שות באר מרדכי· רבי מרדכי פארהאנד
ספר באר מרדכי הלכות נדה יו"ד
סימן ק"צ
בב"י:
ועיין בלשון הרא"ש בפסקיו פרק הרואה סי' א' וז"ל וחבק עצמו כלפנים פי' רש"י חבק מקום מתיחת הגידין שחובקין הירך והשוק וכנגד אותו מקום למטה עד פרסות רגלי' ולמעלה עד אותו מקום קרוי מבפנים ועיין במעדיו"ט אות ו' נ"ל שאין זה מלשון רבינו דהא מסיק דלא איתפרש לן השתא מבפנים עד היכן למעלה אלא איזהו תלמיד וכו' מקום חבק היינו רוחב הגידין ולא מיתפרש לן השתא מבפנים עד היכן למעלה כל אורך הירך וכתב התפארת שמואל על הרא"ש בספר מעדני מלך מחק זה אבל חוץ לכבודו לא הבין דרכו ולא ידע את מקומו ועיין בב"י שהביא הגירסא כמו שכ' בפנים ברא"ש עכ"ל. והנלפענ"ד בס"ד שביאור דברי הרא"ש כן הוא שבודאי לא יעלה שום ספק בלב האדם לספק בזה כי פשוט שמאותו מקום עד למטה עד עקבה שטמאה וזה שכתב וכנגד אותו מקום למטה עד פרסות הרגלים ולמעלה עד אותו מקום קרוי מבפנים ומה שסיים ולא איתפרש לן השתא מבפנים עד היכן ולמעלה כל אורך הירך והשוק כי זה הספק הוא עד היכן מתרחב המקום וזה שכתב רש"י בדף נ"ח ע"א ד"ה "עד היכא קרוי פנים מעובי השוק ולא אמרינן צדדין נינהו" וע"ז ל"ה ספק כי פשוט שממטה למעלה רק ברוחב הוה איבעי' בגמ' כי מקום חבק פירש"י מקום מתיחת הגידין במקום חיבור השוק והירך שמתרחבים הגידים והנה למעלה מתרחבים מאוד הצומת הגידין וזה לא מתפרש ברוחב עד היכן למעלה "אורך הירך והשוק" ר"ל הן למעלה והן למטה ברוחב עד היכן הוא והגם שהמעדיו"ט מוחק השוק ועיין בב"י שהגירסא השוק והירך והמעדיו"ט בזה לשיטתו מה שכתב לעיל שהאיבעי' הוא רק למעלה וע"כ הוצרך למחוק וכאמור אבל מלשון הרא"ש כאשר העתיק הב"י וכן התפארת שמואל נראה שהוא פשוט שמאותו מקום עד למטה עד הארץ אלא האיבעי' הן למעלה והן למטה עד היכן מתרחב וזה יוצא מפורש מדברי רש"י שהעתקתי בס"ד כנלענ"ד בכוונת הרא"ש לולא דברי התוי"ט ובפרט שיש לי תנא דמסייעי' הב"י וכן ת"ש והוא ברור בס"ד:
בספר חוות דעת ביאורים אות א' בהוכיחו כשיטת הנוב"י שזיבת דבר לח הוה הרגשה דאוריי' כתב וז"ל דהנה יש לתמוה מהא דטמאות מעל"ת ואמרינן התם בדף ג' הטעם דאימור כותלי בית הרחם העמידוהו ואימור הרגשת מי רגלים הוא וא"כ קשה אשמואל דאמר טהורה כשלא הרגישה עכשיו מה בכך שלא הרגישה עכשיו אימר האי דם מאתמול יצא וכותלי בה"ר העמידוהו והרגיש' וסברה הרגשת מי רגלים הוא כמו דמטמאינן כל רואה דם מעל"ת אף דלא הרגישה אתמול מהאי טעמא ולכאו' הוא קושי' חמורה מאוד עיי"ש בתירוצו והיודע ועד יודע שכוונתי ב"ה לתירוצו כי חילוקו ברור. ואחר נשיקת כפות רגליו הקדושים אומר אני שקושי' מעיקרא ליתא כאשר אגיד בס"ד ובזה מיושב ג"כ קושי' התוס' נדה דף נ"ז ע"ב ד"ה הרואה כתם תימה מאי מהדר אפירכות הא כמה משניות בפרק בא סי' ודם נדה עיי"ש:
וז"ל הגמר' אמר שמואל בדקה קרקע עולם ומצאה עלי' דם טהורה שנאמר בבשרה ועיין בספר שב שמעתתא מהגאון שמן רוקח שער ב' אות י"א בשם תלמידי רשב"א כל דאמר משום שנאמר אינו רק אסמכתא וכל היכי דאמרינן בש"ס שנאמר הוא דרש גמור ועוד חזון למועד בס"ד לבאר זה במק"א] וכן מפורש לכאורה בלשון הרמב"ם ריש פרק ט' אין האשה מתטמאה מן התורה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה כמו שביארנו ע"כ כוונתו לפ"ה הלכה ד' וכן בהלכה ט"ז האשה שהכניסה שפופרת בפרוזדור וכו' כדרך שהנשים רואות ואין דרך האשה לראות דם בשפופרת וכן הרגשה הוא סברה דאורייתא כמו שכתב התוה"ד שדם שבא מן המקור בא בהרגשה ובדרך אגב בפי' הגמ' שנחלקו בו הגאונים בשב יעקב מובא בדברינו בריש סי' קפ"ג עיי"ש מלשון הרמב"ם שם הלכה י"ז וז"ל ואפי' הרגיש גופה ונזדעזעה אינו חוששת שהרגשת מי רגלים הוא ר"ל ומשמע שאפי' אומרת שהרגיש' שמוכח שהיה בהרגשה גמורה ובהרגשה גמורה יודעת מזה ועיין בדף ג' מזה וברש"י שם ד"ה מרגשת עיי"ש.] ומדי דברי זכור אזכרנו דברי הנוב"י בסי' נ"ה ד"ה מאי ניהו הרגשה שהקשה מדוע לא הקשה על דברי שמואל ממשנה דף י"ז דם הנמצא בפרוזדר ספיקו טמא אי דארגשי' פתיחת המקור אין זה אלא ודאי מן המקור ואי דלא ארגשי' א"כ אפי' הוא מן המקור טהור לגמרי והנלפענ"ד דהנה ז"ל הרמב"ם ואם כא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים מפרוזדר ה"ז בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו ותמוה להרמב"ם הכא ספיקא דאו' מן התורה לקולא אולם מפורש בגמ' בב"ת דף כ"ד שהוה ודאי כמפורש ברש"י ד"ה ספיקו טמא ספק זה טומאה ודאי ורוב מטעם ודאי וכמו שאזלינן בתר רוב לקולא ומכ"ש לחומרא וא"כ כיון שרוב דמים באים מן המקור הגם שרוב דמים בהרגשה באים בכ"ז אינם מתנגדים כי אפשר שהרגישה רק היא אינו יודעת מזה וכעת קשי' לי עוד על הנוב"י שסובר הרגשת זיבת הוה הרגשה ולפי הגהות ברוך טעם שם שבעוד שהיא בפנים אינו מרגשת הזיבת דבר לח מדוע אמרינן שטמאה משום שאמרינן הרגשת מ"ר היא אפי' בלא זה טמאה שנחוש לזיבת דבר לח [והגם שהתוס' כתבו שבזמן מרובה בודאי יש הרגשת מי רגלים ועיין דף נ"ז בד"ה אימר הרגשת וכו']:
אולם נכון הדבר כאשר נדייק בסידור לשון הרמב"ם בריש פ"ט כתב הדין תורה והוא בהלכה א' כאשר ביארנו בס"ד ובהלכה ב' וכן בהלכה ג' וכן מד"ס שכל הרואה דם בלא עת וסתה וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד כ"ד שעות וזה דברי המשנה שמעב"ת טמאה ומפרש בגמ' הרגשת מי רגלים הוא וזה מדין סופרים ולא מדין תורה ושמואל מדין תורה ממש דיבר ובזה מיושב מדוע לא הקשה לשמואל ממתני' בריש נדה שמטמאה מעל"ת וקשי' לשמואל ולומר ממכפ"ש אולם הוא הדבר אשר דברנו בס"ד כי שמואל דיבר מדין תורה ממש ומד"ס אפי' שמואל מודה שטמאה מדרבנן (ושם נחלקו רש"י ד"ה מדרבנן ותוס' ומהרמב"ם מוכח כתוס' בהלכה ב' עיי"ש] ועיין בס"ט בסי' ק"צ אות ג' סוף ד"ה והנה התוס' שם שהקשה ומיושב ג"כ בדברינו. ועפי"ז מתורץ היטב קושית התוס' מדוע כא הקשה מכתמים כי מכתמים אין להקשות כי כתמים הוא דרבנן ועיין בגמ' דף כ"ט ע"א ופשיטא שמדרבנן טמאה אפי' בלא הרגשה ואפי' יודעת בבירור שלא היה הרגשה רק הקשה מאותן ענינים שמוכח שהיא טמאה מן התורה ובפרט מת"ש נמצא על שלו טמאין וחייבין קרבן וכן ת"ש נמצא אתה אומר ג' ספיקות וזה מדין תורה ועיין לעיל דף י"ז. ואם תקשה לדברינו מה מקשי ומתרץ שמודה שמואל שטמאה מדרבנן הלא גם המקשן ידע מזה כי לכאורה ממתניתין לא הקשה אלא בסוף ומדוע לא הקשה מיד בדרך ממנפ"ש אולם באמת כיון שמקשה בסוף מדין כתם משמע שמתחילה הוא סד"א שלא הוה ס"ל כלל לשמואל דין כתם כשיטת רש"י וצ"ע, אבל יובן היטב בס"ד עפ"י דברי התוס' שכתבו שתי' הגמ' הוה אפי' מוחזק לן שלא הרגישה בכ"ז היא טמאה מדרבנן והמקשן בסד"א הוא ס"ל שונה שהוה טמאה במתני' הוא מטעם שכיון שנמצא הכתם על בשרה דילמא ארגשי' אבל אם הי' בגוונא שנודע לנו שלא הרגישה טהורה ע"ז מתרץ שמודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן שהיא טמאה אפי' נודע שלא הרגישה אולם לשיטת רש"י שפי' שטמאה מדרבנן דילמא ארגשי' לא זכיתי להבין בעו"ה פשיטא במקום שיש לתלות שהוה הרגשה הוא מדאורייתא טמאה דילמא ארגשי' והוא משנה מפורשת נמצאת בפרוזדור ספיקו טמא לפי שחזקתו מן המקור והלא לא נודע שהיה הרגשה בכ"ז תלינן ואמרינן שבודאי היה הרגשה [ועיין ברשב"ם בב"ת כמובא לעיל בדברינו בס"ד]:
אולם מזה גופי' הוכחה לחלק כדברי הברוך טעם שדוקא שם שהיה בפנים ועיקר הטעם של הרגשה הוא כי הוא סברה דאורייתא היינו שאז נודע שבא מן המקור ולעולם הרגשת זיבת דבר לח הוה הרגשה ודוקא כל זמן שהוא בפנים שאין מקום להיות הרגשה כי אפשר שהיה לה זיבת דבר לח ולא הרגישה אבל כאן דיבר שמואל שנמצא הדם על הקרקע וכבר יצא לחוץ בזה הוא דרבנן דילמא ארגשי' ולאו אדעתה אבל היכי שלא יצא לחוץ מצד דין תורה היא טמאה דילמא ארגשי' והוא ברור בס"ד בסברה. [ומדי דברי בדברי גמר' הנ"ל בדף י"ח ע"א אר"י בשלשה מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאם כודאי משמע שבשאר מקומות שהלכנו אחר הרוב אינו כודאי ומזה הוכחה שרוב מטעם ספק ולא מטעם ודאי ודוקא באותן ג' מקמות] ובקושי' הנוב"י הנ"ל נוכל לומר שכאן מקשי רק אם נמצא הדם בחוץ אבל אם הוא עדיין בפנים שלא היה מקום להיות הרגשה כי אפשר הוה זיבת דבר לח ומזה לא מיירי שמואל כי שמואל דיבר רק אם נמצא בחוץ אבל אם נמצא בפנים מזה לא דיבר דומי' דמתני' הרואה כתם ולא שנמצאת בפנים ומתורץ קושית הנוב"י. וע"כ לדברי ברוך טעם הנ"ל אם מצאה בחוץ הזיבת דבר לח בודאי טמאה רק מדרבנן אבל בפנים חמיר יותר והנה הנוב"י הביא ראי' ממה דאיתא בגמ' שמטמאה בפנים כמבחוץ וזה נלמד מן "בשרה" וכן נלמוד שצריך שיהי' הרגשה ע"כ אמרינן שגם הרגשה בבית החוץ טמאה ועיין בחת"ס סי' קפ"ז ד"ה אך את זה ראיתי עיי"ש ודו"ק בזה היטב והנה כבר מובא בדברינו בס"ד [סי' קפ"ג וקפ"ח] דברי הס"ט שהוכיח שהרגשה הוא גזה"כ ולא מסברה עיי"ש בריש סי' ק"צ שהוכיח נגד דברי החידושי הר"ן מדוע לא יהי' בשפיר ובחתיכה טמאה עכ"פ מטעם כתם או דס"ל להפוסקים דהאי בבשרה הוא גזה"כ ומזה סתרתי דברי מורי הגאון בעמח"ס שב"י כתב באשה שראתה טיפת דמים ע"י ליחה לבנה בזה מיקרא שלא בהרגשה ברוב' בליחה לבנה מובא בקיצור בפ"ת בריש הסי' עיי"ש והנלפענ"ד בזה יש לדון ג"כ למה שמבואר בשו"ת רמ"א מובא בטו"ז בסוף סי' ק"צ שתולה ג"כ בזה שאם הרגשה הוא גזה"כ ואז דוקא אם נודע לנו שהיה בהרגשה ע"י הדבר שתהי' טמאה ע"י וכן הוא לשון הרמב"ם עד שתרגיש ויצא דם בבשרה' שאפי' הוה דם ממש אם הוא בשפיר ובחתיכה טהורה שנודע בודאי שבא מן המקור מכ"ש בכתם בכה"ג בכ"ז תלינן הרגשה בשפיר ובחתיכה כן כמי בזה ותלינן הרגשה בזיבת דבר לח ונתחזק דינו של הטו"ז. אבל אם הוא סברה דאורייתא אז הסברה נוטה כרמ"א שכמו שזיבת דבר לח בא משם כן נמי זה הדם:
ועפי"ז נ"ל לדינא בס"ד א) שאם ראתה האשה זיבת דבר לח ורחוק קצת ממנו ראת' פחות ממעכלות שבזמנינו הוה הדין כן שתולה אם זיבת דבר לח הוא דאורייתא או דרבנן והגם שהס"ט מקיל נגד השב יעקב אפי' אם הוא מעורב אולם בזה קשה להקל ובפרט שהרמ"א מחמיר מאוד וכן הש"ך ע"כ אפי' רחוק קצת רק שנראה שיש להם שייכות אין להקל. ב) אבל אם הם רחוקים ונראה שאין להם שייכות [ואם הם מעורבים כבר מובא בדברינו בשם הש"י] לא ידעתי אם יש מקום להחמיר ובפרט אם נמצאת בחלוקה כי ג' מדריגות יש א) עד הבדוק ב) עד שאינו בדוק ג) חלוקה. ג) ורק אם הרגישה שנפתח מקורה אפי' רק זיבת דבר לח ידיי מסולקת מזה ועיין חוו"ד על הטו"ז ועיין שו"ת חת"ס סי' ק"נ וסי' קס"ז עיי"ש היטב ובפרט בהרגשת זיבת דבר לח ודו"ק:
ש"ך אות ג' הביא בשם הב"ח מדקאמר הש"ס קטנה שאפי' סדינים שלה מלוכלכים בדם ולא קאמר רבות' שאפי' גופי' מלוכלך בדם אלמא דוקא סדינים תלינן להקל אבל לא בנמצא על בשרה עכ"ל והש"ך תמה עליו שהלא בקטנה לא גזרו אלא דוקא בהרגשה ואוקמי' אדין תורה וא"כ אפי' על בשרה טהור והנלפענ"ד להצדיק צדיק מעיקרא הב"ח זי"ע ותחילה נקדים דברי הגמ' שם דף ה' ע"א ועיי"ש ברש"י מלוכלכין דם ולא ידעינן אי מגופה אתא או לא אין חוששין אפי' אין לה במה לתלות וכו' דהא בגופה אין לתלות כל עיקר דכתמין דרבנן היא וכי גזור רבנן בהגיע זמנה לראות אבל בהא לא גזור הואיל ואין בו דמים עכ"ל מוכח בפי' אבל אם נודע לנו בודאי שהוא מגופה טמאה אפי' בקטנה שכן כתוב וכא ידעינן אי מגופה אתא או לא [אולם לשיטת רש"י אם נודע כנו שלא הרגישה טהורה אפי' ראת' ודאי ועיין בדף נ"ח וקטנה מסתמא אינו רואת כדרך הריאה כיון שאינו בת דמים והבן] וא"כ לשיטת הרמב"ם שס"ל שבבשרה אינו צריך שיהי' שיעור כגריס ועוד וי"ל שכוונת הב"ח כשיטת הרמב"ם שנמצא על בשרה לחוד ואז אי אפשר לומר דילמ' עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה כי אילו הית' משם על חלוקה ג"כ איבעי' לאשכוח' וכיון שנמצא על בשרה לחוד ולא על חלוקה כלל בודאי ידיים מוכיחות שאתא מגופה כיון שזה דבר רחוק לומר דילמא עברה אבל כיון שהוא ענין דרבנן אמרינן דילמא עברה ולאו אדעת' וכ"ז אם הוא באופן שיש מציאות לומר שעברה בשוק של טבחים אבל אם נמצא על בשרה לחוד שבודאי שבא מגופ' לא ואז אפי' בקטנה טמאה:
וכעת עיינתי בלשון הב"ח גופי' וז"ל וכו' אלמא דוקא סדינים מלוכלכים תלינן דעברה בשוק של טבחים ולאו אדעת' אבל בנמצא כתם על גופ' לא תלינן להקל אפי' בקטנה עכ"ל והוא הדבר אשר דברנו בס"ד שאם הוא על גופי לחוד אינו במציאות לתלות דילמא עברה וכאמור וכעת ראיתי בחידושי הפלאה שתמה ג"כ על הש"ך עיי"ש. ואם תקשה לדברינו והלא הב"ח גופי' פסק דלא כהרמב"ם ועיין בש"ך אות י' וי"כ דהנה פליגי החוו"ד וס"ט בדעת הרמב"ם מובא בפתחי תשובה אות י"ד עיי"ש בחוו"ד באות ו' כתב בכוונת הרמב"ם שמחמיר בנמצא על בשרה ה"ה בנמצא על בשרה וחלוקה ג"כ ועיין בחידושי רעק"א על החוו"ד ואני מצאתי מפורש כן בב"י בד"ה ספק אם עברה וכו' עיי"ש מפורש ולזה ג"כ רמז הס"ט שכן מובא בב"י ובאמת רבו המשיגים על החוו"ד בזה וסברת הרמב"ם כיון שנמצא על גופ' אין לדונו ככתם אלא כראי' וזה אין לו שיעור ועיין בש"ך סי' קפ"ג טיפת דם כחרדל ואפי' פחות ממנו [ובחידושי שם בס"ד] שהוה ודאי שמגופ' אתי' ושמחתי כשמחת קציר בראותי כעת לשון הב"ח זי"ע וז"ל ולענין הלכה בנמצא על חלוקה ובשרה אע"ג דהרא"ם מחמיר בו כמ"ש בשמו בסמוך יחיד הוא נגד כל הני רבוותא הרמב"ן ורשב"א ורמב"ם הלכך אין להחמיר כ"כ עכ"ל הרי שמקיל רק בנמצא על בשרה וחלוקה אבל בנמצא על גופה לחוד פשיטא לכ"ע להחמיר ועיין בישועת יעקב שתמה ג"כ על הש"ך שהוא נגד גמר' מפורשת דף נ"ד עיי"ש והנכון כמו שכתבתי בס"ד כי הש"ך הוה ס"ל בשיטת הרמב"ם אפי' על בשרה וחלוקה ג"כ יש להחמיר כדמוכח ממה שהשיג על הב"ח וק"ש והב"ח הוי ס"ל שדעת הרמב"ם שאפי' בנמצא על חלוקה וגם על בשרה ג"כ מטמאה בכ"ש ע"כ תמה עליו אבל בנמצא על בשרה לחוד לכ"ע שהוה טמאה:
והיוצא לנו לדינא א) בנמצא על חלוקה לחוד לכ"ע שהוה טהורה וזה מפורש בגמ'. ב) בנמצא על בשרה לחוד ובפרט הש"ך שס"ל כרמב"ם לכ"ע טמאה ג) בנמצא על חלוקה ובשרה בזה פליגי הש"ך ס"כ כיון שאינו בת דמים אפי' אם נמצא על בשרה ג"כ טהורה כיון שנמצא על חלוקה ג"כ הרי במקומו עומדת לומר דילמא עברה בשוק של טבחים ולא אדעתה והב"ח ס"ל ג"כ הכי והש"ך שחולק עליו משום שהוה ס"ל בדבריו שמטמאה אפי' בחלוקה הג' וע"ז חולק עליו שזה מוכח ברש"י לטהר אם הוא באופן שיש מציאות לומר דילמא עברה אבל בבשרה לחוד בודאי טמאה ובפרט שיש סברה דילמא הרגשי' ולאו אדעתה והרגשה סברה דאורייתא ובזה מיושב קושי' חידושי הפלאה על הש"ך והנלפענ"ד כתבתי בס"ד:
והלום ראיתי בס"ט אות ז' והחוו"ד אות ד' שכולם תפסו על הש"ך הכנ"ל ושושו מעי שכוונתי לדבריהם ולפי מ"ש יתורץ כוונת הש"ך אולם צ"ל שהש"ך לא היה בגירסתו רק כונו שהגי' המעדיו"ט פ"ק אות י"ז [ועיין בדברי חמודות אות ח' עיי"ש היטב ובאמת כדעתי מדברי הגמ' לא ידעינן אי מגופא אתא משמע שאילו נודע בודאי שהוא מגופו טמאה ודו"ק] אולם מה שכתב הס"ט בתוך הדברים וז"ל אבל אי אפשר לפרשו כפשוטו כיון דמדאורייתא בעינן עד שתרגיש וכו' לפי שרש"י לשיטתו שפי' בדף נ"ח מודה שמואל שהוא טמאה מדרבנן דילמא ארגשיה ולאו אדעתה וכו' אטו דלא הגיע זמנו ליכא האי חששה דילמא ארגשי' ולאו אדעתה עכ"ל נלאתי להבין ד"ק זי"ע א) שכיון שדילמא ארגשי' לרש"י הוה רק גזירה דרבנן מדוע גזרו בקטנה ואי משום שהוה סברה שרוב דמים בהרגשה באים וגזירה דרבנן כזה הו"ל למיגזר והלא בזה אם סדינה מלוכלך בדם ויודעת שלא עברה ואומרת כן ואפי"ה אמרינן שעברה וזה ג"כ נגד הסברה בכ"ז בתינוקות שכיון שהיא מסולקת אוקמי' אדין תורה ומדוע נגזור יתר גזירה דילמא ארגשי' ובפרט שזה הוא סברה רחוקה שלא תדע ותרגיש הרגשתה כי אפי' משינה מתעוררת ע"י הרגשה ועיין בדף ז'. והנלפענ"ד וכבר רמזתי לעיל במוסגר בס"ד ובדרך אמת ופשוט שהש"ך הוה גירסתו כמעדיו"ט וכן משמע שהביא פירש"י ורשב"א ודו"ק. וע"ד הפלפול שהש"ך הוה ס"ל כן שאפי' נודע שיצא מגופא כיון שלא הוה בהרגשה טהורה הוציא מדברי רש"י דף נ"ח שדוקא מדרבנן טמאה דילמא ארגשי' משמע שמדאורייתא כס"ד הוה טהורה: שדוקא אי נודע לנו בודאי שהרגישה אבל מצד ספק מנ"ל דילמא ארגשי' ובתינוקות אוקמי' אדין תורה ע"כ אפי' נודע בודאי שבא מגופה טהורה כיון שלא הוה הרגשה וע"ז סמך הש"ך יסודו ואם תקשה לדברינו הלא רש"י פי' שאמרינן דילמא עברה משמע שאלולי זה טמאה ת"ל שלא הוה הרגשה י"ל דהנה סתם תינוקות מטפחין באשפתות ועיין בפרק כיסוי דם דף פ"ח לענין סמוך מיעוט לחזקה ותינוק אין בו דעת לישאול ועיין תוס' נדה דף י"ח ע"ב ד"ה סמוך מיעוט וד"ה שאח"ז] וכוונת רש"י לומר שבודאי עברה בשוק של טבחים ורצה להודיענו האמת ומ"ש מקודם לזה דילמא עברה ולא ידעינן אי מגופה אתא או לא ר"ל בגוונא זה שמלוכלכים בדם שיש בודאי מקום לומר שהוה בהרגשה כיון שהוא הרבה בכ"ז בתינוקות אינם יודעת להגיד לנו ובפרט שהוה מילתא דלא רמי' עלה והוה כודאי ואין זה בכלל גזירת חכמים בכ"ז טהורה בתינוקות כיון שהתינוקות מטפחין באשפתות וח"כ אין זה הכרח שאפשר שבא משם והגם שאין זה במציאות שיהי' הרבה דם כ"כ בכ"ז הלא ע"ז אינו הוכחה שיהי' הרגשה וכיון שכן בתינוקות לא גזרו ועיקר כוונת רש"י רק לומר שלא הוה ודאי שהרגישה וכאמור וק"ל:
טו"ז אות ה'. ועיין בש"ך אות ד' ובנקודות הכסף אולם כזה ראיתי בפלתי דבר אמיתי באות ח' שכוונת השו"ע הית' שופעת כמה ימים ר"ל שלא פסקה בגמר אלא מזלפת תמיד ורק שפסקה מלהיות שופעת ודו"ק:
שו"ע סעיף י'. להלכה פסקו כל הפוסקים כר' נחמי' וז"ל הרמב"ם בפ"ט מהלכות איסורי ביאה ה"ז כתם הנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה טהור ואינו חוששת לו עיי"ש ועיין בהגהות מיימנ' אות ו' כר' נחמי' דאמר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתם וכן כתבו התוס' וז"ל ר"י קיימ"ל כר"נ דלקמן פסיק כוותי' וטעמ' דר"נ כיון שהדבר שהכתם בו טהור גם על האשה לא גזרו עיי"ש ותמהתי מאוד כי הגם שאינו מקבל כתמים והבגד טהור אבל מ"מ האשה טמאה וצ"ע ומדברי הרמב"ם משמע ג"כ שגם האשה טהורה לגמרי ועיין בנוב"י יו"ד סי' נ"ב שפי' כיון שהכלי שיש עליו הסתם טמא ע"כ גם על האשה גזרו שתהי' טמאה כ"ז אם החפץ טמא אבל אם הוא דבר שאינו מקבל טומאה ע"כ גם על האשה אין מקום לטומאה עיי"ש ועיין חוו"ד אות ח'. והנה הדגול מרבבה בהגהות השו"ע בכאן כתב וכן כתם שנמצא על בגד צבועה טהורה ותמהני שלא אמרו דבר זה אלא לטהר הבגד שלא יטמא טהרות אבל האשה טמאה לבעלה אפי' נמצא בבגדי צבעונים ע"כ ותמוה לפי מה שהסביר בנוב"י שטומאת האשה הוא ע"י הכתם שמטמאין את הבגד וא"כ כיון שהבגד טהור האיך יטמאו האשה והוא ג"כ נגד התוס' אולם מהתוס' אינו קושי' כי י"ל שגבי בגדי צבעונים שאני וכמו שהביא הגמי"י הראי' ע"ז אבל על הנוב"י שכתב שהא בהא תלי' תמוה' והרמב"ן שהחמיר היינו משום שסובר שגם הבגד טמא וכאמור אבל לחלק ביניהם קשה לומר להנוב"י ובאמת דברי הגמי"י בעי טעמ' מנלן לחלק ביניהם ואפשר שיסודו עפ"י דברי רש"י דף ס"א ד"ה להקל על כתמיהם כיון שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור וע"כ הבגד טהור אבל מ"מ כיון שניכר הגם שאין לטמאות הבגד כיון שאין מראה דם גמור ניכר בו אבל מ"מ ניכר מש"ה הגם שלא מטמאה אחרים אבל האשה טמאה ואפשר לומר שגם הבגד הנצבע ג"כ טמאה הבגד גופי' רק שאינו מטמאה אחרים ע"כ האשה טמאה כיון שמטמאין הבגד מחמתו ואין דעתי נוחה מזה וד' הטוב יאיר נרי ודברי הדגמ"ר תמוהים ועיין בלשון הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל ומופת ר' נחמי' מאמרו ונקתה לארץ תשב כיון שישבה לארץ אשר אינו מקבלת טומאה נקתה ע"כ, ועיין בתוס' דף נ"ה ד"ה מודה שמואל וכו' ורב אשי נמי מודה דלשמואל היכי דלא הרגישה טהורה מן התורה אלא אתי' לפרושי' וכו' ויש להבין מנ"ל להתוס' זה והנלפענ"ד שכוונתם ליישב קושי' המעדיו"ט על הרא"ש פ"ט הלכה ב' על מה שכתב ור"א אמר שמואל כר' נחמי' ס"ל ופירש"י דטעמ' דשמואל לאו משום הרגשה ותמהני דהא שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה ודוחק לומר דלרב אשי שמואל לא אמר לשון זה וצ"ל דלרב אשי הכי קאמר שנאמר בבשרה וכיון שמה"ת אינו טמאה אלא בהרגשה וחכמים הם שגזרו שתהי' טמאה אף שלא בהרגשה ובכתם בעלמא הלכך בדקה קרקע עולם וכו' טהורה דרבנן לא גזרו אלא על דבר המקבל טומאה עכ"ל וא"כ גם זה נכלל בדברי שמואל ודו"ק:
שו"ע סעיף י"ז. ש"ך אות ל' עיי"ש. ויודעת שלא נזדקר' משמע חבר בסתם תלינן שנזדקרה ובסעיף י"א ואם יודעת שנזדקר' והגבי' רגלי' למעלה משמע אבל בסתם לא תלינן שנזדקר' והנלפענ"ד בזה דהנה לכאור' יש לדקדק בלשון השו"ע שבסעיף י"א כתב ואם יודעת שנזדקרה והוסיף והגבי' רגליה למעלה וכן בסעיף י"ב כתב והגבי' רגלי' [והגם שכתב והגבי' רגלי' בכ"ז לא כתב למעלה וכאן בסעיף י"ב כתב סתם ויודעת שלא נזדקרה והלא דבר הוא. ע"כ הנלפענ"ד דהנה הש"ך כ' בסעיף י"א ס"ק כ' שנתהפכה רחשה למטה ורגלי' למעלה וי"כ שיש ג' מיני קפיצות א) שבודאי שיהפך אדם עצמו הראש למטה והרגלים למעלה הוא דבר שלא שכיח ומסתמ' לא קפצה באופן זה ואין לחוש כזה רק אם אומרת וע"ז כ' המחבר בדקדוק בסי"א ואם יודעת שנזדקרה כגדי והגבי' רגלי' למעלה וכפירוש הש"ך בשם רש"י וע"ז אין לחוש רק אם אומרת ובפרט שמיירי בסעיף י"א שנמצא רק למעלה מהחגור לחוד ולא למטה ממנו כלל מנלן לומר שבא מן המקור וע"כ צריך שתהפך לגמרי הקערה על שולי' כי עכ"פ מעט למעלה מהחגור הול"ל להמצא ב) קפיצה המובא בסעיף י"ב דהיינו שהגבי' רגלי' והית' קפיצה גדולה בכ"ז לא היה שתגבי' רגלי' למעלה וראשה למטה [ועיין בסוגר לעיל ובזה מיושב קושי' הב"ח מובא בש"ך כ"ו והנ"ל נכון כיון שלא הגבי' רגלי' למעלה מנלן לחוש ובפרט שנמצא על חלוקה לבד והרשב"א שהוה יחיד היינו אם הגבי' רגלי' למעלה ודו"ק]. ג') שמיירי בסתם קפיצה ולא הגבי' רגלי' למעלה ועל זה אין האדם זוכר כי אפשר שקפץ ובזה צריך שידע שלא קפץ כי קפיצה כזה שכיח אצל כל האדם ובפרט אצל בני הנעורים בימי נעורותם דהנה לכאור' גוף הדין בסעיף י"ז הוא חידש ע"כ אם לא יודעת בבירור שלא קפצה כלל ואפי' אם קפצה רק כסתם קפיצות כיון שנמצא גם למטה מהחגור וע"כ טמאה אבל בסעיף י"א שמיירי שנמצא רק למעלה וכא למטה כלל ואפי' אינו באותו שטח של החגור אלא מצד שכנגדו ג"כ וע"כ טמאה דוקא אם הגבי' רגלי' למעלה אבל בסתם קפיצות אין לתלות אם לא נזדקרה כגדי וראשה למטה ורגלי' למעלה והגם שלבי נוקפי להקל חם נזדקרה והגבי' רגלי והגם שלא הוה למעלה אבל אם נזדקרה סתם ולא הגבי' רגלי' אין להחמיר אם נמצא רק למעלה מהחגור והנלפענ"ד כתבתי בס"ד. ובאמת בשו"ע השמיט נזדקרה כגדי אלא להורות נתן כהנ"ל כי רק הטור כתבו ודו"ק: שו"ע סעיף כ"ו ושייך למסכת נדה דף נ"ט ע"ב ורמב"ם פ"ט מהלכות א"ב הלכה כ"ו וטושו"ע כאן. בעי ר' ירמי' נתעסקה בגריס ונמצא עלי' כגריס ועוד מהו ועיין בתוס' וטור בזה ת"ש נתעסקה באדום אין תולה בה שחור במיעוט אינו תולה בה מרובה וכו' כא כגון דנתעסקה בכגריס ונמצא עלי' שני גריסין ועוד א"ה מהו למימרא מהו דתימא שקול כגריס צפור שדי בי מצעי זיל הכא ליכא שיעורא וכו' קמ"ל. ולא זכיתי להבין מה"ת שנאמר כן הלא הוא סברה רחוקה ואפי' אם נאמר כן מה הועלנו והלא נמצא עלי' היינו על גופה ולא על חלוקה וזה לכ"ע שעל גופה מצטרף והרמב"ם הוא שמחמיר אפי' בכ"ש על בשרה בסעיף ו' י"א אבל לענין צירוף הוא לכ"ע ומה הועלנו שכשדי' דם צפור בינייהו והגם דזיל הכי ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא בכ"ז הלא מצטרפין (זולת שיטת הרשב"א שהוא הדיעה א' בשו"ע בסעיף ח' שרק לסד"א הוא החילוק אבל לא למסקנה לשיטת הראב"ד בסעיף ח' הי"א וצ"ע והנה בנידן דידן יש ג' שיטות הרא"ש והטור והוא המחמיר שאפי' באיבעי' דר"י ג"כ לחומר' ועיין בלשון הרא"ש פרק הרואה כתם סי' ח' וז"ל ויראה בחומר' וכו' ואע"ג דדחיה ליה האי דיחויא דחיקא היא דמילתא דפשיטא היא דלא שדינן דם צפור בי מצעי ולא הוה צריך למתנייה עכ"ל הזהב הרי מבואר כדבריי ואפשר שהוה נגד הסברה ועוד שהוה נגד הדין וכאמור ויש להעמיס דבריי בכוונת הרא"ש והבן. אולם לשיטת הרשב"א הי' ראי' לשיטתו שהוה סד"א שאפי' על בשרו אין מצטרפין וזה אפי' למסקנה ספי' הדחוי של הגמ' שאין מצטרפין והקמ"ל היינו שלא אמרינן שנשדי' דם צפור בינייהו והוא פשוט. ועפי"ז נאמר שהרשב"א לשיטתו דכיון שס"ל שאפי' על בשרה ג"כ אין מצטרפין וא"כ נתחזק התי' בגמ' דהנה בתי' הגמ' תרתי השמיענו א) שאפי' על בשרה אין מצטרפין והוא קאי לפי' התירץ למסקנה וכאמור לעיל בס"ד ב) וג"כ קמ"ל שלא נאמר שנשדי' דם צפור בינייהו. והנה בכתמים שומעין להקל כי כתמים דרבנן בכ"ז גם באיסור דרבנן לא נמציאה קולות מה שהוא נגד השכל [ועיין בטו"ז סי' ס"ט ס"ק כ"ד ובסימן ר"א ס"ק פ"ו ובשערי דיעה בהלכות מקוואות שם שדברי הטו"ז סותרים זא"ז ואני ישבתי ב"ה שאין שום סתירה למעיין היטב בפרמ"ג בכוונת הטו"ז ועיין בטו"ז או"ח סי' ת"ט ס"ו וסי' תכ"ב יבואו ויגידו שהאמת אתי ב"ה ויען שלא הבאתיו עוד על כור הבחינה לא כתבתיו ועוד חזון למועד] אולם לשיטת הרשב"א שגם בנמצא עלי' דהיינו על בשרה ג"כ אין מצטרפין שני מקומות וכאמור וא"כ זה קאי במסקנה והגם שלא קאי למסקנה שכשדי' דם צפור בינייהו הוא מטעם האמור הגם שכתמים דרבנן בכ"ז זה רחוק לומר שנמציא קולא זה אבל בכ"ז כיון שכתמים דרבנן מובן שפיר הסד"א בזה. וע"כ פסיק לקולא בנתעסקה בכתמים בפחות מכגריס ונמצא עלי' כגריס ועוד והיינו כמסקנת הגמ' כי אליבא דרשב"א התי' הוה הוא אליבא דהלכתא [ועיין בדרישה אות י"ד שתמה על הב"י במה שרצה לומר שהרשב"א סובר כהרמב"ן וגם הב"ח תמה בזה וגם בעיני יפלא כי לא זכיתי להבין דברי הב"י וד' הטוב יאיר עיני] וג"כ מדברי הרא"ש מוכח בס"ד שרצה ליישב קושייתי וכאמור. אבל קושייתי הוא להרמב"ם שהוא מחמיר מאוד שעל בשרה אפי' בכ"ש טמאה וכנודע וכאן מיירי על בשרה מדוע צריכין להשמיענו זאת וז"ל הרמב"ם נתעסקה בדם שאי אפשר להיות ממנו כתם [נתכוין לדברי הרשב"א בת"ה הארוך המובא בב"י על לישנא וכו' והא דקתני במיעוט אינו תולה במרובה דוק' ביודעת בבירור וכן העתיק השו"ע בסעיף כ"ו עיין שם] והגם שאין זה מפורש בכ"ז כוונתו. ולכאור' קשה טובא שפוסק שעל בשרה בכ"ש טמאה מדוע פסק כתי' הגמ' שהא דקתני בברייתא במיעוט אינו תולה בו מרובה היינו בכה"ג כגון שנמצא כשני גריסין ונעסקה בגריס שלא נאמר שנשדי בי מצעי ומצטרפין והלא אפי' צירוף אינם צריכין וצ"ע טובא. וחשבתי דרכי עפ"י מה שכבר הובא בדברינו בס"ד דברי הפ"ת אות י"ד ולומר שלהרמב"ם דוק' "על בשרה לחוד" טמאה בכ"ש אבל אם הוא על בשרה וחלוקה אפי' אין מצטרפין וזה רחוק מהשכל שעל בשרה לחוד אפי' בכ"ש ועל בשרה וחלוקה אפי' צירוף אינו מועיל כמו על חלוקה לחוד כי מהרמב"ם בלשונו הזהב מוכח שהיינו בנמצא עלי' ומשמע עלי' וממש וכא על חלוקה ותמוה מאוד לפענ"ד ובפרט לדברי הב"ח שמובא בחידושי הגהות אות י"ט שגריס והרמב"ם טיהר בנתעסקה בפחות מגריס ונמצא עלי' שני גריסין ועיין בב"י ויש לעיין בדברי הב"ח היטב וד' הטוב יאיר עיני להבין דברי חכמים וחידותם:
שו"ע סעיף כ"ה. ל"ט מ' - מ"ח - ושייך למסכת נדה דף נ"ח ולברר אם הא דנתנה התורה נאמנות לענין טומאתה וטהרתה אם הוא מטעם ודאי או מטעם ספק [כי אי אפשר בל"ה] והנפק"מ אם בדיקתה מועלת גם לחברתי' במקום שגם היא שייכות בזה. וד' הטוב בעוזרי:
ראשון לציון דברי השו"ע סעיף כ"ה שני נשים שנתעסקו בצפור אחד שאין בו דם אלא כסלע ונמצ' על כל אחת כסלע שניהן טמאות [והוא בריית' דף נ"ח]:
ועיין ב"י וכן רשב"א בת"ה שלא נתעוררו כלל מדברי התוס' בכאן דף נ"ח שאם נתעסקו זו אחר זו ובאה הראשונה לשאול קודם השנייה מטהרין אות' והיא נשארת טהורה וצ"ע. [ועיין בטו"ז ס"ק י"ז ובנקה"כ שם] והנראה לפענ"ד בס"ד. ונציע בזה דברי הגמ' דף כ"ח ת"ר ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה וכו' אם לאו שאינו כנגד בית התורפה [אפי' אינו ממש אלא כנגד כמבואר בסעיף י"ח ועיין בלשון ת"ה הארוך כלומר דלכל אחת היא למטה מהחגור ע"כ ועיין בחידושי הר"ן אם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה כלומר אע"פ שאינו מגיע שם אלא ע"י הדחק והיינו דנקט ארוכה וקצרה ע"כ ועיין עוד בד"ה ומ"ש מהא דשני נשים שהקשה קושי' התוס' ותי' תי' התוס'] ותניא אידך בדקה חלוקה והשאילתו לחברתי' היא טהורה וחברתי' תולה בה? א"ר ששת לענין דינא תנן אבל לענין טומאה היא טהורה וחברתי' טמאה וכו':
ולא זכיתי להבין מדוע הוצרך לחילוק זה והלא רכה זה סברה שיותר יש לבנות על דבר שאינן במציאות כלל והנסיון מוכיח שכן הוא ממה שהוחזק רק ע"י דיבור של אדם ובפרט ע"י דיבור של נשים ואם כן בשלמ' ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה ואינו מגיע כנגד בית התורף וכיון שיצאה לגמרי מן הספק שהרי אינו מגיע לה באותו שטח וע"כ דם זה שנמצא בכאן הוא מן הקצרה כי היא לבשה ג"כ. אבל בדקה חלוקה וכי זה הוא דבר ברור שבדקה היטב [אלא שהתורה האמינת' ועיין בתוס' ריש גיטין שנבאר להלן בס"ד] אבל חברתי' אינו מחויבת להאמין לה וע"כ היא טהורה כיון שבדקה ולא מצאה ע"כ לעצמה אין לחוש כי התורה אמרה וספרה לה אבל חברותי' שפיר יכולה לתלות בה ואינה צריכה לחוש כי היא בספק ודמי' לשני שבילין [וזה היא טהורה מצד נאמנות התורה] אבל בכ"ז חברותי' תולה בה אימור לא בדקה יפה [ועיין רש"י ד"ה שניהן טמאות וכו' אימור לא בדקה יפה] והאיר ד' עיני כי הלכות גדולות שנו כאן ורבותינו הגאונים שמו עינא פקיחא שגם לנו הפעוטות יש בו די באר. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
בענין ארוכה שלבשה חלוקה וכו' לא נתבאר בגמ' אם הוא חלוק הבדוק או שאינו בדוק [ולכאור' מלישנא בגמ' תניא אידך בדקה חלוקה משמע שכאן מיירי שאינו בדוק] והנה רש"י ז"ל בד"ה חלוקה של קצרה ולא בדקתו קודם לבישה [ואפשר שהוכיח כן מלישנא דגמ' וכאמור] ועוד הוסיף רש"י בביאורו אם מגיע הכתם כנגד בית התורף לולא שדיבר בקדשו היה מקום לומר שר"ל שהחלוק אינו מגיע לשם כנגד החגורה אבל אם החלוק מגיע לשם אולי קפצה וכהנה אפי' הכתם אינו מגיע לשם בכ"ז טמאה. [ומה שהכריחו למאור עינינו לומר כן עיין במעדיו"ט שקשיא לו הלא הוא ענין רחוק לזה הודיענו שהחלוק הוא ארוך ובית תורפה מגיע עד מקום הכתם עיי"ש] אבל הרשב"א בתה"א שער הכתמים כתב וז"ל [מובא בב"י] חלוק זה שדיברו בכ"מ חכמים חלוק הבדוק הוא אבל חלוק שאינו בדוק וכו' אין חוששין משם כתמים וכו' [ולכאור' לשיטת הרשב"א וכאשר מובאים דבריו לפסק הלכה בסעיף כ"ט והיינו כי דיני עד הבדוק ושאינו בדוק מבוארים אבל ידוע כי חלוק הוא ממוצע בין עד הבדוק ובין שאינו בדוק ע"כ פליגי אם צריכין שיבדקנו קודם לבישה וכרש"י אפי' לא בדקו] וצ"ל כיון דמקשי הגמ' מן ארוכה אהך דבדקה חלוקה משמע שהוא ענין אחד:
וטעמא בעי להבין בדבריהם אשר נאמרים בגחלי אש וי"כ בס"ד ונקדים עוד הנה הך דבדקה חלוקה לא נתבאר מי הוא הבודק אם האשה הראשונה לעצמה או שמיירי שאפי' השנייה בדקה חלוקה קודם לבישת הראשונה והנה לכאור' פשטות הענין מוכח שהיא בדקה לעצמ' קודם לבישת' [כי אולי מצד הדין לא תוכל אשה לסמוך על בדיקת חברתי' כיון שאינו רק משום וספרה לה ולהלן נדבר מזה בס"ד] אולם הרשב"א כתב וז"ל ובדיקה זו שאמרנו בין שבדקתו חברתי' והשאילה לה ובין שבדקתו היא וכו' דבדיקת חברתי' כבדיקת עצמה וכחלוק הבדוק לה הוא עכ"ל דבר גדול דיבר האדון שנאמנת גם כחברתי' ומה שאינו נאמנת לענין דינא כתב וז"ל שאין חברתי' חייבת לכבס לה את החלוק דאין מוציאין ממון מספק דאמרה אבדיקתך לא סמכינא עכ"ל אבל מאור עינינו רש"י כתב בד"ה ולענין דינא וכו' דחברתי' תולה בה דאמרה אחרונה לא מהימנת לי דאת בדקתי' עכ"ל ותמוה מדוע לא אמר רבינו דא"ל לא סמכינא אבדיקתך וממרוצת לשון רבינו מוכח שהוה הבדיקה באופן שלא נדע ממנו והיא טוענת שלא ידעתי אם בדקתי' וצ"ע, וי"ל ששיטת רש"י ליישב קושי' התוס' ונקדים כי יש לדקדק האיך נחלק בענין אחד גופי' בין ממונא לאיסורי וצריך התבוננת? הנה התוס' הקשה בד"ה ולענין דינא תנן מדינא נמי תתחייב שנייה לכבסו כיון שנולד הספק ברשותו עיי"ש בתי':
ע"ז תירוץ מאור עינינו שבודאי אילו נודע כה בבירור שבדקתי' וכיון שלענין טומאה חברתי' טמאה א"כ שפיר נולד הספק ברשותו משא"כ הכא היא טוענת טענה חזקה את אמרת שבדקתי' אין אני מאמין לה שבדקת' וא"כ לא נולד הספק כלל ברשות' ואני לעצמי אומר שאין אתה נאמנת לבדוק והגם שטיהרו לך חכמים אם תאמר להם בשאלתך שבדקת כי אצלך אמרה תורה וספרה לה אבל אין בדיקתך בדיקה לך שאתה אינו צריך להאמין לי וגם אני אינו מאמינך שבדקת והרשב"א באמת כשיטתו שסובר שגם חברתי בדיקת' מועלת וא"כ מיירי שאפי' חברתי' בודקת לה ונודע מזה ולא תוכל להכחיש הנודע שהית' בודקת ובדיקת חברתי' כבדיקת עצמה ממש וע"כ לענין טומאה טמאה שנייה וראשונה טהורה. והיוצא לנו לשיטת הרשב"א בדיקת האשה שבדקה הוא מועיל בבירור והוא מטעם דאי והגם שלענין ממון אינו כן [הלא אין הולכין בממון אחר הרוב] ועכ"פ לא גרע מהרוב ועיין בש"ך סי' קכ"ז ס"ק י"ד דבמקום שגלי קרא שעד אחד נאמן אפי' אם מכחישו אחר הרי הוא כשנים אבל במקום דלא גלי קרא אינו כשנים עיי"ש:
ובסוגי' יש חילופי גרסאות א) בדקה חלוקה ב) והרשב"א בת"ה גריס בדקה עצמה וחלוקה כלומר ששפשטתו וכן מוכח לישנא דרמב"ם בפ"ט הלכה למ"ד בדקה חלוקה ובדקה עצמה וכן לישנא דטור אם בדקה חלוקה ולבשתו ופשטתו ומצאה טהורה מוכח שאחר ההפשט מצאה טהור' [ועיין בש"ך ס"ק מ"ז ובטו"ז ס"ק ל'] וכן מוכח לישנא דשו"ע בסעיף מ' בדקה חלוקה ופשטתו ומצאה טהור' א"כ כפי הנראה מהרשב"א והרמב"ם דהיינו שבדק' עצמ' ומשאר הפוסקים שהית' בדיק' נכונה אחר ההפשט [וג"כ קודם הלבישה כדברי הש"ך] וא"כ י"ל שקושי' הגמ' כן הוא כמו שהתם ארוכה שלבשה חלוק' של קצר' שהו' כמו דבר ברור שאינו מהארוכ' כן נמי הכא כיון שבדק' עצמ' וגם חלוק' פעמים הן קודם הכביש' והן אחר ההפשט וא"כ הו' כמו שאינו מציאת כלל שתהי' הראשונה טמאה ודומי' לארוכ' שלבשה חלוק' של קצר' [ועיין בלשון הרשב"א בת"ה הארוך] והוה ס"ל להמקשן וא"כ מדוע השנייה תולה בראשונה ע"ז משני הגם שלענין איסור בדיקתי' הוה כודאי וע"כ חברתי' טמאה ועפ"י רוב היא בודקת יפה וכמו שאמרינן מתוך שנאמנת על לעצמ' נאמנת לבעלה כן ג"כ לחברתי' ולנשים בענין זה נאמנת והתורה נתנה להם נאמנות מה שאינו כן לענין ממון הלא גם בממון אין הולכין אחר הרוב ולשיטת הרשב"א שס"ל שהוה ודאי בדיקת' וא"כ שפיר נולד הספק ברשות השניי' וקשה קושי' התוס' ועיי"ש בתי':
אבל לשיטת רש"י שלא ס"ל כרשב"א בזה שסתם חלוק הוא חלוק הבדוק אלא שלא בדקתו קודם לביש' וא"כ לכאור' יותר מוכח שאין מקום לתלות בראשונה אבל בזה קשה מדוע השניי' הקצר' טמא' והלא יש מקום לתלות שהי' כן קודם לבישת הארוכ' ובכל זה אמרינן שטמא' השניי' כי דוקא גבי עד הוא כן שצריך להיות ידוע שבדוק [וברצות ד' נבאר שם מזה הענין] אבל גבי חלוק סתם הוא כבדוק כן הוא שיטת רש"י ומה גם שרק הכתם אינו מגיע כנגד חגור' של הארוכ' אבל החלוק מגיע וא"כ מדוע תטמא השניי' הלא יכולה לתלות שהית' מקודם ואולי קפצה הראשונה ובכ"ז טמא' השניי' ושם גבי בדקה חלוקה מצאנו שהשניי' תולה בה בראשונה שאינו סומכת על בדיקת' וג"כ טהור' ומצד כ"ש הו' קושי' הגמ' מה הכא שתולה בראשונה במקום שהוה הכחש' נגד הראשונ' וב"כ"ז תולה בה ומכ"ש במקום שאינו צריכה לומר שהראשונ' לא בדק' יפה אלא שיש לתלות שהי' מקודם ע"ז משני שפיר ומובנים היטב בס"ד שלענין דינא תנן אבל לענין טומאה היא טהור' וחברתי' טמא' מצד כ"ש גבי ארוכה שלבשה שהשכייה טמאה הגם שיש לתלות ממקום אחר:
והנה לפי"ז יש מקום לומר גבי ארוכ' שלבש' חלוקי של קצר' מכ"ש לענין דינא שיכולה לתלות ואינו צריכ' לשלם [אבל לשיטת הרשב"א כיון שגבי ארוכה שבדק' קודם לביש' וג"כ אינו לנגד החגור' של ארוכ' והוה תרתי למעליותא וג"כ שברור שאינו מקודם אולי שגם לענין דינא כן הוא שהשניי' טמא' וצריכ' לכבסה ואולי אין לדונו לנולד הספק ברשותו אלא לודאי ובכ"ז אם תפסה ממנו דמי הכיבוס לא ידעתי אם להוציא וממנה ויש מקום לפקפק בזה עפ"י תי' התוס' דהכא היא מוחזקת ויש לעיין ועיקר הענין צ"ע מדוע לא הובא דין זה בשו"ע חו"מ והרמב"ם ג"כ העתיקו לענין דינא דממונא וצ"ע] ולשיטת רש"י אין הכרח לומר שבדיקת אשה לחברתי' שיש לה נאמנות [דהיינו שאם יודעת שבדק' שצריכ' להאמין לה שבדק' יפה] אלא שהכא מיירי שהיא אומרת לא ידעתי אם בדקת [ומיושב קושי' התוס' כאשר זכרתי לעיל בס"ד] וע"ז מקשי הש"ס מ"ש מהא דתניא שני נשים שנתעסקו בצפור אחד שאין בו אלא כסלע דם ונמצא כסלע על זו וכסלע על זו שניהן טמאות הקשה בתוס' ד"ה מ"ש וכו' תימה מה דומ' להך דלעיל דהכא אין לתלות בזו מבזו אבל לעיל אין לתלות בראשונה הואיל ובדקה עיי"ש:
והנלפענ"ד בס"ד שבדברי רש"י זצ"ל מיושב קושייתם וז"ל בד"ה שניהן טמאות ולא תלינן באחד מן הכתמים בצפור ואע"ג דאיכא למיתלי ה"נ אע"ג דבדק' לימא שניהן טמאות אימור לא בדק יפה עכ"ל שיטת רבינו שגם לעיל אינו ברור לסמוך על בדיקת' וכמו שאמרינן לענין דינא כן בכ"ז שם שאפי' איכא למיתלי טמאה כן הכא עכ"פ השניי' יכולה לתלות בראשונ' אימור לא בדקה יפה בזה רש"י ותוס' לשיטתם. שיטת התוס' כאשר ביאר הת"ה שלענין טומאה אין מקום לתלות בראשונ' הואיל ובדקה. אבל לשיטת רש"י אינו מטעם ודאי ורוב הבדיק' וע"כ אפי' לענין איסור נאמר שמא לא בדק' יפה ושפיר מקשי ואין אנו צריכין לתי' התוס' ולחלק דבריית' איירי בנתעסקה בצפור זו אחר זו וקושי' הגמ' הוא דכיון שלענין דינא תולה השניי' בראשונ' שגם לענין איסור אימור לא בדקה יפה ודו"ק: היוצא לנו מדברינו בס"ד א) לשיטת רש"י שסתם חלוק אינו חלוק הבדוק וא"כ הך דינא דשו"ע סעיף ל"ט לאו כ"ע הכי ס"ל ורש"י ז"ל חולק ב) לשיטת רש"י בדיקת אשה לחברי' אינו מועלת רק לעצמה או לבעלה שא"א בלא"ה והוא מן הסברה [ונרחיב עוד הדיבור מזה ועיין באות וא"ו ג) לענין דינא אפילו בארוכ' שלבש' חלוק' של קצרה יש לה מקום לתלות ואינו מחויבת לשלם ד) הנחתי בצ"ע מדוע השמיט בשו"ע הך לענין דינא ה) לדברי רש"י החלוק הוא ארוך ורק הסתם אינו מגיע למקום החורף ומיושב קושי' המעדיו"ט ו) [שייך לאות ג] שנאמנת אשה אינו היכא שמכחישים אות' אחרות כי אינו מטעם ודאי ותולה שאם ילפינן לה מקרא נוכל כומר כזה סברת הש"ך שהו' כתרי ממש אבל לשיטת רש"י אינו ממש מקרא אלא מסברה וא"כ הוא רק מטעם ספק משום שא"א בלא"ה ודו"ק. ז) לשיטת רש"י אינם מוכרחים לומר כדברי התוס' ולחלק בענין בנתעסקו בזא"ז או בב"א אלא שהכא הו' קושי' הגמ' שלענין איסור אימור לא בדק' יפה ועל זה משני שהכא הוה סלע יתירא והיינו כידים מוכיחות ודו"ק:
ומובן בזה מדוע לא הזכירו לא הב"י והרשב"א מדברי התוס' אילו כי לשיטת רש"י אין הכרח לומר כן וכאמור בס"ד:
לשיטת התוס' א) נאמנת האשה הוא מטעם ודאי וג"כ בדיקת חברותי' מועלת לה ואשה שאמרה שבדקה מחויבת חברתי' להאמין לה וע"כ הקשו בד"ה לענין דינא הלא נולד הספק ברשות השניי' והוצרכו לתי' עיי"ש וזה מבואר ג"כ בתוס' ד"ה מ"ש בקושייתם והוצרכו לתי' לחלק שיהי' דומה לענין דשני שבילין:
ושיטת הרשב"א א) נוכל להשוות עם התוס' ורק בזה יחלקו שאינו דומה לשני שבילין ואין אנו צריכין לחילוק התוס' ונוכל לתרץ כתירץ הטו"ז שבשלומא בשני שבילין יש מקום לספק אם נכנס לבית הספק אבל הכא הרי דם לפנינו ופשוט ב) סתם חלוק הוא חלוק הבדוק והוא מדברי השו"ע בסעיף ל"ט. ג) מבאר הרשב"א בת"ה בארוכה שנאמנת בבדיקת עצמה גבי חבריתיה וכן חברתיה לה וא"כ הוא מטעם ודאי וכאמור בס"ד:
נ"ב כבר הבאתי דברי החידושי הר"ן שהקשו קושיות התוס' בד"ה מ"ש משני נשים וכתב וז"ל אבל הכא כיון שהראשונה בדק' עצמ' וחלוקה דין הוא שתהי טהור' ותי' תי' הב' בתוס' עיי"ש וז"ל שהתוס' לשיטתם שגרסי' כגירסת הרשב"א שבדק' עצמ' וחלוקה וא"כ שפיר אין מקום לתלות בראשונה וג"כ מובן קושייתו שהקשו שהלא נולד הספק ברשות השניי' ואמאי לענין דינא פטורה והיינו משום שבדק' עצמה וחלוקה. אבל לשיטת רש"י נוכל לומר שגרסי' רק בדק' חלוקה וז"ל רש"י בד"ה ולענין דינא תנן דכבוס הכתם מן החלוק וכו' דאמרה אחרונ' לא מהמנית כי' דאת בדקתי' וקאי על בדיקת החלוק וכן נמי הך דשני נשים ג"כ חלוקה ועיין בלשונו הזהב וא"כ אינו דבר ברור לסמוך על בדיקת'. היוצא לנו מזה בס"ד א) לשיטת רש"י גרסי' בדק' חלוקה לחוד וגרסי' התוס' בדקי עצמ' וחלוקה [והנה הך דשני נשים מוכח שנמצא על החלוק דאל"כ מה הקשו מנמצא על החלוק מנמצא על גופה שחמיר יותר ודו"ק]:
שייך לענינים המבוארים העתק חידושי סוגי' דעד אחד נאמן באיסורין: לברר בס"ד אם הא דקיימ"ל עד אחד נאמן באיסורין אם הוא דאורייתא או דרבנן ולבאר מקורו [וד' הטוב בעוזרי לבאר ולפרש הא דהאמינ' התורה לנשים בעניני נדה אם הוא מטעם ודאי או מטעם ספק כבר מבואר לעיל בס"ד] א) הלכה רווחת בישראל עד א' נאמן באיסורין ויש להתבונן בלישנא א) מדוע אמר נאמן ולא מעיד ב) מדוע אמר עד ג) באיסורין וכי רק באיסורין נאמן הכא בפסול וכשרות ועניני נאמנת נשים ג"כ נאמן ועיין אשר"י:
והנלפענ"ד בס"ד דהנה ג' סוגים יש בעניני נאמנת א) מעיד ב) נאמן ג) חשוד:
כתיב בתורתינו הקדושה על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר ויש ענינים שלא נגמר הענין בלי עדות כגון דיני נפשות ואפי' נודע לנו בבירור גמור כפי העומד שזה הוא הרוצח בכ"ז אין לדונו בבי"ד אלא בגב ית עדות כראוי וכנכון ועיין ש"ס סנהדרין דף ל"ז ע"ב ודו"ק אבל בדיני ממונות לא איבר' סהדי' אלא לשקרי ועיין בסי' קפ"ט בחו"מ מזה] אבל מבואר ב) בעניני עד אחד נאמן באיסורין בתשו' הרשב"א סי' ת"כ אף בפסול לעדות ממון נאמן להעיד באיסורין אם אינו חשוד לאותו דבר עכ"ל [מובא ג"כ בדרכי משה סי' קכ"ז] עיין שו"ע אע"ז סי' ג' ס"א מ"ש בגליון וז"ל ולא יאכל בקדשי הגבול [הכהן] עד שיהי' לו עד אחד ויש לעיין לפי מה דאיתא להלן בסי' י"ז ס"ג שפסולי עדות נאמנים במסיחים לפי תומם בכאן שצריך עד אחד ודאי צריך תורת עדות אם מל"ת נאמן ומצד הסברה שנאמן ולא יהי' גרע שהוא עצמו נאמן וה"ה אחר ועיין בסעיף ב' ואפי' אביו נאמן עליו דייק נאמן' ועיין בספרי קנין חדש עמוד כ"ד וכמ"ש בתשובותיי' בס"ד ש"ג סוגית יש וכאן דייק השו"ע שיהי' עד אחד מעיד עליו משמע לכאורה שבעי תורת עדות ואח"כ בס"ב כ' ואפי' אביו נאמן עליו משמע מתורת נאמנות וי"כ לכאור' באביו וכיוצא בזה נאמן אבל אם אחר מעיד בעי תורת עדות גמור וצ"ע עכ"ל וא"כ י"כ שמובן לישנא "נאמן" ולא מטעם עדות כי אף הפסולים לעדות נאמנים בכאן משום שהוה רק גילוי מילתא בעלמ' שמודיע לנו שכן הוא וע"כ רק נאמן אבל לא מעיד ומ"ש באיסורין, דהנה הרא"ש בפסקיו כבר עמד בפ' אלו מגלחין סי' כ"ב לענין נאמנות עד אחד לענין אבילות וכתב וז"ל והא דעד אחד נאמן באיסורין הנ"מ לסמוך עליו להתיר דגמרינן מן וספרה לה לעצמה אבל להחמיר לא מחמרינן עפ"י עד אחד עכ"ל [ולהלן נדבר מזה בס"ד] וא"כ עיקר נאמנות רק באיסורין היינו דוקא אם הוא דבר שכבר נאסר והוא רוצה להתירו אז הוא כענין שנאמר בתורה וספרה לה לעצמה שאם היא טמאה תוכל היא בעצמה להתירה ומ"ש מעיד זה מבואר בתשו' הריב"ש סי' רמ"ה ואין קטן נאמן לאסור מן שהי' בחזקת היתר [מעיד] ולא קטן עכ"ל ועיין בד"מ שם וא"כ מוכח שבעי שיהי' גדול אבל לא בתורת עדות אלא שיהי' בר סמכ' ומבואר במרדכי פרק האשה רבה סי' ע"ד וז"ל ויש לדחוק כיון שלא האמינה תורה עד אחד אלא בעדות אלא חכמים הוא שהאמינו [ולקמן נביא שיטת בזה בס"ד] איכא חילוק בין באו בזא"ז ובין באו בב"א אבל בעד טומאה לעולם עד ראשון נאמן כדאמרינן בפ' מי שקנה עכ"ל ביאר דבריו כאמור כי עדות עד אחד לא נוכל לחשבו כודאי וכאילו הוא בירור גמור כשני עדים ורק נאמן ולא כח העדים וע"כ ד' חילוקים בדבר כמבואר שם אבל הכא הרי אמרה תורה ועד אין בה והיינו שיהי' בירור קצת ועכ"פ קצת גילוי מילתא הו' אמירתו וע"כ אינו שותת ופשוט, ב) והלום ראיתי [בקונטרס בית היד] בספר יריעות שלמה לחקור בריש הלכה א' אם הפסולים מחמת עבירה מדאורייתא נאמנים לעדות אשה והביא דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות עדות הלכה ב' וג' וז"ל בשני מקומות בסוטה שלא תשתה מים המרים ובעגלה ערופה שלא תערוף כמו שביארנו וכן מדבריהם בעדות אשה וכל מקום שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים עכ"ל משמע בפי' שאף פסול מעיד באיסורין אך באמת מלשון זה לא משמע הכי פסולי עדות מחמת עבירה רק שאר פסולים דהא קאי בהלכה הקודמת דבשני מקומות האמינה תורה ע"א בסוטה וא"כ ע"כ אין כוונת הרמב"ם פסולים מחמת עבירה דאורייתא דהא בעדות אשה אינו נאמן גזלן מדאורייתא וכן בסוטה דהאמינה התורה עד אחד פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות סוטה הט"ו דוקא בפסול מחמת עבירה מדברי סופרים אבל לא בגזלן דאו' ועבירה דאורייתא עיי"ש בכ"מ אולם זאת ראיתי גבי עגלה ערופה בהל' רוצח פסק הרמב"ם בפ"ט הי"ב בזה"ל אפי' ראה ההורג עד אחד או פסול בעבירה משמע בפי' דאפי' בעבירה דאורייתא לא היה עורפים ולכאו' צ"ב טובא כמה עדיף ע"א גבי עגלה ערופה מע"א גבי סוטה דגבי סוטה האמינה התורה ע"א וגבי עגלה ערופה האמינה עד אחד וגבי סוטה אינו נאמן פסול דאורייתא וגבי ע"ע יהי' נאמן. והנלפענ"ד בס"ד ולכאו' יש להתבונן בלישנא דרבינו בפרק ה' מהל' עדות ה"ב בשני מקומות האמינה התורה נ"א בסוטה וכו' ובעגלה ערופה וכו' כמו שביארנו וכן מדבריהם בעדות אשה מדוע לא אמר כמו שביארנו אחר עדות אשה וי"ל שחילוק גדול יש בין סוטה לע"ע והחילוק מבואר בקרא בע"ע כתיב ולא נודע מי הכהו ועיין במסכת סוטה דף מ"ז ומובא קרא זה ברמב"ם בהלכות רוצח הכ' י"א ולא נודע הא אם נודע לא הי' עורפין ולא נזכר כלה לשון עד בקרא וע"כ שפיר כ' רבינו אפי' פסול לעבירה לא הי' עורפין כי עכ"פ לידיעה יש לחושבו וכ"ש הוה אבל גבי סוטה קרא קאמר ועד אין בה והזכירה התורה לשון עדות וע"כ אם הוא פסול דאורייתא אין לחשבו לעד כלל וזה המשך לשון רבינו בפ"א מהלכות סוטה הלכה י"ד ט"ו אפי' הי' עד וכו' שנאמר ועד אין בה והרי כאן עד ואפי' אשה ועבד ושפחה ופסול לעבירה מדברי סופרים וכיון שהזכירה התורה לשון עדות וא"כ הגם שאשה כשרה היינו משום שעכ"פ בכלל נאמנת הוה וע"כ כשירה אבל אם הוא פסול בעבירה דאורייתא לא יקרא בשם עד כלל כן יש מקום לחלק ביניהם בס"ד. וא"כ הי' מקום לחלק אם הקטן נאמן לענין סוטה [כדברי הריב"ש שהבאתי] דכיון שכתבה תורה ועד אין בה א"כ קטן לא הגיע לכלל עדות משא"כ גבי עגלה ערופה שאמר התורה ולא נודע ועכ"פ לידיע' יש לחשבו והיינו אם הגיע לעונת שיודע מה מדבר ובפרט אם הוא חריף ודו"ק בכלל זה: ג) [שייך לאות א'] ובדברינו אילו נבין בס"ד דברי הג"א בריש חולין וכן הוא במרדכי שם שחילק דוקא פוחזים ורקים אינם נאמנים אבל מהימן נאמן [כאשר נדבר להלן מזה בס"ד] כי ענין נאמנת לחוד ועדות לחוד דהנה הרשב"א בתשו' [סי' תקמ"ד מובא בד"מ] כ' דשני עדים לענין איסור הרי הם כאחד הרי שחלוק מענין עדות כי מבואר בהלכות עדות סי' כ"ו עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו וכן בענין עדות עפ"י שנים עדים יקום דבר ואפי' פוחזים ורקים כן גזר השם בחכמתו והוא גזה"כ וכן אם בטל מקצתו העיקר הוא האמונה אם מאמין לדבריו כמבואר בלישנא דש"ס קידושין אי מהימנית לי כבי תרי וזה עד אחד "נאמן'" באיסורין ר"ל באיסורין העיקר אפי' הוא אחד רק שיהי' נאמן וק"ל:
ד) בב"י סי' קכ"ז ד"ה מצאתי כתוב וכו' ומורי אמר דע"א נאמן באיסורין אינו אלא להתיר הכא דלא איתחזק איסור אבל לאסור דבר שבחזקת היתר אינו נאמן וק"ל מפרק האומר דאמרינן שם מקוה פסולו ביחיד שאם אמר עד אחד שחסר משם דעד אחד נאמן באיסורין כדפ"ה עכ"ל. והנלפענ"ד לתרץ עפ"י דברי התוס' פרק האומר [מובא בב"י] שלח ואחוה מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתבררו עד אחד נאמן עליו אפי' עד אחד מכחישו עיי"ש. וא"כ אין מקום לכאן שאימר נתנסך ולא יוכל לברר משא"כ מקוה תמיד עומד להתברר. אולם דבריו הקדושים בנוים על דברי רש"י ד"ה מקוה פסולו ביחיד בא אחד ואמר אני מדדתיו ונמצא חסר נאמן דקיימ"ל ע"א נאמן באיסורין ולכאור' דברי רש"י תמוהים הלא מפורש בגמ' משם דאמרינן שלח ואחוה ומה צריך לנאמנת וצ"ב. והנלפענ"ד בס"ד דהנה נסתפקתי בענין שלח ואחוה בעת הגדת העד ולא בררו הענין וברבות הימים נשתנה הדבר שאי אפשר עוד לבררו כגון גבי מקוה שמעיד עד אחד שהוא מדדה וחסר הי' בעת שעשו עלי' טהרות ולא מדדו אחריו לבררו וברבות הימים יבש המקוה לגמרי ואין לידע אותו המעמד שהי' בעת שמדדו העד מה נעשה עם הטהרות ותוכן ספקתי הוא בהא דנאמן בשלח ואחוה אם דוקא לענין זה נאמן שצריך לברר ולבדוק וכל זמן שלא נתברר הענין אין לחוש כלל או אדרבה כיון דסברה היא מילתא דעביד' לגלוי כא משקרי בה אינשי [וסברא דאורייתא היא כלישנא דש"ס למ"ל קרא סברא היא] וא"כ נאמן הוא כ"ז שלא נתברר בהיפך מדבריו - והנפק"מ בנידן ספיקתי שאם נדונו לאמירתו כודאי ויש להעד נאמנות גמור א"כ אדרבה הבדיקה הוא לברר הדבר שאם נמצא שלא כדברי העד אינו נאמן וכאן במקוה כיון שלא ביררו אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו וע"כ הטהרות שנעשו על גביו טמאות או שהוה רק לחוש לדבריו לענין שצריך לברר אבל לא קודם הבירור וא"כ בנידן דידן שנתהווה סיבה שמחמתו לא יוכל לברר אין להחזיק הטהרות שנעשו על גביו לטמאים כיון שלא נתברר כדברי העד:
וי"ל שזה תולה בשני לשונות בתוס' בסוגי דקידושין דף ס"ו ריש ע"א כתבו אבל דבר שיכול להתברר כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך או עכו"ם מנסך יינך באו ואראך האיסור בהא ודאי יש לחוש לדבריו ולבדוק וכו' ולשון זה מובא בב"י] אונס בע"ב ד"ה שלח ואחיי וכו' מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר עד אחד נאמן עליו ואפי' עד אחד מכחישו עכ"ל מלשון זה מוכח שלא רק לחוש לברר אלא כיון שיש מקום לבררו הוא נידן כודאי ולישנא דגמ' ג"כ מוכח כן "ודקאמרת אמאי מהימן דאמר ליה שלח ואחוי" מוכח דמשום האי סברה כל זמן שלא נתברר בהיפך מזה נאמן. ולפענ"ד חילוק גדול יש בין שני דיבורי התוס' כאמור ואיזהו מהן עיקר מי לנו גדול ממרן הב"י שהביא בביתו דיבור התוס' שמוכח מדבריהם שנאמן דוקא לענין שצריך לברר הענין [דהנה לכאורה יש להתבונן מדוע אמרו רבותינו בעלי תוס' בכפילא וג"כ מדוע לא הזכירו בד"ה שלח ואחוה דבריהם דלעיל ולהנ"ל נכון כי מי ששנה זה לא שנה זה וחילוק גדול יש ביניהם] אולם בפסקי התוס' סי' קכ"ט בהביאם דברי התוס' כתבו "כל דבר שיכול להתברר ע"א נאמן עליו אפי' אחד מכחישו" כתבו סתם שמשמע שכוונת התוס' גם בכאן כיון שיכול להתברר א"כ כל זמן שלא נתברר הוה כודאי וי"ל שדעתם להשוות שגם בכאן כוונת התוס' שהוה כודאי כל זמן שלא נתברר בהיפך. - כלל הדבר שמדברי התוס' אין להוכיח בירור דעתם בזה זולת זאת לדעת הב"י בדעתם כאמור שהוה רק לענין שצריך בירור ולא שהוה כודאי וד' הטוב יאיר עיני אבל בכ"ז דבר נכון הוא בס"ד לומר כן בדעת רש"י שהקשיתי מדוע צריך בירור הלא הוא מטעם שכח ואחוי כי י"ל ששיטת רש"י הוא שכיון שהוה מילתא דעבידא לגלוי כל זמן שלא נתברר בהיפך מזה הוה כדברי העד ולזה צריך עדות' כי לזה גופי' דאמרינן שלח ואחוי צריך עוד שיהי' נאמן בעדותו "והגדתו" שיהי' נחשב אמירתו לודאי וע"כ עד הזמן שנתברר שלא כדברי העד [יהי' מאיזהו סיבה שיהי'] הוה טהרות שנעשו ע"ג טמאות מטעם ודאי ע"כ זה השמיענו רש"י ז"ל מקוה פסולו ביחד שאם בא אחד ואמר אני מדדתיו ונמצא חסר נאמן דקיימ"ל עד אחד נאמן באיסורין ר"ל כיון שהוא מילתא דעבידא לגלוי [והגם שנוכל להעמיס בדברי רש"י ז"ל שאינו צריך אפי' בירור בכ"ז קשה לומר כן אבל זה ברור כאמור בס"ד שכל זמן שלא נתברר הוא בחזקת פסול גמור]:
ועפ"י ספיקתי הנ"ל יש מקום לדון בענין שלח ואחוי אם קטן ג"כ נאמן או שצריך שיהי' גדול בר דעת וי"ל שתולה בזה שאם נאמר שענין שלח ואחוי כפשטות לשון רש"י שהוה ודאי גמור ואין מהצורך לבררו או שעד שיתברר נגד דברי המגיד הוה כודאי גמור א"כ לענין זה צריך גדול כמו שמובא בדברינו בס"ד [אות א'] עד אחד נאמן באיסורין ולא קטן כיון שיש כח בידו להעיד וכאמור משא"כ אם נאמן רק לענין זה שצריך לעמוד על הבירור וכ"ז שלא נתברר אינו כלום הגדתו י"ל שגם קטן נאמן לענין זה. ועכ"פ מיושב הקושי' לשיטה הסוברת שע"א נאמן דוקא במקום דלא איתחזק איסור' והקשו ממקוה שפי' רש"י שע"א והרי שם הוא לאיסורי ולהנ"ל נכון בס"ד שגם שם הוה לשיטת רש"י משום שלח ואחוי וע"כ נאמן אפי' לאסור ומה שצריך "לנאמנת" היינו משום שנחשוב דבריו לודאי ודו"ק:
והנה יש מקום לומר לדברינו אילו שתולה אם אומר ענין שהוה הבירור טורח גדול והנה לכאו' מקוה שנמדד ונמצא מסר ואחד מכחיש ויש להתבונן האיך שייך בזה הכחשה הלא נראה כדברי מי? וי"ל שבודאי אם חסר כ"כ שחסרונו ניכר לעין כל אין לענין הכחשה מציאות בו אלא שמיירי בגוונא שצריך התבוננת גדול וזה שאמר רש"י ז"ל אני מדדתיו ומצאתיו שהוה טורח וצריך מדידה להיות בקי בשיעורין בכ"ז נאמן וצריך לטרוח אפי' טרחא גדולה והיינו רש"י לשיטתו שהוה אמירתו הגדה גמורה שנחשב לודאי ע"כ צריך לטרוח אפי' טרחא גמורה כיון שעד זמן הבירור נחשב לאיסור משא"כ לשיטת התוס' כפי מה שמבואר בדבריהם שנקטו בדבריהם בוא ואראך ששרץ בטהרה ועכו"ם מנסך יינך מוכח דוקא בכה"ג שאינו טרחא גדולה לשיטתם שנאמן דייקא לענין שצריך בירור ודוקא בטרחא שאינו גדולה א"צ לחוש לדבריו ודו"ק בכלל זה ברוך המאיר עיניים:
ובחידושי הלכות שחיטה סי' א' טו"ז ס"ק ה' ישבתי על מדוכה זו בס"ד בבאר רחובות לדין במתני' מקוה שנמדד ונמצא חסר וכו' במה מיירי אם הי' שיעור גדול במקוה זו וכאשר מסתבר מחמת חומר הענין וג"כ כיון שנעשה לרבים צריך שיהי' בו שיעור מרווח ולא יהי' פחד לנגד עיניו שאם יטבלו איזהו אנשים יהי' נגרע מערך שיעורו ועיין בתוס' יומא ב' ע"א ד"ה וחכמים וז"ל אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה ניחש אפילו לתרתי ותלת ואפי' לזמן מיעט ע"כ ועיין תוס' כתובות כ"ח ובשו"ת אמרי יושר [אריק] ח"א סי' קט"ו בסופו ובגליון שם הבאתי גם דברי התוס' כתובות ב' ד"ה שאם ואכמ"ל, או שהוא שיעור מצומצם כי מתני' דינא אתי' להשמיענו והוא ספק עצום לעיני הטרוטות ויבואר ברצות ד' בספרי בהלכות מקוואות ודו"ק:
ה'] ש"ך [סי' קכ"ז ס"ק א'] הביא מערכה מול מערכה בטעם מה שבידו מהימן אם הוא מטעם מיגו או מטעם ששם בעלים עליו והוכיח לדעת הב"י שהוא מטעם מיגו כיון שלא הביא כדברי הטור שנתנו בידו לשמרו וראיתי בספר אור הגנוז ממחבר פנים מאירות זי"ע] שמה עליו מהא שכ' הב"י בסי' רפ"א ס"ת שאמר הסופר לאחר שיצא מידו לא כתבתי אזכרות כשמן אינו נאמן משמע בעודן בידו נאמן אף שכבר כתובים ואין לו מיגו והח"צ סי' ע"ט יישב ע"ז כדברי הרשב"א בחידושיו כיון שיש בידו למחקן נחשב כאילו הוא בידו] ב') הקשה מה שהוכיחו מתוס' פרק האומר דמהימן משום מיגו אדרבה דשם הקשו התוס' דרבא אדרבא והוכרחו לתרץ וז"ל ויש לומר דשאני התם לפי שהי' בידו פ"א דהיינו בשעה שעשהו אבל הכא מעולם לא בא לידו כלל לכך לא מהימן אי אינו שותק ואם איתא שהטעם משום מיגו מה לי אם הי' פעם אחת בידו או לא סוף כל סוף אין לו מיגו אלא ע"כ הטעם משום דהוה כבעליו שנותן לו נאמנת ע"ז עכ"ל [והח"צ כתב שמשמעות לשון התוס' הוא כרש"י. והענין בזה למעיין הוא כד שנחלקו בפי' מיגו אם נקרא מיגו דוקא אם יכול לעשות כן בשעת אמירתו והגדתו או אפי' אם בשעת אמירתו אין בידו לפסלו כיון שהי' בידו מקודם בעת שיכול לפסלו אם נקרא מיגו הפמ"א זי"ע ס"ל שמיגו שייך דוקא אם כעת בשעת אמירתו יכול לעשות כן ומה שהי' בידו מקודם לא מהני וא"כ שפיר הקשו מתוס' שכתבו "שכאן הו' בפעם אחת בידו מה מועיל" וכן מס"ת שאמר שלא כ' אזכרות שבו לשמה ולתרץ כרשב"א הוא דוחק בעיניו [ועיין ק"נ ברא"ש שדוקא אם יכול לעשות אותו פסול שאמר אבל לא שיעשה פסול חדש] אבל הח"צ מיישב דברי הש"ך [ובזה מובן ג"כ הראי' מתוס' פרק האומר כיון שפ"א הי' בידו ואז יכול לטמאות וע"כ נאמן ודו"ק] שמיגו מכונה בשהי' כבר בידו אף לאחר שהוציאן מידו והא דקבעי לי' להש"ך ביין מבושל היינו במפקיד בידו יין מבושל ואומר שנתנסך קודם שבא לידו ואם הטעם משום בעלים נאמן אבל אי הטעם משום מיגו אינו נאמן משום שלא הי' מעולם בידו כשאינו מבושל אבל אם נמסר לו לא הי' עדיין מבושל והגם שעתה מבושל בכ"ז שייך בו מיגו וזה כונת נכדו הפ"ת שהביא כדברי הח"צ בשם הדגול מרבבה ושבזה מיושב קושיות הפמ"א:
והלום ראיתי במהר"ם שי"ף גיטין ויש לראות באדם שאינו שומר ולא פועל רק יכול לילך שם ולטמאם אם מיקרי בידו עיי"ש [מוכח ג"כ שס"ל לשיטת התוס' משום מיגו כיון שמסופק בזה לדעת התוס'] והנה סברתו משום מיגו ותולה ג"כ בפלוגת' הפמ"א נגד הש"ך לשיטת הפמ"א שהוכיח בספרו אור הגנוז ששיטת הב"י והתוס' משום ששם בעלים עליו ואפי' לשיטת הסוברים משום מיגו דוקא אם הוא בידו בעת אמירתו וכאן אין בידו לעשות כן בעת אמירתו כי אין בידו כעת משא"כ לשיטת הח"צ שכיון שהוה פ"א בידו בכ"ז יש מקום לספק והנה כי כן נקרא בידו בכ"ז צ"ע הלא נתפס עליו כגנב אפשר שירא לעשות כן ואולי לח"צ שס"ל כרשב"א [שמובא לעיל] שכיון שיכול לעשות כן לעתיד ג"כ שייך בו מיגו אם הוא בענין שגם אחר אמירתו יכול לעשות יש לדון כי לפענ"ד כיון שנתפס עליו כגנב אפי' לשיטת הסוברים כן י"ל ג"כ דוקא אם עוסק בזה הענין ולא באופן אחר וד' הטוב יאיר עיני באור תורתו אכי"ר:
שייך לאות ה'] ועיין בחוו"ד דלשיטת הסוברים משום "ששם בעלים עליו" אם הוא בידו צריך עכ"פ שיהי' פעם אחת בידו ותרתי בעי שיהי' בידו וג"כ שנעשה עליו שומר עיי"ש שביאור דלא כח"צ זי"ע שמוכיח שאם שם בעלים עליו אפי' אינו בידו כלל נאמן ולפענ"ד בס"ד ביאור דברי הש"ך כח"צ ועפי"ז יש לדין במי שאומר לחבירו על יין מבושל שלו שנתנסך קודם הבישול אינו נאמן אפי' הוא בידו כיון דלית לי' מיגו והיינו שבא לידו אחר הבישול שמשמע שמשום שם בעלים עליו אפי' בכה"ג נאמן אולם לפמ"א זי"ע שהבאתי ביאור דברי הש"ך שאפי' בא לידו קודם הבישול ג"כ אינו נאמן שכיון שאין בידו עתה לנסכו אבל לטעם משום בעלים רק בכה"ג אם נמסר לידו מקודם נאמן ודו"ק. ותשו' ח"צ זי"ע ערוכה לפמ"א זי"ע ועיין יא"פ וק"ל:
ו'] ש"ך [אות ג' - ד'] רבינו תמה על המחבר שס"ל שאם אמר לו בפעם ראשון שמצאו נאמן אפי' להכחיש בעה"ב דהלא כללא הוא דלא יקום עד אחד וכו' ונהי דקיימ"ל ע"א נאמן באיסורין היינו באין בעה"ב מכחישו או במקום דאיכא מיגו ואף בדאיכא מיגו קיימ"ל דאינו נאמן להכחיש הבעה"ב כמבואר בחו"מ ע"כ העלה שהשיטה המחוורת היא שיטת הראב"ד ורשב"א שפועל גרע ע"כ. והנלפענ"ד בס"ד רבינו הש"ך זי"ע בזה לשיטתו באות א' שס"ל בשיטת התוס' שהטעם משום מיגו ויש להוכיח שע"א נאמן באיסורין הוא דאורייתא כיון שהוכיח והקשה מלא יקום ע"א ואם איתא דילמא רבנן החמירו באומר לו נתנסך יינך וכאמור] וע"כ שפיר הקשה כיון שמתורת מיגו אתינן לה אבל שיטת התוס' יש לומר ששיטתם משום שהוא שומר שם בעלים עליו. - וראה זה מצאתי בתשו' רמ"א סי' ס"ו וז"ל דהא דאמרינן בפרק הנזקין דהיכא שהבעלים מכחישן איתו הבעלים נאמנים ואע"ג דפירשו שם התוס' דאם אמר לו בפעם ראשון שמצאו השומר שהשומר נאמן נ"ל שהיינו טעמא שפי' שם דהואיל וא"ל בפעם ראשון והוה עדיין תחת ידו והוה כבעלים ונאמן עכ"ל הרי מפורש בדעת הרב לשיטת התוס' משום שהוה כבעלים ובפרט כיון שמיניהו ע"ז יש לו נאמנת יותר וא"כ י"ל כמו שכ' הפנ"י בגיטין דף נ"ד דכיון שמסרו לידו הוה שליש שמבואר דינו בשו"ע חו"מ בסי' נ"ו ששליח נאמן כב' עדים [עיי"ש בש"ך ס"ק א' שאפי' בלא מיגו נגד דברי המהרש"א] וכיון שכן ששם בעלים עליו ונאמן בעה"ב כו נאמן ויש לו נאמנת יותר מבעה"ב ועיין בפנ"י שהביא קושי' הש"ך וביאור בזה הענין מה הכריחו לתוס' לומר ששומר נאמן אפי' בהכחשה ובחוו"ד שהביאו ג"כ] ומובנים בזה היטב דברי הרב בתשובה שמובא בס"ק ד' שבכ"ז אם אין מכחישו בעניני השמירה אבל בזה שאומר לו שלא אמר לו בפעם ראשון שמצאו בודאי הבעל מהימן ודו"ק:
ש"ך ס"ק ו' ועיין בגליון מהרש"א ובמה שכתבתי לעיל אות ד' השייך לכאן:
ש"ך ס"ק ט' שתמה על הב"ח שכ' שגם בכה"ג ששותק הבעל השומר נאמן רק בפעם ראשון שמצאו ואדרבה כיון ששומר עדיף כוחו א"כ יהי' נאמן עכ"פ כמו איש אחר ע"כ העלה שאין חילוק בין פעם ראשון או אח"כ בין שומר לאחר לעולם נאמן וכ"ז ברור ע"כ- וי"ל ששיטת הב"ח דהנה זה השומר אינו יודע אם הבעל יודה לו ואולי יכחיש אותו והנה כוחו מצד שהוא שומר טוב בכ"ז לא עשה כראוי לשמור וא"כ בשלמא אינש בעלמ' שאומר לבעלים כן ומדוע לא יכחיש אותו הבעל כי אינו ירא להכחישו וא"כ הודאתו הוה כמו מה דאיתא כתובות פ"ב דאי מדכרי דכיר [ויכול אפי' להעיד ע"ז עיי"ש] משא"כ זה שנתמנה לשמור בזה שלא אמר בפעם ראשון שמצאו אבד כח השומר וגרע אפי' מאיש דעלמא כיון שהוא נתמנה לשמור והבעל ירא להכחישו כיון שזה השומר מבפנים בענין וא"כ שותק רק על אמירתו של השומר וזה האמירה אינו כלום כי באיש דעלמא אם שותק מוכח שנזכר מעצמו [וא"כ הוה כהגדה ואין חילוק בין פעם ראשון או אח"כ כיון שהודה מעצמו] כי אילולי זה הי' מכחישו משא"כ בשומר מה ששותק הי' משום שירא להכחישו אם אינו זוכר בבירור כנגד זה וא"כ שתיקתו אינו הודאה גמורה ובפרט לפי מה שהביא הש"ך בס"ק י' דשתיקה אינו ממש הודאה עיי"ש וא"כ בשומר כאמור נחות דרגא כיון שלא עשה כדרך וכח השומר והבעל ששותק משום שהודה לו וזה שסיים הש"ך "ונראה דהוי שותק בענין דודאי שתיקתו כהודאה כגון דא"ל בפניך" ר"ל שהוה בענין שאפי' לשומר אינו ירא להכחיש וא"כ שפיר אין חילוק בין שומר כיון שאז מוכח ששותק משום שנזכר מעצמו ואז שפיר מובן דינו של הש"ך ואין כאן מחלוקת. תברא לדינא א) אם איש דעלמא אמר לבעלים נתנסך יינך שאינו ירא להכחישו אז אפי' בפעם שני ג"כ נאמן משום ששתיקה כהודאה דמי' [ואפי' בענין שלא הוה לבעל ידיעה ברורה בכ"ז אינו ירא להכחישו ומדוע שתק וא"כ הוה שתיקה כהודאה ודו"ק] ב) אבל אם השומר אמר כן אז הוה חילוק א) אם אמר בגוונא שאין לבעה"ב ידיעה ברורה וירא להכחישו וא"כ שתק רק משום שזה האיש נתמנה אצלו לשומר ולא מפני הודאת עצמו ב) אבל אם הוא בגוונא זה כגון שאמר בפניך נעשה כן ולא ירא להכחיש אפי' לשומר ע"כ אז אפי' שומר נאמן בפעם שנייה וכו' כי מוכח שהו' משום הודאתו וכן נלפענ"ד להשוות בס"ד דברי הב"ח והש"ך ואין כאן מחלוקת ודו"ק היטב:
ש"ך [ס"ק י"ב] שהאריך לדחות דין זה דאם אין הבעלים מכחישין אותו אעפ"י שאחר מכחישו לא מהני ממה דאית' במתני' עד אומר אכל חלב ואחד אומר לא אכל מביא אשם תלוי ושם מיירי בשתק מבואר מזה דאין שתיקת הבעלים בצירף ע"א חשוב כמו איסור ודאי היכי דע"א מכחישו והנה קושי' גדולה הקשה האדון והנלפענ"ד ונקדים דברי התוס' שם שהקשו בהך דע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל מביא אשם תלוי דהא בעלמא אמרינן כ"מ שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כב ועד המכחישו הוה כאחד במקום שניים וכתבו דבאו בב"א עיי"ש ונקדים עוד דברי הד"מ וז"ל בס"ק א' כתב הגמיי' וכו' דכשהבעלים שותקים אסור לכ"ע אפי' בא אחר והכחישו לא מועיל אפי' להתיר לעצמו וכו' ויש להתבונן בלישנא אפי' אבא אחר והוכ"ל אפי' אחר מכחישו וי"ל שמיירי שלא בא מיד וקודם אמר זה עדותו וכיון שנאמן הרי הוא כשנים ובפרט שבעה"ב שותק וכיון שכבר העיד זה האחד וניתן לו נאמנות [כי מטעם שתיקה כהודאה לחוד לא מהני כי אינו הודאה גמורה כמבואר בש"ך ס"ק י'] הרי הוא כשנים כיון שנתקבל עדותו והבעה"ב לא מכחישו ומה שלא מהני אף לענין זה להתיר כמעיד לעצמו הכחשו כמבואר בד"מ י"ל כיון שהו' כנתקבל עדותו של ראשון והו' כב' עדים א"כ הכחשה לא מהני כלום אפי' להתיר לעצמו "וכ"ז אם אמר בפני בעלים" אבל אם אמר שלא בפני בעלים אז לא נחשב הגדתו של ראשון כי זה רק לדיבור בעלמא יחשב וזה שכ' האו"ה ודוקא כשהבעלים שם אז נחשב להגדה אבל אם אין הבעלים שם ואחר מכחישו מהני ודו"ק וא"כ יש לומר שהש"ך שהקשה לרמ"א היינו משום שמשמעות בהג"ה שו"ע אינו מוכח חילוק זה וע"כ הקשה משום שמשמעות לשונו שאפי' בב"א באו וא"כ קשה מדוע הכחשתו של אחר לא מהני [ובאמת לא כתב כאן לא מהני כלום] שבאמת מהני לענין להתיר לעצמו. היוצא לנו מזה בס"ד א) אם לפני בעלים הכחישו זא"ז בפ"א אז הו' עכ"פ ספיקא וכמבואר במשנה שם ונאמן להתיר לעצמו ב) אם הגיד קודם לפני בעלים ושתק אינו נאמן השני להכחיש ג) וכ"ז אם הבעה"ב שם אבל אינו שם לא נחשב להגדה כלל ודו"ק. ואחר כתבי זאת מצאתי במטה יהונתן מבואר תי' זה ובכ"ז משנה לא זזה ממקומה כי אינו ביארתיו היטב והבאתי דברי התוס' ודברי הד"מ וברוך השם שזכיתי לכוון לדעת קדשו:
שו"ע או"ח בסי' כ' בהג"ה ואומר שלקחם מישראל נאמן ועיין מג"א א' שתמה הלא בזה לא מרע נפשי' כ"כ ועיין במהש"ק והנלפענ"ד שדייקא שאומר העכו"ם שם הישראלי הנאמן וזה הכוונה ואומר שלקחם "מישראל' וזה הישראל הוא נאמן לנו דאין לומר שכונת המ"א שאומר העכו"ם שהוא לקח מישראל שהוא נאמן וכי יש נאמנות לעכו"ם לומר כן וכי על הכרעתו ועל אמונתו נסמך אם אומר זה שנקח ממנו הוא נאמן? וע"כ הכונה שמזכיר שמו ואומר מראובן לקחם ובזה מירתת טובא ודי' לנו שנאמר שדוקא אומן נאמן בגוונא שיוחזק שקרן ובפרט במילת' דעביד' לגלוי' לא משקרי אינשי ומסתבר לפענ"ד שגם עכו"ם כן [ובמק"א בסוגי' דע"א נאמן הועתק בכאן הארכתי בס"ד שהוא דאורייתא ועיין קידושין דף ע"ח] ועיין בסוגי' דסרק המדיר דף ע"ד סוגי' דמאכילתו שאינו מעושר דאמרה פלוני חכם תיקן לי את הכרי ופשט בס"ד לתרץ קושי' המג"א שאומן כיון שהוחזק כפרן לא מרע אמנתו ושוב עיינתי בס"ד במקור ההלכה בדברי הנמ"י שהובא בב"י וז"ל שהוא מוחזק שאינו משקר שאם ימצא בדאי בדבר שוב לא יאמינו עכ"ל והגם שבלשון קדשו של נמק"י אין להעמיס בדברינו אילו שאומר בפי' מפלוני בכ"ז עיקר סברתו שאצל תגר הוא דבר גדול שלא יוחזק שקרן ודו"ק בס"ד: