אור ברסלב
שות באר מרדכי שו"ע יו"ד סימן ג

שות באר מרדכי· רבי מרדכי פארהאנד

שו"ע יו"ד סימן ג

שו"ע יו"ד סימן ד

שאלה ראובן השכיר ביתו לשמעון [עד כ"ד אפריל למספרם] החנות ובית האופים ביחד ובאותו קנין הי' מתן מעות בקנין המועיל עפיה"ת אולם בענין אחד יש הכחשה ביניהם כי המשכיר טוען שבאותו מעמד השכיר לו ג"כ מאז ולהלן לג' שנים החנות ובית האופים ביחד והשוכר טוען ששכר רק בית האופים ולא החנות [מכ"ד אפריל למספרם] ולהלן על מי מוטל לקבל שבועה או תקיעת כף על השוכר או על המשכיר. [כי המשכיר טוען שאם לא יקבל שניהם בית האופים לחוד לא יתן] והשוכר מכחישו כאמור והנה השוכר הביא עמו אנשים שאמרו כדבריו אבל הם נוגעים בעדותם, [והאמת עד לעצמו כי יש אומדנא כדברי השוכר כי המשכיר דיבר עם אנשים אשר רצו לשכור החנות מן (כ"ד אפריל) ולהלן והי' עומד המשכיר עמהם בדיבור להשכיר להם החנות, והנה אם כדברי המשכיר שהשכיר לשוכר הנ"ל הכול ומזמן האמור) מה לו לדבר מענין השכירות הלא הוא של השוכר יטריח השוכר בשלו והנה המשכיר משיב כי רצה לטובת השוכר והשוכר חרה אפו ע"ז ואומר שרוצה לקבל שבועה חמורה ע"ז שלא הי' לו שום ידיעה מזה שגם החנות יהי' ברשותו וג"כ אי כדבריו מי ביקש טובתו ע"כ תוכן טענותיהם. וד' הטוב בעוזרי לבאר הדבר ממקורו ולהעלות על שולחן מלכים הלכ' ברור' כשמלה חדשה:

ז"ל הרמב"ם בפ"ז מהל' שכירות (והעתיק לשונו השו"ע בסימן שי"ב סעיף ט"ז) ב"ה שאמר לזמן שכרתיך והשוכר אומר לא שכרתי אלא סתם או לזמן ארוך על השוכר להביא ראי' ואם לא הביא ראי' בעה"ב נשבע היסת ומוציאו מן הבית. והוא מטעם שקרקע בחזקת בעלי' עומדת ועיין במ"מ שם הלכ' ב'. ובהשקפה ראשונ' תמהתי מאוד דהנה שורש הדבר הוא בש"ס בב"מ דף ק"ב כר"נ ועיי"ש והכי קיימ"ל והו' כמו חזקה דמעיקר' וא"כ הו' השוכר המוציא מחבירו ועליו הראי' וכל זמן שלא הביא ראי' הו' לגמרי ברשות המשכיר. דהנה שכירו' ליומא ממכר הוא ועיין רמב"ם ריש הפרק (ועיין בש"ס בב"ק דף ע"ט בב"מ דף צ"ט ובינק"א נאריך בס"ד לבאר כי לא לכל ענינים שווין. ועיין תוס' עירוכין דף ל' ע"א עיי"ש) והנה המוכר והלוקח שנחלקו המוכר שלא מכר והלוקח אומר שלקח ואפילו אם מודה שמכר אלא שאומר שלא הי' במקח המועיל והלוקח אומר שהי' במקח המועיל שיכול לחזור בו (ועיין בסי' קצ"א בב"י בשם תשו' הרשב"א לענין המוכר והלוקח שנחלקו אם נתן המעות עיי"ש) ועיין בלשון הרמב"ם בפ"כ מהלכות מכירה הלכ' ח' הרי שטוען על חבירו ואמר משרת לי וכו' או שטען הלוקח ואמר שנתן הדמים ועדיין לא משך וכו' וכן בענין תנאי בכל אילו הטענות המוציא מחבירו עליו הראי'. והועתק בסימן רכ"ג בסופו. [וד' הטוב יהי' בעוזרי לבאר כלל זה כאשר עם לבבי] וא"כ מדוע צריך לישבע שבועת היסת בעל הבית הלא כל זמן שלא הביא השוכר ראי' כדבריו הוא התובע. והקרקע בחזקת בעלי' עומדת ויהיה נאמן בעל הבית בלא שבועה, וכמו בסעיף ט"ו שקרקע בחזקת בעלי' עומדת בלא שבועה כדבריו (והגם שאין קושי' כ"כ משם כי התם תולה בענין תרי לישנא דסתרי אהדדי) אולם קושיא שזכרנו יסובב בסימן שט"ו סי' ד' בטור עיי"ש היטב לשון הרא"ש ובסי' שי"ז בטור אות ב' [וג' בדברי הרא"ש שם], ובאמת בדברי ר"נ שהוא שורש הענין לא הוזכר שם כלל לשון וענין שבועה שאם מצד חזקה אתינן לה מדוע צריך שבועה והוא קושיא תמוה וחזקה לפענ"ד:

והרבה דרכים לפנינו בס"ד אבל אינם מספיקים לתרץ כל הקושיא ואזכיר קצתם. הב"ח כ' בסי' שי"ב סעיף ט"ז פי' אע"ג שגם השוכר דר בו כבר וא"כ הו' סד"א היאך כאמר בזה קרקע בחזקת בעלי' עומדת כי אדרבה השוכר מוחזק בכ"ז אמרינן גם בזה שאם ישבע המשכיר דהיינו כי לו מגיע השבועה מהיי"ט א"כ מיושב שפיר קושי' הנ"ל מדוע אינו נאמן אלא בשבוע אבל הך דר"נ מיירי שאינו דר בו עדיין ועיין עוד מזה בש"ך סי' הנ"ל סעיף י"ז בזה:

אולם האמת יורה דרכו כי דברי ר"נ שאמר קרקע בחזקת בעלי' עומדת חזקה זו אלימא ואפי' שבוע' אינו צריך, וצ"ב מדוע. וי"ל כי דברי ר"נ הם בגונ' דלא עבידא לגלוי כלל [ועיין בלשון הלכות הרא"ש פרק השואל סי' ל' וברא"ש פרק המקבל סי' מ'] ע"כ בודאי הכול ברשות המשכיר אפי' אם כבר דר בו כמו הך בסי' שי"ב סעיף ט"ו שמקורו מהמשנה והגמרא כי זה לא יוכל לברר שום ברי' שבעולם אי חודש העיבור בכלל או לא בסתם כי זה ניתן ביד חכמים לדין בו אבל אם הוא באופן שיש מציאות שיבוא הענין לידי בירור וא"כ לא נוכל להכחיש לגמרי כחו וזכותו של השוכר ע"כ צריך המשכיר לישבע, כי לא נוכל לומר שישבע השוכר כי עליו להביא ראי' ולא שבוע, ואפי' אם לא הביא ראי' בכ"ז לא זכה המשכיר בדינו אלא בשבוע' כי לא החלטנו שלא יביא השוכר ראי' כדבריו, כן הוא הנכון בענין זה. - ועפי"ז אפי' בגוונא שכבר דר בו השוכר כי אדרבה זה יועיל לשוכר שנחייב להמשכיר שבוע' כי לולא זה אפילו שבוע' אינו צריך וז"ל הרא"ש בפסקיו "ואם מתו העדים ונשתקה הדבר מפי אחרים ויראה לב"ד שלא יוכל' המלוה לברר דבריו מוציאין הפירות מיד המלוה ללוה. באמת תמוה טובא היאך מצאנו בגוונא זה הלא מבואר בסי' פ"ז סעי' ל"ג שאין להשביע היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר וא"כ מדוע אמרינן שיביא השוכר ראי' ואם לא הביא ראי' ישבע המשכיר אולי יברר השוכר אח"כ ויהי' שבוע' שקר, עיי"ש בסמ"ע ובש"ך ס"ק ע"ט (ולכאור' הי' מקום לדין בשני הטעמים המבוארים שם ודו"ק:

אולם נכון הדבר כי עיין בש"ך שלענין להניחו מכאן ולהבא אפי' במילתא דעבידא לגלוי לא שבקינן מטעם דקרקע בחזקת בעלי' עומדת והעלה שאפי' יש עדים מוציאו מן הבית עיי"ש. לפי דברי הש"ך הנ"ל אין לו להשוכר שום טענה שבעולם ואפי' יביא עדים שכדבריו כן הוא בכ"ז יכול להוציא מן הבית. ובשו"ע מיירי דוקא שכבר דר בו וע"ז הי' הטענה ביניהם ובזה אמורים דברי ה"ה שהעתיקו הרמ"א בהג"ה. דהנה מקור מקומו של דברי הג"ה, הם משם ודברי השו"ע שהם לשון הרמב"ם ראיתי בבאר הגולה אות י' שכ' לשון מ"מ שכן הדין בכל מילתא דלא עבידא לגלוי ומסתמא הכוונה ג"כ לתרץ הקושי' מסי' ע"ה הנ"ל, וא"כ יהי' מוכח שעכ"פ יש בו קצת מציאות בעולם לבררו דאם הוא בגוונא שלא יהי' שייך בו שום בירר הרי זכה משכיר לגמרי בכל טעונתי' כמו שביארנו לעיל בס"ד וכדברי הרא"ש הנ"ל - ויהי' לכאור' ראי' מכאן כדברי הש"ך שעיקר הטעם שלא יהי' שבועת שוא - אבל משום שבועת שקר אדרבה ואדרבה יחוש המשכיר על עצמו ולא ישבע לשקר (ובמק"א נדבר עוד מזה בס"ד):

ונתנה ראש ונשובה לדברי ר"נ שאמרינן קרקע בחזקת בעלי' עומדת (וא"צ אפי' שבוע' והגם שבא בסוף חודש ביאר רש"י ז"ל בגמר' שמפני שספק זה כא כילד עכשיו אלא מקודם והו' כמו שלא דר בו עדיין ולענין להניחו מכאן ולהבא שמבואר בש"ך שאין מכריחים אותו להניחו ועיין בסמ"ע סי' שי"ב אות כ"ו בזה שהכול רק במילתא דלא עבידא לגלוי והם דברי המ"מ שזכרנו:

אבל האמת אגיד ולא אכחד שדברי הש"ך זי"ע לא זכיתי להבין במ"ש שאפי' אם יש עדים אם לא דר בו עדיין שמוציאו מן הבית, אם יש עדים שיבואו ויגידו כדברי השוכר מה חזקה יש לו והסמ"ע כתב רק לענין מילתא דעבידא לגלוי אבל לא אם יש עדים בדבר (ובאמת הבאר היטב לא העתיק דברי הש"ך הנ"ל ועיי"ש אות ח"י י"ט. וכן בספר נתיבת השלום נתיב מ"ד סימן י"א) ומסתמא הכוונה שהם יהי' רק כמו בירור ולא בתורת עדות:

הקשה הריטב"א בחידושיו ומביאו בשמו השטמ"ק האיך יתרץ ר"נ מתני' דתנן יחלוקו עיי"ש ובשיטה מקובצת. והנה עיין בזה בש"ך בס"ק ט"ו בהביאו דברי הג"א בשם א"ז שאית לי' יחלוקו והעלה דוקא במילתא שלא יכול לבררו אמר כן משא"כ בדבר שאפשר לבררו דהיינו בדבר שא"א לכל העולם לברר משא"כ בדבר שאפשר שיהי' בו בירור לא אמרינן חזקה זו שיהי' כולו למשכיר [עיי"ש בש"ך הנ"ל לענין ספק דפלוגת ובמל"מ פ"ז ה"א ד"ה שהקרקע וכו':

תברא בס"ד לדינא הנה לחייב המשכיר שבוע כיון שלא יוכל השוכר לברר כדבריו [כדברי השו"ע] לא נוכל דהנה דעת השיך שאפי' אם כבר דר בו שיכול להוציא מן הבית בכ"ז בנידן דידן שהי' בניהם הדיבור שיהי' שכירות חדש בעת אשר השכירו לו עד כ"ד אפריל למספרם] וא"כ נוכל לדונו כשכירות חדש וטוב יותר מאילו כבר דר בו בבית כי הגם שכבר דר בו כבר בכ"ז כיון שבאו קודם הזמן וביום המוגבל הנ"ל הרי הבית עומד בחזקתו של השוכר ג"כ. אולם בכ"ז הלא מבואר לעיל בסי' קל"ט לענין כל דאלים גבר ובכ"ז יכול להשביעו היסת להתופס והרי הדברים ק"ו מה התם שזכה לו מצד שגבר, ובכ"ז הצד שכנגדו יכול להשביעו היסת ומדוע הכא מהיי"ט שאם הוא בחזקת המשכיר א"צ אפי' שבוע בגוונא שמתחיל שכירות חדש, אבל י"ל דהנה עיי"ש. [בסי' קל"ט] בדרישה שבאמת מצד הסבר' גוף דין זה תמו' ובפרט לדברי הרא"ש הידועים מובא בסמ"ע שם שעי"ז מוכח כיון שמוסר נפשו ראי' שהוא שלו וא"כ מדוע יהי' צריך שבוע, ויש להתבונן דהנה עיין בב"י שכ' הדמיון כמו מנה לי בידך והלא אומר אין לך בידי כלום שיכול להשביעו היסת עיי"ש ולא זכיתי להבין בשלומ' מנה לי בידך ליכא שום הוכחה שאין בידו כלום ובפרט בדורות אחרונים שיש אנשים המעיזים וכופרין הכל ויש מציאות לומר שיש בידו ע"כ נוכל להשביעו היסת ונשאים הכא, ובפרט לדברי סברת הרא"ש מוכח שהוא שלו דאל"כ מדוע מסר נפשו עליו ומדוע יצטרך שבוע, והנה הטו"ז שם תמה על דברי הרא"ש הנ"ל והביאו בשם ת"ה טעם אחר שכן תקנת חכמים ועפי"ז יובן היטב מדוע צריך שבוע אולם המובן הפשוט בזה כי הגם שתפס בכ"ז כל מה שנוכל לברר צריכין לברר ועד שיהי' בידינו ראי' ברור' לבררו הוה השבוע הבירור וכאמור כן נמי בנידן דידן הגם שקרקע בחזקת בעלי' עומדת ויוציא מן הבית בכ"ז צריך שבוע' והנה אין לומר שישבע השוכר בזה וזה יהי' בירור הראי' - זה אינו כי דוקא בענין שיש לו חזקה, או כל דאלים גבר או שקרקע בחזקת בעלי' עומדת שם יוכל זה שכנגדו לבקש ממנו עוד בירור יותר דהיינו שישבע ועל פי זה נדין גם כן בנידן דידן הגם שקרקע בחזקת בעלי' בכל זה יוכל לבקש מן המשכיר שבוע'. והנה לענין אי יכול להפך המשכיר השבוע' על השוכר הגם כי מצד הסבר' כאמור הוה נותנים השבוע' להמשכיר מכח שיש חזק' ואומדנ' דמוכח בכ"ז יכול להפך כדין כל שבועת היסת שיכול להפך [כן כתב בתשו' בית שלמה סי' קט"ו חו"מ ומורי הגאון מבאנהאד תע"א שליט"א כתב לי כן בשמו ועיין בסי' פ"ז דיני היפך שבוע']. וראיתי בנו"ב סי' י"ב מובא בפ"ת סי' קל"ט אי מהני שבוע' במקום תפיס' אם יכול אחד לומר לחבירו או השבע לי או תניחני לתפוס ולפענ"ד באמת ממנ"פ אם יש בכוחו לתפוס מדוע יניח לתפוס לחבירו ואי משום שיש בכוחו לחייבו אח"כ שבוע' יכול לעשות אח"כ אבל לא מקודם ועיין בנו"ב בזה, אולם לפענ"ד יש מקום לספק כגון מי שתפס ואח"כ כשביקש השני להשביע להתופס ולא רצה לישבע אם מוציאין מידו, וג"כ אם אמר אחד לחבירו אם תשבע לי אתן אותו כך ואניחך לתפוס וצ"ע והנה לכאור' לענין שיכול להוציאו מידו נלפענ"ד שאינו יכול כי גוף הדין שיכול להשביע צ"ע אולם בספק ב' שלנו יש להתבונן אם רוצים שיברר השבוע' בלא תפיס' י"ל, הנה כפי טעם הרא"ש שרוצים לראות מי ימסור נפשו בודאי לא מועיל שבוע מקודם [ויש הסבר' להיפך ג"כ] ונלפענ"ד בנידן דידן אם לא ירצה המשכיר לישבע לאבד זכותו מהיי"ט לא נוכל [כי הו' שכירות מכאן ולהלן כדברי הש"ך שזכרנו] אבל יש אומדנת המוכיחות שהשכיר רק הדיר' ולא החנות [כאמור בתוכן השאל'] בכ"ז בנידן דידן מהיי"ט שיש אומדנא כדברי השוכר היינו יכולים לכופו שיתן ת"כ כי שבוע' לא נוכל לחייבו כדברי הש"ך אבל ג"כ לא פטור בלא כלום מכח אומדנא, הגם שגבי כל דאלים גבר דוקא אם יבקש שבוע' אבל אם לא ביקש לא, כאן אפי' אם לא ביקש ישבע המשכיר ועיין בלשון השו"ע שם וכאן ותראה שכן הוא וכאמור שיש אומדנא יש מקום להקל להמשכיר ויהי' די בתקיעת כף כן דעתי נוט' בס"ד:

פה בעטלען תע"א כ' למטמונים תרס"ט לפ"ק:

ומורי הגאון מבאנהאד זצ"ל בתשו' העלה לדינא דהנה הו"ל השוכר תובע דצריך להיות המשכיר נשבע ונפטר ואם רוצה יהפוך השבוע' על השוכר כמו בכל נשבע ונפטר שיכול להפוך השבוע' שכנגדו יהי' נשבע ונוטל וזה ברור בס"ד עכ"ל בסוף התשו':

תוכן העניינים

שות באר מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה