שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר
ח"א סימן מד
ב"ה:
שלום אשיב להבחור המופלא ומופלג שיננא וחריפא מר דוד שטיעגליץ מ"י מבאכניא:
מכתבך עם חידו"ת גם הספר "כרם אפרים" ממר זקינך ידידי הרה"ג וכו' שיחי', לנכון קבלתי ואביע לך תודה על המנחה ומחמת טירדות שונות שהייתי מוקף מכל צד לפני חג הפסח העבר לא יכולתי להשיב לך עד כה שנפניתי לתשו':
הבאת דברי התוס' גיטין (מ"ז:) בד"ה טבל וחולין מעורבין זב"ז שהקשו שם לד' רש"י דבשותפין אמרינן שאין לך כל חטה וחטה שאין חצי' חולין וחצי' טבל א"כ למה אמרינן לקמן בש"ס דאי קנין פירות לאו כקה"ג דמי והאחין שחלקו לקוחות הן לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד הא אפי' למ"ד אין ברירה יש לו בודאי חלק בו דמחייב בבכורים והמותר שהוא תולין מצי מקדיש לי' כדאמרי' (בב"ב פ"א:) כו' ע"ש והערת דלמה יצטרך להקדיש המותר שהוא חולין והיינו משום דאל"כ יהי' חולין בעזרה והרי בש"ס דתמורה (י"א:) אמרינן בהיא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים דלא הוי חולין בעזרה כיון דלא קרינא בה כי ירחק ממך המקום וזבחת עיי"ש וא"כ ה"נ כאן דבכל חטה מעורב מחצה שלו שהוא חייב בבכורים ומחויב להביאו לעזרה א"כ גם מחצה השני' שהיא חולין מותר להביאו לשם כיון דא"א להפריד החולין מהקודש דהיינו בכורים והו"ל כהיא שלמים וולדה חולין דשרינן עכ"ד ויפה הערות לכאורה בזה. ומה שנלפע"ד בישוב הדבר דהנה בש"ס דמכות (י"ט.) אמרי' דבכורים מאמתי חייבין עליהן משיראו פני הבית ורבינו הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' בכורים ה"א מפרש דהיינו משהגיע לפנים מחומת ירושלים ואז רואים פני הבתים של עיר וכמו"ש שם וז"ל ולפיכך זר שאכל בכורים בכל מקום חייב מיתה ביד"ש והוא שיאכלם מאחר שנכנסו לחומת ירושלים עכ"ל ע"ש ובכ"מ שם שכ' טעמו ונימוקו יעיי"ש ואכן אין כן דעת התוס' שכ' בדף (י"ח:) בד"ה בכורים מאימתי חייבין עליהן וז"ל זר מיתה וכהן מלקות חוץ לחומה שמצותו בפנים בעזרה עכ"ל ע"ש ופי' בס' שיח יצחק עמ"ס מכות שם דכוונת התוס' בסו"ד היא לפרש הא דאמרי' בש"ס דבכורים מאימתי חייבים עליהם משיראו פני הבית דהוא כשנכנסו לעזרה דזה מיקרי ראו פני הבית לא כמו"ש הרמב"ם ז"ל הנ"ל דהיינו משנכנסו לחומת ירושלים וכ' שכ"מ גם מד' רש"י שפי' שם בד"ה משיראו פני הבית משנכנסו לעזרה ע"ש ומשמע דגם הכא פי' כן דחיוב לזר על אכילת בכורים הוא משנכנסו לעזרה, ולפי"ז א"ש ד' התוס' שהוצרכו לומר דהחצי חולין יקדיש כדי שלא יהא חולין בעזרה דהא אין להתיר מטעם שאיכא מעורב מחצה בכורים ולא קרינא בי' כי ירחק ממך המקום וכנ"ל דהא אפילו המחצה בכורים כ"ז שלא הכניסם לעזרה יכול לאוכלם בכל מקום שהוא אפי' בלי הנחה אצל המזבח כלל דהא אין חייבין עליהם כ"ז שלא ראו פני הבית וח"כ שוב מיקרי כי ירחק ממך המקום והתוס' לשיטתיי' אזלי בפי' ראיי' פני הבית ובפרט דקאי אפרש"י ורש"י ג"כ פירש הכא ראו פני הבית וכנ"ל ומשו"ה כ' דהמותר מצי מקדיש לי' ולא יהי' חולין בעזרה וכמבואר בב"ב שם:
איברא דבגוף הדבר שכתבתי דבכורים כ"ז שלא ראו פני הבית ליכא איסורא לאוכלם בחוץ אפי' קודם תנופה והנחה כדמוכח מש"ס דמכות הנ"ל יל"ע בי' דבס' שיח יצחק למכות שם כ' דנהי דאמרי' בש"ס דהחיוב הוא על בכורים דוקא משיראו פני הבית היינו דמעיקרא אין חיוב מיתה לזר האוכלם אבל מ"מ איסורא איכא לזר ואפי' לכהן שלא לאוכלם קודם שראו פני הבית יעיי"ש ובקונטריסי עיטור בכורים שהכנותי בעזה"י ע"ד רבינו הרמב"ם ז"ל ה' בכורים הבאתי מד' הר"ש רפ"ב דבכורים ומד' הרדב"ז בפי' על הרמז"ל שמוכח ג"כ מדבריהם ז"ל דגם קודם שראו פני הבית איסורא איכא בבכורים לאוכלם יעיי"ש בדבריהם ז"ל:
ואך מלשון הש"ס דמכות שם דקאמר בכורים מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ שבחוץ הרי הן כחולין לכל דבריהם כו' משמע להדיא דליכא שום איסור בבכורים עד שלא ראו פני הבית כמו בחולין גמורין וכבר הערותי: בזה בקונט' הנ"ל וע' במנ"ח מצוה ר"פ שמשמע ג"כ מדבריו ז"ל דליכא שום איסור בבכורים קודם שראו פני הבית יעיי"ש במאמר המוסגר וא"כ שפיר יתכנו דברינו הנ"ל:
ואך יש לעורר על דברינו הנ"ל עפימ"ש הגאון בעל מרכבת המשנה בחי' על הרמז"ל ח"ג בה' בכורים פ"ד הי"ג לישב דעת הרמב"ם ז"ל שלא פסק ענין דיחוי בבכורים הן בהפרישן ושגרן ע"י שליח והן בהפרישן קודם החג ומביאם אח"כ דהוא משום דרבינו ז"ל לשיטתו דפסק בפ"ב מה' בכורים כש"ס דילן דבכורים אינו חל עליהם קדושת בכורים קודם שבאים לירושלים והרי הן כחולין לכל דבר ואין דיחוי בחולין ולכן ס"ל לרבינו ז"ל דאינן נדחין משום דהיו ראוין לקריאה מקודם משא"כ הירושלמי לא מייתי כלל ד"ז שאין הבכורים מתקדשים קודם שראו פני הבית וכפיה"נ דהירושלמי ס"ל דמיד כשהפרישן חל עליהם קדושת בכורים והאוכלן לוקה דהוא בגדר הקדש ולכן פוסל בהו דיחוי לשי' הירושלמי עכ"ד ז"ל עיי"ש ולפי"ז הרי המחבר ירושלמי הוא ר' יוחנן [כמו"ש הש"ך ביו"ד (סי' קמ"ה סק"א) ע ע"ש] וא"כ מסתמא ר' יוחנן ס"ל כשיטת הירושלמי דבכורים נתקדשו גם קודם שראו פני הבית והרי הא דמקשה בש"ס דגיטין (מ"ח.) אם קנין פירות לאו כקה"ג דמי והאחין שחלקו לקוחות הן האיך משכח"ל דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יב"נ אליבא דר' יוחנן קאי ע"ש ומשם הקשו התוס' בגיטין (מ"ז:) הנ"ל לפרש"י דבכל חטה מעורב חלקו המחויב א"כ שפיר יכול להביא בכורים אפי' אי אין ברירה כנ"ל ע"י שיקדיש חצי' הב' של חולין ובזה שפיר קשה כקושייתך דלמה הוצרך להקדיש חצי' הב' הלא בלא"ה מצי לאתויי לעזרה כיון שחצי' הוא בכורים א"כ לא קרינן בזה כי ירחק ממך המקום דאע"ג שלא ראו הבכורים פנה"ב קדושין הן לריו"ח דקאי אליבי' וא"כ אסור לאכול החצי בכורים כ"ז שלא הונחו אצל המזבח כדין כל בכורים ושוב ליכא משום חוב"ע גם על חצי' הב' כבש"ס תמורה (י"א:) הנ"ל: ואך י"ל בעיקר קושייתך דהנה בעיקר הדבר דאמרי' בש"ס דתמורה הנ"ל בהיא שלמים וולדה חולין דליכא משום אי' חוב"ע כיון דלא קרינן בי' כי ירחק ממך המקום יל"ע דהתינח להילפותא דש"ס בקדושין (נ"ז:) דאיסור חולין בעזרה מקרא דכי ירחק ממך המקום אבל למאי דאריו"ח בשם ר' מאיר דאיסור חוב"ע היא מדאמרה תורה שחוט לי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור ע"ש [ואף דמקשה שם על לימוד זה מה לשלי בשלך שכן עונש כרת עי' במקנה שכ' לישב דלכן לא חש ר' מאיר לפירכא זו משום דיליף משלי בשלך במולק עוף קדשים בחוץ דפטור מכרת כדילפינן בש"ס דזבחים (כ"ז) ואפ"ה אסובה"נ כן נמי שלך בשלי יעש"ה] א"כ שוב יש לומר דגם בהיא שלמים וולדה חולין אסור לשחוט משום חוב"ע מכח הולד דאע"ג דלא קרינא בי' כי ירחק ממך המקום הא לדידי' לא ילפינן משם איסור חוב"ע ורק משום דהוא שלך בשלי אסור א"כ בכל ענין ראוי לאסור: אפס דהד"נ דהא בש"ס דתמורה שם קאי אליבא דאביי דהוא בעי מיני' דר"י ואביי לשיטתו בקדושין שם לא ניח"ל הלימוד על חוב"ע משלי בשלך רק מקרא דכי ירחק ממך המקום ושפיר אמר בהיא שלמים וולדה חולין דליכא משום חוב"ע כיון דלא קרינא בי' כי ירחק ממך המקום וכ"ז לאביי אבל לר' יוחנן דיליף לאסור חוב"ע משלי בשלך וכו' וכנ"ל כיון דאמר כן בש"ר מאיר מסתמא הכי ס"ל א"כ לא מהני זה מה דלא קרינא בי' כי ירחק ממך המקום להתיר האיסור דחוב"ע דהא לאו מהכא ילפינן איסור חוב"ע רק משלי בשלך ובזה נכלל גם כשהמקצת קודש כיון דאיכא מקצת חולין הו"ל שלך בשלי ואסור וכמובן:
ומעתה א"ש דברי התוס' שכתבו דהמותר שהוא חולין מצי מקדיש לי' כיון דקאי בקושייתם אמאי דפריך הש"ס להלן שם אליבא דר' יוחנן וכמשכ"ל ולריו"ח לא מהני מה שהמחצה קדוש בבכורים להתיר עיד"ז הכנסת המחצה חולין דהוא הרי יליף לאסור חוב"ע ממה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור וכנ"ל ודו"ק:
ועפי"ז יש לישב קו' התוס' בגיטין (מ"ח.) בד"ה אי לאו דאריו"ח ק"פ וכו' שהקשה ר"ת דאיך מצאנו ידינו ורגלינו בביהמ"ד דקיי"ל כר"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי וקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה וא"כ יקשה כקושי' הש"ס דאיך משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יב"נ ע"ש. ולפי הנ"ל נראה דכבר הבאתי קו' התוס' לשי' רש"י דאפי' למ"ד אין ברירה יש לו בודאי חלק בו דמחייב בבכורים א"כ שפיר מצי מייתי בכורים גם בלאו חד בר חד עד יב"נ דהחצי הרי חייב בביכורים והמותר שהוא חולין מצי מקדיש לי' וכתבו התוס' על קו' זו דדוחק לומר דלא משכחת דמייתי ביכורים היינו כהלכתן שלא יצטרך להקדיש קאמר דלישנא משמע דלא מייתי כלל עש"ה ואמנם לשי' רש"י בע"כ צריך לומר כדוחק הזה דהא דקאמר בש"ס דאי לאו דאמרי' ק"פ כקה"ג דמי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יב"נ היינו שיביאו ביכורים כהלכתן שלא יצטרכו תחבולה להקדיש וכנ"ל ואמנם כ"ז לריו"ח לשיטתו דס"ל דאיסור חוב"ע ילפינן ממה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור וא"כ בע"כ צריך להקדיש המותר שהוא חולין אף דא"א להפרידו מהמחצה השני' שהוא ביכורים ולא קרינא בי' כי ירחק ממך המקום מ"מ לריו"ח הרי זה לא מעלה ולא מוריד וכנ"ל וא"כ שפיר קאמר הש"ס בגיטין שם אליבי' דאי לאו דאמר דק"פ כקה"ג דמי לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד כיון דס"ל דאין ברירה א"כ ל"ה משכחת שיביאו ביכורים אי לא חד בר חד עד יב"נ (אם לא שיקדישו המותר ואח"כ יצטרכו לפדותו והוא עצה רחוקה ע' בש"ס דב"ב שם) אבל לדידן לק"מ כיון דאנן קיי"ל דאיסור חוב"ע הוא מילפותא דכי ירחק ממך המקום וכדמסיק בש"ס דקדושין שם וכ"פ רבינו הרמז"ל בפ"ב מה' שחיטה ה"א א"כ אפי' אין ברירה וק"פ לאו כקה"ג דמי מ"מ משכחת דמייתי ביכורים כיון שהמחצה בודאי שלו ומחויב בבכורים שוב ליכא איסור חוב"ע גם על המותר שהוא חולין כיון דלא מצי להפריד החולין מן הקודש דא"י איזה חלק קודש ואיזה חלק חולין וא"כ לא קרינן בי' כי ירחק ממך המקום ומותר להכניסו בעזרה והבן:
ומ"ש בישוב קושייתך עפי"ד הס' שו"ת יד שלום (בסי' י"ד) שכתב לחלק בין איסור הכנסת חוב"ע לחולין שנשחטו בעזרה דדוקא בשחיטת חוב"ע אמרי' היכא דלא קרינן בי' כי ירחק ממך המקום וזבחת שרי לשוחטו בעזרה משא"כ הכנסת חוב"ע אסור אפי' בכה"ג דלא הותר בריחוק מקום עכ"ד. הנה עיינתי שם וראיתי שכתב לחלק כן וחילי' מדברי המפורשים דאיסור הכנסת חוב"ע לא נלמד מהאי דכי ירחק ממך המקום כ"א מהלכה למשה מסיני והללממ"ס נאמרה אף בגוונא זאת וציין לעיין בשעה"מ פ"ב משחיטה יעיי"ש ואנכי בעניי במיעוט בקיאותי לא מצאתי למי מהמפורשים שיאמר את זה דהכנסת חוב"ע נאסר מהללממ"ס וע' במשל"מ:
פ"ב מה שחיטה ה"ג שהאריך בביאור ענין איסור הכנסת חוב"ע והביא כל ד' רבותינו הראשונים ז"ל שמדברים בעני"ז ומשמע משם דאפי' להסוברים דהכנסת חוב"ע אסור מה"ת ודוקא דעביד בי' כעין הקרבה האיסור הוא משום דדמיא לשחיטה שאסור לשחוט חוב"ע מה"ת יעיי"ש שלא הביא משום מקום שד"ז הוא מהללממ"ס וכן בשעה"מ שם לא מצאתי ד"ז וע' בס' אתוון דאורייתא מהגאון רי"ע ז"ל בכלל א' שכתב דאיסור הכנסת חוב"ע אין לו מקור בפ"ע ומקורו הוא רק ממה שאסרה התורה לשחוט חוב"ע ע"ש ולכן ד' הס' י"ש הנ"ל צ"ע בזה:
הבאת דברי התוס' בקדושין (מ"ג.) בד"ה שלא מצינו בכה"ת כולה זה נהנה וזה מתחייב שהקשו והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש והשליח ל"י שהוא של הקדש דחייב המשלח ואמאי זה נהנה וזה מתחייב הוא ותירצו דמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנאת השליח אלא ע"י הגבהה דשליח דמיד דאגבהה השליח קניי' וההוא שעתא חייב משלח ע"ש והקשית מש"ס דר"ה (כ"ח.) דמתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע והרי לד' התוס' הנ"ל איכא מעילה מיד כשהגביהה וא"כ שפיר קא תקע בהיתירא ותירצת לחלק בין היכא שהוא בעצמו מעל בהקדש לא מתחייב עד שיהנה אבל במעילה שע"י שליח בע"כ מעל בהגבהת השליח דאל"כ ל"ה משכחת לה מעילה ע"י שליח דהא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' והתורה הרי ריבתה במעילה דישלד"ע כדילפינן מגז"ש דחטא חטא מתרומה ולכן בר"ה שם דאיירי כשמעל בעצמו שפיר אמרי' אימת מעל לבתר דתקע עכ"ד וז"א דאי הוי אמרי' דבכל מעילה לא מעל עד שיהנה מהכ"ת לומר דע"י השליח המעילה הוא בהגבהה והא דגילתה התורה דבמעילה ישלד"ע הו"א דגזיה"כ הוא דאע"ג דזה נהנה וזה מתחייב דרבא לא אמר רק דלא מצינו בכה"ת כולה שזה נהנה וזה מתחייב אבל אם יש גזיה"כ דבמעילה אמרי' ישלד"ע וסתם מעילה הוא בכל מקום ע"י הנאה בודאי דלא נבדה מלבינו מעילה חדשה בהגבהה בלבד רק דנאמר דאעפ"י שזה נהנה זה מתחייב: אבל האמת הוא בבירור הענין דזה ידוע דאיכא ב' מיני מעילה מעילה דהנאה ומעילה דשינוי רשות והיינו שכתבו התוס' דע"י שמגביהה השליח קניי' ואיכא מעילה היינו מעילה דשינוי רשות ולפי"ז ה"ד כשמגביה ההקדש אדם אחר שלא הקדיש ד"ז וגם איננו הגזבר של הקדש דאז הוי שינוי רשות אבל המקדיש עצמו לא מעל בהגבהה בלבד אפי' נטלה לזכות בו כיון דהוא ברשותו עדיין ודמי לגזבר וכמו"ש הר"ן בפי' לנדרים (ל"ד:) בד"ה אמר רבא כו' דבככר שהיתה שלו והוא הקדישה אפי' נטלה לאוכלה לא מעל דכיון דמקמי הקדש היתה שלו ולאחר ההקדש ג"כ ברשותו עומדת הו"ל כגזבר של הקדש דאמרי' בסופ"ק דחגיגה שאם נטל דבר של הקדש לזכות בו לא מעל משום דמעיקרא נמי ברשותי' קאי והשתא נמי ברשותי' ואין מעילה בהקדש אלא במוציא מרשות הקדש לרשות אחר עכ"ד ז"ל עייש"ה ובר"ה שם מסתמא מיירי כשתקע בשופר של עולה שלו שהקדישה בעצמו לעולה וא"כ ליכא מעילה בהגבהה רק עד שיהנה דהיינו לבתר דתקע ושפיר מקשה רבא אימת מעל לבתר דתקע:
איברא דעדיין צ"ע דמאי פריך רבא לר"י אימת מעל וכו' ודלמא איירי ר"י כשתקע בשופר של עולה של חבירו (שנתן לו רשות) וא"כ כשנטלו לצאת בו מעל תיכף בהגבהה כנ"ל וכי קא תקע בהיתירא תקע אך י"ל עפי"מ שהקשה בס' טעה"מ שעל שעה"מ בה' לולב דלמה אמר ר"י דבשופר של עולה לא יתקע לכתחילה וליתי עשה דשופר ולדחי ל"ח דמעילה ותי' דכיון דעל כל הקדש מועיל שאלה והקדש יוצא לחולין וא"כ אפשר לקיים שניהם שישאל על הקדישו ויקיים המצ"ע דשופר והיכא דאפשר לקיי"ש ל"א עדול"ת אך שכ' דלפי"ז לא איירי אלא באם הבעלים של ההקדש בעצמן תוקעין דהם יכולים לישאל אהקדישם משא"כ אחר שא"י לישאל שוב אמרי' עדול"ת עש"ה ולפי"ז דר"י ע"כ מיירי כשהמקדיש בעצמו תוקע בו דאל"כ יקשה דלימא עדול"ת כנ"ל שפיר מקשה לי' רבא אימת מעל לבתר דתקע דהא להבעלים בעצמן ליכא מעילה בהגבהה בלבד כ"א עד שיתקע וכנ"ל:
והנה בעיקר דברי התוס' דקדושין הנ"ל שכתבו דעיקר המעילה בשליח הוא הגבהה ולא משעת ההנאה הקשה במקנה דזה הוא שלא כד' הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מעילה ה"ב שכ' דאע"ג דישלד"ע במעילה מ"מ בבשר עולה מעל השליח שאכל משום שחייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכה"ת כולה אין שלד"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר יעיי"ש ולד' התוס' הנ"ל דעיקר המעילה בשליח הוא בהגבהה מה יועיל בזה איסור אחר שיש בעולה שאינו אלא בשעת אכילה וכבר מעל המשלח משעת הגבהה עכ"ד ז"ל וע' במשל"מ שם במקומו שהרגיש בזה יעיי"ש ולפי"ז צריך לישב ד' התוס' שלא תיקשי עליהם משם דהרי ד' רבינו הרמז"ל מקורם טהור מד' התוספתא דמעילה ומה יענו לזה והנ"ל לישב ד' התוס' דלשיטתם אזלי שהרי כבר הוכיח בשעה"מ פ"ו מה' מעילה מד' התוס' בקדושין (נ"ד:) שדעתם דבקדוה"ג ליכא מעילה דשינוי רשות כ"א מעילה דהנאה משום דקדוה"ג א"י לחולין ע"י מעילה ולא אהני מעשיו כלום בהוצאה ולכן לא מעל בהו כ"א בנהנה ע"ש והארכתי בזה בתשו' שכתבתי בימים אלו בס"ד ולפי"ז א"ש דברי התוספתא פ"ב דמעילה שאמר דבעולה לא מעלו אלא אוכלין בלבד משום דקדוה"ג הוא ובקדוה"ג הרי ליכא מעילה דשינוי רשות כ"א מעילה דהנאה וממילא דלא מעל השליח בהגבהה בלבד דזה הוא רק מטעם שינוי רשות וכמשכ"ל וזה ל"ש בקדוה"ג וא"כ המעילה הוא רק באכילה ובכה"ג שוב אמרי' דאין שליח לדבר עבירה אף במעילה דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב בכה"ת ואע"ג דבמעילה גילתה התורה דישלד"ע היינו היכא דהמעילה הוא בהגבהת השליח וחידוש הוא לומר דישלד"ע שלא מצינו כן במקו"א אבל מהכ"ת להוסיף על החידוש להתחייב המשלח גם ע"י הנאת השליח דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן או י"ל דכיון דא"א להתחייב על הגבהה בעולה רק אאכילה שוב אמרי' דאשלד"ע מטעם דמעורב בו איסור אחר וכד' רבינו הרמז"ל הנ"ל אבל התוס' מיירי בקדו"ד שפיר כתבו דהמעילה הוא בהגבהה: אך שצ"ע עוד לד' רבינו הרמב"ם ז"ל שהוכיח בשעה"מ שם מד' בפ"ו מה' מעילה ה"ה דגם בקדוה"ג יש מעילה דשינוי רשות בלי הנאה ע"ש וא"כ גם בעולה שייך מעילה דהגבהה של שליח א"כ האיך פסק כהתוספתא דבעולה אשלד"ע משום שמעורב בו איסור אחר הא כיון שהמעילה בא ע"י הגבהת השליח ואז אינו מעורב איסור אחר כלל וכנ"ל וע' במשל"מ שם (בפ"ז ממעילה ה"ב) שכ' ג"כ בד' רבינו ז"ל דהמשלח חייב על הגבהת שליח וצ"ע כנ"ל ונל"פ:
בזה עוד ואכמ"ל - ומה שנסתפקת לענין דשיל"מ ביש עלי' איסור אחר שאל"מ וגם איסור שיל"מ אי בטל הדבר מפורש בפרמ"ג יו"ד (בסי' ק"ב) במשב"ז סק"ז בשם הצ"צ דכה"ג ל"ב משום דישל"מ כיון דעכ"פ לאיסור א' ישל"מ עש"ה ויל"פ דזה תלוי בטעמא דדשיל"מ ל"ב אי כרש"י אי כהר"ן ואכמ"ל: