שות באר משה (ירושלמסקי)· רבי משה נחום ירושלימסקי
ח"א סימן מא
תשובה בענין חוב אשה מפשיעה ובדומה שבעלה אינו חייב לשלם אי גם בזה מציאתה לבעלה. לכבוד ידיד נפשי הרב החסיד המפורסם חריף ובקי אור הברקי זית רענן מעיין ומחוקקי מוהר"ר ישראל יצחק ג"י זאלמיגעוויטש מראשי נכבדי אסטראלענקא: (א) ע"ד שנסתפק כת"ר באשה שיש לה חוב מפשיעה או גזלה וכדומה שבעלה אינו חייב לשלם ומצאה מציאה אי גם בזה מציאתה לבעלה או תזכה במציאתה לשלם חובה, הגם שהשבתי לכת"ר במושכל ראשון שהנני מסכים לדעתו דעת תורה דלא פלוג ובכל מקום תקנו מציאת אשה לבעלה וכן נלפע"ד להחליט להלכה בכל זאת אצלתי שעתא חדא לטייל בזה בקצרה בנתיבות החכמה (כי מקומי החדש לא תסכים להתהלך ברחבה כדרכי ת"ל מאז ומקדם) דלכאורה מקום הספק בזה הוא ע"פ דעת הרדב"ז ח"א (סימן תרי) שעלה ונסתפק אי פריעת בעל תוב הוי מ"ע מה"ת או דרבנן והעלה להלכה דהוא מ"ע מה"ת כדכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל יעו"ש דמקור מקומו. טהור מלשון הרמב"ם (פ"ז מהלכות גזלה ואבדה) יעו"ש וכן מבואר מתשו' הרא"ש כלל ת' (הו"ד בב"י יו"ד סי' רלח) בראובן שנשבע שלא למכור משלו כלום לפרוע לשמעון מה שחייב לו וכו' דה"ל נשבע לבטל את המצוה דמושבע הוא מהר סיני למכור את שלו לפרוע חובו דפריעת ב"ת מצוה עכ"ד, א"כ מבואר מדבריו דהוי מ"ע דאורייתא דבדרבנן הא כתב הרא"ש בתשו' כלל י"א (הו"ד בב"י שם סי' רלט) דהנשבע על דבר מצוה דרבנן השבועה חלה יעו"ש וכ"נ מדברי הרמב"ן בחדושיו סוף ב"ב ד"ה הא במה שאמרו מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעל דלת בפני לווין כתב הרמב"ן משמע דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא דהא הוא אמר פריעת בע"ת מצוה (יעוין כתובות (פו א') דא"ל ר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה) א"כ מוכח מדברי הרמב"ן ג"כ דפריעת בע"ח מ"ע דאורייתא היא ודוק, ולפ"ז יש מקום בראש לומר דכיון דמציאת אשה לבעלה אינו אלא תקנת חכמים משום איבה כמבואר בש"ס ב"מ (יב ע"ב) אפשר דלא תקנו במקום מ"ע דאורייתא המוטל עליה, אכן באמת מלבד האריכות שיש בפרט זה דקנין דרבנן לענין דאורייתא כידוע לכל דופקי שערי הלכה דברי הב"י אה"ע (סי' כח) שכתב על דברי רבינו ירוחם במ"ש דקדשה בחוב של מעמד שלשתן מקודשת רק דרבנן כיון דמעמד שלשתן תקנתא דרבנן היא וכתב הוא דאינו מוכרח דהא איכא למימר כיון דתקינו רבנן נקנו לה המעות וכיון שנקנו לה ה"ל כאלו נתן לה כס והיא מקודשת דאוריי' יעו"ש בב"י ויעו' ג"כ במשנה למלך (פ"ז מהלכות תרומות ה"א) דמחוללת דרבנן מקרי מחוללת גם לענין דאורייתא ובמל"מ (פ"ז מהלכות תמידין ומוספין ה"ב) כיון דמדרבנן הוי פחות משיעור לא קרינן ביה והקטורת אשר תעשה אף לדאורייתא ובמל"מ (פ"ב מהלכות כלי מקדש ה"ג) ויש להעיר עוד מדברי התוספות פסחים (כט א') ד"ה אין פודין ויעוין בטעה"מ (פ"ג מהלכות מכירה ה"ח) ובתשובה הארכתי בזה ואכמ"ל:
ב וכ"ז אפי' בגוף אחד מכש"כ בנ"ד דהוי שני גופים הדבר פשוט דלכ"ע כיון דתקנו חכמים דמציאתה לבעלה והוי כסף דיליה ועליו אין מוטל חוב דילה דגזלה וכדומה מה שייכות הא דמוטל על גופה פריעת בעל חוב לעכב זכותו שזכו ליה רבנן ובודאי בזה כ"ע מודים דמהני זכותא דרבנן גם לדאורייתא כיון דעליו אין מוטל פריעת חוב דאורייתא כמובן דאטו אם יקנה אחד מחבירו איזה דבר בקנין דרבנן על ידי משיכה ואגב וכדומה וחבירו יש עליו פריעת חוב נימא דמחויב להחזיר הדבר לחבירו שיפרע חובו דאורייתא אתמהה ובודאי סברא זו נסתר מכמה מקומות בש"ס ופוסקים אין מספר יעוין ג"כ בקצוה"ח (סי' קכו ס"ק ג) ואכמ"ל וכמו כן בנ"ד הדבר פשוט כמו שאמרתי לכת"ר במושכל ראשון וממקומו הוא מוכרע דלא פלוג (ואפילו כשיש חוב שמוטל עליו לפרוע ג"כ מציאתה לבעלה) דהא בש"ס ירושלמי ב"מ שם (פ"ק ה"ה) (וכ"ה בירושלמי כתובות ריש פ' מציאת האשה) מבואר עוד טעם (נוסף על האי טעמא מפני הקטטה) שלא תהא מברחת נכסי בעלה ואומרת מציאה הוא התיבן בעדים (דהגע עצמך שיש עדים במציאה שמצאת כו' ואמאי תקנו חכמים אפילו במציאה בעדים שהיא של בעלה) ומשני לא אסרו זה אלא בשביל זה (היינו דלא אסרו במציאה בעדים אלא מפני זה מפני מציאה שלא בעדים דלא פלוג רבנן) יעו"ש א"כ אפילו היה סברא לומר דביש לה חוב תעכב המציאה לעצמה עכ"פ שייך טעמא דירושלמי דלא תהא מברחת נכסי בעלה לומר דמציאה היא ויש עליה פרעון חוב ואי דיש עדים שכן היא כדבריה הא לא פלוג רבנן ואסרו זה מפני זה, ולפע"ד יש עוד כדמות ראיה מסוגיא דירושלמי שם דקאמר על המתניתין שם מציאת אשתו שגרשה ר' יוסנא בשם ר' אחא אדם שגירש אשתו ולא נתן לה כתובתה חויב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה א"ר יוסי מתניתא אמרה כן מציאת אשתו שגירשה א"ר הושעיה שלא תאמר הואיל וחייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה האחרונה תהיה מציאתה שלה לפום כן צריך מתניתא יעו"ש, והא הדבר פשוט דהיכא שגירשה (אף באופן שחייב עוד במזונותיה) אין הבעל חייב לשלם שום חוב מחובותיה כיון דעיקר הטעם שכתב הראב"ן והראבי"ה באור זרוע (הו"ד ביש"ש ב"ק פ"ח סימן כט) דעכשיו מחייבים לבעל לשלם עבור אשתו הוא משום דאנן סהדי דשליחות הבעל נינהו דאל"כ לא תוכל לקנות בשר וירק ותבלין וחטים ושעורים צרכי הבית מן השוק וכו' יעו"ש, א"כ פשוט דוה לא שייך אחרי שנתגרשה ממנו ואי איתא דחוב המוטל עליה מעכב זכות הבעל דמציאתה א"כ באופן כזה שיש עליה חובות דצריכה לשלם בלא"ה אפילו לא נתגרשה מציאתה שלה ולמה תני נתגרשה תיפוק ליה משום חובותיה (שיש ע"פ רוב לכל אשה) אלא ודאי דחוב המוטל עליה אינו מעכב זכות הבעל דמשמיא קא זכו ליה ע"פ תקנת חכמים וכמש"ל:
ג ולפע"ד גם מש"ס דידן יש להביא כעין ראיה לזה דבש"ס כתובות (סו ע"א) מסיק אלא איפוך מציאת אשה לבעלה רע"ק אומר לעצמה וקפריך והא כי אחא רבין א"ר יוחנן בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי דבעל הוי וכו' (וקס"ד מציאתה כהעדפה שלא על ידי הדחק הוא והיכי פליגי בה יעו"ש ברש"י ותוס' ושטה מקובצת) ואי יש מקום לסברא הנ"ל מה מקשה דלמא מה דאמר ר' עקיבא מציאתה לעצמה מיירי היכא דיש לה חוב לשלם [ובלא"ה היה מקום לומר למעט המחלוקת דר"ע לאו בכ"מ אומר מציאתה לעצמה רק באופן דיש עליה חוב לפרוע (או דפליגי בזה ת"ק ור"ע אי החוב מוטל עליה או על הבעל כמו שיש בזה מחלוקת הפוסקים כמש"ל א"ד ודוק) כמו דאמרו בכמה מקומות דלמעט בפלוגתא עדיף יעו' בב"י יו"ד (סימן קצד) ד"ה ומאימתי במ"ש י"ל דכדי למעט המחלוקת בין ב' אליעזר לר"י פירשו כן יעו' ג"כ בש"כ חו"מ (סימן כה ס"ק יד אות יד) מ"ש וי"ל דלענין איסורא מודה דלמה נשוי פלוגתא רחוקה בכדי ויעו' ג"כ בראב"ד (פ"א מהלכות גירושין הי"ד) במ"ש אפשר לדשמואל אם נשאת הולד כשר ולדעת רב אפילו ריח גט אין בו אין השכל מורה כן יעו"ש דלכאורה במושכל ראשון כונתו דאין הדעת סובלת דלאחד יהיה ביטול דאורייתא ולאחד אין שום חשש כלל וכעין דאמרו בש"ס שבת (קלח) מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ור"א שרי לכתחלה אבל אי משום הא לא איריא דבאמת מצינו כזאת בכמה מקומות כמו בחשש שאלה בעיגונא דכמה פוסקים החליטו להלכה דל"ח לשאלה יעוין בשו"ת גאוני בתראי (סי' כא) דהוכיח דל"ח לשאלה גם הש"כ חושן משפט (סימן סה) שדי בה נרגא) ובכל זאת לדעת הפוסקים דחיישינן לשאלה נראה דחששא דאורייתא היא וכדמוכח ג"כ מדברי התוס' יבמות (קכ ע"ב) סוד"ה כליו וכן במה דאין מעידין על המגוייד דלדעת הריב"ש (סימן שעט) דינא דאורייתא קאמר רשב"א יעוין ג"כ ב"ש (סימן יז ס"ק קב) ועכ"ז יש חולקין בש"ס ליבמות קכ ע"ב שם) וכזה מצינו בטוש"ע אה"ע (סי' קכ) שטת הרמב"ם ושטת התוס' והרשב"א והרא"ש דלהרמב"ם נשתתק יכול לגרש ע"פ כתב ולהתוס' והרשב"א והרא"ש ע"פ כתב בנשתתק הגט בטל מדאורייתא יעו' ג"כ בב"ש שם (ס"ק ח) ובדברי הש"ס דשבת יש כונה אחרת כמ"ש הרשב"א בחידושיו שם דכל היכא דיחיד מחייב חטאת ורבים שרי לכתחלה ל"ק ליה אלא היכא דיחיד כו' וכש"כ כשרבים מחייבים חטאת ויחיד שרי לכתחלה קשה ליה יעו"ש ובתשו' א' לענין חשש בדדמי הארכתי ת"ל בפרט זה דכל זה היכא דמצינו בהדיא כן אבל מסתמא הסברא נותנת דלא נשוי פלוגתא רחוקה כמש"ל וא"כ גם בכונת הראב"ד (פ"א מה"ג הי"ד) י"ל דלאו משום דלא אפשר הוא אלא היכא דלא מצינו בהדיא הסברא נותנת דלא נשוי פלוגתא רחוקה בכדי] אלא ודאי דאין שום סברא לומר דחוב המוטל עליה יעכב זכות הבעל מה שזכו לו חכמים כמש"ל:
ד ובאמת אם נתבונן בעיקר הדין דפריעת חוב של אשה הא לכמה פוסקים (הו"ד בד"מ סימן צו אות ד) וכן החליט הרמ"א שם ס"ו אין בעלה חייב לשלם בשבילה אע"פ שנושאת ונותנת אלא כותבים פסק שתשלם לכשתתאלמן או תתגרש יעו"ש והא אין לך אשה שלא יהיו חובות עליה כידוע ולדעת הפוסקים הנ"ל דהחוב עליה לשלם אי איתא כסברא הנ"ל יתבטל חלילה תק"ח שתקנו מציאתה לבעלה שתעכבם על פרעון חובותיה המצויים והוא דבר שאין הדעת תורה סובלתו, ולפ"ז מזקנים אתבונן גם לדעת הפוסקים (וכן הכריע הש"כ שם (ס"ק ט) והיש"ש ב"ק פ"ח (סי' כט) והמהר"מ אלשיך סי' יט) דהכי קי"ל להלכה דאפילו דבר גדול מוכרח הבעל לשלם הכל כפי הענין (דיש מציאות לתקנת חכמים כיון דשאר חובות הבעל ישלם) עכ"פ יש ללמוד מזה דגם בחוב מפשיעה וחבלה דבכה"ג לכ"ע הבעל פטור וכמ"ש הש"כ שם גם כן אינו מעכב חוב דילה לזכותא דבעל במציאתה וכמש"ל וכן מוכת מדברי הש"ס ב"ק (פז ע"א) והם שחבלו באחרים פטורים כו' נתגרשה האשה כו' חייבים לשלם מבואר מזה דאין לה אופן לשלם רק אתר שנתגרשה (דמקודם מה שקנתה אשה קנה בעלה) יעוין גם כן ב"מ (דף י ע"ב) אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי דלאו בני חיובא נינהו כו' וקמתרץ אשה ועבד בני חיובא נינהו והשתא מיהו לית להו לשלומי דתנן נתגרשה האשה כו' חייבים לשלם יעו' ג"כ בלשון הזהב של הרמב"ם (פ"ד מהלכות חובל ומזיק הכ"א) אבל משלמין לאחר זמן אם נתגרשה האשה או מת בעלה כו' והרי הן כבעל חוב שאין לו מה יגבה שאם העשיר חייב לשלם עכ"ל הרי מבואר שאין לה שום אופן שתשלם בעודה א"א משום דהכל לבעלה ואי ס"ד כסברא הנ"ל הא יכולה לשלם ע"י מציאתה בעודה תחת בעלה ואף דמציאה לא שכיחא כ"כ (יעוין רש"י כתובות (סו א') ד"ה ומשני דרוב מציאות צריך לחזור אחריהם כו') מ"מ מצינו ג"כ בש"ס שם ב"מ (יב ע"ב) כגון ששכרו ללקוט מציאות יעו"ש באס"ז ד"ה ששכרו מ"ש בשם פי' הר"ש ובפרט לפמ"ש הרמ"א חו"מ (סימן ער ס"ג) דה"ה אם הרויחו בסחורה א"כ זה בודאי הוי דבר השכיח (ויעו"ש בנתיבות המשפט (ס"ק א) ויש לפלפל על פי דברי הירושלמי ריש מציאת האשה מעשה ידיה שהן כמציאה יעו"ש במאה"פ ואכמ"ל) ועכ"פ כיון דנקט התנא זמן פרעונה בנתגרשה דהוא ג"כ דבר שאינו שכיח כ"כ (יעו' תוס' גיטין (לג ע"א) ד"ה ואפקעינהו דרוב אין מגרשין נשותיהן) ה"ל למינקט ג"כ זמן פרעון בעודה תחתיו על ידי מציאתה אופן דיש מקום לפרוע בכל יום אי איתא כסברא הנ"ל א"ו דמבואר מכל זה דכל זמן שעודה תחתיו אין לה אופן שתשלם חובותיה מחבלה ופשיעה וכדומה כי חוב שלה אינו מעכב זכות. בעלה במציאתה, וכן יש להעיר כזאת מדברי המרדכי פרק החובל שם שכתב וזה לשונו של רבינו מאיר וששאלתוני אם יש להשביע אשת איש כו' נראה שאין להשביעה ולא מטעמא דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וכו' אלא טעמא משום מה שקנתה אשה קנה בעלה וכו יעו"ש, א"כ מבואר משטחת לשונו הטהור דכמו דטעמא דאין אדם רוצה הוא טעם כולל שלא להשביעה בכל אופן שיהיה כמו כן טעמא דמה שקנתה אשה קנה בעלה הוא גם כן טעם כולל (וכעין זה כתב המהרי"ק שורש קצ"ב להביא ראיה משטחת לשונו דמיירי בכל תביעת ממונו אפילו ע"י מו"מ שנו"נ יעו"ש ודוק) ואפילו באופן שתוכל להשיג מציאה ג"כ אין להשביעה משום דלא תוכל לפרוע מזה דהכל לבעלה וכמש"ל, ומפני רוב הטרדה שמטרידים אותי פה בלי הפוגות הפסקתי באמצע הדיבור והרבה דיו נשאר בקולמוס מה שהיה מקום לפלפל ולסלסל בענינים הנוגעים להלכות אלו ומה אעשה שאין עתותי בידי ועוד חזון למועד ועכ"פ למעשה העיקר כמש"ל:
הנני ידידו הדו"ש באה"ר וא"ע מכבדו כערבו הרם כו"ח בנחיצה רבה יום ב' ג' אדר שנת תרנ"ט. הקטן משה נחום במו"ה בנימין ז"ל ירושלימסקי האבד"ק אסטראלענקא והגליל: