אור ברסלב
שות באר מרדכי ספר באר מרדכי שו"ע יו"ד סימן קפז

שות באר מרדכי· רבי מרדכי פארהאנד

ספר באר מרדכי שו"ע יו"ד סימן קפז

ספר באר מרדכי שו"ע יו"ד סימן קצט

תנינא שאלה אם הבעל יכול להורות דמי אשתו או האב דמי בתו נדה ואת"ל מותר לאב ולא לבעל, אם יכול האב להורות בגוונא שהיא רואת דם מ"ת שיש לדין בחיות' דהיינו אם לא תהי' צריכה לצאת מבעלה ולגרשה מבית תענוגי' עולמות, ושאר הוראת לקרובי' ובדבר שאיתחזק איסורי: תשובה בס"ד וקודם שנבוא לעמק יהושפט אעשה ציון לתורה, שדבר זה נפתח במקור המשנה נגעים פ"ב ובר"ש שם, והטו"ז יו"ד בסי' ח"י ס"ק ט"ו הביאו ועיין תוס' נדה דף כ' והש"ך בסי' קפ"ח ס"ק ז' הביאו ולא הטו"ז עד שכתב הבאה"ט בסי' ח"י ס"ק כ"ו שלא ראהו, ונודע שרבינו הטו"ז לא כתיב בי' ונעלם וביותר בהביאו דברי הר"ש בנגעים הנ"ל, והר"ש זי"ע הביא דברי הש"ס דנדה דילתה אייתי דמא לקמי' דרבה בר בר חנה עיי"ש והתוס' שם בנדה בד"ה כל יומא דנו ממשכ' דנגעים עיי"ש ויהי' נעלם ממנו דברי הש"ס לענינינו וביותר הר"ש הביאו עד שרבינו בה' נדה שתק לגמרי ורק עשה ציון למה שכתב בסי' שי"ב והביא דברי הר"ש עוד הפעם ושתק מלדון אם נדה בכלל איתחזק איסורי הו' או לא שעל ציר הזה יסובב ההלכה אם מותר להורות דמי אשתו או לא וזה צ"ע גדול, ומסתמא טעמו ונמוקו עמו כאשר נבאר בפנים בס"ד, והש"ך שם בה' בכור שתק לגמרי וכן בה' שחיטה רק בה' נדה הביא דברי התוס' הנ"ל וצ"ע, ועיין בתוי"ט ומעד"מ בהלכות בכור, ועיין בפ"ת שם ס"ק א' ורבותינו האחרונים התהלכו בהלכ' זו ברחבת ידיים בשו"ת מהרי"א יו"ד סי' קפ"ז עיי"ש שאתבשם בד"ק, וכן ראיתי בשו"ת מהר"ם שיק סי' ל"ה אם מותר להורות הושט דאווזא הלעוטה והביא דברי הפרמ"ג בה' שחיטה במשבצות שם ואינו כעת לפני ותמהתי שלא הביאו דברי הפרמ"ג או"ח בפתיחה סבר הנהגת או"ה ראשון אות ד', ובגליון שם כתבתי עיין שו"ת מהר"ם שיק סי' ל' הקושי' לדברי הר"ש בטו"ז הנ"ל שבאיתחזק איסורי אינו נאמן מדוע בנדה נאמן אולם לדברי רבינו פרמ"ג בפתיחה הנ"ל מיושב דלא איתחזק מקרי שדמי' פוסקים, ועיין שם עוד בסימן ל"ה ועיין תוס' דף ב' ורמב"ן שם שתלו עליהם כל שלטי הגבורים, ובספר בינת אדם שער בית הנשים סי' ג' העלה עפ"י הר"ש הנ"ל שבהוראה בטביל' דאיתחזק איסורי שהרי בוודאי היא טמאה וטבילה הוא דומי' דשחיט' ממש א"כ אסור להורות ומאסף כל המחנות בספר דע"ת בסי' ח"י באות מ"ד ונ"ה, ובכ"ז דברי הפרמ"ג בפתיחה לא הביא, והרמב"ם ג"כ תמוה כי בפרק ט' מה' טומאת צרעת הלכ' וי"ו שפסק שאין רואין נגעים אלא ביום והיינו כר' מאיר שמקיש נגעים לריבים, ואם מקשינן א"כ ג"כ שלא בקרובים והרמב"ם בפרק הנ"ל ה"א, כל הנגעים אדם רואה חוץ מגנעי עצמו והיינו כת"ק ולא כר"מ, וכבר הקש' כן בברכ"י ותומים סי' ה', ועיין בספר ערוך לנר בסוגי' דנדה בד"ה אף רבים ולהלן, וזה יצא ראשונה שנו חכמים בלשון המשנ' כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו רמ"א אף לא נגעי קרוביו והרמב"ם פסק בריש פ"ט מטומאת צרעת כת"ק ויש לעיין לת"ק אם יכול לראות נגעי אשתו שהיא כגופו ובתוספתא איתא כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו דברי ר"מ וחכמים אומרים אף לא נגעי ביתו בגדיו וקרוביו והוא טעות הניכר כי מפורש בש"ס נדה ב' וסנהדרין כ"ד שר"מ ס"ל אף לא נגעי קרובו והגר"א הגיה ור"מ אף לא נגעי ביתו בגדיו וקרובו, והדבר מובן כי כן איתא שם בפ"א בתוספתא הנ"ל ה"ה, מקיש רבים לנגעים עיי"ש והם דברי ר"מ בש"ס סנהדרין ונדה כנודע ועיין במנחת ביכורים שעמד בזה, והר"ש הביאו כ' ובתרתי פליגי ר"ל לת"ק דוקא של עצמו אבל בגדיו וביתו יכול לראות והסברא נ"ל לת"ק הוא גזה"כ וא"כ דוקא של עצמו ולא משום חשדא וע"כ מותר לראות ביתו ובגדיו משא"כ לר"מ הוא מטעם דמקיש ריבים לנגעים, וא"כ אף לא קרוביו ומובן שלא ביתו ובגדיו. וע"כ לת"ק של אשתו וקרוביו מותר לראות כי אפי' של עצמו אם אינו נוגע לבשרו מותר אבל ביתו ובגדיו מותר ומצאתי כן מפורש בתפא"י וק"ל ואיתא עוד בתוספתא בפ"א הי"א נאמן הכהן לומר נגע זו פשה ונגע זו לא פשה אם בהרת קדמה את שער לבן ואם שער לבן קדמה את הבהרת ונאמן הוא על נגעי עצמו והר"ש והרא"ש הביאום, וז"ל האשר"י כל הנגעים וכו' פי' חוץ מנגעי עצמו דכתיב "וראהו" (שכתוב בנגעי אדם פ' י"ג ג') אשר בו הנגע מראה לכהן אבל לא שירא' הכהן לעצמו ובתוספתא קתני נאמן הכהן לומר נגע זו פשה נגע וכו' (שהבאתי לעיל) פי' שיאמר הוא לכהן עם הארץ כנגע זו טהור ויטהרנו הכהן עם הארץ אבל הוא לא יטהר עצמו עכ"ל עפי"ז מוכח לת"ק נגעי ביתו ובגדיו יכול לראות, וראיתי בתוס' אנשי שם במשניות החדשים שהעתיק בשם האשר"י דכתיב והראה את הכהן [סי' י"ג מ"ט] אשר בו הנגע מראה לכהן אבל לא שיראה הכהן לעצמו הרא"ש וההוא קרא בנגעי בגדים כתיב והול"ל הביא מקרא המוקדם גבי נגעי אדם אחרי הראותו אל הכהן (לה"מ) [שם י"ג ז' י"ז] ובאמת באשר"י שלפנינו איתא קרא דנגעי גופו וחילוק גדול יש בזה שלפי"ז דוקא נגעי עצמו אבל בגדיו וביתו מותר וכן אשתו הגם שהיא כגופו אבל אם הביא האשר"י קרא דנגעי בגדים א"כ גם בגדיו אסור לראות והתפא"י הביא קרא והובא אל הכהן. ועפ"י מה שכתב הר"ש שבתרתי פליגי, והר"ש הביא התוספתא שיהי' בהיפך ממתני' ועיין במלאכת שלמה וכתב שבתרתי פליגי למ"ד חוץ מנגעי עצמו אבל נגעי ביתו ובגדיו וקרובו מותר א"כ ה"ה אשתו אבל אם נאמר שבגדיו וביתו אסור לראות צ"ע בשל אשתו וי"ל שמ"מ מותר בשל אשתו ודו"ק. ובס' משנה אחרונה כתב שעפ"י האשר"י דנגעי ביתו ובגדיו ע"כ אינו רואה דבכולהו כתיב וראה אבל בתוספתא משמע דנגעי ביתו ובגדיו דמי לנגעי קרוביו ע"כ והנראה לפענ"ד להשוות שהאשר"י הביא רק קרא דכתיב בנגעי אדם וק"ל, - והבוחר יבחר, והר"ש הביא גם הוא זי"ע תוספתא הנ"ל שמסיים בה"ו "נאמן הוא על נגעי עצמו" ויצא לתרץ וז"ל ושמא יש לחלק בין איתחזק איסורי להיכא דלא איתחזק איסורי עיי"ש, ועפי"ז מתני' דוקא באיתחזק איסורי אולם לאשר"י שפי' שיאמר הוא לכהן ע"ה, נגע זו טהור ויטהרנו הכהן אבל לא יטהר הוא עצמו עכ"ל, אין אנו מוכרחים לחילוק הר"ש ושה"מנ מובא בתוס' אנשי שם) ונכון הוא וק"ל. בכ"ז כי ענין בכור שאני וכמש"כ בהגר"א, כל הלכות שבתורה אדם מורה לעצמו חוץ מג' נגעים נדרים ובכורות שתלוין במאמר, נגעים שיאמר הכהן וכו' נדרים שיאמר החכם ובכורות שיאמר היחיד מומחה או ג' הדיוטות עכל"ק, והוא כשיטת הרא"ש, ודלא כר"ש ועיין שו"ת מהרי"א סי' קפ"ז בסופו, אולם בכ"ז בש"ס בכורות דף ל"א מוכח כהר"ש, דמקשי במאי עסקינן ממי מהימן [ועיין בפירש"י] אלא בתלתא מי חשידי, ואם נאמר כהגר"א זי"ע והוא כשיטת האשר"י מה מקשי הלא בכאן לא משום חשד אלא משום שכיון שתלוי במאמר אסור לומר לעצמו וכמו שזכרנו בריש דיבורינו לענין נגעים, ובאמת האשר"י השמיט דברי הש"ס והמעדיו"ט שם תמה בזה והפ"ת בסי' שי"ג הביא בשמו משום דלדידן לית לן יחיד מומחה עיי"ש ולא מצאתיו במעדיו"ט שלפנינו (ולהלן נדבר מזה עוד ברצות ד':

כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו רבי יהוד' אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים ויש לבאר מדוע לא חולק ר"מ כברישא בנגעים ולא נדרי קרובו וכן ר"י מדוע לא חולק בנגעים בבכורות אשתו שהוא נכסי מלוג שלו, (ועיין שו"ע אע"ז) כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו ואינו חולק לא ר"מ ולא ר"י, הרמב"ם בפי' המשנה כתב ואין הלכה כר"י ולא כר"מ ולא שמר הסדר הלא ר"מ מוקדם במשנה, וי"ל שאין הלכ' כר"י הגם שהוא ממש כגופו ונוגע לעצמו ומכ"ש כר"מ שלא נגעי קרובו וק"ל ועיין בכללין מערכת אשתו כגופו, וביד החזקה פי"א ה"א מהלכות נדרים מוכח שס"ל כר"י וכן הראה בעין משפט וכ"ת, ושינה טעמו ממה שכ' בפי' המשנ' והתוי"ט דרכו בקודש להאיר בזה וכאן לא עורר וק"ל, והתוי"ט כתב שמהר"ב מוכח שהלכ' כר"י עיי"ש, והרע"ב והרא"ש בפי"א דנדרים ה"א כתב דהלכ' כר"י ובפ"א סי' ז' שהלכ' כחכמים ועיין בק"נ שם ובאשר"י יומא פ"ח סי' כ"ח מוכח לכאור' שנדרי אשתו יכול להתיר דאל"כ מדוע הקש' ר"ת רק מי התיר נדר החזן ולא הקש' מנדרי אשתו וק"ל ויש לדחות, ובש"ס בכורות איתא תנן התם כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו וכו' במאי עסקינן אילמי בחד מי מהימן אלא בתלתא מי חשידי וכו' לעולם בחד וכו' ביחיד מומחה וכדאמר ר"ח ביחיד מומחה הכ"נ ביחיד מומחה והנה מדברי הש"ס לא פורש בנדרים, שאינו מתיר נדרי עצמו וכן לר"י אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים אם יכול להתיר בתלתא והר"ש כתב לר"י שיכול להצטרף עם שניים להתיר כדין שלשה הדיוטות דטעמא משום דחשדינן לי' דילמא מיקל לגבי אשתו וכו' וכיון דהו' תלתא לא חשידי וכדמוכח, מדברי הש"ס שזכרנו, וכ"כ הרא"ש בפי' המשניות בכאן אולם בהג"ה הר"ש כתב שהוא מטעם גזה"כ שאין החכם מתיר נדרי עצמו כדאיתא בריש פרק אלו נדרים ולא משום חשדא וכי היכא דאינו מתיר נדרי עצמו מדאורייתא ואשתו כגופו אינו יכול להצטרף עיי"ש והטור כתב בסי' רל"ד וז"ל א"א הרא"ש ז"ל כתב שאין הבעל מתיר אפי' כשאר חכם מפני שאשתו כגופו ואין אדם מתיר נדרי עצמו וכ"כ הרמב"ם ע"כ וכתב הב"י שם שהוא בפי"א דנדרים שזכרנו וכ"כ הרמב"ן בסי' רכ"ה, והרשב"א פסק כת"ק הגם שרמב"ן פסק כר"י רק שתמה מנ"ל להטור שכ"כ הרמב"ם והנרא' לפענ"ד הגם שבפי' המשנ' כתב שאין הלכ' כר"י מ"מ בידו החזקה כתב בפי"ב ה"א מהלכות נדרים וז"ל כל הנדרים והשבועות האב מפיר ביום שמעו שנאמר כל נדרי' ואסרי' אבל הבעל אינו יכול להפר אלא כל נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש או שהם בדברים שבינו לבינה כגון שנשבעה או נדרה וכו' עכ"ל מוכח אבל בלא"ה לא אפי' בצירוף ג' כי כל כי האי הו"ל להשמיענו ודו"ק, וכאן כתב שניהם נדר ושבועה ודו"ק, ובפ"ו מה' שבועות ה"ג הגם שכ' ואין אדם יכול להתיר שבועות עצמו והי' משמע אבל שבועות אשתו מותר אבל בהלכה ד' כתב והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו, (ור"ל לפני חכם וכמבואר) ומתירין לה וכו' ואינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו, ועיין בנושאי כלים, והוא מעובדי' דרבינא הו' לה נדרא לדביתהו אתא לקמי' דרב אשי, מוכח שבעצמו אינו יכול להתיר ולהלן נדבר עוד מזה, ובהלכ' וא"ו הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות ודו"ק מוכח אבל אשתו אסור והיינו כר"י כן נלפענ"ד בס"ד, ועיין ר"ן ח' ב' ד"ה ש"מ ד"ה גרסינן ושם פ"א ב' ד"ה גרסינן וכו' וכ"כ הרא"ש שם ואע"פ שבפ"ק שם מסתפק אם שרי בהדי אחריני אפי' לר"י הב"י דייק מלשון הטור דאפי' בכה"ג אסור וכ"מ בפי' הרא"ש ד"ה הו' לי' עד כאן לשון הגר"א, שם אות ק"ז, ודי' בזה בס"ד:

ונבוא בס"ד למה שעוררתי במשנה, בנגעים פליגי ר"מ שמקיש ריבים לנגעים ע"כ אפי' נדרי קרובו אסור ולת"ק בנדרי קרובו כבר ביארתי לעיל בס"ד, אבל בנדרים אפי' לר"י רק לא נדרי אשתו, אבל שאר קרובים מותר, וכמו שהבאתי לישנא דרמב"ם ובעל בצירוף עם אחר מבואר כבר מלישנא דפוסקים שהבאתי אבל בכורות מבואר חוץ מבכורות עצמו בכורות אשתו אם מותר מפשטות לישנא דמתני' דלא פליג בהו מוכח דמותר, וכי הגם דמצאנו אחוץ' בכל זה אינו כלל מוסכם עיין תוי"ט כלים פי"ז מ"ד ופי"ד מ"ג כי אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר חוץ וק"ל:

אולם כבר ישב על מדוכה זו בשו"ת חו"י סי' קכ"ב בארוכה והעל' שמותר להתיר בכור לאחיו וז"ל והעלנו להחמיר באביו ובנו וכ"ש אשתו ולא בקרובה דאחיו וכ"ש גיסו וכה"ג עיי"ש, ונבוא להענין, הר"ש הקש' קושי' התוס' בכורות דף ל"א מתרומה טמאה ולולא שידעתי מך ערכי עלי' הייתי אומר וכאשר מפורש ברש"י שבתרומה טמאה שבאמת לא יהי' נאמן והש"ס שמקורו מתוספתא דנגעים הנ"ל שהוא רק משום חומרא דקדשים אולם דבריי בטלים שהתוס' הקשו מכל הוראה והביאו סוגי' דעירובין צורבא מרבנן חזי לנפשי' עיי"ש. וכן מבואר בחולין דף מ"ד איזהו ת"ח זהו הרואה טריפה לעצמו:

ואם איתא כדברי הר"ש הול"ל לחלק בין איתחזק איסורי או לא וכן החו"י ז"ל הרבה לתמוה על הר"ש ולפי מה שהוכחנו שגם הרא"ש בפי' המשנ' לא הוכרח לחילוק הר"ש, ועתה נבוא לדברי רבינו הטו"ז שחשש לדברי הר"ש בסי' ח"י בסופו והפרמ"ג שם שבעי תרתי שיהי' בידו ולא איתחזק איסורי ולפי"ז באווזות הפעוטות דליכא רוב צ"ע אם מותר להורות והש"ך שתק בכאן ובסי' שי"ב היינו משום שלא הו' ס"ל כהר"ש הנ"ל כי כל קושי' יש לה תי' ועיין בחו"י ג"כ נמצא תי' מרווח עיי"ש ובכ"ז הביא דברי התוס' נדה דף כ', ועיי"ש בריטב"א כי פשטות דברי הש"ס מוכח שר"נ לא הורה דמי אשתו ע"כ הוכרח להביאו שלא נדין דמי אשה כאיתחזק איסורי אבל רבינו הטו"ז הגם שחשש להר"ש בסי' ח"י ובסי' שי"ב בכ"ז דם נידות לא נחשוב לאיתחזק איסורי ומפורש כן בתוס' פ"ק דגיטין דף ב' וז"ל וי"ל דאינו בחזקה שתהי' רואה כל שעה וכשעברה ז' טהור' ממילא ולא איתחזק איסורי וגם בידה לטבול ובפרט שקיימ"ל וסת דרבנן עיין ס"ט סי' קפ"ד ס"ק י"ב וכן מפורש בתוס' יבמות דף פ"ח ע"א ד"ה ברי לי עיי"ש וא"כ לא מיקרי איתחזק איסורי בזה אפי' להר"ש ומהיי"ט בסופו הזכיר רק מהוראה שיש בו איתחזק איסורי ג"כ "ומילתא" הביא ג"כ כל דברי התוס' ודו"ק היטב, וכן מפורש בפרמ"ג בפתיחה כוללת הביא דברי הטו"ז בסי' ח"י ושי"ב ונדה להורות לעצמו י"ל שדמיה פוסקין ועיין קידושין ע"ט דחזקה העשוי להשתנות בודאי לא הו' חזקה והעד שנאמנת עצמו כמ"ש בחה"ר גיטין דף ג' (ועיין רמב"ן ושו"ת ומרן החת"ס סי' קמ"ז והג"ה מהר"ץ חיות בגיטין דף ב' הנ"ל מה שהשיב על דעת מרן החת"ס זי"ע) כללא דמילתא חזקה ואין בידו אסור להורות לעצמו (אלה הדברים נתנו מסיני ועוקר הרים בספרו פרמ"ג שזכרנו ביו"ד) ואני מסופק באיסור דרבנן ביש חזקה אי מותר להורות לעצמו וכו' עכ"ל:

ועתה נתנה ראש לנידן שאלתינו בדם נידות, יוצא מפורש בתוס' שזכרנו בנדה הנ"ל ובפסקי תוס' סי' ל"ו ובכורות סי' ע"ב בכל איסור והיתר אדם נאמן לראותו בעצמו והנה בעיקר הענין אציע בזה דברי התוס' חולין דף מ"ד ד"ה וכן וכו' וא"ת ודן את הדין האיך רשאי ליקח הלא יחיד הו' וכו' ואין לומר דדיין לא חשיד (ר"ל משום שהוא ממונה ע"ז, וכמש"כ המרדכי מובא בהגהות אשר"י פ"ק דחולין סי' י"ד כתי' הר"ר אליעזר ממיץ דהא בעד אחד אינו נאמן באיתחזק איסורי היינו דוקא בריקים ופוחזים, אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עלי' ואפי' אשה כדאמרינן בפרק בא סי' ר' ישמעאל מוסר לאמו וכו' אבל אמו של ר"י מודה עיי"ש) דהא אמרינן בפ"ב דיבמות חכם שאסר בנדר שלא ישאנה. ושמא חיישינן התם טפי שמא עיניו נתן בו (ר"ל אבל דיין אינו חשוד כי עריות חמיר ולהלן נדבר מזה) ועוד י"ל וכו' ולתי' הזה גם דיין חשיד וכאן מיירי בשניים דלא חשידי, ובתוס' בכורות דף כ"ח ע"ב ד"ה דן כתבו ג"כ כתי' הב' דשם ודו"ק. ובטבילה העלה הבינת אדם שאסור להורות כי מה שמותר להורות בנדה היינו משום דאינו בחזקת רואה תמיד משא"כ בטבילה דאיתחזק איסורי שהרי היא בודאי טמאה ועיין דרכי תשובה סי' קצ"ט בסופו ומהג"ה אשר"י שזכרנו בחולין וז"ל ולהכי סמכינן נמי בשחיטה אכהן המקריב ובטבילת נדה שאינו יודעת אלא ע"פ אחרים בכולהו סמכינן אעד אחד (ועיין תפארת שמואל) עכל"ק מוכח שבנאמנת סמכינן אפי' על עד אחד ורב שממונה ע"ז הו' יותר מקפילא דאמרינן אומן לא מרע אומנתו (ועיין משנה אחרונה במס' נגעים שם):

ובשיטה אחרונה אציע דברי הבכור שור בתוס' בכורות דף כ"א שזכרנו שתמה הלא מה שהוא בידו נאמן וכו' וג"כ תמה על השר מקוצי (היה הר"ש) עיי"ש בכ"ז להלכה בשמלה חדשה בסי' ח"י אות כ"ב ואם אירע לו הוראה בשחיטה אסור אפי' מדינא להורות לעצמו כיון דבחיי' בחזקת איסור עומדת אין להוציאו מחזקתו כ"א בלא פקפוק עכ"ל, ובתבו"ש אות ט"ל, הגם שבל"ח סוף פרק עד כמה השיגו על הר"ש ולא ידעתי מאין הרגלים להשיגו בזה, דאע"ג דהרא"ש כ' בפרק הניזקין דכל שבידו לתקנו נאמן על שלו אפילו באיתחזק איסורי השר נמי לא איירי כי אם באין בידו לתקנו ובהא מחלק דבלא איתחזק נאמן אבל במה שבידו לתקנו פשוט בגמ' ס"פ עד כמה דנאמן אפי' באיתחזק עכ"ל, ודבר שפתים אך למותר שדברי רבינו התבו"ש הם מוסכמים להלכה ולמעשה ובפרט שהפרמ"ג סמך עליו בשתי מקומות כמו שהעתקנו למעלה, ורק באתי להציע חדשות דברי דע"ק זי"ע בסוף דיני תל"ת וז"ל וכעת רק מה שמוכרע עפמ"ש תבו"ש ופרמ"ג יש הוראה ברורה עכ"ל, וכאן טובים השניים זי"ע אולם בנידן שאלתינו אם הבעל יכול להורות בנידת אשתו מרן הפרמ"ג שחושש כשר מקוצי מתיר וע"פ התוס' שזכרנו אבר ברואה מ"ת שאז תהי' אסורה כל ימיה, נפל בבירא וא"כ איתחזק איסורי כי לא תחזור להתירה ועוד נ"ל עפ"י מה דאיתא במתני' כתובות פ"ב מ"ט בשבוי שאמר ר' זכריה בן הקצב המעון הזה שלא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו הגוים לירושלים ועד שיצאו ואמרו לו איו אדם מעיד על עצמו והחו"י בסימן קכ"ב הנ"ל דלא משום שחששו שישקר אלא דחששו דקשה לאדם לפרוש מאשת נעורים חיישינן שאומר בדדמי וטועה ועיין תפארת ישראל ספ"ב דנגעים ומש"ה דבכור שאני משום שהו' בו טורח גדול כל ימיו הוא דבר נכון ומובן וג"כ מה שהקשה הבאה"ט על הטו"ז בסי' ח"י מתוס' נדה שמותר להורות דמי אשתו לא קשי' עפ"י התוס' גיטין ויבמות שנדת' לא מיקרי איתחזק איסורי כי בידה לטבול ועיין בדעת תורה שזכרנו שבא על כל נעלם ומביא תשו' מהר"ח א"ז סי' צ"ג שחולק הר"ש הנ"ל ואפי' להחולקים על הר"ש נ"ל שבכאן כ"ע מודה שאין לבעל להורות כי קשין הגירושין יותר מבכור שהוא הפסד ממון, והגם להרבה שיטות הוא דרבנן ענין רדמ"ת. אולם ביארתי בפתיחה שיטת הסוברים שהוא דאורייתא וג"כ כפרמ"ג בפתיחה שזכרנו וצ"ע באיתחזק איסורי בדרבנן אי עד אחד נאמן עיי"ש, ע"כ תברא לדינא, בנדה וגם בטבילה יש להורות דמי אשתו הגם שהב"א ס"ל שאסור אבל עפ"י התבו"ש שזכרנו מותר גם בטבילה, אבל רואה דם מחמת תשמיש אסור לבעל ולאב, להורות מהלין דטעמא שכתבנו והגם שהבית מאיר בצלעות הבית מובא בפ"ת סי' קפ"ז ס"ק נ"א נסתפק ברדמ"ת אם מחיוב לגרשה שמא יבא עליה או דילמא שאיסורו קיל משום דבעידן שבא עליה טהורה היא עיי"ש בכ"ז אין להקל להורות אבל כמובן רשות להציעו לפני גדולים צדדי ההיתר וכן בשאלת היתר עגונה אין לאב להורות לבתו וכל עניני אישות שהו' השאל' אם בעלה יכול לקיימה אסור לבעלה ולאביה להורות וכן לא אב לבנו אבל שאר קרובים מותר כנלפענ"ד וע"ז באתי על החותם פה קה"י נייטרא תע"א יום ד' כ"ה חשון תרפ"ז לפ"ק. ועיין יוסיף דעת ביו"ד סי' שי"ב וק"ל, ובתורת שלמים ריש סימן קצ"ה העלה במה דאיתא בשו"ע שמותר להתייחד עם הנדה דווקא אם אינו נאסרת רק משום נדה משא"כ אם זינתה שנאסרה לבעלה עולמת אסרו לייחד וכדאיתא בסוטה דף ז' וכ"כ הרמב"ם כת"ק עיי"ש ובגליון הראתי שם שה"ה ברדמית שאסור להתיחד ועיין סי' קפ"ז סעיף י"ב וק"ל:

ש"ך ס"ק א' בא"ד אבל אם בדקה מיד אחר תשמיש ואח"כ ראת' אפי' בתוך השיעור הזה לא מיקרי רדמ"ת ותמה הס"ט וכן המחצית השקל (ועיין בדפוס ווילנא החדש מהגאון מו"ה שלמה כהן דומ"צ דק"ק ווילנא) ובספר לחם ושמלה אות ב' והנלפענ"ד בס"ד בתחילה נבאר דיוק הב"ח ואשר כל דבריו ברוח הקודש עיין בכללין סי' שס"ג ויועתק בפותח שערים בס"ד בערך נבואה, כאשר הביא ק"ז הגאון הגדול זי"ע בספרו דברי יושר משם רבו מהר"ם בענעט זי"ע אב"ד ניקאלשבורג) בדברי הרשב"א שעד שתבדק היינו עד שתקנח אבל לא בעי בדיקה בחורין ובסדקין, וקשה הלא כיון שאשה זאת הוחזקה לראות מדוע לא נבדוק בחורין ובסדקין כי אפי' ס"ס אינו מועיל במקום שאפשר לברר וצ"ע והנלפענ"ד בס"ד הלא נודע למשגב פלוגת' השב יעקב אם בכל בדיקת העד ומצאה דם אי הו' מכונה בשם הרגשה או לא עיין בפי' הש"ס דף נ"ז ומובא בכל הפוסקים וגם אני בעניי הכינותי בהד"ק, בסי' קפ"ג ובכמה מקומות והנ"ל בשנדייק בלישנא דש"ס הרואה דם מחמת תשמיש דם היינו שהו' בהרגשה כי זה החילוק בין כתם לדם ממש כמובא בדברינו שם במהד"ק ע"כ הי' נ"ל שהרשב"א באמת ס"ל שאם הו' בגוונא שהכניסה לעומק א"כ אינו מבורר שהו' מחמת תשמיש שהו' רואה דם כי אולי הרגשת עד ולא הו' רואה דם ורק כתם וחכמינו ז"ל דייקו רואה דם מחמת תשמיש והבן:

ובזה הי' נ"ל בס"ד אם יסכימו עמי רבותיי וחביריי יצ"ו למצוא תקנה לאחותינו והיינו שתבדוק בדיקה בחורין ובסדקין וא"כ לשיטת הגאון זי"ע לא הו' טמאה משום נדה רק בהרגשה ולא מוחזקת לרואה דם וזהו כונת הש"ך והגם שאין להחליט שאם בדקה בדיקה בחורין שלא תהי' רואה דם אבל זה ברור אם בדקה תחילה "בקינוח" הי' נ"ל כיון שזה מכונה אם רואת שהו' אדם' וכבר הו' בפעם הזאת בשם רואת דם והגם שכפי הנראה ממהש"ק בריש סי' קפ"ג שפליגי גם בקינוח אם דעת קטן כמוני מכרעת הייתי אומר בדיקה בחורין ובסדקין אינו בשם הרגשה אבל בדיקה בקינוח מכונה בשם זה והבן) וע"כ הודיענו מרן הש"ך במה שהעמיד דבריו באות א' מיד בכדי וכו' שקאי גם על מה שכתוב להלן (ואם נדייק בכר דיבורי הש"ך לפעמים הוסיף אות "וכו"' ולפעמים רק העתיק דברי השו"ע על הענין אשר העמיד דבריו ולדוגמא בסי' קפ"ט אות ל"א הל"ב הוסיף וכו' ובאות ל"ג לא הוסיף ואכמ"ל) והיינו שדייק בדיקת קינוח דווקא וע"כ הודיענו אם תחילה בדקה בקינוח ולא מצאה ואח"כ בדקה בחורין ובסדקין כיון שהוחזקה שלא תראה בקינוח שהו' בהרגשה שאין לתלות שהו' הרגשת העד ואח"כ בדקה בחורין ובסדקין ומצאה ובזה אם מכונה בשם רואה דם נדה נפל ברבבת' פלוגת' הגאונים בתשו' שב יעקב וראת' אחר כך אינו בשם רואה דם מחמת תשמיש ואקוה שכוונתי בס"ד על האמת בכוונת הש"ך זי"ע וע"כ נ"ל למצוא תקנה כאמור שתחילה תבדוק בקינוח שאם הו' דם ממש הי' מוצאת בקינוח ואם לא מצאה ואח"כ תבדוק בחורין ובסדקין ואפי' אם תמצא ע"י בדיקת חורין וסדקין זה הפעם אינו נחשב לכלל ג"פ שתה' מכונה בשם רואה דם ודו"ק ופשיטא שצריכה לחוש ולא תשמש רק ע"י בדיקה תחילה וסוף והדברים ק"ו ממה שהעלה החוו"ד מובא גם בלחם אות א' שאם ראת' אפי' פעם אחת אפי' מופלג מהתשמיש וכו' הרי איתילד ריעות' וצריכה בדיקה ודו"ק:

שם ס"ק ה' אלא תתגרש ולענין הכתובה עיין באע"ז סי' קי"ז ס"א שמבואר שאם הוא בתחילת נשואי' ר"ל כמבואר בב"ש ס"ק ד' דהיינו באלמנה אבל אחר כך נסתחפה שדהו עיי"ש ועיין בב"י בכאן וז"ל אבל מ"מ חייבין אשם תלוי וסוברים הסמ"ג וכו' שמאחר שחייבין אשם תלוי וכו' ואע"פ שאינו נאסרה אלא מספק אין לה כתובה שהממע"ה א"נ כיון שע"י כן אינו רשאי לקיימה הוי מקח טעות ואינו רשאי לקיימה ע"כ ועיין ומ"ש בס"ד בטו"ז סוף סי' קפ"ה במהדורא תנינא ועיין בספר דעת תורה סי' א' ס"ק כ' וסי' ב' ס"ק מ"ד שכתב בשם שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' א' ברב שאסר שו"ב שאסור לאכול משחיטתו אבל מ"מ צריכין ליתן שכרו משלם כפועל עיי"ש חבל נביאים באבד חזקתו אי אבד חזקת ממון שלו וכתבתי בגליון שם ודנתי בס"ד בזה בשו"ת למורדת לענין חזקת ממון שלה והדברים עתיקין ודו"ק שם ס"ק ב' ג"פ דהיינו עוד ב"פ ותמה המנח"י הלא הש"ך לשיטתו בסי' קפ"ו ס"ל שאשה שאין לה וסת א"צ בדיקה וא"כ האיך הוחזקה בפעם ראשון והניחו בצ"ע והנלפענ"ד תי' אימיתי בס"ד דהנה בשו"ע אע"ז סי' קט"ז איתא בזה"ל הנושא אשה ובדקה עצמה וכו' אם אירע זה פעם אחר פעם ג"פ וא"כ פשוט דכוונת השו"ע וכו' בגוונא שנודע לנו ואדרבה הקושי' יהי' תירוצו שהקש' המנח"י בס"ק זה מדוע העתיק לישנא דש"ס ולא לשון הרמב"ם זהו גופי' שראה להשמיענו בגוונא דבדק ואין ספק שהו' מקודם ודו"ק: שם ס"ק ו' תתגרש ותנשא ל"ג ועיין באע"ז סי' ט' מ"ש בזה הכוונה שתמה לשיטת רש"י שמובא באע"ז סי' ט' דה"ה אשה שנתגרשה שני פעמים אין לישא אות' וא"כ בכאן האיך תנשא לג' והנלפענ"ד בס"ד לתרץ דהנה הטעם שמחלא גרם שאינו יכולה לדור עם איש וא"כ י"ל דוקא אם נגרשה מב' אנשים וע"כ הוא נחשבת לב' פעמים שאם לא יכולה לדור עם איש אחד מדוע נתגרשה עוד מאיש אחר אבל הכא הו' רק ריעותא אחת שרואה דמ"ת וזהו שאני ועיין בהג"ה שו"ע אע"ז ובאר הטיב אות ח' ודו"ק:

ובעיקר הענין אני תמה על שיטת רש"י זי"ע ממקרא מפורש דברים כ"ד פסוק ג' ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה וכו' או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחת' משמע אבל אחר מותר לקחת' ות"ל לשיטת רש"י בשנתגרשה ב"פ אסורה להנשא וצ"ל שלא הו' אסור גמיר לרש"י ורק מהיי"ט דייק בהג"ה אין לישא אותה ודו"ק אבל תמוה הלא הו' כדבר המפורש מן התורה אין כח ביד חכמים לאסור ואפשר שאינו כדבר המפורש ממש כי רק מדיוק נלמוד ובכ"ז צ"ע ועיין בשד"ח כללים בענין זה אבל קושיא מקרא אין דרך לנטות לפענ"ד ואפשר לומר דסקד"א דכיון דבעל הראשון יחזור וישאה (ובתשו' לקטלנית ביארתי ועיין בכללין סי' תש"ב), א"כ מוכח שלא מזלא גרם שהרי חזר ונשאה וכן בעלה השני באמת מותר לחזור ולישא אות' אבל אחר בודאי אסור לישא אותה ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח בס"ד:

שו"ע סעיף ד' וב' ועיין בב"י וז"ל ואיכא למידק בבדיק' זו כשלא נמצא על ראש המכחול אמאי אמרינן בידוע שהוא מן הצדדין וכו' (ור"ל כמבואר בש"ך ס"ק י"א משמע דאם לא נמצא על המוך בין שנמצא בצדדי השפוררת ובין שלא נמצא עליו מותרת והיינו כמו שהארכתי בס"ד בשו"ת להלכות טריפות לבאר בכל הבדיקת אם הוא לברר האיסור או לברר ההיתר, וכן בכאן הוא רק לברר האיסור והיינו אם נמצא בראשו אבל אם לא נמצא בראשו והגם שלא נמצא מן הצדדין ולא תתברר התירו בכ"ז מותר והש"ך הנ"ל בשם הריצב"א שהרי ע"י שפופרת רגילה לראות כמו באצבעו והבן) וי"ל דלא אמרינן אין כל האצבעות שווין אלא להקל ולא להחמיר וטעמא משום דרוב נשים אין רואות דם מחמת תשמיש הלכך (ר"ל הגם שאשה זו יצאה מרוב נשים) מה דמצאנו למיתלה בה להתירה שלא להוציאה מכלל שאר נשים תלינן כיון דאיכא רגלים לדבר שהרי בדק ולא מצא בראש המכחול עכ"ל הב"י ועיין בש"ך ס"ק י"ד במהש"ק בביאור שיטתו ושיטת רש"י שלא ס"ל כתי' הב"י הנ"ל אלא שמהיי"ט שאחר שראת' אחר ג' אצבעות ובכל אצבע ג"כ ג' כוחות אז תראה גם ע"י מכחול ומתורץ קושי' התוס' ד"ה ותיבדק אולם הב"י לא ניחא בתי' הזה משום שכתב בד"ה אם רוצה וכו' ולפענ"ד גם דברי רש"י אפשר לפרש כן שמותר לבעל ראשון ע"י בדיקה וא"כ סברה הנ"ל שמובא במהש"ק כאמור לתרץ קושי' הב"י וקושי' הרא"ש אין מקום ע"כ הוצרך לתירוצו וצריכין לבאר דרוב נשים אין רואות מ"ת הגם שזאת יצאה מכלל כל הנשים וצ"ל שהכוונה שהגם שראת' דם בתשמיש המיעוט הזה ג"כ מהרוב מהם אין רואות מחמת תשמיש עיין ש"ס ריש פ"ב דכתובות רוב נשים בתולות נישאות וכל הנישאת בתולה יש להן קול וזו והואיל ואין כה קול יצא' מהרוב ועיין תבו"ש סי' כ"ט וד"מ סי' כ"א וחוו"ד סי' כ' ובשו"ת הארכתי בזה בס"ד ועיין שו"ת יד יצחק ח"ג סי' רנ"ח כתוב עלי' בימי ילדותי ועוד בהלכות מליחה ובכור הארכתי בשו"ת ד' הטוב יזכינו להוציאו לאור אכי"ר - וע"כ רק אם נתברר איסורו שנמצא בראשו אסורה אבל בלא"ה לא ודו"ק:

ובזה הסברה נ"ל לבאר מה שהובא בב"י להלן בהך דאם יש לה מכה באותו מקום תולה במכת' שיטת הרשב"א וז"ל (מובא בב"י) בד"ה ונאמנת [מובא ג"כ בטו"ז ס"ק י'] מסתבר' אפי' אינו מרגשת ממש עיי"ש ונאמר לשיטתו הרשב"א ס"ל כשיטת התוס' שגם בבעל ראשון מותר בבדיקם וע"כ צ"ל כתי' הב"י וכן כתב "ואי אפשר לה לידע אלא בבדיקת שפופרת" משמע שא"צ בגוונא זה אפי' בדיקת שפופרת אם יש לה לתלות והיינו שהרוב שרואות אפי' בשעת תשמיש לא הו' מחמת תשמיש אלא אולי מכה מן הצדדין יש ואפי' נודע שמראשו הו' הדם אם יש לתלות במכה תלינן אבל לשיטת רש"י שבבעל הראשון לא מהני צ"כ כתירוץ המהש"ק ובזה נ"ל לבאר בס"ד דברי רש"י זי"ע דף ס"ו ע"א ד"ה ותנשא לאחר כדמפרש לקמי' שאין כל האצבעות שוות עכ"ל וי"ל שהורה לנו שיטתו שהך טעמא דאין כל האצבעות שוות לומר שאפי' אם תרצה לבדוק בבעל הראשון לא יועיל כקושי' הב"י מה יועיל בדיקת שפופרת שמא לא הי' עב כמו השמש וג"כ הלא אין בזה חמימות וי"ל באמת שבבדיקת שפופרת לא יועיל שתוכל להיות אצל בעל הראשון ודו"ק: בש"ס שם הרואה דם מחמת תשמיש פירוש רש"י לאו בבתולה קא מיירי אלא בדם נידות ועיין בב"י ביאורו והנ"ל א) דהנה הן פירקן הוא תינוקת והש"ס לעיל מיירי בדם בתולים ע"כ הודיענו שלאו בדם בתולים ודו"ק ב) נ"ל בס"ד עפ"י דברי ר"ת מובא בד"מ (בשם הג' ש"ד) ס"ק ז' שלא הוצרכו חכמים בדיקת שפופרת אלא באשה שאחר נשואי' נתקלקלה שלא הי' לה ביאות של היתר אבל אם הורגלו בביאות היתר משמע דשרי אע"ג דנתקלקלה ג"פ וכו' עכ"ל ע"כ השמיענו שלאו בבתולה מיירי שהו' מיד אחר נשואין ור"ת מהיי"ט ס"ל שדרוש סמוכים מעניני דש"ס שמיירי בבתולה שרק אחר נשואים אבל אם הי' אח"כ לא ע"כ הישמענו המורה בזה ודו"ק:

שו"ע סעיף ה' ואם יש מכה באותו מקום נ"ל בס"ד מסידור לשון השו"ע שנקט בסעיף ב' וכן בסעיף ג' בדיקת שפופרת יש מקום לומר שהגם שבדקה שפופרת בכ"ז אם יש מכה יש לתלות וזה מבואר בש"ך ס"ק ח"י וכן יש לבאר בדברי הש"ס שנקט תחילה שבדקה את עצמה בשפופרת ואח"כ נקט ואם יש לה מכה באותו מקום משמע שאפי' בדקה בשפופרת ג"כ מועיל הבדיקה ודו"ק: בדברי מרדכי שמובא בטו"ז ס"ק ח' ובש"כ ס"ק כ' שאם יש לה וסת אינו רואה דם מחמת תשמיש וצ"ב ונ"ל בס"ד דהנה ענין רדמ"ת עיין בש"ס ממלא ונופצת היא פירש"י מתמלא דם ונפצתו בשעת תשמיש עכ"ל דהנה הדם בא מהעורקים לתוך המקור והם דמים יתירים באשה שנתן השי"ת לה בטבע שיהי' לה לימי עיבורה והנקתה ואז מסולקת דמים היא שהדם הולך דרך העורקים לתוך הרחם ומזה נוצר הולד מצד האשה ועיין רמב"ן ואבן עזרא פ' תזריע ובכללין ביארתי בס"ד או לחלב אשר הדם נעקר ונעשה חלב ואם אינו מעוברת ומניקה אז הדם נתקבץ ולמועד ועונה יוצא לחוץ וע"כ אשה כזה אשר בשעת תשמיש מעט מעט יוצא א"כ ראי' שהו' חולשה בעורקי' שלא תסבול הדם עד העונה וכו' א"כ אשה זו אין לה וסת שאם הו' לה וסת וא"כ הדם עומד ולא יוצא בהתעוררת התשמיש וזה שיטת המרדכי שכיון שהו' לה וסת ראי' שאינו רואה דם מחמת תשמיש שהרוא' דם מח"ת אין לה וסת והוא כפתור ופרח בס"ד ודו"ק:

ב"י ד"ה איכא למידק (שזכרנו לעיל בד"ה שו"ע סעיף ד' ב') טעמא דרוב אינן רואות דם מחמת תשמיש הלכך מנאי דאיכא למיתלי בהיתר תלינן עכ"ל וביארתי שהב"י כתב כן עפ"י שיטת התוספות שגם בבעל ראשון מועיל והעמיס שגם שיטת רש"י כן הוא ובזה נ"ל לבאר דעת השו"ע שנקט דעת התוס' בסתם ודעת רש"י בשם י"א משום שזה עיקר לו ומהיי"ט הוצרך לתרצו כי לשיטת רש"י הי' מתורץ בדברי הש"ך שהעמיס הש"ך ס"ק י"ד שזכרנו ובאמת יש לבאר מה השמיענו ויש לסמוך אסברא ראשון להקל הכא בלא"ה היינו מקילין (וצ"ע בספרי כללי הש"ס בס"ד) ומרוצת דברי הב"י היינו שלא נוציא האשה הזה מחזקת רוב נשים והיינו כאמור שאפי' ראת' מחמת תשמיש אולי מהצדדין ואת"ל מן המקור אולי יש כה ונכה אולם ברשב"א בש"ד מובא בב"י מפני מה אמרו שתולה במכתה לפי שאשה בחזקת טהרה עומדת אפי' הגיעה שעת וסת' דרבנן ומספק אל תאסרנו וכו' וכיון שכן זו שרואה דם אפי' בשעת תשמיש ואפי' כשהגיעה וסתה טהורה דאשה בחזקת טהרה עומדת ותולין להקל שאני אומר דם זה מן המכה בא וכו' וא"ת וכו' וי"ל וכו' עכ"ל ועל קוטב זה סובבים דברי הרשב"א ומוסברים דברי הב"י:

והש"ך בס"ק י"ט הביא דברי הרשב"א וכתב ג"כ כפי שאשה בחזקת טהרה עומדת ותמה הדגול מרבבה שהלא אין סומכין על החזקה במקום שיכולים לברר והראה לסי' תל"ז ס"ק ד' במג"א וכוונתו שכאן מעולם לא הי' לה חזקת היתר וכו' לולא כבודו זי"ע לא צריכין לכל זה הלא הרשב"א בעצמו עמד בזה וא"ת הלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת הוסת כולו ואע"פ שלא ראת' והאיך אתה מתיר את זו בשעת וסת' ועוד הרי דם לפניך וי"ל ההיא דרבנן ומשום דאפשר למיקם עלה דמילתא אבל הכא ליכא למיקם עלה דמילת' ואין דנים אפשר מאי אפשר שא"כ אף אתה אוסרה על בעלה לעולם עכ"ל וא"כ מתורץ בגוונא שאין התחלה לקושי' שכאן לא הו' בכלל שאפשר למיקם עלה דמילתא שא"כ אתה אוסרה על בעלה והוא אמת ברור ועיין בדגול מרבבה הנ"ל שהראה לש"ס זבחים וגיטין והוא שייך למה שביררנו במהדורא תנינא אם שייך באשה חזקת טהרה ודו"ק:

בש"ך ס"ק א' עוררתי הלא הדם שתראה בחורין ובסדקין יהי' תולה בפלוגת' השב יעקב והגאון מו"ה גבריאל אב"ד ניקלסבורג זי"ע מצאתי בתרומת הדשן סי' מ"ז בסופו וז"ל גם אשר כתבת דספיקא דרבנן היא ותמיד רואה הי' בלא הרגשה אין סברה לעולם לומר הרגשת עד הו' (ר"ל שכן דעת השואל) אין נראה דרואה דם מ"ת נמי אין מרגשת דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה אלא אמרינן הרגשת שמש הוא אע"ג בכל פעם בלא תשמיש אינו רואה כלום בלא הרגשה וחשוב לו ספיקא דאורייתא עכ"ל והוא ראי' גדולה לשיטת הסוברים שבדיקת עד דאורייתא וכן מוכח מכאן שרואה דם מ"ת הוא דאוריית' ולא דרבנן ועיין במהדורא קמא שהארכתי בזה בס"ד:

בגמרא הרואה דם מחמת תשמיש עיין בש"ך ס"ק ב' מ"ש ועיין חי' חת"ס והנ"ל שכוונת בגוונא שנודע דהיינו שבדקה וכן הוא בשו"ע אע"ז שביארתי בס"ד בש"ך הנ"ל ודו"ק:

ש"ך ס"ק כ' בא"ד ולפי"ז נראה דאין להתיר אלא לבעלה וכו' ומשום עגונה וכו' אבל מ"מ צריכה ז' נקיים וכו' נ"ל בס"ד לבאר שהא בהא תליא להטו"ז שסביר' לי' להמרדכי דווקא אם יש לה מכה מותר שלא בשעת וסת וא"כ יש מקום לומר להתירה אפי' לבעלה אבל להש"ך שס"ל שמותר אפי' בלא מכה א"כ האיך נתיר לבעלה ע"כ הוכרח לחלק בזה ובכ"ז צ"ע טובא האיך נאמר להקל בכה"ג שזה הדם גופי' יהי' לבעלה אסורה ולא יהי' צירוף לענין רואה דם ובאמת מצאנו בש"ס כזה דף ט"ו למסקנת הש"ס לרשב"ג האשה טהורה והדם טמא משום שמקור מקומו טמא וכן בהגמי"י מובא בדגול מרבבה סי' ק"ץ בנמצא כתם על דבר שאינו מקבל טומאה שהאשה טמאה עיי"ש. ושקלתי במאזני שכלי לבאר דברי הש"ך והנ"ל דהנה ענין רדמ"ת כל מה שאפשר שלא תהי' בכלל זה צריכין להשתדל וע"כ בלא הית' רצוצין וכאשר נבאר להלן וכן אם יש לה וסת וכו' הגם שפשוט שצריכה ז' נקיים והנה בכאן גם כוונת מרן זי"ע הגם שהיא טמאה בכ"ז לענין חשבון רדמ"ת א"א לחשוב ודו"ק:

שם ס"ק כ"ב בהעתקתו דברי סה"ת אי בודקת באותו מקום ומצאה דם או מרגשת וכו' עכ"ל ועיין מ"ש בש"ך ס"ק א' וכן מה שעוררתי לעיל שכוונת הש"ך (בס"ק ב' ולעיל בד"ה בגמרא) אם בודקת:

ויהי' תולה בפלוגת' השב יעקב והגאון מו"ה גבריאל זי"ע וכאן מוכח שס"ל שבדיקת עד הו' הרגשה ודו"ק וחידוש שלא הזכירו מזה והבן - סעיף ח' ואם תראה שפסק דם וסת וראיתי על ידי רפואות עיין במהש"ק הכוונה והנלפענ"ד דהנה רפואות בשר ודם אינם בדוקים ר"ל כי כל רפואה הגם שמועיל לאשה אחת אבל מזיק לאשה אחרת וע"כ כתב הרמב"ם שלא ישמשו ברפואות בפתיחה לזרעים עיי"ש וזה הכוונה אם ראינו שפסק גם דם וסת הרגילה לה א"כ ידענו שהו' מועיל כי יש דברים העוצרים הדם כענין טאנאגען אשר נותנים הרופאים נגד זליחת הדם הן מבפנים והן במחוץ אשר נהוג ליקח למילת קטן לעצור דם ודו"ק בטו"ז ס"ק י"ד אף שהו' ביניהם ביאת של היתר כאן לא מהני ועיין עוד בס"ק טז וס"ק ח' ומנחת יעקב ס"ק י"ד:

שו"ע שם סעיף י"א ואם קבעה וסת לראות דם מחמת תשמיש ג' זימנא וסת שוה מותרת לשמש בין וסת לוסת והנה צ"ע לי עיון טובא אם בגוונא זה הראי' ראשונ' נחשבת או לא והנה רבינו הש"ך רמז בס"ק ל"ה דאי אפשר וסת הפלגה בלי ראי' שנייה וספיקי הוא מהא דאיתא בסי' קפ"ט בסעיף י"ב וסת הסירוג ראי' ראשונ' מן המנין לד"ה ועיין בטו"ז ס"ק י"ב כיון שגם בפעם ראשון ניכר הגם שהו' בריחוק מקום שהו' יותר מן חודש כיון שהו' לזמן קבועה ולא דמי לסעיף ז' שפליגי שלא ניכר בראשונה שהו' בדילוג והנה בכאן למה נדיינו והוא בהיות שזה שינוי גדול לראות מחמת תשמיש וא"כ גם בפעם א' ניכר ויצורף לג"פ אבל בכ"ז הזמן שתרא' ומחמת תשמיש לא יהי' נודע לנו רק בפעם שנייה האיך נדיינו כי לכאורה לישנא דמחבר מוכח מדנקט שהרי לא קבעה בג' וסתות שווין ואם קבעה וסת' לראי' ג' זימנא וסתה שוה מותרת לשמש בין וסת לוסת משמע שג' פעמים הו' עם ראי' ראשונה והטעם שזה דומה לסעיף י"ב ועיין היטב בטו"ז הנ"ל וצ"ל שהו' ג"פ לתשמיש אבל בכ"ז מכח הסברא והענין אינו כן הלא לא ניכר רק אח"כ והענין הו' ספק גדול אצלי:

וד' הטוב יאיר עיני אכי"ר:

בבית מאיר מובא בפ"ת ס"ק נ"א נסתפק אי רדמ"ת קיל איסורו כי דבעידן דבא עלי' טהורה היא עיי"ש ועיין מה שכתבתי בס"ד לעיל בשו"ת לדין אם הבעל יכול להורות דמי אשתו כשהיא בספק רדמ"ת שצריכין להציע לפני גדולים:

ש"ך ס"ק ט"ז כתב הפרישה סי"א דלאו ברשיעי עסקינן עיין בכללין מערכת אטו ברשיעי עסקינן באר רחובות וז"ל ועיין ש"ס יומא דף ו' ע"א ויש לבאר אם אמר כהאי לישנא דווקא בוודאי או בספק איסור דאוריית' או עכ"פ באיסור דרבנן או בדבר שלא הו' אפי' דרבנן אלא שלא נאה ויאה: בש"ס יומא הנ"ל דפריך הש"ס למה מפרישין כהן גדול מביתו תניא ר"י ב"ב אמר שמא תמצא אשתו ספק נדה ויבא עלי' אטו ברשיעי עסקינן שיבוא על ספק נדה והיינו דאורייתא ממש ובפרט לפי מה שהעלה הנוב"י שפרישה סמוך לוסת הוא דאורייתא אפי' למ"ד וסת דרבנן (שהארכתי במהדורא קמא סי' קפ"ד ופתיחה סי' קפ"ז) והגאון מהרש"ק בספר עבודת עבודה בריש פ"ב השיג עליו בראייתו מדחיישינן שמא ימות ועיין נוב"ת סי' ק"ג ושו"ת שיבת ציון סי' מ"א ומלא הרועים מערכת וסתות אות י"ב ושו"מ ח"א סי' דק"ן ושד"ח מערכת פרישה ואכמ"ל, (ואגב אעיר בש"ס שמשני שמא יבוא על אשתו ותמצא ספק נדה ופליגי אי בועל נדה כנדה צ"ע לפי מה שהעלו התוס' בריש מכילתין ד"ה וחכמים וז"ל אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה ניחוש אפי' לתרתי ותלת ואפי' לזמן מרובה ועיין תוס' כתובות סוף פרק שני ושו"ת אמרי יושר ח"א קט"ו בסופו ותוס' ריש כתובות ד"ה שאם בסופו ובגליון שלי שם ובשו"ת למורדת הבאתיו בס"ד וכאן עדיף ואין לדון אי בועל נדה כנדה שכאן תלוי כפרת כל ישראל ואפי' אינו מטמאה את בועל' כי מהיי"ט חוששין וצע"ק) ועיין ש"ס יבמות כ"ג ע"ב החליפו מידי ברשיעי עסקינן ושם מיירי בודאי איסור דאורייתא דעריות דחמירי (בכ"מ הגירסא אטו ברשיעי ודקדוקי סופרים יבמות אינו תח"י):

בש"ס כתובות ק"ה ע"א אר"י אר"א גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין וכו' מתרומת הלשכה וכו' לא רצו מוסיפין להם לא רצו אטו ברשיעי עסקינן (שנוטלין שכר לדין יותר מכדי חייהן רש"י) אלא לא ספקו אע"פ שלא רצו וזה הוא איסור קל ומדרבנן ובפרט לשקול אם הו' די' ספוקם כי תולה לפי המשפחה ותולה יש די' לו בקב חרובים ויש למזגו צריך תרנגולים מפוטמים וא"כ הוא דבר שאין שיעורו ידוע וצ"ל שהגוזרי גזירות צריכין להיות נקי כפיים ע"כ גם בדבר קל מכנה הש"ס אותם לרשעים וק"ל:

בש"ס קידושין כ"ג ע"א יכול יעצים עיניו כמו שלא ראהו אטו ברשיעי עסקינן בתמיה? אלא יכול יעצים עיניו מקמי' דלימטיה זמן חיובא דכי מטא זמן חיובא הא לא חזי לי' דקאים מקמי' ת"ל תקום והגם שהוא ענין דאורייתא בכ"ז הוא בקיום קום ועשה להכניס עצמו לחיוב ועיין ש"ס מנחות בענין ענישתא אעשה וק"ל ואיתא בש"ס גיטין ל' ע"ב ת"ר וכו' אטו ברשיעי עסקינן דמשקלי דמי ומשווה לי' תרומת מעשר וזהו ענין רמאות ודמי' לש"ס קידושין שזכרנו והבן שהוא דאורייתא:

מכל הלין מקומות שהצענו בס"ד מצאנו בש"ס גיטין וקידושין ויבמות שהוא בדאוריית' ממש וביומא בספק דאורייתא זולת בש"ס כתובות שלפענ"ד בס"ד אינו ענין דאורייתא בכ"ז דיינא גזירות צריכין להיות שלמים בדעתם בנקיות כפיים ודו"ק (סי' כ') ועיין בחידושי למשניות תמורה פ"ז מ"ז בתוי"ט ובכריתות פ"ב משנה ד' וירושלמי פרק אחד דיני ממונות ותוס' יבמות ק"ד ד"ה מר סבר ותומים סי' ה' ס"ק ד' ובגליון שלי בס"ד ובמערכת "בעי" אם דרך הש"ס לעשות איבעי בדבר שאסור מצד אחר עיין ב"ח או"ח סי' תרפ"ז ועיין פרמ"ג או"ח סימן קצ"ו משבצות א' ותוי"ט פ"ט דחולין מ"ז ד"ה טמאין ועיין תוס' בכורות די"ד ד"ה כל וכלים פכ"ד ט"ז והדברים ארוכים ומקומו בספרי פותח שערים די הטוב יזכינו להוציאו לאור בסדור נכון אכי"ר:

שו"ע סעיף ח' בנאמנות הרופאים עיין בפוסקים ובאה"ט ס"ק י"ז ופ"ת אות כ' ודרכי תשובה ס"ק ע"א וטהרת ישראל ס"ה ס"ק ק"ג ועיי"ש ובספרי מהדורא קמא סי' קצ"ט ס"ב בהג"ה מ"ש בענין מוטטער שפיגעל שהאריכו כל הפוסקים שנפתח בש"ס ולא נסתיים באחרונים ובשו"ת אמרי יושר ח"א סי' ק"ס בד"ה אמנם כשהרופאים אומרים שיש לה אבעבועות על האם אף שמצד נאמנות הרופאים יש לדין הרבה אבל נראה בנ"ד שלא אמרו כן מצד השערה רק מה שראו בעיניהם בכלי הבטה ובזה לכ"ע נאמנים כמ"ש בתשו' בית יצחק יו"ד ח"ב סי' כ"ח וכ"כ בד"ח יו"ד ח"ב סי' ע"ז ובפרט שיש רגלים לדבר שכדברי הרופאים שיש ליחה מעורב בדם (כדאיתא בתשו' פנ"י וס"ט ס"ק י"ד ומקשה זהב י"ב דף פ' ע"א והיכא דהיא רואה כעין מוגלה בוודאי מזה ראי' דמן המכה היא) ועיין נו"ב סי' נ"ה ששאל לרופא ואמר שאי אפשר לאייטער בלי בלי מכה ובתשו' תפ"צ יו"ד סי' כ"ט ובאמרי יושר הנ"ל סימן צ"ז הביא כהנ"ל בשם שו"ת בית שלמה ח"ב סי' כ"ח שכל פלוגת' הפוסקים רק בדבר שאומרים עפ"י השערה ולא בדבר שלמראה עיניהם ישפוטו שרואין מכה או במשמוש ידיים שלכ"ע נאמנים עיי"ש ובסי' קנ"ה ועיין בשו"ת מורי פרי השדה ח"ד סי' פ"ח מבאר כמין חומר והעלה בסופו ו' חילוקים שכולם עולים להלכה ובסי' ק' ודו"ק והנה ענין מירתת הוא ממש סברת אומן לא מרעי אמנתו ורק שמירתת הוא באיש פשוט שלא יהי' נתפס כגנב ואומן לא מרעי אומנתו הוא באיש יודע מדע חכמה ותבונה ובכללין סי' תקי"ד כתבתי "מרתת" [עיין יו"ד צ"ח וש"ך יו"ד ש"ב ס"ק ד' ופרמ"ג רנ"ג משבצות ח"י] נ"ל כלל חדש בס"ד דהיינו דוקא אם זה הנחשד יודע שמי ששומר בזה הוא מבין ויודע בטוב הענין והוא מפורש בש"ס ע"ז כ"ב ע"ב אינהו דידעו בהדדי' מרתתי אנן דלא ידעינן בהו לא מרתתי ועיי"ש בפירש"י ד"ה מכתבא ובזה נ"ל לבאר דברי רש"י להלן כ"ו ע"א ד"ה ואחרות וכו' דאגב דחשידי יהבו ישראל עיניהו עלה ומרתתי וכו' עכ"ל ר"ל שהיא יודעת שהיא חשודה ומבינה שישראל יודעת בטובה וענינה מרתתי אבל אם אפשר שתתן מבחוץ שלא תהי' יודעת בטובה לא ודו"ק ועיין בתוס' להלן דף ס"א ע"א בד"ה המטהר בקושי' ר"ת היכא פריך בגמרא והאיכא רוכלין ותמצא סברא הנ"ל ודו"ק עכ"ל ובענין אומן לא מרעי אומנתו אם הוא אפי' בדבר שנוגע לסכנת נפשות עיין בחידושי ע"ז דף כ"ז בתוס' ד"ה ברופא מומחה חלקי הבונה והסותר וכן למדתי מדברי הב"י מובא בש"ך סי' קנ"ד א' שדוקא אם אין לתלות אלא בו עיי"ש הטיב. - ועפ"י מה שהעלתי להלן בסי' קצ"ט ס"ב בס"ד שאם שני רופאים אומרים זה שלא בפני זה שהיינו שלא הי' לאחד ידיעה שנשאל חבירו אז מוכח שנכונים דבריהם אבל אם היו ביחד והגם שאח"כ אמרו שהסכימו לדיעה אחד יש לחוש לגומלין אם אחד מהרופאים הוא גדול במעלה עפ"י מה דפליגי בש"ס כתובות דף כ"ד ע"א אי חיישינן לגומלין ומסיק הש"ס ע"ז דף ס"א ע"ב אמר רבא אפי' למ"ד דלא חיישינן לגומלין ה"מ דלא מירתת מיני' אבל הכא כיון דמירתת מיני' מחפה עלי' זכותא והבאתיו בכללין סי' תת"ט ע"כ על דברי הרופאים לסמוך עליהם צ"ע רב, ואין לדמות ענין אחד עם חבירו וג"כ צ"ע אם שניים הם בדיעה חדא בגוונא שהוא להתיר ואחד הוא נגדם ע"כ צריך התבונן אם זה בדיעתו גדול מהם מה שמכונה שפעציאל ארצט ופראפעססאר וג"כ יש לחקור בקאראקטער שלו ויש לדין עפ"י סברת חידושי הר"ן סנהדרין ברוב שאם חד מחודד טוב שבכ"ז אזלינן בתר רוב כי כן גזרה התורה אבל בכאן שתולה במומחה המפורסם למומחה דעתו יותר מכרעת מהרבה שאינם מומחין ובכאן חד דמחודד טובא עדיף מרוב שאינם מחודדים בהבנה, והעיקר בזה לדין במתינות וכתורה יעשה להתיעץ עם גדולי תורה ביראה קדומה ודו"ק נשאלתי באשה שהגיע זמן וסת' וכבר הרגישה באברי' שהאורח יבוא ובכ"ז הגם שראת' בו ביום אבל לא היתה מראה טמאה גמורה רק דיהי' מראית' ומה שראת' הית' רק ע"י שהכניסה בעומק באותו מקום עד מקום שאפשרי וביום שאח"ז ראת' ממש דם וכו' אם גם יום הראשון נחשב לה' ימים או לא:

תשובה בס"ד שנחשב לה' ימים הלא ידועים דברי הרמ"א בסי' קצ"ו סעיף י"א שכל אשה שרואות אפילו כתם צריכה להמתין ה' ימים וכו' ותספור ז' נקיים, והנה יום ה' הוא הוספה ואנחנו קבלניו כאשר העיד בנו אדונינו בעל המפה וכן נוהגין במדינות אילו ואין לשנות, בכ"ז נ"ל בס"ד על פי תשובת ברית אברהם מובא בפ"ת סימן קפ"ג ס"ק ב' שרב אחד נסתפק אם נימא דעיקר הטומא' בעקירת הדם בבית הפנימי לבה"ח אבל ביציאת הדם מבית החיצון לחוץ לא מעלה ולא מוריד ותוכל לספור אותו לז' נקיים, או דיציאת הדם מבה"ר לחוץ יחשב ג"כ לביאת טומאה ולא תוכל לצרפו למנין ז"נ והשיב דאין שום טומאה נוספת ביציאת הדם מבהר"ח לחוץ אך אין נפק"מ בזה למ"ש הרב השואל אם תוכל לספור אותו לז"נ כיון שצריכה בדיקת הפסק בטהרה צריכה שתדע שלא הי' שום דם אפי' בבית הרחם דאף דאילו הוי ידעינן בבירור שלא יצא עוד דם הפנימי לבה"ח לא מטמא תו הדם הנשאר בבה"ח מ"מ כל זמן שאינו בודקת בכל בה"ח שלא תמצא שום דם חיישינן שמא יצא עוד מפנימי כיון שהוחזק מעיינה להיות פתוח ועיין ס"ט ולו"ש מובא ג"כ בדרכי תשובה ס"ק ט' עיי"ש וע"כ הנלפענ"ד בתוך אותן ה' ימים כיון שהו' פרוש מבעלה שנוכל בגוונא זה לצרפו לה' ימים ולא עוד אפי' נמשך ב' או ג' בגוונא זה אפשר לצרפו לחמשה ימים הנ"ל כיון שלא הית' עם בעלה כן נראה לפענ"ד להלכה, הבעה"ח יום א' י"ט חשון נייטרא תע"א:

יש לזהיר מאוד שלא כאחר להורות דמי נידות וכתמים. דאיתא במסכת שמחות פ"ח בעשרה הרוגי מלכות הי' ר' ישמעאל בוכה ואמר אני בוכה על שאנו נהרגין כשופכי דמים וכמחללי שבתות אמר לו שמא בסעודה הי' יושב וישן ובאה אשה לשאול על נדתה על טהרות שלה ואמר לה השמש ישן הוא והתורה אמרה אם ענה תענה אותו ומה כתיב בתרי' וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים הכוונה עפ"י דברי רש"י שם וה"ה כל אדם אלא שדיבר הכתוב בהווה, והאשה אם לא ברירי' לה טהרת' או טומאתה היא תחת רשות בעלה ובעיני בעלה נקלה היא אז אם אינו ברור ולא הורה בה חכם ובפרט בע"ה, ובבעה"ט שם הביא מסורה תענה ב' אם ענה תענה אם תענה את בנותיי זהו שדרשו אם תענה מתשמיש דילפינן מהכא דכתיב אלמנה ויתום לא תענון שלא יענה אותם מענין אלמנות שלא יניחם צרורות כאלמנות חיות וכאן היא תלוי במאמרו של חכם, ולפי"ז מוכח שביום מצוה לעמוד משינת צהרים אבל בלילה להקיצו אינו מוכח מכאן וה"ה בעגונה צריכין ליזהר שלא להתרשל כי הו' כאלמנה חיה, מה דמים שהו' רק לפי שעה בכלל עינוי הוא ומכ"ש בזה שהו' ממש כאלמנה חיה ועיין בספרי אבידת רבו סי' י"ב ובס' מנחת פתים ממרן הגאון מטארנא זצוק"ל הביא הך דמסכת שמחות וכ' שמשם משמע דאם באו לשאול שאלה להרב על כתם וכדומה צריך השמש להקיץ אותו יעיי"ש ועפ"י גירסת הנחי"ע שם אין ראי' ע"כ ר"ל שהביא גירסת הרמב"ן בזה ואמרת לה המתיני עד שאישן משמע אבל אם ישן א"צ להקיצו והנלפענ"ד קשה מאוד שר' ישמעאל יקל בעינו שאלת נשים מבוא בדמים ויאמר לה המתיני עד שאישן וע"כ הגירס' הנכונה כמו שהוא לפנינו שהשמש יאמר כן בגוונא שיושב בסעודה ונים ולא נים תיר ולא תיר אז יאמר שישן הוא אדל אם ישן אונס הוא וכאשר מבואר בש"ס ברכות דף ד' ע"ב איכא דאמרי משום אונס שינה ובכללין מערכת אלף סי' י"ג ביארתיו בס"ד שבזה פליגי תרי לישנא וללישנא ב' ס"ל שהו' פשיעה, והנה ממשמעות הלשון שהו' סעודת היום וצ"ל שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס כמבואר בש"ס סוכה דף כ"ו ע"ב (ועיין בחי' למסכת סוכה סי' ל' ד' הטוב יזכינו להוציאו לאורה) ע"כ דומה קצת לפשיעה וכאמור שהו' רק ישן בסעודה ויעיר מיד והשמש אומר שישן וג"כ יש לעורר כיון שישב בסעודה אם מותר להורות ועיין שו"ע חו"מ סי' ז' ובחי' שם ועיין שו"ת רשב"א סי' רמ"ז וש"ך יו"ד סי' רמ"ב סעיף י"ט בדברי הש"ס שרב לא אוקי אמורא מיומא טבא לחברי' וצ"ל שבדבר פשוט שאני ועיין בשו"ת הרשב"א הנ"ל, ועיין שמואל א' סי' ב' פסוק ואשר ישכבון את הנשים עיין פירש"י בשם רבותינו שמתוך ששהו את קיניהם והם היו ממתינים עד שתראה קיניהם קריבין מעלה עליהם כאילו שוכבים וא"כ המורה צריך ליזהר בזה שלא לאחר מחמת התרשלות ובלילה אם אפשר לראות דמים עיין ש"ס נדה דף כ' ע"ב רבי בדק לאור הכר עיין שם היטב ודו"ק, ועיין במנחת פתים סי' קפ"ח עיי"ש ועיין ירושלמי פ"ב דסנהדרין והגהות רי"ש כ"ז זצ"ל:

לברר אי מותר ליטול לידים ממים ששאבו עכו"ם נדה ויולדת או להניח לערות מהם לנטילה:

איתא בתוספתא (ידים פ"א ה"ז) הכל כשרים ליתן לידים אפי' טמא מת אפי' בועל נדה, כל שאינו מטמא את המים במשא כשר ליתן לידים ועיין תוס' נדה דף ע"א ד"ה המערה, ור"ש ידים פ"א בסופו ופי' האשר"י שם והכל מבואר בב"י או"ח סי' קנ"ט סי"א שהכול כשרים ליתן מים לידים אפי' חש"ו עכו"ם ונדה ורש"ל פכ"ה סי' כ"ה הועתק בטו"ז שם ס"ק ט"ו שסיים ואשרי מי שיכול לזהר שלא ליטול מים אפי' ששאבן עכו"ם או נדה וכ"ש שלא ליטול ידיו מהם ודברי מג"א שם צ"ע שכתב אחר שהעתק רש"ל הנ"ל ונ"ל דוקא כשיוצק על ידיו אבל אם מביא מים לכלי לית לן בה ותמה הבאה"ט דהא רש"ל כתב בהדיא אפי' ששאבן עכו"ם ועיין במהש"ק אולם נכון כי המעיין ברש"ל בהביאו תשו' מהר"ם מ"צ שמה ששאבו עכו"ם אי אפשר ליזהר אבל שלא לקבל נטילה מעכו"ם אפשר ליזהר והנה זהו פשוט וברור שעכו"ם רק משום שעשאן כזבין אבל לא מדאורייתא אבל נדה מדאוריית' והשמיענו המג"א כשיוצק על ידיו יש ליזהר אפי' בעכו"ם אבל להביא אפי' בנדה א"צ ליזהר ועיין בעט"ז שהעתיר רש"ל ותמצא כדברינו וזהו כוונת המג"א, ומ"ש העט"ז הנ"ל בנדה היינו בתו נדה דאי באשתו נדה הא אסור ברחיצה כידוע מאמר חז"ל כל מלאכה שאשה עושה לבעל' כדה עושה לבעלה וכו' וגם אשה אחרת אסורה אפי' בלא נדה ומשבצות כתב י"ל אשה מחברתה נדה וק"ל, וכן בעכו"ם מותר ליתן לאשה ישראלית כי אין כדה בעכו"ם עיין רמב"ם פ"ד מא"ב ה"ד עיי"ש ודו"ק:

נשאלתי אם מותר להסתפר מאשה נדה וכן אם האשה צאהן-ארצטין אם מותר להניח לתקן שיניו:

תשובה בס"ד עיין סי' קצ"ה ס"ב שלא יגע אפי' באצבע קטנה ומנח"י שמובא בפ"ת ס"ק ד' לאסור לאשה נדה להסיר מבעלה נוצה דרך נפיחה עייי"ש ושם וברכ"י לענין לזרוק מידה לידו ובכ"ז דבר ברור לא ידעתי עד שמצאתי בס"ד במהרש"א שבועות דף ג' ד"ה ועל הזקן שאין להאיש להניח להסתפר עצמו מהאשה כי אסור להשתמש מהאשה ע"כ וכמו כן אם האשה היא צאהן-ארצט פשיטא שאסור לאיש לילך אצלה לעסוק ברפואות והדברים ק"ו וכן אסורה להאשה להסתפר מהאיש וגם זה הוא מדרכי היצה"ר במה שמכונה בשם בובען פריזור שעפ"י רוב איש מתקן שערם אוי לדור שכך עלתה בימיו שהוא לאו מפורש בתורת לא ילבש גבר שמלת אשה כמובן. - ואבזרייהו דעריות ואשה אסורה להסתפר מאיש ודו"ק, (כללין סי' קמ"ז) אנו אין לנו אלא דברי השו"ע, שחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה בסי' ק"ץ ס"א וידוע שבכתמים שומעין להקל ואציע לשון האשכול בריש הלכות נדה הגאון ר' יצחק ז"ל (האלפסי) קצר מאוד בדיני נדה ורוב הלכות בדיני וסתות לא הביא וכו' גם מדיני כתמים לא הביא הרב ועיינתי בכל מילי דרבואתא (שאלתות וה"ג) ולא אשכח בהן ואפשר דס"ל דלא נהגו האידנא ואע"ג דאשכחן דמטמאה בועלה דילמא לטהרות דוקא ועיי"ש בנחל אשכול אות ז' שסיים עכ"פ נראה מהאשכול שהי' מסופק קצת אם כתמים נוהגין האידנא אבל למעשה לא רצה להקל ע"כ ועיין רמב"ן בחידושיו דף כ' וז"ל ושוב ראינו בכתמים שכתב הראב"ד עיינתי וכו' (כמו שהעתקנו) וכבר השיב הרב חתנו ז"ל וסיים הרמב"ן ואין צריך להאריך שהרי הוחזקו בנות ישראל שנהגו איסור בכתמים וקיי"ל דמנהגא דמילתא היא כרב זירא כל אלה דברי הרב ז"ל עכ"ל וכן כתב הר"ן בחידושיו דף נ"ח ד"ה לדברי אין קץ שאין לך אשה טהורה לבעלה שמכאן השיג הראב"ד ז"ל על הרב אב"ד ז"ל במ"ש עיינתי (כמו שהעתקנו לעיל) וזו היא תשו' לדבריו מדאמרינן אין לך שטהורה לבעלה ואין לך אשה שטמאה לבעלה אלמא כתמים לבעל נאמר עכ"ל ועיין בעלי נפש בריש שער הכתמים, שהשיג ג"כ על האומרים שכתמים לא נאמרו לבעלה שסיים ואין אנו צריכין להרבות דברים על זה שהרי הוחזקו בנות ישראל שנוהגות איסור בכתמים וכו' והלכה פסוקה היא עיי"ש. ובספר ערוך לנר ד"ה שטהורה לבעלה והוא בדפי הספר דף ע"ט ע"א בסופו שהביא דברי הר"ן שהעתקנו שסיים ולכן מכל ראי' הראב"ד לענ"ד אין ראי' נגד שיטה זו שכפי הנראה היא גם שיטת הרי"ף שהשמיט כל דיני כתם בהלכותיו עכ"ל ואחר אחרון אני בא במה דאיתא בשו"ע חו"מ סי' כ"ה ס"ב שכל מקום שהאחרונים חולקין על הראשונים קיימ"ל כאחרונים אבל אם דברי הראשונים אינם מפורסמים אין צריך לפסוק מאחרונים שהרי אפשר לא ידעו דברי הראשונים ואי שמיע להו הו' הדרי (ועיין ש"ך סי' קפ"ט ס"ק ע"ג שוסת דרבנן ואזלינן בהו לקולא בכמה דוכתין) ועיין תומים שם אות כ"ב, וכתבתי בגליון ספר דע"ת (ברעזאן) סי' ס"ו אות ז' שנשאל בביצה שהי' בחלבון טפה נוטה לאדום ולא השגיחו לראות אם אדום כדם ונאבדה הטפה ולשו בו עיסה ובישלום ודעת קדשו נוטה להתיר מטעם ס"ס עיי"ש אין דעת פעוטות מכריע בכ"ז יש להסתפק בשנאבדה כתמה ולא בדקו הי' מקום לומר בהיות כי דם כתמים דרבנן (ומצאנו בו הרבה קולית בכתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו בס"י) בזה מי שכוחו גדול יש מקום לצרף דעת האשכול והאלפסי וגדול אחרונים ערוך לנר שהביא סמוכין לו שהאידנא ליכא כתמים וצריך להודיע שדברינו בכתם ובלא הגיע זמן וסתה אבל בהגיע זמן וסתה עיין סי' קפ"ד סעיף ט' ובחוו"ד אפי' בדקה אח"כ ונאבד אסורה עיין פ"ת אות ח"י וממני לא תצא היתר בזה רק יתיעצו עם גדול הוראה יר"א מרבים וכתורה יעשו ודו"ק:

גזירה אע"ג דאין גוזרין גזירה לגזירה באיסור כרת גוזרין [ב"י יו"ד סי' קצ"ז] גזירה לא גזרינן בדיעבד אבל לכתחילה גוזרין במילתא דרבנן [טו"ז שם קצ"ח ד' י"ד] התוס' העלו ברכות דף כ"ג ד"ה גזירה הגם שהו' גזירה לגזירה בכה"ג דאי לא קיימא הא לא קיימא הא גזרינן וש"ס ביצה ריש ד"ג הוא גופי' גזירה ואיך נגזור גזירה לגזירה עיי"ש ובמקומות המצוינים בגליון רי"פ זי"ע ושד"ח גימ"ל מאות א' ז' עיי"ש, בגוף אחד גוזרין גזירה לגזירה עיין תוס' ע"ז דט"ו ע"א ד"ה והשתא דברי הר"ר שמעי' ומהר"ם לובלין נתקשה בדבריהם אבל במהרש"א ביארו בפרמ"ג סי' קנ"ה משבצות א' נסתפק אי בדררא דממונא גזרינן גזירה גזירה (כללין סי' שמ"ו) חייב אדם לפקוד את אשתו ביום שיוצא לדרך (יבמות דס"ב שו"ע או"ח ר"מ ס"א) נשאלתי אם האשה יוצאת לדרך אם חייב לפקדה ונ"ל בס"ד ממשמעות לשון רש"י בש"ס שם משום שמתאוה לו באותו שעה ביותר מוכח לכאורה שאם האשה הולכת ונוסעת לדרך כא, אולם אם נאמר שהטעם משום עבירה והרהורי עבירה כשיוצא לדרך וכל הדרכים בחזקת סכנה ובפרט סכנת הנפש הי' מקום לומר שאין חילוק וצ"ע לברר הענין וקצרתי (כללין סי' מ"ג):

ושבעת נסתפקתי כפי מה דפליגי בש"ס ברכות ר' מאיר וחכמים אי ושבעת זהו שתייה באכל דבילה שמינה ונצטרך לשתות מים אם מותר לברך אחריו קודם שישתה מים וכן אם אכל פת הבא בכיסנין וצריך לברך ברכה אחת מעין שלשה וצמא למים אם זהו דוקא כשצריך בה"מ או אפי' בכל אכילה אסור לברך ברכה אחרונה ויש מקום לומר לשיטת הסוברים ברכה אחת מעין ג' הוא דאוריית' לא נכון לברך אחריו זולת אם ישתה וצריך עיון וקצרתי (כללין סי' קל"א) אומר מותר שוגג הוא חוץ מעריות דהיינו אשת איש משום דכתיב ומעלה בו מעל מהרי"ק שורש קס"ז מובא בטו"ז יו"ד צ"ט ובהג"ה שו"ע אע"ז קע"ח ס"א וב"ש ס"ק ד' והכוונה כמו שלא יעלה על האדם לומר מי שכותב שטר וקרא לפניו וחתמו בפני עדים שיאמר שלא ידע מה כתב בו ק"ו ובן בנו של ק"ו הכול יודעים למה כלה נכנסת לחופה, וכי יעלה על לב האדם מעולם שלא ידע שהנשואין כדמו"י הם שתהי' מותרת לו ואסורה לכל העולם, ע"כ אין שייך בו ענין אומר מותר, ודו"ק ועוד נ"ל בשפיכת דמים נמי הוי דומה לזה כי מי אשר לא ידע חק נמוסי שאסור להרוג, ובזה נ"ל לבאר דברי רש"י מכות י"ז מזיד פשיטא בר קטלא הוא אמר רבה פרט לאומר מותר עיי"ש בתוס' וז"ל רש"י וזהו מזיד שלו והכוונה כי הוא דת נמוסי ולכאורה דאורייתא והוא מזיד כי לא מצאנו שיסתפק אדם מעולם בזה שיסבור שמותר להרוג ועיין מג"א ק"ד ס"ק ז' שנתעורר בזה ועיין שו"ת רעק"א סי' ר"ו, ויש להסתפק במשמשתו נדה אם אומרת שסברה שהוא מותר עיין בשו"ע אע"ז סי' קט"ז וש"ס כתובות בסוגיא דמשמשתו נדה וצ"ע וקצרתי (כללין סימן קס"ז):

לא ילבש גבר שמלת אשה עיין בשו"ע יו"ד סי' קפ"ב ס"ו אסור ללקט אפי' שער אחד לבן מתוך השחורות משום לא ילבש גבר (משמע אבל בהיפך מי שלקט השחורות מתוך הלבנות אין איסור עיין טו"ז שם) נסתפקתי בשער שמקצתו לבן ומקצתו שחור עדיין אם אסור או לא, ונ"ל בס"ד שיהי' מצד הסברה גם בזה שייך לא ילבש גבר ולכאור' הי' מקום לדין לענין חצי שיעור דחצי שיעור ויהי' כענין מיעוטא דמיעוטא (עיין בכללין סי' תשי"ג - תש"ח - וקצרתי) אבל כאן זיל בתר טעמא אם אפי' מקצתו הו' בו ענין לא ילבש אולם בזה יהי' תולה אה מלקט שער אחד אם הו' בו איסור דאורייתא או לא ודו"ק עיין דרכי תשובה ס"ק ט"ו - טו"ב ודו"ק (כללין סי' רמ"ז): נשאלתי במי שנשתדך עם אשה וקודם התקשרות הלך לטייל עמה ואז עשו תנאים ואח"כ טוען שאינו רואית בעיניה ולא ידע מקודם והיא טוענת שנודע לו מקודם:

תשובה נ"ל בס"ד להכיח מדברי התוס' תענית דף ד' יכול אפי' חיגרת שיהי' לה אפי' רגל של עץ ולא יהי' רואה או סומת כגון שיש לה עיניים יפים ואינו רואה כלל עכ"ל ממרוצת דברי התוס' שלא הו' סומא דומי' דחיגרת דהיינו בחירגת משמע שאפי' יש לה רגל של עץ אי אפשר להכיר אבל בסומא דוקא אם כח הראיה חסר אי אפשר להכיר אבל אם יש עין של זכוכית אפשר להכיר ע"כ פשיטא אם טוען שאינו רואית בעין אחת כי כן משמע מהענין אם היא משתי עיני' הלא לא תוכל לראות כלל ולא לילך בעצמה דומי' דמה שכתב התוס' בענין רגל של עץ שמשמע מאחד מרגלי' וע"כ אם הוא שטוען שאינן רואית כלל באחד מעיניה (שניטל כח הראי') פשיטא שהו' טענה אבל בעין של זכוכית הדבר צ"ע הלא ראה ואולי דברו התוס' מזמנם שאז לא הי' אפשר לעשות עין של זכוכית בגוונא שלא יוכר שאינו עין הרואה ואפשר שלא יוכלו כלל לדמותו לעין האמיתי אבל בזמנינו אולי שאני ואי אפשר להכיר ועיין שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רכ"ב וח"א קצ"ה וק"ל (כללין סי' תר"ה):

נדר שהותר מקצתו הותר כולו עיין שו"ע יו"ד סי' רכ"ט בנדר על שני פעולות חלוקות והותר אחד מהם ועיין בגליון מהרש"א בסי' רל"ח בארוכה וראיתי בספר אחד שכתב בפשיטות לענין ב' פעולות לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ולא הזכיר מכל זה ואני מצאתי בס"ד בירושלמי פ"ק דתענית איכן הותר נדרו של טל (הא לא כתיב אלא ואתנה מטר) ואר"ת אדרעי סברין למימר נדר מכללו הותר כולו (כלומר שהותר מקצתו הותר כולו) וה"נ כיון שהתיר לו הקב"ה שבועת המטר ממילא הותר שבועת הטל והגם שטל ומטר אינו פעולה שוה בכ"ז הו' בכלל נדר שהותר מקצתו וכו' אולם יש לדחות הגם שהו' ב' ענינים בכ"ז הו' קרוב לפעולה אחת הגם שאינו דומה לשלא אעלה לגג, ושלא אוכל נבילות אבל דומה לשלא אוכל בשר ולא אוכל פירות והדבר עדיין צריך לימוד ודו"ק (כללין תר"ד.) כל לשון איתא בירושלמי פ"א דר"ה הלכה י' אמר ר"י דיברה תורה בכל לשון שנאמר והאיש משתאה לה ועיין בראשית רבה פ"ב בן אוני בן צערי בלשון ארמי ואביו קרא לו בנימין בלשון הקודש ועיין ב"ר פ' א' ואהי' אצלו אמון פדגוד והוא מה שקורין פאטאגאג) ועיין כי תבוא (כ"ז ח') באר היטב ובפרש"י מש"ס סוטה דף כ"ג בשבעים לשון ואיתא בש"ס סוכה דל"ה בן עזאי אומר אל תקרי הדר אלא הדר שכן בלשון יוני קורין למים הדור ואיזהו אתרוג שגדל על כל מים (ועיין קידושין ד"ג שצריך להשקותו כירק) והגם שקשה להבין שכישנא דקרא יהי' נסמך על לשון יוני וכן בש"ס שבת דס"ג שכן בלשון יונית (ויש לעיין בסוכה נקיט יוני ובשבת יונית) קורין לכלב למס ובש"ס סנהדרין ד"ד ע"ב טט בכתפי שתיים פת באפרקי שתיים עיי"ש - והדבר בעצמו נלאתי נשוא להבינו וכי ח"ו תורתינו הקדושה יהי' בתורת מקבל ושפחה תירש גבורתה דיבורים מלשונות אחרים והנלפענ"ד בס"ד דהנה כתיב ויהי' כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים והיינו לשון הקודש וא"כ כל העולם הי' רק לשון הקודש ואח"כ כנהוג בכל לשון אשר נתיסד לוקחת משפה אחרת וממנה ראש פינה כשפתה (עיין ר"ן ריש נדרים והדברים ארוכים) ע"כ כל לשון משבעים לשונות לקתחה חלק משפת קדשינו, וא"כ אנו ברוך ד' אשר בחר בנו מכל לשון ונשאר לנו שפה האמיתי ורק ע"י שהורקנו מכלי אל כלי גולה אחר גולה שכחנו שפת קדשינו בטהרת הלשון ועיין ש"ס מו"ק כא הו' ידעה רבנן, ורק בבית רבינו הקדוש השתמשו בטהרת הלשון, וא"כ איזהו ענינים ודיבורים שאבו הם בלשון בטהרתה כי שאנן מואב ובגולה לא הלך וכו' וע"כ יכול להיות לפעמים שאיזהו שם וענין אשר שאבו משפת קדשינו ללשון אחרת והם ישתמשו בו ונוכל ללמוד ממנו כי הוא נמשך משפת קדשינו ושוב עיינתי בירושלמי סוכה פ"ג ה"ה א"ר תנחומא תירגם עקילס הדר הידור אילן שהוא גדל על פני המים ודו"ק וא"כ הוא תרגום ולא יוני וצ"ע וכמ"ש נ"ל נכון בס"ד (כללין סי' שנ"ט):

נבואה עיין עקידה וירא שער י"ט ותפלה למשה (אוהל) תהלים צ"ד פסוק י"ט דיש ד' מיני השגות א') אספקלריא המאירה ב') אספקלריא שאינו מאירה מ"מ הוא נבואה אמתי' ג') השגת רוה"ק ד') השגת שכל אנושי עיי"ש, ועיין ש"ס יבמות דף מ"ט כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינו מאירה ומשה נסתכל באספקלריא המתירה ומשנה כלים פ"ל אספקלריה טהורה ועיין דורש לציון בכמ"ק, ובשו"ת מרן דברי חיים חיים ח"ב יו"ד סי' ק' שהעלה שהלומד תורה לשמה ומחבר ספרים כהקדושים אשר בארץ המה יש לו השגת רוה"ק ומ"ש בגליון שם וז"ק עיין בספר שערי קדושה מר"ח וויטאל זי"ע אשר בו מורה דרך ישר כעם קדוש עד שכל איש מישראל יכול שיעלה ויבוא למדריגת רוה"ק אפי' בזה"ז ובחו"כ כי זה יכתוב ידו (בח"ג שער ו') בו שאחר חגי זכרי' מלאכי פסקה הנבואה לגמרי ונשתייר רוה"ק עכ"ל וזאת אשר דיבר בשער ז' בו אל יתייאש האדם כי הנה בפסוק ודבורה אשה נביאה תנא דבי אליהו מעיד אני שמים וארץ בין איש ובין אשה בין כותי ובין ישראל בין עבד ובין שפחה הכול כפי מעשיו רוה"ק שורה עליו הנה באזנינו שמענו ובעינינו ראינו יחידי סגולה השיגו למדרגת רוה"ק בזמנינו זה והיו מגידים עתידות ומהם בעלי חכמה לא נתגלה בדורות הקודמין עכ"ל מובא בהקדמת ספר הברית וצ"ל שדייק תנא דבי אליהו "רוה"ק" אבל לא "שכינה" כי בש"ס בב"ת ושרשו ברכות ד"ז הגם שפליגי באינך דהודינו דרכיך אבל בקשתו שלא ישרה שכינה על עכו"ם נתן לו ע"כ צריך לחלק שכינה לחוד וזהו בטל אחר חי"ז"מ אבל רוה"ק אפי' בעכו"ם אם ראוי לכך ולולי שידעתי מך ערכי הייתי אומר דבר חדש בהיות כי בקשת משה ניתן לו שלא ישרה שכינה על עכו"ם ונפלינו אני ועמך כתיב ע"כ הי' אפשר רוה"ק על עכו"ם כיון ששכינה מופלאים אנחנו בו אבל עתה שפסקה נבואה והו' רק רוה"ק מה ונפלינו אני ועמך והדברים עתיקין ודו"ק מ"ח למב"י תרפ"ה לפ"ק עכ"ל שם (כללין שס"ג):

בס"ד:

תוכן העניינים

שות באר מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה