שות באר מרדכי· רבי מרדכי פארהאנד
ספר באר מרדכי שו"ע יו"ד סימן קצו
מרדכי שו"ע יו"ד סימן קצו
בסעיף א') בהג"ה בשם תרומת הדשן בענין אם התפלל הקהל ערבית אם נחשב ללילה עיי"ש ויען שזכיתי לעיין במקור ההלכה בדברי תה"ד בסימן רמ"ח והוא הלכה אשר רבו מנפי' ושרגי' ע"כ אבאר בס"ד כיד ד' הטובה עלינו אכי"ר:
ז"ל רבינו בעל תה"ד יראה דיש להחמיר שלא תפסוק בטהרה אלא קודם תפילת ערבית אבל לאחר תפילת ערבית הואיל והתפללו כבר או אפי' היא לא התפללה אלא הקהל התפללו כבר עשו אותו מקצת היום לילה לענין תפילה שוב אין לעשותו יום לענין הפסק בטהרה שהרי לעולם צריכה להפסיק בטהרה קודם הלילה של יום תחילת הספירה שאם תמתין אפי' רגע אחת שוב אין היום עולה למנין ז' וכמוכח קצת בפירש"י בסוף פרק המפלת ובנידן דידן נמי חשבינן לאחר תפילת ערבית לילה עכ"ל יוצא מפורש שאין התפילה עושה הגבול בין יום ללילה ורק בנידן דידן נוטה דעת קדשו דיש להחמי' ולא מהעיקר הלכה כי כיונה יוסיף או יגרע מהיום התפיל' ועוד זאת יתירה לפי דברי התה"ד הנ"ל בסי' א' במה שנהגו ברוב הקהלות בימי הקיץ ימים הארוכים לקרות ק"ש ב' א' ג' שעות קודם הלילה עיי"ש שכ' שאין בידו ליישב המנהג דהגם שכ' הר"ת שמפלג המנחה ואילך חשיב לילה כר"י ויוצאים ק"ש ותפילה של ערבית וזהו הוא שעה ורביעי קודם צאת הכוכבים אבל מנ"ל להקדים עוד יותר מזה ועיי"ש לענין אי חשבינן שעות שוות או שעות זמניות ובספרי זה לעיל סימן קפ"ד בש"ך ז' מ"ש בס"ד, ועיין בזה הענין לענין קדימת זמן התפילת ערבית בשו"ע רל"ה ובמג"א שם ג' בשם הב"ח בישובו לענין קדימת ג' או ד' שעות ועיין בספרי על מסכת ברכות מהד"ק ותנינא מ"ש בזה ד' יזכינו להוציאו לאור עולם והנלפענ"ד כפי דברי התה"ד בסימן רמ"ח שכיון שכתב שרק מטעם חומרא הוא וכאמור יש מקום לומר שדי' אם מקדימין תפילת ערבית שעה ורביעית ואז כיון שעפ"י הלכה כבר נקבע לו הגבלת זמן לילה יש להחמיר שיהי' הפסק בטהרה קודם לזה משא"כ כפי מה שכ' בסימן א' שנדחק מאוד בישוב הטעם שמקדימין א"כ מקום לומר שמה שהחמיר בסי' רמ"ח היינו הקדימה של שעה ורביעית ועיי"ש וע"כ לא ישבנו אפי' ב' שעות קודם הלילה וכ"ש ג' וד' שעות שאם התפללו הקהל ערבית שיהי' נחשב ללילה לענין הפסק בטהרה וזה פשוט וזולת לפי דברי הב"ח שם במג"א הנ"ל וכביאור המהש"ק שם שהוה קרוב לג' שעות יש מקום עיון בזה אם כבר התפללו ג' שעות קודם הלילה כיון שעפ"י הלכה מכונה בשם זמן ערבית אם יש להחמיר אח"כ שלא להפסיק בטהרה וכן צ"ע בקהלות גדולות שמתפללין בהרבה בתי כנסיות ובעלה מתפלל בבית הכנסת אשר מתפללין מעריב בזמנו אשתו נגררת אחר ביהכנ"ס זו וכאשר אבאר להלן בס"ד הן בקדימת זמן התפילה או באיחור זמנא והענין צ"ע עוד ועיין היטב בהג"ה שו"ע בכאן וכן בשו"ע או"ח סימן רל"ה סעיף א' עיי"ש היטב ולהלן נדבר עוד מזה בס"ד, ועיין מג"א רס"ג ס"ק כ"ד ב' בהכנ"ס אין אחת נמשכת אחר חברתי' משמע אף שיש רוב באחת מהם ובא"ר בפראג נוהגין למשוך אחר ביהכנ"ס ישנה וחדשה (שקורין אלט- ניישול) ולעיל סימן קל"א ס"ד בהג"ה ומג"א י"א שמקורו מהרי"א סי' פ"ח וג"ש אם בעלה לפעמים מתפלל בביה"כ זו ולפעמים בזה האיך כדין הכול צ"ע הן לענין שבת ועיין בהמהש"ק בסי' רס"ג הנ"ל במקום שדרכם לילך משמע שאפי' אם פעם אחת מחמת אונס הי' בביה"כ אחר וצ"ג וק"ל:
ב') וז"ל התה"ד וכעין זה כתב מהר"ם בהלכות שמחות שנו לענין אבילות דמי שהתפלל ערבית ועודנו יום קודם צ"ה ושמע שמועה על מתו אינו מונה אלא מיום המחרת ואותו היום אינו עולה לו הואיל וכבר התפלל ערבית תרי קולא לא עבדינן ע"כ בדיוק כתב כעין זה כ' מהר"ם כי שם נקיט בגוונא שאותו האיש אשר דנין עליו שהוא התפלל ערבית וכן הועתק בסי' שע"ה סעיף י"א מי שהתפלל ערבית בשם יש מי שאומר והנה הוא שנוי בכפילא בסי' ת"ב מקורו עיין במרדכי סי' תתקכ"ג כ"ד עיי"ש ויש להתבונן מדוע שנו רבינו בשו"ע בכפילא ועוד זאת יתירה מדוע נקיט בסי' שע"ה בשם י"א ובסי' ת"ב בסתם וי"ל עפ"י גירס' הש"ך בסימן שע"ה ס"ק י"ד שמיירי שהקהל והצבור התפללו ולולא דברי הש"ך יש מקום לומר שהוא לא התפלל ע"כ נקיט רק בשם י"א הגם שאין חולק בדבר כיון שהוא לא התפלל כא ברי' כי' האי עניני משא"כ בסי' ת"ב מיירי שהוא ג"כ התפלל והיינו תרתי קהל והוא ג"כ ע"כ ברי' כי' להשו"ע ולא נקיט בשם י"א ועיין היטב בב"י ונראה שגריס כגרסת הב"ח וכמבואר למעיין גוף תשו' תה"ד וק"ל ועוד יש לחלק בסי' שע"ה מיירי תוך שבעה או אותו היום שהוה דאורייתא ע"כ לא ברי' כי' שנפקיע אותו היום משא"כ שם מיירי תוך שלשים וק"ל. ונלפענ"ד בס"ד שהנה פשיט' דמה דאיתא בשו"ע שמונה מיום המחרת ואותו היום אינו עולה להם היינו לחומרא שלא נחשוב היום למנין ימי אבילות והבן אבל פשיטא שגם אותו היום צריך לנהוג אבילות ורק שאיני עולה למנין וראי' כזה מדברי הטו"ז בסי' ת"ב שכתב שאם הוא בגוונא שביום המחרת יהי' שמוע רחוקה פשיטא שאינו מונה מיום המחרת ולפענ"ד מבואר כן בלישנא דשו"ע שרק מונה מיום המחרת ואותו היום אינו עולה לו וק"ל:
ג') וז"ל התה"ד וכן ראיתי לאחד מהגדולים שפסל הגט שנתן לאחר שהתפלל הקהל ערבית אע"פ שהיה עודנו יום וכן כתב לי אחד מהגדולים בתשובה שגדול אחד רבו פסל הגט שנתן לאחר תפילת ערבית ע"כ ובהג"ה שו"ע ססי' קכ"ג מובא הלכה זו ובחלקת מחוקק שם - משמע שאם התפללו הקהל אפי' הוא לא התפלל ושהב"י תמה בזה עיי"ש ולהלן בסדר הגט סעיף פ"ח - פ"ט והנ"ל שבזה פליגי הנך ב' גדולים שבתשו' תה"ד הגדול שהביא תחילה ס"ל שאפי' התפלל רק הקהל ערבית אפי' הוא לא התפלל והגדול שהביא תשו' אח"כ משמע דוקא אם הב"ד ומגרש וכו' ג"כ התפללו וק"ל ד') ועיין עוד בתה"ד שהביא שגדול אחד חילק לענין גט ואבילות שפיר חשבינן שכיון שהתפללו ערבית הוה סניף ותוס' ליום שלאחריו משא"כ לענין ספירת ז' נקיים שצריך שיהי' מעצומו של יום ודחה דבריו דהאיך אפשר לעשות סניף ליום שלאחריו ולא יהי' תפילת ערבית מעצומו של יום עיי"ש שדברי קדשו צריכין ביאור לעניי הטרוטות וז"ל ותו בגט נמי נימא דלא פסלינן אלא כשנתן בעצומו של לילה ונתינת הגט דפסול רחמנא מגזה"כ היינו דוקא בלילה ממש עיי"ש והנלפענ"ד בזה לבאר שיטת מרן הב"י שנקט בשלחנו הטהור רק הך עניני לענין אבילות בסימן שע"ה ות"ב וכא בהלכות נדה ולא בהל' גירושין ואדרבה תמה בזה ורק הרמ"א הביאו וי"ל דשיטתו לענין גט הוה ס"ל כי רק בלילה ממש פסול וע"כ לא נקיט בגט וכן הוה ס"ל לחלק דוקא לענין אבילות י"כ כיון שהתפללו הוה סניף ותוס' ליום שלאחריו - ורק להחמיר ולא להקל משא"כ לענין ספירה לא קפדינן אלא אעצומו של שבעת ימים ולא על התוס' ובפרט כי טבילה בזמנה מצוה וכאשר יבואר להלן בסי' קצ"ז ר"ל כל מה שאפשר כמהר גם בזה"ז צריך למהר וע"כ נקיט הב"י בשלחנו הטהור רק לענין שמחות ולא לענין אחר ועיין בשו"ע יו"ד סימן רס"ב סעיף ז' שנדבר להלן בס"ד, ה') והביא התה"ד דברי הג"ה מיימ' לענין מילה שאינו תלוי' בתפילה אם התפללו מבעוד יום לא להקל ולא להחמיר והובא בשו"ע סימן רס"ב סעיף ז' אולם מרן הרמ"א שנקיט הך דינא דתה"ד בסי' קצ"ו לענין הפסק בטהרה וכן לענין גט ולענין אבילות וס"ל לחלק כמו שמסיים התה"ד בשלומא מילה הוא ענין בידי שמים משא"כ בענינים האמורים הוא בידי אדם והי' לו להקדימו ודו"ק וק"ל:
ו') איתא בשו"ע או"ח סי' כ' סעיף ה' יש מי שאומר שאם התפלל תפילת ערבית מבעוד יום עד שלא הניח תפילין אין לו להניחם אחר כך ומקורו מכתבי מהר"ר ישראל סימן קכ"א שבספר שו"ת תה"ד הנ"ל ובמג"א שם שאם הוא לא התפלל אע"פ שהצבור התפללו מותר להניח תפילין ורמ"א ביו"ד ס"ס שע"ה דהא תפילין בלילה אינם אלא מדרבנן ועיי"ש בש"כ ובאע"ז ס"ס קכ"ג עיי"ש ובטו"ז ובפרמ"ג שם שאם לא הניח תפילין יכול להניח אפילו בין השמשות כי רק לקולא אמרינן ולא כחומרא והם דברי הטו"ז בסי' ת"ב וכאמור ועפי"ז העלתי לעיל אות ב' שכוונת השו"ע שרק החשבון של ז' ימים הוה מיום המחרת אבל פשיטא שצריך לנהוג אבילות באותו היום ודו"ק. ז') והנלפענ"ד לבאר מדוע גבי נדה בהפסק טהרה נקיט התה"ד תפילת הקהל אפי' היא לא התפללה שעמד בזה הש"ך בסי' שע"ה ולשאר ענינים תולה בתפילת האיש אשר דנין בו דהחילוק הוא בשלומא לענין הפסק בטהרה שהוא ענין שנוגע לתרווייהו כי נוגע לגבי בעלה וע"כ מה לנו אם היא לא התפללה הלא נוגע לבעלה והוא נמשך אחר הקהל משא"כ לענין אבילות תולה בתפילת עצמו [וג"כ צ"ע אם יש ב' אחים ואחד מהם התפלל ואח' לא התפלל היאך דנין בזה וע"כ נקיט בשו"ע בסי' שע"ה וכגרס' הב"ח שהתפלל] ואולם הש"ך תי' שם שאשה אינו רגילה להתפלל וע"כ נגררת בתר הציבור עפי"ז נ"ל בס"ד לתרץ דברי הג"ה בשו"ע אע"ז סימן קכ"ג שנקיט לאחר תפילת הצבור ועיי"ש בח"מ שתמה מדוע לא נגרר אחר תפילת הב"ד והנלפענ"ד דהנה הגט ניתן להאשה והיא אין דרכה להתפלל וע"כ לחומרא נגררת אחר הציבור ובפרט עפי"מ שכתבנו לעיל שבדבר הנוגע לשניהם נגרר האחד אחר חבירו לחומרא משא"כ לשאר ענינים וכמבואר בשו"ע או"ח בס"ס ל' וכאמור:
והלום ראיתי בשו"ת הב"ח בסי' קכ"ו שעמד במקצת מדברינו דלעיל אות א' שמדוע בעוד היום גדול נחמיר שיהי' כלילה לענין זה ועיין שם מה שכתב לענין שיעור בין השמשות וז"ל אבל בדיעבד נראה דהוה הפסק לטהרה משום דמשמע בר"פ בנות כותים דוקא בנדה הוה הפסק בטהרה דאורייתא אבל נשים שלנו שמחמירן להפסיק בטהרה ז' נקיים הוה דרבנן וכו' עיי"ש וכמבואר ג"כ בש"ך כי לענין כזית מצה וספירת העומר איני עושה התפלה גבול בין יום ללילה ואגב אציע בזה מה שנשאלתי באיש ששכח ביום אחד מספירה לספור ונזכר בבואו לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית וכבר הי' קרוב לספק בין השמשות וספר באותו היום אם יכול אח"כ לספור בברכה כפי מה דקיי"ל שאם שכח לספור יום אחד אינו יכול לספור אח"כ בברכה: והוריתי לו בס"ד שיספור אח"כ בברכה דהנה ליש שיטות הוה כל ספירה מצוה בפ"ע וא"כ פשיטא שיכול לספור אפי' בשכח לגמרי לספור ורק דלא קיי"ל כוותי' בכ"ז כיון שאז התחילו הקהל להתפלל מנחה סמוך ללילה כדי שיכלו להתפלל ערבית בזמנו משום הספירה וכיון שלא התפללו ערבית דאיתא בשו"ע סי' תפ"ט המתפלל עם הצבור מבעוד יום מונה עמהם ואח"כ יספור לעצמו וכמו שצריך אח"כ לספור בברכה הגם שכבר התפלל ערבית כ"ש הכא שהתחילו להתפלל מנחה וק"ל ועיין רדב"ז החדשות סי' רס"ח דמי ששמע שמוע קרובה בין השמשות חשבינן בין השמשות מן היום ומונה אבילות מאותו היום עיי"ש מובא בפ"ת סי' שע"ה ס"ק ה' ומשם נלמד לכאן ועיין פרמ"ג או"ח כ' שהבאתי לעיל ובתשובה אחת העלתי בס"ד באשה שמתה, בין השמשות שיחשבו היא"צ וכו' מיום הבא והבאתי דברי שו"ע יו"ד סי' רס"ו לענין נולד בין השמשות וא"ר סי' של"א ושו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' קמ"ח לענין ולד הנולד שנולד בשבת סמוך לצאה"כ ולא נודע אם הי' בה"שמשו"ת ודו"ק. רק זאת אני מסופק אם הקהל כבר התפללו ערבית מבעוד יום תוך שעה ורביעית קודם הלילה וג"כ הוא התפלל עמהם ושכח באותו היום לספור ספירת העומר אם יכול אח"כ לספור בברכה ופשיטא שאם התפלל ב' או ג' שעות קודם הלילה שיכול להשלים מהיום הזה כי ספירת העומר אינו תוכה כלל בתפילת ערבית ורק בהגבלת לילה וראי' מדברי המג"א בס"ק ז' נ"ל דמותר לספור אחר צ"ה אפי' לא התפלל עדיין ערבית:
ורק אם הוא בגוונא שהקהל כבר התפללו ערבית והוא ספק בין השמשות בגוונא זה אם יכול לספור להשלים אותו היום צ"ע ויש לדין בו בענין אם יש היתר לברך במקום ס"ס כבר הארכתי בס"ד במק"א בשו"ת לה' תפילין וציינתי בזה דברי הפרמ"ג משבצות סי' קמ"ג, ב' ד"ה ודע ועיין שד"ח מערכת כללים אות סמך כלל מ"ג וכלל ע"ו בזה ודי' בזה כעת ותולה בענין אי הולכים בסכנה אחר ס"ס להתיר ועיין בסי' קע"ג בפרמ"ג ודו"ק ומשם תדרשנו בס"ד:
ח) ונחזור לענין ראשון דהנה מקור זה הענין הוא מתוס' כתובות דף מ"ז ד"ה דמסר בתי' א' שס"ל התוס' שתוס' שבת דאורייתא ולא כן לתי' הב' ועיין בענין זה באר רחובות בביאור הגר"א בסי' רס"א ס"ב בהג"ה לענין שיעור זה ודו"ק בדברי קדשו וג"כ בענין זה יהי' דא"כ נתת דבריך לשיעורין ובפרט בלילי פסח שאיתא בתוס' פסחים דף צ"ט ע"ב ד"ה עד שתחשך וכן בלילי שבועות שמבואר במג"א סי' תצ"ד שבעי שיהי' תמימות והאחרונים עיין חכ"א העלה וכן העיקר שיהי' כל בית בית השמשות באותו מקום ודו"ק והעיקר שיש מקום עיון להלכה בענין המקדימין להתפלל ערבית ב' או ג' שעות ועיי' שו"ת תה"ד סי' א' שהבאתי ושמחתי שזכיתי לכוון לשו"ת מרן הב"ח זי"ע שהבאתי לעיל שעמד בזה והנה דברי הנושאי כלי השו"ע בענין זה הם תמוהים הטו"ז בס"ק א' בהעתיקו דברי רש"ל והשיג עליו הדגול מרבב' והוא ג"כ מבואר בש"ך ס"ק י"ט עיי"ש וביותר תמוה הלא מקור דברי רש"ל הם עפ"י תה"ד בסימן רמ"ח הנ"ל והלא התה"ד גופי' הוא המחמיר בענין מאוד ועיין בסי' רמ"ח שהוסיף רבינו בעל תה"ד עוד יום אחד מדעתו ומובא ג"כ בהג"ה שו"ע סעיף י"א עיי"ש א"כ פשיטא שלא הוה כן כוונת הטו"ז כפשוטו בדברי רש"ל ורק בגוונא שמבואר בדברי הש"ך הנ"ל בהעתק ד"ק וק"ל והנה עיקר הענין בענין אם התפלל ערבית הוא משום דהוה תרתי דסתרי אהדדי אולם באמת אינו קושי' כי מצינו הרבה ענינים כיוצא בזה ועיין ריש מסכת ברכות ד"ה מאימתי שהקשו התוספות כן לר"ת וכן אנו בליל שני דפסח סופרין והוא אצלינו יו"ט שני כנודע: ועיין בסימן קפ"ח בטו"ז ז' שס"ל שאם חל ר"ח ביום א' והי' אוכל ויצא שבת שהוה צ"ע אם יזכיר שניהם של שבת ור"ח דמיחזי כסתרי אהדדי אם אזלינן בתר השתא י"כ ר"ח ואם אזלינן בתר התחלת סעודתו י"כ של שבת די"ל תרווייהו שכ שבת ור"ח ומידי דהוה איקנה"ז שאומר תחילה קידוש השייך ליו"ט ואח"כ הבדלה השייכה אחר השבת ומג"א ס"ק ח"י חולק ועיין בסי' רע"א מג"א ס"ק ח"י וסי' תי"ט וסי' רס"ג בסופו וא"כ רבינו הטו"ז נחית לזה והטעם פשוט משום שאנחנו עושים מטעם ספק אין זה נחשב לסתירה ובכ"ז המשבצות שם העלה דוקא אם הזכיר שבת מקודם מזכיר אח"כ של ר"ח משא"כ אם טעה והזכיר של ר"ח תחילה האיך יזכיר שבת אח"כ דהוה סתרי אהדדי ויש כי צ"ע בדברי מרן הפרמ"ג ואכמ"ל ובמק"א בס"ד יבואר ודו"ק. ועיין באחרונים ובדגול מרבבה שתמהו על הש"ך בס"ק ד' דאם היום גדול מחשבינן יום ולילה שווין אבל בתר הכי לכ"ע לא עיי"ש והלא כיון שלענין סקילה וכו' הוה יום מדוע לא נאמר בגוונא זה שהוה יום והנ"ל בס"ד הגם דדברי הש"ך הם שיטה יחידית בכ"ז יש מקום שכוונתו הוא עפ"י דברי התה"ד שם וז"ל שהרי לעולם צריכה להפסיק בטהר' קודם הלילה של יום תחילת הספירה שאם תמתין אפילו רגע אחד בלילה שוב אין היום עולה למנין ז' כדמוכח קצת ברש"י בפרק המפלת ובנידן דידן נמי חשבינן לאחר תפילת ערבית לילה וכו' עיי"ש וכיון שצריך שיהי' תמימות ע"כ לענין הפסק בטהרה שהוה דאורייתא [כאשר נדבר להלן בזה בס"ד. חושש בו לחומרא בתחילתו כנ"ל בס"ד להצדיק ורק לחומרא כאמור חושש מרן הש"ך בזה לומר שחוששין להסוברים שתמיד הוה היום רק י"ב שעות ומה שמכונה אצלינו ו' אוהר הוה נמשך ללילה ורק לחומרא ולא לקולא וק"ל ועוד נ"ל בס"ד דבר חדש דהנה התפארת ישראל בפירושו למשניות פ"א דברכות נכנס לבית הספק במדינת הצפונות כמו דאנציג או קאפענהאגען ושואקהאלם ששם בכל חודש יוני יולי לילה כיום יאיר ולכה"פ גם בחצות לילה יכול להכיר היטב בין תכלת ללבן מתי זמן ק"ש וציצית ושבת והנלפענ"ד לענין הפסק בטהרה צ"ל במקומות הללו חושבים כאשר הוא בשאר מחוזות להיום ולילה שווין י"ב שעות ובמקומות הללו יש מקום לדברי הש"ך זי"ע והגם שקצת רחוק לומר שכוונתו על אילו המקומות בכ"ז הדין אז דין אמת בגוונא זה שאז חושבין שעות שוות ועיין בביאור הגר"א או"ח סימן רס"א סעיף ב' שהזכיר ג"כ אילו המקומות ולכן במדינת הרוטים לא בא האור' כלל בקיץ אבל כוכבים עומדים עיי"ש זה מה שעלה בידינו בביאור דברי תה"ד ברוך השם: בש"ך ס"ק ו' בשם מעד"מ שתמה בדברי השו"ע בסעיף ב' בהך דראתה יום אחד בלבד הלא האידנא אפי' אשה שרואה כתם צריכה שימור ה' ימים עיי"ש בתי' והנה המנח"י בתוה"ש אות ה' תי' דנפק"מ לדידן בכלה שמותרת מיד שתפסוק לספור ז' נקיים ומרן הש"ך לא ניחא לי' בתי' זה עפ"י מה שכתב בס"ק כ' שהאידנא שאפי' כלה אינו סופרת ז' נקיים עד יום ה' לראייתה ועיין בתוה"ש בס"ק ח"י בזה שהעתיק דברי הש"ך הנ"ל והטו"ז בס"ק ז' שם ולכאורה נראה שהתו"ש פסק כטו"ז ס"ק ז' בכאן מדתי' באות ה' בכלה אולם יש לדחות שמעיקר הלכה גם הש"ך מודה ואדרבה נראה כתמוה אצלו ורק ליישב המנהג בא בס"ק כ' וא"כ גם התוה"ש לא להלכה כתבו בס"ק ה' רק ליישב וכהלכה הביא בס"ק ח"י דעת הש"ך והטו"ז בזה וק"ל ובעיקר הפלוגתא דלהלן בש"ך ס"ק כ' עם הטו"ז בס"ק ז' אם כלה צריכה למנות ה' ימים לכאורה דהנה בסימן קצ"ב נקיט בפי' שאינו צריכה להפסיק בטהרה ובסי' קצ"ג נקיט אחר הבעילה ראשונה צריכה למנות ה' ימים ולהפסיק בטהרה ואם איתא שהוה גוונא בכלה הנכנסת לחופה הן בתולה או אלמנה שצריכה להמתין ה' ימים והפסק בטהרה כל כי האי הול"ל לשו"ע להשמיענו בסימן קצ"ב ומזה אפשר שפשט רבינו הטו"ז שאין כלה הנכנסת לחופה צריכה להמתין ה' ימים מקודם ובכ"ז פשיטא שאם ראתה צריכה הפסק בטהרה והגם דנקיט בשו"ע שאינו צריכה [בסימן קצ"ב] הפסק בטהרה היינו דוקא אם לא ראתה רק חשש שמא מחמת חימום ראתה אבל בכאן בודאי ראתה פשיט' שצריכה הפסק בטהרה ודו"ק שם היטב וא"כ דברי המנח"י נכונים שאם ראתה מקודם שצריכה הפסק בטהרה וק"ל ועיין חוו"ד סק"ג שהקשה כיוצא בזה על הטושו"ע וא"כ יהי' מוכח כיון דאינו מבואר בסימן קצ"ב האיך דינה בראתה משמע אפי' ראתה א"צ ה' ימים וק"ל]:
הלא נודע למשגב שצריכה האשה להפסיק בטהרה חובה עלינו בס"ד לברר אם הוא דאורייתא או דרבנן וכן הבדיקה אחת בתוך ז' אם הוא דאורייתא או לא ויען שהוא יסוד גדול בשער בית הנשים לפתוח ולעייל לידע ממקור טהור פתחיו ושעריו וגם ראיתי שגדולי אחרונים האירו עינינו בזה אמרתי אחזיק בשולי מעילות הקדושים להתבונן בדברי קדשם:
וזה יצא ראשונה בס"ד מרן בשו"ת הב"ח סימן קכ"ו כתב וז"ל דמשמע ר"פ בנות כותים דוקא בנדה הוי הפסק בטהרה דאוריי' אבל נשים שלנו שמחמירן להפסיק בטהרה ז' נקיים הוי דרבנן עכל"ק וכוונתו לש"ס דף כ"ג ע"א דבנות כותים יום שפוסקת בו ספרתו למנין ז' ושם מיירי מקרא ועיי"ש ברש"י דר"ה יום שפוסקת בו ואנן ז' שלמים בעינן לזבה עיי"ש וכדברי הרמב"ם ספיקא דאוריי' מה"ת לקולא והפסק בטהרה הוה רק לנדה כשבאו ימי זיבתה בספירת ימים ידועים ג' ימים רצופים בריאתה ועיין בפי' רש"י ויום שפוסקת בו עיי"ש אבל כנשים שלנו שצריכין בספק זיבה ונדה ז' ימים רצופים הוה דרבנן ועיין לעיל דף כ"ב ובכ"ז במיעוט ידיעתי לא הבנתי מדוע החליט מרן זי"ע שהוה רק דרבנן הגם שלא הוה דאורייתא אלא בזבה גמורה א"כ הוה מכונה בשם ספק דאורייתא וצ"ל כסברת החוו"ד [עפ"י דברי הש"ס סוטה כ"ט שהתורה דיברה רק מודאי] בבית הספק ביו"ד סי' ק"י וצ"ע בכ"ז ע"ד פלפול:
כל באי שערי ההלכה ותבשונים בדברי החוו"ד בכאן ס"ק ג' שהעלה באשה שנטמאת נדה ואח"כ נולד לה שהמכה מוציאו דם וכן כשצריכין לטמא אות' בשעת וסת' או מעונה לעונה ואין תולין אז במכה אינו יוצא מידי טומאת' עד שיהי' לה עכ"פ הפסק בטהר' ובדיקה אחת בתוך ז' כראוי בלי דם עיי"ש שסיים שהפוסקים קצרו בזה במקום שראוי להאריך והעלה בצ"ע בסימן קפ"ז ס"ה שסתמו דבריהם ולא העלו שאשה זו צריכה עכ"פ שתבדוק עצמה שני פעמים ותמצא טהורה אחר שהגיע זמן וסת' או יום כ' בדיקה אחת משום הפסק בטהרה עיי"ש היטב בראי' מדברי הש"ס כאשר נדבר להלן מהם בפרטות בס"ד:
ביראה ופחד מול מרן החוו"ד זי"ע בכ"ז אנא בריה קלה אומר נשען במטה אלקי' בי"ד"י דברי מרן הב"ח זי"ע כי הראי' שהביא מהש"ס אפי' אי לית להו שום פירכ' אינו ראי' לנידן שלו כי הש"ס דיבר מימיהם שלא הוה ז' נקיים וע"כ הוה מדאורייתא משא"כ אנן צריכין להפסיק בטהרה ז' נקיים הוה רק בדרבנן ובזה מיושב הראי' ראשונה מהש"ס ס"ט. מברייתא טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי מטבילין אות' ט' טבילות ז' לנדה וב' לזיבה וכו' שאומרת ספרתי ואינו יודע כמה ספרתי והיינו שבדקה עצמה משמע הא כל שלא בדקה עצמה א"צ טבילה ואי מדאוריי' דז' נקיים אפי' בלא בדיקה אמאי לא תבעי טבילה כיון דמדאורייתא טבילה בזמנה אלא ודאי דמדאורייתא ספורין ובדוקין בעינן ע"כ והיינו בימיהם שבסוף ז' דימי הנדה טבלו לטהרות ולא בעי ז' נקיים משא"כ אנן שבעי נקיים ז' ימים שלמים לדברי מרן הב"ח הוא רק מדרבנן ודו"ק בזה היטב וראי' שנייה שהביא החוו"ד מדברי הפוסקים שהביא הב"י שכתבו גבי בדיקת חורין וסדקים דז' נקיים דיש איסור כרת אלמא דאורייתא היא הנלפענ"ד בס"ד עפ"י דברי התו"ח כלל פ"ה בשם או"ה [מובא בטו"ז לעיל סי' צ"ח ס"ק ו'] אפי' אם נפל חלב לבשר עוף שהוא דרבנן ונשפך אסור הואיל וטעם כעיקר דאורייתא ועיי"ש בטו"ז שהוא מטעם שחז"ל עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ממש ע"כ כול"א חדא גזירה היא עיי"ש [ועיקר ענין חז"ל עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה במק"א הבאתי בס"ד דברי החוו"ד לה' כתובות סי' ס"ו כי לאו בכל גוונא נאמר ועוד ראיתי שם שהכוונה שחז"ל עשו חיזוק לדבריהם יותר ממה שעשתה התורה חיזוק לדברי תורה ולא שיעשו חיזוק לדבריהם הם יותר משל תורה ואין עת לבארו במשנה זו] ועיין בכללין סי' ק"ס וסי' תרס"א ובספרי למסכת תענית דף י"ז ולח"מ פי"ב מאישות [וש"ס עירובין דף ע"ז] והגהות ש"י למורה וחכמת שלמה באע"ז הנ"ל ודו"ק ד' הטוב יזכינו להוצי' לאור עולם בחיי אכי"ר וא"כ י"ל שהכוונה שעיקר נדה הוא דאורייתא וכרת וק"ל וזל"ק שם ובהכי ניחה לן מה דקאמר בנדה דף נ"ח במתני' אשה אחת שבאתה לפני ר"ע ואמרה כן ראיתי כתם שאמר ר"ע לתלמידיו דם אמר רחמנא ולא כתם דקשה אמאי לא אמר להו מקרא דבבשרה עד שתרגיש בבשרה כדאמר שמואל בדף נ"ז דאפי' בדם גמור טהור בלא הרגשה ול"ל קרא דדם אמר רחמנא אלא ודאי קרא דדם אמר רחמנא איצטרך לענין שתהי' יכולה לתלות אפי' בספירת ז' נקיים דלא מהני מה שראתה בלא הרגשה ואיצטרך ליה לומר דדם אמר רחמנא ולא כתם דלא חש רחמנא לכתם כלל עכל"ק והנלפענ"ד נדייק בדברי האשה שאמרה ראיתי כתם ומדוע לא אמרה ראיתי דם אטו נשי דינא גמירי ומדוע השיב לה מיד שמא מכה הית' ביך וי"ל דהנה פשוט וברור שאין שום חילוק בין כתם לדם אלא שזה יוצא בהרגשה וזה בלא הרגשה ועיין שו"ת מרן החת"ס סי' קמ"ד עיי"ש והנה בש"ס לעיל דף נ"ז אמרינן אפי' אי לא ארגשי' אימא ארגשי' וכו' והרגשת שמש וכו' והרגשת מי רגלים וכו' וכאשר כבר הארכתי בזה בס"ד בבאר רחובות במקור מקומו טהור כמ"פ בספרי זה בס"ד וא"כ נ"כ שביאור המשנה הוא כן שר"ע הבין מדברי שאלת האשה שראי' הדם הוא מחמת סיבה אחרת [כי לכאורה קשה מדוע לא שאל ר"ע אות' אם הוא בשעת וסת' או לא ועיין בשו"ע סי' קפ"ז בהג"ה סעיף ה' ועיי"ש כאשר נדבר להלן בס"ד] כי כאמור קשה מדוע החליטה שראה רק כתם שהוה בוודאי שלא בהרגשה אימור ארגשי' ולאו אדעתי' וכאשר באמת הקשה התוי"ט מדוע טיהר אותה ר"ע דם ולא כתם דאכתי ליהוי ספק דאורייתא ולחומרא וי"ל דהנה משאלת האשה ראה שהיא אשה חכמנית ויודעת להציע שאלה כחכם דהיינו שהיא אמרה בשאלה ראיתי כתם שהוא בודאי שלא בהרגשה והיינו שהן מצד הזמן שהוה שלא בשעת וסת' וגם כן לא הוה ע"י בדיקה העד והיינו שאמרה בהצעת שאלתה שהוה בוודאי שלא בהרגשת מקור ולבה בטוח שלא הוה אצלה שום ספק בזה ובבירור גמור הוא שלא בהרגשה שהיינו שאמרה שאפי' הוא מן המקור וכאשר אמרה שהמכה חיית' אבל יודעת בבירור שהוה רק כתם ולא דם אמר לה שמא מכה הית' ביך [ולכאור' קשה הלא במתני' דלעיל מבואר אם יש בה מכה והיא יכולה להתגלע ולהוציא דם הרי זה תולה בה הרי דוקא אם נודע בבירור אבל מהיכי תיתי' שניחוש לזה] וי"ל שהכוונה שר"ע אמר שמה שאמרת שהוה בוודאי רק כתם ולא דם אפשר כוונך שיש לך מכה באותו מקום אמרה לו [אם היה לה מכה באותו מקום הוה פשיטא שתולה בה ולא הוה מכנה אותו בשם כתם] וזה שאמרה הן וחייתה אמר לה שמא יכולה להתגלע ולהוציא דם ואמרה הן וטיהרה ר"ע וראה שהתלמידים מסתכלים זה בזה ר"ל שכיון שהמכה חייתה וא"כ אין יותר צדדין לתלות בזה והוה ספק השקול וא"כ נאמר ספיקא דאורייתא ולחומרא וכקו' התוי"ט לזה אמר להם ר"ע שלא אמרו חכמים להחמיר אלא להקל ר"ל בספק השקול כזה נסמוך על לישנא דקרא "דם" דהיינו שנודע שהוא "בהרגשה" אבל אם אינו בהרגשה לא אמרינן אימור ארגשי' אם יש קצת מקום לתלות כגון שיכולה להתגלע:
ובזה האמור נ"ל לתרץ מה שנתעורר בהגהות מהר"ץ חיות מכילתן נ"ח לדברי הטו"ז הנודעים שדבר המפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור [ביו"ד קי"ז או"ח תקפ"ח וחו"מ, ב'] והוא דבר שתלו בו זיניהם כל שלטי הגבורים ועיין בתפארת ישראל ערכין פ"ט ומאסף לכל המחנות הוא שד"ח מערכת יו"ד מכלל י"ז ולהלן עד כ"ז בכלל [והארץ רעשה בקושי' היד מלאכי לעיל סי' קצ"ד שהביא קושי' ספר דברי יוסף היאך אסרו לבעול על דם טוהר המפורש בתורה להתיר ועיין שמלה אות ד' ושם ביארתי בס"ד ועי' פ"ת ביו"ד סק"ג ודרכ"ת ס"ק י"ד] וא"כ כיון שמפורש בתורה דם ולא כתם מדוע אסרו חז"ל כתם וייל שמה שאסרו כתם הוא מחמת ספיקא דאורייתא דאימור ארגשי' וע"כ טמאה מצד ספיקא דאורייתא דאימור ארגשי' ולא אדעתי' ורק כוונת ר"ע הוא שלכאור' קשה לישנא שלא אמרו חכמים להחמיר אלא להקל שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה מדוע נקיט שלא אמרו חכמים כיון שהוא ענין של תורה וכאמור יובן בס"ד שכתם טמא מחמת ספיקא דאורייתא אימור ארגשי' וכ"ז אם אין מקום לתלות אבל אם יש מקום לתלות אפי' במכה שנתרפאת אז אמרו חכמים להקל כי לכאור' "אמרה תורה דם ולא כתם" ובכ"ז מטמאין כתם משום ספיקא דארגשי' כדברי הש"ס הנ"ל אבל בגוונא זה העמידו חכז"ל על דין תורה עד שתרגיש בבשרה ובזה נ"ל בס"ד לתרץ קושי' החוו"ד כמין חומר מדוע לא נקיט בבשרה עד שתרגיש בבשרה וי"ל שמהך דבבשרה הוא רק מדין תורה שבעי הרגשה אבל מדרבנן טמאה אפי' בלא הרגשה משום אימור ארגשי' ואין להקשות היאך יש כח ביד חכמים לגזור כתם הלא מפורש בבשרה וכן דם ולא כתם כקושי' הג' מהר"ץ חיות זי"ע לזה אמרינן שהתי' הוא קושי' התוי"ט על מתני' הנ"ל שמטעם ספיקא דאורייתא אימור ארגשי' ובגוונא זה יש מקום לגזור ורק ר"ע השמיענו שהגם שכתיב "בבשרה" עד שתרגיש מדאורייתא ובכ"ז גזרינן משום אימור ארגשי' היינו אם הוא ספק השקול אבל אם יש מקום לתלות וכאמור שם במתני' ותולה בכל מקום שיכולה לתלות וע"כ השמיענו ר"ע חידוש דין כיון שאמרה תורה דם ולא כתם הכריעו חז"ל אפי' אם הוא בגוונא שאין מכה זו מוציאה דם בכ"ז תלינן והוא כפתור ופרח ומתורץ קושי' התוי"ט וקושי' החוו"ד וקושי' הגהות מהר"ץ חיות כמין חומר בה"י ואין הכרח כדיוקו של החוו"ד זי"ע ור"ע השמיענו שבמקום שיש לתלות אפי' חז"ל לא החמירו מטעם ספיק' דאורייתא לחומרא ומדיוק לישנא דמתני' שלא אמרו חכמים ודו"ק זה הנלפענ"ד להתבונן בדברי החוו"ד זי"ע [והלום ראיתי בשו"ת מרן החת"ס סי' קמ"ד שנתעורר בד"ה אמנם מה שנתעוררו בקושי' החוו"ד הנ"ל ודברי קדשו הם לנו עניים וכאשר להלן נדבר ומשם בארה בס"ד] אולם האבני מלואים ח"ב שו"ת סי' כ"ג מובא בפוסקים [עיין שמלה סי' קצ"ו בראשו] שהעלה בזה להשיג על החוו"ד הנ"ל הרואה דם מחמת מכה אפי' בתוך ימי נדת' טהורה (ש"ס דף ט"ז ע"א) והרשב"א כתב בפי' שאפי' אינו מרגשת שהדם הזה בא מן המקור מ"מ טהורה ואפי' בשעת וסת' דאם לא תתלה במכה א"כ אתה אוסרה לעולם אבל התוס' כתבו שמיירי דוקא במרגשת שהדם בא מן המקור אבל אם אינו מרגשת לא נוכל לטהרה משום וסת' דא"כ וכי מעולם לא תטמא [ועיין בסי' קפ"ז סעיף ה' בהג"ה] נמצא להרשב"א הרי גם בשעת וסת' היא תוכה במכת' ואע"פ שאינו מרגשת שהדם בא המכה ולדעת התוס' והפוסקים שבשעת וסת' אינו תולה הרי דס"ל דמ"מ תטהר אח"כ במה שתתלה במכה ודלא כחו"ד אילו תו"ד והנלעפנ"ד בס"ד עפ"י דברי מרן החת"ס סימן קמ"ד בדבר השאלה שהי' לה לעבערפערהערטונג שאינו יכולה לטהר ועיי"ש בפרטי הענינים שנכנס לתווך השלום ולהציל הרשב"א משיני אריות עיי"ש ובד"ה והנלפענ"ד באשה שיש לה נכה שדרכ' להתאסף שם דם ומוגלה וכדומה איזי בכל פיתא בבירא ואין כאן שום וסת קבוע כי דם המותרות מתקבץ במקום המורסה ההוא ומתאסף ויוצא או סופו לצאת משם וכו' מ"מ ע"י מורסה הסמוכה לשם הענין בהיפך שמוליד עוצר בדם הנדות וה"ל כמו מעוברת שע"י הולד היונק דם נידות אמו וה"נ כותי' וע"כ ס"ל להתוס' כשיודעת שדם זה ממש בא מהמכ' אין כאן מקום לוסת כלל כי הדם ההוא בעצמו יוצא ע"י המכה וע"כ הוא טהור אלא שהתוס' ס"ל שזה דוקא בשעה שהמכ' מוזיל דם אבל בשעה שנסתם נקב המכה נפתח הרחם וכו' אע"כ כנ"ל הא דמטהר'י האשה הזאת אפי' בשעת וסת' בין להתוס' כשיודעת עתה שמכת' מוציא דם וכו' כ"ז אינו אלא משום הנחה שהנחנו שאע"פ שקודם המכה הי' יום זה יום וסת' מ"מ עתה שיש לה מכה כהתוס' המוציא' עתה דם ולהרשב"א שמוציא דם בכל פעם בטלה לה וסת' כי אין חזקה ולא רוב לשום אשה שתראה נדה עם מכה עיי"ש ובדיבור שאח"ז ועכ"פ לענין ספירת ז' נקיים נסתר סברת החו"ד הנ"ל שהקש' שכיון שנטמאת מאין יצאה מטומאת' ובעי ספירת ז' נקיים והפסק בטהר' דכיון שהוחזק' בטומאת' לא יצאה לידי טהר' רק בטהר' ודאי ולהנ"ל כי אשה זה כיון שיש לה מכה באותו מקום כי יצאה מרוב נשים וכן אין לה חזקת טומא' ועיי"ש עוד בחו"ד שכתב ומהתימ' על הב"י ורמ"א בסי' קפ"ז סעיף ה' שסתמו דבריהם ולא כתבו שאשה זו עכ"פ צריכה הפסק בטהר' הלא כיון שנטמא' אינו עולה מטומאת' עד שיהי' לה אילו ב' בדיקות עיי"ש לפי דברי מרן החת"ס הפוסקים לא סתמו ומשם בארה וראי' נכונ' שא"צ כי זה הו' רק בסתם נשים שהו' חזקת אורח בזמנו בא והיינו חזקה דאתי מכח רוב ויש מקום לצרף דברי הש"ס כתובות פ"ב כל הנשים בתולות נישאת וכל הנישאת בתולה יש לה קול וזה הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא ועיין תוב"ש סי' כ"ט וחו"ד סימן נ' ובה"י ביארתי הענין בשו"ת בטוט"ד ועיין שו"ת חת"ס יו"ד רצ"ט בענין שפיר לפטור הבא אחריו מבכורה שמקורו מש"ס נדה ח"י - כ"ט ריב"ל וז"ל ע"כ הך דריב"ל נמי לא הוי רוב גמור וטעמא נ"ל משום דאע"ג רוב נשים מתעברות ויולדות מ"מ רוב המתעברות בן קיימא יולדות והך הואיל והפילה איתרע לה רובא ואימא רוח הפיל' עכל"ק וכתבתי בגליון שמקורו מש"ס כתובות הנ"ל וכו' ודו"ק ועכ"פ נכונים דברי עפ"י תשו' חת"ס זי"ע הנ"ל כי אשה הנ"ל אם יש לה מכה באותו מקום לא בעי הפסק בטהר' מדאורייתא ותשו' זה כתב מרן בשנת קס"ד וכמדומ' שלא זרח אור החו"ד בעולם עדיין ע"כ לא הביאו ובפרט שלא נשאל מרן זי"ע בענין השייך לעניני דידן אולם בסי' קע"ז כאשר יצא לדין בפלוגת' החו"ד ואבני מלואים רמז לתשו' הנ"ל והמורם היוצא מתשו' ומרן החת"ס זי"ע להלכ' סי' קע"ז ומובא ג"כ גפ"ת אות ה' עיי"ש היטב ומהיי"ט דנתי:
בשאלה שבא לפני באשה שספרה ימי נקיים ובעלה ראה חלוקה שפשט' אז שהי' עליו כתם [ומובן שלא ידע לדון אם הוא כשיעור או לא וכן אם הוא מראה טמא' או טהור'] ובחשבו שהו' בימי טומאת' ע"כ לא הודיע' לה ואח"כ כשנודע לו שהו' אשתו אז בימי טהרת' אמר לה מזה והיא לא הית' לה מזה שום ידיע' ועתה שאל מה דינה אם סותרת:
והורתי בס"ד שספירה הנ"ל עולה לה עפ"י דברי החו"ד הנ"ל שהעיקר שהפסק בטהר' צריך שידע שנסתם מקורה וכאן הי' הפסק בטהר' כראוי וא"כ כבר יש לה חזקת טהר' ב) נ"ל עפ"י מה שהבאתי בקונטרסי בגד עדים עמוד ל"ו בד"ה ומדי דברי בשם המהש"ק דהאידנא רוב נשים אינם בודקת חלוק וסדין קודם לבישה רק לובשת כשבאים מהכובס א"כ כל כתמיהם אף כגריס טהור עיי"ש ג) נתעוררתי מצורב' אחד שנודע הך דשו"ע יו"ד סי' צ"ח סעיף ג' בנשפך באיסור דרבנן דמותר והכ"נ הלא כתמים מדרבנן ובנשפך ואי אפשר לידע יש לטהר ונכון הוא ד') נ"ל דהנה התורה אמרה וספרה לה ועיין תוס' ריש גיטין וחי' רמב"ן שם דשאני נדה מתוך שנאמנת על עצמ' נאמנת ג"כ לגבי בעלה ובהג' מהר"ץ חיות שם וא"כ כיון שהיא אשה כשירה וצנועה והיא מדקדקת על עצמ' היא נאמנת לעצמ' ובפרט שהיא אומרת שהפסיקה בטהר' ולא ראת' נאמנת ג"כ לגבי בעלה אפי' בהכחשה ועיין שו"ת מרן חת"ס סימן קמ"ז וקונ"ט:
פ"ת בענין ימי ספירה אם צריכ' לספור בפה וכן לענין ברכה אם דומה לספירת העומר או לא [באות ד בשם נו"ב בזה] ואני מצאתי ברבינו בחיי פ' אמור וז"ל וספרתם לכם כמו ולקחתם לכם שתהי' ספירה לכל אחד ואחד שימנ' בפיו ויזכיר כקבלת חז"ל ומה שכתוב בזב וזבה וספר לו וספרה לה אינו מהמנין הזה אלא לומר שלא ישכחיהו ועיין בכה"ג הנדפס בגליון השו"ע בהביאו תשו' רדב"ז הנ"ל עיי"ש שהעלה שאנן אינן בקיאים במראות הדמים וק"ל, מרן החת"ס יו"ד סי' קמ"ד בד"ה וראיתי בנו"ב שהשריש ברוב תשו' דחזקת טהר' של האשה היינו כ"ז שהיא טהור' אמנם אם פ"א תראה נדה ותהי' טמאה שוב אי אפשר לה לטהר משום שהרי טמא' היא ומרן החת"ס השיג עליו ויען שהוא ענין שרשי להלכ' זו וכן עיין לעיל בש"ך בסי' קפ"ז ס"ק י"ט שדיבר מענין חזקה אמרתי אעלה בתמר לדבר מענין חזקה בגוף ענין נדה וזה החלי בעזר צורי וגואלי:
דברי הנו"ב זי"ע הגם שמרן החת"ס כ' דלא צייתי להני כללי דכייל רבינו יחזקאל שעלה שאם ראת' פ"א שוב אין לה חזקת טהר' הנה דברי הטו"ז בסי' קצ"ו ס"ק ג' מסעיין לדברי קדשו שהעלה שם שמהיי"ט צריך בדיקה לכתחיל' כל ז' מטעם שהוא בחזקת טומ' עד שיצאו כל הז' נקיים עיי"ש והא עדות מכוונת עם דברי רבינו הנו"ב זי"ע ועיין עוד בס"ק ד' שמהיי"ט צריך ג' הראשונים נקיים לגמרי משום שכבר נתחו לטומא' עיי"ש הנה רבינו בעל הנו"ב כמעט כל תשו' הם מדברים בענין הנ"ל ועי' סימן מ"א אות ב' ד"ה אמנם ושם אות ה' ד"ה אמנם ועיי"ש בהג"ה ועיין בנו"ב סי' נ"ז מד"ה ומעתה עד ד"ה ודע שהעלה שם ג' חילוקים א') בספק [בענין המבואר שם] שאירע בימי טהרתה ממש שאז בחזקת טהור' עומדת לכ"ע מותרת מטעם ס"ס וא"צ בדיקה כלל ב') אם אירע זה הדבר בימי נדת' קודם שהפסיק' בטהר' בחזקת טומא' עומדת ג') אולם היכא דהפסיק' בטהרה ובאמצע ימי ספירת' מצאה כהנ"ל בזה נחלקו התוס' ורש"י זבחים דף כ"ט לרש"י הו' חזקת טהרה ולהתוס' לא הו' חזקת טהר' ועיין בחוו"ד סימן קצ"ו אות ד' שהשיג על הנו"ב שכתב בימי הפסק בטהר' א"צ בדיקת חורין וסדקים והחוו"ד השיג עליו והוא ג"כ מטעמי' דס"ק הקודם שהארכנו בו לעיל בס"ד דס"ל לחו"ד כ"ז שלא טבלה בז' ימי ספירה אין להחליט חזקה שבודאי כל אותן ז' נקיים תטהר על ידי טבילה ככלות ז' נקיים, רק כשטבלה יש לה אות' חזקה וראיתי בספר חכמת אדם הלא בספרו בינת אדם שאלה ז' אות י' עיי"ש שהשיג ג"כ על רבו הנו"ב שגם בימי ליבונה הו' לה חזקת טהר' כיון שפסק הדם ועיין עוד שם בריש שער בית הנשים אות ו' וידעתי שלא יצאתי חובת הביאור בזה ובס"ד אקוה לחבר קונטרס מיוחד בל"נ על דיני ס"ס ובפרט שעיקר זה הענין של חזקה שייך לסי' קצ"א לענין קרטין ובסי' קפ"ח לענין רדמ"ת ורק בכאן בענין הבדיקה וענין בדיקת חורין וסדקין מצאו רבותינו האחרונים מקום להאריך בזה ועיין פ"ת סימן זה אות ט' ושו"ת חת"ס סי' קמ"ד בד"ה גלל כן:
בכ"ז אעורר בגוף ענין החזק' כי צ"ע לענ"ד הלא הו' חזקה העשוי להשתנות בכמה ענינים ועיין ש"ש שמעתתא ג' מפרק א' ולהלן מענין חזקה העשוי להשתנות עיי"ש פרק ט' בשם שו"ת מהרי"ט ח"א סימן י"א בהביאו דברי רש"י ריש נדה בש"ס כיון דמגופה חזי' לא אקמ' אחזקי' עיין רש"י דמועדת ועלולה לכך אין לה חזקת טהר' ועיין בהג"ה מהר"ץ חיות שם ועיין שם בראשונים ברשב"א שכתב שם שענין חזקה הוא רק לענין טומאת וטהרות ועיי"ש פי"א ושמעתא ו' פי"ח עיי"ש היטב הד"ק ובבירור התוס' וא"כ גוף הענין צריך בירור הלא הוה חזקה העשוי להשתנות וצ"ע ובירור טובא ועוד צ"ע הלא נודע בספק שיש בו עון מיתה לא סמכינן אחזקי' ועיין רש"י חולין דף קל"ד ד"ה חלה ספק איסורי שיש בו ספק מיתה הילכך לא סמכינן אחזקה לענין עיסה ספק אם נעשית עד שלא נתגייר או אח"כ ועיין תה"ד סימן ר"נ בביאור דברי הש"ס שמצאנו סתירות במק"א אמרו שבת דאי' סקילה החמירו ובמק"א אמרו מ"ל איסור לאו ואיסור כרת ועיין רש"י יבמות קי"ט ובהג"ה ר"ב רנשבורג וגליון הש"ס מרעק"א, ויש מקום לחלק שאיסור חלה שהוא ענין אכילה חמור משום דכתיב ונטמאתם בהם ועיין תוס' חולין דף ה' ד"ה צדיקים ושבת י"ב ד"ה ר"נ ופסחים ק"ו ד"ה אישתלי ויבמות צ"ט ד"ה ס"ד וגיטין ז' ד"ה השתא ומשם יוצא לחלק בין הוא איסור ממש או רק שהזמן גורם ודו"ק ועי' שע"ת ח"ב כלל ד' פרט ה' אות ל"ח בענין זה באריכות ועיין שד"ח מערכת חי"ת כלל כ' עיי"ש וא"כ כל ענין חזקה בזה הענין צריך בירור גדול אם שייך בו וד' הטוב יאיר עיני באור תורתו ועיין בדגול מרבבה בסימן קפ"ז בש"ך ס"ק י"ט ופ"ת שם אות כ"ד והוא כלל גדול בזה ועכ"פ הראתי לדעת שדברי הטו"ז הם מורים כדברי הדגול מרבבה שגם בימי ליבונה הו' בחזקת טומא' ובזה הענין ג"כ מבואר בטו"ז ס"ק ד' בכאן סימן קצ"ו ועיי"ש וג"כ יש לעורר במה דאיתא בשו"ע ק"צ סעיף מ"ב שאם השאילתו לסופרת ז' שלא טבלה שתולה בה עיין בפ"ת ובחי' רעק"א בשם המל"מ עיי"ש הרי מפורש שאין להאשה הנ"ל חזקת טהר' וצ"ע בזה ויש לחלק, ובתשוב' אחת בס"ד ביארתי אם הבעל יכול להורות דמי אשתו נדה ועיין מהרי"א יו"ד סימן קפ"ז ומהר"ם שיק סי' ל"ה ועיין דע"ת סימן ח"י באות מ"ד שמאסף לכל המחנות וחידוש שלא הביאו דברי פרמ"ג או"ח פתיחה סדר הנהגת או"ה ראשון אות ד' והבינת אדם שער בית הנשים סימן ג' העלה שבהורא' בטבילה דאיתחזק איסורי לא יורה עיין שם ואני בעניי הכינותי בזה שם שבהורא' ברדמ"ת שתהי' אסורה עולמית לא יורה ועיין פ"ת בסימן קפ"ז ס"ק נ"א והדברים ארוכים ורק ציונים עשיתי ועתה עפ"י האמור שבדבר שאיתחזק איסורי אסור לבעל להורות יש מקום לחלק בימי טומאת' איתחזק איסורי אבל בימי ליבונה כבר בטל במקצת חזקת איסור והבן בזה ודו"ק כי דבריי הם נגד החכמ"א שכתב שגם בטבילה לא יורה ובכ"ז אפשר להשוות ויבואר שם בס"ד:
שו"ע סעיף י' עיי"ש חדשות ראיתי בשו"ת ניר דוד ממורי הגאון רבי דוד כק"ב זצ"ל ראב"ד דק"ק פ"ב תע"א שהעלה שם באשה שנפתח מקורה תוך ג' ימים הראשונים ומצאה מראה טהור' טמא' והרא' מקום לסברתו דהנה ענין נפתח מקור' הוא מת"ה והוא ענין דאורייתא וע"כ בג' ימים הראשונים אינו תולה להקל וראיתי מה שהשיג ע"ז הרב דק"ק המ"ב נ"י ותוכן השגתו הוא דכיון שראת' מוכיחה המרא' טהור מאיזי חשש יש מקום לחוש בז' ימים הראשונים עיי"ש והנלפענ"ד דברי הרב רבינו זצ"ל נכונים דהנה הכא צריכין לדון מענין חזקה וע"כ כיון שראינו שנפתח מקור' ה"ז ידים מוכיחות שעדיין לא נסתם מעיינה ופתח המקור הוא פתוח להוציא דם ודוקא בסתם אם האשה היא בימי טהרת' וזה שנפתח מקור' יציאה מחזקתו וכאשר הוא דעת התה"ד ע"כ אם מצאה מרא' טהור' הרי היא בחזקת הראשונ' משא"כ הכא הנה היא בג' ימים הראשונים בחזקת טמא' ועדיין מעיינה פתוח לדמים טמאים רק אחר ג' ימים הראשונים כבר יצאה מחזקת טומאת' ועיין בחת"ס סי' קמ"ד ד"ה הנה לפענ"ד שכתב שם שסברת המרדכי דבעינן ג' לאחזוקי בטהר' וא"כ כיון שהיא בחזקת טמא' ע"כ הו' כאילו לא מצאה כלום ודו"ק ועיין בדגול מרבבה סימן ק"צ סעיף כ"ד וא"כ זה נ"ל שתולה אם הו' להאשה בתוך ימי ליבונ' חזקת טהר' אז לא ויש לעיין במתני' נדה פ"י מ"ב נדה שבדקה עצמה ביום ז' שחרית ומצא' טהור' ובין השמשות לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצא' טמא' עיין רע"ב לאחר שטבלה והוא מדברי רש"י אולם המ"מ פ"ו מא"ב הלכ' כ' כתב אפי' לא טבלה הרי היא בחזקת טהרה לענין שאינו מוחזקת להיות זבה פלוגת' זו נ"ל שהוא שייך לספיקו של המל"מ לעיל בשו"ע סי' ק"צ סעיף מ"ב לענין שתולין במי שסופרת ז' ימים אם נשלם ולא טבלה אם תולין בה ולהנ"ל תולה בפלוגת' המ"מ הנ"ל להמ"מ כיון שעברו הימים הגם שלא טבלה אינם תולין בה משא"כ לרש"י ורע"ב ודו"ק אולם יש לדחות כי מתני' הנ"ל מיירי לענין קרבן וטהרת כנודע ועיין במתני' בגוונא שמעיינה סתום הו' לה חזקת טהר' כמו שמפורש במתני' פ"ד מ"ז כל י"א בחזקת טהר' ועיי"ש בתוס' רעק"א ודו"ק בכ"ז עיי"ש ברע"ב ורש"י שאפי' בדיקה אינו צריך ולכאו' צ"ע מ"ש משאר עניני חזקה הלא היכא דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה עיין מג"א סי' ח' ותל"ז כנודע ומדוע א"צ בדיקה אולם צ"ל כמפורש דהיינו שיהי' חיוב בדיקה שחרית וערבית ובזה כיון שבדקה עצמה פעם אחת עד שלא הרגישה א"צ לבדוק עצמה ובאמת צ"ל לבדוק שחרית וערבית הו' טורח גדול ואפשר זה לא חייבו אות' ובכ"ז הראה התוי"ט לריש פ"ב שכל היד המרבה נבדוק משובחת ור"ל שבודאי קודם תשמיש הו' חיוב לבדוק ורק כיון שהו' בתוך י"א יום שהו' מסולקת דמים ורק לענין טהרות כיון שהעמד טהרות בחזקתן ואלמלא יצא דם מגופי' עפ"י רוב הו' מרגשת ע"כ טהור' ועיין בסוף פ"א וריש פ"ב וסוף מכילתן ומהיי"ט טהור' כאמור בס"ד:
שם בש"ך ס"ק י"ג בהשגתו על הרמ"א הלא נודע למשגב שרבינו הש"ך בזה לשיטתו בסי' ק"צ בס"ק נ"א אולם הטו"ז והב"ח והש"ך שרוין לדינא שבג' ימים הראשונים אין תולין רק אם אי אפשר להזהר רק הטו"ז יישב שגם דעת הרמ"א שכוונתו דמיירי במכה שאי אפשר ליזהר עיין באה"ט ס"ק ט' ועיין לעיל בסי' ק"ץ סעיף מ"ד שתמה הש"ך על הרמ"א מדוע לא הגי' שג' ימים הראשונים אינו תולה והש"ך כ' בס"ק נ"א הנ"ל שהרמ"א לשיטתו שג' ימים הראשונים תולה במכה שבגופו וזה הוא כמכה בגופה אולם לדברי הטו"ז הנ"ל שדברי הרמ"א הם רק במכה שאי אפשר ליזהר בגוונא שמלא שחנ' וכאביי וא"כ קושי' הש"ך במקומה עומדת וכאן הי' אפשר לה ליזהר שלא תלבוש בג' ימים הראשונים חלוק כזה וע"כ צ"ל כתי' המנח"י ס"ק מ"ה שסמך אדלעיל וק"ל:
ובהיות שהש"ך עם הרמ"א נתוכחו בביאור דברי המרדכי ע"כ אמרתי להעתיק דברי המרדכי בהלכות נדה ומשם בארה ז"ל נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנו יוצא הדם [וכו' עיי"ש שיטת המרדכי נגד שיטת הרשב"א בסימן קפ"ז ס"ה כנודע] אמנם בכתמים שתמצא בבגדי' טהור' [וביאר שם קצת דיני כתם] אבל בכתם דחלוק או דסדין אפי' משוך טהור אפי' סגריס ואם סופרת ז' נקיים מסתברא משלשה ימי נקיים ואילך הכתמים טהורים ואם יש במה לתלות במכה או בחבורה או בדם צפור ואינו סותרת אבל צריכה שתדע בודאי שפסק דם המקור ולכך צריך שיהא ג' ימים הראשונים נקיים לגמרי קצרתי מלשון ספר התרומה עכ"ל וס"ל לרבינו הרמ"א שקאי אריש דברי המרדכי כי העתיק שם דברי השו"ע [בסימן קפ"ז ס"ה] מדברי הש"ס נאמנת אשה לומר וא"כ דבר הלמד מענינו דומי' דהתם דמיירי שאינו ידוע שמוציא דם אבל גוף לשון המרדכי שכתב מג' ימים ואילך הכתמים טהורים אם יש לתלות במכה משמע אפי' במכה ידוע בכל גוונא ובפרט במה שסיים שם ולכן צריך שיהי' הג' ימים הראשונים נקיים לגמרי משמע אפי' ממכה ורמ"א ס"ל שמיירי במכה שאינו ידוע כי שפיל לרישא דעניני שידוע שמוציא דם ודו"ק:
ועתה שזכינו לעיין בגוף דברי המרדכי וכן עיין בהגמי"י בפרק ט' מא"ב הלכ' י"ט בדיני כתמים וז"ל ואם סופרת ז' נקיים מג' ימים הראשונים ואילך נרא' דכתמים טהורים עיי"ש ועפי"ז נ"ל לעורר בדברי הבית שמואל סי' ס"ג ס"ק ג' שנסתפק אם סופרת נקיים על כתם שוורצא' אם מצאה אח"כ בג' ימים הראשונים עיי"ש ועיין בסדרי טהרה סימן ק"צ ס"ק ע"ד עיי"ש באר רחובות הנ"ל בס"ד כיון שהגמי"י העתיק זה ההלכ' בדיני כתמים וכן המרדכי מיירי שם מדיני כתמים משמע שאפי' בכתמים נמי בג' ימים הראשונים אין לטהר כנלפענ"ד וכן נסתפק שם בכלה ודעת ה"דגמ"ר בכאן להקל ודעת המקנה בק"א להקל בכתם ולא בתבעוה להנשא עיין בפ"ת אע"ז ס"ק ג' עיי"ש אולם דעת המנח"י ופלתי ותשובת פמ"א ח"ב מובא בס"ט בכאן ס"ק ל"ד דיש לתלות ולהקל בג' ימים הראשונים במכה שידוע שמוציא דם ועיין דרכי תשובה ס"ק ע"ט ובפ"ת ס"ק י"ד. ובספר לו"ש לחם ס"ק מ"ה כתב שהאחרונים הסכימו עם הרמ"א וכפי מיעוט ידיעתי האחרונים מסכימים להקל ועיין חכ"א קי"ג, מ"ט קי"ז י"ז ובהגהות אמרי ברוך הביא המנח"י וכו"פ ופמ"א ח"ב מחליטים להקל כדעת הרמ"א, ורק שנסתפק לפי מנהגינו שמתחילין למנות ז' נקיים מיום ו' לריאתה אם לא ראתה ימים שלאחריהם ובדקה עצמה ולא מצאה דם אם מועיל בדיקה זו להחשיבה לענין דין כתמים גם תוך ג' לספירתה כמו אחר ג' ימים דהא כבר הוחזקה, קודם התחלת ימי ספירתה עכ"ל, [והנלפענ"ד שספיקו עפ"י מה שהחליט כרמ"א זי"ע להקל, והבן] ובספר טהרת ישראל בפנים אות ס' ואות נ"ז וביד אלי' ס"ק קע"א ובבאר יצחק שם שעיקר להקל, כיון שהוא רק חומרת הגאונים ודי' אם מחמירין במכ' שאינו ידוע אם מוצי' דם ובפרט לפי מה שהעלה בהגהות אמרי ברוך שזכרנו שאחר שעברה ה' ימים כבר יש לה חזקת טהר' וכן הביא בטהרת ישראל ס"ק נ"ז בנשי דידן דמתחילין לספור ז' נקיים ביום הששי לריאתה המקיל לתלות גם בג' ימים הראשונים של הז' נקיים אפי' יותר מכגריס אין לערער אליו ונכון, ובפרט שהכול נשען על הוראת הרמ"א שאנחנו יוצאים ביד רמ"א כמליצת מרן החת"ס ושמעתי מפי אאמ"ו הגא"הק מהר"ם שליט"א אבדק"ק מאקאווא תע"א, ששמע מרבו הג' המובהק אור עולם זי"ע מחבר ספרי חתן סופר שמרן החת"ס אמר לבנו הגאון הקדוש רבי שמעון זצ"ל כשנעשה רב במט"ד שעל הכרעת החכ"א יסמוך ומכל הלין שזכרנו נרא' הכרעת אחרונים כרמ"א להקל:
מהמקובץ הזה לא זכיתי להבין ומה דאיתא בספר מקור חיים ס"ק ס"ח דכבר נהגו כל בעלי הוראה להחמיר כדעת הש"ך עיי"ש וכ"כ במלבושי טהרה בקיצורו ס"ק י"ז ובבאר מים חיים סעיף ט"ז בהחלט לדינא מובא בדרכי תשובה ממרן הגה"ק זי"ע ולא זכר דברי הכו"ש וכו' וחבל נביאים שזכרנו וגם בספר בית לחם יהודה הנדפס בגליון השו"ע ע"כ ג"כ הכריע כרמ"א ובכתמים שומעין להקל והגאון מווילנא בביאורו ס"ק כ"ח שפתח מקורו ממשנה זבים פ"א מ"ב, דעדיין לא יצאה מחזקתה ג"כ יש לומר האידנא שמתחילין לספור ז' נקיים אחר ה' לטומאת' בכל גוונא יש לדונו שיצאה מחזקתה, אולם כבר כתבנו לעיל בד"ה ומרן החת"ס שהו' חזקה העשוי להשתנו' ועיין בישועות יעקב בסי' זה ס"ק א' דבאשה לא שייך חזקת טהר' כיון דעלולה לראות הו' כמו חזקה הפוסקת ומשתנות]:
והישועות יעקב הנ"ל התהלך בהרחבה בביאור פלוגתת הרמ"א והש"ך הנ"ל ואתבשם בד"ק להציע ספיקתו דהנה קיימ"ל דם הבא מן האשה בלי הרגשה אינו אסורה מן התורה איך הדין בזבה גדולה אשר בתוך ימי ספירתה שספרה ז' נקיים ראת' דם בלא הרגש' אי יום הראי' עולה לספירת ז"נ ואי נימא דאינו עולה לספירת ז"נ אם סותרת למפרע כל ז' ימים או דדי' אם משלמת יום אחד תמורת יום הראי' והביא דברי הרמב"ן במכילתן דף נ"ב בהך דקאמר הש"ס מ"ד מביא קרבן ונאכל קמ"ל שהקש' הכא דם שלא בהרגש' הוא מדברי סופרים וכ' ויש לדחוק דכיון דב' פעמים חזאי ובעי שימור ביום השלישי כיון דחזאי דם אף שלא בהרגשה דין הוא שתעשה זבה שהרי לא עלתה לה שימור והרמב"ן דחה זה כיון דצריכה ראי' ג' פעמים להיות מוחזקת בזבה גדולה האיך נצרף ראי' שראתה שלא בהרגשה להחזיק' בזבה גדולה ומבואר בדבריו שאם כבר נעשית זבה גדולה והיא צריכה לספור ז"נ פשיטא שאם ראתה אף שלא בהרגש' לא עלתה לשימור (והך שדחה רבינו הרמב"ן כתב רש"י זי"ע וז"ל להכי נקיט ב' ימים וחלוק אחד לאשמעינן דהשתא חששא בעלמא הוא "ומביא קרבן ואינו נאכל" דשמא לאו מגופה הואי הך כתם השלישי ומליקת חולין נבילה דאי לא אשמעינן הו' אמינא הרי רגלים לדבר דודאי זבה היא עכ"ל] והנ"ל בס"ד גוף סברת הרמב"ן, כי במסכת חולין דף ב' בנימוקין הנדפס בספר מזבח כפרה, ואם שחט' ואמר ברי שלא נגעתי שחיטתו כשיר' איכא דק"ל ל"ל ברי לי כי ספיקא נמי שחיטתו כשירה דמכדי עזרה ר"ה הוא וס"פ"ט בר"ה טהור [והוא קושי' התוס' כאן ונדה דף ה' ד"ה ואם אי אפשר] אלא שאין הקושי' כלום דבמוקדשין בכה"ג לאו בספק טומאה דיינינן דבעי שימור דכתיב משמרת תרומותי, אלא צריך שיהי' ברי לו שהן טהורין ואם לאו אסור להקריבן עכ"ל:
ובשו"ת שואל ומשיב מהד"ג ח"א סימן רנ"ב הקשה חכם אחד מתוספתא פרק ו' דטהרות מבואר להדיא דאף בתרומה ספק טהור ועוד הקש' מש"ס פסחים דאמרינן התם באבד לו מחט ספק טמא, והשיב גוף סברת הרמב"ן הוא דהסיח הדעת פוסל בתרומה וקדשים משום דכתיב את משמרת תרומותי כדאמר בפסחים וכ"ש בספק טומא' דראוי לפסול אמנם ענין הסיח הדעת לא שייך רק בדבר שהי' בידו והסיח דעתו ממנו אבל בדבר שלא הי' בדעתו או שנאבד ל"ש הסיח הדעת כמ"ש הצל"ח שם ואני כתבתי על גליון הצל"ח שנעלם ממנו דברי התוס' חגיגה דף כ"א ד"ה אינך עיי"ש ולפי"ז הדבר מבואר דל"ק מידי דכל ספק ברה"ר כשאירע מקר' לא שייך הסיח הדעת וטהור ספיקו ברה"ר אבל בכאן שהוא בידו אם לא יאמר ברי לי שלא נגעתי הו' ס"ט ברה"ר טמא דהא אסח דעתי' בדבר שבידו וזה שכתב הרמב"ן דבמוקדשין בכה"ג לאו בספק טומא' דיינין דהא בעי שימור והיינו בכה"ג שהוא בידו והי' יכול לשמרן ולא שמרן גם בספק טומא' ברה"ר טמא שהרי אסח דעתי' וזה ברור כשמש בכוונת הרמב"ן עכ"ל, וזכרתי ימים מקדם כאשר יצקתי מים על יד מרן הגאון הקדוש מחבר ספר ערוגת הבושם מחוסטא זצוק"ל, הקשה על הרמב"ן הנ"ל מש"ס סוטה דף כ"ט, והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל טמא ודאי הוא דלא יאכל הא ספק טמא וספק טהור יאכל, הרי שגם בספק מקילין ובדברי השו"מ הנ"ל אינו מיושב קושיא הנ"ל, והרי שם מתחילה הי' דעתו עליו ורק עתה עלה ספק בלבו אם טמא או טהור והו' ממש דומיא דהסיח הדעת והי' לו להיות טמא כיון דכתיב משמרתם, ומורי זי"ע לא הזכיר משו"ת שואל ומשיב הנ"ל ולא מתירוצו והנלפענ"ד בס"ד בהקדים עוד, דהנה בשו"מ מהד"ק ח"ג סימן פ"ז ותלתאי ת"א סי' קס"ז העל' דחטים אף שיש ס' נגד המבוקעים אם הם משומרים משעת קצירה לצורך מצוה כנהוג אינם ראוים למצות שמורות דשימור בעי שיהי' משומר בודאי וכל שיש ספק אולי היו מבוקעות והתיבשו אח"כ זה לא מקרי משומרת וכעין מה שכתב בשיטה מקובצת בב"מ דף ו' דכל דכתיב עשירי ודאי אף רוב לא מועיל דעל כל פנים ודאי אינו וה"ה כאן דכתיב ושמרתם בעי שימור ודאי אילו תורף דב"ק בשתי מהדורות וגם בתנינא ח"ד סי' קפ"ג ועיין שו"ת מהר"ם שיק או"ח רי"ז ושד"ח מערכת חו"מ סי' י' אות ה' והביא עוד בשם מנחת מנשה שהסיף משה משם ספר שערי דיעה סי' קפ"א כתב דאף דבריש אין דורשין חשיב הש"ס מקומות דכתיב בהם שימור בתורה שבת עריות הקדש מצה ולא אשכחן להחמיר בכל הני בספיקן יותר מכל התורה כולה אולי הוא משום דלענין גוף האיסור אין לחלק בזה לשאר איסורי תורה רק לענין מ"ע דשמירה בעינן שיהי' שמור על צד הודאי, עד כאן ובאות ח"י:
מהאמור "נ"ל בס"ד שסברת הרמב"ן בחולין כאמור בל"ק אלא צריך שיהי' ברי לו שיהי' טהורין ואם לאו אסור להקריבן" והיינו והבאתם הגזול ופסח בקרבן שעיקרו לטהר עצמו ולקרב עצמו להשי"ת האיך יביא קרבן שהו' ספק אם לא נטמא וחייב אדם לטהר עצמו ברגל משום שיבוא למקדש, ומכ"ש שבעיקר השחיטה שמוציאו מחזקת חיים שבודאי עדיף יותר מכל מ"ע וכדברי השערי דיעה שזכרנו שצריך שיהי' בו ודאי ולא ספק וא"כ לא קשי' מהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דהיינו של בשר שלמים אשר יגע בכל טמא ואז דנין ככל הספיקות ומיושבים כל הקושי' שבקיום המצות צריך שיהי' בו בירור גמור, אבל אם יקרה ספק טהור גם בתרומה וכי נאמר שבקדשים לא יהי' נוהג דיני ביטול ברוב וס' וכו' רק שבקיום המצוה שאני ובפרט כאשר דקדקנו שרבינו הרמב"ן נחית שבקרבן שאני שכיון שצריך ליזהר מכל מום, מכ"ש מספק טומא' והבן - וזה נכון לפענ"ד לבאר דברי קדשו דרמב"ן בריש חולין עפ"י הש"מ דבב"מ שהזכיר לענין שמירת מצות שזכרנו והיינו בגוף מעשה הקרבת הקרבן ולא במקרה אשר יקרה שם ספיק' מטהרין, ועפי"ז נכונים דברי הרמב"ן בנימוקיו בנדה ששמנו למטרה לנו שלא נכון בעיניו לומר שאם ראת' ב' ימים שצריכ' שימור בשלישי אע"פ שאין דין הכתם לטמא בתחילה כיון שדבר ברור הוא דמגופה חזאי דין הוא שתעשה זבה שהרי לא עלתה השימור, שכתב "שאין זה נכון" אדרבה מהיי"ט כיון שבעי בקרבנות שימור א"כ קרבן כזה אין בו שימור הראוי והאיך יקריב קרבן כזה וכמו שכ' בנימוקיו למסכ' חולין שזכרנו והבן ורש"י זי"ע הו' ס"ל שזה הו' סברא חזקה כיון שכבר ראתה ב' ימים שמסתמא תראה פעם ג' כי מעיינה פתוח א"כ שימור זה שתשמור שלא תראה ותדע בבירור שלא ראתה אם לא שמרה. שהלא ראינו שראתה כתם [הגם לא הרגישה] נחשב לודאי וכ"ז שלא תדע לומר לנו שבודאי לא ראה' ע"כ אפי' קרבן יכולה להביא, ובזה פליגי רש"י ורמב"ן כי הו' שימור נגד שימור וכעין מה שהבאתי בכללין תתס"ח אם יש לפנינו שני חזקות המתנגדות הריטב"א עירובין כ"ו בשם הר"ם בר שניאור ועיין בספר אפריון [מהר"ש ג"פ] פ' שופטים בפסוק ועשיתם לו מדוע הרגו אינם נהרגין ועיין בכללי חזקה מרבינו מגיני שלמה בראש אפרים חלק ג' אות ו' עיי"ש:
ויצאתי מהענין משום חיבת הקודש ומשמרת המקדש ה"ה דברי הרמב"ן זי"ע שהניחו לי מקום בו לבאר ד"ק ועתה נחזור לדברי הישועות יעקב שהעלה שם בספיקו מדברי הראב"ד בפ"י מהלכות איסורי ביאה דאינו סותר למפרע כל שבעה מ"מ יום הראי' אינו עולה לספירת ז' ואף דנלמוד מקראי "דמה" מחמת עצמה ולא מחמת קשוי היינו בתחילת נדה אבל מ"מ אינו חשוב בכלל נקיים, ולפי"ז יש מקום עיון הא דקיימ"ל אף בסופרת שבעה נקיים שראתה כתם ויש לה במה לתלות תולה למה כן הא עיקר הטעם שתולה הוא משום דכתמים דרבנן משום דרואה שלא בהרגש' וא"כ עכ"פ לענין שלא יהי' יום זה שרואה בו שלא בהרגש' עולה למנין אינו תולה שהרי אף שלא בהרגש' אינו עולה מה"ת והו' ספיקא דאורייתא ועיי"ש בד"ק שסעיי' לסברת הש"ך שלפמ"ש נהפך הוא מסברת הרמ"א שסמוך משום דקצת פוסקים ס"ל דוסת דרבנן וכתמים לכ"ע דרבנן] דלענין שתהי' נחשבת סופרת ז"נ יש להחמיר בכתמים מבלי לתלות במכה כיון דלענין ספירת יום שמצאה בו הכתם אף מה"ת אין יום זה עולה אי ידעינן שהוא מגופה אף שהדם בא שלא בהרגשה וא"כ מספיקא צריכה לספור עוד יום אחד שהוא ספק של תורה וממילא מחמרינן שתהי' סותרת כל הג' ימים שכבר ספרה ותתחיל למנות מיום הרביעי כמש"ל כיון דשניהם באו כאחד מילתא דאורייתא ודרבנן (כמו שהשריש לנו רבינו הישוי"ע פעמים רבות אין מספר וג"כ בכאן עפ"י דברי הרדב"ז היכא דנולד ספק בדבר והוא נוגע לענין של תורה ולענין של דרבנן כיון דמחמרינן לענין של תורה מחמרינן ג"כ לענין דרבנן כמו בביה"מ דבספק חוזר לכל הברכות אף לברכות שהם דרבנן כיון דיש בביה"מ ברכות שהם של תורה אף לאותן שהם דרבנן צריך לחזור דאל"כ הוי זלזול לדרבנן וכמו שהקשה לעיל דממילא ראוי שתסתור הכול עפ"י האמור כיון דלענין שיעלה אותו היום שראת' שלא בהרגש' מחמרינן בספק לפי שהוא של תורה א"כ ממילא מחמרינן לענין שיסתור כל ספירת ז' נקיים) כיון דמחמרינן לענין של תורה גם לענין דרבנן מחמרינן וא"כ צריכה להמתין שבעה ימים ממציאת הכתם ועיי"ש בארוכה שהוכיח שיש בו ענין של תורה א"כ יש מקום להחמיר ואין לתלות לקולא משום שאנו מוסיפין חומרא על חומרא כנודע, שבכ"ז יש בו ענין של תורה ודו"ק, ע"כ אין הכרעת קטן כמוני מכרעת בכ"ז הרוחתי בס"ד שהבאתי וקבצתי אבני שיש טהור בענין זה, ולהורות מוטל על המורה המעיין - כחוו"ד וכתורה יעשה: אם אמנם שערוגת הבושם הזה לא על ברכי ספרי זה נולדה, מאת ד' היתה זאת "לבאר" כאן, ועתה אחזור על תלמי ומטרת חפצי פה כי אין החלקה הזאת נכונה לנטוע בה נטעי הפלפול ולהפסיק ונמשכתי:
בגוף פלוגתת הרמ"א עם הש"ך הסכים המנ"י והפמ"א עם הרמ"א, כמובא בס"ט בכאן ס"ק כ"ד אבל בגוף דברי הפמ"א השיג לעיל בסי' ק"ץ ס"ק ע"ד ועיין בפ"ת ס"ק י"א ודרכי תשובה אות ע"ב ועיין בתשבות עבודת הגרשוני סי' ע"ט שאם בדקה עצמה תוך ה' לשימושה ואח"כ בדקה לספירת ז"נ ומצאה בתוך ג' ימים מבדיקה שנייה שהוא כבר יותר מג"י לבדיקה הראשונה שמצאה נקיים להקל כיון שבדקה מקודם ודעת חותנו בשו"ת צ"צ סי' כ"ה להחמיר ועיין במנ"י אות י"ג באשה שיש לה פצעים ומכות שלאחר ג' ימים [הגם שהאידנא סופרת ה' ימים קודם הפסק בטהר'] ותבדוק כהוגן שיהי' כמילתא דרמי' ואז תוכל לספור ז"נ ואפי' בתוך ג' ימים מימי ליבונה יש לטהר כתמי' ודעת קדשו שבזה כ"ע מודה אם בדקה במתכוין וכן המנח"י מתיר בהך עניני דב"ש סימן ס"ג ג' שהבאתי לעיל ועיין בשו"ת חמדת שלמה סימן כ' שהעלה שאם מצאה הסתם ע"ד שאינו מקבל טומאת לא חיישינן לה עיי"ש. מובא בפ"ת ס"ק י"ב ועפ"י דברי הישועות יעקב שזכרנו שכיון שבעי שימור וא"כ לא הי' לה שימור שצריך וכן עפי"ז הי' צריכה בדיקה בחורין ובסדקין שנדבר להלן כי בדיקה מבחוץ לא הו' שימור הראוי, ודן שהו' ענין דאורייתא והבן ודו"ק והנלפענ"ד בס"ד שתולה בזה אי בעי בדיקה בחורין ובסדקין וכבר הלכו בו נמושות ואני מצאתי בשו"ת מהר"י מברונא סי' ע"ח וז"ל, ההיא דבדיקת אשה בז' נקיים עד מקום שהשמש דש כבר שמעתי מדקדקין בזה אך בשאר חיבורין לא כתבו רק בדיקה יפה לחורין ולסדקין וכיון דא"א לנשים כ"ה אין להחמיר עליה ביותר והנח להם לישראל וכו' עכ"ל, והנוב"ק סימן מ"ו יצא לחדש שא"צ [להרי"ף והראב"ד] בדיקה בידיים כלל ולדעת הרמב"ם הוא אומר שהבדיקה קינוח בעלמא ועיין שמלה אות י"א וי"כ שאם די' בבית החיצון וא"כ יש מקום לסמוך. על בדיקתה משא"כ אי בעי לחורין ולסדקין וא"כ כל שלא עשתה לטהרת הו' כמילתא דלא רמי' וזה למדתי מדברי הצ"צ בד"ה ויש לדמותו וז"ל בנידן דידן כיון דאז כשהית' בודקת ביום ו' שהי' תוך ה' לשימושה אע"ג דבדקה עצמה לשום כונה מ"מ לא בודקת בחורין ובסדקין כמו שצריכה להיות בודקת להפסיק בטהרה אע"פ שאומרת השתא ברי לי שבודקת אמרינן דלא רמי' עלה עיי"ש הרי מפורש משום שצריך בדיקת חורין וסדקין ע"כ אין אנו סומכין על בדיקה זו משמע שאם די' בבדיקת בית החיצון והיא אומרת שבדקה היינו סומכין עליה ועיין בשו"ת עבודת הגרשוני שהשיג עליו דכיון שבדקה ודאי בדקה שפיר [ומנעימת לשונו יש לומר שלא בעי בדיקת חורין וסדקין] ובאמת הראי' שהביא הצ"צ להחמיר משו"ע או"ח סימן תמ"ז משמן שהותך יש לעיין בו כי חמץ שאני שלא בדילי מיני' כולי' שתא וחומרא דחמץ [ויש לי עיון בגונא שנתבטל זה השומן ברוב פשיטא שמותר בפסח וק"ל ואכמ"ל] וכן הראי' משוחט שלא נטל קבלה י"כ דשאני התם שרבו הלכות שחיטה ועל הרבה ענינים הוה מילתא דלא רמיא זולת הבקי משא"כ הכא על מקום ידוע יש כומר אם הולכת לבדוק הוה כמילתא דרמיא ובפרט להשיטות שצריך רק בבית החיצון הבדיקה ודו"ק ועיין בשו"ת מרן החת"ס סימן קפ"ז שהמקיל לא הפסיד כדברי העבה"ג וכן נוטה דעת ס"ט ודו"ק בזה בס"ד:
שו"ע סעיף י"א הפולטת ש"ז בתוך ו' עונות סותרת אותו והוא מדברי הש"ס [שבת דף פ"ו ע"ב] אבל חכמים אומרים ו' עונות שלימות בעינן והנה גירסת הגאונים שם ג' עונות וראיתי בחידושי הריטב"א שכתב ולפי"ז צ"ל דעונה קרוי מעת לעת עיין רשב"ם פסחים דף קי"ג בסופו ובכללין סי' ד' וק"ל ע"כ אבל הרמב"ם בפירש המשנה כתב נגד זה [במ"ג פ"ח מקוואות] ודע שעונה הוא עת מן הזמן או יום שלם או לילה שלימה עיי"ש וכן הוא פשטות ענין עונה י"ב שעות ועכ"פ לשיטת הגאונים אילו בגי' לפי' הריטב"א שפי' העונה כ"ד שעות נ"ל בס"ד לבאר שזה שיטת הא"ז המובא בשו"ע לעיל סי' קפ"ד סעיף ב' דס"ל שעונה הוא כ"ד שעות ודו"ק שם בש"ך ובטו"ז ובב"י, ושיטת הרמב"ם ג' עונות דהיינו שעונ' הוא יום או לילה ועיין בפ"ה מהלכות אבות הטומאה הל' י"א והוא ס"ל כראב"ע וכן פסק בפי' המשניות שלו כראב"ע ותמה בכ"מ שם למה פסק כראב"ע נגד רעק"א הלא הלכה כר"ע מחבירו ותי' שגירס' הרמב"ם שם אבל חכמים אומרים ג' עונות וא"כ פסק כחכמים וראב"ע היינו חכמים וא"כ נכון כי הלכה כראב"ע כי הוא חדא עם דברי החכמים והם רבים עיי"ש ובזה נ"ל לתרץ קושי' שנתקשתי בה בדברי הש"ס שבת הנ"ל זו דברי ר' ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים ו' עונות שלימות בעינן ותמוה מדוע הזכיר רק דברי ר"ע ור"י ומדוע לא הזכיר דברי ראב"ע הקודם כי הלא חכמים חולקים עוד ביותר ע"כ גריס הרמב"ם כגירסת הגאונים אבל חכמים אומרים ג' עונות בעינן וא"כ אדרבה השמיענו שדברי ראב"ע הם דברי הרבים ומהיי"ט פסק הרמב"ם כוותי' [ועוד נ"ל דשיטת הרמב"ם דהנה פלוגתא הנ"ל המובא בש"ס בדף פ"ו ע"א מובא ג"כ במשנה דמקוואות וכן בתוספתא פ"ו ובכולם לא הוזכר שיטת חכמים שיהי' ו' עונות שלימות ע"כ ס"ל להרמב"ם שדברי חכמים הם ראב"ע] ובפרט שלא הוזכרנו בכאן דברי ראב"ע ודו"ק ועיין במג"א סי' תצ"ד שתמה על השו"ע עיי"ש ועיין בספר דברי יושר ח"ב על על ש"ס בכי"ק זקני הגאון האדיר שלשלת היוחסין רבי מרדכי ש"פ זצוק"ל ראב"ד דפה נייטרא ד' הטוב יזיכנו להוציאו לאור עולם במסכת שבת בסוגיא עיי"ש ותראה פלאות. אולם שיטת הרא"ש [בפרק בנות כותים] שפסק ו' עונות בעינן וכן שיטת התוס' דף ל"ג ע"א ד"ה פולטת שבעינן ו' עונות ויען שדברי הש"ס בדף כ"ג ומפרשיו הוא מקור לענין זה אי בעינן ו' או ג' עונות ע"כ נעיין בדברי הש"ס ונחזי מה דקמן וד' הטוב בעוזרי בעי רמי פולטת ש"ז מהו שתסתור בזיבה רואה היתה וסותרת או דלמא נוגעת ולא סותרת והוא ג"כ להלן דף נ"ב פירש"י פולטת כגון ששמשה בזוב והתחילה למנות ופלטה מהו שתסתור מניינה ומה שהכריחו לרש"י שמיירי ששמשה באיסור עיין בחידושי הר"ן שאילו שמשה קודם לכן ואח"כ ראת' ג' ימים ונעשית זבה גדולה ואחר ג' פולטה ש"ז את"ל שהי' ברואה אינו סותר דלבתר ג' מסרחה ולא מטמאה אולם התוס' חולקים וכתבו ואור"י דמשכחת בשמשה בהיתר עיין בכללין מערכת אטו ברשיעי עסקינן ואציין בזה לדברי הרמב"ם בפי המשנה מקוואות פ"ח מ"ג המהרהר בלילה מי שחשב בלילה ענינים הכרחיים להגיר הזרע, והכונה משום שהש"ס לא מיירי מן הסתם במי שעובר עבירה וק"ל] שתסתור ע"י פליטה אחר רחאי"ת ג' ימים רצופים דקיימ"ל כרבנן דבעי ג' רצופים עיי"ש ועכ"פ יוצא מפורש דשיטת רש"י דלא קיימ"ל כחכמים דבעינן ו' עונות ועפי"ז נ"פ לעורר בדברי המ"מ שכתב בפ"ו מהל' א"ב הלכה ט"ז שפסק שפולטת ש"ז רואה הו' וסיים אבל דעת חכמי הצרפתים ז"ל הוא כדעת רבינו ר"ל בזה שסותרת לאפוקי שיטת הראב"ד שלא נאמר שסותרת רק לטהרות אבל באמת חלוקים כי התוספת הוכיחו מזה שבעי ו' עונות ודו"ק והרמב"ם ס"ל ג' עונות בהל' מאבות הטומאה בהלכא י"א עיי"ש - ובזה בארה להשיטות אי בעינן ג' עונות או ו' עונות רבינו הרמב"ם וכן נרא' דשיטת רש"י דלא קיימ"ל להלכה כמ"ד ו' עונות וא"כ האיך אפשר הגוונא פולטת ש"ז מהו שתסתור בזיבה דהיינו באיסור וזה שכתב רבינו הרמב"ם בא"ב בפ"ו שהפליטה בגונא זה הו' רק באיסור או בספק איסור עיין הלכה י"ג והלכה ט"ז:
המעיין בענין זה בחי' הרמב"ן יראה שדעת קדשו נוטה לדברי התוס' שו' עונות בעינן וא"כ שפיר משכחת לה כמ"ש התוס' ועיין בחי' הר"ן ובחי' הריטב"א שהביא תחילה שיטת רש"י דכיון שמיירי בזבה גדולה ואי אפשר רק באיסור ושיטת הראב"ד בשמשה ביום ז' לספירתה בתרבות רעה עיין בהל' י"ג או כשיטת התוס' ופשוט כאשר זכרנו דשיטת הרמב"ם הוא שמיירי בשמשה באיסור ובפרט שס"ל ג' עונות ואז לא הו' זבה גדולה רק אחר ג' ימים ודו"ק ועכ"פ הועלנו לבאר דשיטת רש"י דלא בעינן ו' עונות ושיטת הרמב"ם נוטה כשיטת התוס' ודו"ק:
שו"ע סעיף י"ג האשה ששמשה מטתה וראתה אח"כ ופסקה ורוצה לספור מיום המחרת תקנח יפה יפה באותו מקום במוך או בבגד להפליט כל הזרע או תרחוץ במים חמין והם יפלטו כל הזרע עיי"ש ברמ"א שהאידנא אין לסמוך ע"ז הנלפענ"ד כן הוא באלה הענינים שיפלטו הזרע הם רק עפ"י רוב ולא בודאי גמור דאל"כ למה כתב' התורה והיו נכונים ליום השלישי אל תגשו אל אשה והיינו משום פולטת הול"ל שירחצו במים ובחמין והילוך ברגלים אלא שלא הוה כן רק עפ"י רוב אולם י"ל דהנה הלא אין האשה מתעברת אלא סמוך לוסתה ויש פנים בהלכה שגם האשה מחויבת שלא להשחית זרע בעלה ועיין בחי' הר"ן דף י"ב בש"ס נדה נשים דלאו בנות הרגשה נינהו משובחת דשיטת ר"ת דלא מופקד שאפי' הרגישו ושחתו זרען אין בכך כלום והרמב"ן חלק עליו שאסורים להשחית זרעם ועיין בחי' הריטב"א וזה הענין צריך בירור בסוגיא דג' נשים משמשות במוך ואכמ"ל ועיין בחי' הרמב"ן שם ועיין בחי' הרשב"א בזה ובחידושי כתובות דף ע"ב ובשו"ת מחנה חיים מהד"ק סימן ג"ן ותראה פלאות] וזה לא רצתה התורה לצוות שתשחית זרעה ואדרבה אסור להשחית זרעה ובפרט סמוך לטבילת' שרוב נשים מתעברות ושוב ראיתי בס"ט ס"ק ר"ז פלפול ארוך בענין זה ועיי"ש בהביאו דברי הפרישה בשם רש"ל שאשה לא תכנוס ג"י אחר טבילתה למרחץ שהובא במג"א סימן תר"ו שלא תשחית זרעה ועיין במהש"ק שם שנתעורר עמ"ש המג"א שסמוך לוסתה אסורה לכבד ביתה משום שרגילה להתעבר הלא צריך לפרוש סמוך לוסת' והראה מקום לדברי הש"ך סימן קפ"ו ס"ק ט"ז ועיי"ש בשו"ע סעיף ד' ועיין בספר לחם ושמלה לעיל סי' קפ"ד אות ב' בהביאו דברי רש"י מסוטה וכתבתי בגליון שם ועיין שם בתוס' ובנדה דף י' ע"ב ד"ה דהויא וכו' שרק עפ"י רוב נאמר כן ומה שמצאנו גונא שמותר לשמש סמוך לוסת' עיין בסי' קפ"ד וסי' קפ"ז סעיף ד' וכאן ומשם בארה [והנה מדברי הרמב"ם בפ"ז מתרומה ד"ז שכתבו במהפכת והכונה כדברי הכ"מ שמהפכת בשעת תשמיש עיין בראשונים בדף מ"ד ורש"י שם שפי' כן] ועכ"פ אפי' להסוברים שיש תקנה בודאי שלא תפליט בכ"ז התור' לא יצוה לזה שתדיח ותרחוץ כי אסור להשחית הזרע גם במעי אשה ודו"ק. ובתשובה אחת ביארתי בס"ד ועיין בסדרי טהרה סוף הסימן בשם ספר לחח"מ ר"פ כה"י עיי"ש ודו"ק: סעיף י"ב אך הסתירה של אחר שבעה כגון שלא טבלה כראוי ושמשה ה"ז טובלת בכל עת והקשה הטו"ז מ"ש מהא דקיימ"ל באע"ז בסי' י"ג ס"ה בגר ואשתו שנתגיירו שצריכין להפריש אותם צ' להבחין בין זרע שנזרע בקדושה וה"נ יהי' צריכין להמתין להבחין והי' נ"ל לכאורה דהנה איתא בשו"ע כגון שלא טבלה כראוי, כי עפ"י עיקר הלכה דבר תורה רובו המפקיד וא"כ גוף הענין דחציצה וכו' הו' רק ענין דרבנן ועוד יש לעיין לדייק מלישנא דסמ"ק הנ"ל שהוא מקורו שהוה רק שלא דקדקה בענין שיש להקפיד בטבילת' אשה שנוהגת נשים הכשרות אולם מדברי הטו"ז גופי' נראה שלא ניחה לו בתי' הזה שכתב אבל מ"ש בס"ס קצ"ב בעברה על הדין שצריכה ז' נקיים משום חימוד שא"צ להפריש זה מזה אינו דומה כלל לההיא דגר שזכרנו דגם אין כאן אלא איסור דרבנן לחוד, אם איתא הול"ל לרבינו הטו"ז לתרץ שענין הבחנת הזרע של הגר הו' דאורייתא להבחין בין זרע שנזרע בקדושה ובכאן שלא טבלה כראוי הו' רק דרבנן ובזה לא צריך הבחנה בענין דרבנן [ואולי שלא עיינה קודם הטבילה בכל גופה שהו' מדאורייתא ועיין סימן קצ"ט בטו"ז ס"ק ז' ובש"ך ס"ק ב'] ואולי ס"כ לטו"ז שגם בפסול דרבנן צריך הבחנה והנפק"מ בגר שנתגייר ולא הו' הטבילה כהוגן ג"כ צריך הבחנה וצ"ע ועיין לעיל סי' קצ"ה בטו"ז בס"ק ז' בשם הגהות הסמ"ק ומ"ש שם בביאורי בס"ד ויש לומר שהגהות הסמ"ק עפ"י הסמ"ק הזה כתבו ומשם תדרשנו לטובה [ועיין בכללין סי' תרע"ז] והנקודות הכסף תי' דכיון שנולד מן הנדה כשר הוא ע"כ א"צ להמתין כהבחנה והוא ג"כ תי' הב"ש בסימן ד' סעיף י"ד ועיין בשו"ת חת"ס סימן קפ"ח הגם שהשיג על הטו"ז בכ"ז כתב בכתם דרבנן א"צ הבחנה עיי"ש ועיין בבאה"ט אע"ז סי' ז' ס"ק ל"ד שהביא בשם הרד"ך באיש ואשתו שהמירו וקבלו בתשובה צריך לפרוש מאשתו ג"ח משום הבחנה עיי"ש וצ"ע הלא הגם שהמירו בכ"ז הקידושין לא נתבטלו ואי משום שלא שמרו נדה הלא בסי' ד' איתא שהבא מן הנדה אינו ממזר והוא נגד דברי הב"ש שמובא בבאה"ט שם ס"ק י"א צ"ע אי קיימ"ל כדברי הטו"ז וזי"ע כי בדברי הרד"ק שמובא בבאה"ט הנ"ל יוצא מפורש כדברי קדשו ברוך השם שזכיתי לסיים סי' קצ"ו בביאורי בס"ד ובזה סליק "הלכות נדה" מהדורא קמא בעזרתו יתברך ויתעלה, בסיום ההילכתא אציע בזה איזהו ענינים שמקומם בפתיחה אשר נפשי לד' לסדרו והוא מהדורא תנינא:
א') נ"ל בס"ד שמי שיודעים בו שאשתו לא שמרה חק נידות אין לקרותו לתורה, במצות ענין טומאת יולדת [וחינוך מצוה קס"ו בפ' תזריע] ופ' טבילה לטמאים [שם מצוה קע"ה] וענין טומאת נדה וטומאת זבה שטמאה ומטמאה [שם קפ"א, קפ"ב] בפ' מצורע, ושלא לבוא על אשה נדה [שם ר"ז] באחרי ומתוכו יתברר בס"ד אם מותר לקרות לתורה עוברי עבירה וזה החלי בעזר צורי וגואלי:
איתא בס"ח סי' תשס"ח החזן לא יקרא מי שסומא בעינו אחת [ויש לעיין האיך הדין בסומא בשתי עיניו וי"ל בלשון אפי' קאמר וכ"ש בשתי עיניו או י"ל שאם הוא סומא בשתי עיניו אין לקרותו לתורה כלל ועיין להלן בשו"ת סי' א' בבירור הלכה דאין דנין בלילה בסופו ושו"ע סי' קמ"ט ומג"א ד' ושער אפרים ש"א סי' כ"ח שנהגו לעלות לתורה לסומא] בפ' עורת או שבור או מי שבראשו נתק לקרותו לפ' נתקים והתגלח את הנתק ולא יתכן שחזן יקרא בפ' עריות אדם לחשוד עליהם:
[דייק לא יתכן ולא אזהרה] ועל כל דבר שאדם חשוד לא יתכן שיקרא אותו חזן והובא במ"א סוף סי' קל"ח ובאר היטב ובכה"ג דאם ברור לו אדרבה מצוה לביישו והפרמ"ג אשל סי' רפ"ב ס"ז הביאו וכ' עליו משמע שמותר לקורא לס"ת עובר עבירה וי"ל בפ"א הא מומר ורגיל בכך לא ועיין לעיל מ"ש בזה עכ"ל [בהא דאיתא בשו"ע שם ס"ג שאם אמו מישראל מותר לעלות ובמג"א שהו"ל ישראל מעלי' משום דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר, ובמהש"ק והדבר צ"ע הלא זה נפל באשלי רברבי והרבה שיטות סוברים שצריך גירות והפוסקים האריכו בזה, ועיין תוס' יבמות ט"ו ע"ב ד"ה כ"ה ודף ט"ז ע"ב ד"ה אמוראי ור' יודא שחיבר ספרא ס"ל שהולד ממזר ולשיטתו אזיל בפ' אמור פ' י"ד ועיין מכבים ודו"ק וק"ז הלבוש בסי' רפ"ב ס"ב ואם אמו מישראל הר"ז כשאר ישראל כמו שיתבאר בלבוש הבוץ וארגמן ע"כ ולשיטתו אזיל אבל רבינו מג"א לא הזכיר וצ"ל שקריאה קיל ודו"ק וגם אני בעניי הכינותי בארוכה בשו"ת בזה ועיין בפ"ת אע"ז סי' ד' ס"ק א' ואין לי פנאי לעיין במקור הלכה ואשל אברהם ס"ק ב'] - ובדברי הפרמ"ג יש כפי הנראה ט"ס שכ' בריש דבריו ועסי' קל"ה ובהלכות קריאת ס"ת אם לקרוא לתורה עובר עבירה ותמוה הלא סי' קל"ה הוא קס"ת וצ"ל או בסימן קל"ה בהלכות קס"ת ובאמת לא מצאתי שם כלום או שיהי' הכונה לסי' קל"ח במג"א בסופו שהביא דברי הס"ח הנ"ל ויתר מזה לא מצאתי במיעט ידיעתי, [ובהא דכ' בהג"ה בסי' רפ"ב שממזר מותר לעלות לתורה, וע"ל סי' קל"ו מסדר הקרואים הכונה שמותר לקרותו בכ"ז לענין קדימות אין לו קדימה ועיין היטב שם במג"א בשם מהרי"ל ודו"ק בזה, וכעין מה שכ' באשל אברהם בכאן לוי שהוא ממזר נפגם מקדושת לוי תשו' דבר משה סי' ט"ו ות' די"ד סי' ק"ה ועיין ב"ח ע"כ, ועיין לעיל בסי' קל"ט ס"ג בהג"ה בענין אסופי ושתוקי, סוף דבר לא מצאתי בשו"ע מפורש בענין אי לקרות לעוברי עבירה ואולי כונת הפרמ"ג מה שאיתא בסי' קל"ה ס"ד המנהג פשוט שאפי' כהן ע"ה קודם לקרות לפני חכם גדול בישראל, ועיין בא"ז מובא בהג"ה בסי' רפ"ב הנ"ל ואין איסור לקרות ע"ה נכבד ועשיר לגדול הדור לפני ת"ח כי אין זה בזיון לת"ח רק כבוד לתורה שמתכבדת באנשים גדולים ואולי הכונה לה' ס"ת בסי' רפ"א ס"ג - שס"ת שכתבו מסור וכו' ישראל מומר פסולין וי"ל שגם לענין קריאה כן הוא:
ועוד זאת אעורר מה דאיתא שם בס"ד ס"ת שכתבו ממזר יש פוסלין ומקורו מהמרדכי וק"ז הלבוש הביאו וז"ל ס"ת שכתבו ממזר יש פוסלין אותו וטעמא אע"ג דישראל גמור הוא וחייב בכל המצות כישראל [ור"ל וכמו שכתב באו"ח סי' רפ"ב סעיף ד' בלבוש החור ממזר מותר לעלות בתורה שהרי גם לו ניתנה שחייב בכל המצות ע"כ] מ"מ אמרינן ודאי כשהגיע לפסוק לא יבוא ממזר בקהל ד' נחפז ונבהל ולא כתב אזכרה לשמה ואפי' אמר נתכונתי אינו נאמן דאנן סהדי שלא נתכוון עכ"ל והועתק מהמרדכי ובזה סרה מהר הטעם שנתן הש"ך זי"ע מעצמו ה"נ גר וממזר יש כמה וכמה מצות שאין חייבין בו ולפי"ז כל הס"ת פסולה בכל ענין וכן נראה מדברי המחבר עכ"ל לולא ד"ק הלא ממזר חייב בכל המצות שבתורה ואין לדמותו לגר תושב שהוא עדיין לא נכנס לכלל ישראל בכל המצות כי אוכל נבילות וכו' וכאשר כ' ק"ז כפול ביו"ד ובאו"ח:
ובהיות כי שמא גרים שמקורו "מהמרדכי" זי"ע וק"ז רבינו "מרדכי" זי"ע התלבש בו בלבושו פעמים אחזוק בשולי מעילות הקדושים ואתרץ קושי' הש"ך בס"ד שהקשה עליהם דא"כ למה יהי' כל הס"ת פסול, אולם אבאר כונת המרדכי זי"ע כי הלא לבו על דוי שהוא ממזר ועיין ויק"ר פ' ל"ב בסופו בפסוק ויצא בן אשה הישראלית הה"ד [קהלת ד'] ושבתי אני וארא את כל העשוקים דניאל חייטה פתר קרייה בממזרים והנה דמעת עשואים אבותם של אילו עוברי עבירות ואילן עלוביה מה איכפת לן כך אביו של זה בא על הערוה זה ומה חטא ומה איכפת לו, ואין לה מנחם וכו' אמר הקב"ה עלי לנחמן לפי שבעוה"ז יש פסולת אבל לע"ל אמר זכרי' אנא חמיתי אלו כורסין כולו דדהב. נקי הה"ד זכריה ראיתי מנורת זהב כולה וכו' וי"ל בס"ד דהנה הגם שהממזר אינו חייב בדבר:
אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה בכ"ז יצירתו הוא בעבירה גדולה וכמו הבנים שנולדים מאבות שחולים בחולי המתדבקת ביצירתם הם חולים כן הממזר ביצירתו הוא חולי הנפש וזה ראינו ויצא בן אשה הישראלית שיצא מדינו של משה מחויב ויקוב ועיין בפרש"י ת"כ [בת"כ שלפנינו עם המלבי"ם לא מצאתי רק שמדינו של משה יצא מחויב] רב אומר מפרשה של מעלה יצא לגלג ואמר ביום השבת יערכנו דרך המלך לאכול כת חמה שומא פת צוננת של ט' ימים, והנ"ל לבאר בס"ד דברי ר' כוי שאמר מעולמו יצא הכונה בס"ד דהנה דרך עלקלות של בני אדם לא יאמר האמת מה שצר לו אי מפני הבושה וכו' כמו כאן שדחו אותו ממחנה דן ויצא מחויב בב"ד של משה ויצא וגידף, וכמו הרשע בסדר האגדה ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקרא כן בכאן כיון שיצא מחיוב לא הי' מלגלג על פסקו של ב"ד כי בזה יתגלה קלונו רק מזה שתק והתחיל מלגלג על לחם הפנים והבן וזהו הסמוכים, שאם איש אחד לא עשו כרצונו לא יהי' דובר אמת לומר שזה כואב לי רק מבקש על חבירו חסרונות וכו' וזה דברי רב שהי' מגדף על לחם הפנים וקשה שאם הוא מגדף וסופר מדוע לא שמענו ממנו עד הנה ע"ז ביאור במתנינא אמר מבית דינו של משה יצא תחו"ב זהו כואב לו והבן ובכ"ז ראינו זהו בן המצרית נעשה מגדף כי שרשו הרע גרם לו כ"ז ואיתא בת"כ וז"ל והוא בן איש מצרי אעפ"י שלא הי' ממזרי באותו שעה הוא הי' כממזר בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר, וי"ל על דרך אגדה ר"ל הגם שהוא במעשיו לא הי' נוהג כממזר עד הנה ובפרט שנתגייר אבל בכ"ז שרשו גרם לו זאת וכמו מי שיקח כפיר לביתו ובכ"ז בגדלותו יהי' טורף - וכן צבי קטן כאשר יזדמן ברבות הימים שיבוא לקצה העיר יהי' רץ כצבי הנתגדל ביער והבן כמו כן הממזר הוה דמיו בו - ובזה יבואר ויק"ר ששמנו למטרה לנו הגם שלפי שכלינו יכאב לבינו מדוע נדחה הממזר הכא דמעת העשוקים אבל בכ"ז סופו הוכיח על תחילתו כי הוא לא יוכל לעמוד ברוחו ויהי' ניכר בכעסו ויהי' מלגלג וזהו מזיק לחברת בני אדם מי שנוצר בעבירה והיינו שהוא פסולת ויבדל מתולדות בני ישראל אולם לעתיד כבוא שכתיב ואצרוף וכו' ואסירה כל בדליך וכור לזהב ומצרף לכסף, ורק ע"י האש לעתיד ולבוא הש"ית יטהרם, וזהו מעשה אלקים ועיי"ש, [וזה המנורה הטהורה שאי אפשר לצרפו כי אם ע"י האש ויסיר כל הפסולת בתשובה גדולה ובפרט שאיתא ויק"ר הנ"ל אחת לשבעים שנה הקב"ה מביא דבר גדול לעולם ועיי"ש ובזה נבין המלחמות הגדולות בעולם כעת שיקרב קץ הימין והוא הטהרה ד' הטוב ירחם עלינו אכי"ר והבן] ויק"ר הנ"ל - לעולם אין ממזר חי' יותר מן כ' יום דהיינו שהוא אינו ידוע ועיין ירושלמי קידושין פרק ד' הלכה א' ופ"ג הי"ב ויבמות פ"ח הלכה ג' ובמשנה קידושין איתא יכול הממזר לטהר והבן, וכמו כן יש מקום בעזר השם לרופא גדול והחולה שומע בקול הרופאים לרפאות חולי המתדבקת וכן אפשר להטיב עצמו שיחזור לטובה, ובח"א ביארתי בס"ד שר' ברכי' בויק"ר הנ"ל דידע בהאי גברא שהוא ממזר וא"ל ר' ברכי' אחיכן זכוון בהדין גבר' והוא ממזר א"ל חיים יהבת לך מזה ראינו גודל קדושתם הגם שהמעשה בעצמותו אם הי' עושה זאת איש לקנטרו הו' מלבין פני חבירו ברבים אבל הקדושים הללו גם מי שביזו הי' כונתם לטובה גדולה ולהחיות וממה ראינו זאת כיון שקיים עמו מצות צדקה והי' מעשה שיותר מן העוש' מוכח שמה שביזה אותו הי' כונתו לטובה וזהו הוכיח והי' מעשה הצדקה שלו' ר"ל מוכח שלא הי' בו מידת אכזריות אלא הי' להרבות שלו' שלא יכשלו בו בני אדם ולא יוכרח למות בלא זמנו ודו"ק. ושמעתי בשם עיר וקדוש מן שמי' נחית רבי "ישראל מרוזין" זי"ע שהשו"ב צריך להיות מכניס אורחים יותר מככל אדם בהיות כי מעשה הזביחה אכזריות אם הוא נגד זה בעל צדקה ומכניס אורחים מוכח שעוש' משום מצות הבורא משא"כ אם הוא בעצמותו אכזר נשקע במזלו "דמאדים" דנולד בו כדאיתא סוף מפנין ונעשה "אדום" ודיבר בקדשו לבאר מקרא קודש במעשה שבא לידו בשו"ב שהתרעמו על כשרותו וקודם שראה אותו חקר אם הוא מכניס אורחים ואמרו לא וידבר באלה הדברים וימאן אדם נתן ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו [חקת] אדם זהו השו"ב שהוא ממזל מאדים אם כא נתן את ישראל עבור בגבולו אז ויט ישראל מעליו ואינו ראוי להיות שו"ב אילו דברי קדשו שהם כגחלי אש וכאמור כאשר ראינו ר' ברכי' הנ"ל, שהוא לשיטתו שבן אשה המצרית תהלוכתו להיות מלגלג על כבודו וביקש בעצמו מהעם הנאספים לעשות עמו צדקה ולא ע"י שליח ועלה ונתגל' במידת החסד ע"כ חשב במחשבתו הקדוש' אם לא ידעו האמת שהוא ממזר איזי יכשלו בו בני אדם ולא יוכל לחיות כי זהו הטעם שבממזר ידוע לא יכשלו בו בני אדם וחי' יחי' ולא יהי' מעשה הצדקה שלו' בשלימות ע"כ זהו טובתו והבן היטב גודל קדשת הראשונים שמסר נפשו להיות מבזה אותו אבל תוכו רצוף אהב' ליתן לו חיות שחיו יחי':