שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר
ח"א סימן מז
ב"ה יום ג' תצוה תרצ"ב לפ"ק טארנא יע"א. שוכט"ס להבחור כהלכה מופלג בתורה חריף ושנון מחודד ומפולפל מר דוד גראסס נ"י מטשעבין: מכתבו עם ח"ת לנכון הגיעני וכו' והנני בזה לתשו' בקצרה כפי מסת הפנאי:
בר"ד כתב עד"מ שנדפס בשמי הצעיר בחוברת כבוד התורה ח"ב (סי' למ"ד) להעיר ע"ד התבו"ש (בסי' ה' סק"ב) שכ' שיכול להקדיש בהמה בשעת שחיטתה ושפיר הוא קרבן בכה"ג והערותי ע"ד מד' התו"כ פ' ויקרא דדריש ר"י מקרא דקרבן לה' שצריך להקדים הקדישו להקרבתו וא"כ א"א להקדיש בשעת שחיטת הקרבן וע"ז כתב לתרץ דבריש חולין פליגי ר"מ ור"י דר"מ סובר דטוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ור"י סובר דטוב הנודר ומשלם וכ' התוס' שם (ב':) דלר"מ אפי' המביא בהמתו לעזרה ומקדישה יש לחוש שיבא לידי תקלה וכו' ע"ש ומעתה י"ל דר"י בתו"כ לשיטתו אזיל דסובר דל"ח לתקלה ואפי' במקדיש מקודם ולכן סובר דיש להקדים הקדשו להקרבתו משום חשש איסור הכנסת חוב"ע אבל התבו"ש אזיל לר"מ דחייש לתקלה אפי' במקדיש בעזרה לכן לדידי' מותר להקדיש בשעת שחיטה דאם יקדיש מקודם יבא לידי תקלה ע"כ דבריך ולא נהירין לי דבריך לפע"ד וכמה תשובות יש בדבר חדא דהרי ר"י דריש לה בתו"כ שם מקרא דקרבן לה' שמוכרח להקדים ההקדש להקרבה ויקרא קרבן מקודם וא"כ מהכ"ת לומר דלר"מ לא דרשינן לי' לקרא הכי כ"ז שלא מצינו בהדיא דפליג ע"ז דהא נהי שאוסר ר"מ לנדור ואפי' לנדב לש"ס דחולין שם וללי"ב בנדרים (ט:) ע"ש מכ"מ ה"ד שאסור לחייב עצמו לכתחילה בקרבן שאיכא למיחש לתקלה ואפי' במקדישה בעזרה וכד' התוס' הנ"ל אבל קרבן חובה שמצווה עליו מה"ת להקריבו כעולת נזיר וכי"ב בזה לא איירי ר"מ דבודאי צריך להביאם ולא משגחינן על התקלה וכמובן וא"כ שפיר יש לקיים הדרשה דקרבן לה' שצריך להקדים הקדשו להקרבתו בקרבנות חובה ואם דבתו"כ והובא בפרש"י על החומש פ' ויקרא אמרי' דבקרבנות נדבה מיירי הכתוב ע"ש מ"מ משכח"ל גם לר"מ שעבר וחייב עצמו בנדר או הוא בעת צרה שמותר לנדור כמו"ש התוס' בחולין שם ואז מוכרח להקדים הקדשו להקרבתו מקרא הנ"ל וכן התבו"ש גופא מיירי בהקדש של קרבן חובה שהרי כתב וז"ל דנלע"ד גם לשון הריני שוחט בהמה זו לשם עולה או לחטאתי במחויב חטאת או שחט לה בעזרה כדינו דבריו קיימין והו"ל התפסה מעליא דה"ק בשחיטה זו תעשה עולה והקדשו ושחיטתו באים כאחד עכ"ל עיי"ש הרי דמיירי בחטאת שהוא קרבן חובה ול"ש בה כלל הא דר"מ שאוסר רק לחייב עצמו בקרבן משא"כ קרבן שחייבתו תורה שפיר יש לדרוש מקרא דצריך להקדים הקדשו להקרבתו ואינו ענין כלל לפלוגתת ר"מ ור"י הנ"ל הא חדא ועוד דאאפ"ל דהתבו"ש קאי אליבא דר"מ שלא אליבא דהלכתא דהא קיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י בעירובין (מ"ו:) ודברי התבו"ש הנ"ל נאמרו להלכה כמבואר למעיין בדב"ק שם:
וכה ראיתי בבית יוסף בה' נדרים (סי' ר"ג) בד"ה ע"כ צריך כ"א להתרחק מן הנדרים וכו' אחר שהעתיק סוגי' דנדרים שם סיים וז"ל ופסק הרא"ש כל"ב וא"כ הו"ל לרבינו לפרש דדוקא בנודב הוא דשרי כשמזומן לפניו אבל בנדר כלל כלל לא לכך נראה לפרש כמו שפי' בראשונה ואילה"ק על אותו פירוש למה לא כתב רבינו שטוב לנדור בשעת מעשה וכדר"י די"ל דסבר רבינו דע"כ לא קאר"י אלא בנדבת קדשים דא"א בלא קריאת שם קודם שיכניס לעזרה אבל בנדבת צדקה א"צ לקריאת שם כלל עכ"ל עש"ה והנה מש"כ מרן הב"י לחלק דבקדשים א"א בלי קריאת שם קודם הכנסה לעזרה צ"ע לפע"ד דמה הכרח הוא לקריאת שם קודם הכנסה לעזרה דהא לרבי יהודה קיימינן דסובר חוב"ע לאו דאורייתא ואם כונת הב"י למאי דדריש ר"י בתו"כ הנ"ל שצריך להקדים ההקדש להקרבה הרי לד"ז סגי שיקדיש בעזרה קודם הקרבה ול"צ להקדיש עוד קודם הכנסה לעזרה ואולי שיגרת לישנא בעלמא הוא מש"כ דא"א בלי קריאת שם קודם הכנסה לעזרה ועיקר כוונתו דעכ"פ צריך להקדיש מקודם שיקריבנו אבל בצדקה א"צ לקריאת שם רק שיתננה לעני ועכ"פ מפורש יוצא מדברי הב"י שם דקיי"ל כר"י לגבי ר"מ בהאי פלוגתא וא"כ אין מקום לומר דהתבו"ש קאי לר"מ דלא קיי"ל כוותי' כנ"ל. ומלבד כ"ז עיקר הדבר שפשוט לך דאף לר"מ שאוסר להקדיש בעזרה מ"מ המקדיש בשעת שחיטה שפיר דמי וליכא חשש תקלה כלל וע"ז בנית כל דבריך דבריך נסתרים בזה מדברי התוס' בחולין שם במקומו שהקשו אליבא דר"מ שאין טוב שיהא נודב ומשלם ואפי' במביא כבשתו לעזרה אסור היאך אכלו ישראל שלמים במדבר עכ"ק עיי"ש ואם יש מקום לומר כדבריך אמאי לא תירצו התוס' בפשוט דשפיר הקריבו שלמים במדבר גם לר"מ דהיינו בהקדישו בשעת שחיטה דליכא למיחש לתקלה ומותר גם לר"מ וע"כ דלהתוס' הי' פשוט דלר"מ באמת בכל ענין אסור לנדוב אפי' אם יקדיש בשעת שחיטה משום תקלה ולכן הקשו שפיר משלמים במדבר דהאיך הקריבו אותם במדבר:
והנה מדברי התוס' הנ"ל שכתבו דה"ה בנדבה איכא למיחש לתקלה דאפי' מביא כבשתו לעזרה ומקדישה יכול להנות ולמעול בה ולבא לידי תקלה בכמה ענינים דכ"ע לא בקיאי כהלל דמעולם לא מעל אדם בעולתו עכ"ל משמע דסברי דהתקלה הוא משום איסור מעילה שיש לחוש שימעלו בהקרבן אפי' במקדיש בעזרה ואמנם רש"י בחולין שם ד"ה שאינו נודר כל עיקר פירש וז"ל שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל דברו עכ"ל:
וסבור הייתי לומר דאין כאן מחלקות וגם רש"י יודה דהתקלה הוא משום מעילה דכ"ע לא בקיאי כהלל ורק דהא משמע מדברי הגמ' דלר"מ אסור לנדב אפי' שלמים ושאר קדשים קלים שאין בהם מעילה כלל מחיים וא"כ מאי תקלה יש בהם אם יהנו מהם וצ"ל דהתוס' בנדרים (דף יו"ד.) כתבו דגם בשלמים יש איסור תורה ליהנות מהם ומעילה הוא דליכא ע"ש והשמק"ב למנחות בהשמטות שבסוף המס' (דף ד': או"ק ח"י) כתב בטעמא דמילתא דאיכא איסור תורה בהנאת קדשים קלים משום לאו דבל יחל ע"ש וזש"כ רש"י בכאן שיבא לידי בל יחל היינו דמכח זה הרי איכא איסור הנאה גם בקק"ל ושפיר יש לחוש לתקלה דמעילה וכמ"ש התוס' הנ"ל והכל הולך למקום אחד ואכן אח"ז הדרנא בי דהא מדברי רש"י במנחות שם מבואר דסובר דבשלמים ליכא איסוה"נ רק מדרבנן יעיי"ש ובשמק"ב שם ואך לפ"ז איכ"ל דרש"י ותוס' לשיטתיי' אזלו דלרש"י לשיטתו דליכא בשלמי' איסוה"נ מה"ת א"כ לא מצי לפרש בכאן התקלה משום מעילה דהתינח בעולה וכי"ב שי"ב מעילה אבל בשלמים ושאר קק"ל מא"ל ולכן הוצרך לפרש משום תקלת בל יחל אבל התוס' לשי' בנדרים ובתמורה (ג') שכ' דבשלמים ג"כ איסור תורה איכא בהנאה מהם שפיר כתבו לפרש דהתקלה משום איסור מעילה שיבואו ליהנות ממנה: ואמינא לתרץ קו' התוס' בחולין הנ"ל אליבא דר"מ היאך הקריבו שלמים במדבר דהא לפי הנ"ל יומצא דעיקר התקלה בשלמים הוא משום לאו דבל יחל דברו דהא לרש"י ליכא תקלה כ"א משום בל יחל כמו"ש להדיא ולהתוס' דאיכא תקלה משום איסוה"נ בשלמים הרי כבר הבאתי מדברי השמק"ב שמפרשי הטעם משום בל יחל כנ"ל ולפ"ז נראה דכ"ז דוקא במקדיש בפה דאיכא לאו דבל יחל אבל במקדיש במחשבה דאינו עובר בלאו הזה דלא יחל דברו כתיב דמשמע דיבור דוקא ולא מחשבה וכמו"ש מורי הגאון החסיד זצ"ל בתשו' אמרי יושר ח"ב (סי' קמ"ח) וכ"כ בשו"ת בנין ציון מהגאון מאלטונא ז"ל א"כ הרי ליכא איסוה"נ בשלמים שהוקדשו במחשבה כיון דליכא בל יחל דברו וא"כ ליכא שום תקלה בזה וא"כ בודאי מותר להקדיש בכה"ג אף אליבא דר"מ וא"כ שפיר אכלו שלמים במדבר ע"י הקדש במחשבה ומתורץ קו' התוס' הנ"ל:
ואכן זה נסתר לפ"מ דמוכח מדברי הרמב"ם בפי"ד ממעה"ק הי"ב דהא דאמרי' בקדשים גמר בלבו א"צ להוציא בשפתיו ה"ד שמחויב להביא קרבן ע"י מחשבתו אבל לא על גוף ההקדש כמו"ש בלשונו הזך כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הר"ז חייב להביא וכו' עייש"ה וא"כ להקדיש בשלמים א"א ע"י מחשבה וא"כ הוצרכו להקדיש בפה ושוב עובר בבל יחל דברו וליכא לתרץ כנ"ל. [וע' מ"ש בזה בספרי לעיל (סי' י"א) ע"ש]:
ובעיקר הדבר שהקשו התוס' לר"מ דהאיך אכלו שלמים במדבר מה דפשיט להו להתוס' שאכלו במדבר כפיה"נ כונתם משום דרי"ש אמר בחולין (יז.) דבשר תאוה הי' אסור במדבר ורק שלמים הותר הם לאכול וא"כ בודאי הקריבו שלמים וכ"מ מתירוצם שתי' עיי"ש יפלא לפע"ד דכי גברא אגברא קרמית ודלמא ר"מ לא ס"ל כרי"ש רק כרע"ק דפליג עלה התם וא"כ לא מצינו בהדיא שהקריבו שלמים במדבר ומה הקשו וכתבתי בזה באריכות בחידושי למס' חגיגה לישב ד' התוס' ב"ה ונלאיתי להעתיק מה שכתבתי כבר ורק מה שנתחדש לי כעת בעזה"י הנני כותב:
הבאת קו' האחרונים ע"ד רבינו הצל"ח בחי' לפסחים בסוגיא דרחסגה"כ אות קל"ה שחידש דכ"ש מקבל טומאה אף מראשון ושני כיון דקדשים מקב"ט אף עצים ולבונה מטעם חיהבה"ק א"כ אף גוש עץ של הקדש מקב"ט וא"כ אטו בשביל שהוא כלי יהי' גרוע מעץ דל חשיבות כלי מהכא הרי הוא מקב"ט אף מראשון ושני מכח חיבה"ק וכ"כ באות קל"ו דאם סכין לשחיטה בעינן כ"ש היא מקב"ט אף מראשון ושני ע"ש והקשו עליו מש"ס חולין (ג'.) דמוקי לה כגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה ומשו"ה לא מקב"ט דהוא פשוטי כלי עץ והא לד' התוס' שם בעינן כ"ש בשחיטה וא"כ מה בכך שהוא פשוטי כ"ע הא עכ"ז מקב"ט כעצים ולבונה מכח חיבה"ק עכ"ק וראיתי כעת בתשו' עטרת ישועה שנדמ"ח מש"ב כ"ק הגה"צ מדזיקוב זצ"ל (בסי' א') שהרבה לפלפל בקו' זו וחיזק הקו' עפי"ד הנוב"י במהדו"ק חיו"ד (סי' ג') שכ' דהסוגי' דריש חולין שם אזלא למ"ד דחיבה"ק דאורייתא עייש"ה ויען דחזיתי לדעתך דלחדודי קבעית אענה ג"א חלקי בישוב הקו' הנ"ל ע"ד הפלפול בס"ד דהנה בעיקר דברי הצל"ח שחידש דכ"ש מקב"ט מטעם חיבה"ק יש להעיר לפמ"ש התוס' בב"ק (ע"ז.) דהא דמהני חיבה"ק בקדשים ה"ד בקדמ"ז שקדשו קדוה"ג בכ"ש ולא בקדושת דמים והוכיח כן מזבחים (ל"ד.) עש"ה. וא"כ הא התוס' במעילה (י"ט:) ד"ה מ"ט דת"ק כתבו דאליבא דכ"ע מהני פדיון לכלי שרת ופליגי רק אם יש מועל אחר מועל בכ"ש ע"ש וא"כ האיך שייך חיבה"ק בכ"ש כיון דקדו"ד הוא דיש לו פדיון ול"ד לעצים ולבונה שנקדשו בכ"ש דאין להם פדיון לכן מהני בהו חיבה"ק ואף לפמ"ש התוס' במנחות (ק':) ד"ה וכלי שרת דלר"נ דסובר דבכ"ש יש בו מועל אחר מועל אין להם פדיון ג"כ ע"ש יש להעיר כנ"ל דהא עיקר טעמא דר"נ דבכ"ש יש בו מועל אחר מועל מפרש בש"ס דמעילה שם משום דאם אחרים מביא לקדושה הוא עצמו לא כ"ש עש"ה והתינח בכל כלי שרת שמקדש הניתן לתוכו בקדוה"ג ואיכא ק"ו דר"נ ולכן י"ב מועל אחר מועל אבל סכין לשחיטה אף דבעי כ"ש מכ"מ הרי הבהמה שנשחטה בסכין כ"ש כבר היא קדושה בקדוה"ג משעה שנתקדשה בפה וא"כ אין הסכין מביאה לידי קדושה ואף דאמרי' בסוטה (ט"ו:) דסכין מקדש לדם ע"ש מ"מ אינו מביא הדם לידי מעילה בקדושתו דאדרבה קיי"ל במעילה (י"א. וי"ב:) דבדם לאחר שחיטה אין בו מעילה מה"ת ומחיים מועלין בדם מה"ת דהמקיז דם בבהמת קדשים מועלין בו ע"ש וא"כ בסכין כ"ש ליכא ק"ו דר"נ וגם ר"נ יודה דאין בסכין מועל אחר מועל וממילא דיש פדיון לסכין כ"ש אף לפי"ד התוס' הנ"ל וא"כ הדקו"ל על הצל"ח דהאיך כ' דמועיל חיבה"ק בסכין כ"ש כיון דקדו"ד היא, ובישוב ד' הצל"ח צ"ל לפמ"ש התוס' במנחות (ק"א.) ד"ה אע"ג דנטמאו כו' דהא דצריך קידוש כ"ש שיקבל טומאה מטעם חיבה"ק היינו מדאורייתא אבל מדרבנן מקב"ט אע"ג דלא קדוש קדוה"ג עייש"ה וא"כ שפיר אתיא חידוש הצל"ח אף בסכין כ"ש דמקבל טומאה מטעם חיבה"ק מדרבנן עכ"פ אע"ג דלא קדוש קדוה"ג:
והנה האחרונים ז"ל הקשו בסוגי' דריש חולין הנ"ל דמאי פריך בש"ס שם דנטמא לסכין ואזיל סכין וכו' והא החשש הוא רק לאחר הפירכוס ואז כבר אין הסכין בידו ותירצו דיל"פ דקושי' הש"ס תסוב עדר"ז והוא כיון דאם יארע שלא הגביה את הסכין תיכף לאחר ששחט את הסימנים ויגע הסכין בעת שיהי' הבהמה כבר מתה אזי שפיר יאסור לזאת מקשה בגמרא דמדוע: סגי באמירת ברי לי שלא נגע בעצמו יצטרך לומר ג"כ ברי לי שלא נגע הסכין אחר הפירכוס בבהמה דאי לא"ה הוי ספק דלמא לא הגביה תיכף את הסכין ונגע בעת שהיתה כבר מתה עכ"ד ז"ל ולפי"ז שפיר מתרץ הש"ס כגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה דלא מקבל טומאה משום דהוא פשוטי כלי עץ ואי"ל דעכ"פ מקב"ט מטעם חיבה"ק דסכין הוא כ"ש וכנ"ל הרי זה הוא רק טומאה דרבנן בסכין כ"ש כיון דקדיש רק קדו"ד וכמו שביארתי לעיל וא"כ אמרי' דספיקא דרבנן לקולא ובודאי הגביה הסכין תיכף לאחר ששחט הסימנים וא"צ אמירת ברי לי לד"ז דאפי' הוי רק ספק ניזול לקולא משא"כ הספק דשמא נגע הוא עצמו בבשר ונטמא הבשר הוא טומאה דאורייתא ולזה צריך אמירת ברי לי ודו"ק: