שות באר מרדכי· רבי מרדכי פארהאנד
ספר באר מרדכי שו"ע יו"ד סימן קצט
שו"ע סעיף א' - ב' והוא מש"ס נדה דף ס"ו חולין דף י' בב"ק דף פ"ב ויען שנפק"מ גם לנו לידע דין תורה ותקנת עזרא לענין ספק ע"כ אמרתי לבאר הדבר ממקורו ונחזי ומה דקמן בס"ד:
ז"ל הש"ס בב"ק תיקן עזרא ושתהא אשה חופפת וטובלת דאורייתא היא דתניא ורחץ את בשרו במים שלא יהי' דבר חוצץ בין בשרו למים אמרי דאורייתא לעיונא דלמא מיקטר א"נ מאוס מדי משום חציצה ואתא איהו תיקן חפיפה פרש"י במסרק להרחקה דמילתא ויש לי לעיניי הטרוטות לעיין מדוע הו' מדאורייתא לעיונא דלמא מיקטר א"נ מאוס מדי משמע שאולי הו' כ"ש מיקטר הלא נודעים דברי הש"ס עירובין דף ד' דשיעורין חציצין הלמ"מ ופריך הש"ס חציצין דאורייתא נינהו ומשני לשערו ופריך שערו נמי דאורייתא הוא ומשני כי אתא הלכתא לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ואינו מקפיד וכדר' יצחק דאמר דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ עיי"ש בש"ס ומדוע צריך לעיונא מדאו' דלמא מאוס מידי דהיינו כ"ש הלא מדאורייתא רק ברובו המקפיד עליו וזה אינו צריך כ"כ עיון אולם לפי' רש"י דשם ועיין בתוס' שם ד"ה דבר תורה פי' בקונטרס בשערו משמע אבל בשערו אפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ עיי"ש ולפי"ז מיושב קושייתי לשיטת רש"י בבשרו אפי' מיעוט שאינו מקפיד הו' דאורייתא ועיין במהרש"א שם בתוס' לפירש"י כיון דבשרו בפי' כתוב בקרא ליכא לפלוגי ביה ולאוקמי' בי' הלכתא אלא בשערו דלא אתי' אלא מריבוי' דקרא ע"כ וא"כ לשיטת רש"י בשרו חמיר משערו כי בשערו הו' מדאורייתא [רק רובו המקפיד ומהלכתא מיעוט המקפיד או רובו שאינו מקפיד] אבל בשרו שכתוב בקרא בפי' אפי' מיעוט שאינו מקפיד ג"כ חוצץ ועפי"ז נ"ל ביאור הש"ס בב"ק הנ"ל לשיטת רש"י ושתהא אשה חופפת [שיטת רש"י כאשר כתב הר"ר שמעי' משמו] דחפיפה בכל הגוף דאורייתא הוא ר"ל ענין הגוף דתני ורחץ את בשרו במים שלא יהי' דבר חוצץ בין בשרו למים [פירש"י בשרו במים משמע שיגע בשרו למים ר"ל כשיטת רש"י בעירובין הנ"ל שבשרו חמור יותר וזה אפי' מיעוט שאינו מקפיד הוה דאורייתא את בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שער ר"ל ושער הו' מדאורייתא רק רובו המקפיד וקושי' הש"ס הוא כיון דחפיפה כולל הן השערות והן הגוף וחפיפת הגוף ממיעוט שאינו מקפיד דהיינו מיעוט כ"ש הו' דאו' ואיך אמר חפיפה בסתם שהו' תקנת עזרא ומשני אמרי דאורייתא [לעיוני דילמא מיקטר ר"ל עיון היינו היטב הדק היינו בגוף שאפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ והיינו בבשרו אי נמי מאוס מידי משום חציצה פירש"י מלוכלך והיינו מדאורייתא בבשרו וע"ז משני שבאמת חפיפת בשרו הו' מדאורייתא אבל שערו שהו' מדאו' רק רובו המקפיד וע"ז באמת א"צ עיון כי עיון שייך רק על מיעוט וא"כ מדאורייתא א"צ ואתא איהו ותיקן חפיפה במסרק להרחקה דמילתא ר"ל עיון בשערות כי שם מדאורייתא רק רובו המקפיד וזה שיטת רש"י שבגופו שהו' מדאורייתא אפילו מיעוט צריך עיון משא"כ במקום שער שהו' מדאורייתא רק ברובו המקפיד ע"כ תיקן חפיפה במסרק:
ועפי"ז נלפענ"ד דשיטת הרמב"ן בשיטת רש"י [מובא בטור] וז"ל דין תורה שתהא הטובלת מעיינת בעצמה סמוך לטבילתה ובודקת כל גופה שמא יש בה דבר שחוצץ בטבילה ועזרא ובית דינו תיקנו שתהא חופפת בכל מקום שער שבה במים חמין וכו' ע"כ הרמב"ן יראה מדבריו שיותר מחמיר בעיון הגוף מבעיון הראש מפני שזה דין תורה וזה אינו אלא תקנת עזרא עכ"ל הטור והב"י כתב על זה דבר תמוה הוא וחס לי' לרמב"ן שיעלה על דעתו לומר כן והיאך יתכן מדאורייתא צריכה לעיין בגופה ולא בראשה שהוא מקום שיעור אטו יציבא בארעא וגיור' בשמי' שמי' ועוד דכיון דמאת בשרו מרבינן שערו מהיכי תיתי לשום אדם לפלוגי בינייהו עיי"ש והנלפענ"ד להצדיק צדיק מעיקרא שדברי הטור והרמב"ן הם כפשוטו וקושי' הב"י מהיכא תיתי לפלוגי בינייהו החילוק ביניהם מבואר ברש"י כי בשרו כתוב מפורש בקרא וע"כ אפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ וכיון שכן הו' זה דין תורה משא"כ שערו שהו' מצד דין תורה רק ברובו המקפיד ובאמת פלא בעיניי הטרוטות על נושאי כלי הטור שלא ישבו דשיטת הרמב"ן הוא כשיטת רש"י וא"כ הדברים כפשוטתם ועיין בטו"ז ס"ק ג' ודרישה שהם קרובים זה לזה וכולם אזלי בהעתיקם דברי הר"ן עיי"ש בר"ן שבועות שהביא שיטת ר"ת דחפיפה שייך בראש מהא דאיתא מדאורייתא לעיוני דילמא מיקטר דמיקטר לא שייך אלא ברא"ש ובדברי הר"ן שהועתק בב"י כתב פירש"י דהך חפיפה היינו בשער ט"ס וצ"ל ר"ת וכנודע ועיין תוס' נדה דף ס"ז וחולין דף י' עיי"ש ועיין בב"י כאשר ביאור לשיטתו וסובר רמב"ן דחפיפ' אינו אלא במקום שער דוקא וכ"פ ר"ת וכולה רבוות' בר מה"ר שמעי' עיי"ש וכאמור שיטת הרמב"ן הוא כשיטת רש"י וקושי' התוסי' מיבמות עיין בתוס' שם דבלא"ה פריך שפיר והקושי' ב' דהנה הוא מדמינן חציצת בגדים כחציצת גופו עיין מהר"ם לובלין בדרך אגב בעיוני בריטב"א יבמות דף ע"ח שהוא עומד בשיטת ר"ת ראיתי וז"ל רובו שאין מקפיד עליו בהיותו אינו חוצץ והכא בודאי אינו מקפיד עיי"ש עכ"פ יהי' מוכח מדברי הריטב"א הנ"ל למה שנסתפקו האחרונים בענין מה פי' רובו המקפיד אם ר"ל מקפיד שיהי' שם או מקפיד שלא יהי' שם ומדברי הריטב"א נשמע כזה ודו"ק]:
שיטת ר"ת שחפיפה היינו בראש והיינו משום דשיטת ר"ת בסוכה דף ז' ועירובין דף ד' ויבמות ע"ח שהא דאמר ר"י דבר תורה רובו המקפיד היינו בין בשערו ובשרו הו' דבר תורה דייקא רובו א"כ לכאור' קושי' הש"ס הו' משניהם (בב"ק פ"ב) שתהי' אשה חופפת וטובלת דאורייתא הוא דתניא ורחץ את בשרו במים שלא יהי' דבר חוצץ את בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו ר"ל ששניהם בחדא מחתא באותו גוונא שהו' בשרו ברובו כן הוא שערו ברובו ומשני מדאורייתא לעיוני דלמא מיקטר והקשיתי לעיל מה עיון שייך בזה כיון שבשניהם הו' מדאו' רק ברובו וזה אינו צריך לעיין בו ונ"ל בס"ד שהגם שאם נמצא אח"כ חציצה הו' רק ברובו מדאורייתא אבל בכ"ז קודם הטבילה כיון שהיא בחזקת טומאה להוציא עצמה מחזקה זו צריך עיון אפי' מדאורייתא ודו"ק ועפ"י מה שכתבו התוס' בב"ק הנ"ל קמטי' בעי הדחה לא שאר הגוף עיי"ש [וכן הוא בהג"ה מרדכי שבועות] שצריך לר"ת עיון רק בראש וכן קמטים אבל בגוף א"צ רק נהגו בעצמם אולם בר"ן שבועות יש ב' גירס' אם גירס' לשיטת רש"י והך חפיפה פרש"י חפיפת שערה כלומר שער ראש האשה ושאר מקומות שבגוף וכו' משמע דבעינן עיונא בכולי' גופה (מדאורייתא) דלגבי חציצה מקום השער ושאר הגוף שווין הם ואתא עזרא ותיקן דלא לסגי במקום שער עיונא משום דשכיח קטרין וכו' והך עיונא משמע דבלא מים הוא עיי"ש והנה קשה להבין שיהי' שיטת רש"י שעיונא בלא מים כיון שמחמיר שבבשר אפי' מיעוט שאינו מקפיד הוא דאורייתא וממרוצת לשונו נראה שהוא כשיטת ר"ת אולם יש שגרסי ר"ת וזה נראה שנכון וא"כ בקיצור נמרץ לשיטת ר"ת בעי עיון הן בראש והן בגוף בלא מים ועזרא תיקן חפיפה בראש כלשון המשנה נזיר חופף פ"ו מ"ג ושיטת רש"י בגוף בעי עיון במים והוא מפורש בפירש"י דף ס"ח ע"א וידע וכו' שלא חפפה עבדי חסרת להביא מים ולחונים משמע לחפיפה צריך המים חמין ועזרא תיקן בכל בראש במסרק וק"ל:
אחרי כותבי זה עיינתי בספר האשכול להראב"ד ה' נדה סי' ס"א בהעתיקו סוגיא דעירובין וסיים ולההיא מסקנא ליכא חציצה דאורייתא והקשה ע"ז מסוגי' דנדה מדברי רבא לעולם ילמוד אדם שתהא מדיחה קמטי' ועיין בנחל שם אות י"ז שהקושי' הלא בית הסתרים הו' רק מיעוט וזה אינו פוסל בו חציצה מדאורייתא והנחל הכריח שניתה לשיטת רש"י שס"ל שבשרו אפי' כ"ש מדאורייתא [ועיי"ש שפלפל אי ביה"ס דאורייתא או לא וכבר הארכתי בס"ד בסי' קצ"ח באר רחובות] (ולהלן בסעיף ט' נדבר בענין בית הקמטין ובית הסתרים) ונחזור להענין שיטת רש"י ור"ת המעיין בש"ך ס"ק א' ב' יראה שרבינו הרמב"ם כולם הולכין בשיטת ר"ת שעיון בכל גופו הוא דאורייתא עיי"ש וכיון שביררנו בס"ד שיטת רש"י ור"ת נעיין ונציע תשו' שב"י סי' ע"ח בח"ב בגוונא באשה ששאלה מסרק ושכחה אם סרקה עצמה עיי"ש שפלפל אם חפיפה הוא במסרק או חפיפה הוא בחמין אם דעת קטן כמוני מכרעת הי' מקום לחלק אם היא נשואה כבר איזהו שנים והורגלה בטבילה או רק זמן קרוב לנשואי' וכיוצא בזה כתבתי בתשובה בספק אם ברכה ברכת הטבילה ועיין בכללין סי' תר"ג בגיורת שלמדה דת ישראל ושכחה אם מלחה עיי"ש ויועתק בסי' ר' בס"ד ועיי"ש שהביא לסניף דברי הטו"ז בסי' ס"ט ס"ק כ"ד באשה ששכחה אם מלחה דאמרינן סירכיה נקיט ואזיל והגם שהשיג במנח"י עליו היינו משום דהתם איתחזק איסורי משא"כ הכא יש הרבה צדדים עיי"ש ועיין בשו"ת נוב"ק סי' נ"ג שעלה שאם מסופקת אם עיינה פשיטא שאין לסמוך להקל כי הוא איסורי דאורייתא אלא אפי' בחפיפה שהוא דרבנן יש לעיין דבחזקת איסור לא אמרינן ספיקא לקולא [ועפי"ז נ"ל לתרץ דברי המג"א בסי' קס"א ס"ק ז' ולא איפשטא ונ"ל דטבילות נדה אזלינן לחומרא עכ"ל וזה אינו כיון דמיעוט שאינו מקפיד עליו דרבנן אזלינן לקולא כ"כ בשו"ת שבו"י הנ"ל בח"א סי' ס"ט והנלפענ"ד דכוונת המג"א דכאן הוא חזקת איסור ע"כ אזלינן לחומרא וזה כוונת המג"א ודו"ק ועיין פ"ת סימן קצ"ח אות ט"ז וא"כ נשמע שהמג"א הנ"ל ס"ל כש"ך כללי ס"ס כלל כ' ועיין בתורת השלמים בכללי ס"ס מבעל שבו"י הנ"ל באות כ' שהסכים להפר"ח שחולק על הש"ך וס"ל כפר"ח וא"כ מהיי"ט חולק על המג"א וכ"מ בטו"ז יו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ד דבחזקת איסור לא אמרינן ספק דרבנן להקל [צ"ע טובא אם דעת הטו"ז כן ואדרבה פשטות מוכח דלא ס"ל הטו"ז כוותי' דש"ך בזה עיין בנקודת הכסף עיי"ש] ואח"כ כתבו לשיטת הסוברים דגם אם ההיתר לא אתי' ממילא הו' דבר שיש לו מתירין גם בכאן הו' דבר שיש לו מתירין לחזור ולחפוף ולטבול [יש לעיין למ"ש הנו"ב תינינא אע"ז סי' ל"ח בזה ובספר נחלת צבי סימן קפ"ז ס"ה ובפ"ת סי' ק"ב ס"ק ה' ותמות מדוע החליט שהו' דבר שיש לו מתירין הלא בעילה שמתאחר ע"י שתחזור ותחפוף לא הו' לו מתירין ואולי צ"ל לפי"ז שמרן הנו"ב דנו שהיינו אם אפשר באותו לילה לחזור ולטבול עם החפיפה מקודם אבל בגוונא אחרת לא וצ"ע בכ"ז ודו"ק (ובענין דשיל"מ עיין שו"ת אמרי אש או"ח סי' ל"ז עיי"ש) וסיים להתיר משום דמסתמא קודם הטבילה נהגה כמו שרגילין להנהוג קודם הטבילה וכמבואר בטו"ז סימן ס"ט ס"ק הנ"ל עכ"ל הנו"ב ועיין בסדרי טהרה סוף סי' קצ"ט בביאור כלל זה באיתחזק איסור בספק דרבנן אי אזלינן לקולא עיי"ש באר רחובות והס"ט בהביאו דברי השבו"י הנ"ל שאם לא שמשה עדיין עם בעלה אלא שנזכרת מיד יש לה לחזור ולטבול אבל בעבר לילה אחת שהיתה עם בעלה ביחד יש לסמוך אשבו"י מטעם שכתב ודוגמא לזה כ' הש"ך לעיל סי' קצ"ח ס"ק כ"ה ובט"ז ס"ק כ"א עכ"ל ומובן בגוונא דנו"ב אם כבר באתה מבית הטבילה ובפרט שלנתה אין להחמיר ובפרט אז לא שייך גוונא בענין דבר שיל"מ כיון שהו' הפסד גדול כי אתה מוציא לעז על בני' ודו"ק אולם לפמ"ש לעיל בבירור הלכה זו דהגם שהו' מיעוט שהו' רק מדרבנן בכ"ז צריך מתחילתו לעיין שהגם שאם נמצא אח"כ הו' רק דרבנן בכ"ז תחילתו נתקנה שצריך מדאורייתא לעיין היטב ובזה מתורץ קושי' האשכול שהקשה מדברי רבא (נדה) לעולם ילמוד אדם בתוך ביתו שתהי' נדחת קמטי' ופריך מבהסית ומשני שבעי ראוי לביאת מים והלא הו' רק דרבנן ולהנ"ל ניחה שמתחילתו נתקנה על הספק לעיין על כל בדק וזה נ"ל ביאור דברי הש"ס מדאורייתא לעיונא שזה הו' מדין תורה גמור שיהי' עיון היטב כבדיקת חמץ וששו מעיי שמצאתי אחר היגיעה כדבריי בס"ט בסוף סי' קצ"ט וז"ל למ"ש המ"מ הביאו ב"י בסי' תל"ט שכיון דבדיקת חמץ תחילתו על הספק תקנוהו החמירו בספיקו וה"נ בכאן עיי"ש בדברי קדשו ואנא בריה קלה נלפענ"ד שבכאן העיון הוא מדאורייתא ומדאורייתא לעיונא ע"כ אם הו' הספק אם עשו העיון היטב אפי' רק העיון דרבנן וכיון שחז"ל הצריכו כתקנת עזרא שיהי' העיון בגוונא זה כל שאינו ראוי מדרבנן אינו ראוי מדאורייתא ולא יצא חובת העיון מדאורייתא זה מה שעלתה בידינו בהלכה זו בס"ד:
שו"ע ס"ב ולא תחוף בנתר עיין רש"י שבת פ"ט זאל- פעטער ועיין בנחל אשכול כלל ס"ג שתרגם דברי רש"י הנ"ל לויגזאלץ וי"א שהוא קריידע ועיין בפ"ב דכלים בר"מ ובה"ג שם עיין תשב"ץ ח"ד ענין נ"ה עיי"ש שהוא מהגאון ר' שלמה דוראן זי"ע וח"א שהוא מהר"ש בר צמח זי"ע סי' כ"ח ועיין בשו"ת לבושי מרדכי סי' ק"ל ופשיטא שנכון לעשות החפיפה עם זייפע וק"ל ועיין בכללין סי' תקכ"ו ויועתק במערכת כלי נתר: בהג"ה שם ויש לשאול לרופאים והגם שאין סומכין ארופאים בכל ענינים ועיין לעיל באה"ט סי' קפ"ז ס"ק י"ז ופ"ת אות כ' והוא דבר אשר האריכו בו האחרונים בכ"ז בכאן שאני כי עין רואה ובפרט דיש סוברים שמנקי וע"כ בגוונא זה שאני ודו"ק עיין בשו"ת שם ארי' אע"ז סי' י"ב דבמה שאומרים הרופאים שרואים בכלי הבטה דהיינו מוטטער שפיעגעל נאמנים ועיין שו"ת דברי חייים ח"ב יו"ד סי' ע"ז שגם מולדת עכו"ם נאמנת ועיין שו"ת מהרש"ם (ברעזאן) ח"א סי' כ"ד וסי' י"ג וח"ב סי' ע"ב והנלפענ"ד אם ישאלו שני רופאים זה שלא בפני זה ויהי' בהם עדות מכוונת יש להאמינם ורק נסתפקתי ברענטגען שטראלען שרואים באברים הפנימים אם יש לרופאים נאמנות עפ"י הבחיי משפטים ורפא ירפא היינו באברים החיצונים ולא באברים הפנימים ואין כאן מקומו להאריך ודו"ק: שו"ע סעיף ג' עיין בטור וב"י אשר באורו נלך ובש"ך ס"ק ו' בביאור הסוגי' ע"כ אמרתי להציע בס"ד הסוגי' דף ס"ז ע"ב ולהלן אמר רב הונא אשה חופפת וכו' שכן פא אמרינן פירש"י אבל במוצאי חול אפשר לחוף ביום עכ"ל (היינו שזה היותר נכון) לבד מאשה פירש"י ומוטב שתחוף בליל טבילת' (היינו כשיטתו אם אי אפשר יכול להיות בלילה) דרש מרימר והלכתא כרב וכדמתרץ רב יימר פירש"י עיי"ש היוצא מדברי קדשו דרשת מרימר כרב חסדא כולהו אמרינן חוץ מאשה חופפת עש"ק וטובלת במוצאי שני ימים טובים והנה ברש"י כתב סתם שני ימים טובים (ור"ה הוא בסוגר) ולהלן נדבר מזה ושכן נמי לא אמרינן בשום אופן) איבעי להו אשה מהו שתחוף בלילה ותטבול בלילה פירש"י בליל טבילת' מי אמרינן מתוך שממהרת לטבילת' לא חייפה שפיר עכ"ל מזה הכריח רבינו שיטתו שהיותר נכון לעשות החפיפה ביום וגם כן מדברי ר"ה ריח וכו' שנכנסו להתיר אשה חופפת באחד בשבת וטובלת וכו' הגם שהו' מרוחק הטביל' מהחפיפה בכ"ז יותר עדיף לה שלא תעשה החפיפ' רק ביום כי צריך שיה' החפיפה בעת אשר לא יהי' לה למהר לבית [ואולי אור' היום יפה לבדיקה] משא"כ בלילה הלא הומה לביתה וג"כ טבילה בזמנה מצוה י"ל בזמנה מיד ולא לאחר הטבילה ושניהם כאחד טובים שתהי' החפיפה בנתינת ולאור היום וג"כ הטבילה תהי' בזמנה ממש כנ"ל שיטת רש"י:
דף ס"ח דרש רבא אשה חופפת בעש"ק וחופפת במוש"ק אמר לי' ר"ח ותמה על עצמך והא בעינן תיכף לחפיפה טבילה מסגנון לשון הש"ס לכאור' סתירה לדברי רש"י אם בעינן תיכף משמע שיהי' בלילה אולם מאור ענינו זי"ע הרגיש בזה וכתב וז"ל שהרי בקושי' התירו להרחיק חפיפת' מטבילת' כל כך אלא משום דאי חפפה בליל טבילת' אימור לא חייפא שפיר משום דממהרת לטבילת' מתוך שמהומה לבית' עכ"ל הכוונה כמו שכתבנו הגם שבאמת מצד שמירת החציצה הי' לכאור' מקום לומר שתהי' החפיפה ממש תיכף לטביל' כי ידיים עסקניות הם ולאו אדעתי' אבל בכ"ז אמרו חז"ל שתהי' ביום כדי שתהי' חפיפה נכונה וכאמור וע"כ אין לך אלא חידושו ודווקא מיום ללילה הסמוך לו אבל אח"כ הדרינן לעיקר הסברא שיהי' ממש סמוך החפיפה לטבילה וק"ל והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה לא קשי' הא דאפשר לחוף ביום חופפת ביום והא דלא אפשר לחוף כגון מוצאי שבת ויו"ט לא תחוף אלא בלילה (יש להתבונן בתירץ הש"ס הזה שמצאנו בריחוק המציאות תי' כזה לתרץ הלכתא באפשר ולא אפשר) וכאמור נבין היטב תי' הש"ס בחילוק דאפשר ולא אפשר כי לעולם מעיקר הענין הי' צריך שיהי' שתהי' החפיפה תיכף ע"כ בלא אפשר חזרינן לסברא קמייתא לעדיפא זאת וק"ל והקשו בתוס' לפירש"י וא"ת הא דפסקינן הלכת' כר"ח וכמתרץ רב יימר דס"ל דחופפת בעש"ק וטובלת במוש"ק וי"ל דהיינו בליל טבילת' במו"ש שהוא יו"ט, כדי שלא תבטל העולה מותרת לחפוף ואינה מותרת לעשות החפיפה ביו"ט עיי"ש וכדברי התוס' בשיטת רש"י מצאתי בספר היראים [מהר"א ממיץ] סי' קפ"ב עיי"ש אולם הרא"ש בפסקיו בסוף ה' נדה כתב לשיטת רש"י שאם חל טבילת' במו"ש שהוא חל ביו"ט תדחה הטבילה לגמרי והנה התוס' הביאו בהיפך מפירש"י והא דקשי' הלכתא אהלכת' י"ל דהנה קיי"ל כבתראי ולעיל דרש מרימר וכאן סתם הש"ס צ"ל שנדחה הך קמייתא ועיין בב"י שכ"כ ועיין במרדכי תשמ"ט בהביאו שיטת רש"י כתב כדברי התוס' שאם חל ליל טבילת' במו"ש שהוא יו"ט תעשה החפיפה בע"ש ועיי"ש בחי' אנשי שם שתמה בדעת רבינו המרדכי אם מדעת עצמו הוא פוסק כן לפי משמעות ההלכה ומדברי רש"י אינו משמע כן שהרי פי' בקושי' התירו לחוף ביום ולטבול בלילה אפי' בהרחקה מועטת כמו שכ' הרא"ש או שמא ר"ל דרש"י מודה בזה ודלא כהרא"ש ע"כ והנלפענ"ד כי בהביאו דברי הרא"ם שכתב כן בדעת רש"י ועכ"פ הרא"ש הגם שנראה מעיקר סברת רש"י כוותי' בכ"ז יחידאי הוא נגד הרא"ם ותוס' ומרדכי ודו"ק ועיין בחי' מהר"ם על סביב האלפסי שהביא ג"כ דברי רא"ש הנ"ל לשיטת רש"י: אולם רבינו הש"ך בס"ק ו' בחר לו דרך חדש בשיטת רש"י ולהבין דברי קדשו מוכרח אני להעתיק דברי ספר יראים סי' קפ"ב וז"ל ותניא בב"ק בפ' מרובה עשר תקנות תיקן עזרא וזו אחת מהם שתהא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה [בש"ס בשלפנינו בב"ק איתא סתם אשה חופפת וטובלת] והלכתא לא תחוף אלא בלילה קשיא הלכתא אהלכתא וכו' (עיי"ש שהעתיק דברי רש"י זי"ע) ואם אירע למו"ש יו"ט שא"א לחוף חופפת בע"ש שהוא חול וטובלת למוצאי יו"ט [והוא כדברי התוס' אליבא ברש"י כאשר הריעותי לעיל] שא"א לחוף חופפת בע"ש שהוא חול וטובלת למוצאי יו"ט דאמר ר"ח שבק (ואולי צ"ל שכן לא אמרינן) ומסקינן הלכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר עכ"ל וס"ל לרבינו הש"ך דשיטת רש"י להשוות ג"כ כדלעיל כר"ח וכדמתרץ רב יימר וסוגי' הש"ס כן הוא הא דאפשר (בעש"ק) לחוף ביום חופפת ביום הא דלא אפשר לחוף כגון במוצאי יו"ט [לשיטת הש"ך זה הגירסא נכונה] לא תחוף אלא בלילה עכ"ל ור"ל בכל גוונא כגון במוצאי יו"ט שלר"ה אז לא תחוף אלא בלילה וא"כ לפי"ז קיימ"ל הלכת' כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר וממילא אין מקום לספיקו של התוספות והרא"ש לשיטת רש"י וכאמור ג' שיטות בדברי רש"י א') התוס' ב') הרא"ש ג') הש"ך בס"ק ו' עיין שם היטב:
ב') שיטת השאלתות הא דאפשר לחוף בלילה יחוף בלילה והא דלא אפשר כגון הא דלעיל דקיי"ל דרש הלכת' כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר עיין בתוס' ובשיטת הרי"ף כתב הר"ן ששיטתו כשיטת השאלתות ועיין בחי' מהר"ם טיקטין וז"ל ודברי הר"ן בעמוד הם תמוהים שיהי' מדברי רבין ורבא נמי ס"ל כוותי' דהדר אוקי אמורא עלי' ודרש בשמי' דר"י וכדשלח רבין וכל זה דלא כהלכתא לפי מה שפי' הוא לדעת הרי"ף עיי"ש ובהיות כי המעיין היטב בר"ן וביותר בחידושיו יראה כוונת וסברת הר"ן וז"ל בחי' ואסיקנא דהלכתא כר"ח וכדמתרץ רב יימר והיינו נמי דמסקינן והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכ' אשה לא תחוף אלא בלילה אלא קשי' וכו' לא קשי' הא דאפשר כלומר היכא דאפשר היינו בחול חופפת בלליה וטובלת בלילה ובכה"ג הוא דשליח רבין באיגרתיה ותמה על עצמך האיך אתה אומר אשה חופפת ביום וטובלת בלילה וכו' עכ"ל החי' וכן מבואר בר"ן (סביב הרי"ף) ועיי"ש וכדשלח רבין באיגרתיה תמה על עצמך וא"כ ס"ל דעיקר דברי רבין בחול האיך יש להתיר לעשות חפיפה ביום וזה הוא ידים מוכיחות כשיטת השאלתות וא"כ שפיר קיימ"ל כדברי רבין בזה מה שהוא עיקר דבריו [ואילולא דמסאפינ' הייתי אומר שהר"ן גריס בדברי הש"ס שדברי רבין הם רק ותמה על עצמך ולא יותר) אולם עיקר דברי רבין הם להשמיענו בחול שאסור לחוף ביום ולטבול בלילה כי עיקר סברת השאלתות הוא שלא להרחיק החפיפה מן הטבילה ועיין היטב בר"ן ד"ה ותמה על עצמך כלומר וכו' וביאור דברי הרי"ף לפי' הר"ן שהעתיק דברי רבין וכו' ותמה על עצמך האיך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא אשה חופפת בלילה (היינו מדברי רבין שאמר תמה) וקשיא הלכתא אהלכתא אשה חופפת בערב שבת וטובלת במו"ש [וע"כ מפני דברי אמימר דחינן תחילת דברי רבין]: שיטת הרמב"ם (עיין פ"ב מקואות הט"ז) ואם אפשר לחוף בלילה ולטבול מיד תיכף לחפיפה ה"ז משובח ובשעת הדחק או מפני החולי חופפת אפילו בע"ש וטובלת למו"ש עכ"ל ועיין בכ"מ דשיטת רבינו דלא קיימ"ל כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר ולעולם לא יפסיק בין החפיפה לטבילה יותר מיום אחד ומפרש רבינו הא דאפשר הא דלא אפשר היכא דאי אפשר לחוף בליל הטבילה וכו' או מפני החולי וכו' דהא אמאי דשלח רבין באיגרתי' אשה לא תחוף ותטבול במו"ש היינו באפשר עיי"ש דשיטת רבינו שאין חילוק בין ע"ש למו"ש אלא העיקר אם הוא אפשר אז צריך שיהי' החפיפה מיד ואם אי אפשר יהי' איזהו אונס שיהי' מותר לחוף ביום א' ולטבול בליל ג' עיי"ש (ובער אני להבין לשיטת הכ"מ מנ"ל שבאונס מותר מיום א' עד ליל ג' וצ"ע מנ"ל לחלק בין ב' ימים לג' ימים ולשיטת הש"ך ס"ק ו' מצאנו חילוק כעין זה עיין במהש"ק שם ודו"ק). ויש להקשות לשיטת רבינו לפי' מדוע דוחה הך דדרש מרימר הלכתא כר"ח וכדמתרץ רב יימר ואני תמה על העין משפט ונר מצוה שהראה מקום לפסקו של הרמב"ם בדרש מרימר והלא לדברי הכ"מ בפי' הרמב"ם לית לי' כוותי' וצ"ל שס"ל דשיטת הרמב"ם כשיטת הרי"ף אלפסי וא"כ קיימ"ל כדרש מרימר ובאמת קושי' מהר"ם טיקטין על אלפסי שהקשה על הר"ן יקשה לדברי התוס' מדוע דחינן דברי רבין אולם י"ל דס"ל למהר"ם דמוכח דאלפסי ס"ל כרבין שהעתיקו וק"ל:
שיטת אלפסי כבר כתבתי לעיל בשם הר"ן דשיטתו דדחינן דברי רבין וקיימ"ל כדרש מרימר ומעין משפט על הש"ס נראה דס"ל דכן ג"כ שיטת הרמב"ם אולם המרדכי כתב דשיטת האלפסי כר"ת הא דאפשר בליל מו"ש לא תחוף בע"ש הא דלא אפשר שחל יו"ט במו"ש, ושיטת הראב"ד עיין בספר האשכול בסוף הלכות מקואות ובספר בעלי נפש דיני חפיפה כרב אחאי גאון הנ"ל:
הרא"ש שיטתו כפי מה שמובא בקיצור פסקיו (כנודע שהוא מהטור בנו) ס"ל כשיטת רש"י בכ"ז בלילה צריכה שתחזור ותחוף סמוך לטבילת' עיין שם ובשיטה אחרונה דסעיף זה אבוא על דברי הש"ך זי"ע כי הוא בא בשיטה חדשה והיתה לבאר כיד ד' הטובה עלינו:
שיטת הש"ך בדברי רש"י דקיימ"ל לחלק שאם הו' רק ב' ימים מהחפיפ' לטבילה אז יעשו החפיפ' בעש"ק ביום משא"כ בג' ימים שהו' מרוחק יותר אז צריך לעשות החפיפה בלילה עיי"ש ועיקר יסודו שגרס בדברי רש"י במוצאי יו"ט אבל גירסא יש מוצאי שבת ועיין בחי' מהר"ם אצל אלפסי אולם גם לרבינו הש"ך יקשה דברי רבין הו' דלא כהלכתא לפי מה שמחלקינן שאם חל טבילת' במו"ש או אפי' במוצאי יו"ט שחל להיות אחר השבת שיעלה אחר החפיפה בע"ש והוא דלא כרבין עיי"ש ודו"ק ועיין שמלה אות ד' ועוד כתב הש"ך שיטה חדשה שמדינא יש לשטוף בחמין בע"ש וגם במו"ש ובזה ביאור דברי הש"ס דרש מרימר הלכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר ר"ל כרב חסדא שצריך רחיצה בע"ש וכדברי רב יימר שבעי שיהי' החפיפה בלילה ותרתי בעי עיין בס"ט שמקשה עליו ועוד קשה א"כ להלן שמקשה הלכתא אהלכתא מדוע לא מתרץ שבעי תרתי ועוד משמעות הלשון משמע או הא או הא ועוד מה שהכריח מלשון המרדכי שכתב פסקינן כרב חסדא דאשה חופפת בע"ש אפי' בליל ד' כשאירע שני יו"ט אחר השבת וכ"כ הרא"ם כרש"י דיותר טוב לחוף ביום מבלילה ע"כ והקשה הש"ך מדוע השמיט כדמתרץ רב יימר אלא ע"כ כדמתרץ רב יימר היינו ענין אחר שבעי ג"כ חפיפה בלילה ע"כ המעיין ברא"ם שכתב בפי' פסקינן כר"ח כדמתרץ רב יימר ועוד יותר הלא בסופו כתב המרדכי אך טוב ונכון הוא שתרחץ בחמין בע"ש כל גופה וראשה ובמו"ש תחמין חמין או קדירה גדולה ותשפשף כל גופה וראשה ע"כ משמע שזה שבעי תרתי הו' רק מצד חומרת התוס' והרא"ש ולא מצד עיקר ההלכה ואי בעית אימא כי לרבינו הש"ך מה דיישב שיטת רש"י שמסיק כר"ח כדמתרץ רב יימר מדברי המרדכי אילו הי' לו ראי' לזה ובזה נסתלק קושי' חידוש אנשי שם שנתקשה בדברי מרדכי אילו כמו שהבאתי לעיל וכאמור ס"ל כרא"ם וכש"ך ודו"ק סעיף ד' נדה שחל ליל טבילה במו"ש וביום ו' היתה עדיין בימי אבלה מותרת לעשות החפיפה ביום ו' בחמין כדי שתטבול בזמנה לבעלה תשובת פנים מאירות סי' ח' עיין בעיקרי הד"ט בדיני מקוה סי' כ"ב אות א' ובשו"ע או"ח סי' כ"ח אות ה' עיי"ש וספרו אינו בידי ועיין ס"ט אות כ' השיג עליו ועיי' נוב"ק סי' צ"ט עיי"ש שהעיר בענין רחיצה וטהרה מפני הרגל ועיין שו"ת שאגת ארי' ומובא בעיקרי הד"ט סי' כ"ב את כ"ב אי הו' בזה"ז חיוב לטהר עצמו ברגל:
ועפר אני תחת כפות רגליהם והנרא' לפענ"ד בס"ד לכאור' להוכיח זה הענין מדברי רמ"א בסי' שפ"א ס"ה בהך דינא דנדה אינה רוחצת ללבוש לבנים אבל מיד אחר ז' אע"פ שנהגו איסור ברחיצה כל ל' מ"מ היא מותרת רק שתשנה הרחיצה קצת ע"כ ואם איתא שבכה"ג דפמ"א מותרת לעשות החפיפה מדוע דייק אבל מיד אחר ז' משמע אבל תוך ז' אסור ובאמת זה תולה בפלוגת' רש"י ושאילתות האמור עם הספר שאם עיקר החיוב ביומא הי' אפשר להתיר כדברי פנמ"א משא"כ לשאילתות ובאמת נ"ל שתולה בפלוגת' התשו' משאת בנימין סי' ה' המובא שם בש"ך ובטו"ז שעיקר האיסור דאמאי תטבול הלא אסורה לשמש משא"כ הכא הלא תהי' הרחיצה על לאחר שבעה ומותרת ועוד נ"ל דהנה בש"ס איתא היכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר וא"כ מה לי אם לא אפשר מפני טרדא או מפני שאבילות תכפה והו' מהיי"ט לא אפשר ובפרט לפי מ"ש הש"ך בס"ק ו' בשם תשו' רש"ל שאם יושבים בבית הטבילה שעה אחת בלילה יצאנו ידי חששות אפי' לשיטת רש"י ורק בגוונא דנו"ב הנ"ל באשה חל יום שביעי של אבילות שלה בשבת ערב הרגל וחל טבילתה בליל יו"ט במו"ש האיך תעשה ובנטילת צפרנים בע"ש עיי"ש שהנו"ב נחית שם להתיר משום הרגל יעיי"ש ושם כאמור:
ובעיוני שם ראיתי שרבינו הנו"ב נתקשה שם בדברי השו"ע בסי' ש"צ באשה שאירע טבילתה אחר שבעה תוך שלשים ותמוה הלא לעיל בסעיף ה' היתר המחבר לאשה נטילת שער אחר ז' ומ"ש וכבר עמד בזה הבאה"ג שם שיצא לחלק ולרבינו הנו"ב לא ניחא לי' בתי' הזה והנלפענ"ד לדייק בדברי השו"ע שכוונת השו"ע כגון שחל ליל טבילתה במו"ש אליבא דסוברים שמותרת לעשות החפיפה בתוך ז' לצורך מו"ש וא"כ כוונת השו"ע להתיר תוך ז' אם צורך לאחר ז' ובזה יהי' מתורץ קושי' הנ"ל וכן מה שנתקשה הטו"ז בס"ק ג' הנ"ל דהלא בסי' שצ"ג ס"ג התירו ליטול צפרנים לצורך למול ולמה לא נתיר בכאן עיי"ש ואני בעניי לא הבנתי הלא יש להוסיף הקושי' הלא מבואר שם להתיר אפי' בתוך ז' עיי"ש ע"כ נ"ל שכוונת השו"ע להתיר בתוך ז' לצורך אחר ז' אבילות וזה הכוונה אבל בידיו ובשיניו מותר אפי' תוך ז' ואשה שאירע טבילתה אחר שבעה תוך שלשים (אבל הנטילת צפרנים הו' תוך ז' בגוונא שדיבר ברישא דהאי סעיף להתיר תוך ז' וא"כ בגוונא זה דיבר בשו"ע להתיר סיפא דומיא דרישא וא"כ מתורץ קושי' הטו"ז שהוא קושי' באה"ג ונו"ב ועוד קושי' הטו"ז מסימן שצ"ג שמתירין תוך ז' ומ"ש וא"כ פשוט וברור בס"ד שכוונת השו"ע להתיר תוך ז' לצורך אחר ז' ובזה הכול על מקומו יבוא לשלום והמעיין היטב בטור יראה שם ושכאשר מבואר בשו"ע ג"כ שמותר ליטול צפרנים תוך ז' וא"כ לפענ"ד האמור בטור מיירי ג"כ תוך ז' לאבלתה ודו"ק ובענין נטילת צפרנים בחוה"מ עיין בשו"ע או"ח סי' תקל"ב ובמג"א סימן ש"מ בדברי הטו"ז בסי' קצ"ח ס"ק כ"א והנקה"כ ובסימן ש"צ הנ"ל ועיין פרמ"ג או"ח פתיחה כוללת ח"ה סי' ח"י וגנזי יוסף וטו"ז או"ח סי' שכ"ח וק"ל, וזה מקומו בסי' קצ"ח הנ"ל ד' הטוב בעוזרי:
סעיף ו' בהג"ה וע"ל סי' קצ"ז אם לא חל טבילתה במו"ש אם תוכל לטבול במו"ש הנה נודע למשגב בנשואי אלמנה שביאה ראשונה לא תהי' בשבת ויו"ט עיין בסימן של"ט באו"ח [וסי' ס"ג באע"ז] וראיתי בדברי חמודות על הרא"ש בסי' קמ"ד בשם מהרי"ל שה"ה שאסורה לטבול למ"וש והוא שייך לסי' קצ"ז ודו"ק:
בספר בית הילל בהביאו מהגאון בעל פנ"י שלא תטבול בין יו"ט ראשון ליו"ט שני והס"ט ג"כ כתב שאין לחוש בו והגם שאין אני אומר להלכה בכ"ז אם אמת אמר המגיד בשם פנ"י יש לומר דהנה הלא הראב"ד בספר בע"נ חשש בשיוינו משום סחיטה עיין בב"י בשם הכל בו וא"כ הוי כמו תרי קולא להתיר סחיטה וכן נגד דברי רש"י שכתב כן הרא"ש ונודע שהגאון בעל מגיני שלמה הוא תמיד מגן בעד רש"י והגם שיש לדחות דברי שאין זה בגדר תרי קולא שדוקא הוא בענין אחד משא"כ הכא קולא אחת מצד שבת וקולא שניי' מצד טבילה וגם יש בו עקולי בענין הטבילה לענין לחמים המקוה ע"כ החמיר:
ש"ך ס"ק י"ב שהעלה שלא תלבוש לבנים בשבת עיי"ש מילתא בטעמא והראה מקום לענין לבישת לבנים לענין אבילות וכבר הארכתי בזה לעיל בסעיף ד' ולענין ט"ב בגליון הש"ך שלי בס"ק ו' כתבתי בס"ד וז"ל עיין ש"ך ס"ק ט' ובמג"א סי' תקנ"ד ס"ק י' ושם בפרמ"ג שהראה מקום לדברי הש"ך הנ"ל וזה כוונת הדגול מרבבה בסי' תקנ"א בסעיף ט"ו בהג"ה ועיין שם בשערי תשובה בסי' תקנ"ד ס"ק ח' בשם שו"ת משנת דרע"א זי"ע ודו"ק ועיין בספר משנת דרע"א סי' תקנ"א בשו"ת שם וק"ל. ובהיות כי הטור והב"י וכן האחרונים דברו מענין רחיצה בשיו"ט בכאן ועיין שו"ע סעיף ו' וכן מענין סחיטה בשער ע"כ אמרתי להציע בכאן מה שנשאלתי הטובלים בשבת ויו"ט אם אין בו איסור גמור או עכ"פ לא נכון לעשות כן והלום ראיתי בסידור הגר"א בדיני שחרית בשבת טבילה בשבת אם צריך לקרי מוטב לטבול במו"ש בלקוטי דינים ובמק"א אבאר להתבונן בד"ק. ועיין במג"א סימן קכ"ח ס"ק ע' שהתיר ובסי' שכ"ח ס"ק ח' וריש סי' ר"פ בשם ברכת הזבח ופלא יועץ ערך טהרה בשם גורי האר"י ועיין בשו"ת מן השמים אחד מרבוותא קמאי ר"י מקורבל מבעלי התוספות בסי' ה' ועיין אלפסי ברכות פ"ג שרב האי גאון זצ"ל נקיט מנהג כל ישראל שכל בעלי קריין אע"פ שאין כהם מים אין מתפללין עד שירחצו ורבינו יונה שם הביא בשם הרמב"ם שמימיו לא בטל טבילה זו אפי' פעם אחת אלא שלא הי' יכול לכתוב בחבורו כי אם היוצא מן הדין עפ"י הלכה ועיין בהגהות אור לשמים לשו"ת הנ"ל ועיין שו"ת בשמים רא"ש בסי' כ"א, ועיין עטרת זקנים בענין תפילין שצריכין גוף נקי שהיו אלפים ורבבות מספרד שלא היו מניחים מהיי"ט והענין שבטלו כנראה הוא מהיי"ט שהרבה לא הי' מתפללין ומניחים תפילין משום זהירות הטבילה, וברבות הימים ישתכח תורת התפילה ותפילין ע"כ הוצרכו לבטלו אבל ענינו גדול גדול ואכמ"ל ודו"ק:
וזה תשו' אהובי ידידי יחי' אם אמנם שטרדותיי רבו בכ"ז למען אהבתיך לא אוכל להשיב פניך ריקם ואציע לפניך שגמרא מפורשת היא שבת דף פ"ו וליטבולו בצפרא בשבתא וליקבלו תורה בצפרא דשבתא ואם איתא הו' בי איסור סחיטה ורחיצה בשבת מדוע מקשי הש"ס כן בפשיטות ועוד הלא עיין להלן בש"ס דף קכ"ח רבה ור"י אמרי תרווייהו אין סחיטה בשער ועיין רמב"ם פ"ט מהל' שבת הי"א (ותמוה שהעין משפט בש"ס לא הראה מקומו במיי') והגם שמ"מ כתב שם אבל איסורי איכא והיינו משום דס"ל דקיימ"ל כר"א שם דס"ל דיש סחיטה בשער ועיין במעדיו"ו בס"ה מקוואות שעמד ג"כ בזה וכ' שאולי ר"א אינו חולק אלא אפי' תימא קאמר ועיין בב"י בשם הכל בו וראב"ד בבעלי נפש שהביא ראי' בענין זה מריש פרק במה אשה שאיתא שם דילמא איתרמ' טבילה של מצוה משמע שאין בו חשש כלל ועיין ב"י יו"ד סימן קצ"ט וא"כ אין שום חשש בעולם ואדרבה הלא מפורש בשו"ע שם סעיף ח' אדם מותר לטבול מטומאתו בשבת ודו"ק:
סעיף ז' עיי"ש בשו"ע דתרי קולא לא מקלינן והוא דברי התוס' בשם ר"ח נדה דף ס"ז ד"ה סרך ועיין במעדיו"ט והני תרי קולא דעבדינן בעירוב בפרק מי שהוציא דף מ"ו דהתם לאו מענין אחד הוא דהך באדם והך בכלים ועיין בנו"ב סי' צ"ט שכתב ג"כ בענין תרי קולא שאם אחד מטעם טבילה ואחד מטעם אבילות אין בו עניני תרי קולא וחידוש שלא הביא דברי המעדיו"ט הנ"ל והוא כלל גדול לפענ"ד ללמוד ממנו דיני תרתי לריעות' המבואר בשו"ע יו"ד סי' ל"ז ועיין בפרמ"ג שם בשם הראב"ד בהביאו מש"ס נדה ריעותות הוא ודאי טמאה ומכאן יש ללמוד שאם הוא משם אחד אין להקל ב' קולות ועיין בטו"ז בסי' צ"א ס"ק י"ב ועיין בדגל אפרים מובא בדרכי תשובה סי' קכ"ו ס"ק ט' עיי"ש, ובסיום זה הענינים לענין טבילה בליל שבת בחמין (כי בעיקר ענין טבילה בחמין עיין במרדכי בה' מקואות ובשו"ע בזה כי סתמא דש"ס תענית דף י"ג מקשי טבילה בחמין מי איכא ואכמ"ל) עיין בשו"ת ח"צ סי' י"א ובשו"ת נו"ב תנינא סי' כ"ד ועיין במג"א ושע"ת או"ח ריש סי' שכ"ו ובסי' כ"ה בנוב"ק שם בענין טבילה ביו"ט להחם בחמין ועיין בס"ט סי' קצ"ז אות ט' ובשו"ת רעק"א זי"ע סי' י"ז ובשו"ע או"ח סי' תקי"א ס"ב ועיי"ש באשל אברהם ובשע"ת שם ועיין פרמ"ג משבצות ס"ק ה' ובשו"ת מרן החת"ס או"ח סי' קמ"ו קמ"ח וד' הטוב יזכינו בבאר רחובות בדברי הנוב"ק יו"ד סימן צ"ט שהעיר בענין רחיצה מפני הרגל עיין בעיקרי הד"ט סי' כ"ב אות כ"ב בשם שו"ת שאג"א אי הו' חיוב בזה"ז לטהר עצמו ברגל ודו"ק:
שו"ע סעיף ה' וכו' י"ב שהיא מקורו מדברי הש"ס נדה דף ס"ו וחולין דף י' בסוגיא דשוחט בסכין פגום ורבו בו הקושי' והסתירות כנודע וג"כ שיטת הרמב"ם יש בו הרבה דיעות מה שצ"ע ובפרט דברי הרשב"א בת"ה כאשר כבר עמדו עליו בעלי תריסין דסותר דברי עצמו ועיין טו"ז סעיף קטן י"ב וש"ך ס"ק י"ז:
ועיין באר הגולה אות כ"ח וכן עמד באות כ"ז בתימה רבת' על הטור ושלחן ערוך ודברי הלב ארי' בסוגיא דחולין הנ"ל יאיר לנו נתיב להתבונן בדברי קדשו להתלמד לנו וביאור דברי הש"ך זי"ע באות ט"ז י"ז וד' הטוב יהי' בעוזרינו בזכות אבותיי להעלות פנינם ולחוור שמעתתא כשמלה חדשה אכי"ר:
וז"ל הש"ס נדה אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עלי' דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה א"צ לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול א"ד אם באותו היום שחפפה טבלה א"צ לחוף ולטבול וא"ל צריכא לחוף ולטבול א"ב למיסמך חפיפה לטבילה פירש"י ללישנא קמא בעינן סמוך לחפיפה טבילה עכ"ל למיחף ביממא ולמטבל בלילא רש"י לא גריס כן עיין ב"י והנה לכאור' לרבא גופי' דס"ל להלן דף ס"ח מתחילה שאשה חופפת בע"ש וטובלת במו"ש ואח"כ דרש דברים שאמרתי לפנים טעות הם דבעינן סמוך לחפיפה טבילה ותמה על עצמך האיך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה הא בעינן סמוך לחפיפה טבילה וא"כ לכאור' הך ב' לישנא פליגי אי קיימ"ל כרבא כמעיקרא או כהדר בי' והנה לכאורה לשיטת רש"י שס"ל שהיכא דאפשר צריך להיות החפיפה ביום וכו' וא"כ הגם דללישנא קמא בעינן סמוך ממש ס"ל לרש"י כלישנא בתרא להלכה (ויש לדחות דס"ל לרש"י שצריך להיות החפיפה סמוך לטבילה ובכ"ז ס"ל שצריך להיות החפיפה ביום וטבילה בלילה והיינו כדברי התוס' להלן דף ס"ח ד"ה כך שמנהג נשים ששהות במרחץ עד הלילה ועיין לעיל סעיף ג' שמנהג הכשר שתתחיל לחוף מבעוד יום ועוסקה בחפיפה עד שתחשך וכו' ודו"ק). אולם הרי"ף זי"ע שהו' מהפך דלישנא קמא אם באותו היום וכו' ולישנא בתרא אם סמוך לחפיפה וג"כ קיימ"ל כלישנא בתרא דצריך להיות סמוך לחפיפה והיינו דס"ל כשיטת שאלתות כנ"ל לכאור' שמכאן יהי' פתח ושער לפלוגתת רש"י ושאילתות ועיין בר"ן וקיימ"ל כלישנא בתרא (דבעינן) כדאסיקנא הלכתא בסמוך דצריכה לחוף בלילה כלומר סמוך לטבילה וכו' אלא דמיירי כשעיינה סמוך לטבילה דאי לא לא היינו מקלינן בדיעבד דעיון דבר תורה וכו' ע"כ ועיין בחי' הריטב"א שכתב לפי גירסת הש"ס קיימ"ל כלישנא קמא דהא איפסקי לקמן היכא דאפשר אשה לא תחוף אלא בלילה וספרים יש דמהפכי לישנא וללישנא בתרא לא בעי סמוך לחפיפה טבילה וקיימ"ל כלישנא בתרא (וכן מצאתי להרב ר' אברהם הראב"ד) עכ"ל והנה הך עניני אי קיימ"ל כלישנא קמא או בתרא עיין בכללי הרי"ף להרב ק"נ ריש מסכת שבת סי' א' והדבר סובל אריכות אולם כיון שהוא ענין דרבנן לקולא וכאשר כתבנו שמיירי שעיינה קודם טבילתה היטב דאי לא לא היינו מקילין בדיעבד דעיון דבר תורה וכאמור וזה פשוט בס"ד וכבר עמדו התוס' על מדוכה זו בד"ה איכא בינייהו סמוך לחפיפה טבילה לא מיירי הכא בהצרכת סמוך לחפיפה טבילה ועיין בהג"ה הב"ח שם נ"ב דאל"כ קשיא רבא דהכא לרבא דסוף שמעתתא דדרש רבא עיין שם וק"ל: ז"ל הר"ן ואיכא דגרסי איכא בינייהו למיחף ביממא ולמיטבל בלילה כלומר ללישנא דאמרינן אם באותו היום שחפפה טבלה אם חפפה ביום וטבלה בלילה כשלא נמצא עליה דבר חוצץ אינה צריכה לחוף ולטבול דהא אמרינן ואם לאו צריכה לחוף ולטבול כלומר מפני שנמצא עליה דבר חוצץ הא לאו הכי אינה צריכה לחוף ולטבול אע"פ שחפפה ביום וטבלה בלילה ולפי גירסא זו למדנו דללישנא בתרא אשה שחפפה ביום וטבלה בלילה צריכה לחזור ולטבול אע"ג דלא אפשר שרינן לקמן עכ"ל בחי' ואלפסי וכתב עליו בהג"ה מהר"ם ובעיניותי לא הבנתי שינוי הגירסאות ודיוקן של הדברים כלפי לייא עכ"ל והנלפענ"ד בס"ד בהיות שראיתי שגם מרן הב"י הביא דברי הר"ן הנ"ל ולא עמד עליו נ"ל שהכוונה דכיון שאמרינן אם נמצא עליו דבר חוצץ דוקא אם טבלה סמוך דהיינו ממש בלי הפסק בין חפיפה לטבילה א"צ לחזור לטבול והיינו דוקא אם נמצא עליו דבר חוצץ משמע אבל לא נמצא עליו דבר חוצץ א"צ סמוך אבל עכ"פ באותו היום וא"כ שפיר למדנו שאשה שחפפה ביום וטבלה בלילה צריכה לחזור ולטבול ודו"ק ועכ"פ היוצא לנו מזה שפיר מובן מדוע לא ס"ל לרש"י כגירסא הנ"ל וכאשר כ' בב"י שנראה דרש"י לא גריס לי' כי לגירסא זו לב' הלשונות יוצא מפורש שהיותר נכון לחוף בלילה ורק שפליגי אם צריכה לחזור ולטבול אם חפפה ביום או לא וק"ל [ובאמת בחידושי הר"ן השמיט הך לפי גירסא זו דלישנא בתרא ואולי מפני קושי' מהר"ם ולפי מה שאמרתי בס"ד נכון הדבר):
ב') הקשה בתוס' ד"ה אם והא דאמר בפ"ק דחולין טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אפי' נתעסק באותו המין כל היום לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי כשלא טבל סמוך לחפיפה עיי"ש אולם בתוס' חולין דף י' ד"ה עד שיאמר כתבו הכא לא מפליג בין טבל סמוך לחפיפה כדמפליג בנדה ואר"ת דהכא [חולין] מיירי שנמצא בגוף וכו' [ולהלן נדבר מתי' הנ"ל בס"ד] וטעמי בעי במה נחלקו ב' דיבורי התוס' וכבר עמד בזה בלב ארי' והנרא' לפענ"ד דהנה בחי' הר"ן וכן ברשב"א בחולין עמדו בקושי' לפי מה שהעיקר בעיניהם לחלק כתי' התוס' בנדה וסוגי' דחולין מיירי שלא היתה החפיפה סמוך לטבילה וא"כ מה מקשי מיניה לר"ח דמיירי בשבדק סכין. סמוך לשחיטה ותי' דבסכין נמי אין בדיקתו סמוך לשחיטה דהא איכא עור שהוא מפסיק ביניהם עיי"ש וע"כ בסוגי' דחולין הו' ס"ל כקושי' הרשב"א וחי' הר"ן. וע"כ לא ניחא להו בזה משא"כ בתוס' נדה הו' ס"ל כתי' ובזה נבין לשון התוס' שעמדו דהכא לא מפליג והיינו שמסוגיא דהכא שמקשי מפגימת הסכין על ענין טבילה שלא הו' סמוך לחפיפה, וראיתי בחי' רשב"א חולין שהקשה לשיטת הרמב"ן ז"ל דלרב הונא אפי' נאבד הסכין בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך בוודאי במה נשחטה א"כ קשה דא"כ מאי סייע' איכא לר"ה מהא לר"ה ג"כ לא ניחה דהא הכא כ' אם נמצא עליו דבר חוצץ אבל מספק א"צ לבדוק אם נמצא עליו דבר חוצץ ואילו לר"ה צריך הוא לחזור עליו ולבדוקו ע"כ והנלפענ"ד במה שהתבוננתי בדברי הש"ס הלא מסתמי' מיירי שנמצא עליו דבר חוצץ לא על רובו רק במיעוטו והוא דרבנן כי שיהי' חציצה על רובו הוא דבר שאינו שכיח ובפרט כלישנא דש"ס עד שיאמר ברי לי שלא הי' עלי קודם לכן ואי הו' על רובו מסתמא יודע הוא בכך וע"כ מיירי שהו' על מיעוטו משא"כ ונמצא פגום פגימה הוא דאורייתא ומיירי בשיעור פגימה דאורייתא ועיין להלן דף ח"י ועיין שו"ע סי' ח"י סעיף א' בשוחט בסכין פגום הרי זה נבילה ש"ך שם ס"ק א' ושיעור פגימה בכ"ש וא"כ קושי' הש"ס לר"ח הוא מצד כ"ש מה התם שהו' ענין דרבנן בכ"ז בנמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי ובכ"ז חילוק יש ביניהם וע"כ לר"ה ניחא לשיטת הרמב"ן בנאבד הסכין בחזקת איסור עומדת כי פגימת הסכין בכ"ש מדאורייתא ע"כ עד שלא נודע לנו שאינו פגום אסור משא"כ הכא שהו' ענין רבנן כי הו' רק במיעוטו וע"כ דוקא ונמצא עליו משא"כ בספק א"צ לחוש ובזה נ"ל בביאור דברי רש"י שם נפגמה והפגם קורע וזבחת כתיב וצ"ע וביאור מדוע השמיענו בכאן דיני פגימה אולם נ"ל דשיטת רש"י כשיטת הרמב"ן בנאבד הסכין שאסור ממה שכתב בד"ה כשמעתתי' עיי"ש וע"כ הקדים דכאן מיירי בפגימה דאורייתא וק"ל ובזה נ"ל לתרץ קושי' ב') דרשב"א שם וז"ל ותו ק"ל מאי קא מותיב מיניה לר"ח דשאני סכין דאיכא בדיקה קודם שחיטה והו"ל כחפף סמוך לטבילה דאע"ג דנמצא עליו דבר חוצץ א"צ לחזור ולטבול ואדרבה לר"ה דהא בטבילה בכה"ג עלתה לו טבילה כלומר אילו היתה החפיפה סמוך לטביל' כמו שהשחיטה סמוכה לבדיקת הסכין עכ"ל והנ"ל בס"ד כאמור דהא פגימת הסכין בכ"ש מה"ת משא"כ חציצה מה"ת רק רובו המקפיד וקושי' הש"ס לר"ח כמו שאמרינן גבי טבילה שאם לא הו' החפיפה סמוך לו לא עלתה לו טבילה הגם שהוא מיעוטו רק מדרבנן וא"כ בגוונא זה גבי פגימה שהו' בכ"ש מדאו' בגוונא שנרגש, אפילו קו' הבדיקה קודם השחיטה יש לנו לאסור כי הם שווין בדאו' בכ"ש אפי' סמוך לשחיטה בדיקה ובדרבנן כ"ש באינו סמוך לחפיפה טבילה ובזה ניחא ג"כ לר"ה הגם דבטבילה בגוונא זה סמוך לו עלתה לו טבילה. אם הוא סמוך לו משום שהוא ענין דרבנן משא"כ בשחיטה וק"ל ובדרך הזה אשר שמנו למטרה לנו נ"ל ג"כ לתרץ קושי' הרשב"א שהקשה וא"ת כיון דהשתא ס"ל לר"ח תלי' טעמי להקל משום שבירת עצמות לאחר שחיטה הא אם לא שבר עצמות ודליכא למילתי' דמידי וודאי מודה לי' לר"ה דפסולה וא"כ מה קא מותיב לי' מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דליכא למיתלי במידי וכו' והנלפע"ד בס"ד כאמור כי טבילה בליכא למיתלי' במידי ושחיטה באיכא למיתלי' שונין ודו"ק. וע"ד פלפול יש מקום ברא"ש דר"ח ס"ל דפגימת סכין אינן בכ"ש רק כדי שתחגור בו הציפורן ועיין ש"ס להלן דף י"ז ע"ב אר"ל ג' פגימות וכו' ור"ח אף פגימת הסכין וא"כ סכין ג"כ אינו מדאורייתא (ועיין ת"ה בזה מובא בב"י בסי' ח"י) וא"כ נדחה תי' שכתבתי ויש לפלפל בזה ור"ח בסוגיא דהשוחט בסכין ונמצא פגום לשיטתו בסוגיא דף י"ז בסוגי' דפגימת הסכין וע"כ הכשיר ולהלכ' לא קיימ"ל בדף י' כר"ח ולא בדף י"ז ודו"ק ועיין שו"ת רעק"א תנינא סי' קכ"ח שפלפל אי פגימה כ"ש פסול מדאו' ועיין דרכי תשובה סי' ח"י ס"ק י"ז ודעת תורה ס"ק ז' ודו"ק, ועיין ב"י בריש סי' ח"י ותולה אם ר"ח פליג בענין זה דפגימת הסכין אם הוא בכ"ש ודו"ק היטב בזה, ומעתה בס"ד ניתנה ונשובה לשיטת הרשב"א אשר בעלי תריסן תלו זיניהם עליו וד' הטוב בעוזרינו:
שיטת הרשב"א סוגיא דחולין א') כגון שחפף קודם הטבילה ב') דאי לא חפף אפילו לא נמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה ג') ומיירי נמי כשלא חפף סמוך לטבילה דאי בשחפף סמוך לטבילה אפי' נמצא עליו דבר חוצץ אינו חוזר וטובל כסוגיא בנדה עכ"ל בחי' חולין הנ"ל ורבינו הטור בסי' קצ"ט בהביאו סוגיא דנדה הנ"ל לחלק דאם סמיך לחפיפה טבלה אינו צריכה טבילה אחרת וכמה הוא סמוך כ' הרשב"א עונה שבאות עונה שחפפה טבלה בד"א שלא נתעסקה באותו המין אחר טבילה אבל נתעסקה בו בין טבילה לבדיקה אינה צריכה טבילה אחרת שאני תולה אותו במין שנתעסקה בו עכ"ל ועיין בב"י שרצה לבאר שסוגיא דחולין מיירי שלא היתה החפיפה סמוך לטבילה וע"ז תמה בבאה"ג אות כ"ז דמהדר אהתירא והביא ראי' לאיסור עיי"ש כי הלא בסוגי' דחולין איתא דוקא ברי לי מהני אבל זולת זה לא מהני ובהיות שאני בעניי זכיתי לספר ת"ה הארוך ועיינתי בו ע"כ אמרתי להעתיקו בשער ז' בהעתיקו דברי הש"ס דנדה וז"ל וכבר איפסקי הלכתא סמוך לחפיפה טבילה והלכך אם סמוך לחפיפה טבילה ועיינה בגופה עלתה לה טבילה שאני אומר אחר הטבילה אבל אם לא חפפה ולא עיינה סמוך לטבילה אעפ"י שחופפת ועיינה קודם הטבילה אני אומר בשעת הטבילה הי' שם ולאו אדעתה ומאי סמוך בו ביום שע"י כן נזהרת בחפיפתה יותר כן כ' הר"ז הלוי זצ"ל ודוקא שאינו יודעת אם נתעסקה בין חפיפה לטבילה בדברים החוצצים או לא אבל אם נתעסקה בדברים החוצצים בנתיים אע"פ שטבלה ועלתה ולא נמצא לה דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה דאמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה אע"ג דהשתא ליכא וכו' והא דרב גידל וודאי כשחפפה ועיינה קודם לכן הוא דאל"כ אפי' לא נתנה תבשיל לא עלתה לה טבילה וכו' עכ"ל ועכ"פ כאשר העתקנו לשון ת"ה מהרשב"א לא דיבר שם כאשר הוא לפנינו בטור בד"א בעסק שאתה הטביל' לבדיקה כי אם על זה קאי ירבת הקושי' והתמיהות רק לפי דברי הרשב"א צ"ל ולהגי' בטור ובן צ"ל בד"א שלא נתעסקה באותו המין בין חפיפה לטבילה [או צריך לומר בד"א שלא נתעסקה באותו המין קודם הטבילה] אבל אם נתעסקת בין חפיפה לטבילה אע"פ שטבלה ועלתה ולא נמצא עליה דבר לא עלתה לה טבילה והמעיין בת"ה הארוך הנ"ל יראה שכל הדיבור בזה אם נתעסקה בדברים החוצצים בין חפיפה לטבילה וקודם הטבילה עיינה בעצמה בכ"ז לא עלתה לה מהך דרב גידל ואח"כ סיים הרשב"א שם וז"ל בהך דרב גידל דנתנה תבשיל לא עלתה לה טבילה מסתברא דוקא בשלא נתעסקה באותו המין אחר שטבלה הא נתעסקה תולה דרגלים לדבר הואיל והיתה לה בדיקת קודם טבילה ועוד שנתעסקה באותו המין אחר. שטבלה והר"א ז"ל כ' דאפי' נתעסק כל היום באותו מין לאחר טבילה לא עלתה לו טבילה עד שתאמר ברי לי שלא הי' עליה בשעת הטבילה ואינו מחוור ונראין הדברים, דאפילו לא נתעסקת באותו המין ממש אלא שנתעסקה במינים אחרים שאני אומר כשם שנתעסקה במינים אחרים נתעסקה בזה ולאו אדעתי' אלא שיש להחמיר עכ"ל ה"ק דרשב"א ועכ"פ היוצא לנו מזה דברי קדשו בת"ה שאוחדים הם עם דבריו בחי':
סוגיא דנדה מחלק א') אם סמוך לחפיפה טבלה א"צ טבילה אחרת אפי' נמצא דבר חוצץ ב') אם לאו צריכה טבילה אחרת וביאור הסוגיא דחולין שאפי' נתעסק בו כל היום אחר הטבילה לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי ג') ואם לא חפפה כלל אפי' אם לא נמצא דבר חוצץ לא עלתה לו הטבילה ועיין בת"ה בד"ה וגדולה מזה כ' הראב"ד וכו' ומש"ה כי טבלה בלבד בדיקת הגוף בלא חפיפה לא עלתה לה טבילה ד') בנתנה תבשיל היינו שנתעסקה בדברים החוצצים) בין חפיפה לטבילה אפילו חפפה כראוי וג"כ עיינה קודם הטבילה בכ"ז אינו ולא עלתה לה טבילה אפי' לא נמצא עליה כל דבר חוצץ ה') אולם בנתעסקה בין חפיפה לטבילה בדברים החוצצים ועיינה ולא נמצא כלל ונתעסקה בו אחר הטבילה ס"ל לרשב"א שמועיל והראב"ד ס"ל שבעי ברי כי ולא נתחוורו דבריו בעיני הרשב"א ואפי' בנתעסק בדברים אחרים ג"כ מסתבר לו לרבינו לתלות [וכיון שכן לא זכיתי להבין מ"ש הב"ח בהך דרב גידל שהיינו דוקא בדלא עיינה גופה בתר הכי אבל עיינה גופה בתר נתינת התבשיל או לאחר עסק דברים החוצצים עלתה לה טבילה כן כ' הרשב"א: ברשב"א שלפנינו אדרבה מפורש דרב גידל מיירי דוקא בעיינה וכאמור ודו"ק עיין ב"י] ולפי"ז כיון שרבינו הטור העתיק דברי הרשב"א בת"ה צריכין אנו לפרש דברי קדשו עפ"י המפורש בת"ה וכמו שכתבנו בס"ד בביאור דברי הטור לעיל וז"ל בד"א שלא נתעסקה באותו המין אבל אם נתעסקה בו בין חפיפה לטבילה (אפי' עיינה היטב) צריכה טבילה אחרת שאני תולה במין שנתעסקה בו דהיינו הך דרב גידל ואפי' לא מצאה כלום ובכ"ז דבריי בטלים ומבוטלים לחדש ביאור חדש בדברי הטור זי"ע אשר לא שערום רבותינו וג"כ לשלוח יד להגי' ומרן החת"ס דרכו בקודש לומר חדש אסור מה"ת:
בכ"ז לפי גודל התימה ואני נותן דברי אלקים חיים אפתורא דדהבא הי' כ"ל בשו"ע ובטור שא"צ להגי' רק שסידר הסעיפים יהי' כן אחר סעיף י' יאיר נתיב לסעיף י"א מה שהוא אצלינו סעיף י"ג ובזה נבין הכול בס"ד ע"ד נכון וכשיטת הרשב"א בת"ה וביאור השו"ע סעיף ח' הוא שאפי' לא הו' החפיפה סמוך לטבילה מועיל בדיעבד אבל בלא חפיפה אינו מועיל אפי' חפפה מיד אחר הטבילה (סעיף ט' בענין ביהס"ת נדבר להלן ורק בעניני דעסיקנא מדוע כפל בסעיף י"א וג"כ מזה נדבר להלן בס"ד) סעיף י' ליישב סוגי' דחולין וסוגי' דנדה ושיטת הרמב"ם סעיף י"א חפפה קודם טבילה ובין חפיפ' לטבילה נתעסקה בדברים החוצצים או שנתנה לבנה תבשיל וכו' לא עלתה לה טבילה ואפי' אם בדקה מיד אחר טביל' ולא מצאה עליה שום דבר חוצץ שאני אומר בעלייתה מהמים נפל ממנה וצריכה טבילה אחרת וכו' ועיין בת"ה שכן מבואר שמיירי שעיינה קודם טבילה כיון שנתעסקה בין חפיפה לטבילה אינו מועיל:
סעיף י"ב (קאי אמימרא דרב גידל הנ"ל) בד"א כשלא נתעסקה באותו המין אחר הטבילה אבל אם נתעסקה בו בין טבילה לבדיקה אינו צריכה טבילה אחרת שאני תולה אותו במין שנתעסקה בו ר"ל וכמו שמפורש בת"ה הארוך כיון שהו' תרתי וזה מפורש בדברי רשב"א ת"ה הארוך (שהעתקתי לעיל בס"ד) הא דרב גידל דוקא כשלא נתעסקה באותו המין אחר שטבלה הא נתעסקה תולה דרגלים לדבר הואי והיתה לה בדיקה קודם טבילה ועוד נתעסקה באותו המין לאחר טבילה עכ"ל הזהב ונכרים בס"ד דברי אמת ובזה יהי' מיושב שאין התחלה לקושי' באה"ג וכוונת הרשב"א פשוטה שהביא ג') חילוקים מחי' רשב"א וב') חלוקים הנוספים מת"ה וכאשר אני בעניי הכינותי לצרפם בצירופי דרבנן בס"ד ומה שהוא אצלינו סעיף י"א הוא להורינו וללמדינו ביאור דברי י"ג כדברי הרשב"א בת"ה ובזה נבין מה שהוסיף בשו"ע בסעיף י"א (כמו שהוא לפנינו וכאשר בעניי הכינותי הוא סעיף י"ב אבל לא חפפה קודם הטבילה אין תולין בו אע"פ שנתעסק' אחר הטבילה וכבר עמדו כל בעלי קרב על שדי מלחמת התורה מה השמיענו בזה עיין טו"ז ס"ק י"ב וש"ך אות י"ז והנלפענ"ד שעפ"י הדרך אשר שמנו לנו למסילה בס"ד יובן היטב כי קאי אהך דרב גידל בנתנה תבשיל לבנה ועיינה ג"כ קודם הטבילה וכדברי הרשב"א ועוד יתירה שנתעסקה באותו המין והגם שאם היתה חפיפה ונתעסק' בו ואח"כ בדקה ואחר הטבילה נתעסק' באותו המין שמהני בכ"ז בכאן לא מהני כיוון שלא היתה החפיפה ולעיל בסעיף ח' לא השמיענו רק בסתם שבלא חפיפה לא מהני בדיקה וכאן הוסיף שאפי' נתעסקה באותו המין אחר הטבילה לא מהני ודו"ק [ועפי"ז נ"ל בס"ד לעורר מ"ש בהג"ה שאם בדקה אחר הטבילה וראתה שלא נדבק [רשב"א] ט"ס כי הב"י הביא דברי הרשב"א בת"ה שלא מהני והוא האשר"י ומרדכי וק"ל:
סעיף ט' - י"ב בדין בית הסתרים אם עיינה אחר הטביל' ולא מצאה כלום מועיל (סעיף י"ב הוסיף שאפי' לא עיין אחר הטבילה ורק נתעסק אחר הטבילה בדברים החוצצים מועיל ועיין בש"ך ס"ק י"ט שהראה מקום לסי' קצ"ח ס"ק ל"ג דהרוקח חולק ועיין לעיל בסי' קצ"ח סעיף כ"ה כ"ו ע"כ אמרתי בס"ד להרחיב הדיבור וד' הטוב בעוזרינו עיין בס"ט שם אות נ"ב שעמד בזה מדוע יש להחמיר הלא הוא ענין דרבנן כי בטבילה החמירו יותר עיי"ש שהביא דכן דעת הרמב"ם ועיי"ש בהביאו דברי שו"ת שבו"י ח"א סי' ס"ט והנה לכאורה נ"ל ראי' שאפי' מיעוט לענין חציצה דינו להחמיר כמו דאורייתא מסוגיא דחולין דף י' שמקשה מפגימת הסכין לר"ח מטבל ועלה ומאי קו' וכאשר ביארתי לעיל באורך בס"ד בישוב קו' הרשב"א ומשם תדרשנו ורק באתי בשביל דבר שנתחדש כי מדברי הרוקח הנ"ל למדתי שגירסתו בש"ס חולין טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אע"ג שנתעסקה באותו המין כל היום לא עלתה לה טבילה וכן ראיתי בשלטי הגבורים שהעתיק דברי הש"ס דחולין טבלה ועלתה על האשה אולם מהרמב"ם פ"ב הכ"ג מוכח שגורס מי שטבל ועלה וסיים שם הרמב"ם הרי הוא בטומאתו עד שיאמר יודע אני בודאי שלא היתה עליה הואיל והוחזק טמא העמיד טמא על חזקתו עד שתדע בודאי שטהור ועל דברי הרמב"ם אילו כוונת הס"ט כיון שעיקרו דאורייתא ורק ע"י גלגול הוא דרבנן וכאשר כבר דברנו מזה בסי' קצ"ו בס"ד ועיין שם בשלטי הגבורים ובהביאו שיטת הרמב"ם נראה דס"ל ככ"מ בדברי הרמב"ם פ"ז הלכה י"ז וכן דברי הטור בג' חילוקים ונראה דמיירי דוקא כשלא אמרה ברי לי שלא הי' עליה קודם לכן ולא נתעורר בקושי' הבאה"ג וק"ל ואם נאמר כמו שכתבנו לעיל שצריך להקדים ג"כ בטור הך דנתנה תבשיל לבנה וע"ז קאי בד"א שכ' הכול על נכון ודו"ק: ובדברי הראב"ד אילו שכ' שאם לא הדיחה בית הסתרים ואחר הטבילה כא מצאה דבר חוצץ עלתה לה האריך בספר נחל אשכול בסי' ס"א עיי"ש ותמה על דברי הש"ך בס"ק ל"ב שכ' להקל כיון שאינה צריכה ביאת מים תולין להקל וקשה הא עכ"פ חציצה פוסלת בבית הסתרים ותי' שעפ"כ הו' ראוי לביאת מים ואח"כ דרך כדברי הס"ט לפלפל אם ביהס"ת מדאו' בעינן ראוי לביאת מים והעלה סברא חדשה דמה דמיעוט אינו חוצץ דוקא אם בא כל הגוף במים והגם שיש בו חציצה בכ"ז המיעוט בטל אבל לכ"ע אם נשאר אבר בחוץ פשיטא שאינו טביל' דלמדנו מובא השמש וטהר ולפי"ז כשלמדנו דבית הסתרים צריכין ראוי לביאת מים היינו לאו מטעם חציצה אלא משום שאז הו' כחוץ למים וכיון שמה"ת צריכין להיות ראוי לביאת מים ע"כ הקפידו אפי' על חציצה ושפיר מובן הגם שאם סגר פיו שלא הוי טבילה משום שנידן כאילו אותו החלק חוץ למים אבל אם ראוי לביאת מים והחציצה בו שפיר הו' מה"ת טבילה כי ראוי לביאת מים וסרה קושי' ומיושב מה שהקיל הראב"ד בספיקו והעתקתי כל ד"ק כי השמיענו פנים בהלכה:
בהג"ה סעיף י"ג בהג"ה מיהו אם בדקה אינו צריכה טבילה אחרת וראיתי בשמלה אות ט"ז נרא' דלאו דוקא אפילו לכתחילה יכולה לטבול ע"כ והנלפענ"ד הלא כבר העירותי לעיל בס"ד דהרשב"א חולק וכאשר מפורש בת"ה וע"כ שפיר נקיט הרמ"א דוקא בדיעבד ודו"ק. וכאשר בינותי ראיתי בספר בעלי נפש בדיני חפיפה בהביאו ספרי על בשרה אם באותו היום שחפפה טבלה אינו צריכ' לחוף ולטבול ואם לאו ואע"פ שנתעסקה באותו המין כל היום לא עלתה לה טבילה עד שתאמר ברי לי שלא היי עלי' בשעת טבילה ע"כ ועיי"ש ונראה שאסמכתא בעלמא היא כי חפיפה הוא תקנת עזרא וק"ל ועיין בס' האשכול בסי' ס"ד בהביאו סוגיא דנדה וחולין ועיי"ש שמתחילה מחלק בין הסוגיא בין אי הו' באותו עונה וכאשר ס"ל בבעל נפש ואח"כ מחלק בתי' אחרים של התוס' דהתם בגברא איירי לטהרות עיי"ש נ"ל שתולה בגירסת הש"ס אם גי' הש"ס דחולין טבל ועלה יש מקום לזה משא"כ אי הגירסא טבלה נשים מסתמא הוא לבעלה אולם רוב הגי' טבל וא"כ אגברא קאי ולטהרות ויצא דברינו בטהרה ועיין בדקדוקי סופרים בהגהות אות ז' מוכח ג"כ שקאי אגברא וק"ל ברוך השם שעזרינו לסיים הסי' כן אזכה לסיים הספר הזה מתוך נחת וספרים אחרים אכי"ר:
סי' רי"ש:
דיני ברכת הטבילה:
וקודם בואי שערי הלכה זו שנתעוררו הפוסקים בענין אי יאות לברך בעודה ערומה משום לא יראה בך ערות דבר וכן בחלוקה אי שייך גם בנשים לבו רואה את הערוה שהאריכו בו גדולי הפוסקים כאשר נדבר בו להלן בס"ד לבאר שיטת א) הדרישה ב) הב"ח ג) והטו"ז ד) והש"ך הי' נ"ל בס"ד: דבר חדש (אפי' אם נאמר כשיטת הב"ח שגם בנשים שייך לבו רואה את הערוה עיין בק"א ביו"ד ובאו"ח סי' ר"ו] כי כמו שמצאנו שכתב הרא"ש בפרק מי שמתו וכו' סי' נ"ב הלכך המל את הגר צריך לכסות ערותו בשעת הברכה וכו' והר"ר יונה ז"ל כ' בוודאי בקטן כ"כ לא חשבינן לי' ערוה וא"צ לכסותו בשעת הברכה וגם כראה כיון דלתקוני מילה קאתי קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש ואין באותו שעה משום לא יראה בך ערות דבר עיי"ש בדברי חמודות לפי"ז אף בגר גדול א"צ לכסות עיי"ש ועיין בטושו"ע יו"ד סי' רס"ה סעיף ח' עיי"ש ובש"ך שם ס"ק ח"י מוכח דסברת הרא"ש דכיון דלתקוני מילה קאתי קאמר רק בקטן שא"צ לכסות אבל לא בגדול ולא אלים סברא הנ"ל נגד סברת המעדיו"ט הנ"ל וכן מוכח בשו"ע או"ח בסי' ע"ה סעיף ד' ובהג"ה שם דיש מתירין לקרות נגד ערות קטן כ"ז שאינו ראוי לביאה דהוא סברת הרא"ש ועיי"ש במג"א ס"ק ח' שאוסר נגיעה אולם בא"ר (מובא במהש"ק) ס"ל דגם נגיעה מותר מצד סברת הרא"ש הנ"ל ועיין בפרמ"ג כי למשמש בו יכולים ע"י ד"א וכן נוהגין למשמשו בצבת של כסף והמורים היוצא מזה (ובפרט כמבואר בביאור הגר"א בשו"ע יו"ד סי' הנ"ל שנתעורר במ"ש בשו"ע א"צ לכסות וז"ל ול"נ דאיסורי איכא דצריך לאחוז המילה בשעה שמברך כי כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן ע"כ) כיון דלתקוני גברא הו' הטבילה אין בזה לא יראה בך ערות דבר וכן והי' מחניך קדוש ואם נאמר כן יובנו דברי הטור שכ' וכן כ' הרא"ש כשפושטת מלבושיה כשעומדת בחלוקה תברך ותפשוט חלוקה ותטבול שהמהיי"ט כיון שלתקוני גברא מותר לברך כשעומדת בלבושיה והיינו אם נאמר כסברת המעדני יו"ט שמורה פשטות לשון הרא"ש הנ"ל שאפי' בגר גדול כיון שכן מצותו אין בזה לא יראה ערות דבר במילתו אולם באמת קשה מדוע הטור בנו העתיק דברי הרא"ש שאמר סברא הנ"ל רק בקטן שפליגו בו הפוסקים ע"כ מצד סברא זו הכריע משום שמצותו בכך כשיטה זו ונ"ל בס"ד דהנה איתא בירושלמי ברכות פ' הרואה הל"ג [מובא בר"ן פ"ק דפסחים] כל הברכות כולם מברך עליהם עובר לעשייתן חוץ מקידושין בבעילה וכ' הרמב"ן דהיי"ט משום שאין לברך אז משום לא יראה בך ערות דבר וכו' והתוספות כתבו דכי אמרינן כן הנ"מ כשעושה המצוה הוא שמברך אבל כשאחר מברך לא עיי"ש בר"ן ואם נאמר כסברת הרא"ש הנ"ל מה לא יראה בך ערות דבר יש בזה כיון שמצותו בכך אלא ע"כ שגם בזה יש לא יראה ערות דבר דאל"כ מדוע כ' הרא"ש כשלובשת חלוקה תברך אם איתא קודם לבישת חלוקה ג"כ תברך כיון שמצותה בכך אלא ע"כ שהרא"ש לא אמר סברת הנ"ל רק לסניף להכריע בין השיטות אי במילת קטן יש לא יראה בך ערות דבר כי הרא"ש לא אמרו אלא לסניף ועכ"פ היוצא לנו מזה בהלכה זו לסניף נ"ל בס"ד סברא הנ"ל כי אין להוסיף חומרת במקום שאין איסור דאורייתא או איסור דרבנן מפורש עכ"פ להחמיר בו כי יש לומר כי מצותו בכך ודו"ק (ובזה נראה לי בס"ד לבאר מה שהעירותי בסימן קצ"ה):
בש"ס פסחים ז' (ושאר מקומות) ב) הלכה רווחת כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן (והוא מדרבנן דהלא ברכת המצות כולם מדרבנן חוץ מברכת המזון [וברכה אחת מעין שלש פליגי] ועיין רמב"ם בפ"א מהלכות ברכות) אלא אמר רב חסדא חוץ מן הטביל' לבד איתמר תניא נמי הכי טבל ועלה בעלייתו אומר ברוך וכו' על הטבילה ונחלקו אבות העולם האלפסי מפרשו בשם רבנן דטבילת הגר לבד אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואח"כ טובלין וכן הוא שיטת הרמב"ם בפי"א מה' ברכות ה"ז והוא שיטת פר"ח בשם הגאון והרוקח ור"ת בשם רב האי גאון וצוה ר"ת להודיע לנשים לפרסם הדבר שיברכו על הטבילה קודם הטבילה אבל בה"ג ור"ש ור"י וס"ה בכל חייבי טבילות ברישא טובלין ואח"כ מברכים והנה בפרש"י מפורש כן שכ' במסכת פסחים וכן בברכות דף נ"א שפי' חוץ מעל הטבילה דהיינו טבילת קרי [וזה תולה בדברי הש"ס ברכות דף כ"ב ולית הלכתא כוותי' (בטבילת עזרא) ועיי"ש בתוס' אם הא דבטלוהו דוקא לדברי תורה והתוס' לשיטתם בדף נ"א ד"ה מעיקרא והא בהא תליא דאם נאמר דלא בטלוהו לגמרי ע"כ הא דאיתא חוץ מהטבילה דאכתי גברא לא חזי היינו כל טבילת טמאים והוא שיטת רש"י משא"כ לשיטת התוס' דבטלוהו לגמרי וא"כ צ"כ שקאי רק אטבילת גר לחוד (ודו"ק) והא דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן אם הוא לעכובי או רק לכתחילה (והיינו בכל המצות חוץ מברכת הנהנין הסעודה שאיתא בש"ס ברכות דף נ"א שהוא קשי הבנה כאשר תלו בעלי תריסין זיניהם בסוגי' הנ"ל כאשר נדבר להלן בס"ד כיד ד' הטובה עלינו). דעת הג"ה אשר"י פ"ק דחולין וברכות שאם לא ברך קודם עשייתן מברך אח"כ ודעת הרמב"ם בשחיטה וכדומה אם לא בירך קודם עשייתן לא יברך אח"כ ומובא בש"ך יו"ד סי' י"ט ס"ק ג' והכריע כהרמב"ם עיי"ש בפלתי ופר"ח ופרמ"ג:
והנלפענ"ד שהרמב"ם לשיטתו במה שפסק בפי"א מהלכות ברכות ה"ז דוקא בטבילת הגר בלבד מברכין אח"כ וא"כ תי' הש"ס דוקא התם גברא לא חזי וכן מוכח מלשונו שכ' שם אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא בטבילת הגר בלבד וא"כ דברי הש"ס הם דוקא ולמעוטי אפי' ברכת המצוה היכא דהי' חזי מעיקרא ע"כ שפיר ס"ל שבכל המצות אם לא בירך מקודם אינו מברך אח"כ אבל הא"ז הו' ס"ל כשיטת הפוסקים שה"ה בכל טבילת נשים מברכים אח"כ וכיון שכן ע"כ הוא משום שבדיעבד יש לברך אפי' אח"כ ע"כ משום טבילת הגר אמרו חז"ל בכל הנשים לברך אח"כ שלא לחלק בענין הטבילה משא"כ לשיטת הרמב"ם שאח"כ אינו ברכה כלל האיך שייך לומר משום שלא לחלק בענין הטבילה יברך בטבילת הנשים בענין שאינו יוצא בו אפי' ז בדיעבד ודו"ק כי הוא נכון:
ג') ובכן נבוא לביאור ב) שיטות הללו ונעתיק בזה דברי הש"ס ברכות דף כ"א שעמדו בו הפוסקים בעי מיני' מרב חסדא מי שאכל ושתה ולא בירך אחריו מהו שיחזור ויברך א"ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום א) תמוה מדוע הלביש תשו' במעטה משל ומליצה מדוע לא פי' לו שיברך או לא יברך) אמר רבינא הלכך אפי' גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה אומר וכו' ולא היא וכו' התם מעיקרא לא חזי וכבר עמדו המפורשים עיין במהרש"א וצל"ח מאי הלכך דרבינא והנלפענ"ד בס"ד דהנה להלכה קיימ"ל אם נזכר באמצע סעודה חוזר ומברך ואם נזכר אחר הסעודה אינו חוזר ומברך וכמבואר בסי' קס"ז סעיף ח' אולם יש לספק בנזכר בתוך הסעודה על מה מברך אם הוא מברך על מה שיאכל או יברך גם על מה שכבר אכל כיון שהוא עומד בתוך הסעודה [הנה מדברי מהרש"א נראה שהברכה הוא רק על מה שיאכל עוד] וראיתי במעדיו"ט שהעלה שכל זמן שלא גמר סעודתו ומועיל לו לתקן את אשר עיות ולא בירך על מה שאכל והשיג על דברי ק"ז הלבוש זי"ע שהעלה שהברכה על להבא והנלפענ"ד שמהיי"ט גופי' הלביש רבינא דבריו במעטה המשל דאכילת שום להורות נתן שאפי' מה שאכל כבר יכולים לתקן וכן מוכח מדברי הש"ס שבת דף ל"א ע"ב דרש בא עולא מאי דכתיב אל תרשע הרבה וכו' אלא מי שאכל שום והתם הכוונה ע"י שלא יוסיף לרשע ישוב ויתקן את מה שאכל שום תחילה (ועיין בהג"ה מהרי"ץ חיות שם) וזה שהשמיענו שיוכל לתקן את מה שאכל כבר דכל שעודו מתעסק באותו ענין מקרי שפיר עובר לעשייתן ובזה יובנו היטב דברי רבינא שאמר הלכך שעמדו בו מהרש"א וצל"ח ולהנ"ל כיון שיוכל לתקן מה שאכל כבר וא"כ מה לי שכבר גמר כל הסעודה או שעומד באמצע (כי אם הברכה הוא להבא קשה מה עלה על דעת רבינא בהלכך) והיינו הדמיון לטבילה ועיין במעדיו"מ שם ודברי קדשו הם קילורין לעיניים ובזה יובן מה שנתקשה הצל"ח בעי מיני' מר"ח מי שאכל ושתה מהו שיחזור ויברך וקשה כיון שלא בירך עדיין לא שייך לומר שיחזור ויברך ולהנ"ל שנקיט האי לישנא זה הי' פשיטא שאם הוא עומד באמצע אכילה ורוצה עוד לאכול שיברך על מה שיאכל רק עיקר איבעי הוא אם יחזור ויברך על מה שכבר אכל ודו"ק ע"ז השיב מי שאכל שום וכו'. שיחזור ויברך על מה שכבר אכל וע"ז אמר רבא הלכך כיון שיחזור ויברך על מה שכבר אכל א"כ אפילו גמר סעודתו נמי ע"ז משני כיון שגמר סעודתו כבר נדחה לגמרי ובזה מתורצים כל הקושי' כאמור בס"ד וזה יאיר לנו נתיב בדברי הש"ך סי' י"ט ס"ק ג' שהכריע כדעת הרמב"ם וראי' מדאמרינן בברכות בדברי רבינא וכו' ודחי הגמרא שאני התם דגברא לא חזי והראי' מבוארת דלמה לא קאמר אין לדמות ברכת הנהנין לברכת המצות אלא דבאמת אין זה עיקר רק תליא בגברא דחזי ואפי' ברכת המצות אם לא בירך בתחילה אינו מברך אח"כ ע"כ תוכן דברי הש"ך והנלפענ"ד בס"ד שעפ"י דברי המעדיו"ט הנ"ל אין מקום לראי' הש"ך דאיך הו' משני הש"ס ברכת הנהנין אינו יכול לברך אח"כ משא"כ בברכת המצות? הלא גם בברכת הנהנין באכל מקצת סעודה יכול לברך אח"כ דהיינו שיברך על מה שאכל מקודם וכמו שביארנו לעיל בס"ד שכוונת הש"ס שיחזור ויברך דהיינו על מה שכבר אכל וא"כ לא הו' יכול הש"ס לשנות כיון שאפי' בברכת הנהנין שיכול לברך אח"כ והוצרך הש"ס להשמיענו התם (גבי טבילה) גברא לא חזי הכא (גבי ברכת הנהנין) הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי ר"ל דוקא בכה"ג שכבר גמר סעודתו שכבר נדחה משא"כ אם עומד באמצע הסעודה אז מברך אחר עשייתן על מה שכבר אכל ודו"ק ומזה מוכח שהש"ך הו' ס"ל כשיטת ק"ז הלבוש שמובא במעדיו"ט וכן כתבתי לעיל שכן מוכח ממהרש"א שכוונת הש"ס באיבעי לר"ח היינו אם יברך על להבא וא"כ ליכא גוונ' בברכ' הנהנין שיברך אח"כ ואם נאמ' כשיטת הג"ה אשר"י בכל המצות יברך אח"כ מדוע לא משני כי טביל' שאני שהוא ברכת המצוה וע"כ שפיר יכול לברך אח"כ אע"כ שדייקא דומי' דטבילה שלא יכול לברך מקודם משא"כ בשאר ברכת המצות אם לא בירך מתחילה אינו יכול לברך אחר כך וספר ברכת אברהם שעומד בשיטת הג"ה אשר"י הו' ס"ל כשיטת המעדיו"ט שאיכא גוונא גם בנהנין לברך אח"כ וא"כ נדחית ראי' הש"ך משא"כ הש"ך הו' ס"ל כשיטת ק"ז הלבוש ומהרש"א ונכון ראייתו ודו"ק. והפר"ח שם העלה כדעת הג"ה אשר"י והחילוק בשאר ברכת המצות לכתחילה צריך לברך עובר לעשייתו משא"כ טבילה לכתחילה דוקא אחר עשייתן והפלתי מחזק דברי הש"ך ועיין פרמ"ג שם וק"נ פ"ק דפסחים בתי' ראי' הש"ך מפסחים ועיין שמלה ותו לא מידי וק"ל. עיין פרמ"ג אשל סי' קע"ה בסופו בברכת הטוב והמטיב אם לא בירך קודם כ' הב"י דאיך מברך אח"כ ועד"מ צידד בזה וא"ר בשם פרישה ומיהו כשיש עוד יין בקנקן מברך על מה שיש לו עוד ועב"י דדמי לגמר סעודתו הא בכה"ג מברך ובפתיחה לה' ברכות אות ט' ויש שם ט"ס כי צ"ל כמ"ש ולא סי' תע"ה כי שם אין רמז לו רק כאמור ועיי"ש לענין ברכת הריח, ובנר חנוכה אנן שעושין כמהדרין מן ובלילה שנייה וכו' שהדליק אחת ולא בירך אם יכול לברך קודם שמברך השנייה עיין בפרמ"ג משבצות תרע"ו ס"ק ב' וראש יוסף בסוגיא דשבת דף פ"ג ושו"ת רעק"א תנינא סי' י"ג ושד"ח מערכת חנוכה אות ח"י עיי"ש היטב ולענין ברכת שהחיינו אם לא בירך מקודם אי יברך אח"כ עיין רמ"א סי' רכ"ה ומג"א ס"ק ט' ושו"ת מהר"ם שיק סי' פ"ט ובכללין סי' שצ"ב באר רחובות שבחג אם לא בירך בלילה ראשונה אי מברך אח"כ ועיין ב"ח ופרמ"ג אשל שם ופתיחה הנ"ל אות ז' ומערכת ספק ברכות אות ח' וק"ל:
ג') אלקי' ראיתי עולם במלחמתו של תורה באיזהו זמן תברך האשה בטבילתה ואדונינו הרמ"א הודיענו שנוהגין שלאחר הטביל' בעודה עומדת בתוך המים מכסות עצמה בבגדה או בחלוקה ומברכות ע"כ:
שיטת הב"ח בקונטרס אחרון בסי' זה וז"ל והכי נקטי דאין חילוק בין ערומה ובין לבושה חלוק אם לא הפסיקה בכיסוי למטה מלבה דאסורה וע"כ צריכ' האשה לברך בעודה במים כשהם עכורים או ללבוש חלוק' ולשום ידה על החלוק למטה מלבה כי אז הו' הפסקה בכיסוי חלוקה בין לבה לערוה ע"כ הנה כשיטת הב"ח שגם בנשים יש לבה רואה את הערוה מדברי התוספות פסחים דף ז' ד"ה על הטבילה וי"מ בכל הטבילות קאמר דאכתי גברא לא חזי דקודם וכו' ואחר שיורד לטבול אז הוא ערום ואסור לברך משום דלבו רואה את הערוה עכ"ל וכיון שדברו מכל הטבילות וא"כ מובן שגם טבילות נשים הוא בכלל זה ובכ"ז כתבו התוס' שערום לא יברך משום דלבו רואה את הערוה משמע שגם בנשים הו' לבו רואה את הערוה ודו"ק. [ואזכיר צערי בזה שלא זכיתי להבין דברי התוס' הנ"ל שכתבו שערום לא יברך משום לבו רואה את הערוה הלא בערום בלא לבו רואה את הערוה ג"כ אסור ומשנה מפורשת חלה פ"ב ערום לא יתרום ולבו רואה את הערוה היינו בלבוש בחלוק רק שאין הפסק בין לבו לערוה ולבו רואה את הערוה פליגי בש"ס ברכות דף כ"ד ע"ב אם אסור ועיי"ש בתוס' וברא"ש סי' ל"ו וצ"ע]: הנה מקום עט"י בס"ד לבאר עד מקום שידי י"דכ"ה מגעת ממקום טהור וד' הטוב בעוזרינו ז"ל או"ח (מובא בב"י סי' ע"ד) נראה שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהם לבושות החלוק אע"פ שאין מפסיקות למטה מן החזה לפי שערותן למטה מאוד ואין לבן רואה את הערוה ולא בעינן טוחות בקרקע אלא כשהן ערומות כדי שתתכסה ערותן עכ"ל ולבאר הענינים נציע דיבורי הש"ס בענין לבו רואה את הערוה דף כ"ה ע"ב ת"ר מים צלולים ישב בהן עד צוארו וקורא וי"א עוכרן ברגלין ות"ק הרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר יעיי"ש בתוס' ד"ה והרי וכו'] ועיין דף כ"ד ע"ב ת"ר היי ישן בטליתו ואינו יכול להוציא את ראשו מפני הצינה חוצץ בטילתו על צוארו וקורא ק"ש וי"א על לבו וקיימ"ל בשו"ע או"ח סי' ע"ד סעיף א' כי"א דלבו רואה את הערוה אסור ועיי"ש עוד א"ר הונא היתה טליתו חגורה לו על מתניו מותר לקרות ק"ש אבל לתפילה עד שיכסה את לבו וכן הוא להלכה בשו"ע סי' ע"ד ס"ו וסי' צ"א ס"א ועיין עוד דף כ"ד אמר מר זה מחזיר פניו וקורא ק"ש והא איכא עגבות פי' דנגיעי אהדדי באחורים ועיין הג"ה אשר"י סי' ל"ה עיי"ש] לימא מסעי' לי' כרב הונא האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע אבל לא האיש תרגמא רב נחמן בר יצחק כגון שהיו פניה טוחות בקרקע ועיי"ש בתוס' ד"ה שניים שהקשו וא"ת הלא כבו רואה את הערוה וי"ל דקסבר כבו רואה את הערוה מותר א"כ חוצץ בבגדו נגד כבו והנה אילו הב' תי' תולים במה שכתבו להלן דף כ"ה ע"ב ד"ה הרי עיי"ש והב"ח בסי' ע"ג בהעתיקו דברי התוס' כ' ותי' הב' עיקר והיינו משום די"ל להלכה כבו רואה את הערוה אסור וכן רבינו הרמב"ם בפ"ג מה' ק"ש הח"י שנים שהיו ישנים בטלית אחת כל אחד מהן אסור לקרות אע"פ שיכסה תחת כבו עד שתהא טלית מפסקת ביניהם עד שלא יגע בשר זה בבשר זה ממתניו ולמטה ע"כ הרי רבינו הרמב"ם הרגיש ג"כ בקושי' התוס' מענין לבו רואה את הערוה שאע"פ שכיסה מתחת כבו בכ"ז צריך שלא יגע בונתני חבירו והוא משום שנוגע בערות חבירו ופשוט ועד המתניים הו' בו ענין נוגע ערות חבירו והיינו כשיטת הרמב"ם דלבו רואה את הערוה אסור לעיל בהלכה י"ז עיי"ש ובקושי' א' של התוס' שהקשו הלא רואה ערות עצמו ותי' שהוציא ראשו לחוץ הנה ממשמעות דברי הרשב"א בחי' (מובא בב"י סי' ע"ד) וז"ל אבל לעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש דכיון שעיניו חוץ למים ומסתכל לחוץ אינו רואה את הערוה וא"כ לפי"ז הול"ל לתרץ שאינו מסתכל בערותו ועיי"ש בב"י שהכוונה דכיון שאינו מסתכל בה אע"פ שיכול לראותו מותר וק"ל (ועיין במג"א סימן ע"ה ס"ק ט' ובסי' ע"ד ס"ד ודו"ק) ויש לי מקום עיון לפמ"ש דאיתא בש"ס מימרא דר"ה הנ"ל בהית' טליתו חגורה על מתניו והו' לכאורה מכאן הי' מקום להוכיח שלבו רואה את הערוה אסור כיון שצריך חגורה כי כן הוא משמעות הש"ס שם אבל לתפילה עד שיכסה לבו ר"ל וכאשר העתיק הטור בסי' צ"א וז"ל ואפי' אין לבו רואה את הערוה כגון שחוצץ בטליתו על מתניו שמותר לקרות ק"ש וכו' וא"כ לפי"ז הי' מקום להוכיח שר"ה ס"ל לבו רואה את הערוה אסור אולם הלא מובא שיטת רש"י בשמו מפי תלמידו הר"ר שמעי' שלבו רואה את הערוה מותר ע"כ פירש"י שם לכסות וכו' כי רק לכסות בשר הערוה והיינו מטעם ערום אסור להתפל וערום היינו עד מתניים וק"ל משא"כ לשיטת הרמב"ם שס"ל לבו רואה את הערוה אסור שפיר נקיט היתה חגורה ומהיי"ט נקיט נמי הרמב"ם בהלכה ח"י שלא יגעו המתניים זה בזה מדברי ר"ה הנ"ל והיינו כי עד המתניים הו' לא יראה בך ערות דבר ועוד מטעם שיהי' חוצץ בין לבו וק"ל ועכ"פ מדברי רב הונא הנ"ל אין מקום הכרח להוכיח בענין לבו ריאה את הערוה וכאשר כתבנו לשיטת רש"י הו' רק לכסותו ולשיטת הרמב"ם והסוברים כוותי' משום לבו רואה את הערוה הו' ודו"ק. וראיתי בק"א מהב"ח בכאן [בהוכיחו שיטתו שגם באשה הו' דין לבו רואה את הערוה] שכ' דשיטת האו"ח הנ"ל דס"ל דהא דבעינן בש"ס פני' טוחות בקרקע אינו אלא כשהם ערומות כדי שתתכסה ערותן הן העגבות דקיימ"ל דאית בהו משום ערוה אבל כשהם לובשות דהעגבות מכוסות אין בהם כלל איסור משום לבן רואה את הערוה אפי' מעומד לפי שערותן למטה מאוד אבל קשה דא"כ מאי מסעיי' לר"ה וכו' והלא כיון דעגבות אין בהם משום ערוה אמאי הצריכוה דיושבת וקוצה אפי' עומדת נמי כיון שערוה למטה מאוד עיי"ש הנה רבינו הטו"ז השיב על ראי' הנ"ל בשו"ע או"ח סי' ע"ד שגרם כ"ז [להב"ח] לפי שהבין לפי דיעה זו (של או"ח) שאין באשה כלל גילוי ערוה אפי' בעומדת, אלא דגם בעומדת גם דיעה זאת מודה שיש איסור אבל לא מצד הלב אלא מצד גילוי ערוה וכמ"ש עיי"ש ובזה מתורץ קושי' הנ"ל של הב"ח כי בעומדת אסור משום גילוי ערוה ועוד נ"ל בס"ד לתרץ קושי' הב"ח דמהיי"ט נקיט יושבת משום סיפא אבל לא האיש אפי' יושב לא נקיט גבי אשה ג"כ יושבת ולשיטת הב"ח ה"ה אפי' עומדת נמי ומתורץ הקושי' אפי' לשיטת הב"ח שאין מדברי הש"ס הנ"ל ראי': הנה רבינו הב"ח החזיק בשיטתו בשו"ע או"ח סי' ע"ד עיי"ש וכן בסי' ר"ו ולפי ווה שהקדמתי לעיל בס"ד שמדברי ר"ה אין הכרח בשיטתו בגוף הענין אי כבו רואה את הערוה אסור או לא א"כ מדברי ר"ה אין להכריח כלל לענין נשים כיון שגם גוף הענין יש פנים לכאן ולכאן במ"ש ר"ה בהית' טליתו חגורה לו על מתניו כמ"ש לעיל ורק המעיין היטב בדברי או"ח הנ"ל שעיקר הוכחה מדדחה דברי ר"ה שאני התם דפני' טוחות בקרקע ולא קיימ"ל כר"ה [ועיין במג"א סי' ר"ו ס"ק ה'] דהנה פשוט וברור מדאורייתא מולא יראה בך ערות דבר שאסור לקרות ולהתפלל נגד ערותו וערות חבירו ובלבו רואה את הערוה הוא מדרבנן והעלה האו"ח כמו דמהני בטוחות בקרקע (משום שערותה אינו בולטת כמו באיש) לענין לאו דאורייתא בלא יראה בך ערות דבר מכ"ש שלבו רואה את הערוה שהוא דרבנן וג"כ נחלקו בו כאמור לעיל דיבורי הש"ס ע"כ אין לך בו אלא חידושו דוקא באיש ולא באשה שהוא למטה אבל ערומה שהוא לאו דאורייתא אין חילוק ביניהם ועיין בלחם חמודות פ"ג דברכות ס"ק קי"ג עיי"ש כעין דברינו, זה מה שעלתה בידינו בס"ד בביאור שיטת הב"ח וק"ז הלבוש שס"ל להל' שצריך שתלביש חלוק שתחבק זרועתי' שהו' לה כחגורה, ועפ"י שיטת הב"ח יש מקום לומר בכוונת רש"י ד"ה כגון שהיו פניו טוחות דבוקות ומכוסות ר"ל והיינו לה לאזור (ובכ"ז דברי הב"ח יחידאי הם וכן הלחם חמודות ס"ל בהלכה כאו"ח והאו"ח הו' ס"ל שתי' הש"ס הוא רק לכסות אבל לא לאזור וק"ל:
שיטת הדרישה ותוכן דבריו שהא דאיתא בש"ס דבעי שיהי' פני' טוחות בקרקע אינו משום לבן רואה את הערוה כי בנשים אינו שייך שעיניה ולבה יראו ערות' (הנה מה שהוכיח מדברי האו"ח שגם עיניה רואה את הערוה ליכא הוא תמוה כי רק לבו רואה את הערוה ליכא שהוא מדרבנן אבל עיני' רואה את הערוה הו' בו שהוא דאורייתא ובזה ס"ל כמו הב"ח בהבנת דברי האו"ח שר"ל שגם עיני' רואה את הערוה לא הו' בנשים) ונראה דהצריכו לכסות ערותה אינו אלא משום כבוד השכינה דלאו אורח ארעא שתזכיר את השם וערות' מגולה אלא האי טעמא דהצריכו לבישת חלוק או עכירת מים מפני כבוד השכינה ודו"ק:
שיטת הטו"ז זי"ע שערום לא יברך ויתרום וכו' והוא לאו מפורש לא יראה בך ערות דבר ורק בנשים לבו רואה את הערוה ליכא וכיון שהיא מכוסה בבגדה בלא הפסק כלל כתורה עושית אלא שלכתחילה יש לעשות בחיבוק ידים וע"ז אין פקפוק והוכיח שאם האדם עומד במים אפי' צלולים אין בזה גילוי ערוה וראי' שלו מדברי הש"ס ושו"ע או"ח סי' ע"ד ס"ב הרוחץ ערום במים צלולים ורוצה לשתות יכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהי' לבו רואה את הערוה ואם איתא כשיטת הדרישה מה מהני כיסוי הלב הלא הוא ערום אע"כ ביושב במים צלולים אין בזה לבו רואה את הערוה ועיי"ש בטו"ז אות א' ובאמת הדרישה בסי' ר' הנ"ל הרגיש בראי' זו מהש"ס דפריך והרי לבו רואה את הערוה וקשה כהנ"ל ותי' דחדא מיני' נקיט ורק קשה מדברי ר"ת שמובא ברא"ש כשהי' רוחץ בחמין צלולים והי' רוצה לשתות מכסה בבגד כדי שלא יהי' לבו רואה את הערוה עיי"ש וקשה הלא ערותו עדיין מגולה ותי' הדרישה דהתם שאני שהי' בכלי שהרי הכלי כיסה כל ערותו עיי"ש ולשיטת הדרישה ניחה נמי הא דאיתא בשו"ע סי' ע"ה ס"ה ערוה בעששית ורואה אותה דרך דפנותי' אסור לקרות נגדה דכתיב לא יראה בך ערות דבר והא מתחזי ויתרץ בטטו"ד לחלק כי בסי' ע"ד ס"ב מיירי בכלי שאינו נראית ולרבינו הטו"ז והש"ך והוא קושיא אלימתא והש"ך עמד בזה ולא הודיענו החילוק ועיין בפרמ"ג בפתיחתו לסי' ע"ד במשבצות א' והנ"ל בס"ד לחלק בין עששיות למים צלולים דהנה רש"י פי' בעששית מחיצת זכוכית אי קלף דק מפסיק ביניהם שבעששית ונראית ממש משא"כ מים ידוע הגם שרואים בכ"ז לא נראית ממש ולא נקראת יראה והנסיון מוכח שהו' חילוק בין מים למים ועיניי ראו שבמי רפואות של גפרית כמעט אינו נראה כלל ובזה נ"ל לבאר מה שכ' רש"י זי"ע בד"ה בעששית כלומר מחיצת וכו' והוא שקשי' לו קושי' הנ"ל מדוע במים צלולים דן הש"ס בענין לבו רואה את הערוה ומשמע פשטות הענין כדברי הטו"ז שמטעם ערום אין בו ומ"ש מערוה בעששית שנקראת לא יראה לזה חילוק ביניהם שבמים צלולים לא נראית ממש כמו ע"י זכוכית והוא דבר אמיתי ובזה לשיטת הטו"ז יבוארו דברי השו"ע על נכון וכשאני לעצמי הי' נ"ל עוד לחלק כי בדברי הרא"ש איתא כשהי' רוחץ בחמין במים צלולים י"ל שע"י הבל החמימות לא נראה אבל בשו"ע השמיט תיבת חמין ע"כ נכון כמ"ש לחלק בין עששית דהיינו זכוכית שהוא נעשית לאורה ובין מים והוא דבר הנראה וק"ל. וכן שיטת הש"ך זי"ע ושני נביאים מתנבאים בסגנון אחד דכיון דעיניו חוץ למים ומסתכל לחוץ ליכא משום גילוי ערוה אולם עיין במג"א סימן ע"ה סעיף ו' היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו דשיטת הב"ח דוקא חזרת פנים ודלא כשיטת השו"ע שגם עצימת עיניו מהני והב"י הביא ראי' מדברי הרשב"א שמובא בב"י סי' ע"ד [וכן הביא הטו"ז והש"ך לראי' בכאן] והמג"א החזיק בזה כשיטת הב"ח דוקא חזרת פנים והראי' מרשב"א הנ"ל שכ' דכיון שעיניו חוץ למים ואינו מסתכל בערוה (שמובא במג"א לעיל סי' ע"ד ס"ק ה') דהתם עכ"פ ערותה מכוסה דמים בהא מיקרי מחיצה לגבי לבו וה"ה לגבי עיניו ואפי"ה אסור להסתכל בה מידי דהו' אערוה בעששית אבל כשהערוה מגולה לא מהני כנמ"ש סי' ע"ד ס"ד (והוא במג"א שם ס"ק ח') ועיין בפרמ"ג בביאורו והנה רבינו הטו"ז בסי' ע"ה ס"ק ג' ג"כ ס"ל כהב"ח נגד דברי הב"י שס"ל שאפי' עצימת עיניים מהני וראי' הב"י מדברי רשב"א הנ"ל ותמוה לכאור' בכאן ביו"ד בנה יסודו על דברי הב"י בשם רשב"א הנ"ל שמשמע שכיון שאינו מסתכל בערותה מהני ושם באו"ח הנ"ל ס"ל דוקא חזרת פנים אבל עצימת עיניים לא מהני והוא סתירה לכאור' וי"ל דשיטת הטו"ז הוא כדברי המג"א ובפר"מ ביאור דעוצם עיניו הו' דרבנן וכן י"ל דאם הוא במים צלולים הוה גם כן מדרבנן כי רק בעששית הרי נראית וע"כ בתרתי במים אפי' צלולים וכן באינו מסתכל מותר לגמרי והב"י הו' ס"ל בביאור דברי הרשב"א הנ"ל שמשום שעוצם עיניו ואינו מסתכל בערותו הוא, אולם שלשה נביאים המג"א והטו"ז והש"ך ס"ל שבמים ואינו מסתכל מותר לגמרי ועיין פרמ"ג סי' ע"ד באשל אות ה' ריש סי' ע"ד משבצות: