שות באר מרדכי· רבי מרדכי פארהאנד
ספר באר מרדכי קונטרס "בגד עדים"
לבאר בס"ד בבאר רחובות כיד ד' הטובה עלינו סוגי' דעד הבדוק ועד שאינו בדוק וחלוק והוא בש"ע סי' ק"צ מסעיף ג"ל וכו' [ואביטה נפלאות] עד סוף סעיף מ"א וכו' ועד סוף הסי' ואני אתנהלה לעטי לרגל המלאכה מלאכת הקודש אשר לפני אציע תחילה ביאור סוגי' דעד הבדוק בשו"ע מסעיף ל"ג עד סעיף פ"ה והוא בש"ס נדה דף י"ד ומשנה סוף פ"ח וז"ל המשנה פ"ב נמצא על שלו טמאים וחייבין קרבן נמצא על שלה אותיום טמאים וחייבים קרבן נמצא על שלה לאחר זמן טמאים מספק ופטורים מן הקרבן [ויש להתבונן בלישנא דמתני' כיון שנמצא על שלה אתיום הוה כמו על שלו מדוע לא מתני תנא דמתני' נמצא בחדא מחתא נמצא על שלו או על שלה אתיום וזה דוחק משום שלא נטעה שעל שלו דוקא אתיום כמו על שלה וצ"ע כי הו"ל למינקט נמצא על שלו אפי' לאחר זמן ועל שלה אתיום והאמת עד לעצמו כי אין מקום לטעות בזה וצ"ע] ופריך הש"ס וליחוש דילמא דם מאכולת הוא ופרש"י ואמאי טמאים ודאי לשרוף תרומה דילמא דם מאכולת הוא שהי' באותו מקום באשה וכשבעל נדבק בו עכ"ל פי' לפי' שמיירי שנמצא בו ולא בה וכן כ' החי' הר"ן פי' רש"י בשנמצא בשלו פריך וכן כתב הרמב"ן בחי' בשמו אבל הריטב"א כ' בשנמצא בשלה וכן כתב הרשב"א בחי' בשם רש"י פירש"י בשנמצא בשלה פריך ובאמת יש להתבונן מנ"ל להרשב"א והריטב"א להביא בשם רש"י שמיירי בשנמצא בשלה הלא פשטות הענין מוכח כאשר כ' הרמב"ן והר"ן בחי' שמיירי לפי רש"י קושי' בשנמצא בשלו והנה פיר"ח מובא בתוספות דפריך בשנמצא בשלו ולא בשלה דאיכא הוכחה דלא אתי' מגופה והנה הריטב"א כ' על פי' ר"ח ויש סיועה לזה ממה שהביאם כאן על פיסקא דנמצא בשלו ועפי"ז היה קצת מקום לתרץ קושי' שהקשיתי מדוע נקיט בתרי בבא דאילו הוה נקיט בחד בבא היה קושי' הש"ס הן בשנמצא בשלו או בשנמצא בשלה ועל כל אחד מהם פריך וליחוש דילמא דם מאכולת הוא ומתרץ הש"ס דאישתכח מאכולת רצופה ולהך לישנא דחוק הוא אמרינן אימור שמש רצפה ולפי"ז אפי' בשנמצא בשלה לחוד בעד הבדוק הי' מקום לומר לפי"ז להך לישנא דחוק דשמש רצפה וזה באמת קשה להבין מדוע כיון שהוא בשלה וג"כ כאמור שהו' עד הבדוק ועוד זאת יתירה שהוא סמוך לוסתה ועיין ש"ס פ"ב דשבועות ורמב"ם פ"ה מהל' שגגות ה"ו [ולהלן נדבר מזה לעורר לענין וסת בפרישתה סמוך לו ודו"ק] וע"כ נקיט בתרי בבא וא"כ קושי' הש"ס הוה בשנמצא בשלו ולא בשלה וא"כ הוה הוכחה דלא הוה מגופי' כי אין מחזיקים ממקום למקום עיין מהר"ם לובלין סי' ע"ח מג"א תס"ז ט"ז - כ"ה ושמן רוקח ח"א סי' א' ואין סבר' לומר שרק על שלו הו' ולא על שלה ודו"ק ובאמת אחר העיון היטב יש פנים בהלכה לפי' רש"י הן לפרש כמו שפי' הר"ן והרמב"ן בחי' שמיירי קושי' הש"ס בשנמצא בשלו או כדברי הרשב"א והריטב"א שפי' בשם רש"י בשנמצא בשלה ודהנה ז"ל רש"י מאכולת וכו' אמאי טמאים ודאי לשרוף תרומה ולהתחייב בקרבן ודאי להוי ספק לתלות תרומה ולהביא אשם תלוי ולא חטאת וכו' [והנה מדברי המפרש משמע שהו' קושי' הש"ס מדוע שורפין ולענין להביא חולין בעזרה אין לתופסו לודאי אפי' בשנמצא בשלה והגם שנמצא על עד שלה בכ"ז כי יש לפקפק דגם בשלו הוה לו למצוא ואולי אי הוה קושי' משום חולין בעזרה יש מקום לומר שהוה קושי' הש"ס אפילו בשנמצא בשלו ובשלה בכ"ז כיון שבדקה עצמה קודם התשמיש לא יביא חולין בעזרה] ועכ"פ מריש דברי המפרש הי' מוכח שיש מקום לומר שהוה קושי' הש"ס הן בשנמצא על שלו או על שלה [ואולי בדרך אפשר אפי' בשנמצא על שניהם ועפי"ז יש מקום עט"י עוד מקום מרווח מדוע לא תני בחד בבא כקושי' וי"ל דלפי"ז הי' מקום לומר שהוה קושי' הש"ס הן בשנמצא על בשלו או בשלה אפילו נמצא על שניהם וזה אינו אמת כי אם הוה בגוונא שנמצ' על שלו ועל שלה יש מקום לומר שאפי' לענין לשרוף קדשים יכולים כי זה הוה ממש כודאי זולת אם נאמר שהספק כיון שבדקה העד קודם תשמיש ועיין בחידוש הריטב"א ודו"ק] ואמאי שורפין קדשים ועיין בתוס' ד"ה וליחוש ואולם מסוף דברי רש"י זי"ע דלמא דם מאכולת הוא שהוה באותו המקום באשה וכשבעל נדבק בו ומכאן יוצא שמיירי שנמצא בו ומכאן יוצאים מפורשים דברי הר"ן והרמב"ן בחי' בשם קדשו:
בער אנכי ולא מבין בכ"ז בס"ד ארהב בנפשי עוז לומר דבר חדש שהם ב' דיבורי רש"י והיינו שהוה ב' פירושים ומי ששנה זה לא שנה זה והיינו דלישנא קמא דרש"י שהוה קושי' הש"ס מדוע מביאין חולין בעזרה וא"כ הוה קושי' הש"ס רק בשנמצא בו וצ"ל לפי"ז להגי' ברש"י אחר חטאת "א"נ דלמא דם מאכולת הוא שהי' באותו מקום "באשה" וכשבעל נדבק בו וא"כ בזה הכול יבוא על מקומו לשלום כי הר"ן והרמב"ן ס"ל בחי' שהוא קושי' הש"ס מטעם חולין בעזרה וא"כ הקושי' אפי' בשנמצא בשלה והוא ברור כשמש למודה על האמת ובאמת אין אני כמגיד חדשות אלא המעיין היטב יראה בתוס' ד"ה וליחוש יראה שרבותינו בעלי תוס' ג"כ חלקו זה בשני לשונות ודו"ק ע"ז משני הש"ס דאישתכח מאכולת רצופה בו והנה כל הפוסקים פסקו דאמרינן בדוק הוא עיי"ש בחי' רשב"א ר"ן ריטב"א רמב"ן:
ב'] והענין עד הבדוק לה ראיתי בפתחי תשו' אות ל"ה שהביא בשם חמודי דניאל להסתפק אם בדקה קצת העד וקצת העד לא בדקה ובדקה עצמה במקום הבדוק וכעת נסתפקה שמא נתז על ידה ממקום שאינו בדוק ומצאה פחות מגריס מה דינה ודעת קדשו נוטה להקל עיי"ש ופלא בעיני על הפתחי תשו' אשר כל רז לא אנס כי' שנעלם ממנו כפי שעה דברי הב"ח במקומו בד"ה בדקה עצמה בעד הבדוק לה שפלפל שם לדברי רש"י זי"ע שכתב דאישתכח מאכולת רצוצה רחוק מן הדם קצת [כיון דלדינא אין חילוק בין רחוק קצת או לא כדברי הרשב"א] ופי' דברי רש"י זי"ע שהו' רחוק קצת וא"כ אפשר שהעד לא הי' בדוק לה אלא במקום שקנח בו ועיי"ש היטב ובפרט כביאור הריטב"א שמובא בב"י שפי' עד שאינו בדוק אינו רצה לומר שאינו בדוק כלל עיי"ש ובאמת זה מבואר בתוס' דף י"ד ע"ב ד"ה עד שאינו בדוק נראה לפרש דידעה שהי' נקי לפני יום או יומים ועתה משעת הבדיקה נטלתו ממקום מצונע ולא בדקה העד עיי"ש ולהלן בסוגי' דעד שאינו בדוק הרחבנו הדיבור בזה בס"ד] והנלפענ"ד בס"ד בספיקו ועיין בפ"ת שם שרמז זה שאם אינו בדוק רק בדרך העברה מותרת עיי"ש] שאם זה החלק הוה בדוק כדין שיהי' מכונה בשם עד הבדוק וכן החלק שאינו בדוק הוה כה ידיע' בו שהוה נקי לפני יום פשיטא [ובפרט כאשר כתבתי בס"ד בשם הב"ח] שהו' טמאה ורבינו רש"י זי"ע כ' זה דוקא "רחוק קצת" שמשמע שאם הי' עליו היינו חוששים היינו לפענ"ד כמו שכתבתי לעיל ללישנא קמא דרש"י דברי הש"ס הוה לענין שריפת קדשים ולא לשאר ענינים וע"כ אם הוה ממש עליו לא היו שורפין קדשים ולא היו מביאים קרבן ודו"ק אבל אם אינו בדוק כלל אשר לפענ"ד קשה לציירו כיון שבדקה חלק אחד ממנו בעיון היטב האיך לא ידעה עכ"פ בחלק האחר ממנו כי העין משוטט ובודק באותו גוף הדבר הכול ודו"ק וצ"ע זה הנ"ל בס"ד וד"י בזה:
ג'] דברי רי"ו תמוהים כאשר תמה עליו הב"י ונעתיק לשונו לעולם יש חומר בעד מחלוק כמו שכתבתי כי בעד הבדוק לה וקנחה עצמה והניחה בקופסא במקום שאין לתלות במאכולת ונמצא עליו בין משוך ובין עגול טמאה זולתי אם מצאה מאכולת מעוכה וכן אם בדקה עצמה בעד הבדוק לה ומצאה עליו טמאה בין משוך ובין עגול ואפי' בכ"ש ואפי' מצאה עליו מאכולת שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת עכ"ל וכתב הב"י זי"ע ומ"ש תחילה בעד הבדוק לה אפי' הניחה בקופסא טמאה זולתי אם מצאה עליו מאכולת מעוכה הוא תמוה דמשמע דאם מצאה עליו מאכולת מעוכה טהורה ואמאי הרי הניחה בקופסא ואותו המקום בדוק הוא אצל מאכולת עיי"ש ועוד שהוה סתירה שאח"כ כ' וכן אם בדקה בעד הבדוק כה טמאה אפי' נמצא מאכולת מעוכה עיי"ש ועיין בס"ט אות נ"ז מה שתמה על דברי הב"י ועוד זאת יתירה התבוננתי בס"ד בדברי רי"ו שברישא כ' סתם ונמצא עליו ולא כ' דם ובסיפא כ' וכן אם בדקה עצמה בעד הבדוק כה ומצאה עליו "דם": והנלפענ"ד דבר חדש בס"ד דהנה הלא נודע למשגב לכל באי שערי ופתחי נידה שאין האשה טמאה משום נדה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדי' שהיא טמאה ואסורה לבעלה ואפילו לא הרגישה והנה כבר הארכתי בפלוגת' השב יעקב עם הגאון מו"ה גבריאל זצ"ל וי"ל בזה בשיטת רי"ו כרש"י דייקא רחוק מסופקים בש"ס אבל עליו ממש אינו טמאה [והגם שכתבתי לעיל בשם הב"ח נגד זה] וצריכים להגי' בדברי רי"ו תחילה ונמצא עליו בבבא דרישא ובסיפא גרסינן "ונמצא אצלו" וע"כ זה ביאורו בעד הבדוק וכו' זולתי אם נמצא "עליו" ממש ובזה לכ"ע אמרינן שתלינן במאכולת כי אפי' אם קיימ"ל אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת היינו דוקא אם נמצא אצלו רחוק קצת אבל אם נמצא עליו לכ"ע תלינן לקולא ובסיפ' גר גרסינן נמצא "אצלו" והיינו לא עליו ממש וע"כ ללישנא דקיימ"ל אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת טמאה ובכ"ז קשה להגי' בזה וי"ל כאמור לעורר בקושי' שמדוע נקיט סתם ובסיפא נקיט דם וי"ל שברישא איירי שלא הוה בדוק העד ע"י הרגשה דקודם אלא שהוה הבדיקה כדרך בנות ישראל הכשרים וע"כ כיון שלא הוה ע"י הרגשה וא"כ לא הוה מכונה בשם דם ורק בשם כתם ובכתם תלינן לקולא וע"כ אם מצאה מאכולת עליו טהורה כיון שלא הוה הבדיקה ע"י הרגשה שאם הו' בהרגשה אפי' לא מצאה כלל טמאה כדברי הת"ה שמובא בשו"ע סעיף א' ואם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום טמאה וע"כ רישא כיון שלא מצאה דם רק שהו' שלא ע"י הרגשה וע"כ אם מצאה מאכולת באותו מקום הן עליו והן אצלו יש מקום לתלות בו משא"כ בסיפא מיירי וכן אם בדקה בעד הבדוק לה ומצאה עליו דם ר"ל שמיירי שהוה בו משום דם ולא משום כתם דהיינו שהרגישה מקודם ואח"כ בדקה ומצאה עליו דם וע"כ היא טמאה אפי' מאכולת רצוצה עליו כיון שהו' בהרגשה דקודם שמכונה בשם דם וראיתי ג"כ בס"ט שם שהעלה לחלק אם הו' קנוח מבחוץ או שהכניסה בעמוק ודו"ק בס"ד בדברינו אילו וד' הטוב יוציא משפטינו לאורה אכיה"ר:
ד'] איתא בטור והרא"ש ז"ל כ' בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה שטמאה משום נדה לפי"ז אין חילוק בין עגול ובין משוך בכל ענין טמאה בכ"ש עכ"ל והנה רבינו הב"י הרב' לתמו' על מרן הטור מנ"ל שדעת אביו הרא"ש בטחתו ביריכה שאין חילוק בין עגול ובין משוך עיי"ש והנלפענ"ד שדעת מרן הטור זי"ע מבואר ברא"ש מתוך נעימות לשונו ממק"א כי דברי תורה עשירים במק"א ומשם בארה ונעתיק דברי הרא"ש בפסקיו וכן דברי בנו בקיצור פסקיו וז"ל הרא"ש פ"ב סי' ב' אתמר בדקה בעד הבדוק לה [והנה רבינו הרא"ש השמיט לגמר המשנ' מן דרך בנות ישראל וכו' וגמר' וניחוש דילמ' וכו' והתחיל בהעתקת דברי הש"ס אתמר בדק' וזה צ"ע גדול אולם אם נאמר שהו' הכול רק לענין טומא' וטהר' כי הו' רק חשש רחוק לחוש למאכולת כיון שהו' עד הבדוק לה ונאמר שדברי הש"ס אינו נוהג כלל בזה"ז כי אנחנו אפי' ראינו מאכולת רצוצ' עליו ממש ולא רק רחוק קצת וכן אפי' נמצא על שלו לחוד ולא על שלה וכאשר ביארנו לעיל בס"ד באר רחובות בכ"ז טמא' ולהלן נדבר עוד מזה] אתמר בדק' בעד הבדוק כה וטחתו ביריכ' ולמחר מצא' עלי' דם אמר רב טמא' נדה ולא העתיק יותר אולם להלן סוף פ"ח העתיק המשנ' עד שהוא נתון תחת הכר ונמצ' עליו דם אם עגול טהור ואם משוך טמא דברי ר"א ב"ר צדוק ומשוך טמא אפי' בכ"ש עגול טהור עד שיהי' כגריס ועוד ובכתם מודה ראבר"צ דאף במשוך בעינן כגריס ועוד וכו' עכ"ל ולשיטת רבינו הרא"ש ובנו הטור כיון שלא העתיק הך חילוק בעגול ומשוך בכאן וכאשר ביאר שם בלשון קדשו לחלק בין דם וכתם ש"מ דהכא בכל גוונ' טמא והיינו שעד הבדוק לה הוא ממש כהרגשה [ואפילו אם לא הרגישה ספלוגתת הגאון בעל שב יעקב עם הגאון מו"ה גבריאל זי"ע בדברי הש"ס להלן דף נ"ז בדק' קרקע עולם ואימור הרגשת שמש הוא] ומזה נרא' שיטת הרא"ש יוצא מפורש כיון של"ה נקיט כלל כל דברי הש"ס והתחיל רק באתמר בדק' עד הבדוק לה ולא הזכיר בכאן כלל מזה הענין רק להלן משמע שכאן מיירי משום טומא' והיינו דם ממש וזה ג"כ דעת הרמב"ם שס"ל לחלק בעד שטחתו ביריכ' טמא' בכ"ש והנה עיין בזה היטב בב"ח ותמצ' כדברינו וא"כ לפי"ז שיטת הרמב"ם והרא"ש והטור וה"ה שעד הבדוק לה וטחתו ביריכ' הו' כמו הנתון תחת הכר ותחת הכסת:
והנלפענ"ד בס"ד לבאר פלוגתתם וכאשר מצאתי מפורש בחידושי הראשונים ובחרתי להעתיק בזה דברי החידושי הר"ן בדק' בעד הבדוק לכה וטחתו ביריכ' ולמחר מצא' עלי' דם זו גי' רש"י ז"ל ופי' אף כשנמצ' אף על העד וקאמר ונמצ' עלי' דם כלומר על יריכ' של האשה כרבותי' נקטי' שאילו נמצא על העד וכא על הירך פשיט' דטמא' נדה שאלמלא על הירך הי' לא נתקנח ממנו לגמרי אלא אפי' נמצא על הירך נמי טמא' נדה כיון שנמצ' אף בעד ומיהו משמע דצריכ' כגריס ועוד שאלמל' כן חוששין שמא דם מאכולת שאפי' [בקינוח של שיעור וסת [ר"ל כדברי הש"ס שבועות דף כ' ורמב"ם פ"ה מה' שגגות ה"ו שהעתקתי בס"ד שמיירי קודם זמן הוסת והעתיקו בגליון רעק"א זי"ע במשנ'] אקשינן לעיל וליחוש דילמ' דם מאכולת היא הילכך צריכ' כגריס ועוד וכו' אבל ר"ת גורס ולמחר מצא' עליו דם ולפי גירס' זו יש לפרש כגון שנמצ' על העד ולא על הירך וכו' ולפי"ז אינו צריכ' כגריס ועוד וכו' עכ"ל העתקתי כל דברי קדשו כי ממנו ניקח להבין דברי רבינו הטור וז"ל הטור בדק' עצמ' בעד הבדוק לה ולמחר מצא' שעליו" והיינו שגירס' הטור הוא "כשיטתו'" שהגירס' הנכונ' שנמצ' עליו "על העד" וא"כ "אפי' אין בו כגריס ועוד" והגם שברא"ש ובקיצור פסקי בנו כ' נמצא עלי' בכ"ז הטור בשלחנו ערוך לפנינו גירסתו "עליו" והנה בזה נתרץ קושי' החידושי הר"ן שהוכיח כשיטת הרשב"א ורמב"ן שמיירי דוק' כגריס וגרסי' ונמצ' עלי' ר"ל ג"כ על יריכ' וכפירש הרשב"א שביאור דברי רש"י ועיין בחידושיו] והקש' כי ראי' ברור' לזה שאם אינו כגריס ועוד גזרינן דילמ' דם מאכולת כמו שמקש' לעיל אולם הרא"ש זי"ע הו' ס"ל כפי' לשון ראשון של רש"י שהכא מיירי לענין טומא' וטהר' וזה שדייק הש"ס טמא' משום נדה ר"ל שמתחיל' הו' הענין לענין טומא' וטהר' ובזה אמרינן שאפי' נמצ' עלי' על עדה אשר הי' בדוק מקודם בכ"ז גזרינן דילמ' דם מאכולת היא אבל לענין טומא' טמא' בכל גוונא ובזה בס"ד ביארנו היטב שיטת הטור בדעת אביו הרא"ש והאמת עד לעצמו הב"י ג"כ רמוזי מרמז לזה וכאשר כתוב לאמר בדברי קדשו ואפשר מדנקיט סתם והנ"ל בס"ד שסברתו משום שלא העתיק כלל דברי הש"ס הקודמים ודברי הב"ח ג"כ מבוארים בדרכי משה ס"ק ז' עיי"ש שהרא"ש ס"ל כרמב"ם:
ומה שתלה דיעה זו לאביו הרא"ש הלא הרמב"ם ג"כ הכי ס"ל י"ל כי הרמב"ם נקיט כל דברי המשנ' וכיון שכן יש מקום לומר שדברי המשנ' נמצ' על שלו וכו' אפי' לענין טומא' נדה ובכ"ז מקש' הש"ס וניחוש דילמ' דם מאכולת היא משמע שחוששין בכגון זה וא"כ פשיט' שאפי' טחת' ביריכ' אינו טמא' רק כגריס ועוד משא"כ הרא"ש לא נקיט מתני' זו וא"כ שפיר מובן שאינו מקום לדמות כי מה שמקשי וליחוש דילמ' דם מאכולת היינו לענין לשרוף בקדשים והנה גירס' הרמב"ם בפ"ד מא"ב הלכה י"ט קנחה עצמ' בעד הבדוק לה וטחתו ביריכ' ולמחר נמצ' עליו דם הרי' זו טמא' ועיין במ"מ שם ודעת רבינו אפי' עגול ופחות כגריס טמא' נדה אבל הרמב"ן והרשב"א השווי' דינם וכדברי רבינו ראוי להחמיר זה הנ"ל בס"ד בביאור הסוגי' הש"ס ודברי רבינו הטור ונושאי כליו ודו"ק:
ה'] ומעתה נבוא לדברי מרן הב"י בשלחנו הטהור ועליהם דברי הטו"ז והש"ך ומה שהאיר ד' הטוב לנו להתבונן בדברי קדשם והלום ראיתי בדברי הטו"ז ס"ק כ"א וכן הדין כשבדק' והניחתו בקופס' וכו' זה דברי הרשב"א לא בא למעט אם הניחתו במקום מגולה דטהור אם נמצא לאחר הזמן עליו דם דזה אינו דפשוט במתני' נמצ' על עד שלה לאחר זמן דטמא מספק ותמה הס"ט דהתם מיירי דבדיקת עצמ' בעד הי' אח"ז דתשמיש אבל מציאת הדם על העד הי' מיד אחר שבדק' בו וסיים שם הס"ט בס"ק נ"ח ותימה גדול' על גדולים ששגו בדבר פשוט. והנלפענ"ד בס"ד שדברי הב"ח והטו"ז נכונים דהנה הטו"ז כ' דפשוט במתני' ולא כ' שכן מבואר במתני' וא"כ י"ל בס"ד שרק לדמיון נקטי' הטו"ז והיינו כמו דהתם שהי' עיקר ענין הבדיק' אח"ז דתשמיש וא"כ כיון שאין מחזיקין ריעות' מזמן לזמן והו' מקום לומר השת' היא דנטמאת ובשעת התשמיש טהור' הית' ובכ"ז כיון שיש לפנינו הריעות' הדם על העד אמרינן שהו' טמא' וכבר נפתח מקור' בשעת תשמיש מכ"ש שהוה בדיקת העד מאתיום אחר תשמיש מהיכי תיתי שנאמר שהו' ממק"א וע"כ טמא' ודו"ק היטב בזה:
ו'] בטו"ז ס"ק כ"ג באשה שיש לה הגאלדענע אדער שמיקל ר' הס"ט לעיל בסי' קפ"ג הסכים עמו בס"ק ב' ורק מה שהקיל אפי' במשוך יש בו קצת צ"ע ועיין להלן בטו"ז ס"ק כ"ט והנלפענ"ד בס"ד שתולה בפלוגת' השב יעקב עם הגאון מו"ה גבריאל זי"ע שאם נאמר שאם הכניס' עד הבדוק לאותו מקום שהו' טמא' מדאוריית' ע"כ משום ספק כזה אין להוצי' מספק איסור דאוריית' משא"כ אם אמרינן שהרגש' בזה אינו דאוריית' יהי' מקום לתלות וע"כ נלפענ"ד שדברי הטו"ז אמורים רק אם לא "הרגיש''' ורק שתלינן שהיא תולית אימור הרגשת שמש היא אבל אם הרגיש' אז פשיט' שאין מקום לתלות בזה כי אז ממנ"פ אם לא מצא' כלל טמא' וג"כ שמיירי שלא בשעת וסת' וק"ל ועיין בפ"ת אות ט"ל ודו"ק. ועיינתי בגוף תשו' שב יעקב סי' ל"ו בד"ה ואך שמשמו הובא סתירת הטו"ז זי"ע ובתשו' הגאון מו"ה גבריאל זי"ע בריש התשו' וש"ך בכאן ס"ק מ"ה ורש"י מובא בטו"ז ס"ק כ"ו ובמק"א אקוה בס"ד לבאר עוד:
ז'] בשו"ע סעיף ל"ד בדק' עצמ' בעד הבדוק לה והניחתו תחת הכר או תחת הכסת ולמחר מצא' עליו דם אם משוך טמא' שחזקתו מהקנוח ואם עגול ואין בו כגריס ועוד טהור' שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר והיינו כראב"צ במתני' דף נ"ח בספ"ח והנה כל הפוסקים פסקו כראב"צ ועיין רמב"ם פ"ד הלכ' ח"י וכן בפי' המשניות וכן הרא"ש וכן בטור ושו"ע וע"כ לא זכיתי בעו"ה להבין דברי הרע"ב שכ' במשנ' סוף פ"ח דברי ראב"צ ואין הלכ' ולא ידעתי פירושו ואם רצה לרמוז לדברי הש"ס שהלכ' מכלל דפליגי לא אבין ברבות חטאותיי וצ"ע ועיין בדגול מרבבה שם עיי"ש ועיין בפתחי תשו' ולהלן נדבר מזה:
ח'] והנה מאוד תמהתי על דברי הטו"ז שכ' בס"ק כ"ד בטחתו ביריכ' שממנ"פ כי לדעת הרמב"ם בנמצ' על בשר' טמא' בכ"ש תמוה הלא התוס' כתבו בדף י"ד וטחתו ביריכ' במקום שאין דרך ליפול שם מן המקור ושוב ראיתי לעורר כן בחוו"ד ביאורים אות כ"ב בזה - ראיתי בחידושי רעק"א על הטו"ז ס"ק כ"ד דכל שנמצ' על בשר' קשה לי הא התם על בשר' לבד הוא דלא דתלינן אבל בעל בשר' וחלוק' תולין וא"כ הכא בעל העד וירך נתלה וראיתי בחוו"ד אות ו' שכ' לעיל על בשר' לחוד דה"ה על בשר' וחלוק' והוכיח מדברי הטו"ז הנ"ל אולם ראיתי בחידושי הגהות והשגת רעק"א שם שהשיג עליו והביא כן בשם הרמב"ם פ"ט מא"ב הלכ' כ"ג ובאמת מפורש שם כן בה"ה והם תואמים עם רד"ק שהעתקתי לעיל על הטו"ז להשיג עליו והחוו"ד בנה יסודו על הטו"ז - והבן אולם נלפענ"ד כי זה דוק' אם אינו אומדנ' דמוכח שבא מגופי' דכיון שכאן אין מאכולת מצוי ע"כ תלינן לקול' ובזה נ"ל לתרץ ג"כ קושי' החוו"ד הלא הירך הוא מקום שאין דרך ליפול לשם מן המקור ומדוע הוא דינו כדם הנמצ' בגופו ולהנ"ל ניח' כי הוא אומדנ' דמוכח והוא מפורש בש"ך ס"ק מ"ג והוא ברור בס"ד. ובאמת יש לי לעורר דהנה כבר הבאתי דברי הש"ס שבועות ורמב"ם פ"ה מהל' שגגות היו שמיירי סמוך לוסת' וא"כ יש להתבונן שהך דסעיף ל"ג מיירי בגונ' זה. וב"ה שעזרני לבאר דיני עד הבדוק בבאר רחובות:
סוגי' דעד שאינו בדוק לה בש"ע סעיף ל"ו וכו' סעיף ט"ל אם אמנם שכבר האירו רבותינו הראשונים עינינו בהל' זו בכ"ז אמרתי להתבונן בדברי קדשם ומראש צורים אראנו דברי רבותינו לידע ולבאר תחילה מה נקרא עד שאינו בדוק לה וזה הנלפענ"ד בס"ד הדרך והכתיב אשר יוליך אותנו קוממיות להבין השיטות וז"ל הש"ס [דף י"ד] אתמר בדק' בעד שאינו בדוק כה והניחתו בקופס' ולמחר מצא' עליו דם אר"י כל ימיו של ר' חייא טימא ולעת זיקנתו טיהר וכו' ת"ש דתני' בדק' בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופס' ולמחר מצא' עליו דם רבי אומר טמא' משום נדה ור"ח אמר טמא' משום כתם [פרש"י כלומר טומאת ספק ותולין] דבר גדול דיבר האדון זי"ע לבאר לנו כי לכ"ע הן לרבי ור"ח לא פיליגו בשיעורו אלא בזה פליגי לענין טהרות ודברי רש"י זי"ע ידועים בריש דיבור בסוגי' הנ"ל ד"ה מאכולת שסוגי' הנ"ל לטהרות ולרבי טמא' משום נדה והוי ודאי טמא' וכר"ח הוי רק טמא' משום כתם ר"ל לענין לתלות אבל נוכל לומר לר"ח לענין בעלה טהור' לגמרי אפי' כגריס ועוד כי סוגי' הנ"ל דיבר מטהרות וכן פרש"י בד"ה משום כתם [בע"ב] טומאת ספק לתלות עיי"ש ולהלן נדבר עוד מזה ועיין רש"י דף נ"ט ד"ה בדיעבד ובמעדי"ט פרק האשה אות ב' וק"ל:
וזה יצא ראשונה לבאר בס"ד מה מכונה בשם עד שאינו בדוק לה ועיין בחי' הרשב"א בשם נמוקי הרמב"ם פי' כגון שהזמינה פקולין או צמר נקי ולבנים אלא שלא חזרה וראת' בהם סמוך לבדיק' [והיינו לא עד בינונו] והם ג"כ דברי התוס' והריטב"א אבל הרמב"ן בחי' בשם הראב"ד דבעד אפי' אינו בדוק כלל טמא' דלא דמי לחלוק דכיון שבדק' בו ממש רגלים לדבר דרוב דמים מצוים בו וכן הם ג"כ דברי הרשב"א בחי' וכן הר"ן בחי' הביא דברי התוס' ואח"כ דברי הראב"ד ודברי הרשב"א הם כראב"ד אפי' עד שאינו בדוק כלל טמא' ובזה נ"ל בס"ד הרשב"א הו' ס"ל שמיירי אפי' עד שאינו בדוק כלל וא"כ מסתבר' לר"י שמטהר לגמרי לבעל' אפי' משום כתם והנה ראיתי בחי' הרשב"א שכ' שלפי' בענין עד שאינו בדוק דהיינו שאינו בדוק כלל וכן נרא' מפי' רש"י זי"ע בפלוגת' דרבי ור"ח עיי"ש וס"ט אות כ"ח עיי"ש והנ"ל בס"ד שכונת הרשב"א דכיון שרש"י זי"ע פי' שפלוגת' דרבי ור"ח היינו דוק' לענין טהרות ולא לבעל' וקשה מהיכי תיתי לחוש באינו בדוק כלל לפיכך פי' רש"י שזה הו' לענין טהרות אבל לא לבעל' וא"כ שפיר מובן הרשב"א לשיטתו שהו' ס"ל שעד שאינו בדוק וז"ל בסתם עד [של"ה עד הבדוק תחילה כדברי הרמב"ם רק שמה"ט שלא בדק' עתה מכונה בשם אינו בדוק לה] דסתם עדים מוצנעים הם במקום שאין מתעסקים בהם בכתמים ואין מוליכתן בשוק עכ"ל הרשב"א והגם דלכאור' מדברי הראב"ד הו' משמע שהו' סתם עד אולם שווין הם כי ברצונה לבדוק עם העד בודאי לא לקחה מן השוק והנה בב"י העתיק בשם הרמב"ן דברי הרשב"א שהם בחי' ועכ"פ ב' "שיטות" בדבר שיטת הרמב"ם עד הבדוק לה שלא זזו מידה ובדק' בכ"מ וא"כ המעיין בצדק יראה שלפי"ז אזד' לה ספיק' דחמודי דניאל זי"ע שבפ"ת אות כ"ה וא"כ עד שאינו בדוק לה היינו שהזמינה לכך עדים ורק שלא בדק עתה ועפי"ז מובן לשיטת הרמב"ם שפסק כרבי שטמא' משום נדה [ועיין פ"ד הלכ' י"ט מא"ב] שקנח' עצמ' בעד שאינו בדוק לה ולא ידעה אם הי' עליו דם קודם שתקנח בו וכו' אם הי' דם כגריס ועוד הרי זו נדה והיינו כרבי משום שמסתברים דברי רבי כיון שהעד הי' בדוק לה ועיין במ"מ שם ועיין בפ"ה הלכ' י"ז והנ"ל בסברת ושיטת רבינו הרמב"ם שהא דמסיק הש"ס בכאן דף י"ד שהא בהא תלי' היינו משום שהו' ס"ל שכיון דר"מ מטמא לא מסתבר שר"י מטהר לגמרי ולא מפשינן פלוגת' ור"י מטהר רק משום נדה ומטמא משום כתם משא"כ שם דף כ"ט ע"ב דמסקינן בש"ס דר"י מטהר אפי' לכתחילה וא"כ אזדה לה דברי הש"ס בכאן וסוגי' חלוקות הם וק"ל ועכ"פ הרמב"ם עם פי' לשיטתו כאמור וס"ל שטמאה נדה אבל הרשב"א שהוי ס"ל שפי' עד שאינו בדוק לה היינו סתם עד ולא בדקה מעולם ע"כ ס"ל שטהורה אפי' מגריס ועוד ודו"ק לולא דברי המ"מ שכ' שרבינו הרמב"ם ס"ל כרבי הי' נ"ל בס"ד שס"ל ג"כ כר"י שכ' אם הי' הדם כגריס ועוד הרי זו נדה הי' פחות מכאן טהורה שאינו אלא מאכולת ואם הי מטמא משום נדה הי' לו להיות כחרדל אלא שס"ל כר"י שמטמאה משום כתם ובפרט כיון שהוי שלא בהרגש' ורק לענין טהרות הוי נפק"מ ודו"ק ואם כנים דברינו שרבינו הרמב"ם ס"ל כר"י ולא כרבי הי' נ"ל בס"ד לתרץ סתירת דברי הרמב"ם שבפ"ד פסק כר"י שטמאה משום כתם ובאשה שהיתה עושה צרכי' פסק בפ"ה שטהורה לגמרי דהנה התוס' כתבו בשם ר"ח דר"י לא לגמרי מטהר וכמסקנה דר"מ משום נדה איתמר ולפי"ז הא דתנן בפרק האשה האיש והאשה שעשו צרכיהם בספל ונמצא דם דר"י מטהר ופריך הש"ס ל"ל הך בבא ומשני אי מרישא הו"א דעיבד קמ"ל סיפ' אף לכתחילה לפי' ר"ח לא קאי אף לכתחילה אריש' אלא אסיפ' דוק' ועיי"ש במהרש"א שהקשה דאכתי אי מרישא הו"א דעיבד אלא הו"ל דאי מריש' הו"א דמטהר משום כתם קמ"ל דטהור מכלום ואפשר דקאמר האי לישנ' דאי מריש' הו"א דעיבד לשנוי נמי מאי דסקד"א דלא טימא ר"מ אלא משום כתם דר"י השת' מטהר לגמרי ועיין ג"כ במהר"ם לובלין ועכ"פ לדברי לפי' ר"ח ע"כ הש"ס דהתם הו' אליב' דר"י בר חנינא וא"כ ל"ה לשיטתו סוגי דעד שאינו בדוק לה חדא עם סוגי' דאשה שהיתה עשתה צרכי' דסוגי' דאשה הוי ס"ל כקושי' הש"ס דכאן בדף י"ד כדברי ר' אחא ברי' דרבא לרב אשי [האיך הוי ר"מ כרבי ור"י כר"ח] והאמר ר' יוסי ב"ח כשטימ' ר"מ לא טימא אלא משום כתם ואילו רב משום נדה והיינו סוגי' דאשה שעשתה צרכי' דר"י מתיר לכתחילה ומסקנת הש"ס א"ל אנן הכי קאמרינן כי איתמר ההיא משום נדה איתמר והיינו כא כסוגי' הנ"ל דאשה שעשתה צרכי' והנה הדבר בספק עומד אולם הירושלמי [מובא בש"ך ס"ק מ"ד] ר"פ כל היד דאית' התם אבא [כלומר ר' יוסי] אמר כתם וכו' עיי"ש וא"כ הירושלמי מכריע דר"י גבי עד שאינו בדוק לה טמא משום כתם שאמר כן בפי' וזה נלפענ"ד שיטת הרמב"ם בפ"ד שכ' שטמאה בשיעור כתם כגריס והיינו כדברי הירושלמי הנ"ל והוא מציאה שזכו לי מן השמים בס"ד כי ר' הרמב"ם כ' שטמאה כגריס ועוד והוא ענין הכתמים ובפרט כאשר כתבנו לעיל בס"ד דכיון שהוי שלא בהרגשה הוי כתם ודו"ק ואם נאמר שאזל ר"י לשיטתו לענין עד שאינו בדוק לה לאשה שעשתה צרכי' והנה בסוגי' דף י"ד מסופק הש"ס אולם להלן דף נ"ט קאמר הש"ס בפשיטות לר"י שמטהר אפי' לכתחילה וא"כ לפי"ז הול"ל גבי כתמים דעד שאינו בדוק ג"כ לטהר לכתחילה אולם מבואר בירו' שמטמ' משום כתמים וא"כ לא שבקינן מה דברור בש"ס דף נ"ט משום הך ירושלמי, ומה דברור בירו' משום מה דמסופק הש"ס ופסקו של ר' הרמב"ם מובן היטב בפ"ד הלכה י"ט פסק כירושלמי הנ"ל דר"י מטמ' משום כתמים ובפ"ה הלכה י"ז פסק כסוגי' דף נ"ט דר"י מטהר לכתחילה וא"כ אזד' לה הסוגי' הנ"ל והוי דלא כהילכת' אלא הלכה כירושלמי ועיין ש"ך יו"ד סי' קמ"ה - א' דלא שבקינן מה דפשיט' לי' לירו' משום דמסופק הש"ס ודו"ק. וסוגי' דף כ"ט שמסעיי' לה ברוך אתה ד' הפוקח עורים בדרך ועיין בהג"ה בשו"ע סעיף ל"ו שפי' עד שאינו בדוק היינו עד בינוני דהיינו שאין חזקתו בדוק ולא מלוכלך עיין בטו"ז סעיף קטן כ"ה ודו"ק:
שו"ע סעיף ל"ז בשו"ע הביא דברי רש"י בטחתו ביריכה שטהורה מטעם ס"ס ועיין בש"ך בס"ק מ"ה מזה ותוכן דברי קדשו דוק' בגוונ' שנמצ' על יריכה אז הוי שפיר ס"ס המתהפך דהיינו ספק אם הוא מיריכ' או מן העד שמא מקודם ונוכל להתחיל מכל צד ואת"ל שאינו מקודם הוי מיריכה אבל בנמצ' על העד דהוי ספק מן הירך או מן העד והיינו משם אחד והנלפענ"ד דשיטת השו"ע עפ"י דברי הריטב"א ד"ה איתמר בדקה בעד שאינו בדוק כה שכ' החילוק שעד הבדוק כה והספק נפל אח"כ משא"כ בזה הספק הי' בעד ואח"כ לא נולד כו מקום ספק ואעפי"כ למעלה אמרו בבי מדרשא טמאה ודאי מפני שצד הגירעות' שבו חמור יותר וקולא דחשש ירך אינו כ"כ משא"כ בזה שכיון שאין העד בדוק הרי הדבר יותר בחזקת היתר כי אין מועיל כ"כ הנגעת העד שבא אח"כ וזה ברור עכ"ל דביאור רבינו דכיון שהעד אינו בדוק הרי הדבר יותר בחזקת היתר וע"כ אם נוסף עוד צד להתיר מותר והגם דאינו ס"ס גמור מ"מ הרי העלה רבינו הש"ך זי"ע באות ט"ז בכללי ס"ס בגוונ' שאתה צריך לדין אם יש איסור כלל ע"כ ל"צ ס"ס המתהפך וא"כ כפי דברי הריטב"א הנ"ל כי בכאן אפי' אם הניחו בקופס' הוי קרוב להתיר כהנ"ל וע"כ אם נוסף עוד צד להתיר כ"ש טחתו ביריכה מותר ובזה ה"ל לתרץ דעת ק"ז הכבוש זי"ע שהביא הש"ך בשמו שהוי ס"ס והגם שכולם משם אחד כי בכאן הוי רוב צדדים להתיר ובזה נ"ל בס"ד לתרץ הטו"ז] וק"ז הכבוש מקושי' החוו"ד כ"ו וז"ל בש"ך ס"ק מ"ה חולק והעיקר כדבריו דאם נאמר בטומאת כתם ג"כ טהורה בטחתו ביריכה וא"כ קשה הא דג' נשים שישבו על הספל בזה אחר זה כולם טמאות אמאי אמצעית טמאה הא הוי כטחתו ביריכה קודם וא"כ כיון שהראשונה וכו' אלא דאינו יוצא מחזקת בדוק רק בהעבירתו בשוק של טבחים לתרץ דברי השו"ע אומר אנכי בעיני הטרוטות כי הושם בפי לאמר כן מדברי הריטב"א הנ"ל לחלק ביניהם בשלומ' בכאן כי' בודאי הדם הוא מן "המקור" ורק הספק מאיזהו אשה ע"כ טמאות כולם מצד ספק משא"כ בעד שאינו בדוק אז אנו דנין על גוף הענין ויותר הוא בחזקת היתר וע"כ בהצטרף עוד ספק אפי' הוי משם אחד כי אם ת"ל שהוא "אח"כ" אז הוי טמאה בכ"ז בגוונ' זה מתירין כי כ"צ שיהי' ספקות חזקות כי בגוף הענין עד שאינו בדוק לה הוי כמו רוב אדדין להתיר ובהצטרף ספק כ"ש מותר לגמרי ודו"ק:
וזה נ"ל בס"ד בדברי רש"י זי"ע שכ' שהוי תרי ספיק' מדוע לא אמר ס"ס אלא בהצטרף ספק כ"ש מתיר הענין ודו"ק והעיקר נ"כ בס"ד וכאשר ראיתי אח"ז בס"ט אם הבדיקה בקינוח הוי דאוריית' או דרבנן תולה בפלות' דשב יעקב עם הגאון מו"ה גבריאל זי"ע דהנה ממרן הש"ך נראה דהוי דאוריית' וז"ל וא"כ הכא ליכ' אלא חד' ספיק' דילמ' מקמי הכי הוי על העד או שמא מן הקינוח הוא וא"כ הו"ל ספק דאוריית' ודמי לבדקה עצמה בעד שאינו בדוק והניחתו, בקופס' דטמאה כגריס ועוד עכ"ל דברי רבינו הש"ך ברבות עונותיי לא ירדתי לעומקו להבינם תחילה כ' שאם הוא מהקינוח הוי דאוריית' ואח"כ כ' שיהי' טמא דוק' כגריס ועוד שאם דנין אותו כדם הקינוח אז יהי' טמא בכ"ש וידעתי שיש ליישב שהכוונה שדנין בספק בגוף הענין וע"כ לענין ס"ס אין לומר דילמ' מגוף הקינוח כי אז הוי ספק דאוריית' ועכ"פ מהיכי תיתי להקל אפי' מגריס וק"ל ועיין בתורת השלמים אות ל"ז שקיים ג"כ פסקו של השו"ע ודו"ק בענין הקרוב לדברינו בס"ד. והנ"ל בס"ד להוסיף עוד דהנה מרן הש"ך זי"ע בסי' נ"ג ס"ק י"ד שכ' בשם הב"ח דכל מה שמכשירין בס"ס היינו היכי שהאיסור וההיתר שווין אבל היכי דאיכא למיתלי באיסור טפי בהיתר תלינן לחומר' עיי"ש ופשוט לפענ"ד שבמקום שההיתר שכיח יותר תלינן לקולא וזה הבנתי מרמיזת הש"ך שהראה מקום לסי' נ' ס"ק ג' לענין נולד ריעות' מחיים שכ' שם שאם ההיתר שכיח יותר תלינן אפי' בגווני זה ואמרינן בו נשחטה הותרה וזה נלפענ"ד ג"כ בגוונ' זה שמה"ט לא צריכין בכאן ס"ס ודו"ק:
בדברי הטו"ז בס"ק כ"ט שס"ל שחלוק שוה ממש לעד הבינונו שעד הבינונו שיעורו כגריס וזה מכונה כאן בשם עד הבדוק לה עיין שם. וראיתי בחידושי רעק"א זי"ע שהקשה על מה שכ' הטו"ז ואינו כלשון אינו בדיק כל דברי הטו"ז הם תמוהים בזה דהאיך אפשר לומר דכל שלקחם ממקום מוצנע מקרי בדוק וטמא הא הרשב"א מיקל אף בעד שבדקו בו אם לקחתו ממקום מוצנע ולא בדקתו מעולם דטהורה אף ביתר מכגריס עיי"ש והנה הוא כעין קושי' הטו"ז על הב"ח - ראיתי כי הס"ט תמה מאוד על הטו"ז אולם בעו"ה לא הבנתי בזה השגה בדברי רעק"א על פי' דברי הטו"ז אמת נכון הדבר כי הרשב"א שהוי ס"ל שגם בעד שאינו בדוק לה וקנחה בו שטהורה אפי' כגריס ועוד וא"כ ברור שחלוק אינו גרע אלא שבכאן לא אתי הרשב"א רק להשמיענו שחלוק הוי שוה לעד לכ"ע והיינו אין האשה טמאה משום כתם שמצאה בחלוקה אלא א"כ הי' בדוק לה קודם שלבשת' וזה הוי טמאה לכ"ע בגריס וזה שהשמיענו שהגם שבעד הבדוק לה טמאה בכ"ש שאני התם כיון שהוי ע"י בדיקה וקנחה בו א"כ הוא מאותו מקום ע"כ אמרינן סתמ' הוי בהרגשה וכסברת החוו"ד על דברי הטו"ז הנ"ל משא"כ כאן רק משום כתם טמאה וזה לכ"ע וכן דינא דסיפ' שאם אינו בדוק לכ"ע טהורה ולרשב"א אם הוי עד הבינונו טהור כי הוי שוה לגמרי לעד שאינו בדוק רק שרבינו הטו"ז הורה גבר זי"ע לנו שלפסקו של השו"ע בסעיף ל"ו כהרא"ש שעד הבינונו מטמאה בכתם ע"כ נוכל להעמיס כן בכוונת השו"ע שמה שהעתיק דברי הרשב"א בסעיף כ"ט הנ"ל אלא א"כ הי' בדוק לה' יהי' פי' להשו"ע ג"כ עד בינונו אבל להרשב"א גופי' א"א לומר שהוי הכוונה ע"ז כקושי' רעק"א ורק על השו"ע שס"ל כהרא"ש ועד הבינוני טמאה כגריס ועוד נוכל לומר להעמיס כן בשו"ע ודו"ק. ובאמת קושי' זו שהקשה הרעק"א זי"ע הקשה הטו"ז על הב"ח: ומדי דברי בו זכור אזכרנו דברי החוות דעת זי"ע שעמד על הטו"ז בס"ק כ"ג דאין כאן ספק דאוריית' כיון שלא הרגישה ובס"ק כ"ט סותר לזה וחילק דהיכא דליכ' למיתלי דם מעלמ' שוב תלינן בהרגשה ומה שלא הרגישה שסברה הרגשת עד הוא אבל היכא דאיכ' למיתלי הדם מעלמ' שוב תלינן שלא הרגישה כלל רק היכא דבודאי הדם מגופי' שוב מסעיי' חזקת דם שבא בהרגשה לומר שמה שלא הרגישה דתלת' בהרגשת עד עיי"ש באות כ"ז וזה נ"ל בס"ד ביאור דברי השו"ע בש"ך ס"ק מ"ה שעמדתי עליו והנה ראיתי בס"ט בס"ק ס"ז בזה והנה המהש"ק הביא בשם הפלתי וכן רעק"א בשם תפל"מ שמסכימים להב"ח וסיים בזה וא"כ מצאנו לאחותינו בת ישראל תקנה גדולה בעסקי כתמיהם דרוב נשים אינם בודקת חלוק וסדין קודם לבישה רק כובשות כשבאים מהכובס וא"כ כל כתוניהם אף כגריס טהור דליכ' חלוק הבדוק לה כלל עכ"ל והוא ענין גדול ואתיעץ בס"ד עם רב גדול שליט"א כי לפי דברי הפלתי בטלה לגמרי בדיקת החלוק זולת בהרגשה ועוד חזון למועד: סעיף ל"ו הוסיף הרמ"א בשו"ע "אינו טמאה אלא" וצ"ע מה השמיענו יותר מהמחבר ונ"ל בס"ד לענין ספק השמיענו שאינו טמאה רק אם נודע בבירור אבל בספיקו לא כי גוף הענין רק דרבנן וראיתי אח"כ במהש"ק בה"ג הגאון מו"ה שלמה הכהן שליט"א בזה תי' נכון - בס"ט ס"ק ס"ה עמד בלשון השו"ע בהג"ה במה ששנה בכפלא עיי"ש היטב בנועם שיח דברי קדשו:
שו"ע סעיף מ' בדקה חלוקה ופשטתו ומצאה טהורה והשאילה לחברת' ולבשה ומצאה בו כתם הראשונה טהורה והשניי' טמאה מקורו מדברי הש"ס דף נ"ח שמקשה מהך דארוכה שלבשה [שמבואר בסעיף מ"ח] על תניא אידך בדקה בדקה חלוקה והשאלת' לחברת' היא טהורה וחברת' תולה בה ומשני אר"ש לדינא תנן אבל לענין טומאה היא טהורה וחבר' טמאה עכ"ל הש"ס וגי' הריטב"א בדקה עצמה וחלוקה [וכן הוא גי' הרא"ש בפסקיו והרשב"א בת"ה כנודע] והריטב"א עומד ומסופק האיך הדין אם בדקה בעדים אם נאמנת לחייב את השניי' לכבסה עיי"ש והנה לכאו' מפי' רש"י שכ' דאמרה אחרונה לא מהימנת לי דאת בדקתה משמע שאם יש עדים שעפ"י שניים עדים יקום דבר פשיט' שנאמנת ורק שיש מקום עיון אם צריך לזה שכשרים לעדות או אפי' נשים נאמנות, והנ"ל שתולה בזה שאם גרסינן בדקה חלוקה ולא בדקה עצמה א"כ כיון שהאשה עלולה לראות מה"ט אינו נאמנת אבל בדקה עצמה ג"כ [או שבדקה ע"י עדים] נאמנת משא"כ אם גרסינן כגי' הרשב"א שאפי' בדקה עצמה וחלוקה ואח"כ פשטתו ומצאה טהורה בכ"ז אינו נאמנת לחייב לכבס א"כ ג"כ בעדים יכולה לומר שלא בדקתה כהוגן - ודברינו אילו מבוארים למעיין היטב ברשב"א בת"ה מובא בב"י וז"ל ובדיקה זו שאמרנו בין שבדקתו היא עצמה בין שבדקת' חברתי' והשאלית' לה דתנן בפ' הרואה בדקה עצמה וחלוקה כלומר כשפשטתו ומצאה טהור' וכו' עיי"ש הרי כאמור שלא רק אם בעצמה בדקתה אלא אפי' בדקה אשה אחרת שאינו נוגעת בדבר ג"כ אינו נאמנת והוא משולב עם שיטתו שמיירי שאפי' בדיקת עצמה וחלוקה אינו מועיל - ובדברי הרשב"א הנ"ל שסיים ואוקמי' רב ששת לענין דין דאין חברתי' מחויבת לכבס לה החלוק דאין מוציאין ממון מן הספק דאמרה לה אבדיקתך לא סמכינא ונ"ל בס"ד בזה לתרץ קושי' התוס' שהקשו נאמר כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראי' וי"ל שלא הוי בכלל כל שנולד הספק ברשותו כי בכאן הוי להוצי' ממון ולהוצי' ממון לא אמרינן כל שנולד ברשותו והוא תי' שני בתוס' שכתבו דהתם קאמר אם ירצה להוצי' יביא ראי' אבל הכא לא תתחייב אחרונה לכבסה עיי"ש וק"ל:
ועתה נבוא בס"ד לדברי הטור ושו"ע שנתקשו בהם הב"ח והדרישה והש"ך והטו"ז וז"ל הרמב"ם בפ"ט בדקה חלוקה ובדקה עצמה ונמצאת טהור והשאילה החלוק לחברתי' ולבשתה ונמצא עליו כתם כשהחזירתו לה השואלת טמאה והנה לישנא דרמב"ם ורשב"א בת"ה והריטב"א וכן הרא"ש הם חדא שבדקה עצמה וחלוקה ויש לעורר בלישנא דבנו הטור "ואם בדקה חלוקה ולבשתו ופשטתו ומצאה טהור" [הדרישה גרס כן וכן נראה מב"י אבל הב"ח גורס טהורה] והשאילתה לחברתי' ולבשה ומצאה בו כתם הראשונה טהורה והשניי' טמאה ע"כ והלא אביו הרא"ש גריס בדקה עצמה וחלוקה והטור לא הזכיר מבדיקת עצמה וזה נ"ל כדברי הדרישה שכונת הטור ונמצאת טהור על האשה כי כן כ' אביו הרא"ש ודו"ק. ונציע בזה דברי הב"ח שתי' שהשמיענו לדיוקא דאם לא מצאה טהורה אחר הבדיקה לא מהני הבדיקה שקודם הלבישה [שיטת רבינו לדינא שאם בדקה אחר הלבישה קודם שהשאילתו מהני לטהר עצמה] והט"ז נתקשה בדברי קדשו מה השמיענו בזה הא בהדי' כתב אח"כ דכל היכא ששניהם שויין שניהם טמאים וכן הש"ך נתקשה במ"ש "אעפ"י שבדקתו אותו קודם הלבישה" והנ"ל בס"ד להצדיק צדיק מעיקר' דשיטת הב"ח זי"ע כשיטתו דסעיף הקודם שעד שאינו בדוק הוא "שאני" מחלוק שאינו בדוק כי דברי השו"ע בסעיף ל"ט שכ' בשם הרשב"א שאין האשה טמאה משום כתם אלא א"כ הי' בדוק לה רש"י ורמב"ם חולק בזה ועיין בדברי הב"ח בהך דסעיף מ"א עיי"ש וז"ל כי רש"י ורמב"ם אפשר דס"ל דסתם חלוק אעפ"י שאינו בדוק חזקתו כאילו הוא בדוק הלכך אם נמצא עליו כיתר מגריס טמאה עיי"ש כי שיטת הטור הוא כשיטת הרשב"א ועפי"ז נבאר דברי הטור בסעיף ל"ט כביאור הב"ח זי"ע שכ' דשיטת רבינו והרשב"א דעד שאינו בדוק אם הוא כגריס ועוד טמאה כסעיף פ"ו אבל חלוק אם אינו בדוק אפי' יתר מגריס טהורה והב"ח אסברי' לה כי עד שאינו בדוק אם יתר מגריס טמאה כיון שבדקה וע"כ בודאי מגופי' אתי' משא"כ חלוק שאינו בדוק ולא קנחה אפי' יתר מגריס תלינן דמעלמ' הוא עיי"ש והטו"ז ס"ל שחלוק הוי ממש דינו כעד שאינו בדוק וע"כ שיטת רבינו הב"ח בחלוק באמת אם בדקה אחר הפשט' טהור' אפי' לא בדקה קודם הלבישה כי אפי' אינו בדוק כלל טהורה אפי' ביתר מגריס ע"כ אם היא בדוק אחר הפשט' ולא ארגשי' כלל [דאל"כ פשיט' שטמאה אפי' לא מצאה כלל כמבואר בדברי ת"ה עיין ריש סי' זה ס"ב עיי"ש] יכולה לתלות בחברותי' [ובפרט לגירסת הטור שבדקה עצמה] ומתורץ הב"ח מקושי' הטו"ז כי כוונת הב"ח להשמיענו רבות' הגם שהיא בדקה את עצמה קודם לבישה ולא ארגשי' וא"כ הוי עלי' מילת' דרמי' לבדוק וא"כ היא אינו שוה עם חברתי' כי היא לא נזהרה אפי' לבדוק ואם כן אינם שווין וזה גופי השמיענו שבכ"ז אם לא בדקה אחר הפשט' הם מכונים בשם שווין וזה קמ"ל - ולהשמיענו ג"כ שבדיקה אחרונה מהני אפי' לטמא את חברתי' וא"כ הרבה השמיענו שבדיקה הראשונה אפי' בדקה עצמה ג"כ לא מהני לטמא את חברתי' ג"כ זה שיטת הב"ח ושלשה חילוקים בדבר א) אם לא בדקה "חלוק" שניהם טהורות [וצ"ע לי הצעיר אם אחד מהם ארגשי' ואין כוונתי בסתם שמצאה רק זה הכתם פשיט' שטמאה ממנ"פ אם אין זה הכתם שנמצא ממנה ג"כ טמאה כדברי הת"ה שזכרנו ורק כוונת ספיקתי בס"ד הוא שמצאה בו ג"כ מראה טהורה האיך לדיינא דיינא להך דינא כי אי אפשר לומר ולדיינא שמסתומו' הוא מקודם כי הלא ארגשי' וג"כ להיפך הלא ראתה מראה טהור' והנ"ל בס"ד שיהי' נפק"מ בזה אם הוא בשעת וסת' או לא וג"כ תולה בפלוגת' הטו"ז עם הב"ח אם חלוק שאינו בדוק טהור אפי' ביתר מגריס וג"כ תולה בדברי תשו' רמ"א בסי' צ"ו מובא בטו"ז בסוף הסי' ועוד חזון למועד לבאר בס"ד] וכן הוא שיטת הש"ך ג"כ ובזה נ"ל לתרץ מה שנתעורר הש"ך על הב"ח וי"ל כי הב"ח זה הדין רצה להשמיענו שאם לא בדקה כלל שניהם טהרות כי לאו כ"ע שמעי' כלומר ס"ל לדינ' דרשב"א ועיין בדברי קדשו שזכרנו בסעיף מ"א בא) שאם בדקה אחר הפשט' אפי' לא בדקה קודם הלבישה ג"כ טהורה ותולה בחברתי' ג) אם בדקה קודם הלבישה ולא בדקה אחר הפשט' שניהם טמאות וזה גופי' השמיענו שג"כ היא שוה כחברתי' הגם שבדקה מקודם ולא ארגשי' [והוה לו דמיון כדברי שיטת הדרישה שבדקה חלוקה וג"כ כבדיקת עצמה הגם שאין דומה ממש] וכאמור בס"ד:
שיטת הטו"ז שצריך שניהם שבדיקה האחרונה מועלת אם הית' הבדיק' הראשונ' דכיון שבדק תחילה נמצא שהבדיק' אחר הפשט' היא בכוונה מכוונת עיי"ש. ושיטת הדרישה הוא שבעי שני בדיקת ורק שחידש שאפי' בדיקת האשה מועלת וכבר כתבנו כי כן משמע משיטת הטור כי הרא"ש כ' בדקה עצמה וחלוקה והש"ך והטו"ז השיגו על הדרישה. ושיטת הש"ך הוא ממש כב"ח ג' חילוקים שזכרנו ורק בזה פליגי בפי' דברי הטור והשו"ע למאי השמיענו הבדיק' שקודם הלביש' הש"ך ס"ל שהשמיענו הגם שבדקה קודם הלביש' וא"כ הוא חלוק הבדוק וא"כ יהי' שניהם טמאות כמו דלענין דינ' השניי' מחויבת לכבס לה [ועיין בחוות דעת בזה] בכל זה כיון שבדק' אחר הפשט' חברתי' טמאה והיא טהור' והב"ח כ' שהשמיענו שאם לא בדקתו פעם שנית אף על פי שבדקתו כשלבשתו שניהם טמאות וק"ל. ושיטת הטו"ז שזכרנו כי ס"ל שחלוק הוא ממש כעד שאינו בדוק ואם הוא יתר מגריס טמאה וע"כ שפיר מובן שיטתו שלא מהני בדיקה אחר הפשט' לחוד [כי הוי כעד שאינו בדוק ושם אם מצאה כגריס טמאה] וא"כ שניהם טמאים [כי מ"ש בשו"ע בסעיף ל"ט אבל אם אינו בדוק קודם שכבשתו ולבשתו בלא בדיק' ומצאה בו כתם טהור' היינו במלוכלך ממש] אבל באינו מלוכלך אם בדקה אחר הפשט' לא מהני לטהר עצמה ולטמא חברתי' כיון שהוי טהור' רק אם הוי פחות מגריס וביתר מגריס טמאה וע"ז אינו נאמנת ובפרט כי אשה לאו דינ' גמירה והיא סברה כיון שלא בדק' מקודם ולא ארגשי' שטהור' וכאשר באמת הכא דינא שאם הוא פחות מגריס וע"כ אין בכוחה להגל אבן הטומא' בבדיק' אחרונה לחוד כי צריך שיהי' בדיקה מכוונת שיהי' בה הבנה בין פחות מגריס ליתר מכריס וכתם נמצא ע"כ שניהם טמאות ורק אם בדקה מקודם וכן אחר הפשטה ודו"ק וכן ראיתי ג"כ במנח"י אות ל"ח לרמז ג"כ בענין זה לדברי פלוגת' הב"ח והטו"ז דלעיל ודברינו בס"ד נכונים [ובזה אמרתי לעורר בדברי הבאר היטב אות ל"ח שהבי' דברי הש"ך ס"ק מ"ז ומסיים וכ"כ הטו"ז דלא כדרישה וב"ח שנכנסו בדחוקים ולא זכיתי להבין דברי קדשו כי הלא הטו"ז חולק על הב"ח לדינא להב"ח וכן הש"ך מהני בדיקה אחרונה לטהר עצמה ולטמא חברתי' ולא כן לדברי הטו"ז כי צריך שני בדיקות ואדרבה דברי הדרישה קרובים יותר לדברי הטו"ז ורק שחולק שאינו מועיל בדיקת האשה באחרונה ורק בדיקת החלוק להטו"ז ועיין בנקה"כ שכ' על הטו"ז שא"צ לכל זה וצ"ע:
והמעיין במהשה"ק בש"ך אות מ"ו שכ' כדברי הב"ח נגד הטו"ז וכן בס"ק מ"ז יראה שרמז ג"כ שתולה בפלוגת' הנ"ל כדברי המנח"י. עכ"פ ג' שיט' בדבר א) שיטת הטו"ז שבעי שני בדיקות בחלוק ב) שיטת הדרישה שבעי שני בדיקות ורק שדי' בדיקת האשה ג) שיטת הב"ח והש"ך ג' חילוקים שזכרנו לעיל ורק בביאור הלשון נחלקו וכאמור:
וזאת תורת העולה דברינו בס"ד כיון שתלי' בשיטת הרשב"א הנ"ל בסעיף ל"ט אם כ"ע גמירה לה וכאשר ביארנו לעיל וראיתי בספר מקור מים חיים [הנדפס בגליון השו"ע שם] שבספר האשכול להראב"ד מבואר כהב"ח יהוא נגד דברי הרשב"א הנ"ל ועיינתי בספר סדרי טהרה אות ס"ח עיי"ש שהסכים לדינ' עם הדרישה והשיג על הטו"ז ועיין שם עוד בס"ק ס"ט השייך לסעיף מ"א שהביא שם דברי הב"ח שזכרנו וכ' שם מזה מוכח דס"ל להב"ח דאף בסתם חלוק ס"ל להטור שאין בו משום כתם דליכ' למימר דמיירי בחזקת מלוכלך דבזה לא פליג שום פוסק ואיך כ' שרש"י ורמב"ם לא ס"ל כן א"ו כמ"ש ודלא כמנח"י עיי"ש וחוו"ד ביאורים אות כ"ח] כ' שרבות' השמיענו בבדיקה ראשונה כי הוי תרתי דסתרי כי לענין דינא אינו מחויבת לכבס ולטומאה שניי' טמא' וע"כ אם לא בדק' בראשונ' פשיט' שמחויבת לכבס כי אולי הוי הכתם במקום שלבש' ול"ה תרתי דסתרי עיי"ש:
וראיתי שם בחוו"ד שהשיג על הטו"ז דודאי מועיל בדיקת חברתי' כמבואר בסעיף פ"ח עיי"ש והנ"ל בס"ד כי דברי הטו"ז נכונים ואציע מה שנסתפקתי בדברי הש"ס דאית' לענין דינא פרש"י דאמרה אבדיקתך לא סמכינ' אם ר"ל דוקא אם טוענת כן או שאנן טעינן בעדה אפי' אם היא אינו טוענת כן ואם נאמר כן שדוק' אם טוענת כן הי' מקום ישוב להשמטת הפוסקים "לענין דינא" כי לא הוי מילת' דפסיק' רק אם טוענת כן "אולם האמת יורה דרכו" שאפי' אם אינו טוענת כן וראי' מדברי הריטב"א שזכרנו שאפילו בדיקת חברתי' אינו מועיל שאפילו בדק' בעדים וא"כ כוונת הטו"ז שהא דמועיל בדיקת חברתי' בסעיף ל"ח היינו בגוונ' שהאשה האחרת אינו נוגעת בדבר אם מועיל בדיקת' משא"כ לטהר עצמה אינו מועיל ואפילו אם חברתי' מסייע' לדבר ג"כ אינו מועיל כי בדיקת עצמה או חברתי מועיל אם היא אומרת על גוף אחד אבל לטהר זאת האשה ולטמא את אחרת אינו מועיל לדברי הריטב"א אפילו בדיקת אחרת ומכ"ש בדיקת עצמה ודו"ק. וראיתי בדברי חמודות' שהעתיק לדברי הרשב"א בסעיף ל"ו ועיין שם שהוסיף אפילו יודעת ממי לקחתו אינו צריכ' לשאול וכו' אלא מסתמ' טהור' שאני אומר וכן דברי ק"ז הלבוש זי"ע ובדברי התוס' דף נ"ח ד"ה נ"ש עיין חוו"ד ביאורים אות כ"ח וסדרי טהרה אות ס"ה ואקוה לבאר זאת במק"א: