביא ראיה לשטת הרמב"ם מדברי הירושלמי פסחים (פ"ב ה"ב) דגרסינן שם אית תניי תני לא יראה לך לך אין את רואה אבל רואה את של גבוה אית תניי תני אפי' לגבוה מ"ד כו' רואה את לגבוה בשהקדישו קודם לביעורו מ"ד אפילו לגבוה כשהקדישו לאחר ביעורו (דאז אינו ברשותו להקדישו הלכך עובר עליו) אמר רבי בן בר חייא קומי ר' זעירא תפתר בקדשים שחייב באחרותן כר"ש דסובר בבבא קמא קדשים שחייב באחרותן כגון דאמר הרי עלי כדידיה דמיין ותרווייהו בהקדישן קודם ביעורן) עכ"ל הירושלמי ומקשין בזה דלפי דברי תוס' פסחים הנ"ל אמאי לא תירצו בירושלמי בפשיטות דהא דתני עובר מיירי בלא בא ליד גזבר ומטעם הואיל ואי בעי מתשיל ולא עוד דלפי מה דמשני בקדשים שחייב באחרותן אם כן בודאי כשלא בא ליד גזבר הוא (דכשהוא ביד גזבר שוב אינו חייב באחריותו) ושוב אין הכרח לומר כר"ש דבלא"ה עובר מטעם הואיל יעו"ש בהגהות ירושלמי מה שכתב בזה ידיד החכמים הגאון מלבוב ז"ל ובספרי מנחת משה חאו"ת (סימן יג) כתבתי בדרך הפלפול קצת ויש לי לסתור בדברי שם ולבנות ואכמ"ל כי קנה מקומו בספרי כליל תפארת) אבל לפי שטת הרמב"ם שכתבתי לעיל א"ש דבקדשים ל"ש לומר הואיל ואי בעי מתשיל כיון דאינו בידו הוא משום דצריך פתת גם כן ואולי לא ימצאנו (ול"ד לחלה דסגי בחרטה לחוד) ושוב אין חילוק בין כשבא ליד גזבר או לא (ואדרבא לפמש"ל בשטת הרמב"ם מהני שאלה גם בבא ליד גזבר אלא דהואיל לא שייך בשניהם כיון דאינו בידו למצוא פתח) וע"כ קמתרץ הירושלמי דמיירי דוקא בהקדישו לאתר ביעורו או בקדשים שחייב באחריותן וכר"ש [ובהחפשי מצאתי להגאון מהרי"ט אלגזי בהלכות חלה להרמב"ן (אות י) שכתב גם כן דלשטת הרמב"ם דהקדש בעי פתת מיושב קושית התוס' ונהניתי] ולכאורה היה מקום קצת לומר בדברי התוס' פסחים שם דמ"ש היכא דאתי הקדש ליד גזבר לא אמרינן הואיל כו' אין כונתם גם כן דלא יוכל שוב ליתשל אח"כ אלא דלא אמרינן בזה הואיל כיון דלא שכיח ליתשל אחר שכבר בא ליד גזבר לא אמרינן בזה הואיל (יעו"ש בתוס' דיה רבה) וכעין שכתב הרא"ש בשם הר"א ממיץ נדרים (שם נט) גבי תרומה ביד כהן דלא שכיח כלל שישאל עליה (אבל אי אירע דאיתשל מהני באמת אף כשבא ליד גזבר) ועפ"ז היה מיושב דברי התוס' סוטה (ו ע"ב) ד"ה כי שהקשו אמאי נשרפת כיון דיש שאלה בהקדש למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין יעו"ש דלכאורה דבריהם תמוהין דהאיך יהיה נשאל אחר שהובאת כבר המנחה ליד כהן שוב לא מהני שאלה לפי פשטות התוס' דפסחים וכבר העיר בזה המשנה למלך (פרק יא מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ד) אבל אי נימא כמש"ל דהתוס' דפסחים לא כתבו רק דלא אמרינן הואיל אבל שאלה מהני הוי א"ש:

ז אמנם כן באמת פשטות לשון התוס' דפסחים נראה יותר דכשבא ליד גזבר אין נשאלין עליו דאי משום דלא שכיח שיתשל הא גם בלא בא עדיין ליד גזבר גם כן לא שכיח שישאל על החמץ של גבוה ויעבור על ב"י ויהיה חייב לשרפו, דדוחק לומר דבבא לגזבר מקרי לא שכיח כלל כמ"ש התוס' ד"ה רבה דז"א כונת התוס' א"ו כיון דעכ"פ יכול לשאול עליו שייך בו הואיל ובבא ליד גזבר לא אמרינן הואיל כיון דלא מהני בו שאלה ועוד כיון דכמה מגדולי ראשונים כתבו להדיא דלא מהני שאלה כשבא לגזבר גם בדה"ת לא נעמיס ביאור רחוק ודברי התוס' דסוטה הנ"ל יש לתרץ בפשיטות ע"פ מ"ש הרב מהר"י ששון בס' בני יעקב (קסז ע"א) דכלל מסור בידינו דכל היכא דכותבים התוספות תימא ואינם כותבין וצ"ע התירוץ פשוט יעו"ש אם כן ה"נ שכתבו התוס' קשיא ולא העלו בצ"ע י"ל גם כן משום דהתירוץ פשוט דלא שייך בו שאלה אחרי שהובא לכהן וגם בשני קושיות הראשונות שהקשו התוס' יש למצוא תירוץ פשוט ואכמ"ל וצ"ע לחלק בין תימא לקשיא ובהיותי בזה המכסה אני מידידי נ"י כי באמת בפירושא דהואיל ואי בעי מתשיל כתבתי על גליון השד"ח מידידי הגאון הצדיק חכם מדיני הי"ו מערכת חמץ ומצה (סימן ה אות יז דין כה) שהביא שם קושית ידידי ותלמידי הרב החו"ב וכו' ר' יחזקאל וועפרינסקי מטשעהרין בדין ביטול והפקר דמהני מן התורה לכל הפוסקים ואמאי לא אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל דגם בהפקר מהני שאלה קודם שבא ליד זוכה יעו"ש דסיים בצ"ע וכתבתי דקושיא זו הקשה אותי גם כן יו"ת הרב הנ"ל והשבתי לו די"ל דכאן ליכא החשש דלמא מתשיל בעת שעוסק לבטלו ולהפקירו (כעין דאמרינן (פסחים יא) השתא מיהדר עליו לשרפו אתי למיכל מיניה) משא"כ בחלה כמובן וגם לפי מה דאמרינן בש"ס לרשב"ג גיטין (סו א') נדרים (מח א') חולין (לט ע"ב) הוכיח סופו על תחלתו כן י"ל להיפוך הוכיח תחלתו על סופו שלא יחזור מביטולו והפקירו יעוין גם כן שבת (צא א') כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה וגם י"ל דמעיקרא לק"מ דבחלה חיישינן שמתשיל עליו אחר הפסח ויהיה שלו למפרע משא"כ בהפקר, ואדאתאן להכי נוכל לומר דגם בתוך הפסח בחלה חיישינן דלמא מתשיל ויהיה שלו למפרע נמצא דלא ביטל כלל מה שאין כן בהפקר אם ישאל בתוך הפסח יהיה שלו רק מכאן ולהבא וקודם הפסח שפיר בטל ליה ודוק, ויש לפלפל אם גם בהפקר זכה למפרע ואכמ"ל עכ"ד שכתבתי על הגליון, עכ"פ לפ"ז נסתר הקושיא שכתבתי לעיל איך ישאל על חמץ של גבוה שיעבור על ב"י ויהיה צריך לשרפו די"ל דיתשל עליו אחר הפסח ויעבור למפרע ודוק, אח"ז ראיתי כי מה שהקשה הרב מטשעהרין כבר עמד ע"ז בתפארת ישראל פסחים שם (פ"ג מ"ג) יעו"ש מ"ש בפשיטות:

ח ולא עוד דגם מש"ל בשטת הרמב"ם ג"כ אינו אלא לפלפולא בעלמא ויש בזה לסלסל ולפלפל אכמ"ל אבל לדינא נלפע"ד העיקר דגם הרמב"ם מודה לדברי הראשונים דדין זה דאין שאלה בהקדש כשבא ליד גזבר לא מתלי תלוי וקאי דוקא בסוגיא דאתה רואה של גבוה ע"פ קושית התוס' אלא כמו שבארו הראשונים ודימו זאת לתרומה ביד כהן דמבואר להדיא (נדרים נט א') דלא מצי מיתשל עלה ואף דלכאורה גם דין זה השמיט הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהלכות תרומות הי"ז) שסתם וכתב ה"ז נשאל לחכם ומתיר לו ולא חילק דדוקא אם לא מסרה עדיין ליד הכהן מ"מ לדינא נראה עיקר כתירוץ השני של הכסף משנה שם שמאחר שכתב הרמב"ם המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהם משמע שפיר דמיירי שלא היה אלא הפרשה לבד ועדיין לא באה ליד כהן (דאף דהנוב"י מה"ת חיו"ד (סימן קנד) תפס לעיקר כתירוץ הראשון של הכסף משנה דהרמב"ם מפרש כפי' הר"א ממיץ המובא ברא"ש שם י"ל דהנוב"י לא כתב כן אלא מפני שלא ראה דברי הראשונים מה שכתבו גבי הקדש ביד גזבר ומדמי ליה לתרומה ביד כהן (כמש"ל אות ד) דאי הוי רואה אותם לא הוי דחיק אנפשי' להעמיס דוקא בדברי הרמב"ם שלא כדעת הראשונים וכן ביתר דברי הנוב"י שם במ"ש בטעמו של תשו' הרשב"א (סי' תרנו) והוליד עפ"ז חדשות יש ת"ל אתי אריכות דברים מלבד מה שרשום אצלי על הגליון נוב"י בעוד טל ילדותי מה שיש לתמוה בחדושיו שם הארכתי זה כמה שנים ת"ל בענין זה בתשובחי לוואלשיקאווא פלך הוראדנא להרה"ג החריף העצום ר' יונה קאסאווסקי ז"ל ואכמ"ל במה שאינו נוגע לנ"ד ויעו' מש"ל סימן לה באורך] ויעוין ג"כ תוס' עירובין (ל ע"ב) ד"ה תרומה במ"ש ולא מצי לאוקמה בתרומה ביד כהן כו' דמבואר בדבריהם דלא קמפרשי בדברי הש"ס (נדרים נט) כפי' הר"א ממיץ דאי כפירושו לא הקשו מידי (וכמ"ש הגאון ר"ב רש"ב בהגהותיו שם לישב קושיתם על פי פי' הר"א ממיץ יעו"ש) וממילא גם מה שכתבו התוספות פסחים דל"ש הואיל כשבא ליד גזבר כונתם ודאי דלא יכול למיתשל עלה וכמש"ל דהא קמדמי הראשונים הקדש לתרומה ועפ"ז גם בהקדש ס"ל להרמב"ם ג"כ ודאי דלא מהני שאלה כשהוא ביד גזבר והא דלא כתב כן להדיא בסוף הלכות נדרים דאין נשאלין בהקדש כשבא ליד גזבר הוא משום דאין דרכו של הרמב"ם להזכיר אלא מה שהוזכר בגמ' בפירוש וכן מה שלא הביא מימרא דרב יוסף (ב"ק לו בפ"ת מהלכות מתנות עניים ה"ד) לאשמעינן בזה הנ"מ לענין שאלה ג"כ מהאי טעמא הוא כיון דדין זה אינו מוזכר להדיא רק יהיה מוכח דרך שקלא וטריא דרכו של הרמב"ם להשמיטו (יעו' במשנה למלך (פי"ח מהלכות מעשה הקרבנות ה"ד) סוד"ה הכלל ובפר"ח יו"ד (סימן פג סוס"ק ז) ובב"י יו"ד (ריש סימן קצו) סוף ד"ה בדקה ובב"ח (סו"ס מת) ד"ה כתב ב"י ויש להאריך אכמ"ל) ועכ"פ בזה שפיר י"ל שסמך על מ"ש בהלכות תרומות דשאלה מהני היכא דהיה הפרשה לבד והיינו כשלא בא עדיין ליד כהן כמש"ל (יעוין בתוי"ט פ"ק דערלה מ"ז ופ"ג דגיטין מ"ד וסוף פ"א דפרה) ויעוין בכסף משנה (פ"ג מהלכות נדרים סוף הלכה ט ופ"ד מהלכות תרומות ה"י) וצ"ע ודוק וה"ה בהקדש דוקא בשלא בא ליד גזבר כמו שבארו הראשונים דדמי להדדי ואדרבה לפי מש"ל (אות ה) בשטת הרמב"ם דהקדש בעי גם פתח לשאלתו א"כ יש ללמוד מתרומה דרך כש"כ אם בתרומה וקילא שאלתו וסגי בחרטה לחוד עכ"ז לא מהני בבא ליד כהן אם כן בהקדש דחמור ואין נשאלין עליהם אלא מדוחק ולא סגי בחרטה לחוד מכש"כ דלא מהני השאלה כשבא ליד גזבר (וכעין שכתב הש"ך חו"מ (סימן רנה ס"ק ה) אליבא דב"ש אלמא דהקדש חמור מתרומה לענין שאלה ואם כן כיון דבתרומה ביד כהן לא מצי למיתשל עליה כש"כ בהקדש ביד גזבר יעו"ש) סוף דבר הכל נשמע דהלכה זו (דחשו הרשב"א) ברורה גם לדעת הרמב"ם ובפרט שכן אפסקא הלכתא בש"ע יו"ד (סימן רנח ס"ו) בלי שום חולק:

ט אמנם כן כשבאנו לדין זה דכ"ע אף הרמב"ם פוסק דאין נשאלין כשבא ליד גזבר נסחר לכאורה הסברא שכתבתי לעיל (אות ד) בדעת הרמב"ם דבודאי הקדיש גוף הכסף שיהיה הקדש מוחלט דלפ"ז שוב י"ל לאידך גיסא דאם היה רוצה שיהיה הקדש מוחלט היה מוסרו ליד הגבאי דלא יהיה ביכולתו ליתשל אבל באמת ז"א סתירה חדא דיש מקום לומר דאי הלכתא הוא דאנן יד עניים אם כן גם לענין דלא מהני שאלה סגי בהקדישו בפני הקהל דהוי כמסרו ליד גבאי כיון דאנן יד עניים וכמ"ש המרדכי (פ"א דב"ב (הו"ד בקצרה בב"י ריש סימן רנא) סימן תפז) אם הודיעו כבר לקהל כו' לתת ביד גבאי לעניים שבעיר כו' הו"ל כאלו מטו ליד גבאי דלא מצי למיהדר אנן יד עניים אנן וכו' יעו"ש ובש"כ (סימן רנח ס"ק ח"י) ובתשובת מהר"ב אשכנזי באורך ויעו' בתשובת מהר"מ מרוטינבארג (סימן חשנ"ב ותתקמב) ויש בפרטים אלו אריכות דברים יעוין בתומים (סימן קכה ס"ק ח) ובתשו' מהרי"ט ח"א (סי' לט) אכן אפילו אם נימא דלענין שלא יוכל ליתשל עליו צריך שיבוא ליד הגבאי ממש וכדנראה מלשון הרשב"א ולשון הש"ע שם (סי' רנח ס"ו) מ"מ הסברא שכתבתי לעיל (אות ג ד) במקומה עומדת דודאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואי נימא דהקדיש רק הפירות דבריו בטלין ממילא ואינו מחוסר שום מעשה לבטל דבריו משא"כ כשהקדיש גוף הכסף לחלק אי אף דיכול להשאל עליו כ"ז שלא מסרו לגזבר מ"מ הא מחוסר ומעשה השאלה ובפרט לשטת הרמב"ם עצמו דצריך שימצא פתח ואינו בידו שימצאנו וכמש"ל (אות ה) אם כן דבריו כמות שהם יצאו לקיום מוחלט ולא לבטלה (יעוין במשנה למלך (פ"ד מהלכות אישות ה"ז ופ"ו מהלכות גירושין ה"ג) אריכות דברים בענין מחוסר זמן דממילא קא אתי ובענין מחוסר מעשה דהוי כמי שאינו בידו יעו"ש באורך) ועכ"פ טוב יותר לומר שהוציא דבריו בהקדש הגוף שיהיו מוחלטין דבריו וקיימים כ"ז שלא יתשל וימצא פתח אכן בעיקר הדבר שכתבתי לעיל (אות ד) ע"פ דברי המהר"מ אלשיך דגם להרמב"ם אין קיום לדבריו אם הקדיש המעות לפירותיהן אף דהמהר"מ אלשיך שם (סימן ז) הביא יסוד לדבריו מדברי הה"מ פ"ט דמתנה ונמצא דמיוסדין דבריו גם כן על פסקו של הרמב"ם מ"מ יש בענין זה גם כן אריכות דברים יעו' בס' בני יעקב להמהר"י ששון מאמר ב' קנין (דף עא ע"ב) שהאריך להפליא על המהר"מ אלשיך מכמה מקומות בש"ס ופוסקים ויעו' בקצוה"ת (סי' רט ס"ק ד) ונתה"מ שם (ס"ק ה) ובשו"ת חת"ס חחו"מ (סימן קז קח וקיב) ושו"ת סמא דחיי חיו"ד (סימן יד מא ע"ב) מה שהאריך לפלפל בדברי המהר"מ אלשיך ובלא"ה כיון דכתבנו לעיל ע"פ הסברא דא"א מוציא דבריו לבטלה אם כן גם לאידך גיסא היה מקום לפלפל דאף אם הקדיש לפירות יש להמציא דעשה באופן שיועילו דבריו ע"פ הדין וגם לפלפל שלא יהיה נגד לשונו ממש ויש בזה ת"ל לסתור ולבנות אבל א"צ דכל מ"ש (אות ג ד) הוא לרוחא דמלתא אף אם היה מקום בראש להסתפק על קדושת פירות כתבתי גם כן לצדד אבל העיקר הוא דמ"ש בשט"צ לחלק הוא לחלק בפעם אחת דאף שכתבו בשפ"ר כנימוס גם כן מהני לענין הקדש ע"פ ד"ת כמו אם היה כותבו בלה"ק יעו' ברדב"ז ח"א (סימן סז) באורך ובספר קהלת יעקב למהר"י אלגזי ח"ג (סימן תקנא) וע"כ הדברים פשוטים כמו שכתב כת"ר דאין ביד בני העיר לשנות לדבר אחר וכן בכל הנך טעמי שכתב כת"ר יש ת"ל להאריך ואין הזמן והכח מסכים להאריך בכל פרט:

י אמנם כן עוד בפרט א' נשאר לנו לבאר דמלבד מה שיש לפלפל בנ"ד ע"פ דברי המהרי"ט ח"א (סימן כב) באם הניח מעות לחמש יתומות בנות טובים אח שיראה בעיני פלוני ופלוני וכו' דכיון דאינם מבוררות וידועות כדי שיזכו לא זכו יתומות אלו בזה ומותר לשנות יעו"ש באורך ובט"ז (סימן רנו ס"ק ד) אכן בנ"ז שאמר לעניי העיר הוי כמברר יעו"ש ברמ"א (סימן רנו ס"ד) ובש"ס ב"ק (צג א') עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו וברשב"ם ב"ב (מג ע"ב) סוף ד"ה אר"פ מ"ש בשם התוספתא ויעו' במחנה אפרים הלכות צדקה (סימן י יא) ויעו' בחת"ס חחו"מ (סימן קכ) שפלפל בדברי המהרי"ט ובמ"ש שם נהי דעניים מבוררים אין כאן כו' הלא הקהל מבורר הוא ששיעבד עצמו ליתן בידם סך וכו' יעו"ש במ"ש בסוף תשובתו ואכמ"ל דבנ"ד יש עצה בדרך השלום אם ימצאו הנבררים (האפוטרופסים על המעות של המתנדב) לדבר נכון לשנות על קרן קיימת שיחלקו הפירות בכל שנה לת"ת וכדומה יש להם גם כן עמוד גדול לסמוך ה"ה מרן המהרי"ט ח"א (סימן סג) שכתב כי כל מה שכתבו ונשאו ונתנו הפוסקים ז"ל אם יכולין לשנות הצדקה לדבר אחר זה בצדקה שיצאתה מתחת יד הנותן וניתנה ביד הגזברים או ביד אנשים שממונים על כך כגון הנידון של המהרי"ק (שורש ה) כו' די"ל דתיכף שיצאו מרשותו של נותן ונתנם ביד הגזברים זכו בהם בעד העניים דזכין לאדם שלא בפניו דיד הגזברים כיד העניים וכו' אבל בנדון שלפנינו שהמצוה מנה את חתנו על כל נכסיו ועשאו אפוטרופס על יורשיו ובכלל מנהו גם על המעות הללו של הקדש להשגיח עליהם לא שייך לומר כאן דידו כיד עניים שעדיין לא יצאו אלו המעות מרשות הנותן ומרשות יורשיו דיד האפוטרופוס כיד היורשים דמי ובהא ודאי דמותר לשנותה כדאמרינן בערכין עד שלא באתה ליד גבאי כו' וכיון שכן למה לא יהיה מותר לשנות לצדקה אחרת דהכל צדקה וכשם שהוא עצמו בהיותו בחיים היה יכול לשנותה אף יורשיו אחריו או האפוטרופוס שהניח ומנהו על הנכסים יכול לשנותם לכל מצוה שירצו עכ"ל הזהב יעו"ש באורך מה שפלפל גם כן בענין מצוה לקיים דה"מ ועוד דמצוה לעשות דבר שיניח דעתו של מת ואנן סהדי שהיה דעתו של מת נוחה בדבר זה (שרוצים לשנות הצדקה לפי דעתם יעו"ש) ועוד דלפי דברי המהרי"ק היכא דנוחי נפש מניחים לכפרת נפשם מנדבת לבם וממנים גבאים ודאי שנותנים להם כת לעשות כפי מה שיראה בעיניהם כש"כ כאן שהוא חתנו זקן ביתו המושל בכל אשר לו ומנהו אפוטרופוס על כל נכסיו ודאי אמדינן לדעתו שכונתו שיעשה בהם כאשר יראה בעיניו יעו"ש בנועם דבריו (ובתחלת תשו' מה שחילק גם כן בין כשגבו לצורך עניים מיוחדים ידועים ליתן להם מיד וכו' ויש לפלפל בדבריו לפמש"ל ואכמ"ל) עכ"פ לפי דברי המהרי"ט גם בנ"ד שלא מסר כסף הקדשים ליד הגבאים רק היה מונח בגס"ד באנק על שמו ולא עשאום רק לאפוטרופסים על גביית הכסף והחלוקה וא' מהנבררים הוא בנו היורשו ומושל בכל אשר לו אם כן גם כן לא זכו בזה העניים עדיין וכמו שהוא בעצמו בחיים חיותו היה יכול לשנותו (יעון בשו"ת מהר"י באסאן (סימן נב) בענין דהנודר יכול שנות כשלא בא ליד גבאי כיון דליכא רק חיוב הנדר עליו שנדר לה' אם כן מה לי מצוה זו מה לי מצוה אחרת יעו"ש ובתשו' מהר"מ אלשקר סי' ע וסימן עב) לדבר מצוה אחרת שיראה בעיניו כן אפוטרופסיו יוכלו לעשות בזה כפי אומדן דעתם שתנוח דעתו בזה וכעין שכתב המהרי"ט והא אנן סהדי שהיה דעתו של מת נוחה בדבר זה (יעוין גם כן מ"ש המהרי"ט ח"א (סימן כז) בענין אומדן דעת דש"מ) ובאמת בכל מקום אומדנא דמוכח הוי כאנן סהדי יעוין ש"ס כתובות (קד א') ובתוס' שם (צז א') ד"ה זבין ובמהרי"ט חחו"מ (סי' מה) ובראשונות (סי' קיט) ובתוס' נדרים (כח א') ד"ה במוכר ובמ"ש בספרי ברכת משה קוה"ת (סי' כה סוף אות ג) ואכמ"ל:

יא ואדאתאן להכי לאומדנא דטובת המת הא מצינו בכמה מקומות בלשון הפוסקים דהמניחים לאחר מותם הוא לכפרת נפשם דצדקתם עומדת לעד יעו' גם כן לשון המרדכי פ"א דב"ב (סי' תצג) דמידי הוא טעמא דיהיב אלא כי היכי דתיהוי ליה כפרה ותלך לפניו צדקתו ויעו' בפנים מאירות ח"א (סו"ס קג) במ"ש אבל ליקח מקרן לא תגע בו יד דכאן אומדין דעתו בהיפוך שכונתו היה שיהיה צדקתו עומדת לעד ואם יכלה קרנו יבטל כונתו יעו"ש ויעו' בשו"ת סמא דחיי חיו"ד (סימן יד לב ע"ב) ד"ה וכבר כתב שכתב דאית לן אומדנא דמוכח דודאי ניחא ליה למקדיש שמאחר שהוא לא הקדיש אלא בשעת מיתתו ודאי שלא נתכוון כ"א לכפרת נפשו ובודאי דחפצו ורצונו שקרנו תרום בכבוד וצדקתו עומדת לעד יעו"ש עכ"פ לא כתבתי זאת לומר שכן היה דעת הנותן מתחלה דבזה ודאי צדקו דברי כת"ר דלשון לחלק שכתבו בשט"צ היינו בפ"א כמש"ל וכתבתי רק ע"פ דעת המהרי"ט דבדבר שהוא היה יכול לחזור שוב הנבררים האפוטרופסים בצירוף בנו יורשו יכולים לשנות לדבר שיראה בעיניהם עתה שהוא לטובתו (דהוי כלכתחלה) דאז אנן סהדי שתנוח דעתו בזה וכמש"ל, הן אמת דמה שפלפל כת"ר בקונטרסו (אות ד) בדברי הש"ס סוכה (נו ע"ב) בוצינא טבא מקרא המה דברים נכונים יעוין גם כן בשו"ת מהרי"ט חחו"מ (סימן מב) ובשו"ת שער אפרים (סימן קכב צא ע"ב) ד"ה ואבע"א גמרא כו' אכן זה דוקא במה שכבר זכו העניים אבל לענין לכתחלה איך לעשות חלוקה כזו יש סברא לאידך גיסא דיותר טוב עבור המנדב למעט סכום כסף החלוקה ולהרבות העניים מקבלי הטובה (ובפרט לדורות שתהיה צדקתו עומדת לעד) יעוין בב"ח או"ח (סי' תרצה) שכ' והשכל ג"כ יחייב אותו כי מי שיש לו ק' זהובים ליתן לעניים שגדול שכרו כשיחלק לק' עניים מאשר יתן כל ק' זהובים לעני אחד או לשנים וג' כי זה שנתן לק החי' ק' נפשות יעו"ש ובמג"א שם (ס"ק ב') שכ' דבעניים הקפידו ליתן לשני עניים דמצוה לחלק יעו"ש ובפ"ג דאבות (משנה טו) וברע"ב שם ויעוין בחת"ס חלק ששי (סו"ס ט) במ"ש בסוף דבריו ולא לחלקו לחלקים קטנים כו' אך יתנו כל הפירות לאיש אחד והוא נגד דברי המג"א דלחלק עדיף והחת"ס בעצמו בחחו"מ (סימן נח) הביא דברי המג"א להלכה (ויעוין ג"כ בחת"ס חחו"מ (סימן קנז) בענין ש"ץ שרצו היתומים לחשוב הרוחא לקרן במ"ש בזה ואכמ"ל) סוף דבר כי דברי כת"ר צדקו ונכונים להלכה כי חלילה להם לבני העיר לשנות לדב"א אכן כת"ר והנבררים אתו ובפרט היורש אם ימצאו לנכון לעשות קרן קיימת הרשות בידם ויש להם עמוד לסמוך מרן המהרי"ט דאנן סהדי שתנוח דעת הנפטר במה שיעשו לטובת נשמתו דצדקתו תעמוד לעד לזאת הגם דאנשי הכיר אין להם רשות לשנות על זה עכ"ז למען השלום נכון שיסכימו כת"ר ושאר הנבררים למה שרוצים אנשי העיר אשר אך כת"ר ונברריו יכולים לעשות כרצונם:

ויתברכו בברכת השלום כחפץ ידידם הדו"ש משה נהום במהור"ר בנימין ז"ל ירושלימסקי אבד"ק קאמינקא וכעת האבד"ק אסטראלענקא והגליל. שער האחד עשר שער התירוצים:

תוכן העניינים

שות באר משה (ירושלמסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה