שות באר מרדכי· רבי מרדכי פארהאנד
ספר באר מרדכי שו"ע יו"ד סימן קצז
הלכות טבילה סימן קצ"ז:
לברר בס"ד בדבר הפלוגת' בש"ס בהרבה מקומות אי טבילה בזמנו מצוה או לא אם הוא מדאורייתא או לא ואח"כ לבאר קצת בגוף הסוגי' והיוצא לנו האידנ' בזה"ז שטירתינו הית' לשמה והנפק"מ לענין טבילת נשים בליל שבת ויו"ט וט"ב ויוה"כ ועיין שד"ח מערכת טביל' בזמנה מצוה כלל ל"ו, ופריעת בע"ח מצוה אם הוא מדאו' בתשובת רדב"ז ח"ב סי' תר"י העלה שהוא דאורייתא ועיין שד"ח מערכה זו כלל כ"ב) וקצת ענינים השייכים לשו"ע סי' זה אחר העיון במקור ההלכ' וד' הטוב יהי' בעזרינו:
איתא בש"ס [שבת דף קכ"א] הרי שהי' שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופות נזדמנה כו טבילה של מצוה כורך עליו גוני ויורד וטובל ור"י לעולם הוא יורד וטובל ובלבד שלא ישפשף ומסיק הש"ס הב"ע לאהדורי אגמי רבנן סברי טביל' בזמנ' לאו מצוה ומהדרינן ור"י סבר טביל' בזמנה מצוה ויש להתבונן בכל ענינים שבש"ס שאיתא בו מצוה אם הוא דאורייתא או רבנן ואם הוא חוב' לעיכוב ג"כ [ועיין ב"י או"ח סי' רע"ב ד"ה גרסינן בגמר' מובא בשד"ח מערכת מ' כלל קנ"ג ועיין שם בכלל קצ"ז שהראה מקום לדברי מהר"ץ חיות בהג' הש"ס ברכות ד' ע"ב ויומח כ' ע"א ול"ג] ויען שקיצר בנכת"ר זי"ע במקום שלפענ"ד יש בו אריכות דברים ע"כ אמרתי אפתח אנא פיתחא זיערא לנפשאי מדיבורי הש"ס ממה שעוכ' בזכרוני וד' הטוב יהי' בעוזרי אכי"ר: איתא במסכת חולין דף ק"ו ע"א נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומ' ועוד משום מצוה מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים רבא אומר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך ועיי"ש בתוס' ד"ה מצוה דלאו דרשה גמור' היא דעיקר קרא אתי' מה ידיו ונאברי' עיי"ש וא"כ לפי"ז מפורש יוצא שמצוה הו' רק דרבנן [ועיין רש"י נדה דף מ"ג שמשמע שס"ל שהו' דאורייתא ועיין בגליון רעק"א זי"ע שם בנדה ודו"ק וי"ל שבזה גופי' פליגי אם מצו' הוא מדאורייתא או לא והבן] ועוד יותר מפורש שם בדף ק"ה לנים ראשונים מצוה ואחרונים חובה ועיין ברש"י "עדיפי ממצוה" ועיי"ש עוד אע"פ שאינם אלא מצוה הרי מפורש שהו' רק דרבנן ואפי' דרבנן ג"כ אינו ממש רק קצת כעין מידת חסידות שדעת חכמים נוחה [ועיין סוף פיאה] וכן מקור לכל ענינים שבש"ס הוא ביבמות דף כ' איסור מצו' אמאי קרי ליה איסור מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים והרי ג"כ משם מפורש שהו' דרבנן [אולם הנמ"י שם כתב משום דכתיב לבלתי סור מן המצוה אשר יגידו לך ועיין בהג"ה רי"פ כל המקומות בש"ס] ועיין בש"ס שבת דף כ"ה רחיצת ידים מצוה ובשו"ע או"ח סי' ר"ס סעיף א' ודו"ק אולם כעין זה מצאנו ג"כ מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ובשו"ע חו"מ סי' ק"ז פריעת בע"ח מצוה ובב"ת דף קע"ד פריעת ב"ח מצוה יתומים לאו מעביד מצוה נינהו ודו"ק ומזה ג"כ מוכח שכופין אותו בזה כמו שמפורש שם בשו"ע וכן בשו"ע חו"מ סי' רנ"ב בענין מצוה לקיים דברי המת בס"ב (המרדכי בב"ת סי' תרל"ו העלי שביתום שצוה אינו בו מצוה לקיים דברי המת) ובהג"ה כל דבר שנקנה במתנת ש"מ אם קדמו היורשין ומכרו המקבל יכול להוציא מהלוקח אבל דבר שלא נותן במתנ' רק שמצוה לקיים דברי המת אם קדמו היורשין ומכרו מה שעשה עשוי [ועיין שד"ח אות רי"ט בארוכ' בכל ענינים אילו) ומוכח מזה לפענ"ד שאינו קנין גמור ובאמת יש לעיין מ"ש מהא דסי' ק"ז שאם יש לו קרקעות שכופין אותם ע"ז ומוכח שאפי' מכר אח"כ שאין במכירתו כלום וי"ל ששם הו' השיעובד של הנכסים על הקרקעות והו' שיעובד' דאורייתא [והגם שיש מקום עיון בזה אי קיימ"ל שיעובד' דאורייתא ועיין לעיל סי' כ"ט ובתשובה הארכתי בס"ד] בכ"ז מפני תקנות העולם כופין אותם כי המלוה על קרקעות סמך והו' מפני תקנות הלווין דאל"כ מי ירצה ללוות [כמו שמבואר בש"ס בב"ת דף קע"ה כדי שלא תנעול דלת מפני לווין] ומית' לזמן מרוב' יותר מי"ב חודש שכיח] עיין בכללין סי' שס"ו ובאר רחובות בשו"ת כתב סופר או"ח סי' ק"ג בענין לברך בין המצרים ברכת שהחיינו עיי"ש ופשוט וברור] משא"כ במצוה לקיים דברי המת שהו' מילתא דלא שכיח אקוני' אדינא שאינו קנין גמור ורק דברי שכ"ר ככתובים וכמסורים דמי וק"ל ובכ"ז נלפענ"ד שבענינים אילו וכיוצא בזה אמרינן דבר הלמד מענינו ובענין זה דטביל' בזמנו מוכח שהו' דאוריית' גמור מסוגי' [שהוא במסכת יומא דף ח' ג"כ] הרי שהי' שם כתוב על בשרו והנה מחיקת השם הוא דאורייתא לכ"ע ולוק' עליו ועיין רמב"ם בריש פ"ו מה"יס"ת בכ"ז למ"ד טביל' בזמנ' מצוה הותר וא"צ אפי' לחזור אחר גמר כסוגי' דשבת הנ"ל אע"כ שהו' דאורייתא ועיי"ש בהלכ' ו' ועיין בלחם משנה שם בפסקו של הרמב"ם להלכה כמאן ס"ל:
אולם יש לומר שהנה דבר שאינו מתכוון מותר בכל ענינים [ולא רק בעניני שבת] ועיין בב"ק דף קי"ז וכן מכב"ה גחלת ממזבח כנודע ולענין אם דבר שאינו מתכון אם הוא אסור באיסור דאורייתא דוקא או אפי' באיסור דרבנן עיין במשנ' למלך ריש ה' שבת והנלפענ"ד שתולה אם דבר שאינו מתכון הוא איסור תורה או רק איסור דרבנן] [ועיין קובץ ריש ה' שבת] שאם הוא מדאו' ע"כ גזרו בו חכמים גם באיסור דרבנן משא"כ אם עיקר הענין הוא רק איסור דרבנן אין לך בו אלא חידושי דוק' בדאורייתא גזרו והעמידו דבריהם אבל לא בדרבנן וק"ל והנה בש"ס בפרק כל כתבי דחה שכאן הו' רק גורם ולא מוחק וגרם מחיק' לכ"ע הו' רק דרבנן וי"ל שהמקשן והתרצן פליג אם זה הו' בכלל גורם וכיון שהו' רק דרבנן ע"כ למ"ד טביל' בזמנ' מצוה הותר:
ובכ"ז י"ל שמוכח מהא דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביוה"כ [ועיין בסוגי' דמסכת תענית דף י"ג שמוכח שהוא כמ"ד טביל' לזמנ' מצוה ועיין לחם משנ' הנ"ל] ויוה"כ אסור ברחיצה מ"ה עינוים רחיצ' ג"כ מוכח שהו' דאורייתא ואני מצאתי דתרגם יהונתן בן עוזיאל פנחס סי' כ"ט פסוק ז' ותסגפון ית נפשתיכון מן מכלא ומשתיא מבי בני מוכח שהוא דאורייתא] ובמק"א ביארתי בס"ד באר היטב אי כל ה' ענינים דאורייתא או לא אולם הלא נחלקו בו הפוסקים וי"ל שלמ"ד טביל' בזמנו מצו' ס"ל שחמש עינוים הם דרבנן וע"כ הודח' רחיצה משא"כ למ"ד לאו מצוה ס"ל שהו' דאוריית' ע"כ לא הודחה ועיין בטור או"ח סי' תרי"א שס"ל כן עיי"ש לענין ליתן לקטנים ובסוגי' דקטן אוכל נבילות הארכתי בזה בס"ד] ועיין במשבצות סי' תרי"ג אות ד' ו']:
אבל בכ"ז נלפענ"ד בס"ד שהו' דאורייתא כי האיר ד' הטוב עיני וראיתי ברש"י שבת דף ק"כ טביל' בזמנ' מצוה:
דכתיב והי' לפנות ערב ירחץ במים. לאו מצוה ואי לא משכח גמי האידנא לישתהי עד למחר ולמ"ד לאו מצו' קרא רק עצה טובה קמ"ל כדי שיעריב שמשו ביום לאחר הטביל' שאם ימתין לטבול עד הלילה לא יהי' הערב שמש עד ליל המחרת הרי שנלמד מקראי והגם שיש מקום לדחות שהו' רק אסמכת' בעלמא אולם כבר הוכחנו לעיל דשיטת רש"י בנדה שג"כ הך דמסכת חולין דף ק"ו שנטילת ידים הו' ג"כ דאורייתא וכאמור ובפרט שיישב קראי ועוד יותר שמוכח שהו' לעיכובי ובזה נפשוט ספיק' של הב"י בסי' רע"ב כי בכאן הי' לעיכובי כיון שמתירין לטבול ביוה"כ וטעמו של דבר מפורש ברש"י תענית כדי למהר לטביל' ועוד יותר כשיטת התוס' בשם רש"י ור"ת בשבת דף קכ"א ד"ה ה"ז שאפי' למ"ד טביל' בזמנו לאו מצוה בכ"ז שרי לטבול וא"כ למ"ד מצוה היינו שהו' חוב' והגם שבסוגי' דחולין לענין נט"י כמו שהבאתי אית' שמצו' לא הו' חוב' בכ"ז אמרנו בס"ד דבר הלמד ודו"ק [והנה שיטת הפוסקים להלכ' עיין בתוס' יומא דף ח' וסוף פרק המפלת בשיטת ר"ת ור"ח ולהלן נדבר בו בס"ד] בכ"ז מדי דברי בו אציע בזה דברי רש"י בפי' התור' והי' לפנות ערב סמוך להעריב שמשו יטבול שאינו טהור בלא הערב שמש ועיין בש"ח שם ומוכח דשיטת רש"י שטביל' בזמנ' לאו מצוה וכן להלכה בשו"ע בסי' זה שרק משום מצוה עונה יש לה למהר ולא בענין אחר ועיין בסי' תקנ"ד סעיף ח' [לענין ט"ב] ובסי' תרי"ג [לענין יוה"כ] בסעיף י"ב ודו"ק ועיין היטב בב"י בסי' תקנ"ד ובדברי הב"י בסי' רע"ב אם מצו' הו' לעיכובי ג"כ [ומסתמ' כונת הב"י בגונא דמיירי שם שהו' דרבנן] נלפענ"ד להוכיח מתוס' חולין דף ק"ו ד"ה ש"מ שנים שאכלו כאחד מצו' לחלק בתי' אלא מדבריך כל חד וחד לחודי' ש"מ דמצוה לחלק דאם אית' דמותר לזמן וכו' אלא מדתניא שנים שישבו מצוה לחלק בד"א אלמא דבשנים יודעים לברך חייבים שניהם לברך עכ"ל הרי מפורש שמצו' הו' חיוב גמור דאם איתא אין התחל' לקושי' התוס' מהך דאם "רצו" דלמא מצו' ג"כ תלי' ברצון ודו"ק:
ויש מקום עיון קצת בענין טביל' בזמנו מצוה אם אי אפשר לטבול בזמנו אם הו' ג"כ מצו' כשיגיע זמנו שיוכל לטבול או נאמר כיון שלא יכול לטבול בזמנו הראוי לו עבר זמנו בטל טבילתו ואין שום נפק"מ עוד אימתי יטבל או לא וג"כ אם הוא שייך גם בזה"ז ועיין בש"ס נדה דף כ"ט ב"ה אומרים שלשים וחמש בש"ס דבין ב"ש וב"ה ס"ל טבילה בזמנו מצוה ובספר ערוך כבר כתב שלא ראה טעם למה דאין לומר משום שמצוה לטהר עצמו כי זהו רק ברגל והעלה שבכל הטומאות שהצריך הכתוב למנות ימים עד שיוכל לטהר בזה אמרינן מיד שכלו שצריך לטבול שתהא הטביל' סמוך להימים שמנ' ואף שבדיעבד אינו מעכב אם טבל אחר איזהו ימים מכ"מ לא הו' הטהר' כמו שאמרה תורה שיטמא מספר ימים ואח"כ יטהר אבל בשאר טומאות נגיעה כגון טומאת נוגע במת או בזב או במצורע או טומאה שרץ ונבילה שאינם טמאים רק עד הערב בזה לא שייך טבילה בזמנו שיכול להשהות בטומאתו עד הרגל ועפי"ז עמד לימין מהרש"א שבת קי"א שהעל' דגם בכלים שייך טבילה בזמנו מצוה והפנ"י שם דחה מדברי ספרא שהובא ברש"י פרשת שמיני תנור וכיריים יותץ טמאים הם וטמאים יהי' לכם שאם רוצה לה להשהותו בטומאתו רשאי וא"כ מוכח שבכלים הטעונים טבילה יכול יכול להשהותן בטומאתן עכ"ל ולפי"ז אין ראי' משם דבתנור שטומאת ערב הוא לא שייך טבילה בזמנו מצוה אף באדם אבל במקום שיש משום טבילה בזמנו מצוה באדם דהיינו שצריך ימים לטהרתו שתהי' הטבילה בסוף מנין הימים גם בכלים אמרינן כן ולכן הדין עם מהרש"א עכ"ל והנלפענ"ד כמו במדבר שאמרה תורה ולפנות ערב יבוא אל המחנה שלא יהי' מובדל ממחנ' שכינה דהיינו שהטומ' מזיק לנפש כי חצונים מתדבקים בו כן בכלי שנטמא ג"כ מתדבקים חיצונים וג"כ יש לחוש לתקלה כי ידים עסקניות הם וישכח ויטמא הכל ולא יזכור שנגע ויכשלו בו בני אדם כמו שקיימ"ל להלכה שדבר האסור אסור למכרו לעכו"ם גזירה שמא ימכרנו לישראל משום מכשול כמו שביארתי בתשוב' אחת בס"ד להרבה שיטות שהוא דאוריית' מכ"ש בזה בטומאה שהוא נגיעה וא"כ אין חילוק בין אדם לכלים והה"כ שהביא ראי' דסקיא שמצוה מיד לנתוץ ע"כ השמיענו בגונא שלא יבוא מכשול א"צ לנתוץ מיד אבל לזמן מרובה חיישינן לתקלה כמו שאסור להשהות ספק טריפ' י"ב חידש דחיישינן לתקלה ה"ה בזה ואכמ"ל ונכונים דברי מהרש"א ואין קושי' מת"כ הנ"ל ודו"ק היטב בזה והנה זה אחשוב למותר להרחיב הדיבור בפלוגת' ר"ח ור"ת אי טבילה בזמנו מצוה אולם התוס' ביצה דף י"ח כתבו בד"ה כל חייבי שהשתא שכל טבילות שנשותינו טובלות היינו טבילה שלא בזמנו שהם סופרת ז' נקיים מספק זבות אין טובלות בט' באב ויוה"כ ולכאור' טעמ' בעי להבין שיטת ר"ח שס"ל שג"כ השתא טבילה בזמנו מצוה הכא לא שייך עתה ענין טבילה בזמנו מצוה עיי"ש היטב (ועיין במג"א סי' תקס"ח לענין פדיון הבן אי עבר זמנו שם ליכא מצוה להקדים ובשו"ת הארכתי בזה בס"ד) וי"ל דהנה המ"ל נסתפק בריש פ"ז מהל' תרומות גבי אוכל תרומה טמאה מדרבנן בטומאת הגוף אי חשיבה מחוללת ועומדת מחמת הטומאה דרבנן או נימא כיון דמדאורייתא טהור' היא האוכלו בטומאת הגוף חייב עיי"ש [ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' ט"ז] ועיין שד"ח מערכת מ"ם כלל נ"ט ומערכת חמץ ומצה סי' י"ד אות י"ז ועיין מערכת ריש אות ד'] ופליאה נשגבה בעיני שלא הזכירו דברי התוס' ברכות דף י"א ע"א ד"ה תני כמבואר בפסקי תוס' שם בסי' כ"ו לא עשה ולא כלום מן התורה ויש לדקדק על סייג שהוסיפו חכמים על כל המצוה בלא תוספות שהוסיפו חכמים הו' כאילו לא קיים כלום עיי"ש וכן מבואר בתוס' סוכה דף ג' ד"ה דאמר לך [ובמק"א העירותי בזה בס"ד] והגם שיש מקום לחלק בין קיום מצוה שצריך להיות בשלימות משא"כ בזה בכ"ז יש לעורר בו וא"כ זה גופי' הו' שיטת ר"ח הגם שהאידנא הו' ספק זבות ובלאו"ה לא הו' בזמנו מ"מ הו' מעוכב משום המצו' דרבנן א"כ זה גופ' זמנו הוא [ולא ס"ל כדברי התוס' דמסכת ביצה הנ"ל] וא"כ מזה גופי' יש מקום לומר בגוונא שהו' מעוכב באונס גמור כשיעבור האונס אז ג"כ זמנו הוא כי זיל בתר טעמ' דטבילה בזמנו כמו שכתב רש"י תענית [דף י"ב ד"ה כל] מצוה שממהר לטהר עצמו עכ"ל וזה לא הי' יכול למהר לטהר עצמו ועוד יותר היה מקום לומר לשיטת ר"ח אפי' אם מחמת התרשלות לא טבל בזמנו בכ"ז גם האידנא כל שעת' ושעת' זמנו הוא כי י"ל שזה אינו דומה לאכילת מצה שמי שלא אכל בלילי פסח כזית מצה לא יוכל להשלים אחר עבור ימי פסח וכהנ' משא"כ הכא הוה הטעם שלא להשהות הטומא' וכי מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום בש"ס ברכות דף נ"א ועיין להלן בסי' ר' בספרי זה בס"ד בביאור דברי הש"ס שם ועוד נלפענ"ד עפ"י דברי הישועת יעקב בסי' קצ"ו שהבאתיו שם כאשר השריש שבדבר שיש בו דאורייתא ודרבנן ביחד אם לא יצא ידי דרבנן גם דאורייתא לא יצא ועפ"י מה שהעלה שם שבנדה בעי שימור ואם אין שימור הראוי הוה נדה או זבה דאורייתא ועכ"פ מידי ספק דאורייתא לא יצא וכיון שכל חמרותינו שנהגו בנות ישראל וכו' משום זהירות וקיום התורה א"כ אז הוה זמנו ודו"ק כנלפענ"ד בס"ד עומק וביאור שיטת ר"ח [ועיין בב"י סי' קצ"ז ד"ה הלכך] ובב"ח ד"ה ור"ח פסק ועיין בשמלה סי' קצ"ז בס"ק ב' ד"ה ולא אמנע וי"ל שזה תולה שאם נלמד מקרא דכפנות ערב והיה אז מצות' ואח"כ כבר עבר זמנו ודו"ק כי זה רעיון נשגב בס"ד אולם לפי"ז יש לעיין בסברת ר"ת וראייתו במסכת יומא דף ח' שכתבו שהרי מעשים בכל יום שאין כך טובלת בזמנו ותמוה הלא הוה כן תקנת חז"ל וכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקן וצ"ע [ובפרט כאשר נדבר להלן בס"ד בגוף התקנה]:
ונלפענ"ד בס"ד דבר חדש שלא הקדמנו שם מחבר וכותב בכונת ר"ת שהולך לשיטתו וכן ר"ח ג"כ לשיטתו. איתא בש"ס מסכת שבת דף י"ג במעשה באותו חלמיד ששאל לו אליהו ועיין שם בתוס' בד"ה בימי ליבונך מנה אצלך [שיטת רש"י ור"ח שיש קצת חילוק בין ימי ליבונה לימי נדותה] ור"ת פי' שהיו רגילים לטבול שני טבילות אחת לסוף שבעה לראיי' שהיא טהור' מדאורייתא בהך טביל' ואחת לסוף ימי ליבון לכך הי' מקיל איתו האיש עכ"ל דבר גדול דיבר האדון רבינו תם זי"ע וא"כ זה גופי' כונת ר"ת בקושייתו שאם איתא דטבילה בזמנו מצוה הי' מהנכון שגם האידנא יטבלו לסוף ז' לרייאת' כעיקר דת של תורה כמקדמת דינא ולבעלה יתקינו שיטבלו שנית ומדלא נוהגין כן מוכח שטבילה בזמנו אין מצוה א"כ לפי"ז קמה ונצבה שיטת ר"ת וזה ביאור תמיהת התוס' במסכת נדה על פסק ר"ח (דטב"מ) ומעשים בכל יום שאין אשה טובלת בזמן טבילת נדה ולא בזמן טבילת שומרת יום כנגד יום וזבה וכו' כונת ר"ת זי"ע לשיטתו כיון שהאידנא אין נוהגין ב' טבילות ומדלא תיקנו כן ש"מ שסוגי' דעלמא שטביל' בזמנ' לאו מצוה וזה ג"כ כונת התוס' דנשותינו טובלת טבילה שלא בזמנו בסוף ז' של ספירה [הגם שכן הו' תקנת חז"ל] מ"מ הי' לתקן ב' טבילות זה שיטת ר"ת משא"כ "שיטת ר"ח שהוא שם כפי' רש"י" שהו' קצת קולא יותר במי ליבונה עיי"ש משום דלא ס"ל כר"ת שיהי' תקנה ומנהג בזה לטבול ב' טבילות כי יש מקום שיבוא עי"ז תקלה [וכעין המבואר בסי' קפ"ג לענין טבילת בתולות] וכאשר ראינו באמת לפי' פי' ר"ת שאותו תלמיד נכשל בו וא"כ הי' כאילו לא אפשר לטבול בסוף ז' לנדת' וע"כ אז זמנו הוא ודו"ק היטב והוא כפתור ופרח בס"ד. ושיטת הר"י ג"כ כר"ת ועיקר סברת ר"ת שהוא מהיי"ט גופי' מדוע לא תשאר זה התקרה גם האידנא נלפענ"ד מבואר בדברי הר"י בביצה הנ"ל בסופו דדוקא הם שהיו עסוקים בטהרות הי' צריך לטבול מיד שלא יטמאו הטהרות משא"כ האידנא שהטבילה אינו בא. אלא לבעלה ועיין בתוס' נדה דף ס"ח דיה הא אפשר [וזה ג"כ פסק הלכה בשו"ע כאשר ביארנו בס"ד. ועיין בב"י סי' תקנ"ד באו"ח] היוצא לנו מזה לשיטת ר"ח נוהג האידנא אולם רוב הפוסקים ר"ת ור"י וכן רש"י בפי' התורה ס"ל שאינו נוהג האידנא ולשיטת ר"ח ג"כ הגם שלא טבלה טבילה ראשונה בזמנה כי היה לה לטבול בסוף ימי נידות' הגם שלא תטהר לבעלה רק שנטבול בזמנה ובכ"ז לא נהגו כן:
כי א"א כי לידע האידנא ולכון כעיקר דת של תורה אי אפשר והוה בכלל ספק לכל העולם [ועיין ביו"ד סי' צ"ח] ויש מקום לומר שיזלזלו בדיני דרבנן וחז"ל עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, [עיין כללין סי' - ק"מ - תרס"א] ע"כ הגם שא"א בזמנו ממש לטבול בכ"ז כאשר יגיע זמנו שיהי' אפשר לטבול יטבול ודו"ק בס"ד דשיטת ר"ח שס"ל שנוהג גם האידנא וג"כ כל שעת' ושעת' זמנו הוא ושיטת ר"ת ור"י [ורש"י בפי' התורה] שאינו נוהג האידנא והעיקר הי' בזמן שטהרות נוהגין ודו"ק:
ונחזור לענין ראשון במקור וטעם של טביל' בזמנה מצו' רש"י במסכת שבת כ' שנלמד מקראי והי' לפנות ערב ירחץ במים ור"י בתוס' ביצה כתבו שהטעם שלא לטמאות טהרות [עיין בלשון רש"י תענית דף י"ג] ובאמת טעמא בעי להבין מנ"ל לרש"י זי"ע במסכת שבת דף קכ"א אליבא דר' יוסי שטביל' בזמנ' מצוה הוא נלמד מקרא דלפנות ערב האיר ה' עיני שעמקו מחשבות רש"י זי"ע:
ואציע בזה דהנה איתא במסכת נזיר דף ס"ו בענין דשכבת זרע של זב מטמא' ומסיק שם אלא תנאי היא [בענין אי ראה ש"ז אחר שהוחזק בזיבה אי מטמא' במשא] דתניא ש"ז של זב מטמא במשא כל מעל"ת ר' יוסי אומר יומו במאי קמפלגי בדשמואל דשמואל רמי כתיב כי יהי' בך איש אשר לא טהור מקרה לילה וכתיב לפנות ערב מ"ד מעל"ת דייק "לפנות" ערב ואידך דייק "מקרה לילה" מ"ד מלפנות ערב הכתיב מקר' לילה א"ל אורחי' דקרי למתיא בלילה, ותמוה מה שלא הקש' הש"ס למ"ד מקר' לילה והא כתיב לפנות ערב וכבר עמדו בזה התוס' וכ' ונרא' דאידך [ר"י] דורש לפנות ערב כדדרשינן בספרי דקרי פוטר בזיבה של אחרי' כל מעל"ת ועיין בתו"ט זבין פ"ב מ"ג ד"ה ר"י שר"י פוטר רק עד יומו עיין בס' אורח מישור בזה שתי' דתרי ר"י הו' כסוגי' דשבת דף קכ"א הנ"ל. והנלפענ"ד דהנה י"ל דר"י לשיטתו דכיון שס"ל טביל' בזמנו מצוה וא"כ אתי' לפנות ערב שצריך לטבול מיד בליל' בזמנו וא"כ לר"י שדריש מקר' ליל' שמטמא רק ביומו. - לא קשי' לפנות ערב למאי כי אתי' לטבילה בזמנו מצוה ומה שלא הקש' כן הש"ס כי יוכל לתרץ כן רק לר"י שס"ל טביל' בזמנו מצוה ולפי"ז לשיטתם ת"ק שס"ל שכבת זרע של זב מטמא' מעל"ת ס"ל טביל' בזמנו לאו מצו' וא"כ לפנות ערב אתי' שיטמא' מעל"ת ומקרה ליל' אורחי' דקרי למתיא בליל' משא"כ לר"י שקשי' מאי אתי' לפנות ערב הוא לטביל' בזמנו מצוה א"כ דברי חכמים כדרבונות ששיטה זו שייך בענין אי זב מטמא בש"ז מעל"ת או ביומו. וי"ל מדלא הקש' הש"ס ומתרץ כן משום שי"ל שמכאן יש הוכחה לר"ת דסוגי' הש"ס בנזיר שטביל' בזמנו לאו מצוה מדלא הקש' ומתרץ כן לר"י וזה בה"י קרוב לאמת ברוך אתה ה' המאיר עיניים. ומסתמא הוא בספרי או בתוספתא אשר בעו"ה כעת נעלמו ממני לידע נתיבות מאור עינינו וד' הטוב יאיר עיני אכי"ר:
ובזה יופתח לנו שערי אורה להבין בס"ד דברי רש"י בביאורו לתורה מקר' ליל' דיבר הכתוב ההווה [דברים סי' כ"ג י"א] ובפסוק י"ב פי' והי' לפנות ערב סמוך להעריב שמשו יטבול שאינו טהור בלא הערב שמש עכ"ל והנלפענ"ד שרש"י זי"ע לשיטתו דכיון שפי' שמקרא ליל' דיבר הכתוב בהוו' והוא דלא כר"י אלא דש"ז של זב מטמא' מעל"ת ודריש מלפנות ערב [וקשי' מקר' לילה ואתי' שדיבר הכתוב בהוו'] משא"כ לר"י דריש לפנות ערב לטביל' בזמנו מצו' (כפי' רש"י שבת דף ק"כ עיי"ש) אבל לת"ק שחולק על ר"י וס"ל שלאו מצו' ואתי' "מדרש הקרא" דלפנות ערב שמטמא' מעל"ת כסוגי' דנזיר ואתי' ג"כ "פשוטתו דקרא" שרק עצה טובה קמ"ל ותרתי ש"מ ועיין בר"ש פ"ב דזבין בסופו במ"ג עיי"ש שספרי הו' אסמכתא או שתרתי ש"מ וכאן נמי יותר נרא' למאור עינינו זי"ע שיטת החולק על ר"י ונקיט מה שכתב במסכת שבת דף קכ"א למ"ד טבילת בזמנו לאו מצוה ודו"ק כי דרך רש"י זי"ע בפי' התור' להביא הדרש' הפשוט' ודו"ק. - ויהי' המורה [רש"י] זי"ע לשיטתו ויקרא [י"א ל"ה] וטמאים יהי' לכם שלא תאמר מצוה אני לנותצם ת"ל טמאים יהי' לכם שאם רצה לקיימן בטומאתן רשאי עכ"ל ומקורו מספרא עיין ק"א ומלבי"ם וכבר הבאתי לעיל בשם הפנ"י להוכיח מכאן שבכולם לא אמרינן טביל' בזמנו מצוה אולם הערוך לנר וגם אני בעניי החזקתי במעילו להצדיק דברי רבינו מהרש"א שאם טבילה בזמנו מצו' גם בכלים כן הוא ועפ"י האמור בס"ד שהוכחנו שמאור עינינו בחר בפירושו עה"ת כמ"ד טבילה בזמנו לאו מצוה, ע"כ שפיר העתיק הך דספרא שלא יהי' טביל' בזמנו מצו' בכלים כי מצד הסבר' מ"ש אדם וכלים וק"ל ועתה נ"ל בס"ד לתרץ שיטת הסוברים שס"ל שגם בכלים טבילה בזמנו מצו' וספר' הנ"ל וי"ל כמו שביאור המלבי"ם שהוכחת הספרא שאם רצה להשהותן בטומאתן שרשאי דא"כ למה אמר קרא טמאים יהי' הלא יתצם בהכרח ולא יהיו טמאים וע"כ פי' יותץ אם רוצה לטהרו:
וטמאים יהי' אם לא ירצה לנתצם ע"כ ויש לדרוש טעמא דקרא ונ"ל בס"ד דהנה כתיב תנור וכריים יותץ ונתיצה שייך בדבר המחובר:
[עיין כלים פ"ה מ"א ברע"ב ותוי"ט ומלבי"ם בקרא יותץ סי' קמ"א ועיין ש"ס שבת דף קכ"ה]:
וא"כ י"ל דוקא באדם דנייד ועיין ש"ס נזיר וג"כ כלים המטלטלים א"כ יש לחוש שיכשלו בו משא"כ זהו קבוע אין לחוש בו, ובזה אדרוש סמוכים כמין חומר בספרא יותץ את שיש לו נתיצה דהיינו שמיירי בתנור המחובר וע"כ דרש אח"כ יותץ יכול יתצם ודאי ת"ל טמאים שאם רצה לקיימם בטומאתם, כי בגוונא זה כי יעשה סימנים שלא יקרבו לשם והוא כפתור ופרח בס"ד ודו"ק:
[עיין שד"ח ערך נתיצה]:
ואציע בזה השייך לדברי השו"ע בסי' זה. עיין בטו"ז ס"ק ג' שהביא דברי הטור שכ' ראי' "שטביל' בזמנו מצוה" מדברי הירושלמי דאמר אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסת' ובא עלי' הדא אמרה שאסור' לאשה לעמוד בימי טומאת' ואני מסתפק ושואל הנה רובא וחזק' רובא עדיף ורובא דתלי' במעש' לא הו' רוב ועיין בכורות דף כ' ותמוה היאך מותר לבעל לבוא עלי' דלמא לא עשת' מה שחיוב' רמי' עלי' כיון שתלי' במעש' שטבל' ובפרט בהוחזק באיסור נדה וצ"ע טובא ובפרט עיקר הענין צ"ע אי סמכינן אחזקה במקום חיוב כרת [ועיין פרמ"ג בפתיחה לה' טריפות בד"ה וראיתי להפמ"א עיי"ש] וג"כ חזקה שאפשר לברר לא סמכינן אחזקה ואפי' על רוב לא סמכינן וכ"ש אחזקה ועיין מג"א סימן ח' ועיין תל"ז ודו"ק ועיין ביו"ד סימן קפ"ד וי"ל דהנה כ' רבותינו בעלי הכללים שהא דאמרינן רובא וחזק' רובא עדיף היינו דוקא בחזקה דאתי' מכח רוב אבל מה דלא אתי' מכח רוב לא וחזק' עדיף והכא כיון שטביל' בזמנו מצוה [והו' חיוב גמור לעיכובי ג"כ ומזה ג"כ נפשוט ספיקו של הב"י הנ"ל] כנלפענ"ד כלל חדש ועלי' דידי' רמי' לטבול שאני וסמכינן אפי' אחזק' דתלי' במעש' שכיון שמחמת מצוה חיוב רמי' עלי' שאני ודו"ק כי הוא ענין חדש כי לא מצאתי בספרן של אחרונים להסתפק לענין חזקה דתלי' במעש' וכן מזה ג"כ מוכח שבמצו' שאם חיוב' רמי' עלי' מצד מצוה שאני ואמרינן אפי' חזקה דתלי' במעשה הוה חזקה ויש להעמיס זאת בדברי הטו"ז דיש איסור לאשה לעמוד בימי טומאת' וכו' דטבילה בזמנ' וע"ז סומך הבעל דודאי עשת' כדין והבן. והנה הב"ח עמד למגן לשיטת ר"ת שאין מדברי הירושלמי הנ"ל ראיי [שטב"מ] די"ל דמ"ה אסור לה לעמוד בימי טומאת' דשמא יבא בעלה עלי' והטו"ז כ' לתרץ [שיטת ר"ח] כיון ששם מיירי בכל גוונא אפי' אם הית' סבור' שלא יבא באותו זמן וא"כ מוכח שהו' משום שטביל' בזמנו מצוה עיי"ש היטב בטו"ז אולם הב"ח בספרו כ' וז"ל דוודאי תטבול כל היכא שאפשר לה לטבול שמא יבוא "הבעל פתאום לביתו" ויהי' מחשב ימי וסת' ויבוא עלי' עכ"ל וא"כ מה בכך שהיא סברה שלא יבוא לביתו בכ"ז יש לה לטבול אפי' בגוונא שהיא סבר' בודאי שלא יבוא לביתו משום שמא יבוא פתאום ודו"ק [בדפוס ווילנא החדש אתי' הגירסא בטו"ז אלא דר"ח סבירא לי' טביל' בזמנו לאו מצוה צ"ל ר"ת ופשוט] ומידי עסקי בענינים אילו: נשאלתי א) באשה שהית' זמן טבילת' בליל ש"ק והי' יום המעונן ובביה"כ אמרו ברכו והאשה הממונ' על הטביל' אמר' להאש' הנ"ל שלא תטבול כי אצלה ספק וקרוב לודאי שאינו לילה גמור והאש' הנ"ל סוררת ולא שמע' בקול' וירד' לטבול באמר' שהו' ליל' מה דינה א) אם צריכה טביל' שנית ב) וג"כ אם יש להתיר הטביל' שנית בליל ש"ק ג) או צריכ' להמתין עד אור ליום ב' כי במקום שאסור לטבול בליל ש"ק גם גם למוש"ק אסור' לטבול כמבואר בהג"ה והשאלה הית' בגונ' שעדיין לא שמשה עם בעל' ואני שואל ד) בגונ' זה ששמש' עם בעל' ה) אם יש להתיר בו לטבול ביום ו) או שנלפענ"ד למציא' שתטבול בטביל' שנית בלא כונה ועיין בסי' קצ"ח סעיף מ"ח כאשר נבאר בס"ד] תשובה ונציע בזה הנלפענ"ד בס"ד [איתא בס' חמודי דניאל מובא בפ"ת ס"ק י"ג] אם הוא יום המעונן וכדומה יש ספק אם טבל' ביום או' בליל' או שטבל' בין השמשות אינו צריכ' להחמיר ולטבול שנית ובאמת לא זכיתי להבין דעת קדשו בעו"ה דהנה זה הסכמת רוב הפוסקים שצריכ' טביל' שנית ועיין באר הטיב בסוף הסי' שהסכמת רוב הפוסקים שביום ז' צריכ' טביל' שנית ועוד יותר דהנה מבואר בש"ך סי' ק"י בכללי ס"ס אות כ' באיתחזק איסורי לא אמרינן ספק דרבנן להקל והכא איתחזק איסור טומאת נדה ג"כ איקבע חזקת יום ועיין בסי' קפ"ד בש"ך ס"ק י"ד שדעת הש"ך להחזיק איסור על ביאת הוסת ומכ"ש הכא שהו' כבר בחזקת איסו' [וע' בגליון מהרש"א בסי' ק"י עיי"ש היטב] ועיין בפ"ת סימן קצ"ח ס"ק ט"ז] וי"ל כיון שדעת השו"ע שעלת' לה טביל' והגם שהסכמת רוב הפוסקים שצריכה טבילה שנית דייקא ביום ולא בביה"ש וג"כ יש מקום לומר כיון שהו' חד לגבי' חד באיתחזק איסורי ובפרט שהאש' שממונת על בית הטביל' הימניהו בזה (ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' כ"ז ועי' בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד חלק יו"ד סי' י"א עיי"ש) וא"כ יש מקום לומר שצריכה טביל' שנית שכיון שעברה על דברי הבלנית וק"ל, ולכאור' לפום רהיט' הי' מקום לקנס' שלא תטבול שנית עד יום א' אולם כד מעיינת שפיר ודייקת תרא' שצריכ' טביל' שנית בליל ש"ק כי הי' חל ליל טבילת' אז וא"כ היא מותרת לטבול בליל שבת וע"כ ממנ"פ אם טביל' ראשונ' הית' אחר צאת הכוכבים א"כ אין בזה תיקוני גברא וטהור' היא כי עיקרי האיסור הוא משום מתקן ובזה אין בו מתקן ואם הית' קודם בהש"מ וצאת הכוכבים וא"כ בטביל' בזמנה משום מצות עונה מתירין ומותרת לטבול בליל שבת. ועיין ש"ך ס"ק א' בשם תשו' מהר"ם לובלין] אולם יש לומר שעוד עדיף יותר כי שם הו' הטביל' בזמן הראוי' וא"כ בודאי כבר טבלה בשבת ויש בו משום איסור רחיצה בשבת אם הטבילה הראשונ' הית' כהוגן משא"כ הכא יש צד וכאשר אמרנו שהבלנית ממונת ע"ז והיא נאמנת לא הו' שם טבילה בשבת ודיי שקנסו אות' שצריכה טבילה שנית ולא לבטל מצות עונה ב' ימים והבן ובפרט שבעלה לא פשע בזה וטובי' חטא וזינגוד מינגד וק"ל:
ובעיקר דברי המהר"ם לובלין יש בו לעיין הלא פושעת במה שלא בדקה כראיי' וצ"ל שלכלוך תחת הצפורן אפי' בבדיקה שכיח טובא וק"ל ופשוט שכוונת הש"ך במה שכ' וה"ה כל ספק אם טבלה כראוי הו' ג"כ בגוונא שלא הי' ע"י פשיעתה משא"כ אם פשעה בו לא ואפי' דומיא דיולדת שהמתינ' ברצונה לפי שאין בה כח הרבה [ועיין בטו"ז] הרי דוקא בגוונא שהית' יכולה לטבול מקודם אלא שרצת' לחזק כוחה יותר אבל אם מחמת חולשה לא יכלה בשום אופן לטבול מקודם הו' אונס גמור וכן מוכח לישנ' דת"ה לפי שאין בה כח הרבה ואח"כ כ' אם לא הי' אפשר לה מקודם כגון ע"י אונס משמע שבתחיל' לא הו' אונס ודו"ק ועיין בפתחי תשו' בס"ק ג' בשם לבושי שרד כגון בחולי קצת או איזהו כאב באברי' והמים מזיק לה התיר בליל ש"ק משמע שהאוסרים דייקא אם הוא רק מחמת התרשלות גמור ודו"ק ובעיקר הענין אפי' אם הבעל אינו מקפיד ואינו רוצה בשום אופן לקיים מצות עונה אז מחמת חולי ואונס שנתווה בו בכ"ז נ"ל שצריכה טבילה שנית בליל ש"ק. כאשר אגיד בס"ד דהנה כיון שהבלנית אמרה שלא תרד למקוה והיא נאמנת וע"כ לפענ"ד ברור שצריכה טבילה שנית עפ"י הדין שקיימ"ל כש"ך שביום ז' לא עלתה לה טבילה ועיין במחצית השקל בש"ך ס"ק ו' בסופו עיי"ש דהנה כיון שתהי' עם בעלה אפי' אם לא שמשה מטתה בכ"ז יש בו לעז גדול כמבואר בתשו' מהר"ם לובלין מובא בש"ך ס"ק כ"ה שאפי' אם לא נזדקקה לבעלה מהיי"ט שלא להוציא לעז העלה שלא תטבול שנית וק"ו ובן בנו של ק"ו בגוונא זה כיון שמצרכי' אות' טביל' שנית שתטבול בליל שבת שנית כי אז הוי רק כמו כל ספק בטביל' שמותרת וכאן נמי מותר כמבואר בש"ך בסי' קצ"ז ס"ק א' ועדיף יותר כי יש צד לומר שלא טבל' כלל עדיין בשבת והבן ועוד הכא שנחמיר בחומרא דאתי' לידי קולא גדולה שתטבול רק אחר ימי השבת ותשה' עם בעל' [ויש לחוש לדבר עבירה כי אצלה הוה התיר' כי סוברת שהו' לילה] ואח"כ תטבול אחר שכבר שמשה עם בעלה והבן אלא ברור שתטבול בליל ש"ק שנית והנה הי' נלפענ"ד כי יש בו חילוק גדול בין אם האשה אומרת עדיין כמקדמת דינא שהו' ודאי לילה או לא כעין המבואר בתשו' מאהבי סי' ע"ט מובא בפתחי תשו' סימן קצ"ו ס"ק י"ז אבר נחמתי בסברה זו כאמור כיון שכאן אמרה הבלנית שלא הו' לילה ודו"ק אולם אני מסתפק ושואל בגוונא ששמשה עם בעלה אם צריכה טבילה שנית כי לפענ"ד בס"ד כאמור מדיני צריכה טבילה שנית אפי' אם ברור לה שהוה לילה כי הבלנית ממונת על זה כאמור ובכ"ז כדי שלא להוציא לעז על בני' נלפענ"ד בס"ד שתטבול ביום דהנה האידנא כיון שאין טובלין ביום משום סרך בתה [ובאמת מעולם לא הבנתי בעו"ה גזירה זו הלא האש' מסתרת ימי טבילת' ועיין בהג"ה סוף סי' קצ"ח וראיתי בחכמת אדם ס"ק ג' שדייקא נקיט סרך בתה כי היא מרגשת בו והנ"ל להסביר דהנה הי' מנהג שהית' חופפת בבית' ועי"ז הרגישה בה בני ביתה ואח"כ הלכה לה לבית הטביל' והחפיפה צ"ל סמוך לטבילה וזה נ"ל נכון [ועיין בש"ך ס"ק ו' שסיים שם שיש למחות ביד המקילין ביום ז' סמוך לחשיכה ודו"ק] א"כ בעיני המון ובעיני בתה בפרט שגזרו משום סרך שלה יודעת שתמיד אנה הלכה לבית הטבילה קרוב לחשיכה כשיעור חפיפה שיהי' טביל' בלילה וא"כ אם תלך קודם צהרים ותבוא לביתה בעת צהרים שהו' ודאי יום א"כ תסבור בדעת' שאינו טבילה וליכא לעז על בני' שתאמר בתה שטבלה שנית וגם כן שטבלה אחר ג' ימים א) כיון שהיא יודעת שהטבילה הו' בלילה ב) וג"כ שאין טבילה אחר ג' ימים ותחשוב בדעת' שלא הו' טבילה זו טבילה כלל והבן בס"ד סברה זו [ועיין בש"ך ס"ק ח' בזה ולולי דברי קדשו בגוונא זה הי' מקום לומר שלכתחילה תטבול ביום אם שמשה כדי שלא להוציא לעז [ובפרט שהאידנא עפ"י רוב הו' החפיפ' בבית הטבילה ואינו מרגשת כ"כ ודו"ק] או הי' נלפענ"ד שתטבול שנית בלא כונה ועיין בסי' קצ"ח סעיף בהג"ה מ"ח בהג"ה וליכא לעז על בני' להראות שאינו צריכה טבילה מצד הדין רק לכתחילה צריכה טבילה שנית על טבילה כזו ויותר נלפע"ד שהיא תאמר בפי' שאינו טובלת לשום טבילה אלא שירדה להקר [ודייקא ביום עהיי"ט] והיא תסבור בדעת' שלא לטבול ובלא ידיעתה נאמר לבלנית שאמרה שלא הו' לילה שתאנוס אותה ועיין בטו"ז ס"ק מ' וש"ך ס"ק ס'] וא"כ ממנ"פ היא לא טבלה בדעת' כדי שלא להוציא לעז וזו תחזיק בדיבורה ותאנוס שתטבול ודו"ק:
בדגול מרבבה בש"ך ס"ק ב' עיין מהש"ק ובפרט קושי' הדגמ"ר קמה לפי דברי רמב"ן מובא בטור סי' קצ"ד שדם טהור הו' בכלל גזירת ר"ז ואולי ס"ל הש"ך כיון שהו' רק מנהג מקומות לשיטת הסוברים שאינו בכלל גזירת ר"ז יש מקום יותר להקל בו יותר ממה שנהגו מצד חומרא ודו"ק ובמק"א הארכתי בו בס"ד: