שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר
ח"א סימן מה
בעזה"י יום ד' ויק"פ תרצ"ד. לכבוד הרב הגאון מרא דכולא תלמודא מאור הגולה וכו' כש"ת מו"ה נחום וויידענפעלד שליט"א האבד"ק דאמבראווי יע"א:
אחד"ש הדר"ג כמשפט, קבלתי לנכון תשורתו היקרה ספרא דבי רב שו"ת כוכב מיעקב והבריק לנגד עיני האי כוכב מזהיר ות"ח חן לכהד"ג הי"ו על אשר כבדני במנחה יקרה כזו ולחיבה"ק אציג בזה מה שהערותי באיזה מקומן מהספר דמר אביו הגאון מאוה"ג זצללה"ה וזה החילי בס"ד:
בכוכמי"ע (סי' נ"ו) מתרץ קו' הטו"א ע"ד התוס' בגיטין ובכ"ד שהקשו בח"ע וחב"ח דימכור עצמו בע"ע ותי' דחרורי אינו נמכר בע"ע והקשה הנ"ל מהא דיבמות (ק') דהגדילו התערובות כו' עד אימא כופין ומשחררין זא"ז ע"ש והרי בכאן הדר"ק התוס' לדוכתא דימכר עצמו בע"ע ול"ש תי' התוס' הנ"ל דהא אם כהן הוא שפיר יכול למכור בע"ע ומותר בשפחה כדמסקינן בקדושין (כ"א:) עכ"ק ותי' הגהמ"ח ז"ל עפי"ד רש"י בר"ה (ט"ו.) אהא דאמרי' שם באתרוג בת ששית שנכנס לשביעית דפטורה מן המעשר משום דיד הכל משתמשין בה ופרש"י אע"ג דלא נהגא בה שביעית מיהו משום דהכל ממשמשין בו בשביעית הוי הפקר ופטור מן המעשר ע"ש ולפי"ז גם הכא בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דמי למפקיר עבדו דנהי דספק עבד הוא עכ"פ א"י לשמש בו ודמי להא דר"ה הנ"ל דיד הכל ממשמשין בו ואת אמרת חייב במעשר והנה הא דאמרי' בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דהגדילו משחררין זא"ז בע"כ איירי דכהנת מתה דאל"כ הו"ל לומר דהכהנת משחרר' לשניהם ומדנקיט דהם משחררין זא"ז ש"מ דכבר מתה הכהנת בעלת העבד ובגיטין (ל"ט) איתא דמפקיר עבדו ומת משתלח בלא גט דעבדו כאשתו ובתוס' (מ'.) כתבו דעכ"פ בעינן גט מדרבנן ע"ש וא"כ א"י לישא ב"ה כיון דבעי גט שחרור מדרבנן וא"כ ל"ק קו' הטו"א הנ"ל דימכור עצמו בע"ע ויוכל לישא שפחה ממנ"פ ז"א דדלמא עבד הוא וא"כ מדאורייתא משתלח בלא גט דהא הכא שנתערב ולדה בולד שפחה הו"ל כמפקיר עבדו כנ"ל ואח"כ מת הבעל דהיינו כהנת ומדרבנן הוא דבעי ג"ש וא"כ מה"ת חירורי הוי וחירורי אינו נמכר בע"ע עכת"ד הגאון זצ"ל שם ול"ז להבין דמדוע הוצרך לכ"ז דכיון דהניח היסוד דהכא הוי כמפקיר עבדו כיון דא"י לשמש בו דהוא רק ספק עבד א"כ ממילא ליכא איסור לשחררו לגמרי ליתן לו גט שחרור ואפי' הכהנת היתה בחיים כמו"ש התוס' בגיטין (לח.) ד"ה כל המשחרר עבדו כו' דהיכא שאין רשאין להשתעבד בהעבד לא קרינן בי' לעולם בהם תעבודו ומותר ליתן ג"ש וליכא איסורא עש"ה וא"כ גם הכא א"נ כיסוד הזה דהוא כמפקיר עבדו ליכא איסור במשחררין זא"ז ולכן שפיר אמר דכופין לשחרר זא"ז ול"ק קו' הטו"א דימכרו בע"ע דאדרבה הא עדיפא אם אין איסור בהשחרור מלמכור עצמו בע"ע דאיכא איסורא למכור עצמו לע"ע כדמוכח בקדושין (כ"ב:) וכמו"ש התוס' בב"ב (י"ג.) עש"ה וע"כ הוצרכו התוס' הנ"ל לומר דא"א למכור עצמו בע"ע מכח דחירורי אינו נמכר בע"ע ולא תי' בפשוט דאסור למכור עצמו לע"ע כנ"ל היינו משום דהיכא דלא אפשר שרי למכור בע"ע כדמוכח בקדושין (ס"ט) וכאן לא"פ דאיכא איסור לשחרר העבד דעובר בעשה וכמו"ש הטו"א בריש חגיגה באורך יעוי"ש משא"כ הכא דהאיסור עשה לשחרר כבר פקע בההפקר בודאי כופין לשחרר ולא למכור בע"ע דאיכא איסור כדמוכח להדיא בקדושין שם ולא נחלק אדם ע"ז וא"כ ל"ק קו' הטו"א הנ"ל:
וע' במקנה לקדושין (ט"ו.) מ"ש בתוד"ה ואידך וכו' לחדש דאם יש לו נכסים ומכר עצמו בעבד עברי אפי' בדיעבד אין מכירתו מכירה דהא קיי"ל כרבא דכ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד ל"מ וה"נ כיון דכתיב כי לי בנ"י עבדים ואסור למכור עצמו כשיש לו נכסים הו"ל מקח שנעשה באיסור ואין מכירתו כלום ואסור בשפחה כדין ישראל ואפי' לאביי דא"ע מהני מודה בזה דמפורש בקרא וכי ימוך אחיך ונמכר לך משמע דאם יש לו א"י למכור א"ע עכ"ד ז"ל עש"ה והיא ד"ח מאוד ואמנם לפע"ד צ"ע ע"ד המקנה דמה יענה הגז"ל ביום שידבר בו סוגי' דקדושין (כ"ב:) דריב"ז הי' דורש את המקרא הזה כמין חומר מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף אמר הקב"ה אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע ע"ש ואם נאמר דהיכא שעבר אאיסור זה דלי בנ"י עבדים כגון שיש לו נכסים ומכר עצמו בע"ע לא הועיל מכירתו כלום א"כ מה רציעה שייכי הכא ואם איירי שלא הי' לו כלום והוכרח למכור עצמו בע"ע דשוב ליכא איסורא דלי בנ"י עבדים כד' הגז"ל הנ"ל א"כ ליכא דרשא דריב"ז בטעמא דרציעת אוזן מפני ששמעה על ה"ס כו' דהא לא עבר על איסור זה ויגעתי ומצאתי במקנה עצמו שהרגיש בזה בחידושיו לקמן (כ"ב.) ויישב במתק דבריו דהא דקאמר והלך וקנה אדון לעצמו היינו כעת שרוצה להיות נרצע מפני אהבת האדון הו"ל קונה אדון לעצמו משא"כ מוכר עצמו מפני דוחקו שרי למכור עצמו ולא נקרא קונה אדון רק מוכר עצמו מפני המעות שנוטל בשביל מכירתו אבל כעת שהוא נרצע מחמת אהבת האדון ולא מחמת דוחק דא"כ הי' יכול למכור עצמו פעם שנית ולכן נרצע אזנו עכ"ד ז"ל דפח"ח עש"ה וא"כ שפיר נוכ"ל דתחילת המכירה הי' מחמת דוחקו ולכן חלה המכירה כדין ואעפי"כ שייך בי' איסור' דקונה אדון לעצמו בזה שנרצע ואינו רוצה לצאת מחמת אהבת האדון והבן, ועפי"ז מיושב מה שהקשו המפו' דלטעם הנ"ל למה לא ירצע תיכף בעת מכירתו שעבר על איסור הנ"ל ע' בכלי יקר פ' משפטים ובמרכבה"מ על המכילתא שם מ"ש בזה ולפי הנ"ל לק"מ:
ואמנם ע"ד פילפול י"ל דלא כהמקנה רק אפי' יש לו נכסים הרבה מהני מכירתו שמכר עצמו בע"ע ול"ק דנימא אי עביד לא מהני כיון דעבר אאיסור דלי בנ"י עבדים וכו' והוא דהנה התוס' בב"מ (יו"ד) ע"א כתבו אהא דאמרי' התם דפועל יכול לחזור בו אפי':
בחצי היום משום דכתיב כי לי בנ"י עבדים דמ"מ מותר אדם להשכיר עצמו דדוקא ע"ע שא"י לחזור בו וא"י קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם עכ"ל ע"ש וכ"כ המרדכי בפ' האומנין הובא בש"ע חו"מ (סי' של"ג) ובתשו' מיימונית השייך לה' קנין (סי' ל"א) הקשה הלא הא דפועל יכול לחזור ילפינן מע"ע כמו דע"ע יכול לחזור אם נותן פדיונו לאדון כ"ה יכול לחזור וא"כ למה מותר להשכיר עצמו ולא למכור עצמו דהא גם עבד הנמכר יכול לחזור באמצע זמנו עיי"ש וראיתי בחת"ס עה"ת פ' משפטים שכ' לתרץ קו' הנ"ל לפי"ד הר"ן בפסחים דמחוסר ממון לא אמרי' הואיל דא"ב לפדותו לפי שהוא מחוסר ממון לזה והשתא א"ש בשלמא עבד אעפ"י דיכול לחזור אבל הוא צריך להחזיר ממון פדיונו להאדון א"כ הוי מחוסר ממון לפיכך הוא אסור למכור את עצמו דמי יימר שיכול לפדות עצמו שיהי' לו מעות כל הצורך לו לזה אבל פועל שא"צ ממון לזה אם הוא רוצה לחזור וחוזר אפי' באמצע היום רק האדון א"צ לשלם לו לפיכך מותר לאדם להשכיר עצמו לפועל עכ"ד הח"ס ז"ל ע"ש. ומעתה ממנ"פ יכול למכור עצמו בע"ע ומועיל מכירתו דאם הוא עני ומוכר עצמו מחמת דוחקו הרי ליכא בזה איסור דלי בנ"י עבדים ואם הוא עשיר הרי שוב יכול למכור עצמו בע"ע כדין פועל שיכול להשכיר עצמו מטעם שיכול לחזור באמצע היום כמו כן זה שהוא עשיר יכול לחזור בו בתוך זמנו ע"י נתינת כסף פדיונו ויצא לחפשי כקו' התשו' מיימוני הנ"ל ול"ש בזה תירוצא דהח"ס הנ"ל דמחוסר ממון הוא דמי יימר שיהי' לו מעות ליתן לאדונו ול"א הואיל ז"א דמי שיש לו נכסים בודאי דלא נקרא מחוסר ממון ואמרי' בי' הואיל ויכול לפדות עצמו בכל עת שוב ליכא איסורא דלי בנ"י עבדים כמו בפועל וע' בנדרים (ס"ד:) בפרש"י והר"ן בשם ירושלמי שנחלקו אם עניות שכיחא או לא עייש"ה:
ואמנם כ"ז במוכר עצמו שעדיין לא נרצע שפיר יש לו עצה זו שיפקיע א"ע מאדונו בתוך זמנו ע"י גרעון כסף שיתן לו ויצא לחפשי וא"כ דמי לפועל דלית בי' איסורא דלי בנ"י עבדים כיון שיכול לחזור בו וכנ"ל אבל הנרצע שדינו דאינו יוצא בכסף גרעונו כי אם ביובל ובמיתת האדון כמפורש במשנה דקדושין (י"ד:) ואלו הב' יציאות אינם בידו של עבד וא"כ לאחר הרציעה עובד את אדונו בע"כ ושוב נצב כמו נד איסור דלי בנ"י עבדים ול"ד לפועל שיכול לחזור בו בתו"ז ועפי"ז סרה מהר הקושי' שנתחבטו בה המפו' והובא לעיל דלמה דוקא הוא נרצע לאחר שש וא"ר לצאת אם טעמא כדאמר ריב"ז מפני שעבר על לי בנ"י עבדים א"כ מהראוי שירצע תומ"י בעת המכירה שעבר ע"ז אבל לפי הנ"ל יומתק הדבר דכ"ז שלא הגיע שש ולא רצה לצאת הרי הי' בידו לפדות בע"כ של אדון בגרעון כסף וממילא ליכא האיסור דלי בנ"י עבדים כפועל כנ"ל ואם הי' מוכר עצמו מחמת דוחקו פשיטא דליכא איסורא וכנ"ל משא"כ כשהגיע שש וא"ר לצאת ונשאר כעת עד היובל וא"י עוד לצאת לחפשי כשירצה ובהכרח משועבד לאדונו כל הזמן משוה"כ אז דייקא בא האיסור דלי בנ"י עבדים ולכן נרצע באוזן כטעמא דריב"ז אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בנ"י עבדים וכו': ובעסקי בהאי ענינא נפל מילתא בדעתאי ליישב פסקי מרן בעל ש"ע שכ' בש"ע או"ח ה' פסח (סי' תע"ב סעי' י"ג) דאפי' עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו לד' כוסות עכ"ל ובה' חנוכה (סי' תרע"א סעי' א') כ' דאפי' עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק עכ"ל והשמיט הא דכ' בד' כוסות שמחויב להשכיר עצמו וראיתי בבאה"ט שם שכ' מכח זה דבנר חנוכה אינו חייב להשכיר עצמו כמו בד' כוסות ע"ש ויפלא מאוד דמדוע נחלק בד"ז בין ד' כוסות לנר חנוכה דהא מקור האי דינא דמחויב למכור כסותו ולקנות שמן לנ"ח נובע מד' הרמב"ם בפ"ד מה' חנוכה הי"ב ע"ש ובהה"מ שם שכ' דילפינן לה ממשנה דר"פ ער"פ דקתני בד' כוסות שאפי' עני מישראל לא יפחתו לו מד' כוסות וה"ה בנ"ח משום פרסומי ניסא ע"ש וא"כ כמו דבד' כוסות מחויב להשכיר עצמו ג"כ כן ראוי להיות הדין בנ"ח דאם יש איזה טעם לחלק בין ד' כוסות לנ"ח מנ"ל ללמוד הדין דחייב למכור כסותו בשביל הדלקת נ"ח מד' כוסות והנלפע"ד בזה דהנה כבר הבאתי בשם התוס' והמרדכי דלהשכיר עצמו לפועל ליכא איסורא דלי בנ"י עבדים משום שיכול לחזור בו אפי' בתו"ז ואך בש"ע חו"מ סי' צ"ז סעי' ט"ו) דאין כופין אותו להשכיר עצמו כדי לפרוע לבע"ח ופי' בסמ"ע שם הטעם משום דכתיב לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים ושטר דהש"י קודם ע"ש וביאר בס' שער המשפט לחו"מ שם דבריו דאע"ג דבפועל ליכא איסורא דלי בנ"י עבדים כמו"ש הקדמונים מ"מ כיון דחזינן דאין אדם רשאי למכור את עצמו לפרוע את חובו כמו"ש הרמב"ם בפ"א מה"ע א"כ אם אתה מחייב אותו להשכיר את עצמו לפרוע חובו א"כ לא יהא יכול לחזור בו כיון דהחוב עליו מוטל לפרוע והדר הו"ל עבד ואסור למכור עצמו לפרוע חובו ולכך אין שום חיוב עליו להשכיר א"ע לפרוע חובו עכ"ד ז"ל עש"ה וא"כ ה"ה לענין נ"ח אם נחייבו להשכיר א"ע כדי שיהי' לו שמן לנרות חנוכה הרי לא יוכל לחזור בו באמצע עד שיהי' לו כדי מצות הדלקת נ"ח והו"ל כעבד שאיכא איסורא דלי בנ"י עבדים כו' ואי"ל דשאני הכא שמשכיר א"ע בשביל מצוה כנ"ח וא"כ הוא עבדות להשי"ת ז"א דהא גם פריעת בע"ח מצוה דאורייתא הוא כמבואר בכתובות (פ"ו.) ע"ש וברש"י ותוס' שם ואעפי"כ אמרי' דאם משכיר עצמו בשביל פריעת בע"ח עובר על לי בנ"י עבדים כיון שהוא עבד להדיוט וה"ה בנ"ח דשייך לומר כן אם ישכיר עצמו בשבילה ולכן פסק בש"ע דרק למכור כסותו חייב בשביל מצות נ"ח ולא להשכיר עצמו ומ"ש בד' כוסות דחייב גם להשכיר עצמו בשבילם שם יש טעמא אחרינא לפי"מ דאיתא בירושלמי ובמד"ר דמשו"ה תקנו ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה האמורין בגאולת מצרים והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי בפ' וארא והובא ברשב"ם ותוס' ר"פ ערבי פסחים ע"ש ומעתה י"ל דהא אמרי' במנחות (מ"ח.) דעמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרי' עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה ל"א ע"ש ומשו"ה בשאר מצות כמו פריעת בע"ח ונ"ח אין להשכיר עצמו בשבילם ולעבור אאיסור דלי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים דהא ל"א עמוד וחטא באיסור אחר כדי לזכות במצוה אחרת משא"כ מצות ד' כוסות שרומזין לד' לשונות גאולה והכתוב צווח ואומר בפ' בהר כי לי בנ"י עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים וא"כ ענין איסור זה דלא עבדים לעבדים הוא מכח שכבר קנה הקב"ה אותנו לעבדים בגאולתינו ממצרים ובד' כוסות הרי מרומז ד"ז דגאל אותנו הקב"ה ממצרים ולקח אותנו להיות משועבדים לו דבד' לשונות הנ"ל איכא גם קרא דולקחתי אתכם לי לעם וגו' ולכן אמרי' עמוד וחטא בזה שישכיר עצמו ועובר על הא דלא עבדים לעבדים בשביל שיזכה במצוה זו עצמה שיהי' לו ד' כוסות לזכר ד"ז דהקב"ה גאל: אותנו ממצרים להיות משועבדים לו והו"ל כמו עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת וא"כ שפיר מצינו טעם לחלק בין ד' כוסות לנ"ח לענין חיוב להשכיר עצמו:
ועוי"ל דבתו"כ והובא בפרש"י עה"ת שם איתא עה"כ דלי בנ"י עבדים וז"ל שטרי קודם ע"ש והיינו דהקב"ה יש לו שעבוד על בנ"י עוד משעת יציאת מצרים ולכן אסור לעבור אאיסור זה ולהשכיר עצמו בשביל חיוב מצוה אחרת דשטר שעבוד הקב"ה הוא קודם מ"ת עוד מגאולת מצרים והתינח לשאר מצות כפריעת בע"ח ונ"ח אבל למצות ד' כוסות שזה גופה בא לזכור גאולת מצרים דהא הוא נגד ד' לשונות של גאולה כנ"ל א"כ ל"ש לומר בזה שטרי קודם דהא חיוב זה לזכור יציאת מצרים הי' תיכף ביום יציאתם ממצרים כדכתיב בפ' בא ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו' היום אתם יוצאים וגו' וא"כ שפיר שרי להשכיר א"ע בשביל מצוה זו שבא על גאולת מצרים ואדרבה יש חיוב להשכיר עצמו אם אין לו על ד' כוסות והבן כ"ז:
בסי' ס"ב מחדש הגאון ז"ל דלפי"מ דקיי"ל בש"ס דסנהדרין (ט"ו:) דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ובסנהדרין (מ"ה) איתא ברוצח אם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו וא"כ הכ"נ בשוהנ"ס דמיתתו שוה למיתת הבעלים לכל מילי אם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו בסקילה אתה יכול להמיתו בכל מיתה שיכול עש"ה שמישב עפי"ז קו' החכם השואל שם. ולפלא בעיני על כהדר"ג שכ' זה לד"פ ולא הרגיש ששם בש"ס במקומו בסנהדרין אמרי' דרוצח עם גוה"ד הוי ב' כתובים הבאים כאחד ולא ילפינן מינייהו לכה"ת וע' בתוס' שם שכ' דאפי' למ"ד דב"כ הבכ"א מלמדין הכא איכא ג' כתובים הבכ"א ואין מלמדין לכ"ע ע"ש וביותר מפורש בסנהדרין (ע"ב:) דמצריך קרא לרודף דמותר להורגו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ואמרי' שם דמשו"ה לא ילפי' מרוצח דהו"ל ב' כתובים הבכ"א עם גוה"ד ואין מלמדין ע"ש וא"כ האיך נילוף למיתת השור ממיתת הבעלים דהא הוא ב' כתובים הבכ"א ואי"ל דדוקא במה מצינו אין למידין מב"כ הבכ"א אבל הא דילפי' ממיתת הבעלים למיתת השור היקשא הוא כדמוכח בסנהדרין שם ז"א דהא רש"י כתב בזבחים (נ"ז.) דאפי' בגז"ש לא ילפינן מב' כתובים הבאים כאחד עש"ה וא"כ מכש"כ להיקשא דלא נילף מב"כ הבכ"א וכמובן:
ואך לפימ"ש התוס' בפסחים (ס"ד:) בד"ה אתיא זריקה לחלק דדוקא התם אמרי' דהב' כתובים ממעטי' דלא ילפינן גם בגז"ש משום דהב' כתובים עצמן הוי מצו למיליף חד מחברי' בגז"ש ואעפי"כ כתבינהו לב"כ הבכ"א ש"מ דאתו ללמוד דלא ניליף מיניי' לעלמא גם בגז"ש אבל בשאר ב"כ הבכ"א שפיר נוכ"ל דילפינן מיניי' בגז"ש דאין גז"ש למחצה עיי"ש וא"כ לפי"ז י"ל גם הכא דרוצח וגוה"ד המה ב"כ הבכ"א דליכא בהו גז"ש והיקש למילף חד מחברי' רק דהו"מ ללמוד חד מחברי' במה מצינו א"כ נשמע מהב"כ הבכ"א דלא נלמוד מיניי' במה מצינו אבל בהיקשא שפיר ילפינן מהם דאין היקש למחצה כעין מש"כ התוס' הנ"ל לענין גז"ש דילפינן מב"כ הבכ"א מכח דאין גז"ש למחצה:
ואכן בעיקר הדבר שפשוט לי' להגז"ל דלכל מילי נאמר ד"ז דילפי' מיתת השור ממיתת הבעלים אין כן ד' הרב המגיד ז"ל בפ"י מה' נזקי ממון ה"ז שכ' בשור טריפה שהרג בפני ב"ד מיפטר ולא ילפינן שור מאדם לעני"ז דכמו שאדם נהרג אפי' כשהוא טריפה בפני ב"ד משום דכתיב ובערת הרע מקרבך כ"ה גם בהמה אלא בהמה פטורה גם בפני ב"ד ע"ש וע' בתשו' ח"ס חאו"ח (סי' ק"פ) מ"ש בישוב הרה"מ שלא תקשה עליו מש"ס חולין (קל"ט) יעיי"ש ובחי' ח"ס לחולין (ק"מ) שכ' ג"כ בישוב הד' ע"ש. סו"ד דלד' הרה"מ חזינן דלא לכל הדברים נאמרה היקשא דמיתת השור למיתת הבעלים א"כ יל"ע אם לדין זה שאם אי אתה יכול להמיתו בסקילה שאתה יכול להמיתו בכל מיתה ניליף מיתת השור ממיתת הבעלים כיון דהוי ב"כ הבכ"א וצ"ע:
עוד ראיתי לו להגאון מהרימלוב ז"ל בתשובתו שם שהקשה בהא דקיי"ל בסנהדרין (קי"ב) דאם היו בעיהנ"ד קדשי בדה"ב יפדו וד' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' עכו"ם דיפדו ואח"כ ישרפו וקשה אמאי לא ישרפו אף קודם הפדי' כיון דלאחר הפדי' בעי שריפה וא"כ בודאי אם נהנה קודם הפדי' לא מעל כדאמרי' בש"ס פסחים (כ"ט) באוכל חמץ של הקדש דלא מעל למ"ד דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים כיון דלא שוה מידי וא"כ ה"נ בודאי לא מעל בקדשי בדה"ב של עיהנ"ד כיון דלא שוה מידי דהא אם יפדנו בעי שריפה וא"כ הוי כמו קדשים שמתו שיצאו מידי מעילה ד"ת ובקדשים שמתו מוכח בש"ס דפקע קדושה מיניי' וא"כ אמאי לא ישרפו גם קודם הפדי' דאי משום דהוי שלל שמים הא כיון דלא מעל אם נהנה מהם כיון דבעי שריפה לאחר הפדי' א"כ פקע הקדושה מיניי' ושוב ל"ה שלל שמים ואמאי לא ישרפו גם קודם הפדי' עכ"ק יעייש"ה שסיים שהוא קושי' פליאה, והנלפע"ד ליישב דהנה קו' הגז"ל לא תסוב דלמה קתני יפדו והא אסור לפדות קדשים ע"מ לישרוף דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים דע"ז הי' מקום לומר דכיון דהכא איירי בקדשי בדה"ב ובהו הא דאין פודין הקדשים להאכילם לכלבים הוא רק מדרבנן כמו"ש התוס' בפסחים שם והוכחתם מבכורות (ט"ו) ע"ש וא"כ י"ל דהם אמרו והם אמרו דכאן בקדשי קדה"ב של עיהנ"ד מותר לפדות ולשרוף אח"כ כיון דא"א בענין אחר לקיים בהו שריפה דעיהנ"ד רק קושי' הגז"ל היא מפני מה לא הותר לישרוף גם קודם הפדיון כיון דעומד לשריפה אח"כ הרי לא שוה מידי והו"ל כקדשים שמתו דפקע הקדושה מיניי' לגמרי. והנ"ל בזה הנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מעכו"ם ה"י וז"ל נכסי הרשעים שהודחו שהיו מופקדין במדינה אחרת אם נקבצו עמה נשרפין בכללה ואם לאו אין מאבדים אותם אלא ינתנו ליורשיהם עכ"ל וע' בכ"מ שכ' מקורו מש"ס וכ' בסו"ד דנראה דקודם קביצת נכסים האלו לתוכה אסורים בהנאה דהא עומדים לישרף הם אבל כיון שנשרף שלל העיר שוב אין נכסים אלו עומדים לישרף עכ"ד ע"ש ומעתה נאמר דהנה בגוף ד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל שכ' בקדשי בדה"ב של עיהנ"ד דנפדה ואח"כ שורפין אותן השיגו הראב"ד ז"ל למה שורפין אותן שלל שמים הי' ולא חל עליו איסור ותי' בכ"מ דס"ל לרבינו דבהמת עיהנ"ד מקרו וארי' דהקדש הוא דרביע עלי' וכיון דנסתלק ארי' דהקדש חל עליו מיד איסור עיהנ"ד עכ"ד ז"ל וא"כ נראה ברור דאם לא פדה הקדשי בדה"ב ובתוך כך נשרף שלל העיר שוב אע"ג דפדו הקדשי בדה"ב אח"כ אין עומדין לישרף עוד דלא גרעי מנכסי הרשעים דחול שהיו מופקדין במדינה אחרת דאם לא נקבצו עם שלל העיר לישרף שוב אין מאבדין אותם כנ"ל וק"ו אם היו הנכסים מופקדין ברשות גבוה:
בשעת שריפת שלל העיר דאז לא חל חיוב שריפה דעיהנ"ד דשללה ולא שלל שמים כתיב וע' בש"ס ב"ק (ע"ו.) בענין מ"ל מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים עש"ה ואח"כ שכבר נשרף שלל העיר נפדו הקדשי בדה"ב דא"צ עוד לשרפם בפנ"ע ומעתה י"ל דאע"ג דהמצוה לכתחילה לפדות הקדשי בדה"ב דעיהנ"ד ואח"כ לשרפם מכ"מ כיון דאם לא יפדם וימתין עד שישרף שלל העיר שוב לא יצטרך לשרפם וילכו דמיו לקודש כדין כל קדשי בדה"ב שוב מה"ט מועלין מה"ת בהו דמיקרי עדיין קדשי ה' והוכחה לזה ממה דאמרי' בריש מעילה (ב':) דכל היכא דאם עלו לא ירדו מועלין מה"ת ע"ש וע' בכ"מ פ"ג מה' מעילה ה"א שכ"כ בד' רבינו הרמז"ל ע"ש ובלח"מ פ"ג מפסוהמ"ק ה"ז שחולק עליו וסובר דהיכא דאם עלו לא ירדו איכא רק מעילה דרבנן יעיי"ש וא"כ ק"ו לנ"ד דא"צ לעשות מעשה להעלותו על המזבח רק אם יהי' שוא"ת ולא יפדנו קודם שריפת שלל העיר יהי' בקדושתו פשיטא דמיקרי קדשי ה' מה"ט ואפי' הלח"מ הנ"ל מודה הכא דאיכא מעילה דאורייתא כיון דא"צ מעשה באיסור כמו בפסולין שאם עלו לא ירדו וא"כ מתורץ לנכון קו' הגאון ז"ל דשפיר צריך לפדות הקדשי בדה"ב ואח"כ לשרפם אבל מקודם פדי' אסור לשרפם דעדיין הם קדשי ה' כיון שראויי' לגבוה בשום פעם אם לא יפדם וימתין עד שישרף שלל העיר מקודם שוב הוי שלל שמים ואין בהו מצות שריפה עד שיפדם וא"ש בס"ד ודו"ק:
ואמנם עיקר דברי רבינו הרמב"ם ז"ל הנ"ל שכתב דקדשי בדה"ב של עיהנ"ד נפדין ואח"כ שורפין אותן שנא' שללה ולא שלל שמים נפלאו להבין כמו שתמה הראב"ד בהשגות הנ"ל דלמה שורפין אותן שלל שמים היא ולא חל עליו איסור ומה שתי' בכ"מ דכיון דנסתלק ארי' דהקדש חל עליו מיד איסור עיהנ"ד הוא דחוק דכיון דכ"ז שלא נפדה א"צ לשרפם למה צריך לפדות שיחול עליו איסור עיהנ"ד ואם חלה עליהם איסור עיהנ"ד קודם פדי' א"כ נשרפנו קודם שיפדם ובפרט צ"ע דמהיכן הוציא רבינו הרמז"ל ד"ח כזה שצריך לשרוף הקדשי בדה"ב לאחר הפדיון וראיתי בהגהו' טורי אבן על הרמז"ל מהגה"ק מוהר"א רוקח זצ"ל אבד"ק אמסטערדאם שכ' דרבינו הוציא ד"ז מהא דכ' רבינו עצמו בפרק הנ"ל ה"ו דמכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אף שהם אינן בני עונשין ולא עבדו ע"ז ואין לך שלל שמים גדול מזו ואעפי"כ אינן ניצולים בעיהנ"ד ומסתמא הי"ל לרבינו מקור לזה ולכן למד רבינו ק"ו דאם התורה לא חסה על נפש אדם שלא עבדו ע"ז מכש"כ דצריך לשרוף קדשי בדה"ב לאחר שנפדו עכדבה"ק עש"ה והנה מש"כ דמסתמא הי"ל לרבינו מקור לזה דקטנים ונשים של העובדים נהרגים בעיהנ"ד לפלא על הנשר הגדול הזה זצ"ל שלא ראה שהוא פלוגתא דתנאי בתוספתא פי"ד דסנהדרין והובא ברמב"ן עה"ת פ' ראה ובמגדול עוז על הרמז"ל וגוף ד' ז"ל בישוב ד' רבינו ראויים למי שאומרם ואמנם בכ"ז צ"ע דמסתמא לישנא דמתני' וש"ס דסנהדרין דקאמר בקדשי בדה"ב יפדו ולא הזכיר כלל דצריך שריפה אח"כ משמע דא"צ באמת שריפה ועוד הקשה בכ"מ עמש"כ רבינו דשורפין אותם ולא כ' דנהרגין כדין בהמות עיהנ"ד ונדחק בזה עוד דקדק על מה שסיים רבינו בלשונו שנא' שללה ולא שלל שמים דהא זה אינו נתינת טעם למש"כ סמוך לי' דשורפין אותן דאדרבה מטעם זה ל"ה צריך שריפה כלל וצריך לדחוק דקאי אמש"כ לעיל מינה דיפדו עש"ה ועוד העירו האחרונים דלפי"ד רבינו ז"ל דא"א לשרוף קדשי בדה"ב עד שיפדם מקודם א"כ למה צריך שריפה כלל הרי רבינו עצמו כ' בהלכה זו דפירות המחוברין שבתוכה מותרין שנא' תקבוץ ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קבוץ ושריפה יצאו פירות המחוברין שהן מחוסרין תלישה וקבוץ ושריפה כו' וא"כ ה"ה בקדשי בדה"ב דעיהנ"ד י"ל כן דכיון שצריך פדי' הרי מחוסר פדי' וקבוץ ושריפה וא"כ אינו במצות שריפה מה"ט עכ"ק וע' בהגהות בני בנימין על הרמז"ל מהגאון מוהרא"ד ראבינאוויץ זצ"ל שעמד ע"ז: ולכן לולי דמסתפינא הייתי אומר פי' חדש בד' רבינו ז"ל אשר עפי"ז יסורו ממילא כל הקושיות והדיוקים בד' המזוקקים והוא דהנה מצינו בש"ס דסנהדרין (קי"ג.) דס"ל לר"א דכל עיר שיש בה אפי' מזוזה אחת אינה נעשית עיהנ"ד שנא' ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל והיכא דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם ואך אנן לא קיי"ל כר"א רק אם נמצא בעיהנ"ד כתבי הקדש יגנזו ואינה מצלת כל העיר ופרש"י שם בסוד"ה דכתיב כו' ואנן בעינן שללה וליכא דהאי שלל שמים הוא עכ"ל ע"ש כוונתו נראה דמשו"ה לדידן לא מציל מזוזה לעיהנ"ד משום דאע"ג דאין שורפין להמזוזה מקיימינן קרא ואת כל שללה וגו' כדכתיב דהא שללה כולל רק נכסי הדיוט ולא שלל שמים ור"א לא יסבור האי דרשה וכ"כ בערוך לנר לסנהדרין שם ע"ש. ומעתה י"ל דהנה יש לדקדק בלשון המשנה דקתני בהקדשות דהיינו קדשי בדה"ב של עיהנ"ד יפדו (דף קי"א:) ולמה קתני יפדו דאטו לא ידעינן דקדשי בדה"ב נפדין וכבר הרגיש בזה רש"י ויישב זה במתק לשונו יעייש"ה ואך לפי הנ"ל יש מקום לומר דנחזי אנן בקדשי בדה"ב אף שנקראים שלל שמים משעה שהקדישם בעליהם להקדש מכ"מ כ"ז שהם תח"י בעליהם עדיין יש להבעלים זכות בהם כמו לענין הא דאמר שמואל הקדש ששוה מנה שחללו על שו"פ מחולל וכתבו התוס' בתמורה (כ"ז:) דהוא דוקא בבעלים ולא באחר ע"ש ופי' בטו"א למגילה (כ"ג) באבני שוהם דהוא מטעמא דהבעלים כשהוא בידם יכולים להפקיע כל ההקדש ע"י שאלה לכן יכולין לחללו גם בפחות אבל כשכבר יצא מרשות בעלים ואתי ליד גזבר דלא מהני שאלה גם בעלים של ההקדש א"י לחלל בפחות משווי' עש"ה וע' בר"ן לנדרים (ל"ד:) שכ' דהיכא שהקדיש איזה דבר ונמצא בידו הו"ל הוא כגזבר על דבר ההקדש שלו עיי"ש וא"כ י"ל דכ"ז שלא יצאו הקדשי בדה"ב מרשות בעליהם המקדישם לא מתקיים קרא דואת כל שללה תקבוץ וגו' הכתוב בעיהנ"ד אם לא נשרוף הקדשי בדה"ב ג"כ כעין דס"ל לר"א במזוזה א' דמצלת על כל העיר הנידחת ואף דאנן לא קיי"ל הכי ה"ד במזוזה שהוא שלל שמים גמור וא"כ אינה בכלל קרא שללה וכפרש"י הנ"ל משא"כ קדשי בדה"ב שנמצא תח"י בעליהם אם שא"א לשרפם דהו"ל שלל שמים מכ"מ להבעלים ג"כ יש זכות בהם והגבוה והדיוט כשותפין בהו ולכן קתני דההקדשות שבה יפדו מקודם וא"כ ע"י הפדי' שפודין יצאו מרשות בעליהם לגמרי דהא נחלל הקדושה על ד"א ויהי' תח"י אחרים וכיון שיצאו מרשות בעליהם יהי' ניצול כדין שלל שמים גמורים ול"ה שלל דידהו כלל כיון שכבר יצא מרשותם לגמרי ושייך לשמים דהיינו ההקדש ומדיוק לשון המשנה דקתני יפדו וכנ"ל:
ואם חומה הוא נבנה עלי' טירת כסף לישב עפי"ז לשון הזהב של רבינו הרמב"ם ז"ל שכ' בקדשי בדה"ב יפדו ואח"כ שורפין אותם שנא' שללה ולא שלל:
שמים כוונתו דמקודם פודין להקדשי בדה"ב ואח"כ שורפין אותן היינו לעיר הנידחת דכ"ז שלא נפדו הקדשי בדה"ב לא מתקיים קרא ואת כל שללה כדכתיב דשללה ג"כ מיקרי וכעין שכ' מרן הכ"מ הנ"ל בקדשי בדה"ב דבהמת עיהנ"ד מיקרי וכנ"ל אבל מכ"מ הרי הוא שלל שמים ג"כ ורובו לגבוה הוא ולכן המצוה לפדותם שיצאו מרשות הדיוט לגמרי לרשות גבוה ואח"כ שורפין כל העיהנ"ד ומתקיים קרא ואת כל שללה תקבוץ כדכתיב וזה שסיים רבינו בטעמא שנאמר שללה ולא שלל שמים היינו דכעת שנפדו הקדשי בדה"ב יצאו מרשות הדיוט לגמרי וקמו ברשות גבוה וא"כ ממילא מקיימין בשריפת עיהנ"ד ואת כל שללה תקבוץ וגו' דשללה ולא שלל שמים בכלל וקדשי בדה"ב שלל שמים משא"כ אי ל"ה פודין מקודם הקדשי בדה"ב וא"כ יש לבעליהם זכות בהם ול"ה ביכולת לשרפם דשייכים לגבוה ג"כ ממילא ל"ה מקיימין המצוה דואת כל שללה תקבוץ דכ"ז שהקדשי בדה"ב ביד בעלים עדיין בכלל שללה הוא ג"כ וכיסוד הנ"ל משוה"כ צריך מקודם לפדות ואח"כ לשרוף העיהנ"ד והוכיח רבינו ז"ל ד"ז מדיוק לישנא דמתני' דקתני ההקדשות שבה יפדו בא להורות דבע"כ צריך פדי' וכנ"ל:
נמצא לפי פירוש זה בד' רבינו הגדול ז"ל מעולם לא עלה על דעתו דהקדשי בדה"ב צריכין שריפה לאחר פדי' ונסתלקו ממילא השגת הראב"ד וכל הקושיות המובאים לעיל וגם קו' הגאון מהרימלוב ז"ל הנ"ל ל"ק כלל וכמובן כן הי' נלפע"ד לפרש ד' רבינו ז"ל לולי שרבותינו הראשונים זללה"ה לא פי' כן כוונת רבינו ז"ל:
הנה עד כה נמשכתי לפלפל בישוב קו' הגאון ז"ל ועתה נבוא למש"כ הגז"ל בישוב קושייתו בתשובתו שם הנ"ל ותו"ד דכיון דלענין מע"ש מבואר בסנהדרין שם כיון דמדרבנן הוי מחיצה לקלוט הוי שלל ירושלים ולא תל עליו כלל איסור עיהנ"ד וע' בתוס' ב"מ (נ"ג) ד"ה לא פלוג והנה אפי' בחטאות המתות אמרי' דלא נהנין ולא מועלין ולד' רש"י במעילה (דף י') איכא מעילה מדרבנן וזה סותר לד' רש"י (בדף ג'.) בד"ה ולא מועלין וא"כ בנ"ד נמי אע"ג דמעילה מה"ת ליכא מ"מ מדרבנן מיהו אסור ליהנות מהם דלא גרע מחטאות המתות וא"כ העמידו דבריהם ע"ד תורה והוי שלל שמים ולכך אין טעונין שריפה קודם הפדי' עכ"ד הג' מהרימלוב ז"ל עש"ה ואני תמה על הגז"ל דלמה הוצרך להביא ממרחק לחמו ולהוכיח דבקדשי בדה"ב דעיהנ"ד איכא מעילה מדרבנן מחטאוה"מ והלא ממקומו הוא מוכרע דהא יסוד קו' הגז"ל היתה דליכא קדושה ומעילה בקדשי בדה"ב כיון דהולכין לשריפה ודמי לקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה ד"ת וכנ"ל וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון דהא בקדשים שמתו הוא ש"ס מפורש בריש מעילה (ב':) דאיכא עכ"פ מעילה דרבנן ע"ש וא"כ גם בקדשי בדה"ב דעיהנ"ד הדין כן דמועלין בהן מדרבנן דלא גריעי מיניי' וצ"ע: והנה מה שעמד הגז"ל בסתירת רש"י שסותר משנתו במעילה דבד' (ג'.) בד"ה ולא מועלין פי' דליכא אפי' מעילה מדרבנן בחטאוה"מ ובדף (י':) פי' דאיכא מעילה מדרבנן כבר עמד ע"ז בברכת הזבח למעילה שם במקומו וע' בצ"ק שם שנדחק מאוד והנה פרש"י בדף (ג') הנ"ל לא בדה מלבו ד"ז דכן הוכרח לפרש ד' הקשה בש"ס שם דמקשה אהא דאמרי' דבקדשים שמתו איכא מעילה דרבנן והלא לא תני כן בחטאות המתות דקתנו חטאות המתות ומעות ההולכות לים המלח לא נהנין ולא מועלין וע"ז פרש"י דע"כ לא מועלין אפי' מדרבנן דהא לי"ל לא מועלין מדאורייתא אבל מועלין מדרבנן דלא מתריץ למימר הכי דכיון דתנא לי' ברישא לא נהנין מדרבנן דליכא אלא איסורא בעלמא היכי מיתריץ למימר אבל מועלין אלא הכי מיתריץ למימר לא נהנין מדרבנן ולא מועלין נמי מדרבנן כו' עכ"ל רש"י ע"ש וא"כ דמוכרח כן מד' הש"ס יש להפליא ע"ד רש"י בדף (יו"ד:) שפי' להיפך מזה דבחטאוה"מ איכא מעילה דרבנן. והנלפע"ד לתרץ לפי"מ שיש לדקדק בקושי' הש"ס הנ"ל שהקשה על הא דאמרי' דבחטאת המתה איכא מעילה והביא מהא דקתני חטאוה"מ ומעות ההולכות לים המלח לא נהנין ולא מועלין והלא זה אינה משנה בשום מקום רק ברייתא [ואף דבגמ' שלפנינו כתב בלשון והתנן כבר נרשם בצידו דצ"ל והתניא] ולמה הוצרך להביא מברייתא הלא בחטאות המתות מפורש כן במשנה דמכילתין רפ"ג דלא נהנין ולא מועלין ואיזה עדיפות הי"ל להמקשן בברייתא הנ"ל שהביא ממנה וע' בערכין (ה':) דמייתי נמי הך ברייתא הנ"ל להקשות אהא דאמרי' דערך עכו"ם נגנז שלא ימעלו בו כיון דאזיל לאיבוד ומייתן הא דקתני חטאוה"מ ומעות ההולכות ליה"מ לא נהנין ולא מועלין ע"ש שם לא יוקשה למה לא הביא ממשניות שמפורשין כן בחטאוה"מ די"ל דכיון דאיירי בקדושת דמים כמו עכו"ם שנתן ערכו לכן הביא מברייתא זו דאיירי במעות ההולכות לים המלח דהוא ג"כ קדו"ד והיכא שהולך לאיבוד אין בהו מעילה ודומיא דהכי בערך של עכו"ם אבל הכא בש"ס דמעילה הנ"ל דמיירי בחטאת המתה גופא למ"ל להביא מברייתא כיון שכן מפורש במשנה. והנ"ל בזה דהנה זה ידוע כלל בכ"ד דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והנה התו"י בכריתות (י"ג:) כתבו דהא דמחייב אשם מעילה אנותר אע"ג דלא שוה מידי ואמרי' בפ' כ"ש (דף כ"ט) האוכל חמץ דהקדש לא מעל ותי' דהתם בקדושת דמים דלא נחת עליו קדוה"ג וכשנאסר בהנאה אינו שו"פ ולא נהנה מן ההקדש שו"פ משא"כ בקדוה"ג מועלין אף בפחות משו"פ עש"ה ולפי"ז איכא למימר דבשלמא בקדשים שמתו או בחטאת המתה שפיר אמרו רבנן שמועלין בהן מדבריהם ואע"ג דלא שוה מידי שהרי א"ר לא לגבוה ולא להדיוט ובכה"ג אפי' הי' בו קדושה מה"ת ל"ה מעילה כיון דלא נהנה בשו"פ וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון מ"מ הרי הם דומים לקדוה"ג דמעיקרא הי' בהו קדוה"ג ובקדוה"ג הרי יש מעילה גם בפחות משו"פ כמו"ש התו"י לענין נותר אע"ג דלא שנה מידו ה"ה דבקדשים פסולים הנ"ל העילו חז"ל עלמי' קדוה"ג מדבריהם ושפיר מועלין בהו מדרבנן אע"ג דלא שוה כלום ואמנם כ"ז בחטאת המתה אבל מעות ההולכות לים המלח דקדושת דמים לחוד הוא וא"כ בודאי אין סברא לומר שיהי' בו מעילה מדרבנן דהא בקדו"ד אפי' במקום שיש בו קדושה מדאורייתא צריך שיהנה ממנו שו"פ אז דוקא מעל והיכא דאסובה"נ אין מועלין בהו כמו בחמץ של הקדש בפסח דלא מעל בה כנ"ל א"כ אפי' הטילו חז"ל איסור על מעות ההולכות לים המלח מכ"מ אאפ"ל דתיקנו שימעלו בה בה כיון דלא שוה מידי דלגבוה לא חזי שהרי אזיל ליה"מ ולהדיוט ל"ח שהרי אסרוהו חכמים בהנאה וא"כ אינו שו"פ וא"כ לית בי' מעילה גם מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ואחרי עלות כ"ז מתורץ לנכון מה דלא הקשה המקשן ממתני' דקתני בחטאות המתות דלא נהנין ולא מועלין דהא י"ל דאין מועלין מדאורייתא אבל מדרבנן מועלין באמת וכמו שפרש"י שם במשנה כנ"ל ולכן הקשה מברייתא הנ"ל שכולל:
יחד חטאות המתות עם מעות ההולכות ליה"מ ובתרווייהו סיים דלא נהנין ולא מועלין והרי מעות ההולכות ליה"מ בודאי ליכא מעילה אפי' מדרבנן כיון דקדו"ד הוא ולא שוה מידי וא"כ הפי' דלא מועלין אפי' מדרבנן א"כ נשמע דגם בחטאוה"מ אין בהו מעילה אף מדבריהם כיון דנכלל ג"כ בזה דלא מועלין וקשה על הא דאמרי' דחטאת המתה יש בה מעילה מדרבנן:
ואולי יש להעמיס זה בד' רש"י ז"ל הנ"ל שמפרש קו' המקשה דלי"ל לא מועלין מדאורייתא אבל מועלין מדרבנן דלא מיתריץ למימר הכי דכיון דתנא לי' ברישא לא נהנין מדרבנן דליכא אלא איסורא בעלמא היכי מיתריץ למימר אבל מועלין כו' כוונתו דכיון דאמרו רבנן דלא נהנין מדבריהם וליכא בו אלא איסה"נ בעלמא ולא ראוי לכלום לא להדיוט ולא לגבוה א"כ היכא מיתריץ למימר אבל מועלין מדרבנן הא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכאן הרי אפי' בהי' בו קדו"ד מה"ת אין מעילה עד שיהנה שו"פ וכאן לית בי' שו"פ דא"ר לכלום וכנ"ל ודו"ק היטיב:
ועפי"ז מיושב לנכון ד' רש"י דלא יסתור משנתו ממש"כ כאן דלא מועלין בחטאוה"מ בע"כ אפי' מדרבנן אין בו מעילה ולקמן בד"י פירש הוא ז"ל דלא מועלין היינו מדאורייתא אבל מדרבנן מועלין בחטאוה"מ ולהנ"ל ניחא אדרבה הי"ל הוכחה ע"ז מדמייתי כאן ברייתא ולא ממשנה ובע"כ דדוקא מברייתא יש להוכיח דלא מועלין אפי' מדרבנן מדכוללו עם מעות ההולכות ליה"מ דקדו"ד הם ואם אינם שוים כלום לית בהו מעילה דדבריהם כ"ה בחטאוה"מ ג"כ אבל במשנה דולד חטאת וכו' שפיר פרש"י דעכ"פ מעילה דרבנן איכא וכמו שאר"א במעילה (י"ב:) כ"מ שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש דמיו יפלו ללשכה ופרש"י דהיינו לא נהנין ולא מועלין דמיו יפלו ללשכה ע"ש ומשמע דצריך לשלם הקרן עכ"פ כמו במעילה דרבנן ע"ש בתוד"ה ודמיו יגיעו ללשכה כו' שחלקו ע"ז. וא"כ דכללא הוא בכל מקום לכן פרש"י במשנה הנ"ל ג"כ דלא מועלין היינו מדאורייתא אבל מדרבנן יש בהו מעילה ומיושב סתירת רש"י לנכון בס"ד:
ולכאורה יש לשדות נרגא בדברינו דכיון דלישב ד' רש"י אתינא א"כ האיך נבנה יסוד לפי"ד החו"י בכריתות הנ"ל שמחלקי לענין מעילה בין קדו"ד לקדוה"ג דבקדוה"ג י"ב מעילה אפי' אינו שו"פ הלא רש"י ז"ל לא ס"ל כהתו"י הזה מדהוצרך רש"י לומר בכריתות (כ"ג.) ד"ה בגסה דמשו"ה מועלין בנותר אע"ג דאסובה"נ דחזו לגבוה שאם עלו לא ירד ע"ש ותיפ"ל דבקדוה"ג יש מעילה אע"ג דלא שוה מידי להתו"י הנ"ל וע"כ דרש"י לא ס"ל כהתו"י וא"כ אאפ"ל בישוב ד' רש"י עפי"ד התו"י הנ"ל ואמנם יש לקיים דברינו עפימ"ש בתשו' חת"ס חאו"ח (סי' ק"פ) לפרש ד' רש"י דכריתות הנ"ל דלעולם כוונתו דבקדשי מזבח סגי בכזית בלא פרוטה והיינו דמחלק בין גסה לדקה ומאי דאקרו קדשי מזבח אע"ג דאינו ראוי' עוד למזבח לזה קאמר דעכ"פ אם עלה לא ירד א"כ אכתי שם קדשי מזבח עלה עכ"ד ז"ל עש"ה נמצא לפי"ז דגם ד' רש"י ז"ל דבקדשי מזבח א"צ להיות שו"פ ושפיר יש מקום לומר כדברינו האמורים לעיל דאם אמרו חז"ל בקדשים שמתו או בחטאוה"מ דעדיין יש בהו קדושה מעין קדושתם דמעיקרא דהיינו קדוה"ג שפיר י"ל דאית בהו מעילה אפי' אינו שוה כלום כמו כל קדוה"ג דא"צ שו"פ רק כזית בעינן משא"כ בקדו"ד בעינן שו"פ וכד' התו"י הנ"ל והבן. ודע דאף דאמרי' בב"מ (נ"ה:) דבמעל בפחות משו"פ מן ההקדש משלם הקרן ומרבינן לה מקרא ע"ש ופסקה הרמז"ל בפ"ז ממעילה ה"ח ע"ש וא"כ לכאורה בלא"ה משלם הקרן בנהנה מן ההקדש אף אם אינו שוה מידי וא"כ שפיר תיקנו חכמים מעילה דרבנן אף אם לא שוה מידי דהא מעילה דרבנן משלם רק הקרן ז"א דדוקא אם שוה קצת רק הוא שיווי פחות מפרוטה אז מרבינן מקרא דמשלם בנהנה מן ההקדש הקרן אבל בדבר שאסובה"נ וא"ר לגבוה א"כ אינו שוה כלום א"צ לשלם הקרן ג"כ כמובן:
בסי' קצ"ב הביא הגאון ז"ל דברי הרמב"ם בפכ"ד מה' כלים שכ' וז"ל אין אדם מטמא משכב שאינו שלו שנא' משכבו כו' אם לא שנגע ברגלו ערום עכ"ל ע"ש וצ"ב דאם אין אדם אוסר דבר שא"ש מאי מהני אם נגע ברגלו והכ"מ נדחק בזה דלא נתמעט מקרא רק טומאת מדרס אבל לא מגע מדרס אבל פשטות ד' רבינו משמע דמיירי בטומאת מדרס רק דהתנה תנאי אחד דיגע ברגלו ופי' הגז"ל כוונת רבינו ז"ל עפי"ד הרמב"ן ז"ל במלחמותיו לע"ז שכ' דבע"ז שעבד העכו"ם אף שהוא ע"ז של ישראל יועיל ביטול אף דע"ז של ישראל אין לה ביטול הוא כיון דבאמת אין אדם אוסר דשא"ש רק דעבודה שעבדה העכו"ם נחשב כמעשה ובמעשה אדם אוסר דשא"ש הרי דע"י מעשה עבודה זו נחשב כשלו ויוכל לאוסרו והו"ל ע"ז של עכו"ם והתוס' בשבת (נ"ח.) בד"ה אעפ"י כתבו הא דאמרי' גבי כפה שנתנו לספר טהור מן המדרס אעפ"י שלא עשה שום שינוי מעשה כיון דנאסר בהנאה ע"י כן חשיב כשינוי מעשה ע"ש וסברא זו תתכן גם לטומאה דהיכא שנטמא במדרס חשיב שינוי ומעתה י"ל כיון דלא נתמעט ממשכבו דאין אדם אוסר דשא"ש רק בטומאת מדרס אבל לא ממגע מדרס אם נגע הזב ברגלו על דבר שא"ש כיון דנטמא מחמת מגע מדרס אין לך שינוי גדול מזה כד' התוס' הנ"ל וממילא הו"ל מעשה כיון דע"י נגיעתו נטמא החפץ וע"י מעשה יוכל לאסור דבר שא"ש וממילא נטמא החפץ אף בטומאת מדרס דע"י שנטמא החפץ מחמת מגע מדרס הו"ל שינוי מעשה וע"י מעשה אדם אוסר דשא"ש וחשיב כשלו כד' הרמב"ן ז"ל הנ"ל וזה שחידש לנו רבינו הרמז"ל שכ' אין אדם אוסר דבר שא"ש שנא' משכבו אם לא שנגע ברגלו דאז ע"י שנטמא החפץ במגע מדרס אין לך שינוי ומעשה גדול מזה וע"י מעשה אוסר דשא"ש וממילא נטמא אף בטומאת מדרס עכתו"ד ז"ל ולפע"ד צ"ע דלפי"ד הגז"ל שהרכיב ד' הרמב"ן והתוס' והעלה עפי"ד דהיכא דנאסר בהנאה הו"ל שינוי מעשה וחשיב עיד"ז כשלו אח"כ א"כ מה יענה הגאון ז"ל ביום שידובר בו מסוגי' דב"ק (צ"ו) בגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ע"ש והרי נאסר בהנאה ונשתנה וקני' בשינוי מעשה וכבר עמד ע"ד התוס' דשבת הנ"ל מסוגי' דב"ק הנ"ל הגאון מלבוב ז"ל בתשו' בית יצחק או"ח (סי' נ"ח) והוכיח מכח זה דיש חילוק בין טומאה לגזילה דבטומאה סגי בשינוי מעשה לקלקל לכן כשנאסר בהנאה בטיל מתורת כלי משא"כ לענין גניבה בעי שישתנה עצם הדבר במהותו ולא במה שנאסר עכ"ד ע"ש וכ"כ בתשו' אמרי יושר ממורי הגז"ל ח"ב (סי' קצ"ז) דצריך לחלק לד' התוס' בין קנין ע"י שינוי מעשה בעינן שינוי מעשה הניכר משא"כ לענין שינוי מעשה להעלות מידי טומאה אף שאינו ניכר הוי שינוי מעשה עיי"ש וכ"ז יתכן לומר בישוב ד' התוס' דשבת הנ"ל אבל לפי"מ שהוליד הגאון מהרימלוב ז"ל דבר מחודש בצירוף ד' הרמב"ן ז"ל הנ"ל דע"י מעשה נעשה:
כשלו יומצא דבאיסוה"נ דחשיב כשינוי מעשה יחשב כשלו ויוכל לאוסרו א"כ לא ס"ל לחלק כנ"ל דדוקא לענין להעלות מידי טומאה אמרי' דאיסה"נ חשיב כשינוי מעשה ולא לענין קנין להיות כשלו דא"כ ל"ה מייתי מדברי הרמב"ן ז"ל דאיירי בעבד ע"ז במעשה גמור כזביחה ולכן כשלו חשיב משא"כ באיסה"נ דל"ה שינוי מעשה לעני"ז וע"כ דלס"ל לחלק כן א"כ שוב חוזר וניעור התמי' מסוגי' דב"ק הנ"ל בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דא"ל הש"ל והלא נאסר בהנאה וחשיב ש"מ וקני' וכנ"ל וצ"ע:
ובעיקר קו' הבי"צ ע"ד התוס' הנ"ל מהך דגזל חמץ ועבר עה"פ דב"ק הנ"ל נלפע"ד לתרץ בד"פ דהנה עיקר ד' התוס' שכתבו דאיסה"נ חשיב שינוי מעשה צריכין הסבר דמדוע יחשב איסה"נ כמעשה ואולי י"ל עפי"מ דאמרי' בתמורה (ד':) דמימר מיקרי בדיבורא איתעביד מעשה ופרש"י עושה מעשה דמעיקרא חולין והשתא קדש עש"ה הרי דבזה שמוציא הדבר מרשות לרשות הוא מעשה ומשוה"כ מקדיש הוי מעשה שמוציא מרשות חול לרשות קודש ומעתה י"ל דכמו שמיקרי מעשה אם מוציא מרשות לרשות אחרת כן הוא נמי אם מוציא מרשות בלבד ואינו מכניסו לרשות אחרת עדיין כמו מפקיר מיקרי ג"כ מעשה דהא הוא ג"כ הוצאה מרשות הבעלים לרשות הפקר וכעין זה הביא בשעה"מ ה' לולב בשם הריטב"א בחי' למס' שבת פי"ו דק"כ שכ' דאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת עייש"ה הרי דאף שאסרו חכמים בשבת מקח וממכר היינו הוצאה מרשות לרשות מ"מ גם הפקר בכלל זה וע' במ"פ ממורי הגז"ל בשירי מנחה ליו"ד (סי' ק"ס) שצידד לומר דכמו שמוציא מעות הקדש מרשות לרשות מעל כן נמי המפקיר עייש"ה ולפי"ז י"ל דמשוה"כ מיקרי איסור הנאה שינ"מ לפי"ד הריטב"א בחי' לקדושין (נ"ו) דאיסוה"נ לית לי' בעלים והוא כהפקר וכ"ה דעת הרשב"א בתשו' הובא באבני מלואים אהע"ז (סי' כ"ח ס"ק נ"ו) יעייש"ה וא"כ הרי ע"י האיסוה"נ יצא מרשות הבעלים שהי' מקודם ונעשה כהפקר בלי בעלים א"כ הרי הוא יציאה מרשות לרשות והוא כמעשה כמו"ד בתמורה הנ"ל דזה מיקרי מעשה ולכן כ' התוס' דאיסוה"נ הוא כשינוי מעשה, ומעתה י"ל דזה דוקא בכל איסוה"נ אבל בחמץ בפסח דאמרי' בפ"ק דפסחים דשני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאם הכתוב כאלו הן ברשותו וחמץ בפסח א' מהם וא"כ כיון דהוא ברשותו ש"א מכש"כ דהבעלים מיקרי עדיין שמם על החמץ כיון דל"י מרשותם וא"כ איסוה"נ של חמץ בפסח ל"ה שינוי מעשה אף לפי"ד התוס' הנ"ל כיון דעדיין לא יצא החמץ כשנאסר בהנאה מרשות בעליו לגמרי מטעם שעשאם הכתוב כאלו הן ברשותו מדעובר עליו בב"י מכח האיסוה"נ בלבד ל"ח כשינוי מעשה ולכן בגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ול"ק קו' הבי"צ הנ"ל וע' בנוב"י מהדו"ק חאו"ח (סי' כ') שהאריך בדין גזל חמץ ועבר עליו הפסח דהגזלן עובר בבל יראה ולא הנגזל שהחמץ אינו ברשותו יעייש"ה: ונחזור לד' הגאון מהרימלוב ז"ל מה שהעיד בשם הרמב"ן ז"ל במלחמות לע"ז שכ' דנכרי שעבד ע"ז של ישראל יועיל ביטול אף דע"ז של ישראל אין לה ביטול הוא כיון דבאמת אין אדם אוסר דבר שא"ש רק דהעבודה שעבדה העכו"ם נחשב כמעשה ובמעשה אדם אוסר דשא"ש הרי דע"י מעשה עבודה זו נחשבה כשלו ויוכל לאוסרה הו"ל ע"ז של עכו"ם ומועיל ביטול עכ"ד ז"ל כפי"מ שהעתיק הגז"ל בשמו ז"ל, וצ"ע לפע"ד דברמב"ן במלחמות לע"ז שלפנינו לא נמצא מזה כלום וכפיה"נ כוונת הגז"ל לד' הרמב"ן שהובאו בר"ן לע"ז פרי"ש והובאו ביתה יוסף יו"ד (סי' קמ"ה) שכתב שם אהא דאמרי' בש"ס כי אתא עולא אר"י אעפ"י שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה וכו' וסובר הרמב"ן ז"ל דכל כה"ג בבטולי בעלמא סגי להו דאע"ג דע"ז של גוי שבאה ליד ישראל אין לו ביטול הכא יש לה ביטול שכיון שע"ז זו שלא מדעת בעלי' נאסרה מפני מעשה שנעשה בה כי היכי דמהני ההוא מעשה שתהא נאסרת כאלו היתה של גוי הכ"נ הויא כשלו לענין ביטול הלכך קודם שלקחה ישראל מן הגוי בביטול בעלמא סגי לי' עכ"ל הר"ן עש"ה ולפי"ז אין ראי' מזה דע"ז של ישראל גמורה היינו שעבדה ישראל ושוב עבדה העכו"ם במעשה שיועיל ביטול דז"א דאם עבד לה ישראל שוב אין לה ביטול לעולם רק דאיירי בבהמת ישראל ועבד לה עכו"ם במעשה לע"ז דמהני מעשיו לאוסרו כאלו היתה שלו ומשו"ה מועיל ביטול שלו ג"כ כמו ע"ז של נכרי דאם איסורו דגוי הוא איסורא גם ביטולו הוא ביטול וכיון שאתאן לזה נסתר היסוד שבנה הגאון מהרימלוב ז"ל ע"ד הרמב"ן אלו דהיכא שאסר אדם דשא"ש במעשה שוב נחשבת כשלו אח"כ ויוכל לאוסרו כשלו במכהד"ג ז"א דד' הרמב"ן נאמרו בצדק דממנ"פ אם אתה חושב שבהמה זו נאסרה מצד העכו"ם שעבד לה במעשה בע"כ אתה צ"ל דהאיסור זה הי"ל כח להעכו"ם לאסור כמו בשלו דאי לא"ה ל"ה יכול לאוסרו וא"כ דחשבית לה בעבודה זו כע"ז של נכרי הרי לע"ז של נכרי מועיל ביטול של נכרי והתינח לביטול ע"ז שמקושר עם איסור ע"ז דאם הוא ע"ז של נכרי בע"כ מועיל ביטול של נכרי ואם אינו ע"ז של נכרי הרי א"צ לביטול כלל ובלא"ה מותרת וכמובן אבל מנ"ל להוציא דמחמת שאוסרה במעשה חשוב כשלו מאותה שעה שיוכל לאוסרה אח"כ באיסור אחר ג"כ כמו שהוציא הגז"ל מזה לענין אם טימא המשכב בטומאת מגע מדרס שמועיל גם באינו שלו שוב הויא כשלו ויכול לטמא אף בטומאת מדרס אח"כ לפי"ד הרמב"ן ז"ל הנ"ל והא שפתי הרמב"ן ז"ל ברור מללו רק לענין ביטול ע"ז איכ"ל כן דאיכא ממנ"פ הנ"ל ולא לענין זה שיחשב כשלו מכאן ולהבא לאחר האיסור שאוסרה במעשה וצע"ג:
ובעיקר הדבר שנחלקו הרמב"ן והר"ן ז"ל בע"ז שם בנכרי שעבד בהמת ישראל ע"י מעשה לע"ז דלד' הרמב"ן מהני ביטול דנכרי אח"כ והר"ן חולק עליו עיי"ש יש להעיר כדמות ראי' לד' הר"ן ז"ל מד' הירושלמי פ"ד דע"ז ה"ד דאמרי' התם ע"ז של עכו"ם אסורה מיד לפיכך יש לה ביטול ע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתיעבד לפיכך אין לה ביטול עש"ה וכבר הבאתי בחי' לע"ז הסבר על זה בשם הגה"ק מסאכיטשוב ז"ל דדוקא ע"ז של נכרי שאיסורה בא ע"י הזמנה משו"ה מועיל להפקיע ההזמנה ע"י ביטול אח"כ אבל ע"ז של ישראל שאסורה משתיעבד דהיא מעשה לא נפקע ע"י ביטול אח"כ עכ"ד ז"ל ומעתה נמצא דכאן שהנכרי לא מצי לאסור בע"ז בהמתו דישראל כיון דאינו שלו רק ע"י מעשה ע"ז שעשה בגופה שוב דמי לע"ז של ישראל שאיסורה בא ע"י מעשה ומשו"ה לא מהני ביטול כן יהי' בזה שהנכרי אסר בהמת ישראל במעשה ע"ז דלא יועיל ביטול לפי"ד הירושלמי הנ"ל כד' הר"ן הנ"ל וצ"ע על הרמב"ן ז"ל שכ' להיפך וצ"ל דכיון דר"ז חולק על טעמא הנ"ל ואמר לית כאן לפיכך אלא יש:
לה ביטול ואין לה ביטול ע"ש בירושלמי שוב חולק גם על דין הנולד לפי טעם הנ"ל ג"כ ואיכ"ל דאף אם נכרי אסר במעשה ע"ז מועיל ביטול של הנכרי אח"כ וכמובן ובעיקר ד' הירושלמי הארכתי בס"ד בקונטרס מיוחד שכתבתי בשנה העברה בעניני ע"ז ואכמ"ל:
ובאחרונה הנני להציג מה שצ"ע לפע"ד בד' הגאון ז"ל בכוכב מיעקב (סי' ל"ז) שדן שם לענין חרש שדינו כקטן ואין אנו מצווים עליו מ"מ למיספי לי' בידים מיהו אסור כדאי' ביבמות פ' חרש אתו"ד ז"ל שם הנה בדבר זה כבר נתעורר הגאון בעל חתם סופר ז"ל בתשובותיו חאו"ח (סי' פ"ג) אי לחרש ושוטה ג"כ אסור למיספי להו בידים כמו לקטן דאסור זה מדאוריית' והביא מד' התה"ד בפו"כ (סי' ס"ב) שכ' והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספי לי' בידים נ"ל הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדל יבקש למודו עכ"ל ומשמע לפי"ז דבשוטה וחרש דלא אתי לכלל דעת מותר ליספי להו בידים והגז"ל רצה לפי"ז לפרש ד' הש"ס ביבמות שם בהא דבעי למיפשט דקטן או"נ ב"ד מצוין להפרישו מחרש וחרשת עש"ה ואכן בסו"ד מסיק להלכה דהעיקר דגם לשוטה וחרש יש איסור למיספי בידים כמו בקטן וכמו"ש הרשב"א בגיטין (נ"ה:) עש"ה בד' ז"ל ובמה שהתפלא הח"ס שם ע"ד התה"ד הנ"ל וכ' דז"א עיקר דאנן לא דרשינן טעמא דקרא הראיתי לדעת בחידושי דברי הפרי מגדים לאו"ח (סי' שמ"ג במ"ז סק"א) שכ' כן בפשיטות דטעמא דקרא שאסור למיספי לקטן בידים שאם יאכילם בידים ירגילו הקטני' עצמן שיאכלו כשיגדלו יעייש"ה שכ"כ לענין ספיקא דדינא וצ"ע על הגאון האדיר בעל כוכמ"י ז"ל שלא הביא מכ"ז:
וחזות קשה ראיתי בסו"ד הגז"ל בתשובתו שם שכ' וז"ל ועוד נלע"ד דבנ"ד בודאי יש להתיר הכניסה אף בתוך ז' דהנה התוס' בפסחים הקשו למ"ד דשה לבית אבות לאו דאורייתא האיך יאכל הקטן מהפסח דהא הוא שלא למנוייו ותי' דהיכא דאיכא מצוה ספינן לקטן בידים והנה בתוס' כ' בכ"ד דאף אשה מיפקדא אעשה דלשבת יצרה וא"כ כיון דאיכא מצוה שפיר ספינן לה בידים עכ"ל הגז"ל ע"ש. ואני תמה דהא כיון דלענין חרשת שאינה שומעת ואינה מדברת קיימינן שנשאל הגז"ל עלי' א"כ הרי היא פטורה מכל המצות שבתורה כמו קטן ושוטה וכמו"ש הגז"ל בעצמו בתשו' שם וא"כ האיך שייך לומר בה דמשום מצוה דלשבת יצרה דשייך גם באשה התירו אסורא דלמיספי בידים הלא מצוה זו דלשבת ל"ש בחרשת זו משא"כ בקר"פ יש חינוך מצוה להאכיל לקטן מפסח ומשו"ה ליכא איסורא דלמיספי בידים אבל בכאן אין כאן מצוה כלל ומלבד זה יפלא לפע"ד על הגז"ל דמה מדמי לה להתם הרי האיסור דלמיספי לקטן איסורא בידים האיסור הזה רמיא על המאכילו דהקטן בעצמו פשיטא דאינו מוזהר על שום דבר וא"כ שפיר י"ל דכיון דבמצות חינוך של בנו באכילת פסח ג"כ האב זוכה דהתוס' לשי' כתבו כן בברכות (מ"ח:) בשם רש"י דהחינוך מוטל רק על האב ולא על הקטן ואף התוס' שחלקו עליו מודו דהאב ג"כ זוכה במצות חינוך ומקרא מלא הוא חנוך לנער וגו' וע' בר"ן פ"ב דמגילה בעני"ז וא"כ שפיר מסתברא לומר דבשביל שמקיים האב במצות חינוך בנו ליכא איסור דלמיספי לי' בידים אבל הכא אפי' א"נ דחרשת מקיימת מצוה דלשבת בנשואי' וכי בשבילה נעבור אנן אלאו ולמיספי לה בידים איסורא הלא בדידן ליכא מצוה כלל רק איסורא (ואפש"ל דאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך היכא דל"פ כנודע אבל צ"ע לפימ"ש באחרונים דזהו מטעם ערבות ובחרשת ליכא ערבות דאפי' בנשים ד' הרא"ש דליכא ערבות ומכ"ש חרשת שפטורה מכל המצות ועכ"פ מד' התוס' הנ"ל א"ר לנ"ד) ומלבד כ"ז כתב החת"ס בחי' לנדרים (ל"ו.) דהתוס' לא אמרו אלא במצוה כעין פסח דא"א לחנכו בשום פעם אם לא נאכילהו שלא למנויו כיון דאכילתו לאו דאורייתא וא"כ אפי' אי ממנים אותו על הפסח אין מנויו מנוי נמצא לא משכחת לחנכו במצות אכי"פ בשום אופן בהא התירו למיספי לי' איסורא אבל באופן אחר אין הדעת סובלתו עכ"ד ז"ל ע"ש וא"כ בנ"ד דמצינו לקיים המצוה דלשבת לאחר שבעה דליכא איסורא לא התיר למיספי לה בידים להשיאה בתוך ז' כמובן אבל מזה אין להקשות כ"כ על הגז"ל הנ"ל דאין ד' החת"ס מוכרחים כ"כ ואיכ"ל דבכל ענין התירו התוס' למיספי בידים במקום מצוה אבל קושי' הראשונות קשה ודברי הגז"ל צע"ג לפע"ד בזה:
אך תיתי לי דלא מזיגנא רישא אבי סדיא עד דמהפכינא בזכותי' דהגאון זצ"ל לישב התמיות הנ"ל עפימ"ש בס' כל"ח עה"ת פ' בראשית בהא דמשמע מד' התוס' בגיטין (מ"א:) בסוד"ה לא תהו בראה דמשום מצות שבת יצרה אין כופין רק משום פו"ר ומשוה"כ אין כופין בח"ש וחב"ח לשחררה עש"ה ופי' הטעם דמשו"ה אין כופין משום דהעשה דלשבת יכולין לקיים גם אם ישיאו בני אדם אחרים ויסייעו שעיד"ז יכולין לישא זא"ז ויולידו בנים מקיים בזה עשה דלשבת יצרה כיון דע"י נתישב העולם רק מי שמצווה בעצמו בפו"ר אינו מקיים לשבת אלא באופן שהעולם נתישב ע"י עצמו עכ"ד עייש"ה וא"כ שפיר י"ל דאם משיאין לחרשת עם איש אנו מקיימין בזה מצ"ע דלשבת יצרה ומשו"ה ליכא איסורא דלמיספי לה בידים כיון דהוא במקום מצוה לפי"ד התוס' בפסחים הנ"ל ואף שהחרשית אינה בת מצות מ"מ הרי אנו מקיימין בזה המצוה שמשיאין אותה והאיסור דלמיספי לה בידים הוא ג"כ מוטל עלינו ושפיר האיסור הותר בשביל המצוה כעין ד' התוס' דפסחים באכיה"פ לבנו קטן כנ"ל ול"ק קושי' הנ"ל אך מ"מ א"א להעמיס כן בד' הגז"ל הנ"ל דא"כ ל"ה צריך לצרף בזה ד' התוס' דבאשה איכא מצות שבת דהא סגי א"נ דשייך המצוה רק באיש מ"מ הרי אנו המשיאין מקיימין המצוה הזאת ולא החרשת וכמובן ודו"ק בכ"ז: