אור ברסלב
שות באר מרדכי שו"ע יו"ד סימן ה

שות באר מרדכי· רבי מרדכי פארהאנד

שו"ע יו"ד סימן ה

שו"ע יו"ד סימן ד

שאלה בראובן שנתן לשמעון בעד פרעון חובו שנתפשרו כן לפני] על ד' חדשים פרתו ברשותו שיהי' כל הנאתו שלו ובפרט שהית' פרה חולבת שיהי' החלב שלו ועתה הל' הפרה למרע' עם שאר פרות "ונשברה רגלה שם" והוכרחו למכרו בזול מאד לטבח ועתה שואל ומבקש ראובן שישלם שמעון הזיקו כי ברשותו ניזוקה וג"כ אומר שאינו רוצה להשלים מה שמגיע לו עוד ב' חדשים הנאת הפרה [כי כן התנו שיתן לו הפר' על ד' חדשים ובתנאי שתתן בכל יום סך ליטער חלב] ושמעון טוען שלא פשע כלל ובפרט שנעש' על המרע' שהולכים שם כל בהמות הכפר ומבקש שמעון עוד על ב' חדשים בעד כל יום סך ליטער חלב כאשר התנו היאך דינם. ונשאלתי לחוות דעתי עפ"י תה"ק.

וד' הטוב בעזרי להורות כדין וכהלכה אכי"ר ותחיל' צריכין אנו לידע ולדון בה בס"ד אם הית' לשמעון דין שומר בפר' זו ואת"ל שהית' לו דין שומר בשם איזהו שומר יכונה אם שומר חנם או שומר שכר [ושוכר] או שואל. ונעתיק דינם בקצר' ונחזי מה דקמן בס"ד לפום רהיטא הי' מקום לומר שהו' דינו כשואל שהרי כל הנאתו שלו ועכ"פ כשומר שכר כיון שנוטל שכר מהפרה אבל באמת דינו כשוכר לכל היותר:

דיני שומרים מבוארים בפ' משפטים בקרא ובשו"ע סי' רצ"א א) ש"ח פטור בשבוע' היינו בגוונא שיש ספק היאך הית' אבל בכאן אין דין שבוע' כלל כי נודע ככל הענין] מגניב' ואביד' ואינו חייב לשלם כ"א בפשיע' ועיין בסמ"ע שאם נגנב' או נאבד' מחמת פשיעתו ג"כ חייב (והוא מהטור סעיף ז') ועיין בטור בסעיף א' הגם שמצד הסבר' הי' מקום לחייב בגניב' אפ"ה פטור ועיין בב"י בשם הרמב"ן בפי' התור' שכן קבלת חז"ל. ב) בסי' ש"ג מבואר דש"ש חייב בגניב' ואביד' ובסי' ש"ז מבואר דשוכר דינו כש"ש ג) ובשואל בסי' ש"מ מבואר שחייב אפי' באונסין רק במת' מחמת מלאכ' פטור ולכאור' לפום רהיטא יש לדקדק בדיני שומרים ובפרט בשומר חנם מדוע יתחייב לשלם אם פשע ומאי הו' וכי עדיף משורף שטורותיו של חבירו שהו' רק גורם ותולה אם דנין דינא דגרמי ושם עשה מעשה בידים והכא רק ע"י גרמתו הוא כגון דאנח מעות בצריפא דאורבני אבל באמת קושי' מעיקרא ליתא כי מבואר בשו"ע בהרב' מקומות ובפרט בסי' רצ"א [ולהלן נדבר מזה בס"ד] שבעי שיקבל עליו לשמרו וליש שיטות שבעי דרכי הקנינים ממש כמבואר בסעיף ה' וא"כ אדרב' כיון שקבל חפץ מחבירו ברשותו ובאחריותו הוא מחויב להחזירו לו וא"כ גם שומר חנם הי' חייב בכל אונס שבעולם משום שכיון שנכנס לרשותו הוא מחויב להחזירו לו משלם ואינו דומ' לדינ' דגרמי כלל ששם אינו דנין אם הוא מחויב לשלם זה ההיזק שעשה לו אבל הכא הי' מקום לומר שמחויב לשלם אפי' באונס ודינא הוא שחידש' תור' [והוא מקבלת חז"ל כמבואר ברמב"ן ועיין היטב בטור בריש הסי'] שכיון ששומר חנם אינו נוטל שכר כלל שקבלת אחריותו הוא רק לענין פשיע' (ועיין בספר דברי הגאונים כלל ט"ו, ה' שהביא דברי שו"ת יעב"ץ דשומר גם בגרמי חייב כיון שקיבל עליו לשמור ועיי"ש עוד אות ז' ועיי"ש כלל צ"ט אות ט"ז וא"כ דברינו ברורים בס"ד]:

"ושומר שכר" יש לעיין מה נקרא "שכר" אם כיון שמקבל שכר נקרא "שומר שכר" או שבעי דוקא שיקבל שכר על שמירתו דייקא. דבר זה יש ללמוד מלישנא דטור [בסי' ש"ג סעיף ב'] וכיון שנוטל שכר על שמירתו צריך לשמור שמירה מעולה וכו' הרי דוקא שנוטל שכר על שמירתו וביותר יש ללמוד מדברי ה"ב"ה בב"י סי' רצ"א סעיף ב' מובא בש"ך ס"ק ו') כ' הריטב"א אע"פ שקיבל עליו שכירות דמכל מקום הא ביתא קמך א"ל ולרבות זה אמר כל הא ביתא קמך עכ"ל:

והנלפענ"ד הכונ' בס"ד בגוונא שאמר לו הרי הבית לפניך ומסתמ' יבקש שכר ועיין שס"ג וא"כ הי' מקום לומר שהוה שומר שכר אלא שאינו כן כי בעי דייקא שיקבל השכר עבור השמיר' אבל אם מקבל שכר משום דבר אחר אינו לא שומר שכר ולא ש"ח וזה הכונ' אע"פ שקיבל ממנו השכירות [וא"כ הי' מקום לומר שהו' שומר שכר] מ"מ כיון דמכל מקום הא ביתא קמך א"ל ר"כ ועל השמיר' אינו מקבל שום שכר וזה פשוט לפענ"ד אולם אדונינו הש"ך זי"ע הגם שפשטות לשונו אינו מוכח כן אלא שביאור הכונה שאם אפי' קבל שכר על השמיר' כשישמור מ"מ כיון דא"ל הא ביתי קונך לא קיבל השמיר' בפי' ואינו אפי' ש"ח לכאור' ר' הי' מקום לעורר בזה עפ"י הגהות השו"ע בסי' ש"ג [בשם הב"י מהגהות המרדכי אדם ששלח לחבירו שום דבר להוליך לו למק"א ומתוך כך שלח לו דורן נרא' דש"ש הו' עכ"ל וסיים הב"י וצריך להתיישב בדבר והש"ך שם אינו חולק - וא"ל ששם כבר קיבל מקודם השכר מי רק אח"כ נעש' שומר כי מה נפק"מ כיון שיקבל השכר ובאמת הב"י שכ' "וצריך להתיישב בדבר" כי בעי שיפרש לו השכר בפירוש כי הגם ששלח לו אדעת' דהכי אבל אם לא נתנו בפי' לא הו' עליו שם שומר (ועיין בדברי הגאונים כלל צ"ו אות כ"ט):

ושוב פקחתי את עיני וראיתי בנתיבות המשפט שביאור (במהש"כ אות ז' ובמשה"א אות ו') ואעפ"י שקיבל שכר השוויר' וכשהבטיח לו אמר לו בפי' כשישמור מ"מ כיון שאמר לו הא ביתי קמך הו' כאילו פי' לו שאינו רוצה להיות שומר והשכר הו' רק עבור הבית ע"כ וא"כ אינו סתיר' כלל כי בכאן אומר בפי' שאינו רוצה ליקח רק עבור הבית אבל שם הא קיבלו בשתיק' כצ"ל לאדונינו לחלק (ובכ"ז מדוע הביא הרמ"א הך דסי' ש"ג ולא הך דדברי הריטב"א הנ"ל ובפרט שהב"י הניחו בצ"ע וי"ל שהמיי"ט כ' הרמ"א בש"ג בשם י"א והלא הב"י אינו מביא חולק בדבר ולהנ"ל חידושי הריטב"א שהובא בב"ה הוא החולק והגם שאפשר להשוותם עפ"י ביאור הנתיבות וזה כונת הש"ך בכ"ז לרמ"א זי"ע נראה כפלוגתא ונכון בס"ד.] וראיתי במחנ' אפרים הל' שומרים סי' כ"א ועוד נראה מדברי מהרש"ח ח"ב סי' פ"ה דמשרתו של בעה"ב ש"ח חשוב לענין אם מסר בעה"ב בידו לשמור ונגנב מידו ואע"פ דמשרת עומד אצל בעה"ב בשכר מ"מ לא נקיט שכר בשביל השמיר' אלא בשביל שירות הבית ע"כ מובא בפ"ת בריש סי' ש"ג, ולכאור' נרא' דתשו' תשב"ץ מובא בדברי הגאונים [כלל צ"ו אות ב' חולק] שכ' דשכיר שנה לכל מיני שירות הו' לכל מילי שומר שכר עיי"ש, אולם י"ל להשוותם דתשו' תשב"ץ מיירי בגונא ששלחו האדון בענין השייך למשמרתו כגון ששלחו האדון שיתן מעות לפלוני ונאבד' ממנו הו' ע"ז שומר שכר וזה מוכח מלשונו הו' לכל מילי שומר שכר ר"ל בענין השייך לשירות [וכעין מה שהביא בס' דברי הגאונים שהו' שייך למשמרתו אבל מתשו' מח"א מיירי בפי' שאם נתן לידו מעות לשמור בגונא שאינו שייך למשמרתו כיון שלא נקיט שכר עבור השמירה וזה פשוט. וזה ג"כ כונת הכה"ג מובא שם אות כ"ד דשמש של ביה"כ פטור מגניב' נהי דנוטל שכר על משמרתו לשמש בקהל אבל שכר שמיר' לא קיבל עליו והוא ג"כ כאמור:

והלום ראיתי שם אות ט"ו מי שהפקידו אצלו בהמ' שתהי' עושה ואוכלת ונאנסה פסק בתשב"ץ ח"ג סי' רס"א דהשומר פטור כי הוא רק שומר חנם לא נושא שכר ולא שוכר ולא שואל שיתחייב באונסין עכ"ל ולכאור' הי' מקום לומר שטעמו כיון שאינו מקבל שכר על השמיר' לחוד אינו רק ש"ח אולם לא זכיתי להבין וכי עדיף יותר "משוכר" שהוא משלם עוד לבה"ב תוספת דמים ורק כיון שאין כל הנאה שלו הו' רק ש"ש מכ"ש הכא שאינו משלם כלום וכי משום שנותן לה מזונות הלא גם השואל חייב במזונותי' כמבואר בשו"ע סי' ש"מ סעיף ד' והוא בלי חולק [ועיין בב"ה בב"י שם שכ' ונגמר' כתובות מחייב במזונותי' שהוא תשו' נצחת להרא"ש ועיין בדריש' שם שמיושב שפיר בדברי קדשו בדרך אגב עיי"ש] וציערתי ע"ז (וספר תשב"ץ אינו בידי לעיין בו) כי הנלפענ"ד כמובן הפשוט הוא ממש שואל כיון שגם זה נותן מזונות וכאמור ואפשר לומר שהחילוק שאם ניתן בתורת "שאלה" שהשואל ביקש שישאלו לו וג"כ שמלאכת' שוה הרבה יותר מאכילת' אז אמרינן שכל הנאה שלו כי רק לטובת השואל ניתן אבל בדברי התשב"ץ מוכח שנתנו לו בתורת פקדון, והוא אינו ביקשו שיתנו לו וכגון שמלאכת' לא שוה יותר מאכילת' וא"כ לא קיבל כלל עבור השמירה ע"כ יש לו דין ש"ח וצ"ע בכ"ז. ובעיקר הענין לענין פלוגת' הרמב"ם והרא"ש לענין חיוב השמיר' בשומרים אם צריך דרכי הקנינים ממש או שרק משיכה תקנו או שאינו צריך שום קנין (עיין בטור ושו"ע סי' רצ"א ס"ה וסי' ש"ג ס"א וסי' שי"ג סעיף ב' וסי' ש"מ) יש לעיין בזה וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

איתא במתני' (בב"מ דף פ') שמור לי וא"ל הנח לפניי ש"ח וז"ל הרא"ש [איתא במתני' ואע"פ שלא משכו השומר דש"ח וש"ש חייבין כשקבלו עליהם לשמור כדמוכח בפ' השואל עכ"ל בסי' י"ז היה קשה לו קושי' הרשב"א מובא במ"מ בפ"ב מהלכות שכירות ה"ח וכן קושי' הנמ"י מובא בב"י סי' רצ"א אות ב' הא דאמרי' הנך לפני ש"ח מסקינן אפי' בשוקא הוא וא"ת ובמה נשתעבד לו לשמור דבדיבור כא מתחייב עד שימשוך וי"ל כגון שהניחו בד' אמותיו א"נ בבהמה והכישו במקל והיא תבוא ע"כ, אבל להרא"ש פי' המשנ' הוא כפשוטו דבדיבור אם קבלו בלשון זה וא"ל הנח לפני ש"ח ויובן היטב להרא"ש במה דאיתא בגמר' להסתפק הנח לפניך או הנח סתם אם מתחייב? ואי בשנקנה בקנינים המועילים מאי נפק"מ באיזהו לשון שאמרו אלא שנרא' שנגמר הקנין בדיבור והוכחת הרא"ש מפשטות לשון המשנה ויש לדקדק בזה במה שאמר כדמוכח בפ' השואל מה ואיזהו הוכח' מוכחת יש משם יותר מכאן וי"ל בס"ד איתא לקמן דף פ"ט אמר ר"ה השואל קרדום מחבירו בקע בו קנאה לא בקע בו כא קנאו וכו' ופליגי דר"א כדרך שתקנו משיכה בשומרים כך תקנו משיכה בלקוחות זה גירס' הגמר' אולם גירס' הרי"ף ואחריו הרא"ש בפרק השואל סי' ט"ו אר"ה בקע וכו' ולא מצי משאיל למיהדר בי' לא בקע ומצי משאיל למיהדר בי' ופליגי דר"א [וכדברי ר"א שמשעה שמשך לא מצי מהדר למיהדר בי' הוא לשון התוס'] אבל כדברי ר"ה הוא לשון הגמר' ועיין היטב בזה וכ' הרא"ש שם אבל להתחייב באונסין וכו' [כאשר נדבר להלן מזה] וכן משמע לישנא דקאמר ופליגי דר"א משמע דפליגי דר"ה דאיירי בחזר' ר"כ שכן הוא גרסי' הרי"ף ואחריו הרא"ש שמפורש בהדיא שאיירי לענין חזר' כדברי ר"ה וזה ביאור הכוונה שכן משמע בפ' השואל ר"ל שמפרק האומנין מוכח רק מקושי' שבחיוב השמיר' אינו צריך קנין ובדיבור לחוד נקנ' וכל קושי' יש לה תי' אבל מכאן הוא מגירס' והוא מובא ברי"ף זה הכוונה בס"ד:

אולם הקושי' סוערת על הרא"ש שסתרי דברי עצמו בפ' מרובה סי' י"א כ' ומשעת משיכה נתחייבו כ"א כדינו ש"ח בפשיע' וש"ש בגו"א ושואל באונסין תמה התפארת שמואל שם (ועיין בפלפולא חריפתא בפרק האומנין ובפרק השואל סי' כ' מ') וצ"ע דבפרק האומנין כ' דחייב אפי' קודם משיכה וראיתי בשלטי גבורים פ' האומנין וז"ל אלא יש לומר דה"ק הרא"ש דמשעת משיכ' מחייב באונסין וה"ה מעשה שמקבל עליו לשמור וצ"ע. ביאור דברי קדשו כי כדברי ר"א "שאמר כדרך שתקנו משיכ' בלקוחות כך תקנו משיכ' בשומרים" י"ל או שבעי קנין ממש ומשיכ' ר"ל בגוונא שהו' משיכ' הקנין ובעי קנין או שבעי רק להכיר ותקנו בזה כיון שמצד עיקר הדין די' באמיר' תקנו להצריך שום מעש' זה ביאור דברי קדשו ולעולם די' בדיבור מצד עיקר הדין:

והנלפענ"ד אחר היגיע' בס"ד בביאור דברי הרא"ש הסותרים שבפ' האומנין והשואל שלענין להתחייב באונסין הוא בדיבור ובפ' מרובה כ' שבעי משיכ' ונקדים בזה, כי שיטת הרא"ש זי"ע שמעיקר הדין לענין להתחייב באונסין די' בדיבור לחוד וכפשטא דמתני' פרק האומנין וזה שצריך קבלת אחריות בקנין הוא רק תקנה:

כי בדורות האחרונים לא דקדקו כ"כ בדבריהם ע"כ רצו שאם יקבל עליו השמיר' יקבלו בלב שלם ולא רק לפנים כי בדיבור בעלמא אם יקרה אונס יתרץ דבריו שלא הית' כונתו לשמיר' ע"כ תקנו שיעש' מעש' ועיין בגמר' בב"מ דף מ"ח בסוגי' דמשיכ' שמקשי מדתנן ר"ש אומר כל שהכסף בידו עיי"ש דאמר כדרך שתקנו משיכ' במוכרין כך תקנו משיכ' בלקוחות ושם מיירי דייקא לענין חזרה כן נוכל לומר לדברי ר"א כדרך שתקנו לענין חזר' וזה הית' הכונ' כמו שתקנו שם גזיר' שלא יאמר נשרפו חטיך בעליי' כך תקנו הכא שאם יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור לא יהי' טענה ומענה ביניהם בענין חיובו ותקנו בו תקנה וזה ברור בס"ד וס"ל להרא"ש שסוגיות חלוקים הם ונקדים עוד הגם שדברי ר"ה מורים שמיירי לענין חזרה דמשאיל וכפי' הגירסא אבל לישנא כדרך שתקנו משיכ' בלקוחות כך תקנו משיכ' בשומרים מיירי בכל גונא הן לענין חזר' והן לענין אונסין: וע"כ בפרק השואל דקאי לדברי ר"ה שסובר שבעי קנין גמור דהיינו שיבקע בו ומיירי מפורש דוקא לענין חזר' ובסוגי' דהשואל קאי ע"ז דברי ר"א ר"ל [שר"א דיבר מתרתי הן שתקנו משיכ' לענין חזר' והן לענין אונסין] וכיון שאמרינן פליגי דר"א מיירי הסוגי' לענין חזר' שלא ס"ל לר"ה כר"א אלא לענין חזר' בעי לר"ה קנין גמור ולענין להתחייב באונסין לא בעי קנין כלל אלא בדיבור בעלמא נקנה וז"ל בפרק השואל אבל להתחייב באונסין אפי' קודם משיכ' נמי דהא ש"ח בלא משיכ' מחייב בפשיע' כדאית' הנח לפני ר"ל שסוגי' הוא לענין שמיר' בדיבור בעלמא נקנה וכן שואל נמי א"ל הכיש' במקל ויצאה לרשות הרבים במקום שאין משיכ' קונה וכו' ואפ"ה מתחייב באונסין ר"ל שהרא"ש לשיטתו שס"ל המתני' דהאומנין כפשוטו ולא תי' כתי' הנמק"י שהניח' בד' אמותיו והיינו קנין מועיל כלא קנין כלל והיינו סוגי' לענין חזרה בעי קנין גמור ולענין להתחייב באונסין הוא בדיבור או בקנין שאינו מועיל שלא הו' כלום וזה מפורש בדברי הרא"ש הסברה דלענין חזרה ברשות הבעלים קיימא "כ"ז שלא עסק בה" השומר דבר הקונה במ"מ ר"ל שבעי קנין המועיל אבל לענין חיוב אונסין מיד שסלק בעל הבהמה שמירתו מעלי' מדעת השומר קונה לה ברשות השומר לשמרה ר"ל שקנין שאינו מועיל הוא אחד עם דיבור והוא ברור בס"ד בביאור הסוגי' דכאן אבל סוגי' דבב"ק דף ע"ט ששם קאי אמתני' שמוכח שם הענין שקאי לענין קבלת אחריות ולשון תקנו מתקנת חכמים כי ר"א קאמר שתקנו הן לענין קבלת אונסין כסוגי' דבב"ק וכן מה שמוכח מסוגי' דבב"מ שאמר פליגי דר"ה מוכח שאמר שתקנו לענין חזר' וא"כ לר"א בכל גונא תקנו וע"כ שפיר כ' אדונינו הרא"ש בב"ק שדברי ר"א אמורים שתקנו משיכ' הן לענין קבלת אונסין והן לענין חזר' ובסוגי' הוא לר"ה ומעיקר הדין די' בדיבור בעלמא בלא מעשה כלל והוא תיקן "משיכה" והוא בכל גונא אפי' היכי שאינו הקנין המועיל הגם שאינו יותר מדיבור ובכ"ז הוצרכו לזה בדורות אחרונים שיהי' יותר חיזוק שאם יקבל השמיר' שיהי' בלב שלם ולא יהי' ספק בקבלתו ודו"ק אבל לדינא מסיק הרא"ש הן בסוגי' דבב"מ והן בב"ק, כי מעיקר הדין די' בדיבור ואח"כ אנן קיימ"ל כר"א שבעי בכל גונא משיכה ודו"ק:

ובזה נבין ג"כ דברי בנו הטור בקיצור פסקיו בפרק מרובה העתיק בסי' י"א סתם כדרך שתקנו משיכה בשומרים כך תקנו בלקוחות כי דברי ר"א סובל לפרש הן לענין חזר' וכן לענין קבלת אונסין וכן הסברה פשוטה כי מנ"ל לחלק אבל סוגי' דבב"מ בפרק השואל כ' (כל ארבעה שומרים מיד כשנסתלקו משמירתן הבעלים נתחייבו הן) כי להרא"ש זי"ע אין חילוק ביניהם ודלא כתוס' פרק מרוב' אבל לענין חזרה יכולים לחזור בהם עד שעת משיכה ולא בעי דומי' דבקע בו כי לא קיימ"ל כר"ה ורק ילפינן מסוגי' דבב"מ שר"א מיירי גם לענין חזרה ובכל ענין:

ויש ליתן טעם לדברי הטור מדוע בסי' "רצ"א וש"ג" לענין ש"ח וש"ש הביא גם דעת הרמב"ם שבעי קנין גמור ולענין שואל ושוכר הביא רק דעת אביו הרא"ש וי"ל בס"ד כי מצד הסבר' חילוק בזה כי דוקא שומר שכר שאינו הנאה שלו ואדרבה ובפרט בש"ח הנא' של בעלים ואפי' בשומר שכר הנאה של בעלים כי הם מבקשים שמירתו וע"כ צריך תקנה גדולה לידע מתי יתחיל השמירה שלו שלא יקיל בעינו בעניני' אחרים משא"כ גבי שואל שכל הנאה שלו כקושי' הפלפלא חריפתא עיי"ש סי' ונ' וא"כ יודע שצריך לקבל השמירה מיד כי בהאי הנאה שכל הנאה שלו גמיר ומקני מיד כנ"ל ליתן טעם:

ובעיקר קושי' הפלפלא חריפתא שזכרנו בס"ד לעיל שתמה על התוס' שבעי לענין שואל ליתחייב באונסין בקנין גמור משיכה וקשה אדרבה שואל כיון שכל הנאה שלו כ"ש שיתחייב באונסין מכי סלקו הבעלים (ועיין לעיל בדברי קדשו יישבתי טעם השמטת הטור דעת הרמב"ם אצל שואל וה"ה שוכר.) וי"ל בס"ד עפ"י הסברה שכתבתי לעיל כי עיקר התקנ' הית' שיהי' דרכי הקנינים מבוררים ושלא יהי' טענה ומענה ביניהם לענין קבלת אחריות כי עי"ז שאם יסבור בדעתו שלא קיבל אחריותו יקל בעינו לשמור שמירה מעולה וע"כ להמחט בשואל כי אחריותו גדול אפי' לענין אונסין יקיל בעינו שלא קיבל שמירה הראוי ע"כ אדרבה להנ"ל יש סברה להיפך שיצטרך בשואל יותר קנין מבורר שידע שלא ימליט שלא קיבל אחריות כאשר יהי' איזהו היזק. וזה סברת ושיטת הרמב"ם כמבואר בפי' המשנה בב"ק שבכל ד' שומרים בעי קנין גמור כי בשומר חכם ושומר שכר יורה לעצמו היתר כיון שאין כל הנאה שלו ובפרט בשומר חנם כל הנאה של בעלים משא"כ בשואל הגם שכל הנאה שלו אבל אחריותו גדול ובעי קנין גמור ולהרא"ש כאשר כבר זכרנו הגם שאיני קנין אבל להכיר עכ"פ לשומרים שידע שנתחייבו וכאמור: תברא לדינא בנידן דידן אשם שואל אין לו שהרי לא הוה כל הנאתו שלו ואדרבה משלם בעד החלב ובעד מה שעושית ורק יש לדמותו לשוכר כי לא בתורת פקדון ניתן לידו (אלא בתורת פירעון) כי אילו היה דינו כשומר שכר" הגם שנוטל שכר בכ"ז הלא לא נטל השכר עבור השמירה וכאשר זכרנו לעיל בס"ד וא"כ מצד עיקר הדין שוכר הוה כשואל וכמבואר בסי' ש"ז וכנודע הגם שישלם שכר פעולתו מ"מ בהנאתו שנהנה ממנו נעשה שומר שכר ואי לאו שנהנה ממנו הו"ל חייב באונסין כשואל ועיין ח"ש סי' ש"מ ודו"ק. - וא"כ כיון שהוא כשוכר דינו כשומר שכר שחייב בגניבה ואבידה ופטור באונסין ושבורה ומתה אונס גדול הוא ובפרט כנודע שלא פשע בו כלל. - ב) ולעיין החלב לכאור' קוטב טענתו הוא שהוה כמו שעשהו אפותיקי מזה אין לו טענ' כלל וכלל לא כי עיין בסי' קי"ז העושה שדהו אפותיקי והוא שיכתוב וכאן לא נעשה בכתיבה שיהי' אפותיקי ובכ"ז בכאן נפסד לגמרי כמו שטפה נהר שאין יכולים לזרוע ולחרוש שם שהמים צפין ע"ג ע"כ אין נפטר אלא מה שמגיע לו חייב לשלם:

היוצא לנו לדינא בס"ד, א) שראובן אינו מחויב לשלם הפסד הפרה שנעשה ברשותו ב') שמעון מחויב לשלם לו מה שמגיע לו עוד בעד החלב והנלפענ"ד כתבתי להלכה ולא למעשה:

הצעיר מרדכי פ"ה:

תוכן העניינים

שות באר מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה