שות באר מרדכי· רבי מרדכי פארהאנד
שו"ע יו"ד סימן ד
יום ב', וישלח תער"ב לפ"ק לבאר בס"ד באר רחובות בהך עניני' דידוע שכירות ליומא ממכר הוא אם הוא מדאורייתא או מדרבנן ואם הוא בכל ענינים ג"כ, ב) בדרכי הקנינים של השכירות אם יש חילוק בין קנין לשכירות בתים או לא ג) ומזה נדין בדבר השאל' שבא לפני:
שאלה ראובן ושמעון שבא לפני ותוכן טענתם ראובן יש לו בית המשקים (ווירטצהויז) והעמיד שמעון בבית המשקים שימכור שם המשקים והוא שם איזהו חדשים ובנתים נתהוו' קטטה ומרוב' בין הני נשי שנטלו ט' קבים שיחה ורוצה לסלק לשמעון הנ"ל מבית המשקים באמרו כי לא שכר כלל, רק שאמר שאם ינהיג הבית המשקים בטוב אז יתנו לו כל זמן שירצה לישאר שמעון הנ"ל שם, ושמעון טוען ששכר בפי' כג' שנים וראובן מכחישו ואין עדים בדבר ולא שום רשימת דברים וד' הטוב יהי' בעזרינו לבאר הדבר ממקורו ונחזי מה דקמן דהנה שמעון הנ"ל שילם לו שכר הבית לרביעי שנה [סך ג' מאות זהובים לשנה אם נידן זה לקנין בונה דמשלם השוכר שכרו כיון שהוא כבר שם, ד) את"ל שיזכה המשכיר ויכול לסלקו מיד או צריך להמתין זמן מה ובפרט בעת הגשמים ה] אם נאמן המשכיר דייקא בשבועה או אפי' בלא שבועה כי הוא מוחזק כי קרקע בחזקת בעלי' עומדת א) וזה יצא ראשונה בענין השכירות איתא בש"ס בב"מ דף כ"ו בעי ר"ז שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה ממכר אמר וכו' אמר אביי מי כתיב ממכר לעולם ממכר סתמ' כתיב והאי נמי ביומא מכיר' היא והקשו התוס' מזה למה דאיתא בש"ס ע"ז דף ט"ו למסקנ' דשכירות לא קני' ותי' דמאי דממכר קרינא לי' לפי שעה היינו דוקא לגבי אונאה דכתיב ממכר מיותר מיהו בשאר מקומות אמרינן דשכירות לא קני' - שיטת התוס' אף דמדאוריית' שכירות ליומא לאו ממכר הוא ורק לענין אונאה צריכין לריבוי דקרא (ועיין בסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק נ"ז ובהג"ה אמרי ברוך שם):
אולם הנמק"י וכן הריטב"א בב"מ ובע"ז כתבו שהא דאמרינן שכירות ליומא ממכר הוא היינו להשתמש בו כל ימי השכירות כשלו אבל גוף הדבר אינו קנוי כלל (ולא חל עלי' שיעובד' ז"ל הריטב"א בע"ז) ועיין בנמ"י שהביא כן בשם הרנב"ר - והריטב"א בב"מ הביא גם סברת התוס' - עכ"פ למדנו דבר גדול לשיטת התוס' שכירות לא קני' כלל מדאוריית' ואפי' לענין להשתמש בו כל ימי השכירות לא הוה כלל קנין דאו' אבל לשיטת הריטב"א הו' שכירות קנין גמור על ימי השכירות לענין להשתמש בו עכ"פ והוה שלו גמור:
אולם יש מקום עיון בתוך ימי השכירות אי פקע לגמרי כוחו של המשכיר או לא, עיין ברמב"ם בפ"ג מהל' מכירה ה"ו, לפיכך אם הי' ביתו של לוקח שיש בו החפץ הנמכר מושכר למוכר לא תיקנו לו חכמים משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח ועיין במ"מ, שכ' שדברי רבינו צ"ע, דמשמע שהוא סובר שטעמ' משום דחצירו של לוקח קונה בו אע"פ שהיא מושכרת ביד אחר וכ"כ בפ"א מה' שכירות עיי"ש והוא שם בהלכ' ה' - ועיין בראב"ד שהשיג שם עליו, - וס"ל כרש"י עיין במ"מ, ועיין במ"מ שהביא דברי רש"י בב"מ דף מ"ט הנ"ל, שאין הטעם משום שחצירו קונה לו דוודאי אינו קונה של ימי השכירות שהיא שכור' לאחר דחצירו של מוכר הוא אבל הטעם דכיון דבחצירו הו' דליק' טרח ומציל, ואין שייך בו גזירת שמא נשרפו, ורש"י לשיטתו, בדף ק"ב, ודף מ"ט עיי"ש היטב:
ב') עכ"פ דבר גדול שמענו מרמיזתם של ראשונים ופוסקים לשיטת התוספות שכירות לא הו' קנין כלל, מדאורייתא ורק לענין אונאה שאני, [ובפרט עיין בריטב"א שנחלקו על פי' התוס' שאיבעית הש"ס הו' לענין שכירות מטלטלין] מצד גזה"כ שמפורש בו אבל אין שום קנין בו מדאורייתא וע"כ אסור למכור להם לעכו"ם גזירה משום שכירות כדברי הש"ס בע"ז כי שכירות לא קני כלל, אבל שיטת הריטב"א לענין ביומו הו' קנין גמור וכן מפורש בלשון הרמב"ם בפ"ז מהלכות שכירות ה"א כשם שמתנה אדם כל תנאי וכו' כך מתנה בשכירות שהשכירות מכיר' לזמן קצוב הוא [עיי"ש בלחם משנה בארוכה ולהלן נדבר מזה בס"ד] [עיין במשנה למלך ולחם משנ' בפ"ו מהלכות שכירות ה"ה עיי"ש]:
אולם בתוך אותו הזמן אם פקע לגמרי כוחו של המשכיר לדברי הרמב"ם בפ"ו משכירות וכן בפ"ג ממסירה שלא פקע כוחו לגמרי והבית מקנה עדיין להמשכיר כאמור לעיל, ושיטת רש"י וכן הראב"ד בפ"ו מהלכות שכירות כי בעת שכירתו פקע לגמרי כוחו של המשכיר ובאמת הריטב"א בדף ק"ב [שנציע בס"ד להלן] תמה ג"כ שם על דברי הרמב"ם בפ"ו משכירות כי שיטתו כאמור בלשונו הזהב כי הוא של [השוכר] וע"כ אין להמשכיר שום כח בו בתוך ימי שכירתו [ועיין בשו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סי' פ"ג עיי"ש] [ועיין רמב"ם פרק י"ג מהלכות מכירה הלכ' י"ד:
ג') ונתנה ראש להציע דברי הש"ס במסכת ע"ז הנ"ל ונראה שם דעת רבותינו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בגוף ענין שכירות ודעתם בסתירת הסוגי' דע"ז ובב"מ שהקשו התוס' הנ"ל. איתא בש"ס בהא דתנן במתני' אין מוכרין להם בהמה גסה שהטעם גזירה משום שאלה ומשום שכירות ומקשי שאלה קני' אגרא קני' אלא אמר רמי בר ברי' דר"י גזירה משום נסיוני וכו' ומתקיף לה רב שישא בדרא"י ושכירות מי קניא והא תנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו עכו"ם ואי ס"ד וכו' ומשני, ומקשי מישראל ששכר פרה לכהן וכו' ומסיק "אלא" ש"מ שכירות לא קניא, והשתא דאמרת שכירות לא קניא גזירה משום שכירות וגזירה משום שאלה וגזירה משום נסיוני, ע"כ דברי הש"ס [הנה הרמב"ם לא בפי' המשנה ולא בידו החזקה ב"כ משבת לא הביא הטעם משום נסיוני עיי"ש ועיין בר"ן. ויש להמתיק כי הרמב"ם ס"ל כי אף אם השכיר לחבירו מ"מ יש להמשכיר כח גמור בו וכמבואר בפ"ו משכירות ע"ש נשאר כפי שיטתו כסד"א וכתי' שאמרינן משום שאלה וקושי' הש"ס שקניא הגם שיכול השוכר והשואל להשתמש בו מ"מ בגוף הענין אין בו שום "קנין" ובזה יש לתרץ סתירת הש"ס דהיינו בע"ז איתא "קנין" דהיינו בגוף החפץ זה אין בו משא"כ שכירת ממכר הוא דהיינו שישתמש בו השוכר כשלו והם דברי הריטב"א]. [והיינו ששיטת הרמב"ם כיון דמסקינן שכירות לא קניא הדרינן למילתא קמא והטעם משום שאלה ומשום שכירות וק"ל]:
ד') ובקושי' הש"ס [ושכירות מי קניא] והתנן ישראל ששכר פרה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה וכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה ואי ס"ד שכירת קניא אמאי לא יאכילנה פרה דידי' הוא עיין בלשון הרמב"ם בפ"ט מהלכות תרומות הלכה ז' ישראל ששכר בהמה מכהן מאכיל' תורמ' וכהן ששכר בהמת ישראל לא יאכלנו תרומ' מפני שאינו קנין כספו' ועיין במשנה למלך שם שתמה שלא ביאר רבינו רישא דמתני' ישראל ששכר פרה מכהן שמאכיל' תרומה במה מיירי אי במזונותי' על ישראל או על הכהן, והנרא' לפענ"ד משיטת הרמב"ם כשיטת רש"י ובמה שאמר בסיפ' הטעם "מפני שאינו קנין כספו" ביאור שהכול תולה בענין של מי הו' קנין כסף בו, וע"כ ברישא כיון שהו' קנין כספו של כהן נאכיל' בתרומ' וא"כ נשאר הקושי' הכא כהנה וזה יישב רש"י ועיין בתוס' שס"ל שרישא איירי כשאין מזונתי' על ישראל וכו' וכן כ' הריטב"א] וזה מפורש בדברי התוס' יבמות דף ס"ו בשם ר"י וכן מפורש ג"כ בפי' המשנה להרמב"ם וז"ל וידוע כי כשיקנה הכהן בהמה שהוא מאכיל' בתרומ' למאמר השם יתעלה וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ולפיכך כששכר בהמה אינו מאכיל' בתרומ' לפי שאינו קנין כספו וכ"כ הרע"ב בפי' המשנה, ובאמת נראה כסתירה כי בע"ז כתבו התוס' בשם הר"י וכן ביבמות [ואולי כפי הנרא' מלשון התוס' גרסינן ישראל ששכר פרה מכהן שינאכיל' כרשיני תרומ' אע"פ שמזונתי' עליו וא"כ כבר איתא מפורש כן ג"כ ברישא ולא בשאר רק קושי' התוס' ה"ב] דאם הי' על ישראל אדדייק מסיפא דשכירות לא קניא לידוק מרישא, וי"ל כי שיטת הרמב"ם ורש"י בזה, דהנה מקרא מלא דיבר הכתוב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וא"כ כיון שנקנה להיות שלו לחלוטין. זה לא יוכל להפקיע השכירות שהוא מכיר' רק ליומא שהו' שלו רק להשתמש בו אבל אין לו על הקרקע והבהמ' וכו' שום שיעובוד ע"כ הגם שמזונתי' על הישראל בכ"ז השכירות לא יוכל להפקיע שם קנין כספו ובפרט כדברי רש"י שגם הכהן נהנה עי"ז משא"כ בסיפא כהן ששכר בהמ' מישראל אם נאמר ששכירת הו' קנין גמור א"כ הי' לו להיות בשם קנין כספו וק"ל:
ה') וראיתי במרדכי פרק אלמנה סימן ס"ה שהקשו שם ועיין בתוס' יבמות ובר"ש בפירש המשנה ובריטב"א בע"ז] אמאי כהן ששכר בהמה מישראל לא יאכילנ' כרשיני תרומה אעפ"י שאחונתי' עליו והלא תרומ' מותרת להנאת ישראל, ותי' שהנא' של כילוי אסור עיי"ש ואר' יקר תי' דהא דאמרינן הכא לא יאכלנו כרשיני תרומ' מפני שהבהמה מתפטמת מן התרומ' ונמצא ישראל אוכל תרומה ולא נהירא דא"כ אמאי אנו אוכלין. תרנגולים המתפטמים מן השרצים, עיין בסי' ס' ביו"ד בהג"ה ובש"ך ס"ק ה' שמבואר הכול, [והנה לכאור' לולא קושי' המרדכי על דברי הר"ר יקר הי' מקום להקשות עליו מש"ס ע"ז דאם נאמר שכהן ששכר פרה מישראל אסור להאכילה תרומה אע"פ שמזונתי' על הכהן משום שיחזירנו לישראל ויהי'. הישראל נהנה מתרומה ומה מקשי שם ואי ס"ד שכירות קניא אמאי לא יאכילנו פרה דידי' היא, הלא האיסור הוא משום שהישראל יהנה ממנו. משום שנתפטמ' מאיסור וצ"ע. (ומדברי המרדכי שם מוכח שס"ל ברישא במזונתי' על ישראל עיי"ש בקושי' בסופו וק"ל):
ו) לעיל אות ב' שכתבתי פלוגת' אי קנין השכירות הו' מדאורייתא או לא נלפענ"ד לבאר בזה דברי הש"ס דף ק"ב, ע"ב לענין חודש העיבור אי של המשכיר או של השוכר "יחלוקו" ור"ן אמר קרקע בחזקת בעלי' עומדת וי"ל שפליגי דהנה ידוע שקנין דרבנן לא יפקיע קנין דאורייתא והנה קרקע שזכה בו" המשכיר ע"י לקיח' לא יכול להפקיע חזקתו השוכר כיון ששכירת לא קני' מדאורייתא וע"כ אמרינן קרקע בחזקת בעלי' עומדת משא"כ כמו שאיתא במתני' יחלקו עיי"ש בש"ס שקנין השכירות הו' ג"כ קנין דאורייתא ואדרבה השוכר מוחזק כי הוא דר בו כעת [ועיין ב"ח סי' שי"ב שהבאתי לעיל בס"ד] ע"כ יחלוקו ודו"ק:
ז) ובגוף דשכירות קני' יש בו הרבה סתירת בשו"ע חו"מ. הנה בשו"ע סי' ר"ס ס"ד ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר אם צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסו לתוך הבית זכו בהם שניהם (והוא מתשובת הרא"ש כלל א"ל סי' א' בב"י ובבאה"ג וקצות נסמן בטעות) ובסי' שי"ג הביא המחבר דברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות שכירות הזבל שבחצר אם הוא מבהמות אחרים הזבל של בעה"ב שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ועיין בב"י שתמה בכאן הלא שכירות ליומא ממכר הוא, ועיין היטב בש"ך ס"ק א', ובסמ"ע ס"ק ה':
ולולא דברי קדשם נלפענ"ד לתרץ שהכרעת הב"י בזה שיש חילוק בין זבל ובין צבי שבור וגוזלת שלא פרחו, דהנה איתא במתני' דף י"א (במסכת ב"מ) ראת אותם רצין אחר המציא' אחר צבי שבור ואחר גוזלת שלא פרחו ואמר זכתי' לי שדי זכת' והיינו דוקא אם עומד בצד שדהו שמשתמרין ע"י (ועיין בשו"ע סי' רס"ח סעיף ד' עיי"ש) והנה נקיט במתני' ראה אותם רצין אחר צבי שבור דהיינו הגם שאינו יכול לרוץ מן הסתם היטב ויכול להגיעו (ועיין בתוס' הי' צבי רץ) ובכ"ז צריך להיות עומד על המשמר וא"כ לזה שיזכ' לו שדהו בעי תרתי דהיינו שדהו וג"כ לעמוד שם ולרץ אחרי' שלא יעבור בשדי אחר, וא"כ שפיר מובן כי בשו"ע סי' ר"ס מיירי במציא' שאם אינו עושה פעולתו לזה שאינו משמרו יאבד המציא' וא"כ באה המציא' ע"י שניהם. ע"י השדה וע"י שמירתו וכיון שהבית הו' מושכר ג"כ לשוכר (ובפרט כלישנא כי יש מקום לומר שנכנס "לתוך ביתו" וא"כ בודאי משתמר ע"י ע"כ זכה השוכר בזה) ובאמת צ"ע כי המעיין בגוף תשו' הרא"ש וכאשר העתיקו הטור, דהנה ז"ל השאל' בשמעון הדר עם ראובן בביתו ומעלה לו שכר וקנה מציא' שם אם הוא של השוכר או של המשכיר, תשו' נ"ל כיון שמעלה לו שכר הוא כחצר השותפין. ואית' שחצר השותפין קונין זה מזה וכ"ש מאינש דעלמא ואם הי' צבי שבור וכו' נכנסים לבית היו זוכים בהם כי חצרם זכת' להם "והו' כשנים שהגביהו המציאה" וא"כ נקיט הרא"ש ענין צבי שבור רק כדוגמ' ובפרט כי עיקר השאל' הוה רק אי קנה שם מציא' ומה ענין לצבי שבור וכו' לכאן (שמבואר בסי' רס"ח עיי"ש) אולם י"ל שהב"י הכרעתו הוא דיוקא בגוונא זה דומי' דצבי שבור שזוכה דוקא אם עומד בצד שדהו דאל"כ יברוח הצבי וג"כ הגוזלות וא"כ שניהם זכו בו וזה ביאור לשון הרא"ש והו' שהגבי' המציא' וכו' כי ע"י שדר שם ונעל הבית היטב ובפרט יש מקום לומר כי "בית" הו' משתמר יותר ע"י השוכר שדר בו ג"כ וע"כ זכה בו השוכר ג"כ":
ובזה נתרץ ונבאר דברי הרא"ש בתשו' שתמה עליו הקצות בתמי' קיימת הלא בש"ס מסיק שם שקונים זה מזה דוקא במודד לתוך קופתו עיי"ש שהניחו בצ"ע, ולפענ"ד בס"ד להצדיק צדיק מעיקר' הרא"ש כי בודאי לא נעלם ממנו דברי הש"ס אלא הכא הו' כמו במודד לתוך קופתו' דהיינו שאינו בחצר השותפין אלא שבא המציא' לתוך חדרו וביתו שדר בו השוכר וכיון דשכירות ליומא ממכר הוא הו' ג"כ ע"י השכירות בתוך חדרו מכור לו ואין לו שום רשות בו אלא בגוף הקרקע יש רשות והא דאמרינן שחצר השותפין אינו קונה אלא במודד לתוך קופתו היינו דוקא אם שווין בשותפת דהיינו ששניהם יש להם חלק בו בשוה כי לקחו או ירשו אותו שניהם וכחו של זה בכוחו של זה, משא"כ הכא כוחו של המשכיר בגוף הקרקע וכוחו של שוכר ע"י שכירות ובפרט כאמור שהו' כמו מודד לתוך קופתו דהיינו שהו' בתוך "ביתו" וחדרו ששכר השוכר בביתו של ראובן ושם בתוך דמי השכירות עפ"י הדין יכול להוציא כמו לוקח וע"כ שפיר קונים זה מזה כי זיל בתר טעמ' שאינו קונה משום שלא יצא מרשות המוכר כיון שהו' ברשותו, והיינו אם הו' שניהם שוין ע"י שלקחו אבל הכא בתוך זמן שכירתו אין להמשכיר לענין שימוש שום כח וזכות בו ע"כ שפיר קונים זה מזה ומקנים זה לזה, ועיין במח"א קנין חצר סי' ו', שכ' בשם הר"ן הגם דחצר השותפין אין קונים מקח מזה לזה שאם גילה דעתו השותף שמשאיל לו מקומו כדי שיקנ' בו קנה, והביא בשם הטור סי' קע"ו שאם שוכר המקום והניחו זה חביתו וזה כדו הו' שותפין, ולכאור' קשה הלא חצר השותפין אינו קונה היינו כשהי' שם החפץ וליכא הוצא' מרשות לרשות אבל כל שהביא עכשיו חפץ והניחו בחצר השותפין כדי שיקנה חבירו קנה ה"ט כל היכא דגילה דעתו גם כן עד כאן לשונו. ועפי"ז נלפענ"ד לבאר קושי' אחת שתמו' לי טובא לדברי הרמב"ם בפ"ג ממכיר' ה"ו שכ' שאם ביתו של לוקח שיש בו החפץ הנמכר מושכר למוכר לא תיקנו כו משיכ' שהרי המקח ברשות הלוקח ותמו' טובא הלא חצר השותפין חין קונין זה מזה אלא במודד בתוך קופתו אבל בלאו"ה לא ומה קאמר שהרי המקח ברשות הלוקח אולם באמת קו' מעיקר' ליתא כי אדרב' הלא מבואר בפ"ד מה' מכירה ה"ו ששוכר לו את מקומו ותמו' עדיין הו' חצר השותפין וחצר השותפין אינו קונ'? אלא הדבר ברור כאמור כיון ששוכר את מקומו בתוך זמן שכירתו יצא לתוך רשות השוכר להשתמש בו - ורק בענין של מציא' כעין המבואר בסי' ר"ס ס"ד (שמקורו מתשו' הרא"ש) כי זה זכה הקרקע וביתו שלו והשוכר על ידי ביתו ע"כ הוה כשותפין אבל בכל זה קונים זה מזה כי אין רשותם וכוחם שוה ומיושב הכל על נכון בקו' הקצות וברוך המאיר עינים, [ועיין בפסקי הרא"ש קידושין דף ח' בהביאו דברי התוס' והביא ג"כ מאמר הש"ס דמיירי דוקא במודד לתוך קופתו, ולהנ"ל ניח' ונכון כי אם הוא בחצר השותפין דהיינו שוכר ומשכיר קונים זה מזה, כאמור שאמרינן שישכיר לו את מקומו [ובמעשה דר"ג נדבר עוד מזה בס"ד] שמובא ברמב"ם בפ"ד מהל' מכירה ה"ו, וכן בפ"ג מה' מכיר' ה"ו עיי"ש במ"מ ודו"ק:
ועפי"ז מיושב הסתיר' היטב בסי' שי"ג כתב המחבר שאם בא הזבל מבהמות אחרים זכה השוכר [י"ל בפשיטות כי החילוק בין "הבית" כי בסי' רס"ג בא לתוך הבית משא"כ הזבל הוה בחצר והנה החצר לא שכר בפי' רק שיש לו חלק בו מה ששייך לבית ותשמישו ודי' שיש לו זכות ולהשתמש בו ולא יותר ועיין בסי' קע"ח ובתוי"ט פ"ח מ"ז ד"ה הזבל וכו' עיי"ש ועיין בדריש' בסי' שי"ג] כי זה לא הו' דומי' דצבי שבור "וגוזלת שלא פרחו" כי בזה אין צריך שישמור השוכר אותו שלא יאבד המציא' משא"כ זה מונח במקומו ולא עשה השוכר שום פעולה שישאר המציא' בכאן ע"כ הו' ברשות המשכיר ולא אמרי' יחלוקו, ובזה מובן כי דייקא נקיט המחבר זי"ע בסי' ר"ס צבי שבור וגוזלת שלא פרחו ["ובאו בתוך הבית"] משא"כ הכא לזה לא סייע' השוכר כלל ולא בא ע"י פעולתו וע"כ הוא ברשות המשכיר לחוד ובזה יישב ג"כ הב"י קושייתו שהקשו בספרו הארוך על דברי הרמב"ם הנ"ל הלא שכירות ליומא ממכר הוא היינו דוקא להשתמש בו בשלו אבל זה המציא' לא בא ע"י שימש שלו כי אפי' אם לא דר שום אדם בא זה המציא' להקרקע וישאר שם וזה לא קני' כי הוא לא קנה גוף הקרקע משא"כ בסי' רס"י ס"ד הצבי שבור וגוזלת שלא פרחו באו וברשותו ע"י שדר בו השוכר ושמר אותם שלא יפרחו וע"כ שניהם זכין בו וחלק כחלק יאכלו ודו"ק:
ח') עיין בשו"ת רעק"א מובא בפ"ת סי' קצ"ח סק"ד שהקשה על המחבר כיון שבסי' שי"ג העתיק דברי הרמב"ם שזכה המשכיר א"כ לא יעתיק בכאן ג"כ פי' בדברי הרמב"ם ויש ליישב - עיי"ש ובאמת המעיין היטב בב"י בסי' קצ"ח סעיף ט"ו שכ' שאין כונת הרמב"ם כדברי המ"מ אלא כפשוטו משום שטרח ומציל וכן מבואר וא"כ אין קושי' ודו"ק. ועיין במחנה אפרים ה' קנין חצר סי' ג' עיי"ש היטב הדק:
ט) ובכן נבוא להציע מה שהאיר ד' הטוב אותנו בביאור הסוגי' דף ק"ב במס' במ"מ אית' במתניתין מ"ז המשכיר בית לחבירו וכו' המשכיר חייב וכו' השוכר עושהו וכו' הזבל של בעל הבית ואין להשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכריים בלבד וכו' ועיי"ש עוד במשנ' ט' א) ותמוה כי שנקיט הזבל של בעל הבית הלא בכל פירקן נקיט שם שוכר ומשכיר והול"ל הזבל של המשכיר וכמו שנקיט בסיפא "ואין להשוכר" ב) ועוד קשה כיון שנקיט בסיפא "ואין להשוכר" אלא היוצא מן התנור משמע שזולת זה הכל של המשכיר א"כ מדוע נקיט הזבל של בעה"ב וכי מ"ש זבל מכל ענינים שמוכח מדיוק דסיפא והכי הול"ל למתני' למינקט הכל של המשכיר (או בעה"ב) ואין להשוכר אלא היוצא מן התנור וכו' וצ"ע והנלפענ"ד ונציע לשון הש"ס במאי עסקינן א) אילוני בחצר דאגיר לי' לשוכר לתורי דשוכר אמאי של בעה"ב ב) אלא בחצר דלא אגיר' לשוכר, ותורי דמשכיר פשיטא ג) לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא פירש"י שלא השכיר את החצר והרמב"ם כ' שמיירי שהשכיר את החצר אפ"ה של בעה"ב (ועיין במ"מ ובלחם משנה - והנה המ"מ הביא ראי' לשיטת הרמב"ם מלישנא בתי' בחצר המשכיר ולא אמר בחצר דלא אגיר' לשוכר משמע אפי' אגיר לשוכר וכן מקושי' שמקשי אילני בחצר דאגיר לשוכר אמאי של בעה"ב מקשי דוקא אם התורי ג"כ של שוכר אבל בלאו"ה אף דאגיר לשוכר ג"כ של בעה"ב אולם הלחם משנה הקשה, דא"כ מדוע לא מקשי סתם אלא בחצר דלא אגירה לשוכר מדוע הוסיף ותורי דמשכיר והנלפענ"ד בזה דהנה התוס' בדף י"א הקשו מדוע של המשכיר הלא השוכר משתמש בחצר א"כ משתמר ע"י ותי' שגם המשכיר ביתו פתוח לאותו חצר ומיקרי עומד בצד שדהו עיי"ש והנה כבר הבאתי בשם תשוב' הרא"ש שהשוכר והמשכיר שם שותפין יש להם וא"כ צריכין לעיין בסי' קע"ב בענין שותפת בקרקע שמובא בשם שחולקין ונותנים לכל אחד ד' לפתח וכן לתשמיש ואח"כ חולקין בשוה והנה לכאור' לישנא "הזבל" שב בעה"ב ולא קאמר של "המשכיר" הלשון סובל ג"כ שם השוכר אולם לדברי התוס' שדר שם שפיר נקיט שם בעה"ב כי הוא דר שם ג"כ, ומשמע שאם אינו דר שם המשכיר הדר' קושי' התוס' לדוכתי' וא"כ ביחור הענין הוא הזבל של בעה"ב דהיינו אם דר שה אבל אם אינו דר שם המשכיר "בחצר דאגיר לשוכר" היינו של השוכר אבר בחצר שלא אגיר לשוכר (ותורי של עלמא ג"כ של המשכיר כי מה שנקיט ותורי דמשכיר הוא לאו דוקא וע"ז חמר בסיפא ואין בהשוכר אלא היוצא מן התנור דהיינו אפי' בחצר של המשכיר וכא דר שם וא"כ לא קשה הדיוקים שמה דנקיט ברישא הזבל של בעה"ב היינו אי דר המשכיר שם ג"כ ושפיר הו' עליו שם בעה"ב אבל אי אינו דר בו המשכיר הו' חצר המשתמר לדעת השוכר והו' של השוכר והיינו בחצר המושכר להשוכר אבל אי אינו מושכר להשוכר א"כ לא השתמר לדעתו בגוונא זה אין להשוכר אלא עפר היוצא מהכיר' והטעם החילוק עיין בסמ"ע ובקצות, ותוי"ט הביא ראי' מהסיפא כהרמב"ם ודו"ק:
י) ודעת הרמב"ם בזה כ' הש"ך בסי' שי"ג שלא ס"ל כדעת התוס' הנ"ל אלא אפי' אינו עומד בצד שדהו ובקושי הב"י הלא שכירות קני' דשכירות ליומא ממכר הואל עפ"י דברי התוס' דבב"מ דשכירות ממכר הו' לענין אונא' ולא בשאר ענינים והשיג על הב"ח "ששכירות הו' קנין מדרבנן" שאם השכיר את החצר לשוכר שיזכה בו דברים הבאים מעלמ' וג"כ הביא דברי הנמ"י, ובאמת הם דברי הריטב"א שהבאתי בס"ד באות ב' ועיין בטו"ז בכאן שיישב ג"כ הכי דברי הרמב"ם ועיין חתן סופר דף ע"ז דין חצר המושאל והמושכר היוצא לדינא כבר מבואר היטב ענין פלוגת' דשכירות כיומא ממכר הוא א' שיטת התוס' בע"ז ובב"מ כ' הטו"ז והש"ך בסי' שי"ג שכן שיטת הרמב"ם, ב') ושיטת הריטב"א (וריב"ש ונמק"י) שבגוף הענין אין לו שום כח, ג) ושיטת הב"ח שגוף הענין לכל ענינים הוא מדרבנן ביד השוכר ודו"ק ועתה נבוא לספק ב') בדרכי הקנינים אם יש חילוק בין קרקע לשכירות קרקע הנה מבואר בש"ס בב"ק דף ע"ט שנקנ' באותו קנין שקרקע ניקנת בהם ועיין בשו"ע סי' קצ"ה ס"ט בדרכים שהקרקע נקנית בהם שאלה ושכירות קרקע ניקנת בהם, ועיין בסי' ק"צ, [והיינו כי לענין להשתמש בתוכו הו' קנין גמור רק לענין שיהי' בו שם מכיר' לזכות ע"י ענינים אחרים הו' פלוגת' דאמרנו לעיל בס"ד אות א' ב' וסוף אות ט'] עיין ברמ"א ובסמ"ע ס"ק כ' דשכירות לאו מדרך העולם לכתוב עליו שטר דסמכ' דעת השוכר כיון דלימים קצובים שכרוהו ונ"ל בס"ד עתה בכל המדינות אחר המלחמ' שהו' הדוחק בדירות ואין המשכיר יכול להוציא השוכר מביתו ויש עפ"י דינא דמלכותא להשוכר כח יותר בבית מהמשכיר בודאי צריך בשכירות קנין דהיינו שטר והבן ודו"ק ומטעם זה הקילו בשכירות העכו"ם בכסף וכמ"ש מהר"ם בר"ס קצ"ד. ועיין בטו"ז ס"ק ח' שחולק ועיין בקצות ולענין קנין סודר אינו נקנה בשכירות ועיין בספר חתן סופר דף קמ"ז בענין שכירות עיי"ש סיומא דפסקא בדבר השאל' דהנה ז"ל הרמב"ם המועתק בשו"ע בעה"ב אמר לזמן שכרתיך והשוכר אומר לא שכרתי אלא סתם או לזמן ארוך על המשכיר להביא ראי' ואם לא הביא ראי' בעל הבית נשבע היסת ונפטר והנה תוכן טענתם עיין בב"ח ששכרו לזמן וכבר חלף הזמן ויצא מיד והשוכר אומר כי שכר סתם וא"כ צריך זמן מה שצריך להודיעו ועיין בסימן שי"ב סעיף ו' ז' והנה מיירי שעכ"פ שניהם מודים בשכירות אבל הכא הרי המשכיר אומר שלא הי' משכירו לזמן ידוע אלא לסתם ויכול להוציא בכל עת שירצה ולא הי' עליו שם שכירות כלל, והנה בסי' רכ"ב סעיף ד' הרי שמכר חפץ לחבירו המוכר אמר שלא מכרתי והלוקח אמר שמכ' או שאמר אחד מהם תנאי הי' בינינו בכל אילו הטענות המוציא מחבירו עליו הראי' וכ"ז שלא הביא ראי' ישבע הכופר שמבקשים להוציא מידו שבועת היסת עיי"ש שמקורו מדברי הרמב"ם, והנה אלמלא באו בטענתם לד"ת קודם שנשתמש השוכר בבית זה פשיטא בלתי ספק שהוא הו' מוציא מחצירו ועליו הראי' ואינו צריך להניחו ליתן לו רשות לבוא לביתו, אולם הכא הרי השוכר הכניס כליו בתוכו וכיון שהכניס כליו לתוכו הו' חזק' ועיין במחנה אפרים (ה' שכירות סי' א') דלענין שכירות כיון שהו' רק כאכילת פירות הו' קנין, ועיין עוד במח"א [בקנין משיכ' סי' ד'] לענין המגבי' ולא כיון לקנותו ועיין [הלכות שכירות סי' י"ג] אם יכול לחזור משום שלא הו' קנין בו - אולם שם דן על שנה הבא' אבל הכא כיון שכ' הש"ך שלענין להניחו מכאן ולהבא אפי' למילתא דעבידא לגלוי לא שבקינן מטעם שקרקע בחזקת בעלי' עומדת וא"כ יכול להוציא מן הבית בלי שבוע' כלל, כדברי הש"ך אולם בודאי לא מיד אלא כפי המבואר בסעיף ו' ז', שצריך להודיעו ו' חדשים מקודם, ועיין בקצות סי' מ"ו ס"ק כ' לענין קרקע בחזקת בעלי' עומדת לענין החילוק בין אם ירד כדין או לא עיי"ש ולענין שכירות' קני' אי תולה בענין קנין פירות אי כקנין הגוף דמי עיין במהרי"ט שישב על מדוכ' זו עיין בסי' רי"ב סעיף ד' ה' ו' עיי"ש ובסי' שט"ו סעיף ב' ובסמ"ע שם היטב ומפורש הכל סיימתי ענינים אילו באור ליום ג' כי טוב וישלח תער"ב לפ"ק בעטלען תע"א הצעיר מרדכי פ"ה המצפ' לרחמי וישועת ד' קרובה במהרה דידן אכי"ר: