שות באר מרדכי· רבי מרדכי פארהאנד
ספר באר מרדכי שו"ע יו"ד סימן קצח
פתיחה לסי' קצ"ח:
הנני בזה לרשום איזהו ענינים שנתעוררתי בס"ד בלמדי רמב"ם ה' מקוואות וד' הטוב יערה עלינו רוח ממרום לטהר לבבינו לטבול מחשבותינו במי דעת נאמנים וזה ענין הטבילה לדעת הרמב"ם בסוף ההלכה והבן אכי"ר: א') פ"א ה"ב וזה שנאמר בזב וידיו לא שטף במים כלומ' שיטבול כל גופו הכ"מ הראה מקומו שהוא מת"כ ועיינתי שם בת"כ במקומו בקרא סי' ט"ו פסוק י"א וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב ולא מצאתיו (כהאי לישנא ועיין בפרש"י שם וש"ס נדה ס"ו) וביותר תמוה לי דהנה ז"ל הרמב"ם בהלכ' י' בית הסתרים ובית הקמטים אינם צריכין שיבוא בהם מים שנאמר וידיו לא שטף באברים הנראים לבד וזה מבואר שם בת"כ סי' קמ"ב וידיו לא שטף במים מנה ת"ל לפי שנאמר ורחץ את בשרו במים יכול אף בית הסתרים ת"ל וידיו מה ידיו בנראה פרט לבית הסתרים אף כל בנראה פרט לבית הסתרים ותמוה האיך אפשר לדרוש תרתי תן בידיו (ועיין לעיל בסי' קפ"ג מ"ש כעין זה בס"ד) וביותר יש לתמוה דהנה ז"ל הבית יוסף בריש סי' קצ"ח בהביאו לשון הרמב"ם (שם ה"ז) כל הטובל צריך שיטבול כל גופו כשהוא ערום בב"א וכו' דבספרא יליף מדכתיב כי אם רחץ את בשרו במים ובא השמש מה ביאת שמשו כולו כאחד אף ביאתו במים כולו כאחד ותמוה אילו הביא הרמב"ם הדרש' מן וידיו לא שטף לא הו' שתק הב"י להביאו ולישנא דב"י מוכח שהך דספרא מן ורחץ שקאי וכו' שמקורו אליבא דכ"ע מזה וג"כ יש להתבונן בלישנא דרמב"ם בהלכ' ב' וזה שנאמר ובהלכ' י' שנאמר (ועיין טו"ז וב"ח ובאר הגולה סי' קצ"ח אות א' ולשון זה הו' בת"כ אמור פ"ד מ"ז עיי"ש) והנה זה הענין שיהי' כולו בב"א אין שום חולק ובכל הטמאים הו' כן וכן בכלים הוא בת"כ שמיני סי' קכ"ב בקרא במים יובא ובא השמש וטהר וכן לענין טומאת בגדיו ועיין בס' מצורע סי' קנ"א ושם במלבי"ם היטב: ויען שדרכי החכמה נעלמו ממני מוכרח אני להאריך קצת בפ' מצורע סי' ט"ו פסוק י"ג דרש הספרי וכבס בגדיו ורחץ בשרו היקש כיבוס בגדיו לרחיצת בשרו מה רחיצת גופו בנקיות הא למדנו שחוצצין בכלים עכ"ל דברי המלבי"ם בענין זה הם קילורין לעיניים (ועיין בפ' אחרי בסי' ט"ז ב"פ יכבס בגדיו ורחץ בשרו כ"ו כ"ח) ודרש פה תרתי להקיש כיבוס בגדיו שיהי' בנקיות וג"כ שלא יהי' חוצץ בין כליו למים כמו שהדין בבשרו וקיצר כי הם שני לימודים מ"ש לקמן סי' ט"ו פסוק ט"ז הוא ללמוד מים שכל גופו עולה בהם ומ"ש בפ' אחרי ט"ז - ד' - ורחץ את בשרו שלא יהי' חוצץ ובאמת טעמא בעי מדוע קיצר הת"כ והנלפענ"ד עפ"י דברי הב"י שביאר לישנא דהטור שכתב צריכ' שתטבול כל גופה בפ"א לפיכך צריך שלא יהי' דבר חוצץ שהא בהא תלי' שכיון שאמרינן שצריך כל גופו ע"כ צריך ליזהר מחציצה כי צריך טבילה מחדש וזה ביאור הת"כ וכבס בגדיו ורחץ בשרו היקש כיבוס בגדיו לרחיצת בשרו מה רחיצת גופו בנקיות אף כיבוס גופו בנקיות ר"ל שבעת שרוחץ גופו רחצו כולו בפעם אחת ולא שיהי' רוחץ אבר אבר אלא שאם רוחץ רוחץ כל גופו כן יהי' כיבוס בגדיו ג"כ באופן זה שיהי' כולו בפ"א וכלישנא דהטור צריכ' שתטבול כל גופ' ממילא הא למדנו שחוצצין בכלים ר"ל שהא בהא תלי' והוא כפתור ופרח בפי' הת"כ בס"ד ולפי"ז מה שדרש בספרא סי' קס"א ורחץ במים בני מקוה את כל בשרו מים שכל גופו עולה בהם וכמה הם אמה על אמה ברום ג' אמות נמצאת אתה אומר שיעור מקוה מ' סאה (והוא מובא בש"ס עירובין ד' וי"ד חגיגה י"א יומא ל"א פסחים ק"ט) וזה ע"כ לומר שלא יהי' טבילה דאל"כ למה צריך מים שכל גופו עולה בהם יטבול לחצאין מזה מוכח ג"כ מה שאיתא בפ' אחרי ורחץ במים את בשרו דרשו שלא יהי' דבר חוצץ בין בשרו למים דא ודא אחת הוא והכול הוא שרשו ורחץ את כל בשרו שצריכ' שתטבול כל בשר' בפ"א (ומזה יש ג"כ לדין לענין מה שמובא בתשו' הריב"ש אם שיעור ג' סאה הוא מה"ת ולהלן נרחיב הדיבור בזה בס"ד מלשון זה נמצאת אתה אומר משמע שהוא דאורייתא ודו"ק ועיין רש"י ויקרא סי' ט"ו פסוק י"א וידיו לא שטף שאין בית הסתרים טעון ביאת מים אלא אבר הגלוי) סוף דבר לא זכיתי להבין מנ"ל לרבינו נר מערבי להביא דרשה וידיו לא שטף שיהי' טבילת כל גופו והנה הך דרשה דבית הסתרים ובית הקמטין מובא בפירוש המשנה בפ"ח במקואות מ"ה עיין שם:
והנלפענ"ד לולא שיראתי להגי' שהם דברי הרמב"ם בעצמו בביאור הת"כ ולא גוף דברי הת"כ והוא דרשת עצמו וביאור ההלכ' באופן זה וז"ל קדשו כל מקום שנאמר בתור' רחיצת בשר וכיבוס בגדיו מן הטומא' אינו אלא טבילת כל הגוף במקוה וזה שנאמר בזב וידיו לא שטף במים כלומר שיטבול כל גופו וזה לשון הכ"מ כ"מ שנאמר בתור' וכו' וזה שנאמר בזב וידיו לא שטף במים וכו' בת"כ עכ"ל קדשו והנלפענ"ד שעפ"י דברי המלבי"ם שזכרתי והוא בפ' מצורע סי' קנ"א שבכ"מ בתור' כתיב ורחץ במים לבד בשמונה פסוקים בס' ויקרא כתיב ורחץ בשרו ר"ל שהול"ל ורחץ במים והרמב"ם הוסיף בביאור הת"כ שכיון שכתיב יחדיו כיבוס בגדיו וכן רחיצת בשרו וזה מצורע א') י"ד ט' ב') ט"ו י"ג ג') פ' אחרי ט"ז כ"ו כ"ח ה') מצורע ט"ו ט"ז ו') בפ' אחרי ט"ז ד' ז') בפ' אמור כ"ב ו' ח) בפ' אחרי י"ז ט"ז עיי"ש. ואציע בזה מה התמוה לפענ"ד מדוע לא הביא הרמב"ם הקרא א') ורחץ שלא יהא דבר חוצץ לא בפ"א מהלכות מקואות הי"ב ולא בפי"א מהלכות איסורי ביאה הי"ג [שהובא בש"ס סוכה דף ו' ובהרבה מקומות] ב') וכן תמוה בפ"ד ה"א דין תורה וכו' שנאמר וכו' והוא שיהי' בהן כדי לעלות בהן כדי טבילה לכל הגוף האדם בב"א והוא בש"ס בהרבה מקומות ועיין כ"מ והראה לש"ס ע"ז דף ע"ה ע"ב דאיתא התם במי נדה מים שהנדה טובלת בהן הוי אומר במ' סאה עיי"ש ועיין ב"י בריש סי' ר"א ותמוה שלא זכר הקרא ורחץ מים שכל גופו עולה בהם (והוא מקרא מצורע י"ד ט' כן נרשם בש"ס סוכה ובמסכת פסחים ושאר מקומות נרשם ויקרא ט"ו אולם באמת אינו לא שם ולא שם אלא בפ' אחרי ט"ז ד' דאל"כ יקשה לשון הקרא וצריך להגי' ודו"ק) ג') הנה בת"כ פ' מצורע דרש בסי' קמ"ח על קרא סי' ט"ו י"ג וידיו לא שטף במים לפי שנאמר ורחץ את בשרו במים יכול אף בית הסתרים ת"ל וידיו מוכח שרוחץ את בשרו היינו אפי' בית הסתרים ועיין ש"ס נדה מ"ג ע"א וקידושין כ"ה מה בשרו מבחוץ ועיין ועיין בפ"ח מ"ה טמאי מו"מ הלכ' ה' שהביא הרמב"ם הך קרא אולם מיושב בדברי התוי"ט מקואות בפרק ח' מה' ד"ה א"צ שיבוא בהם המים עיי"ש שמאחר שאמרינן בזב מקרא דידיו לא שטף דהיינו דומי' דידיו אז דרשינן שגם ידיו מבחוץ אח"כ אומרים שגם בשרו לזה ומיושב היטב שסוגיא דקידושין היינו אחר שדרשינן מה ידיו מבחוץ ועיין בתוס' חולין דף ק"ו תוס' ד"ה מצוה לשמוע אם חולק או לא ועיין גליון הש"ס נדה הנ"ל הנה דברי ר"א ב"ע הם בת"כ הנ"ל בסי' קמ"ד וכיון שאית' אמר ר' אלעזר בן ערך ולא ר"א ב"ע אמר משמע שמוסיף ולא חולק ודו"ק ב') קושי' הראשונים תמוהים והנלפענ"ד שכוונת לשון קדשו במ"ש כ"מ שנאמר בתור' רחיצת בשר וכיבוס בגדים מן הטומא' אינו אלא טבילת כל הגוף במקוה עכ"ל בזה הציע לפנינו כל הלכות מקואות וכמו שכתבו הטור בסי' קצ"ח צריכ' שתטבול כל גופ' בפ"א שהם מקורו מדברי הרמב"ם הנ"ל ועיין בב"י שם וביאורו הוא לומר שצריך שיטבול בפ"א וע"כ ממילא מוכח שכיון שאמרינן שתטבול בב"א ע"כ מוכח שהשיעור מקוה הוא שיהי' כל גופו עולה במים שאם נאמר שיהי' טביל' לחצאין א"צ כל גופו עולה בהם וג"כ ענין חציצה כמבואר בב"י ודו"ק שצריך שיהי' כל גופו עולה בהם שמובא בפ"ד ה"א וג"כ שלא יהי' דבר חוצץ שמובא בפ"א הי"ב והיינו כאמור לעיל שנלמד מן ורחץ את כל בשרו ומשום שסמוך לו כיבוס בגדיו (ועיין היטב במלבי"ם) ואין מהצורך להזכיר הקרא אצל חציצה וג"כ לא בפ"ד שיהי' שיעור מקוה כי בזה שאמרינן שיטבול כל גופו במקוה בפ"א הרי כולל הכול וכמו שביאר הב"י זי"ע דברי הטור שכתב לפיכך צריך שלא יהי' דבר חוצץ ודו"ק כי הא בהא תלי' והוא כפתור ופרח בס"ד:
ולא נשאר לנו לבאר רק מה שכתב רבינו הרמב"ם וזה שנאמר בזב וידיו כא שטף במים כלומר שיטבול כל גופו ותמוה שלא נמצא דרשה זו ובפרט כי הרמב"ם בכאן ה"י דרשו שאין צריך אלא אברים הנראים וצ"ע. וי"ל בס"ד עפ"י מה שאמרנו והם דברי הב"י בביאור הטור זי"ע שע"י שאמרינן שצריכ' שתטבול כל גופ' נשמע מזה שלא יהי' דבר חוצץ וג"כ השיעור מקוה כאשר אמרנו בס"ד ודברי הרמב"ם הנ"ל הם דברי הת"כ בסי' קנ"א בפרשת מצורע וכביאור המלבי"ם הן שכל גופו עולה בהם וג"כ שלא יהי' חוצץ והכוונה דהנה עפ"י פירוק הקושי' הג') שהצענו בו דברי התוי"ט הנ"ל ואמרנו שלמסקנא שאמרינן בש"ס נדה דף מ"ג ע"א ות"כ מצורע סי' קמ"ב (וט"ס הוא בכ"מ ה"י דף מ"ב) מה ידיו בנראה אז אמרינן ג"כ שבשרו הו' ג"כ מבחוץ וכסוגיא דקידושין וא"כ הו' נלמד מבשרו הכול ג"כ פרט לבית הסתרים וכסוגי' דקידושין וזה ביאור דברי קדשו כל מקום שנאמר בתור' רחיצת בשר וכיבוס בגדים אינו אלא טבילת כל הגוף במקוה ר"כ וכאשר זכרנו שהכור נלמד ממנו א') שיטבול בבת אחת ב') שיהי' בו שיעור מקוה ג') שלא יהי' בו חציצה ד') שבית הסתרים אינו צריך בו ביאת מים מה בשרו בנחוץ וכסוגי' דקידושין וז"ל הרמב"ם בפי' המשנה בהביאו דברי הת"כ ורחץ בשרו יכול אף בית הסתרים ת"ל וידיו לא שטוף במים מה ידיו בנראה אף כל בשר בנרא' פרט לבית הסתרים ר"ל שעפי"ז מתורץ קושי' התוי"ט הנ"ל וביותר קושייתינו הנ"ל כי ע"י שאיתא בקרא וידיו לא שטף זה לגלות שבשר היינו במחוץ ודו"ק דכיון שדרשינן ממה שנאמר בתור' רחיצת בשר וכיבוס בגדים שיטבול כל הגוף במקוה ובזה שאמרינן כל הגוף נכלל חוץ מג' דברים שאמרנו עוד ענין רביעי בקודש' והיינו לומר שבית הסתרים אין צריך שיבא בהם מים ולכאור' תמוה קושי' התוי"ט תרתי למ"ל הכא דרשינן מה בשר מבחוץ וכו' למ"ל "וידיו" וכבר זכרנו תי' התוי"ט ובאמת מבואר ונלמד מלישנא דרמב"ם בהביאו הת"כ בפי' המשנה וזה שסיים בלשון קדשו וזה שנאמר בזב וידיו לא שטף במים כלומר שיטבול כל גופו ר"ל כמו שאמרינן שידיו לא שטף במים שידיו אתי' לגלות שבית הסתרים א"צ שיבוא בהם המים ואח"כ אמרינן שזה ענין "בשר" כסוגי' דקידושין עכשיו לפי המסקנא שאמרינן שמן בשרו נלמד כל ענינים השייכים למקוה ד') מפלגות האמורים וחלוקה הד' לאפוקי מגע בית הסתרים נלמד מן בשר ע"י ידיו לא שטף וכאמור שידיו לגלות על בשרו וזה מבואר בפי' המשנ' וטוב לנו צפרנן של ראשונים וכו' ע"כ לפי"ז למסקנ' העל' הרמב"ם לומר שבשרו ג"כ לגלות על ידיו ובידיו לפי"ז ג"כ הרמז להורות כל עניני המקוה וזה ביאור דברי קדשו וזה שנאמר בזב וידיו לא שטף במים כלומר שיטבול כל גופו וה"ה לשאר הטמאים שאם טבל כולו חוץ מאצבע הקטנה עדיין הוא בטומאתו ר"ל לפי"ז נבאר בפי' הקרא גם כן שידיו לא שטף לומר שצריך שיהי' טביל' בכולו אפי' בראש באצבע קטנה א"כ מוכח הכול א') שיהי' טביל' בבת אחת ב') וג"כ מובן ממילא שיעור' כיון שצריך שיהי' טבילה בבת אחת ג') וג"כ שלא יהי' חוצץ כי בראש אצבע אם לא באו עליו מי המקוה יהי' הן שלא הי' בתוך המים והן שהי' חוצץ לא עלת' לו טביל' ד') וג"כ ידיו מבחוץ וז"ש בלשון קדשו "וזה שנאמר" ולא "שנאמר" והם דברי עצמו אלא כמו שאמרינן שברחיצת בשר יתפרשו ד' אבות הקדוש' שרשי דיני מקוה שורש הד') הו' ידיו לגלות שהו' בשר מבחוץ כסוגיא דקידושין כן לפי המסקנא נוכל לבאר שכמו שידיו לגלות על בשרו כן נאמר בשרו לגלות על ידו ונלמדו כל דיני מקוה ג"כ מן ידיו. - כי ג' דיני מקואות שזכרנו נלמדו מן רחיצת בשר' וכאמור והד' ענין בית הסתרים הו' ידיו לגלות כי שרשו נלמד מן ידיו ומהיי"ט הביא הרמב"ם דרשה זו בהלכות מקואות פ"א הלכ' י' וכן בהלכות טומאת מ"מ והיינו סוגיא דנדה דף מ"ג ע"א כן נאמר ג"כ שבשרו לגלות ונלמד הכול מן ידו ומקום הניחו בזה הענין מן השמים כי יגעתי בו הרבה ונאמנים עלינו עדות חז"ל יגעתי וכו' והמעיין בצדק ימצא בו טעם לשד השמן וד' הטוב יעזרנו ושמן על ראשינו לא יחסר להאיר עינינו במאור התור' בהרחבת הדעת מנוקים מכל עון ופשע ויתקיים בנו ואגור' באהליך עולמים להיות אוגר בקיץ לחמה בהצלחת והארת שמש הטוב' אכי"ר:
נ"ב כי זה מידה בתור' בא זה ולימד ע"ז ובא זה ולימד ע"ז ודו"ק עיין תוי"ט שם פרק ז' מ"ז ד"ה שמימיו מרודדין עיי"ש שבעי שיהי' דומי' דביאת שמשו כאחת אף ביאתו במים כולו כאחת הרא"ש בשם הספרא אמור כ"ב ז' (ולכאור' יש לעיין הלא נודע הפלוגתא בש"ס שבת דף כ"ד ע"ב בענין בין השמשות ורק ר' יוסי ס"ל ביה"ש כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ועיין ש"ס ברכות ב' ובפרש"י שם ונדה נ"ג ע"א ולכאור' מוכח כר' יוסי וצ"ע וי"ל כהתוס' שבת שם ד"ה ור"י וכן צ"ל שביה"ש האמיתי לכ"ע הו' כשזה נכנס וזה יוצא ורק שבכ"ז בביאת השמש כבר נרא' נטייתו ופליגי רק במה שאנחנו רואים תחילת חשכותו והבן ואכמ"ל) ובזה נלפענ"ד ביאור המשנ' בתוספתא סוף פ"ה שנדבר בדיבור שאח"ז בס"ד הקופץ למקוה שבעי' שיהי' דומיא דביאת שמש שהולך לאט לאט ולבסוף כל היום נתכסה כן בענין זה צריך לאט לאט ולבסוף יהי' כל גופו נתכסה ומלובש בטהר' והבן בס"ד ואני אבוא ביתך ואשתחוה וכו' ומקרא מלא דיבר הכתוב לא תעלו במעלות על מזבחי ר"ל שלא יעלה האדם במעלות המדרג' בפ"א ובזה יבואר המ"ת ריש כי תבוא היום הזה זש"ה בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ד' שהו' קשה הלא הסדר כרעיי' ברכי' ואח"כ השתחוי' אלא אדם יורד לתוך שדהו ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל כל ישראל שבכאן נאמר חוץ ואכמ"ל ודו"ק בעומק הפשט:
שם הלכה ט' הכופת ידיו ורגליו וישב לו באמת המים אם נכסו המים דרך כולו טהור והקופץ לתוך המקוה ה"ז מגונה והטובל פעמים במקוה ה"ז מגונ' והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה ה"ז מגונ' עכ"ל מקור מקומו הוא מתוספתא סוף פ"ה דמקואות מובא בר"ש פרק שביעי מ"ו ומוכח מהענין בהביאו שמה שהו' הכוונה משום שחסר משיעורו וכן מוכח מפסקי הרא"ש סי' כ"א עיי"ש וכן מפורש בשו"ע סי' ר"א סעיף ס"ב ובסי' קצ"ח סכ"ח עיי"ש והנה בדעת הרמב"ם בזה עיין בב"י בארוכה בסי' קצ"ח ובסי' ר"א והנה לכאור' מלישנא דאמרינן ה"ז מגונ' הנה בגוונא זה שהולך לטבול ה"ז בחזקת טומאה וכיון שיש ספק אם טבל במקוה כשירה הול"ל לטמאו ויהי' מוכח מכאן שמיירי במקוה שיש בו כשיעור ורק משום שבעי שיהי' בו כוונה וזה לכתחיל' ובפרט עיין בד"מ בסי' ר"א ס"ק כ"ז על דברי הב"י (ועיין בב"ח בסי' ר"א סעיף ס"א) והנה הריב"ש מובא בב"י יישב קושי' זו ומפני שאינו ודאי וגם דאי הו' איהו הו' חזי ומרגיש הוא מגונ' בלבד דילמא מתרמי ולא אדעתי' הבליע בנעימת דבריו זאת אולם עיין בב"י שהביא כל לשון הריב"ש ועיין בכ"מ:
ופליאה נשגבה בעיני מדוע לא הזכירו רבותינו דברי רבינו בפי' המשנ' פרק שמיני מ"ה וז"ל קדשו ובית הקמטין וכו' מקום הראוי לביאת מים בעינן ר"ל שהיא תהי' מכינה אלא הקמטים שיבוא בהם מים וממה שימנעו ממנו בעת הטבילה שלא יקפוץ למקוה ולשון התוספתא הקופץ למקוה ה"ז נגונ' והאמר לחבירו וממה שראוי שתדעהו ששיעור מקוה הוא מ' סאה (עיי"ה שיעור המקו') וכבר הכפלתי ענין אילו המדות פעמים רבות ואין הלכ' כר"ש עכ"ל הרי מפורש בדברי קדשו שהטעם הוא שלא יקפוץ למקוה שזה מונע הביאת מים ובזה יהי' מובן היטב מדוע הביא הרמב"ם זה התוספתא בהלכ' ט' ובהלכ' י' מבואר הדין שבעי שיהי' בכל המקומות ראוי לביאת מים וזה יאיר לנו בדברי נר המערבי הכופת ידיו אם נכנסו המים דרך כולו טהור היינו טעם אחד לכולם וכן הטובל פעמים במקוה ג"כ כיון שטובל פעמים א"כ ע"כ בפעם הראשון לא נזהר שיהי' כל המקומות ראוים לביאת מים והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה ה"ז מגונ' זה ג"כ מטעם שאותו המקום שכובש ידו עליו אינו ראוי לביאת מים וזה בס"ד אמת ברור להמעיין בצדק הנה מקום עטי:
בכאן לבאר בקיצור נמרץ בספק בטביל' בענינים הפוסלין מדרבנן, מטו"ז ס"ק כ"א מוכח שיש להקל בזה וכן משו"ע וטו"ז בס"ק כ"ו ומש"ך בשם הרוקח מוכח להחמיר עיי"ש בס"ק ג"ל וכן מרמב"ם בפ"ב בסופו וכו' הואיל והוחזק טמא העמד טמא על טומאתו עד שתדע שבוודאי שתטהר ועיין עצי לבונה סעיף כ"ה ולפענ"ד יש לדין בו בדבר שהוחזק באיסור אי מהני ס"ס עיין ש"ך כללי ס"ס אות כ' ומנח"י שם אות ל"ו, ופר"ח, ועיין שו"ת שבות יעקב ח"א סי' מ"ו והטו"ז בעצמו ס"ל בסי' ק"י ס"ק ט"ו דבאיתחזק איסורי אפי' כמה ספיקות אסור ובכ"ז ס"ל בסי' י"ד ס"ק י"ז להקל גם בעניני שחיטה וג"כ בכאן מיקל הטו"ז וצ"ל שהכול לפי הענין אם יש סברות מכריחות להקל יש להקל. וע"כ בנידן דידן הקדים רבינו בפיהמ"ש שלו שיש בו מ' סאה בריווח ע"כ הו' רק מגונ' והטביל' עלת' לו והבן וקצרתי בזה ודו"ק היטב בס"ד ועיין שו"ת מהרש"ם (ברעזאן) ח"ב בהשמטות ומפתחות סי' ע"ב והביא דברי הס"ט ס"ק כ"ט ול"ב ועיין ח"א סי' ב' בד"ה ואולם וק"ל ועיין פתחי תשובה בכאן ס"ק ט"ז שתמה על דברי השבו"י ח"א סי' ס"ט אולם כתבתי שהכול הוא דבר הלמד מענינו ודו"ק, בפי' המשנ' והטעם שהו' רק מגונ' בהקופץ למקוה אפשר לומר משום שבעי ראוי לביאת מים הוא רק דרבנן ועיין במשנה למלך בהלכה י' שהו' דרבנן (ובס"ד נרחיב הדיבר מזה) והנה זה פליאה נשגבה מה לו לרבינו להזכיר שם שיעור המקוה כאשר כתב בלשון קדשו וממה שראוי שתדעוהו ששיעור המקוה וכו' וכבר הכפלתי ענין זה פעמים רבות ואין הלכ' כר"ש בעו"ה מה אעשה שעונותיי גרמו לי זאת שנלאתי להבין מה בעי הרמב"ם בכאן בסוף פ"ח שדיבר מענינים של חציצה וסיים בסופו ואין הלכה כר"ש השייך למשנה כאילו כל מה שדיבר בכאן שייך לו להורינו שיעור המקוה וכאשר הזכיר בעצמו שכבר הזכירו פעמים רבות:
והנלפענ"ד אחר רוב היגיע' ענין עמוק מאוד בס"ד והוא דהנה הב"י הזכיר דהמעיין בגוף התוספתא בענינים המבוארים שמיירי בענינים של מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ועיין בתשו' הריב"ש שמובא בב"י שכתב וז"ל נראה שלא פירשה לזו הרמב"ם במקוה מצומצם וכו' ונרא' שדקדק זה מדקתני בתוספתא ברישא הטביל בו דמשמע דקאי אמקוה מצומצם דסליק מיני' ובהא דהקופץ קתני הקופץ למקוה משמע דבכל מקוה קאמר עכל"ק וזה ג"כ רצה רבינו הגדול להודיענו דהנה הכוונה הפשוטה של התוספתא יהי' שהו' מטעם שהו' בו שיעור מקוה מצומצם ובאמת גם בעיניי הטרוטות כפי הענין שמיירי במ' סאה מכוונות אולם כבר הזכיר הריב"ש הנ"ל שכיון שאיתא הטובל במקוה מוכח שהיינו במקוה שיש בו כשיעור וזה שהורה לנו ולשון התוספתא וכו' הקופץ למקוה ולכאור' יעלה בלב האדם לומר שמיירי בשיעור מצומצם ע"ז קאמר וממה שראוי שתדעוהו ששיעור מקוה וכו' ר"ל וכאן אית' הקופץ למקוה א"כ ע"כ מיירי בשיעור מקוה כיון דלא תנן הקופץ בו וא"כ ע"כ הטעם משום שיהי' הכוונה הנכונ' לטביל' ולא משום שאינו טהור' בחולין בלא כוונה אלא שיהי' בו הכוונ' לטביל' כדי שיהי' טביל' כהוגן הן מצד שיהי' כל גופו עולה בהם והן מצד חציצת והן מצד שיהי' בית הסתרים ראוים לביאת מים ובזה יהיו אילו השלש הלכות ברמב"ם משולבים אשה אב אחותי בהלכ' ז' כל הטובל וכו' ובזה יבואר ג"כ הלכ' ט' וסמך לו ה"י ודו"ק:
ובדרך אגב ארשום בזה בס"ד בסימן ר"א סעיף ס"א הכופת ידיו ורגליו וישב לו באמת המים אם נכנסו המים דרך כולו טהור מקורו מהתוספתא רפ"ח והנה בתוספתא שלפנינו הגירסא "כפת" ידיו עיי"ש ובאמת למעיין בתוספתא מוכח שהו' משום שבעי שיהי' ראוי לביאת מים כאשר סמך לו בענין רגליו מלאים אבק וכל התוספת' מיירי שם מדיני חציצה עיי"ש אולם הרמב"ם בפ"א הלכ' ט' שהביאו כתב "הכופת" ולא "הכופה" ועיין בכ"מ שפי' שלא טבל כדרך גדילתו ועיין בב"י סי' קצ"ח ובד"מ שם אות ט"ו ודו"ק. והנה הך תוספתא מובא בר"ש פרק עשירי משנה ד' ועיין בדברי חמודות על הרא"ש סי' פ' עיי"ש שביאר פי' הר"ש מעל התוספתא משום שבעי שיהי' בו בית הסתרים ראוי לביאת מים ועיין בסי' קצ"ח סעיף ל"ז ודו"ק בהלכה י' ואעפ"כ צריכין להיות ראוי שיבוא בהם מים בענין זה מצאתי פלוגתא בין הפוסקים אם הוא מדאורייתא או דרבנן ויען שהוא נפק"מ גדול להרב' דיני טביל' ובפרט בענין פלאמבען וכהנה ראיתי לעיין בו ולהציע מה שראיתי בו בס"ד (ועיין בסי' קצ"ח סעיף מ"ג וסעיף כ"ד) ועיין במשנה למלך במקומו בשם הריטב"א בשם רבו שהוא מדרבנן בעלמא הואיל ולענין טומאה דינו כגלוי מה"ת שויהו רבנן לענין טהר' נמי כגלוי עכ"ל ורבו הוא הרמב"ן זי"ע (עי' שם הגדולים ריטב"א וחידושי בס"ד פרק כל הצלמים סי' ח"י וק"ל) כי כן מצאתי בחי' למס' קידושין דף כ"ה ע"א ד"ה נהי דביאת מים וכו' איכא למידק מנ"ל כלל דבעי ראוי לביאת מים ויש מפרשים לבוא בו במים בעינן מדרבנן שאעפ"י שלא הצריכו חכמים שיהי' צריך לבוא בו במים הצריכו שיהי' ראוי לכך כשם שמצאנו בתור' שהחמיר בראוי לביבה יותר מן הבילה עצמה ותיקן רבנן כעין דאורייתא:
ואפשר דהואיל ומצינו לענין טומאה שהוא כגלוי אף לענין טבילה גלוי הוא שצריך לומר שיהי' ראוי לביאת מים עכ"ל וביאור "ואפשר" שכתב הוא לומר הטעם שעכ"פ הו' מדרבנן וכן נרא' מדברי הריטב"א בכאן והנה בשו"ת נודע ביהודא קמא סי' ס"ד הביא המל"מ הנ"ל וכ' שהוא כלל גדול לענין חציצה עיי"ש ותמוה מאוד שלא זכרו שהם נגד דברי התוס' במקומו בקידושין כ"ה וכן במנחות דף י"ח שהקש' התוס' קושי' זו ותי' דמכל בשרו דרשינן לי' דאע"ג דכל בשרו למעט בית הסתרים מ"מ מדכתיב כל מרבינן בית הסתרים לענין זה שיהי' ראוי לביאת מים:
וסעי' במרומים אחרי אמרי זאת מצאתי בהג"ה מפרשי הים בקידושין שעוררו בזה ובאמת גם מהם נעלם שבחידושי רשב"א מבוארים הן שיטת הריטב"א והרמב"ן וכן תי' התוס' באחרונ' ועיין בתוי"ט פ"ח מ"ה ד"ה א"צ שיבוא בהם וכו' וד"ה אבל טמאה היא ע"ג רוק' ובמקב' קידושין שהכריח כשיטת התוספות וממנו זי"ע לא נעלם שהו' פלוגתא בדבר וד"ק הם קילורין בעניני חציצה:
ויען שיש בענין זה מבוכ' גדולה בין הפוסקים צריך אני להעתיק בכאן דברי חידושי מהרי"ט בקידושין ומקודם נציע שכבר הרגיש התוי"ט בדברי התוס' בתי' שאינו ממש אחד בקידושין ומנחות עיי"ש היטב. והנה החידושי מהרי"ט בקידושין הרגיש בקושי' התוס' שהקשו במנחות וי"ל דשאני הכא בכתיב בשרו עיי"ש אחר שהקשה קושי' התוס' דמנחות א') ועוד הא דכתיב מכל בשרו משמע אפי' בית הסתרים קש' דבשרו מאברי' משמע ב') ועוד היא גופ' תיקשי אי פשיטא לן דבשרו מאבראי משמע למה לי' להגמרא למימר אף כל דיש לפרשו הכי מה בשרו מסתמי' מאברי' כדדרשינן וידיו לא שטף אף ריבוי דכל מאברי' לענין עבודה ומה אני מקיים כל דבעי ראוי לביאת מים אבל כל שהוא ראוי לא מעכב אלא מאברי' ג') אך קש' דהך כל דרשינן לי' לשיעור' מקו' דאמרינן מים שכל גופו עולה בהם ושיער' חכמים וכו' והך קרא דבידיו לא שטף וכו' שדרשוהו התוס' לענין טביל' לא תיקש' דלענין נגיע' דרש לי' רש"י שכתב דהכי דרש בנדה דהכי איתא התם קנה בקוטומו של זב וכו' ושמעתי' דהתם לא אזלי כרש"י ומלשון נגיע' אשר יגע בו הזב דריש הנגיע' דבר שבגלוי ומצאתי כתוב שדורשין לענין טביל' מידיו לא שטף כדברי התוס' ופשטי דקרא לענין טביל' מיירי עכ"ל קדשו וממנו נלמד הרבה ענינים ובפרט שהזכיר שיטת התוס' וג"כ ששיעור מ' סאה הוא דאורייתא. ובהורוונא דמרן זי"ע אציע בזה שנלפענ"ד ובזה יתורצו דברי התוס' ומקודם אציע מה שנ"ל בס"ד והוא שג' מדריגות א) דבר הגלוי כבשרו וידיד ב) דבר בלוע והיינו נגיעת פנים ועיין רמב"ם בפ"א הלכ' ג' מהלכות טומאת מת ושם אינו צריך אפי' ביאת מים (והגם שמבואר בהג"ה סעיף נ"ג שצריכ' לבדוק עצמה אם אינו צריכ' לקטנים הוא מטעם חומרא) ג) ומקום הסתרים הוא הממוצע ביאת מים לא בעי אבל עכ"פ ראוי לביאת מים בעי וכן נרא' מהרמב"ם ואקדים עוד שהך דבעי ראוי לביאת מים הוא מטעם חציצה והם דברי המקנה עיי"ש בדברי קדשו והנה נלפענ"ד דשיטת הרמב"ם הוא ג"כ שנלמד מן וידיו לא שטף כיש מפרשים שהביא מהרי"ט וזה הבנת דברי קדשו בית הסתרים ובית מקמטים א"צ שיבא בהם מים שנאמר וכו' ואעפי"כ צריכין להיות ראוין שיבואו בהם המים ולא יהי' דבר חוצץ לפיכך אמרו חכמים ומוכח שהוא דאורייתא וג"כ סמוך לו שלא יהי' דבר חוצץ והבן, והנה כבר כתבתי שאמרינן בענינים אילו בא זה ולימד ע"ז ובא זה ולימד ע"ז שבידיו לא שטף שכיון שאמרינן שצריך לטבול כל גופו מזה מוכח שצריך שיהי' שיעור וג"כ שלא יהי' חציצה וג"כ בית הסתרים כי כאשר הצענו דברי המקנה יובן היטב שהו' ג"כ מטעם חציצ' והנה זה פשוט ששיטתו שהו' דאורייתא ואחר שהצענו אילו ההקדמות נבוא לתרץ קושי' א') כבר הבאתי בענין זה דברי התוי"ט ובאמת הם דברי הפי' המשנה שבא ידיו לגלות על בשרו שהו' מאבראי קושי' הב') יש לתרץ דהנה באמת שמה שאמרינן שבשרו מבחוץ הוא רק נלמד מידיו לא שטף ולא פשיטא ואדרב' בת"כ איתא בסי' קמ"ב לפי שנאמר ורחץ את בשרו במים יכול אף בית הסתרים וא"כ מוכח אדרב' שבשרו היינו אף בית הסתרים וע"כ קודם שדרשינן וידיו לגלות על בשרו א"כ בית הסתרים ג"כ צריך ביאת מים ואתיא לגלות וידיו לא שטף דהיינו שבית הסתרים אינו צריך שטיפה, אבל עכ"פ בשרו לגלות שצריך ראוי לביאת מים וכן קושי' הג') יתורץ בזה עיי"ש. וברצות ה' נחזור ונשנ' פיקר' דא כי עדיין לא נכנסתי לעמק יהושפט בענינים אילו והנה בענין אם שיניו או לשונו איזהו מהם בשם בית הסתרים ביותר עיין בריטב"א ובמקנה ועיין בלשון הרמב"ם בפ"א מה' ט"מ שכתב אפי' לשונו ומצד הסבר' ג"כ השניים יותר מבפנים מהלשון ודו"ק ובענין הפלאמבען יש לי ב"ה הרהורים מותרים והבאתי בס"ד פנים בהלכ' לחלק בין השינים שהם כנגד השפתים ובין השינים שהם כנגד מבפנים ובלא"ה מוסתרים ואקוה להציע בזה ראיות ברורות וסבר' עפ"י המקנה שבהך שפתחו של רבי שפתח' פיה וג"כ כיון שבעי שיהי' פתוח בעת הטביל' והו' אילו השינים כגלוי ועוד חזון למועד לבאר זה בארוכה, ובתשוב' אחת הבאתי בס"ד דברי הש"ס נדרים דף ס"ו רבי ישמעאל שן של זהב עשה לה ועי"ז נזדמן זיווג' להגון לה ואם איתא שאינו מהנכון לנשואה לישא זאת משום חציצ' האיך עשה לה, אולם יש לדחות ששן תותבות שלהם הי' אפשר לשקול אותם מהפה עיין שבת דף ס"ד במשנה שן תותבות שן של זהב (ופירש"י נותנת בלחייה ממקום אחר והוא של זהב ע"כ ולפי"ז שן תותבת הוא של זהב) רבי מתיר וחכמים אוסרין ל"א בפירש"י שן תותבת מותר לכ"ע ורק פליגי בשן של זהב ומרמב"ם בידו החזקה פי"ט ה"ו מוכח בשן תותבות נמי פליגי הגם אינו ממש כלישנא קמא וז"ל ולא בשן שמונחת בפיה במקום שן שנפל ולא בשן של זהב שמונחת על שן שחור או אדום שיש בשיניה ועיין בתפארת ישראל במשניות אות נ"ח וקושייתו ותירוצו לא הבנתי כי בכל ענין שאיתא בש"ס שבת דלמא שלפא היינו שבודאי שעושית כן מפני תועלת שיש לה בזה רק לפעמים בנשים דעתן קלות וימצא אשה שתצחוק עלי' שתראה שחסרה אסיני' וא"כ אינו ברורה בשניים דלמא שלפא לה אבל לא תמידי שיצחקו עלי' וק"ל, וא"כ אינו ראי' משם אבל פשיטא בשניים שלנו שהם חזקים בפה כיתיד שלא תמוט לא שמענו מעולם שרפרף אדם בזה משום יציאות שבת ואולם ראי' נ"ל מתוס' בכורות דף ל"ז ע"א ד"ה מה כשנפלו שיניו הו' מום באדם ולא בבהמה ובאמת אני מסתפק אם עשו לכהן שן של זהב אם נכשר לעבודה והדבר צ"ע כיון שנפסל רק משום שאינו שוה לזרעו של אהרן והאידנא כמעט רוב העולם יש להם שן של זהב וכו' וז"ל התוספות שם כשנפלה שינו כיון שהו' מום שבגלוי', ודו"ק ומדי דברי אזכיר כשיבנה ביהמ"ק בבי"א בכהן העובד עבודה אם מותר ליסע בראכבאנד משום חציצה דאיתא בש"ס זבחים דף י"ט ילבש על בשרו שלא יהי' דבר חוצץ בינו כשרו וקיימ"ל להלכה כן עיין רמב"ם פ"י מה' כלי המקדש ה"ו אם מותר וצ"ע וצריך להתיישב אז בס"ד כיון שהוה סכנ' להסירם מותר ואדרבה מקפיד שיהי' עליו ובכ"ז כיון שבדיעבד עבודתו כשיר' בגוונא זה מותר לכתחיל' והדברים ארוכים כשנזכה לגאולה לטובה אז נעיין בס"ד להלכ' למעש' אכי"ר. ועוד נלפענ"ד בענין הבלאמבען כיון שרבו המתירין אפי' האוסרים יכולם להעלם עין בזה אם יעשה בלאמבען כיון שאחר שהם בתוכו הנה הו' סכנ' להסירו וגם מהדיק ביותר ומבואר בסעיף ו' בהג"ה בשם המרדכי דאותן קליעות השערות וכו' שסכנה להסירם לא חייצי ועיין בגליון מהרש"א ד' טעמים וב' מהם הוא א) משום דמהדק טוב זב"ז הו' כבלוע ובית הסתרים דלא מטמא וכו' ב) כיון דלא מצי לגלחן מפני הסכנ' הו' רבית' והנלפענ"ד החילוק ביניהם בענין הבלאמבען שאם נאמר משום דמהדק טוב' בזה הו' כבלוע ובית הסתרים ועיין במרדכי שבועות סי' תשנ"א עיי"ש. ובאמת הנלפענ"ד בענין זה שג' חילוקים יש בדבר א') ומקפיד להסירו ב') אינו מקפיד להסירו ג') מקפיד שיהי' שם ונקוה בה' לבאר זאת בארוכ' בס"ד:
והנלפענ"ד שיש בענין הזה נפק"מ בין אילו הב' טעמים בענין הבלאונבען שאם נאמר כיון דמהדק שפיר ואילו הבלאמבען ג"כ מהדקי שפיר אבל אם נאמר שהו' מטעם שסכנכ' להסירם ע"כ הי' מקום לומר שאסור לעשותם כי עשיי' הו' באיסור ובכ"ז כי שרבו המתירין בזה אפי' האוסר יש לו להעלם עין ואח"כ כאשר שכבר נעשה הבלאמבען כיון שהו' סכנ' להסירם אינו חוצץ ועיינתי בענין זה בשו"ת אמרי אש סי' ע"ה וסי' ע"ו ועיין בלו"ש אות ס' שהם דברו מענין שן תותבות והביא בשם שו"ת ג"ט דאם יש צער להסיר' אין צריך להסיר' והביא בענין שנסתם בשעוה ועופרת אין להקל עיי"ש ולהנ"ל הי' מקום להתיר ובפרט בלאמבען שלנו דמהדק שפיר וג"כ סכנ' להסירם ודו"ק וראיתי בשו"ת אמרי אש זי"ע בסי' ע"ה בד"ה שהסכים להרב השואל ז"ל שהו' ההיתר משום שהו' מיעוט המקפיד נרא' נכון וכו' מעתה בשן ההוא שאינו מקפדת להסיר' בשום זמן אדרב' מקפדת שלא להסיר' הו' וודאי מיעוט שאינו מקפיד עכ"ל דבר גדול דיבר רבינו שכיון שאדרב' מקפדת שלא להסיר' הו' בכלל אינו מקפיד - ונוכל לומר חזי מה עמא דבר שנהגו להתיר ועיין בדרכי תשוב' ס"ק ע"ה וע"ו וטהרת ישראל סעיף פ"ז עד סעיף צ"א ובתשוב' ביארתי בס"ד בארוכה דעתי הפעוטות להלכ' עפ"י מי הנדה מהד"ק סי"א וק"ל:
אמרתי להציע בענין אם במקפדת שלא להסיר' אם הוא בכלל מקפדת או לא וזה החלי בעזר צורי וגואלי:
ז"ל הרמב"ם בפ"א הי"ב מהל' מקואות דבר תורה אם הי' דבר החוצץ וכו' והוא שיקפיד עליו ורוצה להסירו (הרי שמקפיד פירושו שרוצה להעבירו) אבל אם אינו מקפיד עליו ולא שם אותו על לב בין עבר בין לא עבר אינו חוצץ וכו' עכ"ל הרי מפורש אינו מקפיד פירושו שאינו שם על לב ע"כ אני שואל אם מקפיד עליו שיהי' שם מה דינו ואם נאמר שהו' דינו כאינו מקפיד הי' מקום עט"י לתרץ דברי הרמב"ם בפ"ב ה"ב דם שנסרך בבשר אפי' לח חוצץ מובא בשו"ע סעיף ט"ז ועיי"ש בש"ך וס"ט ס"ק נ"ב והקש' הסמ"ג מהסוגיא דשבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכבותיהם בדם אלמא לח אינו חוצץ ועיי"ש בכ"מ ולהנ"ל אדרב' הי' מקום לומר כיון שמקפדת ושבח הוא להם ע"כ אינו חוצץ ועיין שבו"י ח"א סי' ס"ט אולם ע"ז קש' מדוע יבש חוצץ ועיין בסוגיא שם במקומו וד' הטוב יזכינו לבאר פרק זה בארוכ' אכי"ר. והנרא' לפענ"ד בס"ד בענין זה ג' חילוקים בדבר א) שמקפיד להסירו ב) שאינו מקפיד להסירו ג) שמקפיד שיהי' שם וצ"ל שענינו הוא כמדריגה ב' שאינו מקפדת להסירו וק"ל, וע"כ רק בלח משא"כ ביבש הו' חציצ' תחת רגליהם ועיין רש"י זבחים דף ל"ה ד"ה והא וכו' בין רגליהם לרצפה ותנן הי' עומד ע"ג כלים ועיין בס"ט הנ"ל, שהאריך בענין החציצ' שהו' הדם על רגליהם ודן בענין שיהי' מיעוט שאינו מקפיד ולא זכיתי להבין דברי קדשו דהנה הכהנים היו מלובשים במכנסים וארכו עיין רמב"ם בפ"ח מהלכ' כלי המקדש הלכ' ח"י שהם עד סוף הירך שהיא ארכובה וא"כ באותו מקום הי' בשרו פנוי בלי מכנסיים והו' דומה למה דאיתא בש"ס זבחים דף י"ו ע"א בסופו דמשני הא דיד והא דראש ועיין בפירש"י שם ועיין בפנ"י סוף פסחים שעיקר פסול חציצה בקדשים:
ס"א בב"י ובשו"ע. לבאר בס"ד בהך דינא רובא ומקפיד עליו א) אם בעי רוב הנרא' לעינים או סגי' יותר מחצי' ועיין בשו"ע יו"ד סי' כ"א בטו"ז ובבאר היטב אות ד' עיין שם ועיין היטב בביאור הגר"א אות ד' ובדרישה סי' ש"ט ב"א וג"כ אם הרוב הוא כנפה שיש סביב לגופ' חציצה סמוכים זל"ז אם מצטרפין לרוב' או בעי שיהי' רוב בב"א (ועיין חולין מ"ה ע"א ובשו"ע סי' ד"ל עיי"ש) ג') בתוכו יתבאר אם יש חילוק להחולקים על רש"י בין שער' לגופ' ומזה נצא השדה ללקט שבלים ליישב שיטת רש"י זי"ע (ועיין עירובין דף ד' עיי"ש היטב) ד"א וג"כ אם הוא בגוונ' שאינו רוב וג"כ אינו מיעוט כגון מחצה על מחצ' נגד כל גופו הנה אם אמרינן שמיעוט כשר א"כ זה אינו מיעוט ופסול מדאורייתא ובפרט שמחצ' כל גופו הו' מן רוב גופו רוב' ופסול מה"ת או נאמר שכיון שלא הו' בכלל רובא של כל גופו כשר מדאורייתא הי') וזה יהי' מבואר בס"ד אם הא דאמרינן דבר תורה אם הו' הלמ"מ או שנלמד מקרא ודו"ק (ועיין פרי מגדים בפתיחה להלכות טריפות:
ועיני לשמים נטלית להאיר עיני בהלכ' זו בלי חציצ' כלל ונבוא מקודם על השאל' שניי' ולזה צריך אני להציע לשון רבינו הגדול הרמב"ם בפ"ב מה' מקואות הט"ו שערה אחת שנקשר חוצצת והוא שיהי' מקפיד עלי' אם אינו מקפיד עלי' עלת' לו טביל' עד שיהי' רוב שערו קשור נימא נימא בפ"ע כזה הורו הגאונים ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טביל' ואינן כגוף עצמו כדי שנאמר רוב השיער אלא אע"פ וכו' אם אינו מקפיד עליו עלה' לו טביל' אא"כ נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכול רוב גופו כמו שביארנו עכ"ל ועיין בב"י בד"ה ודע' שהביא שהרא"ש וכן תלמידו רי"ו ס"ל כהגאונים וכשיטת הראב"ד והביא בשם הר"ן בפ"ד שטעמן של הגאונים כיון דאית לן תרי קראי חד לשערו וחד לבשרו ע"כ רוב שערו ג"כ חוצץ עיי"ש והנה כי כן אם נאמר ששערו נחשב בו רוב בפ"ע ובשער שהוא חציצ' היינו דייקא אם נקשר כל שער בפ"ע וכדברי ר"י דאמר נימא אחת חוצצת א"כ מוכח בפי' הגם שעל נימא בפ"ע אינו מקפדת ויש כדון (הג"ה ויש לפשוט זה מדברי הגמרא זבחים דף צ"ח באם הוא טבח ומוכר רבב ועיין מג"א סי' קס"א ס"ק ז' עיי"ש) כל נימא כמיעוט שאינו מקפיד בכ"ז בהצטרף כרוב הו' חציצ' והו' רוב המקפיד משא"כ אם נאמר שרוב המקפיד היינו שיהי' רוב בב"א א"כ הא דאמר ר"י "נימא אחת חוצצת" היינו מטעם מיעוט המקפיד אבל שיהי' רוב המקפיד צריך שיהי' הרוב בבת אחת ולא שיהי' הרבה מיעוטים ובהצטרפם הו' רוב כיון שכל אחת בפני עצמה אינו מקפיד מיעוט הו' ג"כ יש בו מקום ספק לומר שאינו חוצץ:
ואעיד לי עד נאמן לדברינו אילו בס"ד עיין בלשון הרמב"ם שהעתקנו שכתב כמו שביארנו וצריך עיון טובא האיך ביאר רבינו הגדול בענין פלוגתא עם הגאונים וי"ל דהנה בפ"א הי"ב כתב דבר תורה אם הי' דבר החוצץ חופה את רוב האדם או רוב הכלי וע"ז כוונתו כמו שביארנו שי"ל שצריך שיהי' חופה את רוב האדם או רוב הכלי אולם בכ"ז יש להתבונן בלישנא שכתב רבינו הגדול בלישנא "דחופה" והנלפענ"ד בס"ד ששם חופה היינו כעין המבואר במדרש איכה בלה בשרי ועורי זה סנהדרין כשם שהעור חופה על הבשר כך סנהדרין חופין על ישראל ועפי"ז יש לומר שרוב בעי שיהי' חופה ולא בהצטרף המיעוטים יחדיו וע"ז מקפיד כי בעי דייקא שיהי' בב"א והבן בס"ד והגם שכתב רבינו ג"כ "אם חופה מיעוטו אינו חוצץ" יש ג"כ לומר שיהי' בב"א זה המקפיד ועי"ז הוי מיעוט המקפיד משא"כ אם הוא מיעוט שאינו מקפיד דתרי ותלת מקומות ובהצטרפם יחדיו הו' מיעוט המקפיד יש מקום לומר לרבינו הגדול שאינו מצטרף ועכ"פ יצא לנו בס"ד מבורר שדברי ר"י שאמר נימא אחת חוצצת תולה בפלוגתת הגאונים עם הרמב"ם לשיטת הרמב"ם הוא מטעם מיעוט המקפיד עליו ועיין בפ"ב הט"ו אבל אם אפי' כל שערה קשור' נימא אחת אחת הו' רק בכלל מיעוט המקפיד משא"כ לשיטת הגאונים אם כל נימא בפ"ע קשורה הו' בכלל רוב המקפיד והו' דאורייתא, והנה להלכ' בשו"ע מובא כגאונים בסוף סעיף ה' ושער' אחת שנקשר' חוצצת והוא שיהי' מקפדת עלי' אבל אם אינו מקפדת עלי' עלת' לה טביל' עד שיהי' רוב שער' קשור נימא נימא וכו' ר"ל שהו' רוב אפי' אינו מקפיד עליו וראיתי בדרישה בטור השער שנקשר עיין בב"י ובגמרא אי ר"ל רוב השער של אותו מקום שנקשר שם דהיינו ברוב השער שבראש או ברוב שער שבגוף במקום שנקשרו שם השערות (מובא בס"ט אות י"ז) שהביא דברי תפל"מ דברוב אחד מהעקומת סגי כגון רוב ראשו או שער בית השחי או רוב בית הסתרים (ועיין בשו"ע ס"ו) וסיים שלא ידע הכרח לזה ובאמת ז"ל הרמב"ם [בפ"ב הט"ו שזכרנו] אלא אע"פ שכל שער ראשו קשור וכו' עכ"ל הרי שהדיבר משער ראשו וכן ז"ל רש"י עירובין דף ד' ע"ב ד"ה רובו ומקפיד עליו שמצטער על ליכלוך זה שבראשו עיי"ש ודו"ק הרי מפורש שמה דנקיט מאור עינינו זי"ע בדיבור המתחיל רובו "רוב שערו" היינו רוב שער ראשו ועיין ר"ן סוף פ"ב דשבועות בענין פלוגתת רש"י ור"ת אי חפיפה דכל הגוף והביא דברי הש"ס הנ"ל עיי"ש היטב הדק והריט"בא כתב בשיטת רש"י בעירובין שרש"י ס"ל כהגאונים (ועיין בס"ט אות ג' שהביאו) וג"כ מדברי הגר"א אות י"א רוב שערי כ"כ הרמב"ם בשם הגאונים והוא חלק וכתב דהראש נחשב עם הגוף וכו' ונ"ל ראי' לדבריהם ממ"ש בב"ק דף פ"ב דאורייתא לעיוני דלמא מיקטר ומיקטר אינו אלא ברא"ש ומדאורייתא בעינן רוב המקפיד וא"א לומר בהצטרפות הגוף דהא קאמר א"נ מאוס וכו' מכלל דרישא מיקטר לחוד עכ"ל (ועיין לו"ש בשמלה אות ח' כוונתו עיי"ש) הרי מבואר שיטתו ולשונו שהדיבור רק מהרא"ש לחוד ואי נאמר ששיטת הגאונים גם שאר מקומות שיש שער יש לבאר שדברי הש"ס שנקיט בתירץ אמרי מדאורייתא לעיונא דלמא מיקטר (ומיקטר לא שייך אלא ברא"ש) עיין תוס' שם ותוס' חולין דף י' ד"ה עד שיאמר ברי לי' עיי"ש "או מאוס מידי" היינו ר"ל בשאר מקומות שבגוף כי הוא מקומות ששכיח שם ליכלוך כי התוס' בחולין כתבו כי סוגיא דבב"ק מיירי דייקא ברא"ש (דלא כשיטת רש"י ועיין בטור סי' קצ"ט) אבל כאמור דברי הגר"א ושטח דברי הרמב"ם שמיירי דייקא בראש וראיתי בספר שערי דיעה זי"ע שכתב שהרמב"ם יפרש סוגיא דבב"ק שהו' סד"א שהראש לא יצטרף עם הגוף קמ"ל שצריך לעיין בו כי מצטרף עם הגוף (ועיין בלחם ושמלה אות ח'):
אולם האמת עד לעצמו כי עיקר דברי הגמר' בב"ק לא זכיתי בעו"ה להבין מדאורייתא לעיונא דלמא מיקטר א"נ מאוס מידי משום חציצה הנה לישנא לעיונא לעיין ולבחון אם יש שם חציצה ע"כ מיירי בגוונא שאינו עליו "רוב המקפיד" כי עי"ז אינו צריך שום עיון והלא עיני כולו יראנו והנה אליבא דכ"ע בש"ס אין בו שום חולק שמדאורייתא הו' רוב המקפיד ומדוע צריך מדאורייתא לעיונא ומה כולי האי שיהי' עליו חציצ' והלא שיעור חציצה נגמר' דהיינו בתרווייהו רוב' וג"כ מקפיד אולם רוב' בלא מקפיד גזרו עליו מטעם ח"ש וכן מקפיד בלא רוב) הלא הו' רק מיעוט ואפי' מקפיד וזה פליאה נשגב' והנלפענ"ד דהנה ידוע הפלוגתא בספר המצות אם הא דאמרינן ושמרתם את משמרתי ודרשו חז"ל עשו משמרת למשמרת שיטת הרמב"ם שהו' מדאורייתא עיי"ש ועפי"ז נלפענ"ד הגם שאם ימצא חציצ' לא הו' מחויב' לחזור ולטבול רק דייקא אם יש עליו רוב המקפיד אבל בכ"ז מדאורייתא יש לעיין ולראות קודם הטביל' שלא יהי' עליו שום דבר חוצץ כלל וזה דין תורה לראות קודם הטביל' באר היטב שלא יהי' עליו שום דבר חוצץ וזה ביאור דברי הש"ס וכעין מה שמצאנו בפרישה סמוך לוסת ושיטת הסוברים שהו' דאורייתא וכן תוס' יוה"כ כמו שהארכנו בס"ד במקומם באר היטב ובכ"ז אם אח"כ מצא עליו חציצ' הו' רק ברוב המקפיד ובזה נלפענ"ד לבאר דברי הש"ס בב"ק הנ"ל עפ"י שיטת רש"י שס"ל שהא דאמרינן רוב המקפיד מד"ת היינו דוקא בשער' אבל בגופה אפי' מיעוט ג"כ חוצץ ועיין רש"י עירובין דף ד' ובסוכה דף ו' ובתוס' במקומות הנ"ל ובזה נבין היטב דברי הש"ס מדאורייתא לעיוני דלמא מיקטר ר"ל כי יש מקום לומר שקאי על כל הגוף וע"כ שאפי' מיעוט חוצץ ומה דאמרינן מיעוט המקפיד הוא מדרבנן היינו ברא"ש נגד דברי התוס' שכתבו במיקטור לא שייך אלא בראש וזה גופי' לרש"י דמיקטר שייך בכל הגוף [ועיין בתוס' ב"ק ונדה] להורות נתן שאפי' המיעוט חוצץ וא"כ שבכל הגוף הו' מיעוט מדאורייתא ע"כ דבר חמור הוא תיקן עזרא חפיפה בכל הגוף אולם התוס' הקשו דא"כ מה פריך במסכת יבמות דף ע"ה מנכרית מעוברת שגיירה אין בנה צריך טביל' וקאמר אילמי משום דר"י הא אמר רב כהנא ל"ש אלא רוב אבל כולו חוצץ והשתא אדרב' הול"ל כי אמר ר"י בשערו אבל בראשו מי אמר ובאמת התוספות שם ביבמות כתבו דעדיפא מיניה פריך:
והנלפענ"ד לתרץ שיטת רש"י דהנה ז"ל רש"י שם יבמות משום דר"י דאמר דבר תורה רובו ומקפיד עליו והכא לא קפיד בהאי חציצ' האי וולדא דרביתי' הוא וקשה לכאור' הלא זה התירוץ הוא בגמר' שאני עובר דרביתא ואם ידע מזה התי' מה מקשי וי"ל דהנה לכאור' מה טעם שיהי' חילוק בין בשרו לשערו היינו שהו' סד"א כי מקום השערות בלא"ה הו' בו מקים מאוס וא"כ איני מקפיד כלל קמ"ל ד"ת שברובו מקפיד משא"כ בבשרו ושאר הגוף רוב בני אדם מקפידם וא"כ ולדא אדרב' רוצות שיהי' בקרבה שלא תפול ולדא קודם זמנו ח"ו וא"כ אין זה בכלל גופו שנאמר שיהי' מקפיד אפי' במיעוט (והגם שכתבו ביבמות בשם הקונטרס שבבשרו אפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ מדאורייתא ברש"י שלפנינו נמצא שרבינו דיבר רק משערו ולא יותר עיי"ש ונוכל לומר ולתרץ שיטת רש"י שס"ל שמיעוט המקפיד או רוב שאינו מקפיד חוצץ מדאו' חוצץ וע"כ גם לסד"א ידע המקשן מסברא זו דהיינו רביתא ועכ"פ סברא זו יועיל לנו שלא נאמר שיהי' חציצ' אפי' במיעוט שאינו מקפיד ובפרט שמקפדת שיהי' שם כאמור ודמי עכ"פ לראשה שאמרינן שחוצץ ברובו וזה קושי' הגמ' ואפי' אם נאמר שדמי לראשה וא"כ רק ברוב המקפיד חוצץ וכאן אינו מקפיד אבל בכולו אפי' באינו מקפיד הוא מדאורייתא שכיון שהו' כולו אין לנו קפידה גדול מזה ע"ז משני שסברת רביתא מועיל שאפי' כולו לא הו' חציצ' עכ"פ היוצא לנו מזה ג' חילוקים א') בשרו דייקא במקפיד או אפי' במיעוט שאינו מקפיד כי בעי שלא יהי' חוצץ בבשרו ואפי' בכ"ש אין כל גופה עולה במי המקוה כמ"ש בפתיחה בס"ד ב') ראשו שדייקא רובו המקפיד מדאוריית' אבל כולו אפי' אינו מקפיד ג') רביתא אפי' כולו נמי לא חוצץ וקושי' ב') מסוגיא דזבחים המעיין בדברי הרא"ש פ"ח דחולין סי' ט"ו שגריס בסוגיא דשם "רבב על בשרו חוצץ" ועיין שבו"י ח"א סי' ס"ט ולהלן בסעיף ט"ו בהג"ה יבואר בס"ד א"כ הקושי' הו' במקומו שחזינן שאפי' על בשרו אם אינו מקפיד אינו חוצץ אבל בגירסת הש"ס דשם רבב על בגדו א"כ בגדו שאני כי בשרו נוכל לומר שהיינו טעמא שאמרינן שאפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ כי הגם שהוא אינו מקפיד בטלה דעתו - ועיין ב"י בד"ה צבע שצובעות הנשים בשם הרשב"א ובא"ד לעיל כתבתי ודו"ק וג"כ רש"י לא אמר זאת רק בבשרו ולא בבגדו כי בגדו יש בו מקום לומר שהו' כשערו כי בפרט בעלי אומנת אינם מקפידים כלל:
ובזה נוכל לתרץ ג"כ קושי' התוס' סוכה ד"ה דבר תורה שהקשו מדקיהיב שיעור בחציצ' על המרדעת רשב"ג אומר עד כאיסור האיטלקי עיי"ש וכן הקשו התוס' מרבב על בשרו ולהנ"ל נוכל לומר בס"ד כי רש"י כתב חילק זה דייקא בין בשרה כי שם מיעוט שאינו מקפיד הו' בו קפידה גדולה ואפי' אם הוא אינו מקפיד בטלה דעתו כאמור אבל בגדו הו' משערו ודייקא רוב המקפיד הו' מ"ת (ועיין מהר"ם לובלין סוכה בתוס' שם) אולם באמת לא זכיתי להבין בעו"ה כי אפשר לומר שגם שיטת רש"י הו' שבבשרו חוצץ רוב שאינו מקפיד או מיעוט המקפיד אבל מיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ ועפי"ז אין קושי' כי שם מיירי במיעוט וע"כ סתם בני אדם הם מקפידים אבל מוכר רבב אינו מקפיד ודו"ק (ועיין מהרש"א עירובין) ויש לדחות וק"ל, ובענין זה נבוא לדברי התוס' בסוכה וא"כ כיון דאתא הלכתא כרובו ולא למיעוטו א"כ קרא למאי אתא דדרשינן בשרו שלא יהי' דבר חוצץ בינו לבין המים ביאור דברי קדשם עיין במהר"ם לובלין ביבמות שהכוונה לפי' ר"ת דרובו ומקפיד קאי אבשרו א"כ תיקש' למ"ל קרא דורחץ את בשרו דדרשינן מיניה שלא יהי' דבר חוצץ כיון דהלכתא דרובו ומקפיד קאי אבשרו ותי' דאיצטרך לבית הסתרים התוס' לשיטתם שס"ל בקידושין שבית הסתרים דאורייתא (וכבר הארכתי בזה בס"ד שם) אולם לשיטת שס"ל בית הסתרים דרבנן וכדברי הריטב"א וכן מוכח שטת לשון כל דברי אחרונים י"ל בפשטות דהנה עיין בתוס' עירובין שהקשו בתוס' כיון דאתיא הלכתא לשערו למ"ל קרא עי"ש ובאמת בתוס' סוכה הנ"ל הקשו כן לשיטת ר"ת שס"ל שאתיא הלכתא לגופה עיי"ש ובתוס' יבמות הקשו כן קושי' הנ"ל לשיטת רש"י ועיין במהרש"א ומהר"ם לובלין בכאן עירובין שהקשו ולדברי התוס' מי ניחה עיי"ש היטב בתי' מהרש"א עד שתמה מה הכריח לתוס' בסוכה לתי' שאיצטרך לבית הסתרים עיי"ש. אולם כבר אמרנו בס"ד כי התוס' לשיטתם בזה גופי' להוכיח שבית הסתרים דאורייתא, ועיין ישועות יעקב ס"ק ו' שהוכיח כן שהוא דאורייתא:
והאמת אגיד כי לא זכיתי להבין כי אפשר לפרש דהנה קרא אתיא שלא יהי' דבר חוצצין בין שערו לגופו ועדיין לא ידענו מה מכונה בשם חוצץ לכך איצטרך הלכתא לבאר הקרא שמה שאמרינן שלא יהי' חוצצין שם חוצצין נופל רק ברוב המקפיד וזה לשון רש"י דבר תורה הלכה למ"מ בתורה שבע"פ ר"ל בתורה שבע"פ נתפרש ונתבאר מה שמכונה בלשון התורה שלא יהי' חוצצין ודו"ק (וראיתי בדברי הגאון ר' וואלף באסקאוויץ זי"ע בספר סדר למשנה פ"ו מהיס"ת ה"ו אות ב' שהוכיח כשיטת רש"י מסוגיא דשבת דף ק"כ הרי שהי' שם כתוב על בשרו והלא שם הו' מיעוט שאינו מקפיד עיי"ש אולם התוס' לשיטתם קשה והנלפענ"ד כאשר כבר הוכחתי לכ"ע בטבילי צריך ליזהר לכתחילה מד"ת שלא יהי' עליו דבר חוצץ מכל וכל עיי"ש ופשוט וכעין דברי הרא"ם בפלוגתא ח"ש מובא בכ"מ מה"ת אכילה בכ"ש אתי' הלכתא ובצרי' לכזית כן כיון שכתבה תורה שלא יהי' דבר חוצץ מכונה בשם חוצץ אפי' בכ"ש (עיין מהרש"א עירובין ד"ה פי' בקונטרס עיי"ש) ואתיא הלכתא ובצרי' לרובו ומקפיד ובכ"ז לענין שקודם הטבילה צריך לעיין שלא יהי' עליו אפי' כ"ש וזה נשאר כמו שמוכיח פשטות לשון הקרא והוא כפתור ופרח בס"ד:
לבאר דברי הג"ה בס"א ולכתחילה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין גזירה אטו חוצצין מקורו מהג"ה שערי דורא מובא בד"מ אות ב' עיי"ש בב"י ובס"ט אות ו' לענין זה אי גזרינן רפוים אטו אינם רפוים (ועיין בספר ראש יוסף פ"ו דשבת ובפרמ"ג או"ח אשל סי' ש"ג ועיין בש"ך בכאן ס"ק ה') ועוד יש לעורר בסעיף כ"ח לענין אחיזת חברתי' עיי"ש היטב (ולהלן נדבר מזה בס"ד) ובאמת כתבו כל האחרונים בזה לעורר הלא הו' גזירה לגזירה ועיין בכללין מערכה זו ועיין ג"כ לחם אות ח' בקיצור ובס"ט הנ"ל בשם ק"ז הלבוש זי"ע עיי"ש אולם כאמור בס"ד נלפענ"ד שמקור מקומו טהור נובע ממעיין הש"ס בב"ק הנ"ל שהגם שמה"ת צריך שיהי' דייקא רוב המקפיד אבל בעת שהולכת לטבול צריכה לעיין ולראות אם אינו חציצה עלי' וזה נלפענ"ד ביאור תורתו של הגאון החסיד ר' אילהו ווילנא זי"ע שהראה מקום להג"ה הנ"ל ועפי"ז דבב"ק פ"ב א' ובתוס' שם ד"ה ושתה"ה עכל"ק ומה בעי בדברי הש"ס והנלפענ"ד ברור כשמש שהורה לנו שדברי הש"ס הנ"ל מבואר שאפי' במיעוט חוצץ בעת שהולכת לטבול צריכה לעיין ולראות באר היטב (וחכם אחד נ"י אמר לי' שיהי' כוונת הש"ס לעיין בו אם לא הו' "רוב" כגון שהו' מחצה על מחצה צריך לשער ולראות אם אינו רוב ולכאור' דחיתיו דהנה מטעם ספק להרמב"ם הו' ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ובפרט שא"א לצמצם בידי אדם ועיין חולין דף כ"ח ע"ב תוס' ד"ה לפי שא"א לצמצם עיי"ש) אולם נלפענ"ד לקיים דבריו הנכונים דהנה בספק כרת גם הרמב"ם מודה ספיקא דאורייתא כחומרא וזה ספק כרת ועיין בפ"ט מה' טומאות מת בכ"מ שם אולם יש בו לעיין לדברי רש"י עירובין שם דבר תורה הלכה למשה מסיני בתורה שבע"פ וא"כ בהלמ"מ יש בו מקום עיון טובא ועיין בפרמ"ג בה' טריפות ומקורו בדברי הטור בסי' רצ"ד לענין ספק ערלה עיי"ש) [ומדי דברי בדברי רש"י הנ"ל לא אפטור אותו בלי לוי' לעורר להבין דהנה מזה יש מקום בעניני חציצות להקל בו כי ענין הלכ' למ"מ ובו ספיקא להקל ליש אומרים ועיין שד"א מערכת ה"א אות כ"ד ובזה נלפענ"ד לבאר דברי הטור אם נאמר שס"ל שהלמ"מ ספיקו להקל עיין בד"מ אות ו' ולהנ"ל שאני כי הו' הלמ"מ וע"כ אם היא אינו מקפדת יש בו מקום להקל ויש להמתיק דבריי לבאר עפ"י דברי הטו"ז באות ב' ונציע בס"ד לשון הטור גבי צואה שתחת הציפורין עיי"ש וז"ל ומיהו אין דרך בני אדם להקפיד בכך הלכך מי שאין מקפיד אינו חוצץ (ובדברי הד"מ שכתב שמיירי בכח ג"ב קשה נגזור לחה אטו יבש כמו רפוים אטו מהודקים עיין לעיל מ"ש) דהנה הטו"ז כתב ג') חילוקים שאפי' הוא מיעוט א) אם הוא לפעמים מקפדת ומיעוט בני אדם ג"כ לפעמים להקפיד חוצץ ב) אם היא אינו מקפדת ורוב בני אדם מקפידים ג) אם רוב בנ"א אינם מקפידים והיא אינו מקפדת לעולם לא הו' חציצה ועיין מהש"ק בש"ך אות ב' וזה מבואר בדברי רבינו הטור מיהו אין דרך בני אדם להקפיד עליו ר"ל אם הי' ענין שהו' דרך רוב בני אדם להקפיד עליו אפי' אם היא אינו מקפדת חוצץ כמבואר בחילוק ב) משא"כ הכא הו' אין דרך רוב בנ"א להקפיד עליו ותולה רק בהקפדתה הלכך מי שאינו מקפיד בכל פעם אינו חוצץ כיון שדרך המיעוט להקפיד עליו תולה אם היא מקפדת עליו ודו"ק. ועיין בלשון הרמב"ם בע"א הלכה י"ג עיי"ש שינוי הלשון ובספר שערי דיעה אות ב' ודו"ק.) ונחזור לענין ראשון והנלפענ"ד בס"ד שהנה שיטת הרמב"ם בפ"ב הט"ז תקנת עזרא היא שתהי' אשה חופפת את שערה ואח"כ תטבול אחר שהביא בהלכה ט"ו בענין פלוגתא עם הגאונים אם נדייק נמצא בס"ד שהא בהא תלי' לדברי הרמב"ם שס"ל שהראש עם הגוף הו' חד וחידוש שהשמיענו ד"ת שחציצה פוסל בראש עיין שערי דיעה ע"כ די' אם אמרינן שצריך חפיפה בראש לחוד משא"כ לשיטת רש"י שס"ל כגאונים וא"כ ביאור הש"ס ששערות הם בפני עצמו וחציצה פוסל בו א"כ אמרינן כמו בראש צריך חפיפה כן בכל הגוף וזה שיטת רש"י שס"ל כגאונים ס"ל שצריך חפיפה בכל הגוף ודו"ק:
ובזה נבוא לבאר כל הספיקות ששמנ' למטרה כנו בס"ד א') אי בעי רוב הנראה לעיניים כאמור בס"ד כי פשטות הקרא שלא יהי' דבר חוצץ אתיא אפי' למיעוט שאין מקפידת ואתיא הלכתא ואפקי' לרוב די' לכו שלא יהי' מיעוט ואפי' רוב שאינו נראה לעיניים ג"כ הו' כן:
בספק ב') כבר דברנו שתולה בפלוגתת הרמב"ם והגאונים ג') לדברי התוס' שערה וגופה הו' חדא (ועיין מהר"ם לובלין עירובין עיי"ש) וספק ד') ג"כ יבואר בי הקרא אתי' אפי' למיעוט ואתיא הלכתא ואמרה שמיעוט אינו חוצץ די' אם הו' רק מיעוט משא"כ אם הוי בגוונא שאינו מיעוט בודאי חוצץ ופרט לרוב שיטות הלמ"מ ספיקו להחמיר וברוך אתה ד' המאיר עניים: ועתה נציע בס"ד מה שהאיר ד' עיני בלמדי טור שו"ע בסי' הנ"ל. ראיתי בספר ישועות יעקב בסי' זה אות א' שהקשה בלישנא דש"ס ונגזור מיעוט שאינו מקפיד אטו מיעוט המקפיד מדוע לא נקיט ונגזור מיעוט שאינו מקפיד אטו רוב שאינו מקפיד עיי"ש בתי' בגירס' שלפנינו איתא א"נ משום "רוב שאינו מקפיד" עיי"ש והנלפענ"ד לפי שיטתו שלא גרסינן עיי"ש י"ל כאמור דהנה עיקר הענין הוא מקפיד ורוב הוא מסתמא מקפיד וא"כ יותר עדיף לענין חציצה מיעוט המקפיד מרוב שאינו מקפיד וע"כ נקיט הש"ס מיעוט המקפיד ודו"ק. ועפי"ז שהעלתי בס"ד לחלק בטבילה להתיר לכתחילה לטבול אסור מדאו' אפי' במיעוט שאינו מקפיד מיושב קושי' הש"ך בס"ק ה' שיש סתירה מהלכות שבת ולהנ"ל ניחה כי לענין טבילה לכתחילה חמיר יותר ודו"ק, ועיין בסוגיא דחולין דף י' טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ והלא הו' מיעוט ועיין בישועות אות ב' וד"ה ודע וי"ל כי עיקר הענין הוא נדה דאורייתא ועיין פ"ת אות ט"ז ודו"ק:
בב"י סימן הנ"ל ושייך לסעיף ב' בענין אריג מ"ש הב"י בתי' א' עיין במהרש"א שם שבת וחידוש שלא הזכירו ועיין בראש יוסף שבת ושייך ג"כ לדברי הש"ך ס"ק ה' ובפרמ"ג אשל סי' ש"ג ד':
בטו"ז ס"ק ח' עיין בדרישה בזה:
בש"ך ס"ק ה' שהקשה הסתירה מהלכות שבת הנלפענ"ד בטוט"ד בס"ד עפ"י דברי הישועות יעקב או"ח סי' קס"א ס"ק ז' (עיין בפרמ"ג שם) שביאור כוונת המג"א שמדוע מקילין בנט"י כי בטבילה אמרינן העמד טמא על חזקתו וה"ה בבעי' דלא איפשטי אבל בספק ידיים דקיימ"ל לקולא כיון דטומאתן אינו רק מספק לא שייך חזקת איסור דאף לדעת המחמירין בס"ס באיתחזק איסורי' מודה בג' ספיקות דספק ראשון מגרע חזקת איסור כיון דספיק' הוא עיי"ש:
הפרמ"ג כבר ישב על מדוכה זו ובאמת יש להתבונן הלא הידיים עסקניות הם והו' כודאי ובכ"ז נכון וברור דהנה גבי שבת ששם הו' ספק דלמא אתרמי' טבילה של מצוה שהו' מכונה בשם שלשה ספיקות ע"כ שפיר יש בו מקום להקל והדברים ק"ו מה לדברי הישועות שאמרינן בנט"י ששויי' רבנן לודאי מכ"ש לענין שבת שהו' רק ספק בעיקר הענין והוא ברור בס"ד עיין פרמ"ג אשל אות ו' ז' ודו"ק. הנה יש מקום עיון לענין טבילה במיעוט שאינו מקפיד בספיקו אם נידן כספק דרבנן עיין בטו"ז ס"ק כ"א ובש"ך ס"ק י"ג ועיין בתשובת זכרון יוסף מובא בפ"ת אות ט"ז ובהערות הפ"ת שם ועיין במג"א סימן קס"א ס"ק ז' אולם הנלפענ"ד דבר הלמד מענינו ועיין בש"ך ס"ק ל"ג ועיין בש"ך ס"ק כ"ב וס"ק י"ג ושו"ת שבו"י סי' ס"ט בח"א ודו"ק: בפתחי תשובה ס"ק ח' עיין בב"י סוף הסי' כתב הכל בו אשה הטובלת צריכה להוליך עמה אשה יהודית או בעלה עיי"ש:
בטו"ז ס"ק כ"ז כ"ח ל' עיי"ש שס"ל לרשב"א שאם רפוים ואינו רפוים ס"ל להתיר וס"ל שאפי' לא בוני מקוה חיבור נגד דברי הש"ך ס"ק ל"ז, ובס"ק כ"ו חולק על הדרישה אולם הטו"ז לשיטתו בס"ק כ"ז ודו"ק:
בב"י דברי הראב"ד מובא ברא"ש כיון לפעמים מקפדת וכבר ביארנו כוונתו ועיין בשו"ע או"ח סי' קס"א ובמג"א ס"ק י"א עיי"ש:
בב"י בענין דיו ויין אם נדבק עיי"ש שתמה שיין אינו נדבק אולם יין חזק נדבק בידיים והנסיון מוכיח זה [שיטת הרשב"א מוכח כגאונים עיי"ש שכתב לענין צבע אע"ג שצבע פושט בכל שערו ורובו אע"פ שאינו מקפיד חוצץ. וד' הטוב ישמע תפילתינו בלי חציצה כלל אכי"ר. באו"ח סי' קס"א קס"ב שייך להלכות חציצה ועיין באו"ח סי' כ"ז לענין שערות ארוכות לענין תפילין וד' הטוב יהי' בעזרינו שיקיים בנו וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עלינו אכי"ר]:
סעיף ל"ז יש מי שאומר שאעפ"י שאין בגובה עיין להלן סי' ר"א סעיף ס"ו ובהג"ה שמקורו מתשובת הרשב"א סי' תתי"ח ובטורי אבן סוף פ"ק דחגיגה ובהג"ה שם ודו"ק:
סעיף מ"ח נדה שטבלה בלי כוונה עיין במסכת כלה ובנחלת יעקב ובהג"ה שם עיין ש"ס חולין וחגיגה דף י"ט ע"א והג"ה מהר"צ חיות שם:
בש"ך ס"ק ס"א בשם הרוקח שאם פגע בה סוס וכו', עיין בראב"ן דף קכ"ו שאם נתעברה ופגעה בסוס תחילה אישתייה הולד י"ב חודש עיין ש"ס יבמות פ' ובהג"ה ר"ב רנשבורג זצ"ל ועיין בש"ס ברכות דף ז' ע"א תניא א"ר ישמעאל בן אלישע בגליון הש"ס שם הבאתי בשם לקוטי פרדס לרש"י שאמרו עליו על אלישע שהי' צדיק גמור ולא היו מתקיים לו בני' שבשעה שהיו יולדין היו מיד מתים וכו' אמרה לו אשתו אדוני נעשה כן גם אנו בעצמינו כך מיד קבלו על עצמם לקדש ולטהר וכשעלתה מבית הטבילה ראתה חזיר וכו' וכן פגעה פגעים הרבה עד ארבעים פעמים חזרה וטבלה עיי"ש ודו"ק:
הנה לא פורש בשו"ע כמה פעמים צריכה לטבול ומסתמ' כ' בפעם אחת די' מש"ס שהובא בשו"ע בכאן נדה שטבלה בלא כוונה כגון שנפלה למים והו' הטבילה רק פעם אחת אולם בספר חסידים סימן שצ"ד איתא נשים רגילות לטבול ג"פ כדכתיב טהורים וטהרתם ואטהר אתכם ועיין להלן בסי' ר"א סעיף ס"ב הטובל פעמים הרי זה מגונה ומקורו מתוספתא ומשו"ע מוכח שאין בו אלא מ' סאה מכוונת ועיין רמב"ם בפ"א דמקוואות ה"ט ובפתיחה לסי' זה ביארתי ועיין בשו"ע האר"י בתוספות שבת אות ט"ו וז"ל וצריך האדם בכל ערב שבת לטבול שתי טבילות א') לפשוט בגדי חול מעליו והשנייה להמשיך עליו תוספות שבת ואם הוא טמא קרי שלשה טבילות ראשונה להסיר הטומאה ושנייה כאמור ועיין בהג"ה שו"ע או"ח סי' תר"ו ס"ד שא"צ לטבול רק פ"א. ובטו"ז בשם האר"י ומג"א ושל"ה שיש טובלין ג"פ ויש י"ד פעמים וט"ל פעמים ומשו"ע יו"ד סי' רס"ח ס"ב שאיתא מטבילין אותו טבילה הוגנת משמע שטבילה אחת די' ועיין במהש"ק באו"ח שם וק"ל:
במק"א כתבתי עיין בב"י בסי' זה בד"ה צבע שצובעת הנשים בשם רי"ו וכן אשה ששוחטת תמיד כמו טבח ויש עלי' דם וכו' ע"כ ויש לעיין מדוע לא אמר אשה טבחית וי"ל דשיטתו הגם שמותרת לשחוט בכ"ז אסור להיות לה טבחית ודו"ק וצ"ע עכ"ל מאז ועתה נ"ל דהנה הרי"ו בשיטת רבינו האשר"י וכן בנו בטור בסימן א' נקיט שנשים שוחטות לכתחי' ועיין בחידושי לשם ודו"ק:
[ובזה יבואר בס"ד בחידושי מס' כלים פ"ג מ"ב ברע"ב שכ' (נגד מה שניכר לכול בחוש) בד"ה בשמן ואין שיעורו שוה למים דשל שמן דק שהרי כלי שמחזיק מים או יין אינו מחזיק שמן ובתוס' זבחים דף פ"ח כתבו מדת היין יתיר' ממדת מים כפי שיין עב יותר וכן שמן מיין ועיין בתוי"ט כאן וזבחים פ"ט מ"ז ועוד שסותר דברי עצמו במכשירין פ"ג מ"ב ועי' מלאכת שלמה ותפא"י בכאן ועי' שד"ח יו"ד כלל י"ב י"ג וצ"ל לא כל היינות שווין ולא כל השמנים שווין ולא המים שווין כנודע ודו"ק ואכמ"ל]: