אור ברסלב
שות באר מרדכי ספר באר מרדכי שו"ת פי הבאר סימן ד

שות באר מרדכי· רבי מרדכי פארהאנד

ספר באר מרדכי שו"ת פי הבאר סימן ד

ספר באר מרדכי שו"ת פי הבאר סימן ג

(שו"ת לשו"ע חו"מ סי' כ"ו). פעמים רבות נתעוררתי לעיין בענין ההולכים בערכאות של עכו"ם שכמעט הותרה הרצועה בעו"ה, וזה יצא ראשונה הלא ידוע ומפורסם כמבואר בסי' כ"ו שאסור לדין בדיני עכו"ם בכפלותיהן ופרטותיהן אפי' נתרצו כנודע וזה ג"כ ידוע ומפורסם שצריך לשלם ההוצאות שגרם לחבירו ע"י שהלך בערכאות של עכו"ם ועיין בשו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ סי' א' וזה אינו צריך לפנים ועתה אני שואל אם צריך לשלם כל ההוצאות או שצריך לשלם רק הוצאות הראשונות אבל אח"כ הי' מהחיוב שהנתבע יתבע אותו לד"ת וא"כ מחל ע"ז וג"כ הסכים לדין בדיני עכו"ם והגם שמבואר בסי' כ"ו ס"א שאפי' נתרצה ב' הצדדין לדין בדיני עכו"ם אסור והם רשעים היינו לענין איסור אבל לענין ממונא שאני אבל בכ"ז פשוט וברור שעל הנתבע הו' חיובא רמי' אח"כ לתבוע אותו לד"ת וכיון שלא תבע איהו דאפסיד אנפשי' ועיין באורים סי' הנ"ל אות ו' בענין מי שהלך בערכאות של עכו"ם ונתחייב בדיניהם ואח"כ חוזר ותובע לפני דיינא ישראל יש לעיין אם נזקקין לו ועיי"ש שהעלה לחלק בין אם כבר נגבע החוב או לא ועכ"פ קודם שנתחייב בדיני עכו"ם רק החל לשפוט ודאי דמצי לחזור ולילך לתבוע אותו בד"י וחייב שני לציית לדיני ישראל עיי"ש ובאמת שמעתי וידעתי שכן נהגו בתי דינים שרק הוצאות ראשונות משלמים כי אח"כ הו' רמי' חיובא על הנתבע לתבוע אותו לדין. וחפשתי בענין זה באמתחת ספרים שלי וראיתי בשו"ת תשורת ש"י מהד"ת סי' קס"ב (מסיגוט) שהשואל כתב לו שהמנהג כן במקומו ודן בענין זה אם מועיל עיי"ש היטב כל התשו' והביא בסופו משו"ת הרי בשמים דהתובע א"צ להחזיר להנתבע הוצאתיו אחר טערמין הראשון כיון שהי' יכול להציל את עצמו לקרוא לתובע לד"ת וצ"ע. והנה בגוונא שלו חייב לראובן כל הוצאותיו כיון ששמעון קראו לד"ת ועיי"ש בסי' קס"ד שחיובא הו' רמי' עליו לקרוא לד"ת וכיון שלא קראו איהו דאפסיד אנפשי' ועיין עוד שם בסי' ט"ז בענין הוצאות לאדווא-קאטעען ועיין בשו"ת מהרש"ם (בראזאן) ח"ג במפתחות שהראה מקום לתשו' שלו במפתחות ח"א ועתה אבוא במעשה שבא לפניי בס"ד:

שאלה:

ראובן שקבל לפני עכו"ם דהיינו שהי' חייב לו ממה שלקח שפיריטוס בחנותו ולא שילם והמתין איזהו חדשים ואח"כ עשה נגדו קלאגע ועלו ההוצאות עם העגזאקאציאן עד ע' כתרים דהיינו שנתפשרו שישלם בכל שבוע סך ג' כתרים ולא שילם ולשוא הי' מבקשו לד"ת כי מה כוחינו ורק כאשר עשה קלאגע ע"י געריכט אז עשה כל מה שבכוחו שלא יקחו את רכושו ואח"כ שהוכרח לשלם כל ההוצאות הגדולות אילו שאל הנתבע את התובע מדוע ככה עשית להרבות לי כ"כ הוצאות השיב המלוה שעל ההוצאות נעמוד לד"ת ועשו פערגלייך חדש וזה ג"כ לא קיים הנתבע אולם בנתיים זה הלוה כאשר ראה שבעלי חובותיו רבו מאוד בין יום ללילה הי' פירמא חנותו על שם איש זר, ואיש אחר נתנסה לבקש ממנו ע"י ערכאות של עכו"ם ועשה הוצאות בחנם אולם זה המלוה בחכמה שיכל את ידיו וידע שיש לו דרעשמאשין (שלא ידע הלוה שיודעים שהוא שלו) ובא המלוה עם העקזעקוטער ועשה פענדונג ואח"כ נתן לו וועקסל ונתנו לקאססא עם ערב טוב (ערל אחד משם) והמלוה ג"כ קיים בחתומיו וזה המלוה קיבל המעות שלו מהקאססא' אולם בנתיים הי' דוחק מעות בעולם ויען שהלוה הנ"ל לא חידש בזמנו הוועקסלען עשו הקאססא קלאגע ועקזאקאציאן ועלו ההוצאות עד ק"כ כתרים ביחד עם הוצאות הראשונות יותר מן ב' מאות כתרים והמלוה אמר שרצה להיות בחתומיו זכה לו כי הי' בטוח ובפרט שעיקר טענותיו שהוא לא הלך לקבול ע"י עכו"ם כי רצה ליתן עוד דשירא שלו ורק הקאססא לא רצת' ושהוא אמר לאדוואקאט של הקאססא כאשר ענשו הקלאגע שלא יעשו הוצאות גדולות כ"כ. (והנה לענין איסור רבית כמבואר בסי' קע"ד ועיין בשו"ת אחרונים (מהר"ם שיק) לענין זשירא אם הוא ג"כ בעל חוב) ובזה יהי' תולה שאם הוא רצה ליתן לו את הזשירא שלו וא"כ בפרט בגוונא שהוא כבר קיבל את שלו אם זה נקרא שהעכו"ם הם מבקשים את שלהם (דהיינו הקאססא) או שכל זמן שלא שילם החוב עדיין הוא חייב למלוה ישראלי וא"כ הישראל קובל ביד עכו"ם, וגם אם נאמר שהוצאות הראשונות מחויב לשלם הנה בגוונא זה שעשה עמו פער גלייך חדש מחויב הוא משני הקלאגען (הוצאה ראשונה) כי הי' בין פערגלייך הראשון להשני יותר מן ב' שנים או שרק הוצאה ראשונה מנקלאגע ראשונה מחויב לשלם וזה תוכן שאלתי וד' הטוב בעוזרי אכי"ר:

ונעיין במקור ההלכה ונחזי בס"ד מה דקמן:

הבא מכח עכו"ם הרי הוא כמוהו לגבות בשטר שעידיו מרוחקים ב' שיטים אם נהגו העכו"ם לגבות בו עיי"ש והוא בשו"ע סי' מ"ה סעיף י"ז ובסי' ס"ו סעיף כ"ה שישראל שמכר לעכו"ם כאילו מכר לישראל, ובפתחי תשו' אות כ"א בשם הגר"א דמשמתין אותו עד דמקבל כל אונסי' ועיי"ש בבאר היטב אות ס"ה לענין מכירת שטרות אם הוא דאורייתא או דרבנן ועיין בהג"ה בשו"ע סי' ס"ז סעיף י"ז ובעיקר הסתירה מסי' קנ"ד סעיף ח"י עיין באר הגולה שם אות כ' ובסי' קמ"ט לענין שני חזקה ובסי' שס"ט בהג"ה, ונציע בזה לשון הג"ה בסי' שס"ט בסופו ישראל שהי' חייב לעכו"ם והעכו"ם מכר השטר לישראל אעפ"י שאסור לדון עם ישראל חבירו לפני עכו"ם ואע"פ שבא מכח עכו"ם מ"מ דיינא ישראל זה מה שהי' עכו"ם מרויח לפני דיינא עכו"ם הואיל וישראל זה בא מכוחו הרי הוא כמוהו בכל מה שהי' יכול לזכות לפני דיינא עכו"ם שהוא דינא דמלכותא ועיין שם ועיין היטב בתומים סי' כ"ז שביאור בארוכה ענין זה שעל כזה וכיוצא בזה לא נאמר דינא דמלכותא דינא דא"כ בטלת כל דיני תורה ועיין בתומים אות א' שם שהביא דברי תשובת הרשב"א אע"פ ששניהם רוצים לדון בערכאות והוא דבר שבממון אסור שלא הניחה התורה את העם שהיא לנחלה לו שייקרו חוקת עכו"ם ודיניהם ולעמוד לפניהם עיי"ש, ועיין בשו"ע סי' כ"ו שאפי' קיבל עליו בקנין אינו כלום בסעיף ג' ועיי"ש בסמ"ע ס"ק י"א ועיין בלשון קדשו של התומים סי' כ"ו אות ב' דהגם דשטר שנעשה ע"י עכו"ם כשר לגבות ועיין היטב בכל סי' ס"ח בסעיף א' שיש לנו בכל תוקף ועוז לדון בדיני ישראל אבל אם אנו אומרים בכל ענינים דינא דמלכותא דינא נלך ונבקר ספרי עכו"ם ח"ו ישתקה הדבר ולא יאמר עיי"ש והם דברי קדשו בסי' ס"ט בשם תשו' הרמב"ן והגם שסומכים על שטרות שנעשה אצלם כמבואר בלשון קדשו של התומים סי' ס"ח אות ב' ולכן נוהגין במדינת אילו לסמוך אשטרי ערכאות שלהם ולרוב פעמים הוחזקו בקבלת שוחד משום דדינא דמלכותא דינא היא שיהי' נאמנים עכל"ק ודו"ק:

עכ"פ לולא דמסתפינא הי' נלפענ"ד עפ"י לשון תשובת הרמב"ן שהבאתי וכן הך דהג"ה דסי' שמ"ט דישראל הבא מכח עכו"ם הי' סברה וצדדין שידונו בדיני עכו"ם לולא שעתה הבעלי דינים הם ישראלים ועי"ז מיקרים שם אלילים וא"כ ראינו שהכל נבנה ע"ז ועיקר הסברה הוא בענין מיקר שם אלילים אם ב' ישראלים באים לפני עכו"ם והנה בגוונא זה הנה לכאורה ענין וועקסל (שמכונה בשם טרט"א וממרמו"ת ובמק"א ביארתי בס"ד ענינים אילו באריכות) שאינו כשטר חוב דהנה שטר חוב שהי' בימי הש"ס שהי' כתוב ראובן לוה משמעון סך פלוני ופלוני והו' ראובן המלוה ושמעון הלוה, ולפי"ז אם מוכר לעכו"ם כמו שאמרינן שעכו"ם הבא מכח ישראל הרי הוא כמוהו כן בזה נמי אולי יש בזה ג"כ ענין זה אם זה המלוה מכר השטר לעכו"ם והעכו"ם תבעו אצל ערכאות שלהם והרי ניכר לכול שזה מפלוני ישראל לפלוני ישראל וא"כ הרי הוא בכלל מיקר שם אלילים ומהיי"ט הי' מקום הספק בסי' שמ"ט כיון שתחילת הטענה הי' מעכו"ם לישראל והגם שעתה עומדים בדין ישראל לפני ערכאות שלהם זיל בתר עיקרו, בכ"ז אסור בצד אחד דהיינו לדין לפניהם אבל בצד אחד מותר שמותר לדין כדיניהם אבל מהיי"ט הכא אם השטר הוא (כמו שהי' בימי הש"ס שנכתב בו שם מלוה ולוה) מישראלים והגם שעתה התובע העיקרי הוא עכו"ם יש בו בכלל מיקר שם עכו"ם. אבל ענין הוועקסל שאינו כתוב בו כלל שם המלוה רק שם הלוה שהוא חייב סך הנ"ל והגם שפשוט וברור שאם ישראל תבעו בדיניהם שהוא רשע גמור בכ"ז בגוונא דידן הנה הוא מסר וועקסל הנ"ל לקאססא והנה הוא (הישראל המלוה) אינו בשם מלוה כלל כי כבר פרעו משלם בעת שנתן הקאססא המעות והגם שהוא הוכרח ליתן זשירא שלו והוא הלך לקאססא זה נהוג בזה"ז בעל ענינים אבל פשוט וברור שאז כבר חייב לקאססא וראי' שנודע שמשפט הוועקסל שאם לא נתנו הקאססא הפראטעסט בתוך שלשה ימים הזשיראנט יצא מאחריות שלו, ואם הוא בעל חוב מה נפק"מ בזה. אלא שהוא ערב וכמבואר בסי' קכ"ט מתי ערב משתעבד ואינו ערב שלוף דוץ וכאמור וא"כ בגוונא שלפענ"ד שכעת נותנים הוועקסל לקאססא כבר שלמו להמלוה וזה ברור לפענ"ד וא"כ בגוונא זה שהקאססא עושה הקלאגע נגדו (כי בכאן כבר תובע הקאססא) וכאשר בא הקלאגע מהקאססא בערכאות שלהם לא ניכר כלל שהי' חייב למלוה הישראל הנ"ל והגם שהאמת שהוא נתן לו הזשירא משום שחייב לו בכ"ז נודע ומפורסם דברי החכם מכל אדם "בני אם ערבת" וכמה וכמה נתפסו בלא משפט אם הי' ידם קל לקיים בחתומיהם ליתן זשירא ואין זה בשם מיקר שם אלילים בגוונא דידן (שהזשיראכנו) שהוא אומר שביקש מאדוואקאנו של הקאססא כיון שכבר עשה הקלאגע שלא יעשה עוד הוצאות הפענדונג וכדומה שתאכל כחרב חדה כנודע ע"כ נלפענ"ד בזה שבכ"ז כיון שלקח בפרעון חובו הי' חיוב רמי' עליו מצד ועשית הטוב והישר שיהי' הוא קיים בחתומיו והגם שלא שילם כהוגן בקאססא ובפרט שהי' בטוח כי ג"כ ערל אחד שהי' חתום על ממרמ"א הנ"ל לערב וא"כ (המלוה הראשון) כבר הי' בטוח על שלו ע"כ הי' חיוב וחוב גמור רמי' על ראובן שהי' מלוה שיעשה כל מה שבכוחו שלא יזיקו הקאססא את שמעון הלוה ומצד דינא דגרמי חייב והגם שמצד מיקר שם אלילים אין אני יודע לחייבו כנ"ל בס"ד כיון שלעת עתה אין הישראל המלוה כאמור לעיל בכ"ז הוא גרם כו ההיזק והגם שאין דנין דיני דגרמי בכ"ז בגוונא שברי הזיקו וההזיק בא מיד דנין וכאן הו' תרווייהו ועי' בסי' שפ"ו ובש"ך שם (ועיין בסי' א' סעיף די שדיני דגרמי דנין בזה"ז) ועיין בדברי הגאונים כלל א' ב' בסי' ט"ו ודו"ק, (ועיין מ"ש בס"ד בשו"ת בדיני דגרמי) ע"כ פירות הנושרין (להלכה ולא למעשה) דהיינו שכדין לומר שמשלם רק הוצאה ראשונה ובפרט בזה"ז שאם נזקיקו לעמוד לד"ת וישלם כל הוצאות הו' ממש נעילת הדלת מפני לווין כי הרבה אנשים מחמת צוק העתים שאינם נותנים על אופפארדערונג, ורק כאשר רואים שבאים לקחת אז רוצים לשלם וא"כ הוא הי' מחיוב לקרות אותו לד"ת (כמ"ש בתשו' הרי בשמים ח"ב מובא בשו"ת תשורת ש"י מהד"ת סי' קס"ד ונראה שם שהסכים עמו להלכה) וא"כ פשיטא שמחויב לשלם לו הוצאה ראשונה מכל ב' הפערגלייכע שלהם כי הי' זמן רב ביניהם, ובפרט שמה שהקאססא עשה קלאגע ברור לפענ"ד שאין בו משום מיקר שם אלילים ואין לדמותו לעכו"ם הבא מכח ישראל אבל בכ"ז צריך ליזהר שלא יהי' רמאות בדבר שהוא יצוה להקאססא בלט ובחשאי שיעשו קלאגע (ובפרט כי רצונו בזה שלא יעמוד תמיד בזשירא עמו) וא"כ חייב משום דיני דגרמי והגם דלכאו' הי' מקום לדון ממה דאיתא בשו"ע סי' ת"ך סעיף י"א הכניסו בחדר וסגר הדלת אחריו ובטלו ממלאכה אינו נותן לו אלא השבת בלבד אבל אם הי' כבר בחדר וסגר עליו מלצאת הוי גרמ' בניזקין ופטור מדיני אדם והנה בנידן דידן יש לדמותו שהו' כעין שהי' בחדר כיון שנתנו הוועקסל לקאססא וא"כ צריך לעשות לו טובה ולחדש לו הזשירא וכיון שלא עשה כן (ועוד יותר קיל משם דשם שהי' בחדר עכ"פ עשה מעשה בידיים שסגר אחריו הדלת אבל הכא הרי הוא בידי הקאססא והי' צריך לעשות לו טובה ולפתוח לו ולא הו' אפי' בכלל סגר אחריו הדלת כן עלה בדעתי לכאורה:

אולם האמת יורה דרכו שכיון שנתן הוועקסל לקאססא הו' בכלל הכניסו לחדר ועוד יותר שזה ישראל לישראל שתולה בדיני דגרמי אבל מישראל לעכו"ם שאני והרי מבואר בסי' כ"ח אם עכו"ם תובע לישראל ויש ישראל יודע עדות לעכו"ם נגד ישראל ואין עד אלא הוא והעכו"ם וכו' משמתין אותו עיי"ש והגם דמבואר אם אמת העיד שאינו חייב לשלם, אבל אם הוא שקר חייב לשלם הגם שאינו ברי גמור בהזיקו כי כמה פעמים אחר העדות שנתברר ובפרט בדיניהם יש הרבה דרכים שבכ"ז לא בא לידי גוביינא: וכמבואר בסי' שפ"ו שישראל שמכר לעכו"ם דבר ואח"כ בא ישראל ואמר שאינו שוה כ"כ וכהנה המובא ב"י בסי' שפ"ח ישראל שגרם היזק לחבירו ע"י מסירות ע"כ פשוט וברור שיכולים לחייבו שמחוייב ליתן לו הזשירא שלו בכל גוונא הגם שלא שילם כראוי (כי הוא שילם אבל לא כ"כ שהתנו) ובפרט שגם עכו"ם אחר בטוח הי' זוכה בחתומיו והוא חייב בדיני דגרמי שדנין ג"כ בזה"ז ועיין סמ"ע ועיין בסי' נ"ה בסמ"ע אות ג' ה' שבכל גרמא בניזקין מחייבין להגורם לסלק הזיקו וג"כ כאן מחייבין אותו לסלק הזיקו דהיינו שמחייבין אותו ליתן זשירא שלו וכמבואר בסי' קע"ה סעיף מ' המוכר לעכו"ם או שוכר לו משמתין אותו ואם אונסו שלא כדין ישראל משלם המוכר ועיין בשו"ת שמן רוקח שתמה שמתא זו לה (וקשה לי כעת לעיין בו) והנלפענ"ד פשוט שהנה מבואר בבאר היטב שם אות ס"א שאם קנה מהעכו"ם בית שאצל ישראל יכול להשכירו לעכו"ם אבל לא למכור לו והוא מדברי הש"ך ס"ק ל"ה וא"כ בגוונא שהשמיענו מרן בשלחנו הטהור שהנה בגוונא זה הי' יכול הישראל לומר מה אפסדתיך וכי יותר טוב הי' לך אם הי' בידי עכו"ם ומה הפסדת אבל בכ"ז הרש"ל פסק שאסור למכור לו ולזה השמיענו אפי' בגוונא זה שהי' בתחילה בידי עכו"ם וא"כ אין בו דינא דגרמי אבל בכ"ז משמתין אותו והוא כפתור ופרח בס"ד ונחזור למה שהתחלנו שמחוייב הי' המלוה ליתן לו השזירא שלו וכיון שלא נתנו לו הפסיד אנפשי' ומחויב ליתן תקיעת כף ע"ז או יכולים להקל עליו באמירת הן צדק (שהו' כעין שבועה כי ת"כ הו' כשבועה ועיין בסי' פ"ז ובה' נדרים סי' רל"ב בחידושי רעק"א) שהוא רצה ליתן הזשירא ושאמת כדבריו שאמר לאדווא-קאט שלא יעשה הוצאות וא"כ בזה יצא ידי חובתו והוצאה ראשונה משני הפשרות שנתפשרו מחויבים לשלם ולא יותר זולת אם יתברר בעדים או שלא ירצה המלוה לומר אפי' בהן צדק שכדבריו כן הוא שנתן לו מחדש הזשירא שפו ורק הקאססא לא רצתה להמתין אז מחויב המלוה לשלם בוועקסל שני כל הוצאותיו כנ"ל בס"ד. פיסקן של הדברים כאמור בס"ד שזה שעשה הקאססא קלאגע אין בו מצידו משום מיקר שם אלילים כי אינו חייב לו והגם דמבואר ביו"ד סי' ק"ע שאסור לישראל להיות ערב לישראל אחר שלוה מעכו"ם ועיין בסעיף א' ב' שאני התם שהוה בכלל לא תשימון עליו נשך ואפי' "העדים והסופר חייבין" ומובן שהערב הו' מסייע גדול ובפרט שהערב ג"כ חייב וג"כ תולה איזהו שם ערב יש לו קבלן ערב שלוף דוץ וכהנה עיי"ש בטו"ז ס"ק א' אבל הכא שניהם אצל הקאססא בשם לווין מכונים ודו"ק:

נאום הצעיר מרדכי פ"ה:

נגמר בסימן טו"ב (י"ז) בסוף (י"ג) ורא"ש (ד') שו"ת בלי כוונה רק אלקים חשבה "לטו"ב" מן הבא בידי מספרי הגדול שו"ת על ד' חלקי שו"ע ויהי' אמרינו לרצון לפני אדון כול אכי"ר:

י' מנחם אב תרפ"ז לפ"ק:

בס"ד:

תוכן העניינים

שות באר מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה