שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר
ח"א סימן מח
ב"ה:
כבוד גיסי ותלמידי יקירי מחמד נפשי האברך כמדרשו הרב החריף ובקי בחדרי תורה מופלא ומופלג בתורה ויראת ה' טהורה ענף עץ אבות כש"ת מו"ה מאיר וועקסלער שליט"א:
ובדבר מ"ש ע"ד רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' בכורים ה"א שכתב שם וז"ל הבכורים נותנין אותן לאנשי משמר והן מחלקים אותן ביניהן כקדשי המקדש וכבר בארנו שהן קרויין תרומה ולפיכך זר שאכל בכורים בכל מקום חייב מיתה ביד"ש עכ"ל ע"ש שיל"ד בלשונו הזך דאיזה שייכות יש מר"ד שכ' דבכורים ניתנים לאנשי משמר למש"כ אח"כ דבכורים קרויין תרומה וי"ל בכוונתו עפי"ד הרמב"ן בפ' נשא עה"כ וכל תרומה לכל קדשי בנ"י אשר יקריבו לכהן לו יהי' שבספרי נדרש על בכורים והובא בפרש"י שם וע"ז כ' הרמב"ן ז"ל דלמדנו מכאן שיהו הבכורים לאנשי משמר שיקריבום ואינם לכל כהן שירצה כתרומה עכ"ל ע"ש וא"כ מזה שבכורים נקראים תרומה נשמע דבכורים ניתנים לאנשי משמר לפי הנ"ל וזש"כ רבינו הרמז"ל דבכורים נותנין אותן לאנשי משמר וכו' וסיים דכבר בארנו שהן קרויין תרומה דמזה נלמד דקרא וכל תרומה וגו' קאי אביכורים וילפינן מינה דהן לאנשי משמר עכ"ד והיא הערה יפה בביאור לשון רבינו ז"ל ואני אמרתי בעני"ז לבאר פלוגתת רבי יהודה וחכמים במשנה דבכורים פ"ג מי"ב דר"י ס"ל דאין נותנין ביכורים אלא לחבר בטובה וחכמים אומרים נותנין אותם לאנשי משמר והם מחלקין ביניהם כקדשי המקדש ע"ש וי"ל בסברת פלוגתתם דלשיטתם אזלי דהנה בספורנו עה"ת שם כתב עה"כ דוכל תרומה וגו' שנדרש על בכורים שאמר כאן שכמו שגזל הגר המושב לה' הוא נותנו לכהן של משמר כמו כן הבכורים הנקרבים לאל ית' הוא נותנם לכהן של משמר עכ"ד ז"ל וכוונתו נראה דהא בגזל הגר ילפינן בש"ס דב"ק (ק"ט:) דצריך ליתנו לכהן שבאותו משמר והכ"נ ביכורים והיינו מדסמכי' קרא דבכורים לגזל הגר משמע דדינו כמו גזל הגר דשייך לכהני של אותו משמר דאי מפשטי' דקרא דאשר יקריבו לכהן לו יהי' לא הוי שמעינן לאיזה כהן הוא שייך דעיקר קרא אתי לומר שבכורים ניתנים לכהנים וכמו"ד בספרי הובא ברש"י שם ורק מסמוכין לגזל הגר נלמד דהוא לכהני משמר ולפי"ז רבי יהודה לשיטתי' דס"ל דלא דרשינן סמוכין בכה"ת רק במשנה תורה כמבואר ביבמות (ד') ולכן לא יליף מסמוכין הנ"ל דבכורים ניתנים לכהני של משמר וחכמים דר"י ס"ל דדרשינן סמוכין בכה"ת ולכן ילפינן מסמוכין דבכורים לגזל הגר דניתנים לאנשי משמר ועפי"ז יומתק ג"כ לשון רבינו הרמז"ל שאחר שכתב דבכורים נותנין אותן לאנשי משמר כתב שהן קרויין תרומה והיינו דלפי"ז מתפרש קרא דוכל תרומה על בכורים וא"כ יש ללמוד מסמוכין לגזל הגר דהן לאנשי משמר וכעין הנ"ל:
ולחיבה"ק של דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל אציג בזה את הקונטרס "עיטור ביכורים" שהכינותי בעזה"י על לשונית של רבינו ז"ל בהלכות ביכורים:
ברמב"ם פ"ב הלכות בכורים ה"א כתב ח"ל מצות עשה להביא ביכורים למקדש ואינם נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד שנאמר ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך עכ"ל, ובכ"מ כ' משנה בסוף שקלים ובספרי פ' והי' כי תבוא כ"ז שיש לך מזבח יש לך ביכורים וכ"ז שאין לך מזבח אין לך ביכורים עכ"ל. והנה ללימוד זה דוקא מזבח צריך בבכורים אבל בזמן נוב וגבעון קרבו ביכורים שפיר דאיכא מזבח וע' ברמב"ן עה"ת פ' תבא עה"כ והלכת אל המקום וגו'. שנסתפק בזה וז"ל ואולי מש"כ ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך לא קרבו באהל ובמשכן אלא בשילה שהי' שם בית אבנים ובית עולמים עכ"ל עש"ה וא"כ כ"ה גם לד' רבינו ז"ל דנקיט בלשונו הילפותא מקרא דראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך נתמעט גם נוב וגבעון וכמובן:
וכה ראיתי בס' אמבוהא דספרי מידינ"פ הגאון מוהר"י זאב יאסקאוויטץ הי"ו שהעיר ע"ד הרמב"ן ז"ל הנ"ל מהא דמבואר בספרי פ' תצא גבי אתנן ומחיר כשהוא אומר לכל נדר לרבות במה הרי דאתנן ומחיר נוהג בבמה ג"כ אף דכתיב בי' לא תביא וגו' אתנן ומחיר בית ה' אלקיך וכן מבואר בתוספתא פ"ד דתמורה מ"ב דאתנן ומחיר נוהג גם בבמת ציבור הרי דלא נתמעט במת ציבור מקרא דבית ה' אלקיך עכ"ד עש"ה ולפעד"נ דאדרבה משם ראי' לדברי הרמב"ן ז"ל מדמצריך קרא דכל נדר שכתוב אצל אתנן ומחיר לרבות במת ציבור משמע דבלא"ה הוי ממעטינן מקרא דבית ה' אלקיך וא"כ כאן בביכורים דליכא שום ריבוי על במת ציבור שפיר כ' הרמב"ן ז"ל דאין ביכורים נוהגין בבמת ציבור מדכתיב בית ה' אלקיך וכנ"ל:
והנה רבינו הרמז"ל חשב בתנאי מצות הבאת בכורים רק שצריך להיות בפני הבית ובארץ ישראל ואמנם בתוס' כתובות (ק"ה:) כתבו בד"ה וכי אלישע אוכל ביכורים הי' בשם האלי' זוטא והלא אין שם מקדש ולא מזבח ולא כהן גדול וכו' עש"ה ומוכח מדבריהם ז"ל דמצות ביכורים אינו נוהג רק אם יש כהן גדול שם במקום שמביאין הביכורים ואי לא"ה אין מביאין ביכורים ועפ"ז אמרתי לבאר ד' התרגום יונתן פ' תבא בפסוק אל הכהן אשר יהי' בימים ההם כהנא ד' יהוי ממנו לכהן רב ביומא האינון והיא חידוש דאטו ביכורים אינם ניתנים רק לכה"ג והלא ניתנים:
לכל כהן גם לכה"ד וכבר נסתבך בזה בפילפול בס' כל"ח עה"ת פ' תבא ולהנ"ל נראה כונתו דמצות הבאת ביכורים נוהגין רק בזמן שיש שם כה"ג במקדש שזה הוא מתנאי חיוב ביכורים כדמשמע מד' התוס' כתובות הנ"ל והצעתי ד"ז מאז לפני כבוד הרב הגאון המפורסים מוהר"נ וויידענפעלד שליט"א אבד"ק דאמבראווי והוטבו הדברים בעיניו והראה שכ"כ באבן עזרא שם וז"ל וטעם בימים ההם שזה חיוב כל זמן ששם כה"ג עכ"ל - ואכן מד' רבינו הגדול ז"ל שלא הזכיר פרט ד"ז בתנאי המצוה דביכורים שצ"ל כהן גדול בזמן ההוא משמע דלא ס"ל כן וצ"ע:
שם ברמב"ם ומביאין ביכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריא שהקונה בסוריא כקונה בירושלים עכ"ל. מקור הדבר במשנה פ"א דביכורים מ"ח ואלו מביאין וקורין וכו' ומעבר לירדן ריה"ג אומר אין מביאין ביכורים מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש ובירושלמי שם תנו אשר נתתה לי א שנטלתי לי מעצמי מה ביניהון אר"א חצי שבט מנשה ביניהון מ"ד אשר נתתה לי ולא שנטלתי לי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן מ"ד ארץ זבת חלב ודבש אפי' כן אינה ארץ זבת חלב ודבש עכ"ל עש"ה: עפ"ז יש לישב מה שהקשה בס' אמבד"ס הנ"ל על הספרי זוטא בפ' נשא אוק"י בהא דדרשינן בספרי ר"פ תבא אשר ה' אלקיך נותן לך ר"ש אומר פרט לעבר הירדן שנטלתי מעצמי ומשמע מזה דקרא דה' א' נותן לך ממעט עבר הירדן וקשה דזה סותר מה שנאמר בספרי פ' שופטים בפ' עגלה ערופה אשר ה' אלקיך נותן לך לרבות עבר הירדן וכ"מ בתוספתא פ"ט מסוטה ומבואר מזה להיפך דה' אלקיך נותן לך מרבה עבר הירדן עכ"ק עש"ה ולפי הנ"ל יש לקיים שניהם דהא דממעט בביכורים ארץ עבר הירדן היינו נחלת ב' שבטים חוץ מחצי שבט מנשה שהם נטלו מעצמן ופטורים מביכורים והא דמרבה בספרי פ' שופטים לענין עגלה ערופה גם עבר הירדן הכונה חלק עבר הירדן של חצי שבט מנשה שהיא בכלל אשר ה' אלקיך נותן לך שלא נטלו מעצמן וכמבואר בירושלמי הנ"ל:
ועוי"ל בישוב קו' אמבד"ס הנ"ל לפי"ד הברכי יוסף מהחיד"א זצ"ל או"ח (סי' תפ"ט) שכ' דהא דאמרי' דמביאין עומר מעבר הירדן היינו לפי"ד הכפתור ופרח דיש בארץ ישראל מקום הנקרא עבר הירדן ומשם מביאין עומר משא"כ עבר הירדן דסו"ע א"מ ממנו עומר עייש"ה בדב"ק ולפ"ז שפיר איכ"ל דהא דמרבה בספרי פ' שופטים עבר הירדן למצות עגלה ערופה היינו עבר הירדן דא"י גופה שזה מיקרי אשר ה' אלקיך נותן לך משא"כ עבר הירדן דסיחון ועוג נתמעט מפסוק זה וז"פ וע' ברמב"ם פ"י מה' שמירת נפש ה"א:
וראיתי בפירוש המשניות לרבינו הרמז"ל במשנה שם שכ' וז"ל ועבר לירדן אעפ"י שאינה זבת חלב ודבש הש"י נתנה לנו ואפשר לומר אשר נתתה לי ואין הלכה כריה"ג עכ"ל ע"ש ואני תמה ע"ע האיך יאמר רבינו ז"ל טעמא דת"ק דמחייב בביכורים דאעפ"י שאינו זבת חלב ודבש מכ"מ השי"ת נתנה לנו וכו' והרי לפי"ז לא יתחייב בביכורים רק חלק עבר הירדן של חצי שבט מנשה שלא נטלו מעצמן ולא חלקי ב' שבטים שנטלו מעצמן ומד' הת"ק משמע להדיא דמחייב כל עבר הירדן בביכורים ובירושלמי הנ"ל משמע דמפרש בזה טעמא דריה"ג דפוטר עבר הירדן מביכורים משום דלא קרינן בי' אשר נתתה לי ולכן קאמר מאי בינייהו והאיך נפרש זה בטעמא דת"ק וצע"ג: והנה מד' רבינו ז"ל בפיהמ"ש משמע דלת"ק דר"י חייבין להביא ביכורים מעבר הירדן מה"ת ואמנם כאן חזר וכתב ומביאין ביכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג כו' וא"כ סובר דהבאת ביכורים מעבר הירדן היא רק מדרבנן וכמו"ש מרן הכ"מ בשם המהרי"ק דרבינו מפרש דת"ק לא פליג אר"י רק מדרבנן אבל מדאורייתא מודה דאין עבר הירדן ראוי לביכורים משום שאינה זבת חלב ודבש ע"ש ויש להתבונן דמנ"ל לרבינו ז"ל ד"ז דמפשטות פלוגתת ת"ק ור"י נראה דפליגי גם בדאורייתא אי עבר הירדן ראוי לביכורים ומהכ"ת לומר דפליגי רק לענין דרבנן ואפש"ל דרבינו הוכיח ד"ז ממה דתנן במשנה פ"ג דביכורים מי"א אימתי אמרו תוספת הבכורים כבכורים בזמן שהוא באה מן הארץ ואם אינה באה מן הארץ אינה כביכורים ורבינו מפרש לה בפיהמ"ש דקאי אהביא ביכורים מעבר לירדן ע"ש והובא בפי' הרדב"ז כאן על הרמז"ל והוכרח לפרש כן דאם קאי אביכורי חו"ל ממש א"כ מאי קאמר דאין התוספת כביכורים תיפ"ל דהביכורים גופה אינם קדושים כלל וכמו"ש רבינו ז"ל בהלכה זו ולפ"ז מוכח דביכורי עבר הירדן אינם קדושים רק מדבריהם ולכן שפיר התוספת אינם נתפסים בקדושה דלא חמירי כביכורי ארץ ישראל שהם מדאורייתא ולכן גם התוספת קדוש אבל א"נ דגם מעבר הירדן מביאין ביכורים מדאורייתא א"כ למה התוספת אינו כביכורים כמו בביכורי אר"י גופיי' מאי שנא הני מהני ומזה הוכיח רבינו דע"כ לא פליג ת"ק אר"י רק דמדרבנן מביאין ביכורים מעבר הירדן אבל מדאורייתא מודה דא"מ ביכורים מעבר הירדן וע' לקמן בד' רבינו בפרק זה הלכה ח"י: והנה במנ"ח מצוה צ"א התעורר בקושיא ע"ד רבינו ז"ל דלמה לא כתב כאן בפירות שמעבר הירדן שאינם חייבים בביכורים מדאורייתא מטעם שאינו ארץ זבת חלב ודבש אבל בתרומות ומעשרות חייב מה"ת א"כ נהי דלענין הכנסת חולין לעזרה איכ"ל כיון שהם ביכורים מדרבנן ליכא איסד"ר דחוב"ע אבל לענין הפרשת תרומ"ע שהוא חייב מה"ת בעבר הירדן א"כ בודאי אינו נפקע בביכורים שהם רק מדבריהם בעבר הירדן וא"כ למה לא הזכיר רבינו ז"ל ד"ז בכאן שצריך להפריש תרומ"ע מהם וכמו"ש בעצמו לקמן בפ"ד ה"ד לענין ספק ביכורים שצריך להפריש תרומ"ע דילמא לאו ביכורים נינהו עכ"ק ע"ש שהאריך בזה. ולפעד"נ בזה דהנה רש"י בגיטין (מ"ז:) בד"ה מדאוריי' לא כתב לחלק דביכורים היא מצוה דרמיא עליו משא"כ תרומ"ע לאו מצוה דרמיא עליו אא"כ רוצה לאכול ולמכור אז מחויב להפריש תרומ"ע משא"כ ביכורים עש"ה ובחידושי לב"ב כתבתי לפרש עפ"ז ד' הרשב"ם לב"ב (ל"ז:) בד"ה אף לדידי זבין בעין יפה שאוכל פירות אילנותי לעולם שאם ימותו אטע אחרים תחתיהם דאין אדם חוטא ולא לו למכור לזה בעין יפה ולזה בעין רעה עכ"ל עש"ה ויפלא מאוד לפ"ר דמאי שייך לזה הא דאין אדם חוטא וכו' דאיזה חטא יש בזה שמוכר לאחד בעין יפה ולאחד בעין רעה וכ' לפרש דכיון דלמ"ד דס"ל דמכר בעין יפה לבעל האילנות יש לו קרקע הצריך להם ע' בפרשב"ם שם ד"ה זה קנה אילנות וחצי קרקע ע"ש וא"כ מביא ביכורים כדין הקונה ג' אילנות בתוך קרקע חבירו ע' בב"ב (כ"ז.) ולפ"ז איכ"ל דמה"ט אמרי' שבודאי מכר לו בעין יפה:
ג"כ לבעל האילנות וא"כ יתחייב בביכורים דאל"כ חוטא הוא שמפקיע פירות אילנותיו מביכורים ואין אדם חוטא ולא לו ומשמע דיש איסור להפקיע פירותיו מביכורים לד' רש"י בגיטין הנ"ל וע"ע בבכורות (ג':) בגמ' הכא אפי' מקדושת כהן קא מפקע לי' ע"ש ולפ"ז נוכל לומר דבאמת הרי יש כח ביד ב"ד להפקיר נכסיו כדי לפטור מתרומ"ע כמו הפקר בעלמא דהפקר ב"ד הפקר וע' בזה בירושלמי שקלים פ"א ה"ב ואך בספק ביכורים שפיר כ' דחייב להפריש תרומ"ע מספק ולא הפקירו ב"ד הפירות כדי שיביא הביכורים כמו כל ביכורים בעלמא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון משום דכבר כתבנו דאסור להפקיע פירות ממצות ביכורים שהיא מצוה דרמיא עליו וכאן הרי הדבר ספק אם חייב בביכורים ודלמא חייב בביכורים ועתה אם נימא הפקר ב"ד הרי יפטור מביכורים מה"ת כמו"ש האוה"ח הקדוש בפ' תבא דשנת השמיטה פטור מביכורים משום דהיא הפקר ע"ש וא"כ ל"ל לחז"ל להפקיר שדהו שיפטור מתרומ"ע דיפקיעו בזה גם מצות ביכורים דאורייתא שהוא איסור כנ"ל כעין דאמרי' בב"מ (צ"ו:) נימעלו ב"ד עש"ה ובפרש"י שם ולכן בספק ביכורים צריך להפריש תרומ"ע מספק אבל בביכורים שמעבר הירדן שמדאורייתא פטורים מביכורים ומדרבנן חייב להביא ביכורים שפיר איכ"ל דחז"ל רצו לתקן בביכורים שיביאם בלי שיפריש תרומ"ע כעין דאורייתא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולכן אמרו שהיא הפקר מהפקב"ד וא"כ איפטר לה מתרומ"ע וליכא בזה איסור דהפקעת מצות ביכורים דבלא"ה פטור מדאורייתא ורק רבנן חייבו להביא ביכורים משם ושפיר חייבוהו אע"ג דאמרו שהיא הפקר מהפקב"ד ולכן לא כ' רבינו ז"ל בביכורי עבר הירדן דחייב להפריש תרומ"ע כמו בספק ביכורים דיש טעם נכון לחלק ביניהם דביכורי עבר הירדן דדבריהם עדיפי לעני"ז כנ"ל ודו"ק: שם ברמב"ם הלכה י"ב והגזלנין אינן מביאין בכורים אפי' נתייאשו הבעלים שנאמר בכורי אדמתך עכ"ל ומרן הכ"מ כ' שהוא בירושלמי ולא ציין מקומו והוא ירושלמי פ"א דבכורים ה"ב ובאמת בירושלמי שם מבעי' לי' ד"ז בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה אי צריך להביא ביכורים וסלקא בתיקו לבסוף וכבר הרגיש בזה במראה"פ לירוש' שם וכ' לתרץ דאף דהיא אבעי' דלא איפשטא ספיקא דאיסורא לחומרא ע"ש וד' ז"ל צ"ע לפ"ד דאדרבה יש כאן ספיקא דמצוה אם צריך להביא ביכורים ממנו ובספק ג"כ צריך להביא ביכורים לקיים המצוה כמפורש בש"ס ב"ב (פ"א:) ובר"מ לקמן פ"ד ה"ד וא"כ אי הי' הדבר ספק הו"ל לרבינו לפסוק דמביא ביכורים מספק וגם יש נפק"מ לספק איסורא אם הביכורים קדושים בהפרישם מגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה א"כ אסורים לזרים ואף לכהן אסור לאכלם חוץ לירושלים וא"כ האיך נקיל בספק לומר דאינם ביכורים וע' בגלה"ש לירושלמי שם מה שנדחק בישוב ד' רבינו ז"ל ומה שנלפע"ד בישוב ד' רבינו דסובר רבינו דע"כ לא אבע"ל בירושלמי התם אי יביא ביכורים מגזל שנתייאשו הבעלים רק למ"ד דיאוש כדי קנה וא"כ כבר הוא שלו קודם שמפרישו לביכורים ואעפי"כ מספק"ל דאין להביא ממנו ביכורים משום דמאיס שבאיסורא בא לידי' בתחילה וכדאמרי' בירושלמי התם לעיל מינה לענין אשרה שביטלה שפסול לביכורים לרבנן דקיי"ל כותיי' דהוקשו ביכורים לקדשי המקדש אע"ג דהשתא כבר נתבטל מכ"מ מאיס משום שהי' ע"ז בתחילה ומשו"ה אבע"ל לענין גזלן ג"כ אי אמרי' הכי וכן פי' בפנ"מ שם ע"ש משא"כ לרבינו הרמז"ל לשי' שפסק בפ"ה מה' גניבה דיאוש כדי לא קנה א"כ אף השתא שיפרישנו לביכורים הו"ל יאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא ביכורים מכ"מ כיון דהקנין יבא ע"י זה שיוקדש לביכורים הו"ל מצוה הבאה בעבירה דפסול וכמו"ש התוס' בב"ק (ס"ז.) ובגיטין (נ"ה.) ד"ה מ"ט יאוש כדי לא קני עש"ה וזה שכ' רבינו ז"ל הטעם על גזלנין שאינן מביאין ביכורים אפי' נתיאשו הבעלי' שנאמר בכורי אדמתך הכונה כיון דבע"כ צריך הביכורים להיות מקרקע שלו ובלא"ה אינם ביכורים א"כ צריך לבוא להקנין של שינוי השם שנעשה ע"י ביכורים א"כ הו"ל מצוה הבאה בעבירה והיינו לפמ"ש התוס' בסוכה (ל'.) ד"ה משום דהו"ל מצהב"ע דלא נקרא מצהב"ע רק כשמחמת עבירה שנעשית יוצא המצוה כמו בגזל לולב משא"כ במצוה שאינו תלוי בעבירה לא הוי מצהב"ע עש"ה א"כ הכ"נ הכא כיון דהביכורים צריכין להיות שלו וע"י זה שמפרישם לביכורים נעשים שלו הו"ל מצהב"ע שע"י עבירה מקיים המצוה משא"כ אי ל"ה איצטריך ביכורים להיות שלו ל"ה מצהב"ע כלל להנ"ל אע"ג דבפ"ד מתרומות הי"א פסק רבינו בגנב וגזלן דתרומתן תרומה ביאוש ע"ש ובכ"מ שם תרומה שאני דל"ה מצוה הבאה בעבירה דל"ה מצוה להפריש תרומה משא"כ ביכורים כמו"ש רש"י בגיטין (מ"ז:) הבאתיו לעיל ודו"ק. וע' ברמב"ם פ"ה מה' איסורי מזבח ה"ז ובכ"מ שם:
וראיתי בפי' הרדב"ז הנדמ"ח ע"ד הרמב"ם שכ' בכאן דלכן הגזלנין אינן מביאין ביכורים משום דקרקע אינה נגזלת ול"ה ביכורי אדמתך עכ"ד ז"ל ע"ש ודבה"ק צ"ע לפע"ד מהירושלמי במקומו שם וז"ל הירוש' עד כדון כשגזל קרקע גזל זמורה ונטעה (פי' הא דתנינן דהגזלן אינו מביא מבע"ל דלמא ע"כ לא קאמר אלא כשגזל הקרקע ומשום שלעולם בחזקת בעלי' עומדת ואינו שלו אלא אם גזל זמורה ונטעה בתוך שלו מאי עכ"ל הפנ"מ) ולא דמים הוא חייב לו (פי' כלומר ומאי תבע"ל הלא אינו חייב לו אלא דמים שהרי כבר קנאה בשינוי מעשה וש"ר ומהכ"ת דאינו מביא עכ"ל הפנ"מ) אלא צריכה לרבנן מצות כגבוה הן או אינו כגבוה אין תימר כגבוה הן אינו מביא ואין תימר אינן כגבוה מביא וכו' ומסיק בירוש' דזהו אי ביכורים כגבוה תלוי בפלוגתא דלרבי יהודה דו אמר הוקשו לקדשי הגבול מביא כרבנן דאינון אמרין הוקשו לקדשי מקדש אינו מביא ע"ש והיינו פלוגתת ר"י ורבנן לקמן במשנה דשלהי ביכורים אי נותנים לכל כהן או לאנשי המשמר דוקא וא"כ למאי דקיי"ל כרבנן דר"י דנותנים לאנשי משמר דדמיא לקדשים וכמוש"פ רבינו לקמן בפרקין הלכה ט"ז לענין אשרה שביטלה ע"ש א"כ אפי' בגזל זמורה ונטעה אינו מביא ממנו ביכורים כיון דכגבוה הן וכמפורש בירושלמי הנ"ל וצ"ל הטעם דאף שקנה כבר בשינוי ואינו חייב רק דמים מ"מ לגבוה פסול משום מצוה הבאה בעבירה ונסתעי' מזה שי' התוס' הרא"ש הובא בחי' חתם סופר ר"פ לולב הגזול דמצהב"ע פוסל דוקא בקרבן ולא בשאר דברים עש"ה ועכ"פ ד' הרדב"ז הנ"ל שכ' לד"פ דדוקא בגזל קרקע אינו מביא ביכורים משום דקרקע אינה נגזלת צ"ע דמהירוש' הנ"ל משמע להיפך:
שם ברמב"ם הלכה ט"ז אשרה שבטלה אין מביאין ממנה ביכורים שהביכורים כקדשי מקדש הן עכ"ל. הנה יש לעיין בזה דלמה לי' לרבינו לומר בזה הטעם משום שהביכורים כקדשי מקדש הן והרי רבינו:
עצמו פסק בפ"ח מה' לולב ה"א דאסור ליטול לולב מאשרה שבטלה והוא פסול ע"ש וא"כ מבואר דגם במצות פסול אשרה שבטלה וא"כ למה הוצרך לסיים בביכורים בטעמא דכקדשי מקדש הן אפי' אי הי' קדשי הגבול מהראוי שלא להביאם מאשרה שבטלה לד' רבינו הנ"ל והנלפע"ד בזה הנה יש לחקור אם הא דאין מביאין ביכורים מאשרה שבטלה היינו מפירות שגדלו כבר באילן זה קודם שביטלה הנכרי דדוקא נכרי מבטל ע"ז כידוע והישראל קנאו אח"כ מהנכרי לאחר שביטלה עם הקרקע דדינו שמביא ביכורים בזה אמרי' כיון דקודם שביטלה הי' הפירות בכלל נעבד אפי' לרבנן דר"י בר"י אם נטעו מתחלה לכך אסורין אף להדיוט ואף בלא נטעו מתחלה לכך מ"מ מאיסי הן לגבוה אבל הפירות שגדלו באשרה זו לאחר שבטלה כשרים הן להביא מהם בכורים או דלמא לא שנא ואכן נראה דהנה מקור ד' רבינו בפ"ח מה' לולב הנ"ל שפוסל אשרה שבטלה ליטול ממנה לולב הוא מש"ס דילן בע"ז (מ"ז) דקאמר באשרה שביטלה קמבע"ל יש דחוי אצל מצות או אין דחוי אצל מצות ולא איפשטא האבעי' שם ולכן פוסק רבינו דאזלינן לחומרא ופסול וכמו"ש במראה הפנים לירושלמי ביכורים פ"א ה"ב וא"כ אי מטעם דחוי אצל מצות קאתינן למיפסל להביא בכורים מאשרה שבטלה היינו דוקא אם הפירות האלו היו באילן זה קודם שבטלה ומאז נפסלו להביא מהם בכורים לכן אף שביטל אח"כ פסולים מטעם דחוי שנדחו אבל פירות שגדלו לאחר הביטול דל"ש בהו דחוי כלל בודאי כשרים לפ"ז ועי' בש"ס ע"ז שם דנקיט המשתחוה לדקל לולבו וכו' משמע דהלולב מחובר בהדקל יעיי"ש אבל למאי דקאמר בירושלמי שם הטעם באשרה שבטלה שאינו מביא מהם ביכורים משום דדמיא לקדשי המקדש דמאיס להביא לגבוה מדבר שהי' נעבד מקודם שפיר איכא למימר דגם בפירות שגדלו אחר הביטול של אשרה אין להביא ביכורים וכמובן דאיכ"ל דגם זה הוא מאיס לגבוה כיון דהאילן הזה הי' נעבד מקודם שביטלו גם הפירות שגדלו עליו מאיסים לגבוה ולפ"ז מתורץ לנכון ד' רבינו דשפיר הוצרך לסיים הטעם לפסול בכורים מאשרה שבטלה משום שהבכורים כקדשי מקדש הן כדי לפסול הבאת בכורים אפי' מפירות שגדלו אחר הביטול כנ"ל: ומצאתי ראיתי בפי' הרדב"ז כאן שכ' וז"ל אע"ג שחנטו פירות אחר שנתבטלה אין מביאין ממנה ביכורים משום דמאיס ואמרינן לענין קרבן מן הצאן להוציא הנעבד וזש"כ רבינו שהביכורים כקדשי מקדש עכ"ל עש"ה, ולכאו' יפלא דמנ"ל הא דגם פירות שחנטו אחר הביטול פסולים לבכורים ודלמא לא מיירי רק בפירות שהיו כבר על האשרה קודם שביטלה וכ"מ לפ"ר בירושלמי שם דקאמר לעיל מינה הכל מודים באשרה שביטלה שאינה ממנה גזירין למערכה ואח"כ אמר מהו שיביא ביכורים ע"ש וגזירין למערכה היא בודאי מהאילן גופה שהי' בעולם קודם הביטול ודומיא דהכי אבע"ל לענין ביכורים בפירות שהי' בעולם כבר על האילן אבל לדברינו הרי יש הכרח ממה שהוצרך רבינו לומר הטעם לפסול דכקדשי מקדש הן דאתי לפסול גם פירות שחנטו אחר הביטול משום דמאיסי לגבוה ואולי זהו באמת כונת הרדב"ז בדבה"ק ליזהר מקושיא הנ"ל:
שם ברמב"ם הלכה י"ט כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול ענבים שבכרו רמון שבכר ואומר הרי אלו בכורים עכ"ל, הוא לשון המשנה בפ"ג דבכורים מ"א ומדנקיט תאנה שבכרה וכן רמון שבכר משמע דדוקא פרי שלם צריך להפריש לבכורים ולא סגי במקצת הפרי דאל"כ לאשמעינן רבותא טפי דסגי לאמור מחצית הפרי יה' בכורים וע"כ דלא סגי באמת להפריש חצי פרי לבכורים ודבר פלא מצאתי בס' חזקוני עה"ת פ' תבא שכ' עה"כ מראשית וז"ל פרש"י ולא כל ראשית כלומר אינך צריך להביא כל הפרי שלם לבכורים אלא מקצתו עכ"ל עש"ה ולכאורה תמוה דהאיך העמיס כן בד' רש"י והרי רש"י סיים שם בלשונו ולא כל ראשית שאין כל הפירות חייבין בביכורים אלא שבעת המינין בלבד נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה וגו' ומשמע דמיעוטא דמראשית אתיא למעט שאר מינין מבכורים וכפיה"נ דהרב החזקוני בא לישב בד' קו' הרא"מ ז"ל דלמ"ל קרא דמראשית תיפ"ל מגז"ש דארץ ארץ שא"ח בביכורים אלא ז' מינים בלבד ולכן מפרש דלא כל ראשית הוא דרשה בפנ"ע לומר שא"צ להפריש פרי שלם לבכורים ושפיר איצ"ק ע"ז. אבל לשון רש"י לא משמע כן ועוד דבירושלמי פ"א דבכורים ה"ג אמרי' להדיא דקרא דמראשית אתיא למעט מינים אחרים מחיוב בכורים עש"ה וכ"מ בברייתא דספרי וכה ראיתי בס' טל תורה ממורי הגז"ל בהגהותיו לירושלמי פ"ג דתרומות ה"ב דמייתי לד' הר"ש דסובר דבתרומה דוקא חטה שלימה פוטרת הכרי ולא חצי חטה ונסתפק בבכורים דג"כ אין להם שיעור מה"ת אם צריך פרי שלם כיון דכתיב בה פרי עש"ה ולא זכר שר התורה לפ"ש מד' החזקוני המפורשים בזה:
שם ברמב"ם והם נעשים בכורים במחובר משקרא להן שם ואע"פ שעדיין לא בשלו כ"צ עכ"ל מקורו מירושלמי פ"ג דבכורים ה"א וז"ל מ"ט דרבנן ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי הא בשעת הפרשה אפי' בוסר אפי' פגין עכ"ל הירוש' ומכאן פליאה נשגבה בעיני ע"ד הגאון בעל חת"ס זצ"ל בספרו תורת משה עה"ת בפ' תבא בכתוב הנה הבאתי ראשית פרי האדמה הביא שם קו' הגאון בעל הפלאה זצ"ל בהא דאמרי' בפ' כיצד מברכין (דף מ'.) בירך על פירות האילן פרי האדמה יצא ואמרי' מתני' ר"י הוא דאמר עיקר אילן ארעא ע"ש וקשה דמי יחלוק ע"ז שנקרא פרי האדמה והלא אומר בוידוי בכורים הנה הבאתי מראשית פרי האדמה אז' המינים שבכורים בא מהם דרובם פרי עץ עכ"ק ותי' החת"ס ז"ל דהרי קיי"ל דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אלא בעומד לבצור פליגי ר"מ ס"ל דהו"ל כתלוש ולרבנן כ"ז דלא כחשי הוי כמחובר וע"כ בכורים דהפרשתן משרואה תאנה שבכרה כורך עלי' גמי עד שתגמר פרי לגמרי ומ"מ כבר הופרשה באילן ועדיין אינה עומדת לתלוש ע"כ נקרא פרי האדמה ואמר הנה הבאתי על ראשית הפרשתן באילן דהוה כקרקע עכת"ד ז"ל עש"ה ואני תמה פ"ק יאמר זה והלא בירושלמי הנ"ל מפורש יוצא להיפך לרבנן דקיי"ל כוותיי' קרא דהנה הבאתי וגו' קאי דוקא אהבאה שכבר נתלש ונגמר פריו ומזה יליף דבשעת הפרשה א"צ להיות פרי רק אפי' בוסר סגי ועכ"פ מוכח דגם אפרי עץ שכבר נגמר ונתלש אומר פה"א והדקו"ל קו' ההפלאה הנ"ל והאיך נוכ"ל דקרא דהנה הבאתי וגו' קאי אשעת הפרשה שמוכרח להיפך לרבנן דר"ש דקיי"ל כוותיי' וצע"ג:
והנה בתמורה (ד') ילפינן לאו למקדים תרומה לבכורים מקרא דמלאתך ודמעך לא תאחר מלאה אלו בכורים וכו' ופרש"י וז"ל ולהכי קרי לבכורים מלאה משום דלאלתר שנתמלאת התבואה ונגמרה מלאכתה הוקבעה לביכורים עכ"ל ובתוס' שם הביאו:
פרש"י בשינוי לשון קצת וז"ל פרש"י להכי קרי מלאה משום דלאלתר שנתגדשת התבואה ונגמרה מלאכתה הוקבע לבכורים עכ"ל עש"ה וצ"ע דהרי בבכורים א"צ שתתמלא התבואה ויגמור מלאכתה ובפרט גדיש דאפי' בעודו בוסר יכול להפריש כמפורש בירושלמי הנ"ל ונתעוררתי לזה ע"י א' מתלמודיי וע"ע בפירש"י על החומש פ' משפטים עה"כ מלאתך ודמעך וגו' שכ' וז"ל חובה המוטלת עליך כשתתמלא תבואתך להתבשל והם בכורים עכ"ל ע"ש וברמב"ן שם ואולי י"ל בכונת רש"י ז"ל דאז כשנתמלא התבואה ונגמרה מלאכתה הוקבע לבכורים דהוא הזמן האחרון להפרשת בכורים דהא כשלא הפריש בכורים במחובר מפרישם בתלוש כמבואר בירושלמי פ"א ה"ו וא"כ בשעה שהיא מחובר לקרקע לא הוקבע לבכורים שעדיין יש שהות להפרישם אח"כ אבל בשעה שנתמלאת התבואה כבר הוא חובה המוטלת עליך להפריש בכורים ממנה שהוא קודם לכל הפרשות ואח"כ יעבור זמנה ודו"ק: ואגב ראיתי בפי' רבינו גרשום ז"ל הנדפס עה"ג בש"ס ד"א שמפרש פי' אחר בזה וז"ל מלאתך אלו בכורים שניטלין מן המליאה כלומר בתחלה כשעדיין הכל מלא שלא ניטל עדיין ממנו כלום ודמעך זו תרומה שניטלה מן הדימוע מאחר שיש בהן חולין של בכורים עם הטבל של תרומה עכ"ל ע"ש והוא פי' יקר אבל צ"ע דלמה יקרא חולין של בכורים כיון דקיי"ל דבכורים אינן טובלים ומצוה בעלמא להפרישם וא"כ אם הפריש לבכורים לא נתחדש שום דבר על המותר שנשתייר דבלא"ה מותרים הי' וצ"ע:
ולולי ד' רבותינו זצ"ל הייתי אומר בטעם שנקרא בכורים בלשון מלאתך עפי"ד הספרי פ' תבא עה"כ והי' כי תבא אל הארץ וגו' אם תקיים מצות בכורים תירש את הארץ וע' בתורת משה עה"ת מ"ש ע"ז יעיי"ש ובש"ס מגילה (ו'.) דרשינן עה"כ אמלאה החרבה אם מליאה ירושלים חרבה קסרי וכו' וכו' ע"ש וא"כ י"ל דמה"ט נקרא בכורים מלאתך שהיא מצוה שע"י יהי' מלאתך דהיינו אר"י בבנינה וזה נקרא מליאה כנ"ל והיא כונה עמוקה בס"ד:
שם ברמב"ם ומשיגמרו ויתלשם מן הקרקע א"צ לחזור ולקרות להם שם לא הפרישן במחובר ולא קרא להם שם ותלשם הר"ז מפריש אתר שנתלשו עכ"ל הנה יש לדקדק בלשון הזהב של רבינו ז"ל דעל הפרשה במחובר כתב קריאת שם דאע"ג דייחוד פרי לבכורים משמע דל"מ רק צריך לקרות שם ואם לא הפריש במחובר וקרא שם כ' דמפריש אחר שנתלשו בסתם ול"כ דקורא שם והוא דיוק עצום בד' רבינו אשר ד' מזוקקים שבעתים ומה שנלפע"ד בביאור ד' רבינו ז"ל דהנה יש לחקור אם מועיל בהפרשת בכורים מחשבה כמו בתרומה וקדשים וכבר עמד על חקירה זו בס' כלי חמדה עה"ת פ' תרומה עייש"ה והנ"ל דהנה בבכורים מצינו ב' ענינים דהוא כתרומה וכקדשים דהא בכורים תרומה קרינהו רחמנא כמבואר בפסחים (ל"ו:) ובמכילתא הובא ברש"י תמורה (ד'.) ע"ש וגם מצינו בבכורים ענין קדשים כמבואר בירושלמי בכורים פ"א ה"ב אליבא דרבנן דר"י דסברי דבכורים נתחלקו לאנשי משמר כמו קדשים במקדש וכ"פ רבינו לעיל בהלכה ט"ז לענין אשרה שביטלה דפסול כמו בקדשי המקדש:
ומעתה נראה דהנה לענין מחשבה מצינו חילוק בין תרומה לקדשים דאע"ג דקיי"ל דבתרווייהו מועיל מחשבה וכמבואר בשבועות (כ"ו) ובכ"ד מ"מ הרי דעת רבינו הרמב"ם ז"ל בפי"ד ממעה"ק הי"ב דהא דמהני מחשבה בקדשים היינו לחייב עצמו להביא קרבן אבל לא על גוף ההקדש כמו"ש כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הר"ז חייב להביא עש"ה וע' בזה בתשו' בי"ש חאו"ח (סי' ק') אבל בתרומה דמהני מחשבה כדילפינן מקרא דונחשב לכם תרומתכם הרי מועיל מחשבה על גוף הפרשה דליהוי תרומה דעל החיוב ל"ש מחשבה בתרומה דמחויב ועומד הוא וע' בגיטין (ל"א.) וא"כ בבכורים דיש בה חומרא דתרומה ג"כ כיון שנקראת תרומה בתורה וכנ"ל בודאי דמהני בה מחשבה על גוף ההפרשה דליהוי ביכורים אך הפרשה עכ"פ צריך אע"ג דאיכא מחשבה דהא לא עדיפה מתרומה שמהני בה מחשבה ואפ"ה צריך להפריש ואז מועיל מחשבה להיות תרומה כמו שכ' הרב השעה"מ בפ"ד מה' תרומות הט"ז בד' רבינו הרמז"ל דכ' שם הפריש תרומה במחשבתו וכו' דהפרשה עכ"פ צריך וכ"ה ד' ר"ת בתוס' חולין (ו':) דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצ"א לא שרי בודאי טבל וכ"כ הרשב"א בקדושין פ"ב (מ"א) הובא בשעה"מ שם ע"ש:
ואמנם יש לחלק ולומר דהא דביכורים יש בהם ענין תרומה ונוכל להשוותה לתרומה היינו ביכורים שנתלשו מהאילן ואינם מחוברים לקרקע אבל כ"ז שלא נתלשו והוקדשו לבכורים בעודם באילן לא נוכל לומר דיש בה מעלת תרומה דהא תרומה במחובר ליכא והחיוב תרומה הוא משנתמרח הכרי וע' במנחות (ע'.) בזה. א"כ ליכא להקישה לתרומה בכורים כשהם מחוברים ואית בה קדושה אז כמו קדשי מקדש ושוב לא מהני מחשבה על גוף ההקדש של בכורים כמו בקדשי מקדש דל"מ מחשבה ע"ז כנ"ל:
ואחרי עלות כ"ז א"ש דברי הרמז"ל הנ"ל דבהפריש בכורים במחובר בע"כ צריך לקרות להם שם ג"כ ול"מ מחשבה בזה כמו בתרומה כיון דמחובר הוא ולא דמי לתרומה אבל בתלשם מן הקרקע כ' סתם הר"ז מפריש אחר שנתלשו ול"צ קריאת שם בזה דבמחשבה בלחוד סגי אם מפריש ג"כ וכמו בתרומה דמהני מחשבה בהפריש דבכורים תלושים דינם כתרומה בזה וא"כ ד' רבינו נכתבו בדיוק רב כדרכו בקודש ודו"ק:
שם ברמב"ם ואם נטמאו הפירות כולן אינו מפריש בכורים בטומאה אלא מפריש מן הטהור על הטמא לכתחילה ואם אין לו פירות אחרות להפריש מהן יראה לי שאינו מפריש בטומאה שאין מפרישין לאיבוד וכן יראה לי שהבכורים שנטמאו אינו מסיק בהן התנור כתרומה טמאה מפני שהן כקדשי מקדש עכ"ל וע' בכ"מ שכ' יש לתמוה למה תלה הדבר ביראה לי שזה פשוט בפ' הערל (ע"ג:) וגם בירושלמי פ"ד דבכורים ואפשר שמ"ש יראה לי אינו לענין הדין אלא לענין הטעם שנתן מפני שהם כקדשי מקדש דאע"ג דהתם מייתי לה מלא ביערתי ממנו בטמא ההוא במעשר הוא דכתיב והגמרא קיצר במובן עכ"ל עש"ה ודברי מרן הכ"מ ז"ל צ"ע לפע"ד דהא ביבמות שם משמע דלת"ק דר"ש דקיי"ל כוותי' איתקש בכורים למעשר ומה"ט אסור לבער מהן בטומאה וכמו"ש רש"י להדיא שם בד"ה אולי אסור כו' וז"ל לת"ק דמקיש בכורים למעשר לכל מילי הו"ל למיתני ואסור להדליק מהן אם נטמאו עכ"ל ע"ש וא"כ עדיין יוקשה דלמ"ל לרבינו ליתן טעם חדש שלא נזכר בש"ס מפני שהם כקדשי מקדש וביותר קשה דבירושלמי פ"ב ה"א אי' בזה"ל אר"י אוף בבכורים שנטמאו דברי הכל פי' דאף ר"ש מודה דלעני"ז שאסור לבער מהן בטומאה שוה בכורים למעשר ולא לתרומה ע"ש ובפנ"מ ובמראה"פ שם מ"ש בזה וא"כ בודאי:
הטעם דלעני"ז יודה ר"ש דילפינן בכורים ממעשר ורק לענין אונן פליג ומקיש בכורים לתרומה וכמו"ש התוס' ביבמות שם בד"ה ור"ש תרומה קרינהו רחמנא דלענין חוץ לחומה מודה ר"ש דאיתקש בכורים למעשר ולא לתרומה עש"ה וה"ה די"ל לענין ביעור בטומאה דליכא למימר דכונת הירושלמי הוא מהך טעמא שכ' רבינו ז"ל מפני שהן כקדשי מקדש לכן אין מתבערין בטומאה דטעם זה אינו אליבא דכ"ע כמפורש בירושלמי גופה לעיל בפ"א ה"ב דתליא בפלוגתא דר"י ורבנן אי בכורים הם כקדשי הגבול או כקדשי המקדש ע"ש וא"כ האיך אמר מה"ט דהבכורים כקדשי מקדש כ"ע מודים דאינם מתבערין בטומאה דהא פליגי תנאי בזה ועכצ"ל דהכונה דלעני"ז כ"ע מודים דאיתקש בכורים למעשר וא"כ מה זה שכ' רבינו ז"ל הטעם מפני שהן כקדשי מקדש וגם למה תלה הדבר ביראה לי כיון שהד"פ בש"ס וירושלמי דל"ש תי' הכ"מ הנ"ל:
והנלפע"ד בישוב ד' רבינו ז"ל הנה התוס' בפסחים (כ'.) בד"ה מלא כתבו דבבכורים ל"ש חיבת הקודש מכשיר ע"ש וראיתי בקונטרס אוצר הספרי על הספ"ז מהגאון מוהר"מ זעמבא הי"ו שהעיר דלמ"ד בירושלמי הנ"ל דבכורים כקדשי המקדש מהראוי שיועיל בה חיבה"ק כמו בקדשים ודחה זה דהרי גם בקדשי המקדש לא מהני חיבה"ק רק בקידשו בכלי כתוס' חולין (ל"ו) ובכ"ד וע"כ נהי דבתרומה אמר בפסחים (ל"ד:) דכיון דלית בהו קדושת כלי כקידשו בכלי דמי ע"ש היינו דבקדשי הגבול ליכא קידושי כלי בשום מקום אבל בבכורים א"נ דקדשי המקדש נינהו ושם יש קידוש כלי שוב בזה דליכא לא מהני חיבה"ק וממנ"פ עכ"ד היקרים. ואמנם לענ"ד בש"ס דפסחים שם לא משמע כן דבגמ' אמרי' הכא בענבים של תרומה עסקינן דקדושת פה דידהו כקדושת כלי דמיא אבל הני דבעי כלי בפה לא עבוד רבנן מעלה ע"כ עש"ה ומשמע דדוקא הני דבעי כלי באמת לקדש בפה לא עבוד מעלה אבל דברים שא"צ קידוש כלי ובקדושת פה קדושים קדוה"ג שפיר דמיא כמו קידוש כלי וא"כ בבכורים דל"צ לקידוש כלי שרת מהראוי שיועיל חיבה"ק למ"ד דכקדשי המקדש נינהו ובפרט אחר שהי' להם לביכורים הנחה אצל המזבח דדמיא לקידוש כ"ש בודאי שי"ל בה חיבה"ק למ"ד דכקדשי המקדש נינהו וכנ"ל: והנה קיי"ל דחיבה"ק מכשיר והוא מדאורייתא כמו שהוכיחו התוס' בזבחים (ל"ד.) ד"ה ואפ"ה ע"ש וכ"כ הרב הלח"מ בפ"ו מה' איסורי מזבח ה"ח בדעת רבינו הרמז"ל ע"ש ובמשל"מ שם והנה במעשר שני פשוט דלא יועיל חיבה"ק דלאו קדשים נינהו והוא ק"ו מביכורים למ"ד דכקדשי הגבול דמיא ל"מ חיבה"ק מכ"ש במע"ש דל"מ חיבה"ק וא"כ יומצא דבכורים שנטמאו ע"י חיבה"ק דל"ה הכשר אחר לכאו' מהראוי לומר שיתבערו בטומאה ויהנה מהם בשעת הדלקה כיון דעיקר הלימוד דאין בכורים מתבערין בטומאה משום דאיתקש למעשר וכנ"ל וא"כ דוקא כשנטמאו בטומאה דמשכ"ל כיו"ב במעשר אבל היכא דאירע טומאה ע"י חיבה"ק דלא משכ"ל כה"ג במעשר ואין דנין אפשר משא"א כמבואר ביבמות (מ"ו.) ובכ"ד שפיר יש מקום לומר דבכה"ג מתבער בטומאה כמו תרומה דבכורים איקרי תרומה וע' בתוס' יבמות (ע"ג:) בד"ה אסור לבער מהן כו' דמשמע מד' דהיכא דליכא קרא מהראוי לומר שיתבער בטומאה עש"ה ואך ז"א דהא עיקר דמקבל טומאה ע"י חיבה"ק משום דבכורים כקדשי מקדש נינהו וא"כ מה"ט גופה אין מתבער בטומאה כמו קדשים דאסור לבערם בטומאה ליהנות מהם ע' ביבמות שם ואחרי עלות כ"ז יש לפרש בזה ד' רבינו ז"ל הנ"ל דהשמיענו כ"ז דמקודם כ' הדין "שאין מפריש בכורים בטומאה שאין מפרישין לאיבוד" וא"כ כבר נשמע מזה דבכורים טמאים אין מתבערין בטומאה מדכ' שהוא הפרשה לאיבוד ואם הי' יכול ליהנות מהם בשעת הדלקה כמו בתרומה טמאה הרי ליכא איבוד בזה שהכהן יהנה ממנו בהדלקה (וע' בתוס' בכורות (כ"ב.) ד"ה תירום ותירקב שכ' דבמקום שמותר ליהנות בשעת שריפה צריך ליהנות ע"ש וע' בפנ"י בשבת (כ"א) שכ' דאם לא נהנה בשעת שריפה בתרו"ט הו"ל מאבד תרומה ע"ש) ואח"כ כתב רבינו וכן יראה לי שהבכורים שנטמאו היינו שנטמאו אחרי שנעשים בכורים דהיינו ע"י חיבה"ק וזה לא נשמע מהיקש דבכורים למעשר דבמעשר לא משכחת בכה"ג וכנ"ל ולכן כ' שיראה לי' שאינו מסיק בהן התנור מפני שהן כקדשי מקדש כיון דעיקר המסובב להטומאה הוא מה שהן כקדשי מקדש לא עדיפה מקדשי מקדש ואינן מתבערין בטומאה ומיושב התרי תמיהי של מרן הכ"מ ע"ד רבינו ז"ל הנ"ל ודו"ק היטיב בכ"ז:
שם ברמב"ם הלכה כ' המפריש בכוריו ונמקו או נבזזו או אבדו או שנגנבו או שנטמאו חייב להפריש אחרים תחתיהם שנא' תביא בית ה' אלקיך מלמד שהוא חייב באחריותן עד שיביאם להר הבית עכ"ל כ"ז הוא במשנה פ"א דבכורים וכמו"ש הכ"מ ולפע"ד יפלא דמדוע סגי לפטור מאחריותו כשיביאם להר הבית והרי כיון דילפינן מקרא דתביא בית ה"א תיצטרך הבאה לעזרה דוקא דזה נקרא בית ה' אלקיך משא"כ הר הבית וע' בע"ז (מ"ו:) דדרשינן על קרא דבית ה' אלקיך הכתוב באתנן ומחיר פרט לפרה שאינה באה לבית דר"א וחכ"א לרבות את הריקועים עש"ה ומתבאר מזה דלשון בית ה' אלקיך קאי על הבית המקדש עצמו וא"כ מנ"ל דהכא סגי בהבאה להה"ב כיון דכתיב בית ה"א וכה ראיתי בתוי"ט במשנה הקודמת (פ"א דבכורים מ"ח) שהק' אהא דתני שם דנטמאו בעזרה נופץ ואינו קורא דלמה נקיט בעזרה והרי משבא להר הבית נפטר מאחריות כבר כמבואר במשנה זו ובסו"ד תי' דהא דנקיט במתני' שחייב באחריות עד שיביאם להר הבית הוא לאו דוקא והכונה לביהמ"ק לעזרה שאז נפטר מאחריות וכמו בריש חגיגה דנקטה מתני' הר הבית והמכוון לעזרה עכ"ד ז"ל עייש"ה והנה אמת נכון הדבר דבריש חגיגה הוכיח התוי"ט שם כן דהא דקאמר במתני' שם בקטן השיעור שיכול לעלות מירושלים להר הבית שחייבין לחנכן במצות ראי' לאו דוקא הר הבית דהא מפורש בירושלמי פ"א דחגיגה ה"א דמצות ראי' פנים הוא בעזרה דוקא ולא בהה"ב ע"ש אבל בתוי"ט שם כ' טעם נכון דנקיט הר הבית דהעיקר תלוי שיוכל הקטן לעלות להר הבית דאם יוכל לעלות להה"ב שהוא בשיפוע בודאי שיוכל לעלות משם לביהמ"ק עש"ה בד' ז"ל וזה שייך שם אבל בכאן בבכורים אם הי' צריך הבאה לעזרה דוקא שפיר יוקשה דלמה נקטה מתני' הר הבית ובפרט דמד' רבינו הרמז"ל שסתם וכ' ג"כ להר הבית הוא דוחק גדול להעמיס בכוונתו דהוא לעזרה שהו"ל לפרש כן בהדיא וכמובן ועוד קשה דהרי בתוספתא פ"א דבכורים אי' בזה"ל רי"א עד באר הגולה חייב באחריות מבאר הגולה אינו חייב באחריותן עכ"ל התוס' ע"ש ובכאן א"א לפרש דהכונה לביהמ"ק כד' התוי"ט הנ"ל וקשה כנ"ל דלמה תסגי בזה לפטור מאחריות בכורים כיון דכתיב בית ה' אלקיך דמשמע עזרה בעינן וצע"ג: וע' בספרי פ' ראה דדרשינן עה"כ דרק קדשיך אשר יהיו לך תשא ובאת שאתי לרבות קדשי חו"ל שחייב לטפל בהבאתם עד שיביאם לבית הבחירה רי"א עד שיביאם עד באר הגולה חייב באחריותם ומבאה"ג ואילך א"ח באחריותם ובס' סדרי טהרה על מס' כלים מהגאון ר' גרשון העניך זצ"ל מפרש דפליגי לענין בל תאחר מאימתי נפטר מב"ת שמקיים נדרו בזה עש"ה והבאתיו בחידושי לנדרים (ט':) וכ"ז שם אבל בבכורים דכתיב בית ה' אלקיך בודאי דצריך בית הבחירה וכנ"ל:
שם ברמב"ם הלכה כ"א המפריש בכוריו להעלותן בידו לירושלים לא ישלחם ביד שליח ואם לקטן מתחלה ע"מ לשלחם ביד שליח ה"ז מותר לשלחם עכ"ל. מקור הדבר בירושלמי פ"א דבכורים ה"ה דאיתא התם ר"י רשב"ל בשר"י בשלקטן לשלחן ביד אחר אבל אם להביאן הוא לא ישלחן ביד אחר ולא מחסל לה ר"י מחסל לה ר"ז ר"א רשב"ל בשר"ה בשלקטן לשלחן ביד אחר אבל אם לקטן להביאן הוא לא ישלחן ביד אחר שכל הביכורים שנראו ליתור בקריי' אינן ניתרין אלא בקריי' [פי' ולא מחסל לה. לא סיים הטעם מפני מה לא ישלחם ביד אחר ור"י מחסל לה לטעמא דמלתא דאר"ז וכו' וכו' פנ"מ] וע' במראה הפנים שם דפליגי בזה דמ"ד קמא דלא מחסל הטעם משום שכל בכורים שנראו לקריאה אינן נתרין אלא בקריי' לא ס"ל להאי טעמא והא דקאמר דאם לקטן מתחלה שיביאם הוא לא ישלחנו ביד אחר משום דכיון דחל עליו מצות הקריאה אין לו היתר לפטור ממנו אא"כ לקטן מתחלה לשלחו ביד אחר דאז מותר לשלחו לפי שלא חלה עליו מצות הקריאה עייש"ה והוא טעם דחוק לפע"ד דמה חל עליו מצות הקריאה איכא בזה שלקטן ע"מ שיביאם בעצמו אטו הוא נדר ואי משום דאיכא מצוה לקרות ואין לבטלה בחנם וכמובן ח"כ ה"ה בלקט ע"מ לשלחו ביד אחר איכא מצות קריאה ואין לבטלה בחנם והנלפע"ד לבאר ד' הירושלמי עפ"מ שמצאתי בס' חזקוני עה"ת פ' תבא ד"ח עה"כ והלכת אל המקום כתב וז"ל על ידו של בעל הבכורים יעשה הכל לקיטה והולכה ולא ע"י שליח וכן מנהג אם נתן המלך שדה לעבדו העבד עצמו מביא לו דורן מפירות השדה עכ"ל ע"ש ומשמע מדב"ק דמקרא דוהלכת אל המקום יליף שצריך להביא בכורים בעצמו ולא ע"י שליח ולכאו' צע"ג דלפי"ז יומצא דבבכורים לא מהני שליחות וזה נסתר ממשנה פ"א דבכורים ובכ"ד דיכול לשלוח בכורים ע"י שליח ורק שאינו קורא ולד' החזקוני לא יועיל שליחות במצות בכורים ובישוב ד' החזקוני י"ל דכונתו דוקא בלקטם בסתם להביאם הוא בעצמו אז ילפינן מקרא דוהלכת אל המקום שצריך להביאם בעצמו ולא ע"י שליח אבל בשלקטם תיכף לשלחם ע"י אחר שפיר נוכ"ל דיכול לשלחם ע"י אחר כדמחלק בירושלמי הנ"ל ובזה הוא דאיפלגי אמוראי הנ"ל דלר"י דלא מחסל הטעם סובר דלכן א"א לשלחם ע"י אחר בשלקטם להביאם הוא בעצמו משום דילפינן מקרא דוהלכת אל המקום למעט בכה"ג שליח אבל לר"ה הטעם משום דבכורים שנראו לקריי' אינן ניתרין אלא בקריי' ולא יליף מקרא הנ"ל:
ועפיד"ז יש לישב ד' פי' הרשב"ם לב"ב (פ"א:) בד"ה ולקחת והבאת כ' דהיכא דבצרן שליח והביאם לירושלים קורין הבעלים דשלוחו של אדם כמותו והתוס' (בד' פ"ב.) ד"ה עד הקשו ע"ד דלא משמע כן בירושלמי שיקראו הבעלים עש"ה וכוונתם בודאי להירושלמי הנ"ל דקאמר דמה"ט בשלקטם להביאם הוא בעצמו אין יכול לשלוח ע"י אחר משום דהם בכורים שנראו לקריי' שאינן ניתרין רק בקריי' ולד' הרשב"ם דהבעלים קורין א"כ יכול לשלוח הבכורים והוא בעצמו יקרא וכ"כ המהרש"א בכונתם עש"ה ולדרכינו איכ"ל דהרשב"ם יפרש דבאמת פליגי בזה אמוראי בירושלמי הנ"ל דלר"י דלא חסל הטעם משום דהם בכורים שנראו לקריי' ואינם ניתרים אלא בקריי' יסבור באמת דהבעלים קורין כששולחים ע"י אחר וא"כ ליכא לפרש כטעם זה דהרי גם כשישלח ע"י שליח איכא מצות קריאה ואעפי"כ סובר דהיכא דלקטם שיביאם הוא בעצמו אינו יכול לשלחם ביד אחר דממעט לה מקרא דוהלכת אל המקום דדוקא הוא בעצמו מביא בכורים כדברי החזקוני הנ"ל ור"ה פליג עלה וסובר דא"צ קרא ע"ז דהבעלים אינם קורין בשלחו ע"י אחר וא"כ הו"ל בכורים שנראו לקריאה שאין להם היתר אלא בקריאה וע"י אחר ליכא לקרות דאם ר"י הוה סובר ג"כ דאין הבעלים קורין א"כ למה לא מפרש הטעם כר"ה וע"כ דפליג עלה וסובר דהבעלים יכולים לקרות באמת כמו בכל מצות ששלוחו של אדם כמותו כמו"ש הרשב"ם הנ"ל. וע' במנ"פ יו"ד ממורי הגז"ל (סי' של"א):
שם ברמב"ם פ"ג הלכה א' הבכורים נותן אותן לאנשי משמר. והן מחלקין אותן ביניהן כקדשי המקדש עכ"ל ראיתי בס' כלי חמדה עה"ת פ' תבא באוק"ו שעלה ונסתפק למאי דקיי"ל דבכורים ניתנין לאנשי משמר אם זה הוא ממצות הבעלים כמו בתרומה וחלה דיש מצות נתינה על הבעלים מלבד מצות הפרשה או דלמא דעל הבעלים אין חיוב כ"א הפרשת בכורים והבאתם למקדש כמו קדשי המקדש ואחרי הנחה ותנופה נעשים נכסי כהנים והם לאנשי משמר ואין לבעלים שוב חובה בזה עכ"ד ע"ש. ולפעד"נ להוכיח דליכא בבכורים מצות נתינה לכהן כמו בקדשי המקדש ממשנה פ"ב דבכורים דקתני יש בתרומה ומעשר משא"כ בבכורים שהתרומה והמעשר אוסרין את הגורן ויש להן שיעור וכו' משא"כ בבכורים ופי' הר"ש דתרומה יש לה שיעור תרי ממאה ע"ש ובמראה"פ לירושלמי שם הקשה דהא זה דתרומה הוא א' מחמשים הוא מדרבנן דמה"ת אין לה שיעור ומדרבנן גם ביכורים יש לה שיעור אחד מששים כמבואר בירושלמי רפ"ג דבכורים ומה שתי' הוא ז"ל דתרומה א' מחמשים יש לה רמז במקרא דכן מצינו בתרומת מדין משא"כ בבכורים ע"ש וכ"כ בתוי"ט שם הוא דחוק דמנפק"מ אם יש לה אסמכתא במקרא סוף סוף דרבנן הוא אבל אם נימא דבכורים הם כקדשי המקדש ואין בה מצות נתינה שפיר יל"פ המשנה דכבר ידוע ד' התורי"ד בקדושין (נ"ח) דאע"ג דחטה א' פוטרת הכרי היינו להפקיע מטבל אבל מצות נתינה לא קיים בכ"ש עד שיתן כשיעור נתינה והיא מה"ת וא"כ תרומה יש לה שיעור מה"ת משא"כ בכורים דלית בהן מצות נתינה אין בה משום שיעור מה"ת, ושו"ר שכ"כ בגלה"ש לירושלמי רפ"ג דבכורים אך שדחו שם את זה משום דא"כ מאי מקשה בירושלמי ריש פיאה דלמה לא תנינן תרומה עם הדברים שאין להם שיעור כמו ביכורים והא תרומה שאני דיש לה שיעור נתינה עכ"פ ורמזו להמשל"מ בפ"ו ממתנ"ע ה"ז שהביא ד' התורי"ד הנ"ל ודחהו מה"ט עכ"ד ז"ל עש"ה ולפעד"נ דאדרבה משם יש להוכיח כד' התורי"ד דהנה בירושלמי דריש פיאה הנ"ל משני על הקושי' דלמה לא תנינן תרומה עמהם אר"א מפני המחלוקת וצ"ב דמהו הכונה ויש בזה פירושים שונים ע' בר"ש שם ובתוס' חגיגה (ו: ) ואמנם לפע"ד יל"פ דכבר ידוע מש"נ:
המפו' דאע"ג דצריך להפריש שיעור נתינה מ"מ כהן שמפריש מכרי תבואתו א"צ להפריש רק כ"ש דליכא גבי' מצות נתינה רק לתקן הטבל וסגי בכ"ש וכ"כ בהגהו' הגאון מוהר"ש לנדא ז"ל בנובי"ת חיו"ד (סי' ר"א) ע"ש וזהו דקאמר באמת הירוש' מפני המחלוקת היינו דבתרומה יש חילוקים בהא דאין לה שיעור דבישראל המפריש תרומה שפיר יש שיעור כדי לקיים מצות נתינה ובכהן אין לה שיעור לכן לא קחשיב תרומה משא"כ בכורים דחשיב שם אין לה שיעור כלל לשום אדם ומתורץ קו' המשל"מ הנ"ל ועכ"פ שפיר נוכ"ל דהא דקאמר המשנה דתרומה יש לה שיעור ובכורים אין לה שיעור משום דלית בה מצות נתינה כפי' הנ"ל ואיפשט לה ספק הנ"ל. ובעיקר הספק מצאתי הדבר מפורש בס' זוהר הרקיע מהתשב"ץ ז"ל במצ"ע חרוז נ"ז בענין ביכורים שכ' וז"ל ונתינתן לכהן נראה שאינה נמנית שהרי משלחן גבוה קזכו שהם טעונין הגשה עכ"ל והובא בס' אתווד"א מהגרי"ע ז"ל בכלל ב' ומבואר מזה דליכא מצוה נתינה לכהן בביכורים. ובעיקר הטעם שנתן התשב"ץ דלכן אין הנתינה מצוה משום דמשלחן גבוה קזכו הנה כזה כתוב ברמב"ן בספר המצות ח"א בשרש י"ב דמה"ט במתנ"כ מקדשי המקדש ליכא מצוה נתינה לכהן משום דמש"ג קזכו והשי"ת נתן זאת למשוחיו הם אהרן ובניו ואין המצוה לנו בנתינה עש"ה בד"ק וע' בספורנו עה"ת פ' נשא עה"כ וכל תרומה וגו' שכ' דבכורים הם מש"ג לכהנים כמו גזל הגר עש"ה וא"כ מבואר כנתינה אינה מצוה בבכורים וכנ"ל:
שם ברמב"ם וכבר בארנו שהן קרויין תרומה ולפיכך זר שאכל בכורים בכל מקום חייב מיתה ביד"ש והוא שיאכלם מאחר שנכנסו לחומת ירושלים עכ"ל. ע' ברדב"ז שכ' ע"ז וז"ל במשנה פ"ב דבכורים התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה וחומש והא דתניא בתוספתא חומר בתרומה משא"כ במע"ש ובכורים וכו' וחייבין עליו חומש וכו' ומשמע דבכורים אין בהם חומש וי"ל דהתם איירי בקריאת שם בעלמא קודם שהביאן לעזרה ומתני' דהכא דמחייב עליו חומש לאחר שבאו לעזרה ואכיל קודם קריאה ותנופה ואמרי' עלה בפ' הערל ותרומת ידך אלו הבכורים וכיון שהם טעונים הבאת מקום לא מחייב על אכילתם עד שיכנסו למקום עכ"ל ע"ש ודבריו ז"ל צ"ע לפע"ד בראש מש"כ לחלק בין קודם הבאה לעזרה לאחר הבאה לעזרה ומשמע דמחלק כן גם לדעת רבינו ז"ל דהרי ד"ק מצויינים ע"ד רבינו ז"ל וז"א לד' רבינו ז"ל דמפרש הא דקאמר במכות (י"ט.) בכורים מאימתי חייבים עליהם משיראו פני הבית היינו לאחר שנכנסו לפנים מחומת ירושלים ואז רואים פני הבתים שבעיר כמו"ש להדיא בהלכה זו כמו שביאר מרן הכ"מ ד' ז"ל ע"ש וא"כ לד' רבינו ז"ל הו"ל לחלק בין קודם שנכנסו לפנים מהחומה לאח"כ ועוד צ"ע דמשמע מלשונו דדוקא אם אכיל קודם קריאה ותנופה מחייב חומש ולא אח"כ דאל"כ הו"ל לכתוב בסתם דתיכף משיביאם לעזרה מחייב חומש עליי' והוא תמוה דהא אף לאחר קריאה ותנופה הותרו דוקא לכהן ובישראל מחויב לשלם חומש אם אכלם לעולם וכמו"ש רבינו הרמז"ל בספר המצות במל"ת קמ"ט להדיא וז"ל וכשאכל מהם כל מי שאכלן אחר שראו פני הבית קודם הנחה בעזרה לוקה לבד אם הי' כהן אולם הישראל הוא מחוייב מיתה ביד"ש כ"ז שיאכל בכורים אפי' אחר קריאה ובביאור אמרו בבכורים ריש פ"ב התרומה והבכורים חייבים עליהם חומש ומיתה כו' עכ"ל עש"ה ואולי יש לדחוק ולומר בכונת הרדב"ז ז"ל דמש"כ אי אכיל קודם קריאה ותנופה מחייב חומש הוא בדרך רבותא להיפך דלא תימא דלא מיקרי בכורים להתחייב עליהם חומש עד לאחר קריאה ותנופה שאז נגמר הקדושה קמ"ל דאפי' קודם קריאה ותנופה חייב חומש וכש"כ דלאח"כ מחויב חומש כנ"ל וכן מפורש בפיהמ"ש להר"ש משנ"ץ ז"ל ברפ"ב דבכורים שכ' וז"ל ומתני' דהכא דחייבין עלי' חומש לאחר שבאו לעזרה ואפי' קודם קריאה ותנופה לא מעכבי עכ"ל ע"ש. ואמנם מהראוי שתדע דמה שסיים הר"ש בלשונו "לא מעכבי" לא נתכוין בזה לומר דדוקא אם אכל קודם קריאה ותנופה דלא מעכבי בהיתר אכילת בכורים לכהן דאפי' אכלם קודם קריאה ותנופה לא מחייב אז דוקא חייב ישראל חומש ונמצא דאם אכל ישראל בכורים קודם הנחה אצל מזבח שזה מעכב בבכורים והכהן לוקה אם אכל קודם הנחה ע' במכות (י"ח:) וכ"פ רבינו לקמן בהלכה ג' לא יתחייב זר חומש אז שזה אאפ"ל דלא משמע כן מלשונו וכמו"ש רבינו בספהמ"צ הנ"ל להיפך ואך צ"ל דכונתו במש"כ דלא מעכבי היינו שאינם מעכבים הבכורים להתקדש כמו ראי' פני הבית שמעכב בבכורים וכ"ז שלא ראו פנה"ב לא קדישי וא"כ ה"ה הנחה, לא מעכב בקדושת הבכורים וחייבים חומש עלי' אף קודם הנחה עוי"ל דהר"ש קאי למ"ד דגם הנחה לא מעכב בבכורים לכהן דהכי סובר ר"י וראב"י במכות שם ע"ש בתוס' שם:
ובעיקר הדבר שכ' דהזר מחויב חומש תיכף משראו פני הבית אפי' קודם שהותרו לכהן כגון קודם תנופה והנחה כנ"ל לענ"ד צ"ע טובא דהא כיון שעיקר חיוב חומש בבכורים הוא משום שקרויין תרומה וא"כ י"ל דדוקא תרומה דתיכף כשהפריש היא שייך לכהן לכן משלם חומש לכהן אם אכלה אבל בכורים דהיא כקדשי המקדש לדידן דקיי"ל דנתחלק לאנשי משמר וכבר הבאתי לעיל ד' התשב"ץ בספרו זוה"ר דאמרי' בבכורים דכהנים משלחן גבוה קזכו והרי קיי"ל לענין חלק כהנים בקדשים דאמרי' מש"ג זכו הוא דוקא לאחר שחיטה וזריקה שמותר להם כמבואר בקדושין (נ"ב:) ובפרש"י שם ד"ה מש"ג עש"ה וא"כ נראה ברור דגם בבכורים אין הכהנים זוכים בהם רק לאחר הנחה וקריאה שהותר להם וכ"ז שלא הותר להם באכילה אין להם שייכות בהם כמו חטאת ואשם מחיים דאין לכהנים שום זכי' בהם ע' בתמורה (ז':) במשנה יעייש"ה ולפ"ז יש לעורר דלמה יתחייב האוכל בכורים כ"ז שלא הותרו לכהנים משראו פנה"ב לשלם חומש לכהנים כיון דעדיין לא זכו בהבכורים כלל ואולי י"ל עפי"ד התוס' בכתובות (ל':) ד"ה זר שאכל כו' דתשלומי תרומה כפרה ולא ממונא דהרי אפי' אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן עש"ה וא"כ ה"ה בבכורים משלם לכהנים אע"ג דעדיין אינו שלהם ועדיין צ"ע בכ"ז:
והנה מד' הר"ש והרדב"ז הנ"ל שמפרשי להא דתוספתא דקאמר דאין בבכורים חומש היינו קודם שראה פני הבית משמע מדבריהם ז"ל דרק חומש לא מחיוב אז לשלם אבל קרן מחייב לשלם דמיקרי בכורים עכ"פ ומכ"ש שיש איסור לאכלם עכ"פ משהופרשו לבכורים והוא ד"ח וע' בס' שיח יצחק למכות שם שכ' לחדש דאף קודם שראה פני הבית עכ"פ איסורא איכא לאכול בכורים עש"ה שלא הביא ראי' לדבריו והנך רואה שכ"ה מוכרח מד' רבותינו הר"ש והרדב"ז הנ"ל וקצת צ"ע מלשון הש"ס במכות:
(י"ט.) בכורים מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים שבחוץ הרי הן כחולין לכל דבריהם כו' עש"ה משמע דא"ח עליהם אפי' קרן כמו בחולין וגם איסור ליכא וכמובן וצ"ע:
שם ברמב"ם הלכה ו' ומניין שהבכורים אסורין לאונן שהרי נאמר בהן ושמחת בכל הטוב מכלל שהוא חייב לאוכלן בשמחה לא באנינות והאוכלן באנינות מכין אותו מכת מרדות עכ"ל. ע' בכ"מ שציין לש"ס פסחים (ל"ו:) עוד כ' עמש"כ רבינו מכין אותו מכת מרדות כלומר אבל לא מלקות מפני שהוא לאו הבאה מכלל עשה עכ"ד ז"ל. דברי רבינו הגדול ז"ל בכאן צע"ג וכבר תמהו עליו הגאונים המפו' מוהרעק"א ז"ל בתורע"ק על משניות בפ"ב דבכורים והמנ"ח ז"ל בסוף מצוה רפ"ב חדא דלמה כ' דאין לוקין אם אכל בכורים באנינות והרי בש"ס דיבמות (ע"ג:) ובפסחים שם מבואר הטעם דת"ק שאוסר בכורים לאונן משום דאיתקש למע"ש ור"ש דמתיר דלא מקיש ע"ש וא"כ לד' רבינו ז"ל דמע"ש באנינות לוקה מלאו דלא אכלתי באוני וגו' כמו"ש בספהמ"צ א"כ מהראוי שילקה גם באכילת ביכורים באנינות דאין היקש למחצה ועוד מה זה שכ' רבינו הילפותא מקרא דושמחת בכל הטוב והכ"מ כ' מקורו מש"ס דפסחים שם והרי אדרבה מש"ס דפסחים שם מבואר ההיפך דהש"ס שם פריך לר"ש דנהי דהיקש לית לי' מ"מ יהיו בכורים אסורים לאונן מקרא דושמחת וגו' ומשני ההיא לזמן שמחה הוא דאתי דתנן מעצרת עד החג וכו' עש"ה וא"כ מבואר דהקושי' הוא דוקא לר"ש דלי"ל היקשא דעכ"פ יעבור בעשה והוצרך לומר דלזמן שמחה הוא דאתי אבל אליבא דת"ק דר"ש דקיי"ל כוותי' ילפינן מהיקשא ומהראוי שילקה ע"ז כנ"ל ובאמת גם לת"ק מפקינן קרא דושמחת ע"ז דאין קורין בבכורים אחר החג וכמו"ש רבינו הרמז"ל לקמן בפ"ד מה' בכורים להדיא וא"כ אידחי לה הך ילפותא דבכורים אסורין לאונן מקרא דושמחת דאיצטרך על זמן שמחה והאיך כ' לה רבינו בכאן לטעם על מה שבכורים אסורין לאונן והניחו בצע"ג עש"ה. והנה מה שהקשו על רבינו דלמה לא כ' דלוקין על אכילת בכורים באנינות כמו במע"ש כבר קדמם הרדב"ז ז"ל בקושי' זו וז"ל ואיכא למידק כיון דקודש העליון במשמע אמאי לא לקי אם אכלן באנינות כי היכי דלקי על הטומאה ועל אנינות דמעשר דאמרי' בפ' הערל דאיתקש בכורים למעשר וי"ל דאיתקש למעשר לענין שאר הדברים אבל לא לענין מלקות כיון שגלה הכתוב שנאמר בבכורים ושמחת בכל הטוב ולפיכך נאסרו לאונן תדע דתנא דמתני' לא השוה המעשר להבכורים אלא לענין איסור דתנן ואסורים לזרים ור"ש מתיר עכ"ל. ודבריו הקדושים סתומים וחתומים לא זכיתי להבינם דמה ראי' היא דמדכתיב ושמחת בכל הטוב דאין ההיקש לענין מלקות ואי דנימא דכוונת הרדב"ז לומר מדאיצ"ק דושמחת מוכח דבכורים לא איתקשי למעשר לענין אונן דאטו קרא דושמחת היא מיותר הרי איצטריך קרא דדוקא בזמן שמחה קורין מעצרת עד החג כדלעיל כמוש"כ רבינו לקמן בפ"ד ה' בכורים ואפי' אם נדחוק דרבינו סובר דתרתי ילפינן מינה מ"מ איננו קרא מיותר להוכיח ממנו דלא איתקש בכורים למעשר לענין אנינות וכמובן:
ובישוב קו' זו דלמה לא כ' רבינו דלוקין על בכורים באנינות מדאיתקש למעשר הייתי אומר בפשוט דבאמת הרי אמרי' בש"ס דיבמות ופסחים שם דמה"ט ר"ש מתיר בכורים לאונן משום דתרומה קרינהו רחמנא מה תרומה מותרת לאונן אף בכורים מותרים לאונן ע"ש וצ"ל דרבנן דסברי דאסורים לאונן דמקשי למעשר ה"ט דאע"ג דאיכא להקיש לתרומה להתיר מכ"מ לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וא"כ הרי כבר ידוע ד' הפרמ"ג דהא דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן היא רק מטעם ספק וא"כ א"א ללקות ע"ז דרק איסור אמרי' בספק ולא מלקות ולכן קתני במתני' דאסורים לאונן ולא תני מלקות וכמ"ש הרדב"ז וזהו טעם פסק רבינו ז"ל דל"כ דלוקין על בכורים באנינות מכח ההיקש למעשר:
ואכן עדיין איננו מיושב הקו' דלמה כ' רבינו הלימוד דושמחת וגו' על איסור בכורים לאונן שזה נדחה בגמרא ואיצטריך לדרשה אחרת וכנ"ל: וכה ראיתי בדע"ז מבעלי התוספות עה"ת פ' תבא עה"כ ושמחת בכל הטוב שכ' וז"ל מכאן אמרו רבותינו בפסחים בפכ"ש מעצרת ועד החג מביא וקורא דאכתי הוא זמן הבאת בכורים ולכך שבועות יום הבכורים וכל התבואות מתבכרות בין שני זמנים הללו מחג ועד חנוכה מביא דאכתי איכא פירות ואינו קורא דל"ש למימר הנה הבאתי מראשית פרי האדמה דהשתא ליכא ראשית כו' עכ"ל עש"ה ומתבאר מד' ז"ל דהא דלאחר החג מביא ואינו קורא משום דל"י לומר הנה הבאתי מראשית וגו' דלאו ראשית מיקרי אז וא"כ קרא דושמחת בכל הטוב למאי אתיא דמפשטא דש"ס בפסחים שם מוכח דזה ילפינן באמת מקרא דושמחת בכל הטוב דלאחר החג שאינו זמן שמחה אינו קורא וכמוש"כ רש"י ז"ל שם ד"ה מהחג ועד חנוכה ע"ש וכ"נ מד' רבינו לקמן פ"ד הי"ג ע"ש ובישוב ד' התוספות הנ"ל צ"ל דזה שלאחר החג מביא ואינו קורא ידעינן באמת מקרא דהנה הבאתי מראשית וגו' דאז ל"ה ראשית וקרא דושמחת בכל הטוב איצטריך דעד אחר החג שהיא זמן שמחה שהיא זמן לקיטה ושמח במעשיו מביא וקורא דאכתי מיקרי מראשית אז ואח"כ ממילא נתמעט מקרא דמראשית כיון דלא איתרבה מקרא דושמחת דלעולם מראשית משמע תיכף כשהפירות מתחילין להתבכר וכמובן ודו"ק:
שם ברמב"ם הלכה יו"ד מצות עשה להתודות במקדש על הבכורים בשעה שמביאים וכו' ואין קורין אותה אלא בלשון הקודש שנא' וענית ואמרת בלשון הזאת עכ"ל ע' בכ"מ שכ' דיש קיצור לשון בד' רבינו דהתם במתני' דסוטה (ל"ב.) מייתי לה מדכתיב הכא וענית ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק עכ"ל עש"ה. וד"ח ראיתי בדע"ז מבעהתו"ס עה"ת פ' תבא עה"כ וענית ואמרת כ' וז"ל קריאת בכורים הויא בקול רם אבל קריאת ודוי מעשר בערתי הקודש מן הבית הוי בקול נמוך דלא כתיב וענית כ"א ואמרת וזהו שיסד הפייט ווידוי נמוך ומקרא רם תענה עכ"ל עש"ה. וצ"ע דמש"ס דסוטה הנ"ל משמע דקרא דוענית איצטריך על גז"ש למילף דנאמר בלה"ק ובוידוי מעשר דל"כ וענית אמרי' שם דנאמר בכל לשון עש"ה בש"ס שם דהיא מה"ט דכתיב בי' ואמרת וא"כ מנ"ל ללמוד מזה דיש חילוק לענין אמירה בקול רם בין בכורים לבעור מעשר בהוידוי וצ"ע: וע' באבן עזרא עה"כ וענית שכ' וז"ל יתכן שישאלו הכהנים לאמר מה זה שהבאת ע"כ וענית עכ"ל ע"ש. ואולי יל"פ עפי"ד ז"ל ד' הירושלמי פ"ג דבכורים ה"ד תני אין עניי' אלא מפי אחר ולא עוד אלא שסמכו למקרא וענית ואמרת ע' בפנ"מ מה שפי' ע"ז דפירושו:
הוא דחוק ולפי"ד הא"ע י"ל דה"ק דאין עניי' אלא מפי אחר היינו שישאלו והוא יענה ע"ז ולא עוד אלא שסמכו למקרא כו' הכוונה דהשאלה צריך להיות סמוך למקרא בכורים וכשישאלו עליו מה זה שהבאת אז יענה ויקרא כסדר כל הפרשה ויל"ע בזה כי חדית הוא ודו"ק:
שם ברמב"ם הלכה י"ב המביא את הבכורים וכו וכו' ומניחו בצד המזבח בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן וישתחוה ויצא עכ"ל. הנה בירושלמי פ"ג דבכורים ה"ד אמרי' ר' יונה בעי הניחן בלילה פי' אם הנחה כזו הנחה היא דהויא כמחוס"ז, פנ"מ ע"ש בירוש' דלא איפשטא האבעי' וצ"ע על רבינו הרמז"ל שהשמיט דין זה והאיך דעתו הק' לפסוק בד"ז וכבר התעורר ע"ז במראה"פ לירוש' שם וז"ל והרמב"ם לא הביא מכ"ז ומשום דכיון דעיקר המצוה הנחה היא ומעכבת א"כ נקטינן לחומרא והנחה מעלייתא בעינן ולפיכך סתם דבריו וכ' בפ"ג בה"ג אם אכלן הכהן קודם הנחה בעזרה לוקה וכו' ומשהניחם המביאם בעזרה הותרו לכהן עכ"ל המראה"פ שם. והנה לפי דרכו עדיפה מינה י"ל לפע"ד בישוב ד' רבינו ז"ל דלכן השמיט אבעי' זו דסובר דאבעי' הירוש' הנ"ל קאי דוקא לר"י דס"ל דבכורים ניתנים לכל כהן שירצה דדינם לדידי' כקדשי הגבול כמבואר בירוש' לעיל פ"א ה"ב ולכן אבע"ל אם הניחן בלילה פסול אבל למה שפסקינן כרבנן דבכורים נחלקו לאנשי משמר והוי כקדשי המקדש פשיטא דאם הניחם בלילה לא עשה ולא כלום כקדשים דכל מעשיהם ביום ע' במגילה (כ':) במשנה וה"ה בכורים דצריכין תנופה והגשה למזבח צריך להיות ביום כמו בקדשים דבעי' תנופה והגשה ביום וא"כ רבינו שכבר פסק לעיל בפ"א הט"ז דבכורים כקדשי המקדש לא הוצרך להביא ד"ו דאם הניתן בלילה לא יצא דכבר ידעינן זה משם וכמובן:
אך עיקר ד' המראה"פ הנ"ל דחוקים מאוד במכתה"ג דמנא ידעינן זה מסתימת ד' רבינו ז"ל דאזלינן לחומרא למיפסל בהנחה בלילה מדכ' דהנחה היא עיקר המצוה ומה ענין זל"ז דשפיר איכ"ל דהיא עיקר המצוה וכשירה בלילה ואם דהיא ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא מכ"מ הו"ל לרבינו ז"ל להביא ד"ז ולהשמעינו דאזלינן לחומרא כמו שמביא כמ"פ בחיבורו בעי' דלא איפשטא וכ' דאזלינן לחומרא בספק כ"ה גם בכאן ועדיפה מינה איכ"ל כדברי הנ"ל אבל ג"ז דחוק בעיני דאם הי' דעת רבינו להלכה דאם הניח בכורים בלילה ל"ו הו"ל לרבינו להשמעינו ד"ז בהדיא בהלכותיו: ומה שנלפע"ד לומר בישוב ד' רבינו דהנה במראה"פ שם כתב להסביר אבעי' הירוש' בהנחה בלילה אם מהני בבכורים משום דבקריאה כתיב הגדתי "היום" דמשמע דוקא היום אך דהקריאה אינה מעכבת הלכך בעי אם הנחת הלילה הנחה היא או לא עכת"ד ז"ל וכונתו אם מקשינן הנחה לקריאה דכתיב בי' היום ואך יש לעיין בזה דהא קרא דהגדתי היום מצריכינן לעיל בירושלמי פ"א ה"ז לדרשה אחרת שרק פ"א מגיד ואינו מגיד פעם שני' ואם הביא בכורים פ"א וקרא אינו חוזר וקורא אפי' מביא ממין אחר עש"ה ודרשו כן ממלת "היום" וכמובן וכ"כ להדיא בס' שפתי חכמים על פרש"י עה"ת פ' תבא עה"כ הגדתי היום עש"ה וא"כ אינו מיותר לדרשה הנ"ל ואמנם בירושלמי שם אר"י דתני רשב"י כן ואמרת ושמחת הוי אומר על השמחה ופי' הפנ"מ דהוא ממעט דאינו קורא בפעם ב' משום דכתיב ואמרת ושמחת הוי אומר על השמחה הוא קורא ועיקר השמחה הוא בפעם הראשונה עכ"ד ז"ל ע"ש וכן פי' הר"ש משנץ בפיהמ"ש שם בפי' האי' ע"ש ומעתה י"ל דהא דמבע"ל בירוש' הנ"ל אי מהני הנחה בלילה הוא לרשב"י דלא מצריך קרא דהגדתי היום למעוטי שאינו קורא בפעם ב' וא"כ שפיר איכא למעט מקרא דהיום דדוקא ביום כשר ולא בלילה אבל לדידן איצטריך קרא דהגדתי היום לדרשה אחרת ואין מקום לאבעי' זו וכנ"ל ואחרי עלות כ"ז מתורץ לנכון מה שהשמיט רבינו הגדול ז"ל ד"ז מהלכותיו דכיון שהוא ז"ל כ' לפסק הלכה לקמן בפ"ד הי"א דמה"ט אינו קורא ב"פ דממעטינן לה מקרא דהגדתי היום א"כ ליכא שום מיעוט לפסול הנחה בלילה ובודאי כשירה ולכן לא השמעינו ד"ז דמהכ"ת למיפסלה ודו"ק: שם ברמב"ם הלכה י"ד הבכורים טעונים לינה כיצד הביא בכוריו למקדש וקרא והקריב שלמיו לא יצא באותו היום מירושלם לחזור למקומו אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו שנא' ופנית בבקר והלכת לאהליך כל פינות שאתה פונה מן המקדש לכשתבוא לו לא יהיו אלא בבקר עכ"ל הנה יש לדקדק בלשון רבינו ז"ל במה דנקיט הביא בכוריו למקדש וקרא כו' דמה ענין קרא לזה שהבכורים טעונים לינה ואטו אם לא יקרא אינו טעון לינה דבשלמא מה דנקיט והקריב שלמיו שפיר יש לו שייכות למצות לינה דהא אם מביא קרבן טעון לינה משום הקרבן וכדאמרי' בירושלמי הביאו מרן הכ"מ בכאן דהא דבכורים לינה טעונים אף כשאין עמהם קרבן אבל אם יש עמהם קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן ע"ש אבל מה שייכות לכאן קריאת הבכורים והוא דיקדוק עצום לפע"ד בד' רבינו:
ומה שנלפע"ד בזה דמכאן יש לפשוט מה שכתבתי מאז לחקור בענין מצות לינה אם הוא דוקא כשהבעלים הביאו בעצמם הקרבן לירושלים אז טעון לינה או אפי' באופן ששלחו קרבנם ע"י שליח איכא מצות לינה להבעלים וכתבתי להוכיח מכ"ד לכאן ולכאן וכ' בתשו' לכבוד הגאון המפורסים האבד"ק דאמבראווא מוהר"נ וויידענפעלד שליט"א והוא כתב בתשו' באורך ותו"ד דלא מצינו שהטיל התורה חובה על בעל הקרבן להיות בירושלים ביום ההקרבה רק שהוא טעון לינה כמש"נ ופנית בבקר וגו' והיינו דוקא היכא שכבר הי' ביום ההקרבה בירושלים אסור לו לצאת עד הבוקר אבל אם שלח הקרבן ע"י שליח והבעלים לא נמצאו בירושלים לא חיסר מצוה כלל עכ"ד שנאמרו בצדק ופלפל בזה הרבה אכ"מ להעתיק כל ד' היקרים ומעתה יש לפרש דמה שדקדק רבינו לכתוב בכאן הביא בכוריו למקדש וקרא דכיוון בזה שהוא דוקא באופן שהבעלים בעצמם הביאו הבכורים לירושלים דאז הדין שקורין בשעת הבאה אבל בשלח הבכורים ע"י שליח דהדין שאינו קורא כמו"ש רבינו לקמן פ"ד ה"ב ומשמע מסתימת דבריו ז"ל דאפי' הבעלים לא יקראו בשלחו הבכורים ע"י שליח דלא כד' הרשב"ם בב"ב (פ"ב.) עמ"ש לעיל בחידושי פ"ב הכ"א בזה בס"ד בכה"ג א"צ לינה ג"כ דמצות לינה לא נאמר רק בבאו הבעלים בעצמם לירושלים עם הקרבן וכן בבכורים משא"כ כששלחו ע"י שליח ודו"ק:
ואמנם צ"ע ע"ז מלשון רבינו ז"ל לקמן בפ"ד ה"א שכ' וז"ל כל המביא בכורים טעון קרבן ושיר ותנופה ולינה אבל הוידוי אינו שוה בכל לפי שיש שחייבין להביא בכורים ואינן קורין עליהם עכ"ל משמע להדיא דאפי' אותן דקחשיב לקמן שאינן קורין מכ"מ:
הם בכלל מצות לינה והרי חשיב לקמן בהלכה ב' שליח דהיינו ששלח בכוריו ע"י שליח שאינו קורא וא"כ מוכח דעכ"פ בכלל מצות לינה הוא כמו שדקדק וכ' כל המביא בכורים טעון וכו' וא"כ נתבאר להיפך ממש"כ רק דגם ע"י שליח איכא מצות לינה (ואולי הוא בשליח עצמו אבל זה הוא מצוה שבגופו ללין בירושלים ול"מ בזה שליח כמובן) וא"נ כן שוב צ"ע מה שדקדקנו לעיל בד' רבינו דלמה נקיט הביא בכוריו למקדש וקרא דמנפק"מ בזה שקרא לענין מצות לינה וצ"ע בכ"ז:
יום א' ארבעים וחמשה למסבנ"י תרצ"ב: סימן מט. ב"ה יום ד' שלח תרצ"ז. שוכט"ס לכבוד ידידי וש"ב הרב המאוה"ג החו"ב בנש"ק אראלים ותרשישים מו"ה אלימלך ראבין נ"י חוב"ק ראפשיץ יע"א:
הנני בזה למלאות את הבטחתי שהבטחתי למעכ"ת מאז להשיבהו בדבר המקוה ששאל עלי' מעכ"ת ותיקון המקוה הוא בדר"ז שהמקוה התחתונה יהא מים כשרים דהיינו שהמים נמשך ממעיין שהוא בצידו אך כבר נפסק הקילוח מן המעיין שנסתם החיבור להמעיין ובמקוה העליונה שטובלין בה הוא מים שאובין אך לא שאובין גמורין שנשאבו בכלי אך ע"י המשכה יבואו השאובין להמקוה העליונה והעליונה מחוברת להמקוה התחתונה הכשרה בנקב כשפה"נ ופתוח הנקב תדיר והעליונה מנקין ע"י שישאבו השאובין ממנה ושופכין מים שאובין לתוכה ע"י המשכה בצינורות וכן בכל פעם והתחתונה אין מנקין רק פ"א לב' שנים וכיו"ב שחושש מעכ"ת לנ"ס ונ"ס וכבר חזי עיני מעכ"ת שפיר בש"ע וגדולי הפוסקים האחרונים שמדברים בעני"ז, וגם בתשו' אמרי יושר ממורי הגאון ז"ל בח"א (סי' קנ"א) שנזכר כעין שאלתינו והכשיר דליכא שום חשש בזה יעיי"ש וכמעט שאין לי להוסיף ע"ד מעכ"ת אך לקיים את הבטחתי אדבר עוד קצת בהלכתא דא:
והנה מעכ"ת נ"י צידד לומר דבנ"ד ליכא שום חשש אליבא דכ"ע דכיון דהמקוה התחתונה הכשירה באה ממעיין ואף שנפסק הקילוח שמבואר בש"ע יו"ד (סי' ר"א סעי' יו"ד) דאין לה דין מעיין רק מקוה מ"מ הרי דעת המהרי"ק והובא בש"ך שם בס"ק ל' דדוקא היכא דנחו המים בבריכה שמלאה מים אזי אין לה דין מעיין אבל אם הבריכה היתה ריקנית ונתמלאה מהמעיין אעפ"י שהופסק מהמעיין דין מעיין עליו ע"ש וא"כ גם הכא שבאו המים מן המעיין לבור ריק יש לה דין מעיין ובמעיין הרי כתב הדגומ"ר ע"ד הש"ך שם בס"ק ס"ג דלכ"ע ליכא פסול בנ"ס ונ"ס אף לד' הרמב"ם ז"ל דפוסל במים שאובין בנ"ס ונ"ס והובא בפ"ת שם ס"ק י"ג וא"כ אין מקום בכאן לחשש נ"ס ונ"ס ואף שהש"ך שם הנ"ל חולק ע"ד המהרי"ק הנ"ל וסובר דכשהופסק מהמעיין אין דינו כמעיין אף בלא עירוב מים אחרים הרי הדגומ"ר שם במקומו תמה עליו והחזיק בד' המהרי"ק ע"ש א"כ שפיר י"ל כנ"ל עכדכ"ת:
והנה לכאורה יפה העיר בזה אבל לקושטא דמילתא יש לעיין בזה דהא עיקר טעמו של הדגומ"ר שהכשיר במעיין בנתן סאה ונטל סאה לעולם הוא עפימ"ש הב"י שטעמו של הרמב"ם ז"ל שגם במים שאובין נ"ס ונ"ס כשר דוקא עד רובו ולא יותר משום מראית העין שיאמרו שכולו הוא שאוב ולפי"ז במעיין נובע ליכא חשש זה שידוע שמעיין זה אין דרכו לפסוק עכ"ד ז"ל ולפי"ז נראה דהיינו דוקא במעיין עצמו במקומו שייך לומר כן שליכא בזה משום מרה"ע כיון שידוע שנובע שם ואין דרכו ליפסק אבל בממשיך ממעיין למקו"א במקום שאין נובע שם ובפרט הכא שכבר נפסק הקילוח מן המעיין אפי' א"נ דגם כה"ג יש לה דין מעיין כיון שבאה ממעיין כנ"ל אבל מ"מ שוב שייך לפסול בנ"ס ונ"ס משום מראית העין דיש חשש שיאמרו שכולו שאוב הוא דל"ש בזה לומר כד' הדגומ"ר שידוע שמעיין זה אין דרכו לפסוק דבודאי דרכו ליפסוק בכה"ג שאינו עיקר המעיין רק הוא נמשך מן המעיין ונפסק הקילוח:
ומלבד זה אין ענין ד' המהרי"ק לכאן דהמהרי"ק שהובא בש"ך שם דקאמר דהיכא שהופסק ממעיין עדיין דין מעיין עליו היינו דוקא כשעדיין לא נחו ועדיין זוחלין ולכן אעפ"י שהופסקו מהמעין דין מעיין עליו משום דלא פסק עדיין חיותן כיון דזוחלין וכמוש"כ הש"ך שם בשמו ז"ל ע"ש וא"כ זה ל"ש בנד' שאלתינו דבודאי כשימשיך המים רחוק מהמעיין ויפסיקם מהם כבר יונחו אח"כ ויפסקו מזחילתן ובזה גם המהרי"ק ז"ל מודה דאין דינו כמעיין בנפסקו ממנו וכמפורש בד' המהרי"ק שם להדיא:
איברא דהמהרי"ק שם הביא דעת רבינו הרמב"ם ז"ל דבכל ענין דינו כמעיין אע"ג שהפסיק הקילוח מהמעיין כיון שבא המים מהמעיין לבריכה ריקנית עדיין דינו כמעיין אע"ג שכבר נחו מזחילתן והובא דבריו ז"ל ביתה יוסף ביו"ד (סי' ר"א) בד"ה מעיין שהמשיכו לבריכת מים כו' יעייש"ה ובדרכ"מ שם ס"ק י"ג שכ"כ להדיא. ולפי"ז שפיר יש מקום לומר ממנ"פ דמי הוא הפוסל במים שאובין בנ"ס ונ"ס הלא העיקר הוא רבינו הרמב"ם ז"ל כמו"ש בש"ך שם בס"ק ס"ג ולד' רבינו הרמז"ל הלא הכא בנ"ד המקוה התחתונה דינו כמעיין כיון שבא מהמעיין אע"ג שנפסק הקילוח כיון שאין שם מים אחרים בבור ולד' שאר פוסקים החולקים על הרמז"ל וסוברים דאין זה מעיין הרי אליביי' במים שאובין אינו פוסל בנ"ס ונ"ס כלל וא"כ ממנ"פ שפיר דמי אך שכבר כתבתי שאפי' א"נ דהמקוה התחתונה דינה כמעיין מ"מ איכא חשש דנ"ס ונ"ס לד' הרמז"ל דל"ש בזה ד' הדגומ"ר הנ"ל וכנ"ל ודו"ק:
והנה בתשו' חתם סופר חיו"ד (סי' ר"ט) הקשה לד' רבינו הרמז"ל דגם בנפסק מהמעיין יש לו דין מעיין כיון שבא מהמעיין א"כ תיקשי למ"ד דכל הימים מטהרים בזוחלין וא"כ למ"ד בפ"ק דתענית (ט':) דעננים ממי אוקיינוס הם שותין א"כ יטהרו כל מימי גשמים בזוחלין דהא נפרדו מהים אוקיינוס ונחו בגומא ועדיין מטהרין בזוחלין עכ"ק ע"ש. והנה בהשקפה ראשונה חשבתי לומר עפימ"ש רש"י בתענית שם בד"ה ממימי אוקיינוס וז"ל כלומר ממים של מטה ולא ממים של מעלה שנא' ואד יעלה מן הארץ ששתה בארץ ועלה עכ"ל ע"ש. וכפיה"נ שרש"י ז"ל בא לומר בדבריו אלו דהא דקאמר בש"ס לר"א דכל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה לאו דוקא ממי אוקיינוס אלא מכל מימות של מטה והי"ל לרש"י ז"ל הוכחה ע"ז מד' הש"ס שם להלן דקאמר כמאן אזלא דאר"ח כונס כנד מי הים:
נותן באוצרות תהומות מי גרם לאוצרות שיתמלאו בר תהומות כר"א ופרש"י מים של מטה כדכתיב תהומות יכסימו ע"ש והרי תהומות אינם ממי אוקיינוס וכמו"ש האור החיים הקדוש בפ' בראשית עה"כ ויאמר אלקים יקוו. דמים שנקוו בים אוקיינוס אחרים הם ויש תהומות למטה מארץ מלבד ממי אוקיינוס עש"ה בד"ק ואעפי"כ קאמר הש"ס דר"ת דקאמר דהגשמים הם ממימי תהום ס"ל כר"א הנ"ל דקאמר דכל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה ובע"כ דר"א לאו דוקא נקיט ממימי אוקיינוס רק מכל מימות של מטה ומחולק עם ר"י דקאמר ממים העליונים הוא שותה והוא ס"ל דממים התחתונים הוא שותה ונקיט אוקיינוס לפי שהוא ידוע בריבוי מימיו במימות של מטה וזה שעשה רש"י כלומר ממים של מטה ולא ממים של מעלה דהיינו דר"א לא אתי לאפוקי שאר מימות של מטה רק מים של מעלה וא"ש: ומעתה לפי"ז מתורץ לנכון קו' הת"ס הנ"ל דאף למ"ד דכל הימים דינם כמעיין לטהר בזוחלין בודאי דדוקא הימים הנמצאים לפנינו בעולם אבל מימי התהומות אינם כימים ואינם מטהרין בזוחלין דהרי הר"ש בפיהמ"ש בפ"ח דפרה מ"ת מפרש דטעמא דכל הימים כמעיין שמטהרין בזוחלין מפני שדרך נתלים הולכין וזוחלין עליהם וזה דרכם עכ"ל ע"ש ולפי"ז התינח בימים שלמעלה מן הארץ משא"כ בתהומות שלמטה מן הארץ דליכא בהו טעם זה כיון דלא חזינן שהולכין דרך נתלים וא"כ אינם מטהרין בזוחלין ומשוה"כ גם גשמים שבאים גם ממימות התהום אינם מטהרין בזוחלין דלא עדיפי מיניי' ואע"ג שבאים הגשמים גם מים אוקיינוס מ"מ הרי גם ממימי התהומות באים ולא ידעינן איזה מים בא ממי אוקיינוס לבד ולכן אינם מטהרין בזוחלין. וע' בתוס' שבת (ק"ט.):
ובפשוט י"ל קו' הת"ס הנ"ל דהא קושייתו הוא רק אליבא דרבינו הרמז"ל דסובר דגם במים שבא ממעיין ונפסק ממנו יש לו דין מעיין וכנ"ל. והרי רבינו הרמז"ל עצמו בפיהמ"ש לפרה שם פירש אהא דקאר"י דכל הימים מטהרין בזוחלין בזה"ל ששאר הימים זולת הים הגדול נחשבים כמעיין שיטהרו בזוחלין עכ"ל ע"ש הרי שאפי' לר"י דמשוה כל הימים למעיין לענין זוחלין מ"מ הים הגדול שהוא הים אוקיינוס כידוע ע' בפי' הרא"ש שם אינו מטהר בזוחלין (והיינו משום דכתיב בי' ולמקוה המים קרא ימים משמע דדינו כמקוה) וע' בכ"מ בפ"ט מה' מקואות הי"ח שהאריך לבאר אם דעת רבינו ז"ל גם בספרו היד הוא כן יעייש"ה וא"כ לשיטת רבינו ז"ל שוב אין התחלה לקושי' הח"ס הנ"ל דהא מימי אוקיינוס אין דינו כימים לענין טהרת זוחלין ולכן גם גשמים הבאים ממנו אינם מטהרין בזוחלין: ואך לפי"מ שמסיק הכ"מ שם בד' רבינו ז"ל בספרו היד דים הגדול דינו כמעיין ומטהר בזוחלין שפיר הקשה הח"ס ותידוש על מרן הת"ס ז"ל שלא העיר בכ"ז:
ולפעד"נ להביא כדמות ראי' לשי' רבינו הרמז"ל בפיהמ"ש דלר' יוסי הים הגדול אין דינו כמעיין לטהרת זוחלין כשאר ימים מש"ס דשבת (ק"ט.) דאמרי' החם קשיא ים הגדול אים הגדול (פי' דבברייתא חדא תני דאין רוחצין בשבת בים הגדול ובאידך קתני דרוחצין בים הגדול) ומשני אריו"ח ל"ק הא ר"מ הא ר"י דתנן כל הימים כמקוה שנא' ולמקוה הימים קרא ימים דברי ר"מ ר"י אומר ים הגדול כמקוה ולא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה ר' יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת, ופרש"י הא דקתני רוחצים בים הגדול ר"מ הוא דמשוי כל הימים כי הדדי ולא מפליג בין ים הגדול לשאר הימים והא דתני אין רוחצין ר"י הוא דמפליג בין ים הגדול לשאר ימים ועיי"ש, ואתקיף לה רנב"י אימור דפליגי לענין טומאה וטהרה לענין שבת מי שמעת להו עש"ה כל הסוגיא וע' בתוס' שם בד"ה הא ר"מ והא ר"י שהקשו דהיכי מדמי הא פלוגתא לפלוגתא דלעיל דמיירי ברפואה ע"ש וכוונתם נראה דמה ס"ד דמתרץ לדמות פלוגתא זו לפלוגתא דשבת דאיירי ברפואה וע' בחי' הריטב"א לשבת שם מ"ש בזה ומצאתי בפי' ר"ת הנדפס עה"ג בש"ס דו"ו שכ' בזה"ל אבל בים הגדול סבר לה ר' יוחנן פלוגתא ר' מאיר אסר ור' יהודה שרי ואתקיף רנב"י וכו' עכ"ל ע"ש וזה הוא היפך מפרש"י דלפרש"י הנ"ל הרי לר"מ שרי לרחוץ בים הגדול דמשוי ים הגדול לשאר ימים ולר"י אסור והר"ח ז"ל הרי פירש להיפך וצ"ע דהאיך נשמע ממשנה זו דפליגי ר"מ ור"י לענין ים הגדול דלר"מ אסור ולר"י שרי:
ובישוב ד' הר"ח ז"ל בפירושו נראה דה"ק דלר"מ דמפרש קרא דלמקוה המים קרא ימים דקאי על הימים שבעולם שדינם כמקוה אסור לרחוץ בים הגדול משום שמשונה משאר מימות שמליח הוא והרוחץ בו הוא לרפואה וזה אסור בשבת ולר"י דמפרש דקרא דולמקוה המים קרא ימים על הים הגדול שלעולם דינו כמקוה משאר שאר ימים והא דכתיב קרא ימים היינו שי"ב מיני ימים הרבה ממילא אמרינן דדוקא לענין טהרה דינו כמקוה משום דגלי קרא דדינו כמקוה אבל לענין שבת דינו כשאר ימים שהרי יש בים הגדול ימים הרבה בודאי דדינו כימים אלו שמעורבים בו שמותר לרחוץ בהם בשבת ואין בו משום רפואה (ואולי י"ל דלזה כיון קרא דקרא ימים לים הגדול להתיר הרחיצה בשבת דלא אסור משום רפואה ואף דזה הוא רק איסד"ר מ"מ נכתב קרא על תקנת רבנן שאח"כ כעין שאיתא בכתובות (יו"ד:) לענין אלמנה עש"ה וע' בס' ט"ת ממורי הגז"ל תמורה (ד') בעני"ז ע"ש):
ועפי"ז י"ל דלכן מייתי בש"ס שם גם דברי ר' יוסי במשנה הנ"ל ולכאורה צ"ע דכיון דהש"ס תי' הא ר"מ והא ר"י לזה הוי סגי לאתויי רק דברי ר"מ ור"י ולמה לי' לאתויי ד' רבי יוסי ג"כ שאין נפק"מ לתירוצא דש"ס הנ"ל ואך י"ל דמזה הוכיח ג"כ תירוצו דפליגי גם לענין שבת וכנ"ל דיש להקשות בדברי ר' יוסי דלמה סתים ואמר דכל הימים מטהרין בזוחלין ומשמע דכל הימים שוים אף הים הגדול והרי לד' רבינו הרמז"ל גם רי"ו מודה לר"י דים הגדול דינו כמקוה שאינו מטהר בזוחלין וא"כ ל"ה למיסתם ולומר כל הימים והו"ל לאפוקי מינה הים הגדול מכללא דשאר ימים כמו ר' יהודה ואמנם לפי שפליג ר' יוסי אר' יהודה בדין ים הגדול לענין רחיצה בשבת דלר' יהודה שרי כנ"ל ולר' יוסי מהראוי שיאסור דלדידי' לא מפרשינן קרא דולמקוה המים קרא ימים אים הגדול שי"ב ימים הרבה רק דקאי אכל הימים והא דקרי לי' קרא מקוה היינו לפוסלן מדין מים חיים וכמו"ש רש"י ותוס' שם וא"כ ממילא אין הוכחה מקרא להתיר הרחיצה בשבת בים הגדול כמו לר' יהודה הנ"ל ולכן שינה הוא בלשונו ונקיט דכל הימים מטהרין בזוחלין כו' ולא קאמר דים הגדול כמקוה כמו שאמר ר' יהודה אע"ג דהרי ס"ל כר' יהודה כדי שלא נטעי דגם לענין: