שות באר מרדכי· רבי מרדכי פארהאנד
ספר באר מרדכי הלכות נדה יו"ד סימן קפ"ט
שו"ע סעיף ד' ועונה בינונית שהיא לל' יום דינה כוסת קבועה: שורשו מדברי הרשב"א וכ' הש"ך בס"ק ז' ואסורה לבעלה לאחר שלשים עד שתבדוק וכדלעיל סי' קפ"ד סעיף ט' עיי"ש:
וכתב התורת שלמים באות ד' ואפי' עונה בינונית שלא נקבע רק פעם אחת נעקר בפעם אחת וכן משמעות כל הפוסקים ודלא כעט"ז שבסעיף י"ג שכ' דעונה בינונית הוה כוסת קבועה ממש ואינו נעקר אלא בג"פ ולא דק בזה וכבר השיג ג"כ עליו הש"ך בסי' זה ס"ק ל' עכ"ל. ועיין באות ו' שכ' דהיינו לענין דין זה דוקא דאסורה לשמש עד שתבדק אבל לענין עקירה מתעקר בפעם אחת כמו וסת שאינו קבוע כמבואר בסעיף ב' ועמ"ש באות ד' עכ"ל. מובא ג"כ בחכ"א כלל קי"ב סי' ג' בסופו וכן בפתחי תשובה באות א'. וכן הביאו הלחם באות י"ד. ובעו"ה לא זכיתי להבין דבריו בנכ"ת זי"ע שהעלה שוסת קבועה ממש לא הוה עונה בינונית ונעקר בפעם אחת וממרוצת לשון המחבר שסידר דינים וחלוקים שבין וסת קבועה ואינו קבועה ובסוף כ' שעונה בינונית דינה כוסת קבועה משמע שדינה כוסת קבועה ממש. וג"כ מה שהביא ראי' לדינו שהש"ך השיג על העט"ז בס"ק כ' תמוהים דבריו מדברי הש"ך בס"ק מ"ג בשם הב"י ואחרונים דחוששת לעונה בינונית וכו' כגון אם חל יום ל"ד שלה בט"ו לחודש זה חוששת אח"כ ליום ט"ו לחודש וחוששת ג"כ ליום כ"ד עיי"ש. והעתיקו ג"כ התורת שלמים באות ל' עיי"ש ותמוה מאוד לפי דברי התו"ש והלא כיון שראתה רק כעת רק ביום כ"ד ולא ראתה רק ביום ל' וא"כ נעקר יום שלשים בפעם אחת לדברי התו"ש ואינה צריכה עוד לחוש ליום שלשים כי נעקר בפעם אחת ואין לדחות ששם מיירי הש"ך בס"ק מ"ג שהיה לה העונה בינונית לוסת קבועה וע"כ צריכה לחוש לו זה אינו כאשר יראה המעיין בשו"ע בסעיף י"ד וט"ו שהיה לה וסת קבועה ליום כ' עיי"ש ובאמת משמע מדברי הרמב"ן שהובא בהג"ה סעיף י"ג אשה שראתה [בלא וסת קבועה] חוששת לוסת החודש ולהפלגה עד שנקבע ומשמע אפי' היתה הפלגה יותר מכ' יום [ועיין בטו"ז ובש"ך שם לענין הפלגה אם הקדימה לראות השייך ג"כ לכאן] בכ"ז חוששת לוסת החודש שהו' להש"ך בס"ק ל' עונה בינונית והגם שנעקר שלא ראתה ביום כ' כי מ"ש מזה: וראי' התו"ש מהש"ך ס"ק כ' נעלמה ממני כי דברי קדוש זקני הלבוש אמורים כגון שדילגה גם ביום כ' לראות וא"כ ראינו שאשה זו שינתה דרכה משאר נשים ע"ז חולק הש"ך כיון שחדל לה אורח כנשים ולא ראתה הרבה ימים [ע"ד משל שלא ראתה ג"פ ביום שלשים שאז אינה צריכה לחוש כלל אפי' להפלגה של צ' כמבואר בטו"ז בשם רש"ל ס"ק כ"א והגם חוו"ד חולק ביאורים אות כ' עיי"ש] אז אמרינן שאינה צריכה לחוש גם ליום ל' משא"כ היכי שהקדימה לראות קודם יום ל' [ועיין בטו"ז י"ז שאכתוב בס"ד] או שאיחרה לראות איזהו ימים בשביל זה לא נעקר הוסת של ל' יום ויוכיח דברי הש"ך הנ"ל וכן מפורש בב"י הובא שם בש"ך ס"ק ל' שאפי' אי חיישינן שתקבע ביום ל"א אפ"ה חיישינן ביום כ' הרי מפורש כדברינו כנראה בס"ד:
ופקחתי עיניי וראיתי בס"ט על דברי הש"ך שזכרתי ע"ש באות כ' בסופו שכ' דמ"ש הש"ך בס"ק מ"ג דצריכה לחוש לעונה בינונית היינו דוקא בכה"ג דראתה ביום ל' - ל"ב - ל"ד הוא דצריכה לחוש לעונה בינונית אבל אם היתה רואה לל"א ואח"כ לל"ב ול"ד בכה"ג לא היתה צריכה לחוש לעונה בינונית כיון שהוחזקה זו שלא תראה ביום ל' ואע"ג דאחר ל' אין לה וסת קבועה מ"מ תוך ל' הוחזקה שלא תראה והביא ראי' מסי' קפ"ו סעיף ג' אשה שאינה רואה בפחות מי"ד ימים אחר טבילתה אבל לאחר י"ד אין לה קבוע עד יום י"ד דינה כדין אשה שיש לה וסת עכ"ל. וא"כ גם הכא כיון שלא ראתה ביום כ' הרי הוחזקה שלא לראות ביום ל' וא"כ מוכח ג"כ שדינה כוסת קבוע כי בוסת קבוע הדין כן כמבואר בסעיף ט"ו [ובאמת היה יכול הס"ט להביא ראי' משו"ע סעיף ט"ו בשהיה דרכה לראות ביום כ' ושינתה לראות ג' פעמים שלא ביום כ' שאינה צריכה לחוש עוד ויום ל' לא יהי' מעולה מוסת קבוע ופשיטא שנעקר אם דילגה מלראות ג"פ ולמה הביא ממרחק לחמו: נחזור לדברי הש"ך בס"ק ל' והנה הגם שפשטות לשון הב"י שמובאים בש"ך הנ"ל וז"ל אלא ר"כ שאעפ"י שיבוא ר"ח ביום ל' לריאה אין כה דין וסת קבועה אבל יש לה דין וסת שאינו קבוע לחוש לו מיהו עכ"ל ומשמע לפי"ז שיום כ' אין לו דין וסת קבוע ויהי' ראי' לדברי התו"ש לדברי הש"ך שעונה עם וסת החודש הוא אחד, אולם לפענ"ד והוא פשוט בס"ד שכוונת הב"י דהנה מי שיש לו וסת קבוע אינו צריך לחוש לשאינה קבוע ועיין בטל"ז ס"ק י"ט [והוא בפלוגתא שנוי והגם ששיטת הב"י אינו כן אבל כבר כתבתי ששיטת הב"י לדינא כהג"ה] וזה כוונתו הגם שאין לו שם וסת קבוע לענין זה שלא יהי' צריך לחוש לשניהם אבל לעולם יש לה בזה דין וסת קבוע לענין לחוש לו ואינו נעקר בפעם אחת. וק"ז זי"ע בלבוש דיבר מענין אחר דהיינו כגון מלראות לגמרי וכאמור בס"ד. וביותר תמוה כי גם התו"ש הביא דברי הש"ך בס"ק מ"ג ובפרט להש"ך שעונה בינונית עם וסת החודש הוא אחד ועיין בהג"ה סעיף י"ג:
שוב נתעוררתי לעיין בחוו"ד סי' קפ"ט ביאורים אות י"ב וז"ל בסופו ומה שתמה הש"ך על העט"ז שכ' דיום כ' אינו נעקר בפעם אחת יפה תמה דתמיד היא חוששת ליום ל' אפי' אם עוקרתו הרבה פעמים ולא ראתה בו עכ"ל כוונתו דק"ז ר"ל שדוקא בפעם אחת אינו נעקר אבל בהרבה פעמים נעקר היום ל' ע"ז השיג הש"ך שאפי' הרבה פעמים אינו נעקר העונה בינונית ועכ"פ לא ס"ל לשום פוסק שעונה בינונית יהי' נעקר בפ"א. ותמוהים דברי התו"ש וצ"ע טובא. והנה כי כן לדברי החוו"ד הנ"ל ששיטת הש"ך שעונה בינונית אינו נעקר אפי' הרבה פעמים משמע אפי' יותר מג' כי זה אין שום חילוק בין פ"א או ב"פ א"כ אין אנו צריכים לדברי הס"ט אות כ' בכוונת הש"ך ס"ק מ"ג שדוקא שלא נעקר הריאה ביום ג' לגמרי שאפי' נעקר ג"כ ג' פעמים בכ"ז צריכה לחוש לעונה בינונית אולם זה ג"כ קשה קצת להבין וכי יהי' עונה בינונית עוד יותר מוסת קבוע ודברי הס"ט ז"ל מובנים היטב בזה:
תברא לדינא בס"ד א) דברי התו"ש והאחרונים שנמשכו אחריו שעונה בינונית נעקר בפעם אחת תמוה מאוד. ב) החוו"ד באות י"ב שעונה בינונית אינו נעקר אפי' הרבה פעמים משמע אפי' יותר מג' פעמים ג"כ צ"ב. ג) המכריע כפי הנראה בס"ט אות כ' שבפעם אחת אינו נעקר אבל בג"פ נעקר ממש הוה דינה כוסת קבועה מובן מאוד. וכן מוכח לשון השו"ע שהקדמנו שדינה כוסת קבוע ר"ל ממש כוסת קבוע שבפעם אחת אינו נעקר אבל בג"פ נעקר, ברוך השם שעזרני עד כה:
שם סעיף ז' שייך למסכת נדה דף ס"ד ג"כ. איתמר ראתה יום חמשה עשר וכו' רב אמר קבעה לה וסת לדילוג ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג ואיתא במסכת ב"ק דף כ"ד ע"ב נגח שור יום טו"ב בחודש זה וכו' פלוגתא דרב ושמואל דאיתמר ראתה וכו' ויש להתבונן במסכת נדה שנישנת באחרונה לא הובא דברי רב ושמואל לענין ממון השייך למסכת ב"ק ובב"ק נישנית הא דנדה ואדרבה המדקדק בלשון הגמ' יראה שלא נחלקו כלל רב ושמואל לענין ממונא אלא הגמ' הוא דאמר שמדינו של רב ושמואל יוצא נפק"מ לענין דינא ממונות? ידוע שהילכתא כרב באיסורי והלכתא כשמואל בממונא ויש ספק במקום שפליגי לענין איסורי וגם בממונא בתר מאי ניזל, ולומר שנפסק כשמואל בממונא ובאיסורי כרב מיחזי כחוכא וכו' ע"כ לולא שידעתי ערכי עלי הייתי אומר שאזלינן בתר שורש הדבר ושוב מצאתי בלשון הרא"ש פ' שור שנגח ד' וה' סי' ד' וז"ל ועיקר פלוגתייהו בוסת והלכתא כרב באיסורי ויש מן הגדולים שאומרים דכיון שלא נחלקו בנגיחות אלא שהספר מדקדק במחלוקת זה מתוך אותו מחלוקת שנחלקו בוסת וכו' וכן דעתי נוטה וכן אם נחלקו בנגיחות ולא בוסת הוה סמכינן בתרווייהו כשמואל עכ"ל ויש לדקדק מנה שכ' ויש מהגדולים שכתבו והלא גם מה שכ' בתחילה ועיקר פלוגתייהו בוסת והלכתא כרב באיסורי כן ס"ל והנלפענ"ד בכוונתו שלפי מה שכ' בתחילה שאם הי' פלוגתתם בעיקר הענין באיסורי אף שאח"כ נחלקו גם לענין ממונא אזלינן בתר עיקר הענין ולהיש מהגדולים דוקא משום שרב ושמואל לא נחלקו כלל לענין ממונא ע"כ ברור שהלכתא כרב כיון שלא נחלקו כלל לענין ממונא ודו"ק היטב בלשון הרא"ש שכתב ויש מהגדולים שכתבו שכיון שלא נחלקו בנגיחות וכן אם נחלקו בנגיחות ולא בוסת הוה סמכינן אשמואל בתרווייהו עכ"ל סברת הרא"ש משום שרב מדקדק היטב באוה"ת ושמואל בממונות וע"כ אם באמת נחלקו בתרווייהו היה הלכתא כרב באיסורי משום ששם היה רב מדקדק היטב ובממונא כשמואל ע"כ כ' שכאן מסתבר לפסוק כרב כיון שלא נחלקו כלל בממונא הלכך גם בממונא מסתבר בכאן כרב ולמה שכ' בתחילה אזלינן בתר עיקר פלוגתייהו. בכ"ז כ' הרא"ש בסוף פרק האשה בסוף סברת הרמב"ן שגם באיסורי קיימ"ל כשמואל וצ"ע וכן הטור בסי' קפ"ט כתב שסברת הרא"ש כרמב"ן ובקיצור פסקי הרא"ש הביא בפ' שור שנגח ד' וה' וז"ל נגח ביום ט"ו בחודש וט"ז בחודש וי"ז בחודש הועד לדילוג משמע אפי' בממונא קיימ"ל כרב וצ"ע. ועיין בטו"ז ס"ק ט"ו ובמעדיו"ט אות ע' בפ' האשה ובפלפלא חריפתא עיי"ש. וברי"ף חפשתי ולא מצאתי כלל שידבר מזה וצ"ע:
ושיטת הרמב"ם ז"ל מובן היטב בפ"ח מהילכות איסורי ביאה הלכה וא"ו כשמואל וכ' ה"ה שטעמו דאע"ג דהלכתא כוותי' דרב באיסורי כיון דאיסוקו בגמ' דיקא נמי כוותי' דשמואל ש"מ נקטינן כוותי' דשמואל וזה הטעם הביא ג"כ הב"י בסי' קפ"ט בשמו. וכן הוא ג"כ שיטת הרמב"ם בפ"ו מהלכות נזקי ממון הי"א ויובן היטב כטעמו של ה"ה דכיון שעיקר פלוגתתם באיסור וא"כ היה לנו לפסוק כרב בכ"ז מסתבר טעמו של שמואל מכ"ש בממונא שיהיה בענין הנ"ל הלכה כשמואל. ובכ"ז דברי הרא"ש צ"ע טובא:
ע"כ הנלפענ"ד בשיטת הטור והרא"ש דהנה לפום פשטות היה מקום לומר שהלכתא כרב כי באיסורין סברת רב טובה וכיון שכן אפי' בממונא פסקינן כרב כיון שבעיקר הענין פסקינן כרב אולם הרא"ש בסוף פרק האשה כתב סברת דברי הרמב"ם כשמואל משום דפריך על שמואל אלא ודאי דייקינן כשמואל עכ"ל וסובר הרא"ש שסברת רב טובה בעצמותו אבל מה נעשה שסברת שמואל מסתבר הכא באיסורין וכיון שסברתו טוב בעצמותו ע"כ אפי' בדיני ממונות הנצמח ממנו הוה הסברה כרב וזה שהאריך שם הרא"ש בפ' שור שנגח בלשונו הזהב לומר שבסברה דברי רב נכונים שאפי' הנצמח ממנו הלכתא כרב ושפיר כתב הטור בפ' שור שנגח בקיצורו לענין דילוג שהלכתא כרב ובכ"ז כ' ששיטת הרא"ש לענין איסור כשיטת הרמב"ם:
שוב ראיתי בספר שערי דיעה וז"ל ואפשר עוד דמ"ש וכן דעתי נוטה בפ' שור שנגח [הרא"ש] היינו היכי שנחלקו רב ושמואל בענין הנוגע לאיסור וממון אבל בנידן זה יש לנו טעם אחר לפסוק כשמואל משום שבריית' כוותי' דייקא עכ"ל וכוונתו ז"ל לדברינו אלא שאני ביארתיו יותר בס"ד ועיין בספרו שב שמעתתא שער ז' סי' י"ג עיי"ש וג' חילוקים בדבר א) אם נחלקו רק בדבר אחד כגון ממונא או איסורי הולכים אחר הכלל הנאמר בו וזה הוא שיטת הרא"ש ב) ואם נחלקו בשניהם רק שעיקר פלוגתתם היה בדבר אחד בזה פליגי הרא"ש עם מה שכ' בתחילה וכאמור ג) ואם פליגי הן לענין ממונא והן לאיסור ואין אחד עיקר אז פשוט שבממונא כשמואל ובאיסורי כרב זולת אם יש סברה וכאמור. ועיין בחידושי תורת משה פ' משפטים ד"ה וכי יגח שור שכ' ג"כ לתרץ דברי הרא"ש הנ"ל ודו"ק:
וכ"ק עט"ר שליט"א כתב לי וז"ל ואני ב"ה הוספתי על דבריך דשם בב"ק כ' רק שכן דעתי נוטה ולא הביא שיטת הרמב"ם והרמב"ן שכ' כשמואל אלמא שבב"ק לא כ' רק סברתו וסברת הגדולים אבל אחר שראה שיטת הרמב"ם והרמב"ן שהברייתא דייקא כשמואל וא"כ הניח סברתו וסברת הגדולים ופסק כסברת הברייתא הקדומה מהם. ועוד יש לומר דוסתות דרבנן יש לפסוק לקולא רק בד"פ נקבע אף דיש בזה ג"כ חומרא אבל העיקר לקולא וגבי דיני ממונות פסקינן לקולא לנתבע כידוע שהוא יש לו חזקת ממון ודו"ק בזה כן יש ליישב דעת הרא"ש ובנו הטור עכ"ל הזהב:
טור סי' קפ"ט:
לשון הרמב"ן בסופו וז"ל לפיכך חוששת לימים שהשלישה בהם כוסת קבוע ולשאר ימים כוסת הדילוג ע"כ:
ותמוה לי טובא לשיטת הד"מ בס"ק א' במחלקתו עם הב"י וזה תוארו הב"י סובר בשיטת הרמב"ן שאשה שיש כה וסת קבוע וג"כ וסת שאינו קבוע [ר"ל כוסת בא כסדרן ג' פעמים וסת אחר לא בא עדיין ג' פעמים] בכ"ז יש לה לחוש ג"כ לוסת שאינו קבוע ורק קולא גדולה יש בענין זה שאפי' נקבע לה הוסת הב' ג"כ בכ"ז אם פעם אחת לא בא הוסת הב' נעקר אפי' בפעם אחת עיי"ש. ושיטת הרמ"א ז"ל לקולא וז"ל דלעולם חוששת לב' אם לא נעקרה אחד מהם פעם אחת עד שתקבע אחד מהם ואז אינו חושש לשני כ"ז שלא קבעה אותו ג"פ ע"כ הוסיף להקל שאם נקבע אחד מהם אז נדחה השני כיון שהוא אינו קבוע. וא"כ קשה דהנה ידוע שיטת הרמב"ן שוסת הדילוג אינו נקבע לכל הפחות אלא בד"פ [ובוסת הדילוג בהפלגה בה"פ ועיין בב"י בריש הסי' שסידר הא מיני וסת] וכאן שהשלישה בהם היום י"ז ולוסת הדילוג לא הוי עדיין קבוע כי בעי עכ"פ ד' פעמים כי בפעם הראשון בט"ו לא ידענו עדיין שהוא דילוג והאיך כתב ולשאר הימים כיון שאין הוסת קבוע וצ"ע טובא:
אולם הב"י הגם שעי"ז אם נפרש דברי הרמב"ן כפשוטו יתחזק שיטתו שיש לחוש ג"כ לוסת שאינו קבוע בכ"ז לא רצה לסמוך על שיטתו [והנה הרמב"ן ס"ל כשמואל. בפלוגתא בדף ס"ד שהוא שורש וכלל גדול בענינים אילו וא"כ לא נקבע עדיין הוסת] וכהב"י צ"ל שמיירי שהיה לה מקודם וסת שבזה מודה שמואל ועיין בדרישה אות ז' ובפרישה אות מ"ד שכ' לפרש כמו שכתבתי בתחילה בס"ד עיי"ש שסיים ולפי"ז מיושב מה שקרא יום י"ז וסת קבוע דמשמע דוסת הדילוג עדיין אינו קבוע ודו"ק היטב ושלא כדברי מהר"י קארו עכ"ל:
אולם אחר העיון היטב אשר דיבר הב"י כי לפי"ז יהיה מוכיח בפי' הרמב"ן שיש לחוש ג"כ לוסת שאינו קבוע אפי' אם יש ג"כ וסת קבוע והוא לא כ' זאת רק בדרך אפשר עיין בלשונו וכפי הפרישה הנ"ל בדברי הרמב"ן תמוהים מאוד דברי הרמ"א בד"מ אולם בעל מחלקותו הב"י עזר לו ליישב קושי' הנ"ל ויכול להיות שגם הב"י ס"ל כרמ"א בזה כדינא להקל כי לא החליט כי כ' רק בדרך אפשר ודו"ק בזה:
ש"ך אות י"ג. ועיין מה שכתבתי לעיל סי' קפ"ד בש"ך אות ז' עיי"ש ושורש הענין הוא בירושלמי פ"א ה"ב על הפסוק לאל גומר עלי ובחי' ר"א גריידיץ זי"ע ובירושלמי שם פ"ב הלכה ו' אלא מן חטאת דחניני' בן אחי רבי יהושע שעיבר את השנה ותמוה מאוד ופי הגאון מווילנא זי"ע שע"י שעיבר את השנה סברו שלא היו עדיין בת ג' שנים וטעו בזה מובא בס' כרם שלמה שו"ת שנדפסו מחדש אע"ז סי' א' עיי"ש ובמסכת נדה דף נ"ח שיפורא גרם ובתוס' שם וברמב"ם בפי' המשניות משנה ב' פ"א דברכות ובמג"א סי' רל"ב ס"ק ד' ודו"ק ובפלתי בכאן אות ז' בארוכה עיי"ש:
ש"ך אות י"ד שהביא בשם הב"ח שהפי' שראתה פעם אחת כג' שבועות [דאל"כ שזמנה קבוע בכל שבוע וא"כ תמיד היא טמאה] והקשה המנ"י ת"ל שהוה וסת הפלגה לכ"ב יום ותי' לענין עקירה ומובא הכול במהש"ק הנ"ל וראיתי בפלתי אות ח' וז"ל ועוד יש הבדל דבשבוע אף אם תראה בו ימים מקודם שיגיע וסת ההוא חוששת אבל אם אתה עושה אותה וסת הפלגה בטלה הפלגתה וכו' עכ"ל ולא זכיתי בעו"ה להבין הלא יוצא מפורש בב"י שאין שום וסת נעקר [ודייקי גבי וסת הפלגה כ' זאת] משום שבא דם דהיינו שראתה גם קודם לזמנה ודוקא אם הגיע הזמן ולא ראתה ע"ד משל כאן שאם הגיע יום כ"ב ולא ראתה אז נעקר אבל ע"י שראת' מקודם לא נעקר וז"כ הב"י על לשון הרמב"ן המובא בטור בדף נ"ב ע"ב בטורים החדשים] וי"ל דטעמא דאע"ג דראתה ראי' ב' בס' בניסן לא אמרינן דנעקר וסת דר"ח היינו וכו' צריכה לחוש ליום שראתה קודם עד שיגיע יום הראוי לראות בו ולא תראה עכ"ל וביותר לא זכיתי להבין בדברי הד"מ שכ' על לשון הרמב"ן הנ"ל ואם לא ראתה חוששת לט' בו לשיעור הפלגה של כ' והא דנקיט ולא ראתה כ"ב דלרבותא נקט דאע"ג דנעקר וסת של ר"ח משמע דכ"ש כשלא נעקר והרי הכא הקדים ריאתו ואפ"ה חוששין לוסת הפלגה וצ"ע ואולי נאמר שזה דוקא להרמב"ן שהכול הוא בפני עצמו אבל לשאר השיטות נגרר בתר תחילת הוסת והוא שיטת הרז"ה וא"כ י"ל שכונת הפלתי שראתה ר"ל שהתחילה לראות אז ונמשך ראיית' ואם כן הכול נמשך וכיון שנמשך בתר תחילת הראי' וא"כ ראתה מקודם ובכ"ז סוף דבר שצריך אני לעשות לי רב להבין דבריו הקדושים בזה ודו"ק [ועיין מה שאכתוב בס"ד להלן מזה] וכ"ק עט"ר אאמ"ו שליט"א כ' לדחות הראי' שהבאתי מהב"י וד"מ וז"ל שהם מייר' שראתה תוך הזמן והפסיקה ואח"כ שוב ראתה ביום כ"ב ע"ד משל אבל לא באופן שראתה יום או יומים מקודם ונמשכה ראיתה עד אותו היום דאז י"ל שהראי' ראשונה נמשכת ולא הוה הפלגה רק כשראתה תוך הזמן והפסיקה ושוב ראתה בהפלגה י"ל דרך תוס' דמים אית בה אבל לעולם ההפלגה קיימת ודו"ק בזה וכו' עכל"ק. ועיין בחוו"ד מובא בפ"ת ס"ק ד' ומסגרת סי' קנ"ה סעיף ל' סק"ע וטהרת ישראל ס"ק ע' ועיין ס"ט מובא בלו"ש בלחם להלן ס"ק כ"ד בסופו וכ"כ הפלתי והי' כסתירה בד"ק זי"ע וצ"ע לעיניי הטורוטות ועפי"ז גם תי' אאמ"ו הגאון הקדוש שליט"א אב"ד ור"מ דק"ק מאקאווא תע"א תולה באשלי רברבא כי לדעת פעוטות כמוני כיון שראתה מקודם לכ' יום א"כ נסתר הפלגתה וגם דברי שע"ה [מובא בטהרת ישראל ס"ק מ'] שבוסת הפלגה אין הולכין אחר תחילת הוסת עיין בש"ך ס"ק כ"ד ול"ו ויבואר בס"ד בפתיחה אי"ה וקצרתי פה:
ש"ך אות כ'. כ"א. כ"ב. הולך בכאן בשיטת הב"ח נגד הדרישה ותוכן סברתו שדברי השו"ע בסעיף ח' ט' אינם דומין לוסת דילוג של חודש אלא שזה דומה לוסת הקבוע כמבואר בב"ח [ש"ך ס"ק כ"א] וא"כ אין זה ענין לפלוגתת רב ושמואל שפליגי בוסת הדילוג של חודש ושיטת הדרישה כיון שעכ"פ דילוג יש כאן כי ראתה כסדר זה ט"ו ט"ז י"ז הגם שאח"כ בג' פעמים שחזרה חלילה הוה כמו וסת קבוע בכ"ז הוה דילוג ותולה בפלוגתת רב ושמואל ודו"ק. המשך לזה:
טו"ז אות י'. י"א. י"ב. אולם דברי הטו"ז צ"ע כי בס"ק י' כ' מסברת עצמו כדברי הב"ח בש"ך ס"ק כ"א וא"כ חשבו כמו וסת קבוע ותמוה שכתב בס"ק י"א כדברי הדרישה. ובסדרי טהרה ס"ק ז' ראיתי שתמה עליו שסותר דבריו מס"ק י"א לי"ב ובאמת הוא קושי' תמוה מאוד ואת יגיעי ראה ד' והאיר עיני לתרץ דברי הטו"ז לחומר הנושא ותחילה נקדים דברי הש"ך בס"ק כ"ז שנסתפק בכונת השו"ע אם ראי' זו בר"ח ניסן היה תחילת הריאה או שראתה מקודם ע"ד משל בר"ח אדר והעלה שדוקא שלא היה לה וסת קבוע אבל אם היה לה וסת קבוע לא עיי"ש. [ועיין בפלתי ס"ק י"ד וס"ט ס"ק י"א שהוא נגד הגמ' בב"ק. ועיין בס"ט שכ' לתרץ והנלפענ"ד להרחיב דבריו דבשלמא אשה בחזקת רואה קיימי ובפרט להש"ך שעונה בינונית הוא אחד עם למ"ד יום משא"כ שור נהפך הוא סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ואין לנו להוציאו מחזקתו ופשוט. ועוד הנלפענ"ד שכונת הש"ך שהוה ראי' ג' חוץ מניסן ולא שצריכין לצרף הראיה דניסן וזה הוה הספק בגמ' כגון אם הריאה דניסן הוה הריאה ג' והא דנקיט הש"ך שבט לאו דוקא או כגון שיש ב' אדר [או דס"ל הש"ך דתיקו דרבנן ג"כ לחומרא ועיין בכללין וק"ל] וא"כ נוכל לתרץ דברי הטו"ז שבס"ק י"ב מיירי שלא היה לה וסת כלל מקודם וא"כ בתחילת ראי' בניסן ג"כ ניכר וסת הסירוג כיון שהתחיל בר"ח וז"ל אבל כאן הוה קביעות לר"ח ומה לי שיש בין ראי' ראשונה של ר"ח לשני' וכו' סוף סוף הוסת דוקא בר"ח הוא עכ"ל הזהב ר"ל שכמו שאם היה ג' ראי' ע"ד משל ר"ח ניסן ר"ח אייר ר"ח סיון אז לכ"ע מודה כן נמי הכא והיינו שניכר שמתחיל בר"ח שמקודם לזה לא היה לה וסת כלל אז ניכר שגם ר"ח ניסן שייך לוסת הסירוג והבן משא"כ בס"ק י"א לטו"ז י"ל שמיירי שהי לה מקודם ג"כ וסת בר"ח אדר וא"כ בר"ח ניסן לא ניכר לתחילת וסת הסירוג כי אדרבה יש לומר אורח בזמנו בא לקביעות הר"ח וע"כ צריכים שתראה עוד באחד באלול כדי שיהי' ניכרים ג' הפלגות דהיינו ר"ח סיון ר"ח אב ר"ח תשרי [בטו"ז כ' אלול לא הבנתי הלא זה החודש הסמוך וצ"ל ר"ח תשרי] או כמו שכתב הדרישה המובא בש"ך ס"ק כ"ב שהיה כה וסת מקודם ושנת' ר"ל דרגילה לראות ע"ד משל לכ' יום ודילגה עד ר"ח ניסן אז מיד בראי' ראשונה בר"ח ניסן ניכר וק"ל ושוב מצאתי מה שהגי' בטו"ז תחת ר"ח אלול ר"ח תשרי כמובן הפשוט שכבר עמד בזה הנכ"ה עיי"ש וז"ל גם מה שאמר צריכה שתראה עוד בא' באלול אינו נכון וכו' וצריכה שתראה עוד באחד בתשרי וכו' עכ"ל ונתתי שמחה בלבי אולם עדיין לא תירצנו הקושי' השנייה שנראה שדברי הטו"ז סותרין מס"ק י' שהסכים להב"ח וא"כ נראה שיש לזה כדין וסת החודש כי לא כ' שבעי ד' פעמים וצ"ע לחלק ביניהם. וי"ל שאם ראתה ביום ידוע לחודש ע"ד משל בט"ו לחודש הגם שזה הוה רק פעם אחת לג' חדשים מ"מ הרי נקבע היום משא"כ כפי מה שאמרנו לעיל בס"ד לתרץ קושי' הס"ט שכהטו"ז ע"כ מוכרחים אנו לומר שראתה בר"ח אדר מקודם וא"כ כא ניכר הראי' בר"ח שיהי' שייך לוסת הדילוג כי אדרבה יש לומר ששייך לראי' של ר"ח אדר ולא היה ניכר שום שינוי בראי' זו וכאמור משא"כ אם הוא בט"ו בחודש ועיין בשו"ע סעיף ח' שאז התחילה לראות בט"ו ולא מחודש שקודם לזה בט"ו וא"כ שפיר בתחילת הראי' ניכר השינוי ובזה מודה הטו"ז לדברי הב"ח וחולק על הדרישה ודו"ק היטב לדעתי הוא הנכון לתרץ דברי הטו"ז בס"ק י' י"א י"ב מקושי' הס"ט ומקושייתי הנ"ל וד' הטוב יאיר עיני אכי"ר:
וכ"ק עט"ר שליט"א אב"ד דק"ק מאקאווא תע"א כתב וז"ל ולפענ"ד י"כ דהטו"ז בס"ק י"ק נקיט בא' בניסן ובאחד בסיון ובאחד באב ולכן צריך ג"כ באחד בתשרי לפי הגהות הנכד"ה ששם לא מיירי "מר"ח" אלא מהפלגה לימים ואחד הוא לאו דוקא לכן צריך ג' הפלגות דהיינו ד' ראיות ובס"ק י"ב מיירי דייקא מר"ח ובזה סגי בג' ראיות ודו"ק בזה וצ"ע אבל מה שהקשית סתירת הטו"ז מס"ק י' לס"ק י"א לפענ"ד לא קשה מידי כי אף שפי' בס"ק י' כהב"ח נגד הדרישה היינו כמו שכ' הש"ך בס"ק כ' דכיון שראתה ג' פעמים בט"ו וג' פעמים בט"ז הו"ל כראתה ג' פעמים בימי החודש בשוה וזה התי' היותר מרווח ונכון ואין צריך לתירוציך דניכר יום הט"ו מתחילה וזה פשוט מאוד אבל בס"ז בספר תורת השלמים מובא בפתחי תשובה אות ה' החמיר כב' הדיעות עיי"ש עכ"ל הזהב:
טו"ז אות י"ז הטו"ז תמה על הב"ח דכיון שלא נקיט אלא באחד באייר ש"מ שאינו חוששת ליום א' דר"ח ולא ידעתי למה יסתור דברי עצמו שכ' לעיל ראת' ליום ר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר והיינו לב' ימים דר"ח כמ"ש הוא בעצמו עכ"ל. וראיתי שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד ה"ה הס"ט אות י"ג וכן בהגהות רעק"א ז"ל על הטו"ז לתרץ דברי הב"ח שבכאן אין לחוש לעונה בינונית יום א' דר"ח כיון שראתה בכ' - ורק ל' יום משעה שראתה יש לחוש לעונה בינונית ודו"ק היטב כי הוא מובן וכן ראיתי כעת בעת כותבי שכן תמה גם כן החוו"ד באות י"ג והראה מקום לדברי הטו"ז בס"ק כ' [צ"ל י"ח] עיי"ש. והנלפענ"ד בזה דהנה כדברי הב"ח הנ"ל מבואר בדברי ק"ז הלבוש זי"ע מובא בש"ך ס"ק ל' וז"ל והעט"ז כ' ג"כ כדברי הב"י והוסיף שצריכה לחוש לעונה בינונית אעפ"י שלא תראה היום ויום למ"ד אינו נעקר בפ"א באשה שאין לה וסת קבוע כמו וסת קבוע באשה שיש לה וסת עכ"ל כוונתו מבואר שמהיום שראתה בו צריכה לחוש ליום כ' ועיין במהש"ק והש"ך כ' שאינו נכון כלל ודו"ק ואין לומר בכונתו שיום כ' יהי' נעקר בפ"א זה רחוק מאוד מהשכל ומרכז האמת וע"כ כוונתו שחולק על מה שסובר העט"ז ז"ל שאם לא ראתה ביום ל' אינו צריכה לחוש מיום ל' שלא ראתה ליום ל' שאח"כ כי דוקא אם ראתה צריכה לחוש ליום ל' ע"ז חולק הש"ך כי אפי' אם לעת עתה סירגה שלא ראתה ביום ל' הוה מיעוט שאינו מצוי ועכ"פ בכל ל' צריכה לחוש [ועיין מה שכתבתי בס"ד לעיל בסעיף ד' בדברי התו"ש ודו"ק] היוצא לנו ששיטת הש"ך בזה שהסדר לראות תמיד ביום שלשים והיום שלשים באשה שאין לה וסת קבוע הוה כקבוע לראות ואפי' אם לא ראתה ביום ל' מקודם כן י"ל ג"כ שיטת הטו"ז שאפי' אם הקדימה לראות מקודם היינו דמים יתירים הוא דאיתותב בה בכ"ז ביום כ' הוא זמן הראיה כמו ששיטת הש"ך שאפי' אם כא ראתה ביום כ' אפ"ה צריכה לחוש ליום כ' שאח"ז כן נמי ס"כ להטו"ז שאפי' הקדימה לראות ע"כ משל ביום כ' בכ"ז ביום כ' הוא הזמן לראות - ולתת מעט צרי ותבלין בדברינו דהנה אשה שאין לה וסת קביע הוה כמו וסתה הקבוע העונה בינונית וזה אינו נעקר אלא אם יבא כה וסת קבוע מחדש כפי מה שיהי' וא"כ זה עונה בינונית אינו נעקר אלא בג' פעמים פשיטא שיש לחוש לעונה בינונית אפי' אם הקדימה לראות ביום כ' כי עונה בינונית אינו נעקר אלא בג' פעמים ודו"ק ובפרט לשיטת הטו"ז בס"ק שאח"ז שהוא מגן דוד זי"ע לדברי הרמ"א בד"מ ובהג"ה כאן שהגי' בין ראתה בר"ח ובין לא ראתה וס"ל שיש לחוש לוסת הפלגה של כ' אפי' ראתה בר"ח מכ"ש שיש לחוש לעונה בינונית שהוה כמו וסת קבועה שאינו נעקר אלא בג' פעמים שיש לחוש אפי' הקדימה לראות כי אמרינן דמים יתירים הוא דאית בה ודו"ק היטב כי הוא נכון מאוד בס"ד בגמ' ובסברה.
וכ"ק עט"ר שליט"א ציין דברי הפ"ת בס"ק יו"ד מה שהביא בשם החוו"ד וס"ט עיי"ש בארוכה קצת ודו"ק:
טו"ז אות ח"י וז"ל והא התם ברור לפנינו ג"פ בר"ח והוא סתם עונה בינונית לאשה לשונו לא זכיתי להבין כי לשיטתו שכ' בס"ק י"ז וס"ק י"ד שעונה בינונית הוא ליום ל' לראייתה וא"כ ב"ג חדשים שאחד חסר ואחד מלא ואחד חסר או בהיפך וא"כ עונה בינונית ע"ד משל ניסן אייר סיון באייר הוא עונה בינונית בא' דר"ח שהוא למ"ד דניסן ובסיון הוא ב' דר"ח שהוא יום א' דסיון ממש וא"כ לא זכיתי להבין לשונו ושיטתו ולשיטת הש"ך ניחא זה הלשון וצ"ע לשיטת הטו"ז לשונו הזהב וק"ל: שם ונקודת הכסף ובש"ך ס"ק כ"א עיי"ש. הטו"ז אזיל בשיטת הרמ"א וכן הסכים עמו המנ"י הגם אם יש לה וסת הפלגה ע"ד משל לכ' יום ולא נקבע עדיין והקדימה לראות לי"ב ימים אפ"ה צריכה לחוש לוסת הכ' כי גם וסת הפלגה באינו קבוע אינו נעקר אלא אם הגיע הזמן ולא ראתה [היום כ' וכאמור] אבל אם ראתה מקודם אינו נעקר אלא אמרינן דמים יתירים הוא דאיתובי':
ושיטת הש"ך הב"ח ופלתי כשיטת הב"י שע"י שהקדימה לראות נעקר וסתה ואינו צריכה לחוש עוד ליום כ' אלא רק לוסת החודש וגם לי"ב. אבל בוסת החודש לכ"ע אם הקדימה לראות אינו נעקר ומזה ג"כ ראי' למה שכתבתי לעיל בכונת הטו"ז והש"ך שכתב על דברי ק"ז הלבוש זי"ע ואין זה נכון כלל ודו"ק ובפרט לשיטת הש"ך בס"ק כ' שוסת החודש עם עונה בינונית הוא אחד בודאי שאינו נעקר עונה בינונית אם הקדימה לראות ביום כ' ועיין בטו"ז ס"ק י"ז שלא ס"ל כן מ"מ יש לומר שעונה בינונית יש לו דין אחד כוסת החודש כמובן בסברה. תברא כדינא בס"ד. וד' הטוב בעוזרי א) בוסת החודש אינו נעקר אם הקדימה לראות אלא דוקא אם הגיע היום ולא ראתה והוא לדברי הכול ועיין בש"ך ס"ק ל"א ב) ברור לפענ"ד לשיטת הש"ך בס"ק ל' שוסת החודש עם עונה בינונית הוא אחד שגם בעונה בינונית אינו נעקר אם הקדימה לראות ומצד כ"ש הוא מה שאפילו דילגה בוסת החודש ולא ראתה כל זמן שלא נקבע לה וסת קבוע יש לחוש לוסת החודש מכ"ש אם לא דילגה אלא שהקדימה לראות בודאי שצריכה לחוש לעונה בינונית ואמרינן דמים הוא דאיתותב בה [הגם שיש לדחות כי הל' יום של עונה בינונית חשבינן רק מעת שראתה כשיטת ק"ז הלבוש זי"ע הובא בש"ך וכן נראה ג"כ דעת הב"ח וכפי מה שהקדמנו בשם הס"ט וחידושי רעק"א להגל אבן הקושי' של הטו"ז על הב"ח אולם לשיטת הש"ך אומר אני בס"ד שלא ס"ל כדברי ק"ז הלבוש זי"ע] ועיין באות ד' ג) כפי שביררנו לעיל בס"ד לשיטת הש"ך שאפי' ע"ד עשר שראתה בר"ח ניסן שמובן שצריכה לחוש לר"ח אייר אם לא ראתה בר"ח אייר אפ"ה צריכה לחוש לר"ח סיון משום שצריכה לחוש לכל כ' יום אפי' לא ראתה ביום כ' הקודם. ד) בוסת הפלגה אם הקדימה לראות לשיטת הטו"ז אינו נעקר וצריכה לחוש להפלגה הקודמת וא"כ מכ"ש שצריכה לחוש גם לעונה בינונית אפי' הקדימה לראות כיון שצריכה לחוש גם לעונת הפלגה אפי' הקדימה לראות וא"כ בשיטת הטו"ז בס"ק י"ח שבעונת הפלגה צריכה לחוש אפי' הקדימה לראות מכ"ש בעונת בינונית [והגם שעונה בינונית להטו"ז אינו אחד עם וסת החודש ועיין בטו"ז ס"ק י"ג וס"ק י"ד] שצריכה לחוש אפי' הקדימה לראות נתחזק שיטתו לחלק על הב"ח שלא ס"ל כן. ובאמת לשיטת הב"ח נגד הרמ"א שלעונת הפלגה אינו צריכה לחוש אם הקדימה לראות וא"כ הוה ס"ל שגם בעונה בינונית הוה הדין כן - שרק בוסת החודש אמרינן כן כי זה ס"ל גם הב"ח כמובא בשמו בש"ך ס"ק ל"א ולא בעונה בינונית כן הוא ג"כ שיטת הס"ט וחידושי רעק"א וחוו"ד ועיין בפתחי תשובה. ה) הש"ך חולק בוסת הפלגה אם הקדימה לראות ושיטתו בעונה בינונית כבר ביררנו באות ב) ג) ודו"ק. ועפי"ז נבוא למה שהקשיתי על הפלתי בסי' זה אות ח' לעיל בד"ה ש"ך אות י"ד בתירוצו על קושי' המנ"י עיי"ש. והנה מה שכ' שם הפלתי וכן אם יעבור יום אחד ולא תראה דבטל הפלגתה מובן היטב אבל מה שכ' בהקדימה לראות תמוה. אולם נכון הדבר כי הפלתי באות ט"ז ס"ל כשיטת הב"ח והש"ך שוסת הפלגה נעקר אם הקדימה לראות לכן תי' שפיר תי' דלעיל משא"כ המנ"י הולך בשיטת הטו"ז עיי"ש להיות מבואר כן בספר בעלי נפש להראב"ד ע"כ לא הי' יכול לתרץ כתי' הפלתי כי אינו נכון לדינא אם קיימ"ל בזה כהטו"ז:
והמנ"י והפלתי אזלי בשיטתם דלעיל [ולזה נתעוררתי מהרב הגדול הצדיק וכו' מו"ה פנחס ברייער נ"י מק"ק באנהאד יע"א.] ש"ך אות מ' עיי"ש. ועיין חוו"ד ביאורים ס"ק י"ח וז"ל ואמנם נ"ל דבריו תמוהים דמשמע מדבריו דאם ראתה ב' פעמים ביום ל' ושינתה לכ' בטלה הפלגת הל' ומשמע דאפי' ראתה וכו' וזה אינו כדמוכח נדה דף מ"ט גבי חזאי ריש ירחי' וריש ירחי' וכ"ה בחודש וריש ירחי' ועיין בר"ן ורמב"ן בחידושי' דמיירי בוסת הפלגה וכ"ה בראב"ד וכו' עכ"ל עפר אני תחת כפות רגלי החוו"ד ובכ"ז לא הבנתי דבריו הקדושים זי"ע בכאן כי החילוק מובן ביניהם דבשלמא שם איתא חזאי בריש ירחי' ר"ל בתחילת הוסת ולא היה לה וסת קבוע כלל אז אמרינן הגם שהקדימה לראות בכ"ה בכל זה לא נעקר החשש של ל' [ובפרט לפי מה שהוכיח מחידושי הר"ן והרמב"ן ששם מיירי בוסת הפלגות להש"ך לשיטתו אין להקשות משם כי הש"ך בנקודות הכסף על הטו"ז ס"ק י"ח כ' על הטו"ז לא דק דהתם בוסת החודש וא"כ לא קשה כלל מהתם כי שם בגמ' דף מ"ט מייר' בוסת החודש ובוסת החודש צריך לחוש אפי' הקדימה לראות ועיין בש"ך ס"ק ל"א וס"ק מ' ודו"ק וכאן בוסת הפלגה אולם מדברי החידושי הר"ן הנ"ל נתחזק ראי' הטו"ז ששם הוה וסת הפלגה ואפ"ה צריך כחוש בהקדימה לראות ונתחזק ראי' הטו"ז אולם פשטות הלשון ומשמע כהש"ך בריש ירחי' משמע דהיינו בוסת החודש. והגם שידעתי מך ערכי עלי' לחוות דעתי הפעוטות בכ"ז לפענ"ד מצד הסברה כהש"ך בשלמא בוסת החודש שדרכה לראות ע"ד משל בכ"ה בחודש וכי נאמר משום שהקדימה לראות נעקר וסתה כיון שלא דילגה לראות בזמן ההוא משא"כ בוסת הפלגה אינו גורם היום לראוה וכאמור אלא שגורם שתראה ע"ד ונשב הפלגה מכ' לכ' וא"כ אי הקדימה לראות הלא לא הוה הפלגה זו ואינו ניכר הפלגתה [ועיין סברה הדומה לזה בטו"ז ס"ק כ"ז ודו"ק בסברת הש"ך] אולם אפי' אם נאמר כחידושי הר"ן שבחזאי בריש ירחי' שמיירי בוסת הפלגה אפ"ה יש מקום לחלק כאשר אגיד בס"ד. בשלמא שם לא היה לה וסת קבוע כלל וכבר ראתה ב' פעמים ביום ל' וכי משום שהקדימה לראות אינו נעקר וסתה [היינו אפי' אם נאמר נגד הש"ך בס"ק ל"א] משא"כ שכבר היה לה וסת קבוע מקודם לכ' [היינו וסת הפלגה] ולא נעקר וסת הראשון ג' פעמים [כי עיקר עקירה כן הוא שנעקר ג' פעמים בוסת הראשון וג' פעמים בא וסת אחר בזמן השוה ועיין ג"כ בסעיף ט"ו] בכה"ג שהי' לה וסת קבוע מקודם מסתבר שתחזור לקדמות' ואין לה לחוש כלל לוסת החודש כ"נ לפענ"ד לתרץ דברי הש"ך כי כאן לא היה שום צד לעקירה ודומה לאשה שיש לה וסת קבוע שאינו צריכה לחוש לוסת אחר ולעיל מיירי בלשון הרמב"ן ראת' ר"ל התחילה לראות אולם זה באמת סתירה להש"ך ס"ק ל"א מגמ' דף מ"ט הנ"ל שמוכח שאפי' בוסת הפלגה אם הקדימה לראות צריכה לחוש ודו"ק. ועיין עוד במהש"ק וס"ט בסוף על הש"ך הנ"ל שכתבו שכפי דבריו צריכים לומר שדוקא ביום ל' הג' לא ראתה אבל לאחר הל' ראתה ע"ד משל ביום כ"ג ומאז אח"כ ביום כ'. כן כתבו שניהם עיי"ש ותוכן כוונתם דאל"כ הוה הפלגת ב' יום ועיין בטו"ז ס"ק כ"ז ודו"ק:
טו"ז אות ל"א. ועיין באר היטב אות ל"ב קושי' הטו"ז ובאמת כבר כ' לאמר בדברי קדשו של הדרישה ס"ק ט' צ"ל שראתי ב' ראיות ומיושב קושי' הטו"ז אולם גם הטו"ז גופי' הראה מקום בקשייתו ועיין בסוף הדיבור מה שכתבתי מזה עיי"ש בסוף דבריו ובהפסקה לגמרי די בכך כל אימת שתחזור לראות מכל מקום תחוש ליום כ' שלאחריו' ומיושב ג"כ קושייתו ושפיר ניכר הפלגת' של כ' וא"כ ידע רבינו הטו"ז מפירוק קושייתו הנ"ל ובכ"ז סיים "וע"כ נראה דמ"ש בשו"ע ביום הוסת בסוף הסעיף הוא שלא בדקדוק" כוונתו הגם שנוכל לבאר כוונתו שצריכ' לחוש אחר הראי' שראתה ליום כ' שאח"ז בכ"ז אינו מובן מ"ש חזרה לראות ביום הוסת הראשון והלא בזה אינו ניכר כלל במה שראתה אז אלא רק אם ראתה אחר זה פעם שנית ומש"ה לא הבנתי דברי הנקודות הכסף בזה. ועיין בפ"ת ס"ק י"ד עיי"ש כי לפענ"ד כוונת הטו"ז כי מאי נפק"מ אם ראתה ביום הוסת הראשון או לא אלא כל אימת שתחזור לראות תחוש ליום כ' שלאחריו אפי' לא ראתה ביום וסת הראשון וק"ל:
שו"ע סעיף י"ז י"ח. מובא בב"י הפלוגתא בין הרז"ה לרשב"א אם נקבע הוסת לקפיצות לחוד ושיטת הרשב"א שאינו נקבע והנה הרז"ה סובר בפי' הגמ' דף י"א [ועיין בתוס' ומהר"ם לובלין שם] מדאקשינן לימים לחודייהו פשיטא ולא אקשינן לקפיצות לחודייהו נמי פשיטא אלמא לקפיצות לחודא לא פשיטא דאינהו עיקר הגורם ועל קושי' הגמ' לימים לחוד פשיטא כר"א בגמ' עיין במהר"ם לובלין בזה עיי"ש. וז"ל ת"ה מובא בב"י וההיא דפרקינן לא קבעה וסת לא לימים לחודי' ולא לקפיצות תריצא בברייתא הוא ולא הוה לאוקמי' לשמעתיה דר"ה לא איירי בוסת המורכב מימים אלא בוסת פשוט של קפיצות בלבד בכל יום המזדמן עכ"ל. ולפי"ז שכיון שר"ה איירי מוסת הקפיצות וכאשר מוכח פשטות הלשון דר"ה כי אמר קפצה וראתה משמע פשטות הלשון שע"י קפיצות לחוד נקבע הוסת תמוה לפענ"ד מדוע לא מקשי בפשיטות מברייתא דכל שתקבענו מחמת אונס אינו וסת ומדוע מקשי תחלה אילימ' לימים כיון שכוונת ר"ה שנקבע הוסת לקפיצות לחוד כדברי הרז"ה והאיך עלה על דעת הגאו' להקשות אילימ' אימים מה שלא הזכיר כלל אולם להתוס' נכון הדבר שגם כוונת ר"ה היה בפשיטות שלא על הקפיצות לחוד [דאם נאמר שגם על קפיצות לחוד נקבע א"כ אין כאן מקום לדברי ר"ה אלא בדף ס"ג על מתני' אילו הן הוסת מפהקת ודו"ק בזה ובאמת שם מובא ר"ה בן חייא ולא ידעתי אם הוא אחד והוא נכון בס"ד] שרק לימים לקפיצות וזה שייך היטב על מתני' בדף ז' שאיתא במעוברת שהיא מסולקת הדמים ועיין ברש"י על מתני' בראייה הראשונה דהנה לכאורה האשה עלולה לראות דם בלי שום פעולה וא"כ יש להבין מדוע תהי' זה משונה מנשים אחרות שרואות בלי שום פעולה אלא שכוונת ר"ה הוא שאם האשה היא כגון מעוברת שטבעה אינו לראות דם כלל ורק ע"י פעולת חוזרת לה אורח כנשים וא"כ כוונת ר"ה שראתה ע"י שניהם ביחד והגם שהדין שנקבע הוסת לקפיצות ולימים הוא בכל הנשים בכ"ז שורש דברי ר"ה אמורים על מתני' הנ"ל [ומתני' מיירי שראתה בימים קבועים אבל רק ע"י פעולתה כי היא בחזקת מסולקת הדמים ורק ע"י קפיצה וחימום נתעורר אצלה חום הטבעי ודו"ק] ומזה נלמד אם יקרה אשה אחת שאינו רואה דם רק ע"י פעולתה נתעורר חום הטבעי אצלה שנקבע הוסת וזה רק בימים ידועים וקבועים שנתמלאו העורקים דם ורק שאין חום הטבעי גורם אצלה שיצא מעצמו רק ע"י פעולתה אבל ע"י פעולה לחוד בלא הימים קבועים לא נקבע הוסת כי מה יועיל הפעולה אם לא הגיע הזמן כזה כמובן וזה באמת שיטת הרמב"ם בפ"ח הלכה ה' שכ' בפי' שלא נקבע לקפיצות לחוד והנלפענ"ד שלמד כן [כי ידוע שהרמב"ם אינו מביא רק מה שמפורש בגמ' והיכן מפורש זה] מפשטות לשון הברייתא והתניא כל שתקבענה מחמת אונס אפי' כמה פעמים לא קבעה הוסת ומשמע שמה שנקבע מחמת אונס לחוד פשיטא שאינו וסת ועיין בעין משפט שהראה לדברי הרמב"ם בכאן ורק שקושי' הגמ' בזה מאי לאו לא קבעה וסת כלל שאפי' עם ימים אינו נקבע אבל לוסת הקפיצות לחוד פשיטא שאינו נקבע כלל ובפרט כיון שהרמב"ם פסק כלישנא ב' דר"ה אר"ה וכו' קפצה קבעה לה וסת לימים ולא לקפיצות ומדוע לא אמר שקבעה לימים לחוד ואפי' אם כ"ק היה משמע שנקבע לוסת הקפיצות לחוד מ"מ כ"ב עיקר ולא ביארתי מטרת חפצי עדיין ועיין לקמן בזה בסיד' שו"ע סעיף כ"ג בהג"ה ושייך למסכת נדה דף ס"ג ע"ב שיטת הטור שבקפיצות לחוד נקבע הוסת וכן יסודו מהרז"ה ורוב הראשונים חולקים עליו ובראש"ם הרמב"ם בפ"ח הלכה ה' וכבר כתבנו בס"ד שלמד זאת מברייתא [כי לשיטת הרמב"ם שאפי' בהיפוק לחודי' לא נקבע הוסת ועיין בלשונו בפ"ח הלכה ב' וקודם שיבוא הדם מרגשת בעצמה עיי"ש ובב"י] וג"כ באכלה דברים המחממים כמו שום ובצל ג"כ לא נקבע הוסת ויש ללמוד זאת מלשונו הזהב בהלכה ה' כל וסת שתקביענו מחמת אונס משמע אפי' אכילת שום ובצלים ומטבעו מברייתא הנ"ל. ולא ס"ל כתוס' דף ס"ג ד"ה אכלה שום וראתה לחלק בין קפיצות לאכילת שום. [דכיון שלשיטת הרמב"ם שאפי' ע"י פיהקה לחוד אינו נקבע מכ"ש דברים המחממים שבא עכ"פ ע"י אכילתה] וא"כ פשיטא לשיטת הטור שנקבע הוסת באכילת שום ובצלים מצד כ"ש מה שבקפיצות לחוד שגרוע מחוד שהוה ע"י מעשה ממש נקבע וסת מכ"ש באכלה שום ובצלים. אולם הטור תמוה שהשמיט הא דאכלה שום ועיין בב"י שתמה עליו [ולהלן יבא בס"ד לדעתי טעם השמטתו] והנלפענ"ד ותחילה נקדים מה שנסתפקתי לשיטת הטור שס"ל שקובעת וסת מחמת אונס וז"ל "ומעשה כיצד כגון שקפצה ג"פ וראתה" והיינו אונס בגופא א"כ האיך הדין אם קפצה אחת ורצתה שני פעמים אם נקבע הוסת בכן וספיקתי אם לדמותו לאכלה שום ועיין ברא"ש ומרדכי שהביא הא דאכלה שום וכ' הב"י רבותא קמ"ל דכשראתה ג"פ ע"י אכילות אילו אע"פ שהם דברים חלוקים הוקבע הוסת וטעמא משום דמ"מ הוחזקה זו לראות ע"י אכילת דברים חמים וכן יש לומר ג"כ אם קפצה ורצתה שגם זה הוא חימום. או דילמא אפי לשיטת הטור שס"ל שנקבע הוסת בקפיצות לחוד אין לך בו אלא חידושו ודוקא קפצה ממש ולא דבר אחר ובפרט שיש לדמותו לפיהוק שכתב הת"ה ועיין בטושו"ע סעיף כ"ג אבל אם פיהקה פ"א "ונתעטש ב"פ אין מצטרפין [ובאמת הסברה לזה צ"ב]": ונעתיק בכאן דברי ת"ה הארוך וז"ל פי' כל שתקביענו ג"פ אם ראתה ג"פ מתוך פיהוק או ג"פ מתוך עיטוש אבל אם עיטשה וראתה ועוד חששה בפי כרסה וכו' אין זה וסת קבוע שאין המקרים קובעים וסת זה כזה ועיי"ש בבדק הבית ומשמרת הבית בשער ג' החילוק שבין וסת הקפיצות לוסת הפיהוק כי בוסת הקפיצות מחמת הקפיצות בא הוסת אבל בפיהוק מחמת הוסת בא הפיהוק וז"כ בריש השער וסת הקפיצות וכיוצא בהם הוא נקבע מחמת אונס הקפיצה וכו' וסת הפיהוקין וכיוצא בהם אינו מחמת אונס אדרבה אונסין אילו באים מחמת וסת ולפיכך נקבע לעצמו עכ"ל ועיין בטו"ז ס"ק כ"ב ובש"ך ס"ק נ"ח בסופו ובס"ק כ"ט ובפלתי ס"ק כ"ב וזה השורש להענין וע' בב"ח פיהקה וכו' עיי"ש שסיים ומיהו לשון רבינו שאמר דפיהוק דאתמול גורם לראיה של כ"ח אינו מתוקן ומקובל לפי טעם זה]:
וספק זה נמי נפק"מ כדידן [ועיין בהג"ה סעיף י"ז וש"ך ס"ק מ"ח וכן בקפיצות וימים שקבע לכ"ע ועיין בשו"ע סעיף י"ח] האיך הדין אם קפצה ורצת' ואכל' שום וכל אחד מאילו היה ליום ידוע אם נקבע הוסת וצ"ע [ועיין בפלתי בס"ק כ"ג בד"ה והנה יש לנו ומובא בפ"ת אות י"ז] ואזכיר מה שצריך ביאור בדברי הג"ה בסעיף כ"ג אכלה שום אכלה בצל וכו' יש אומרים שקבעה לה וסת לראות ע"י כל אכילת דברים חמים [הרא"ש פרק האשה ומרדכי ריש שבועות] ויש אומרים דכל שראתה ע"י מאכל וכו' שאינו קובעת וסת אלא עם הימים [ב"י לדעת הרשב"א] וי"א שדינו כוסת שתראה ע"י מקרה שבגופה וקובעת אותו בלא ימים שווים [ב"י בשם התוס' עכ"ל] ותמוה י"א האחרונים הלא הם כמו י"א הראשונים ומה הוסיפו בזה והרמ"א דרכו לקצר אפי' במקום שהוה פלוגת' ועיין בטו"ז ס"ק ל"ו:
והנלפענ"ד דהנה המ"י כתב שמה שכתב הרמ"א בי"א הראשונים ע"י כל אכילת דברים חמים שכל מיני אכילת מצטרפין והוא מדברי הב"י בשם הרא"ש ולא כן הוא שיטת הטור בזה שכל אכילת מצטרפין [והא דכא הביא הטור הדין של אכלה שום שהיא מובן מצד כ"ש] וס"ל שאין חילוק בין קפיצה לשאר וסת שבגוף ובוסת הקפיצות כתב הטור וע"י מעשה כיצד כגון שקפצה ר"ל כי יש כומר ג"כ שאר מעשות כגון אכילת דברים חמים והא דלא הביאו מפורש וכלישנא אביו הרא"ש וללמד ממנו שגם שאר אכילות או מעשה מצטרף כי להטור אין שום חילוק בין מעשה למעשה כלל וכלל וכמו שע"י מעשה דפיהוק נקבע לבדו בלא ימים כן בקפיצות וכן באכלה דברים חמים ולא ס"ל חילוק הרשב"א [הי"א ב' בהג"ה] ועפי"ז מתורץ מה שהקשה הב"ח דלא הביא הטור אלא שפיהוק של אתמול גורם כי הטור לא ס"ל כרשב"א לחלק כאשר העתקתי לעיל לחלק בין פיהוק לקפיצה וכאמור וכיון שהטור כתב שגבי פיהוק שדוקא פיהקה ג"פ אבל פיהוק עם עיטוש אין מצטרף וכיון ששיטתו שאין חילוק בין פיהוק לעיטוש ונקבע לבדו וכמו שכתב גבי עיטש שאין מצטרף כן נמי גבי קפיצה ולכך לא הביא דברי אביו הרא"ש גבי אכלה דברים חריפים שמשמע מדבריו שר"ל אכילת דברים חריפים מצטרפים כי זה נגד שיטתו ועיין כעין זה בב"ח שכתב שהטור נסתפק בזה. וי"א הב' הוא שיטת הרשב"א שע"י קפיצה וכן ע"י שום אינו חרם הוסת לבדו ז"ל בת"ה ויש שלמודה לראות בהרכבת הימים ובמעשה כיצד כגון שקפצה וכו' או שאכלה פילפלין וכו' זה שנקרא וסת המורכב עכ"ל הרי משמע מפורש שע"י אכילת דברים חמים לבדו אינו נקבע ובאמת לא ידעתי לשיטת הרשב"א בוסת המורכב אם נקבע אם קפצה פעם אחת ואכלה דברים חמים ואפשר לומר דכיון שכ' בוסת הפיהוק טעמו בצידו שאין המקרים קובעים וסת זה כזה הכ"ב בכוונתו דהנה כגון פיהוק הגם שבא מעצמו והוא סי' לוסת שיבוא בודאי וזה ג"כ כוונת הטו"ז בס"ק כ"ח בכ"ז הוא ג"כ דבר שבא בכל אדם ובכל עת ומזה הטעם בסעיף י"ט "ומיהו פיהוק או עיטוש של פ"א אין הוסת נקבע אלא כשעושה כן הרבה פעמים." וז"ל הרא"ש בפסקיו על דף ס"ג דאין זה שינוי כי זה דרך כל הנשים אלא כמה פעמים עושה כן זה אחר זה ועיין במעדיו"ט אות י' שאין זה דעת התוס'] ולכן מקרים אילו דוקא אם בא ממש כמו שהיה בתחילה אבל לא מצטרפין וע"כ דברים המחממים כיון שמ"מ גורם חימום מצטרפין ודוקא מקרים שבגוף אין קובעים וסת זה כזה וי"א הג' חולקים והוא שיטת התוס' ועיין בתוס' דף י"א שאין נקבע לקפיצות לחוד עיי"ש בד"ה ואלא לקפיצות ועיין בתוס' ד"ה אכלה שום וכ' וז"ל אבל אכלה שום לא חשוב אונס כמו טורח של קפיצה שאין הראי' בא ע"י טורח אלא ממילא: הכרעת התוס' שאכלה שום הוה ממש כמו פיהקה וכמו שגבי פיהקה אין פיהוק ועיטוש מצטרפין כן גבי אכלה שום ובזה חולקים לי"א הא') מצטרפין וכמו שכתב המנ"י ולי"א הג') אין מצטרפין שדינו ממש כאילו פיהקה זה הנ"ל בכוונת דבריו בס"ד:
פירות הנושרין מדברינו אילו בס"ד לשיטת הטור רק אם ימים קובעת וסת הן פיהוק והן אכלה דברים חמים וה"ה בעצמו ג"כ אבל לא בצירוף כי נלמד מדין פיהוק ובפרט שהטור לא כתב טעם הרא"ש אלא שקולים הם כי הגם שפיהוק בא מעצמו בלא מעשה אבל יקרה לפעמים בלי שום סימן וכאמור ובקפיצות הגם שבא ע"י מעשה בכ"ז הוא מחמם הגוף ויכול להיות ע"י חימום יתעורר כבוא כמובן ולענין ספיקו של הפלתי הגם שמצד הסברה היה מקום לומר שנקבע כיון שקפצה ונחממי' ואח"כ התחילה לעטש הרי נראה שהקפיצה גרם חימום שהתחילה לעטש ובפרט אם אכלה שים לקצת שיטות דומי' לעיטוש יש כומר שנקבע ע"י כן ולשיטת הטור פשיטא בספיקו של הפלתי שנקבע ועיין בלשונו שהקדים וז"ל והנה יש לנו ספק לפמ"ש דוסת הקפיצות אינו נקבע לבדו וכו' משמע לשיטת הטור פשיטא וא"כ יש ללמוד ממנו לדעת הרמ"א בי"א שע"י אכילת שום נקבע ג"כ והבן:
והנה מדי דברי אזכיר דברי הש"ך בס"ק מ"ח שהביא ראי' מסי' קפ"ז סעיף י' לולא שידעתי מך ערכי הייתי אומר שמשם אין ראי' אלא לאכילת שום כי חימום התשמיש עוד יותר ממנו אבל לא לקפיצות ועיין בלשון הרמב"ם פ"ד הלכה י"ב שמא תראה בשעת התשמיש ועיין בפלתי שם בריש האות שפלפל לענין הדומה לדברינו וק"ל [ועיין מה שכתבנו בס"ד לעיל בסי' קפ"ז עיי"ש] והנה דעת הטור בסי' קפ"ט שגם בוסת ע"י קפיצה צריך עקירה ג"פ כי חשוב קפיצה כוסת הגוף ממש וזה ראיה למה שכתבנו בס"ד בדעת הטור ודו"ק] ותברא לדינא בס"ד אנחנו בני ישראל היוצאים ביד רמ"א לחוש לקפיצות כוסת שאינו קבוע ושורשו מהגמ"י וא"כ שיטת הטור אינו נדחה לגמרי וכאן בהג"ה סעיף כ"ג שהביא ג' דיעות כמאן פסקינן ועיין פר"מ או"ח פתיחה כוללת בכללים אות כ"א שסותר למ"ש בהנהגת או"ה השלישי אות ט' ובספר גנזי יוסף בזה שם ולא ידעתי האיך הדין בג' י"א לדעתי נראה בס"ד דהנה הי"א א) וי"א ג) חולקים על הי"א ב) וא"כ לא קיימ"ל כי"א אמצעים כי נגדו הוה ב' י"א ויחיד ורבים הלכה כרבים וא"כ תולה כמאן קיימ"ל אי כי"א א) או כי"א ג) תולה בדברי סתירת הפרמ"ג הנ"ל יהנה וסת דרבנן. אולם עיין בחידושי רעק"א ובחוו"ד וביותר בביאור הגר"א אות כ"ד שתמה מנין להוכיח שדברים אכילת חממים מצטרפין ביחד וא"כ נתחזק י"א הג' ודו"ק: