שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר
ח"א סימן מ
ב"ה:
אור ליום ד' וישלח תרצ"ה. שלום וברכה וכט"ס לכבוד הרב הגאון המובהק המפו' ע"פ תבל בחכמתו ויראתו הקודמתו שה"י וכו' כש"ת מו"ה דובעריש וויידענפעלד שליט"א האב"ד ור"מ בק"ק טשעבין יע"א:
אחדשמעכ"ג כמשפט. קבלתי לנכון את יקרת תשו' כ"ג וכו' ואציג בזה מה שנלפע"ד להעיר בדברי כהד"ג בתשובתו הרמה. בר"ד כ"ג השיג עמש"כ בתשובתי לישב קו' הריטב"א בשטמק"ב כתובות (ל"ט) לשי' רש"י ז"ל דדוקא אלו הג' נשים מותרות אבל שאר נשים אסורות לכ"ע משום השחתת זרע אע"ג דלא מיפקדי אפו"ר וע"ז הקשה דאיך נוכ"ל דלחכמים גם אלו הג' נשים אסורות לשמש במוך ותכניס עצמה לסכנה משום שומר פתאים ה' והא אין סומכין אנס ותירצתי עפי"ד הש"ס נדה (י"ג.) דכל המוז"ל כאלו שופך דמים ובע"ב ילפינן דהוי כניאוף וא"כ הוי כאביזרי' דשפיכ"ד וג"ע דאמרי' בהו יהרג ואל יעבור ולכן אין להתיר ד"ז אפי' במקום סכנה ומש"ה אסרו רבנן לשמש במוך גם לג' נשים שסכנה להם להתעבר וע"ז כ' כ"ג דא"א לומר כן דהא קיי"ל דאין נהרגין על עוברין וא"כ אאפ"ל דעל עון הוז"ל יהרג ואל יעבור דלא עדיף מעובר דאין נהרגין על העובר עכדכ"ג ואני תמה בזה על כהד"ג הי"ו שה"ר מזה דאין נהרגין על העוברין דמותר לעבור אאיסור זה במקום פקונ"פ ול"ה מאביזריי' דע"ז ומה ראי' מזל"ז והא כתוב הדר בש"ע יו"ד (סי' קנ"ז) דבג' עבירות ע"ז וג"ע ושפיכ"ד אפי' לית בהו מיתה רק לאו בעלמא יהרג ואל יעבור ע"ש ובש"ך שם (סק"י) והבאתיו בתשובתי:
הקודמת וא"כ אפי' נאמר דהוז"ל הוא מאביזריי' דג"ע ושפיכ"ד כיון דנתרבה מקרא מ"מ ליכא עונש מיתה לעובר עליו אבל מכ"מ כאביזריי' דג"ע הוי דהא אפי' בלאו בעלמא דג' עבירות אלו יהרג וא"י ולא הותר לעבור עלי' אפי' במקום סכנה וא"כ שפיר קיי"ל דאין נהרגין על העוברין אבל מכ"מ י"ל דהוז"ל הוא מאביזריי' דשפיכ"ד וג"ע ואין היתר אפי' במקום פקונ"פ כמו לאו דג' עבירות דאין נהרגין עליו ולא הותר במקום סכנה: ומש"כ מעכ"ג להוכיח דמותר להציל עצמו במקום סכנה בעובר ומכ"ש בהוז"ל דלא עדיף מעובר מהא דתנן בפ"ז דאהלות מ"ו ובסנהדרין (ע"ב:) דאשה המקשה לילד דעד שלא יצא הולד רובו או ראשו מחתכין את הולד להציל את האשה הרי שמותר להציל עצמו בעובר משום דאין נהרגין על העוברין ולכאו' ראי' נכונה הוא ואמנם כשעיינתי בזה נלפענ"ד דאדרבה משם ראי' לדברינו דהרי רבינו הרמז"ל בפ"א מהל' רוצח ה"ט כשהעתיק לדין הנ"ל כתב וז"ל אף זו מצות ל"ת שלא לחוס על נפש הרודף לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעי' בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחרי' להורגה ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזה טבעו של עולם עכ"ל ע"ש ובכ"מ שם והנה מש"כ רבינו ז"ל בסו"ד דזהו טבעו של עולם היא תי' הגמ' בסנהדרין שם דלכן משיצא ראשו או רובו אין נוגעין בו ול"ח רודף דמשמיא קא רדפי לה ע"ש אבל מש"כ רבינו ז"ל בר"ד בטעמא שמותר לחתוך העובר משום שהוא כרודף צע"ג דהא בעובר טעמא אחרינא איכא משום דל"ה נפש ורודף באמת ל"ה כמבואר בש"ס הנ"ל וכבר תמה כן במנ"ח מצוה רצ"ו והניח בצ"ע ע"ש ואמנם כבר קדמו בזה הגאון מוהרי"פ זצ"ל ששאל זאת להנוב"י במהד"ת חו"מ (סי' נ"ט) ואעתיק לשונו ומה שתמה על הרמב"ם פ"א מרוצח ה"ט שכ' במקשה לילד שחותכין העובר הטעם מפני שהוא כרודף ותיפ"ל שאפי' אינו רודף הורגין אותו שא"ח על הריגתו להציל את אמו שחייבין על הריגתה אני תמה על תמיהתו ואטו מי הותר להרוג את הטריפה להציל את השלם זה לא שמענו מעולם ומה בכך שעל הטריפה א"ח מכ"מ איסור בידים עושה להרוג את הטריפה וכו' ולענין עוברים אף שאין מחללין שבת בשביל העובר אם אין סכנה לאמו מ"מ כיון שעכ"פ אסור להורגו א"כ אי לאו דמיחשב קצת רודף יותר עדיף להיות בשוא"ת לכן הוצרך הרמב"ם לומר שהוא כרודף עכ"ל הנוב"י יעייש"ה וכוונתו ז"ל נראה דאף דאמרי' בש"ס דלא הוי רודף מטעם דמשמיא רדפינן לה מכ"מ קצת רודף חשוב העובר ומטעם זה נהרג בעודו העובר במעי' סו"ד זכינו לדין דאי לאו מה"ט דחשיב העובר כרודף אחר אמו ל"ה נהרג בשביל הצלת אמו לד' הרמב"ם ז"ל וכפי' הנוב"י ז"ל הנ"ל וא"כ שוב יש מקום לומר דגם בהוז"ל לא הותר במקום פקונ"פ משום דהוא כאביזריי' דשפיכ"ד וכנ"ל ומקשה לילד שאני דחשיב העובר כרודף ואדרבה י"ל מטעם זה הוצרך רבינו ז"ל לומר דהוא כרודף דאי לא"ה לא הוי הורגין העובר בשביל הצלת האם דלא גרע מהוז"ל דלא ניתר במקום פקונ"פ משום דהוא כאביזריי' דשפיכ"ד וכן עובר ולכן הוצרך רבינו ז"ל להוסיף בטעם ההיתר משום דהוא כרודף ויתיישב בזה קו' הגרי"פ ז"ל והמנ"ח הנ"ל:
ועוי"ל דשאני מקשה לילד דאי ל"ה מחתכין את הולד להציל אמה אזי הי' אמה מתה ואז הי' עובר שבמעי' ג"כ מת דהא קיי"ל בערכין (ז'.) דהולד מיית ברישא אם לא בהריגה והא דאמרי' באשה שישבה על המשבר ומתה בשבת דמקרעינן את כריסה ומוציאין את הולד היינו משום דע"צ המיעוט מיקרי דהוא מייתא ברישא כפרש"י שם וע' היטיב בעני"ז במג"א או"ח (סי' ש"ל סק"י) עיי"ש ולכן עדיף להציל האם דאל"כ נשארו שניהם מתים עפ"י רוב אבל א"ר שמותר להוציא ז"ל או להרוג עובר במקום סכנה לאחד דשם אם לא נעשה כן עכ"פ נרויח האיסור דהוז"ל או העובר שפיר איכ"ל דלא הותר אפי' במקום פקונ"פ וכמשכ"ל ודו"ק:
ואמנם מה שהביא כ"ג מדברי תשו' פנ"י ח"ב (סי' מ"ד) והובא בתשו' מהרש"ם ח"ג במפתחות אה"ע (סי' רס"ח) שכ' באחד שנפח כריסו ר"ל ורפואתו שיוציא זרע והעלה שאין זה בכלל ג"ע ושפיכ"ד שיהרג ואל יעבור דאע"ג דאחז"ל שהוא כאלו שופך דמים הרי גם בלשה"ר אחז"ל ששקולה כע"ז וג"ע ושפיכ"ד ולא יעלה עה"ד שיהא ממש כמו הם שלא אמרו אלא להפליג חומר העון כמו"ש בתשו' הריב"ש עכ"ד ז"ל אמת שכן נראה כד' הפנ"י בתשו' להלכה ואמנם ג"א בתשובתי לא כתבתי כן להלכה רק בישוב שי' רש"י קאתינן במה שתמה עליו הריטב"א ז"ל כנ"ל אבל הרי רוב הקדמונים נחלקו על ד' רש"י ז"ל ולדידהו שפיר נאמר דאיסור הוז"ל אינו מאביזריי' דשפיכ"ד וג"ע וכד' תשו' הפנ"י ולד' רש"י שפיר י"ל כדברינו וגם בלא"ה דחיתי תירוצי הנ"ל אפי' לד' רש"י ז"ל ולא כתבתיו רק לפלפולא אבל להלכה העיקר כד' תשו' פנ"י וכמובן:
כבוד גאונו הי"ו העיר בתשובתו דבהשחתת זרע יש איסור להאשה מלבד עצם האיסור דהוז"ל משום ביטול פו"ר יש עוד איסור מצד מפסיד וגזל ממון הבעל עפי"מ דאמרי' בערכין (ז':) דאי לאו קרא הו"א דאשה שיצאה ליהרג יהא צריכה להמתין עד שתלד משום דוולד ממונא דבעל היא ע"ש ועפי"ז העלה כ"ג בישוב קו' הריטב"א בשמק"ב הנ"ל דלמה אסרו חכמים לשמש במוך לג' נשים הללו והרי אין לך דבר שעומד בפני פקונ"פ ולפי הנ"ל דיש איסור גזל בהוז"ל והשטמ"ק בב"ק (פ') כתב דדבר שאסור משום פסידא דאחרים לא הותר לעבור עלי' אפי' במקום פקונ"פ ומה"ט לא הותר להחסיד שם לגדל בהמה דקה בא"י אפי' במקום סכנה ע"ש ולכן לא הותר גם בכאן לחכמים שימוש במוך גם לג' נשים אע"ג דסכנה הוא להם שיתעברו משום דאיסור דגזל נגעו בזה עכ"ד מעכ"ג היקרים בקצרה ואמנם לפע"ד יש לדון בד' כ"ג דאפי' נימא דיש איסורא דגזל במאבד וולדות האשה דממונא דבעל הוא כמבואר בש"ס הנ"ל מנ"ל דזה הוא גם במאבד זרע דבעל שעדיין לא הגיע לכלל וולד כלל והא בקרא כתיב וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ולדי' וא"כ נראה פשוט שצריך שתגיע ההריון לשיעור ג' חדשים שהם ימי הכרת עוברה מה"ת וע' בש"ם דב"ק (מ"ט.) דמקשה כיון דכתיב ויצאו ילדי' מה ת"ל הרה וכו' ע"ש ולכאורה י"ל דקרא דהרה מגלה זה דצריך שתגיע לימי הכרת עוברה כנ"ל וצ"ל דפשיטא לי' להש"ס דמקמי הכי לא מיקרי ילדי' ג"כ ושפיר מקשה ואמנם חפשתי ד"ז מתי השיעור של ולד לענין תשלומין דמי וולדות ולא מצאתי הדבר מפורש בשום מקום לא במכילתא וברמב"ם וטוש"ע חו"מ (סי' תכ"ג) ובאחרונים כמה צריך שתהא העובר גדול לענין תשלומין וצ"ע אך זה פשוט וברור לפע"ד דמקודם ארבעים יום דקיי"ל דלא נגמרה צורתו עדיין ומיא בעלמא נינהו ע' בנדה (ל'.) בודאי דאם נגפוה והפילה אז דאין שום חיוב תשלומין דמי וולדות וק"ו במשחתת:
האשה זרע הבעל דליכא משום מאבד ממונא דבעל כיון דאינו קרוי אז בשם וולד ולא גילתה התורה בזה תשלומין א"כ א"ר מש"ס דערכין הנ"ל דאיכא משום גזל במוז"ל וא"כ אין מקום לד' מעכ"ג הנ"ל לפע"ד וכמובן: ובעיקר דברי המאירי בשמק"ב לב"ק הנ"ל שכ' דדבר שנאסר משום פסידת אחרים ראוי להחמיר אפי' במקום פקונ"פ שצ"ב דמ"ש גזל מכל איסורין שבתורה שהותרו במקום פקונ"פ חוץ מג' עבירות וכבר עמדו עליו האחרונים ז"ל וע' בתשו' חת"ס או"ח (סי' ר"ח) שהביא מיומא (פ"ג:) בעובדא דר"י ור"י דקפחתי את הרועה שמשמע משם דגם גזל הותר במקום סכנה ע"ש ובחידושי למס' תמורה כתבתי לבאר ד' המאירי עפי"ד הבה"ג הובא בר"ן לאלפסי שבת (מ"ב) לענין קוץ ברה"ר דנזק רבים הוי כפקונ"פ דיחיד ולכן מותר לסלקו אף שעושה מלאכה דאורייתא עכ"ד ז"ל ושמעתי מפ"ק מורי הגאון החסיד מוהר"מ אריק ז"ל האבדפ"ק שביאר לפי"ז דברי הרמ"א ביו"ד (סי' ק"ס סעי' כ"ב) שמביא מתירין להלוות ברבית קציצה לצורך קהל וסיים הרמ"א שאין להם על מה שיסמוכו אם לא שמחשבים צרכי הקהל לפקונ"פ ע"ש ויפלא לפ"ר דמה ענין צרכי קהל לפקונ"פ ולפי"ד הבה"ג ניחא עכ"ד מו"ר ז"ל פת"ת מכאן ואילך דברי התלמיד דעפי"ז י"ל דה"ט שכ' המאירי דדבר שנאסר משום פסידת אחרים דייקא היינו גזל רבים דמשוה"כ אסרו לגדל בהמה דקה בא"י משום שרועה בשדות אחרים וא"כ הו"ל כנזק רבים דחשיב כפקונ"פ דיחיד לפי הנ"ל ולכן לא נדחה ד"ז בשביל פקונ"פ דמאי אולמא האי מהאי ומעתה דברי המאירי אמורים רק בגזל רבים אבל בגזל יחיד יודה דנדחה מפני פקונ"פ ול"ק מיומא שם שהעיר הח"ס הנ"ל דשם בגזל יחיד מיירי והבן:
כ"ג הי"ו בתשובתו עמד על מה שהשמיט רבינו הרמב"ם ז"ל מימרא דר' יוחנן בנדה (י"ג.) דכל המוציא ש"ז לבטלה חייב מיתה ביד"ש שנא' וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו ע"ש והנלפע"ד בישוב הדבר בהקדם מה שראיתי לכ"ג שהעיר דמאי ראי' מייתי דהמוציא ש"ז לבטלה חייב מיתה מער ואונן הלא הם היו ב"נ והרי ב"נ נהרג על העוברין מיתה ביד"א כמבואר בסנהדרין (נ"ז:) וכ"פ הרמז"ל ולכן גם במוז"ל חייב מיתה ביד"ש אבל בישראל דהתורה הקילה בהו שאין נהרגין על העוברין א"כ גם לענין הוז"ל י"ל דקיל בהו וא"ח מביד"ש עכ"ק דמר הי"ו ולפ"ר נפלאתי על כ"ג מה ראה לומר ככה דהאיך נוכל לאוקמי קרא דכתיב בער ואונן להורות לב"נ שחייבין מיתה ביד"ש בהוז"ל והלא אם ב"נ מוזהרין על הדבר קיי"ל בסנהדרין (נ"ז.) דאזהרתן זו מיתתן ע"ש וא"כ מהראוי שיתחייבו גם מיתה בידי אדם ומה"ט א"א לאוקמי קרא לאזהרה לב"נ שחייבים מביד"ש וע"כ דקאי קרא לאזהרה לישראל שחייבין מביד"ש בהוז"ל ושפיר יליף מינה ריו"ח דהמוז"ל חייב מיתה ביד"ש בישראל, ואמנם שוב נתיישבתי דגברא רבה אמר מילתא ויש לקיים דבריו דכבר הבאתי בתשובתי הקודמת מפרש"י בסנהדרין (נ"ט.) ד"ה לזה ולזה נאמרה שכ' דכל דבר שנאמרה ולא נשנית בסיני דקיי"ל דלישראל נאמר ולא לב"נ היינו רק מסיני ואילך ניטלה מב"נ אבל קודם מ"ת בסיני שפיר הי' נוהג בב"נ ע"ש וא"כ כ"ה בפו"ר שנאמר עוד קודם מ"ת אף שנאמרה ולא נשנית כמבואר בש"ס שם מכ"מ עד מ"ת היתה נוהג פו"ר גם בב"נ והנה אם נצטוו בפו"ר קודם מ"ת גם הוצאת זרע לבטלה נאסר מכת זה כמו"ש התוס' בסנהדרין שם בע"ב וכמו"ש הר"ת בתוס' דמשו"ה אין נשים מציוות אמוז"ל משום דלא מיפקדי אפו"ר והבאתיו לעיל בתשובתי הא' הרי שזב"ז תלוי וא"כ אי הוי ילפינן דאיסור הוז"ל קאי אב"נ קודם מ"ת כדכתיב בער ואונן הוי מפרשינן בטעם האיסור משום ביטול מצות פו"ר ומעתה נראה לפימ"ש הרמב"ן ז"ל בפירושו עה"ת פ' וישלח דאע"ג דבב"נ אזהרתן זו מיתתן ה"ד מה שמוזהרין ב"נ שלא לעשות אבל אם בטלו מצ"ע שנצטוו כגון שלא הושיבו דיינין בכל פלך ופלך שמחוייבין כמבואר בש"ס אינן נהרגין ע"ז דאין זה נקרא אזהרה עייש"ה וא"כ לפי"ז אם בטלו ב"נ קודם מ"ת מצ"ע דפו"ר אע"ג שנצטוו עלי' אז מכ"מ לא נאמר בזה אזהרתן זו הוא מיתתן כיון שזה אינו אזהרה שלא לעשות רק מצוה לעשות:
ומעתה נראה דגם אם נימא שמוזהרין אהוצאת ש"ז לבטלה כיון שהוא רק מכת ביטול מצ"ע דפו"ר אין זה בכלל אזהרתן זו מיתתן כיון שהוא רק ביטול מצ"ע וע' בתמורה (ד') ובסנהדרין (נ"ו.) דאמרי' אזהרת עשה לא שמה אזהרה עש"ה, ואחרי כ"ז שוב יש מקום בראש להקשות כקו' כ"ג הנ"ל דמנ"ל למיליף דהמוז"ל חייב מביד"ש מקרא דוימת גם אותו הנאמר בער ואונן שהיו ב"נ דילמא שאני ב"נ דחמירו דחייבין מיתה בידי אדם על עוברין ולכן חייבין מיתה ביד"ש על הוז"ל ולא מיתה ביד"א משום אזהרתן זו מיתתן כיון שזה הוא רק מכח ביטול מצות פו"ר ל"ה בכלל אזהרה כנ"ל אבל בישראל ליכא בהוז"ל גם מיתה ביד"ש כיון דקילי שפטורין על העוברין ומנ"ל לריו"ח ללמוד זה משם:
ואך נראה דד"ז שכ' הרמב"ן ז"ל דב"נ אינן נהרגין על מה שמציווין לעשות רק על מה שהוזהרו שלא לעשות תליא בפלוגתא דאמוראי בש"ס דסנהדרין (נ"ו:) מהיכן ילפינן לז' מצות ב"נ דהנה בודאי דכ"ע מודים להלכה דעל כל שבע מצות ב"נ ב"נ נהרגין וכדמסקינן בסנהדרין (נ"ז.) בגמרא ע"ש וא"כ הרי דינין הוא אחת מהן וא"כ בלי ספק שב"נ נהרג על דינין ע' בליקוטי שו"ת חת"ס (בסי' י"ד) מש"כ בעני"ז ואכן מה נכלל במצות דינין פי' הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת שם דהדינים לב"נ אינה להושיב דיינין בלבד אבל ציוה אותם בדיני גניבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהם בענין הדינין שנצטוו ישראל ואם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או הדליק גדישו וחבל בו נהרג ומכלל המצות הזאת שיושיבו דיינים גם בכל עיר ועיר ואם לא עשו כן אינן נהרגין שזו מצ"ע בהם עכ"ד ז"ל עייש"ה ודעת רבינו הרמב"ם ז"ל בפי' מצות דינין בב"נ אם שנראה מסתימת לשונו בפ"ט מה' מלכים הלכה י"ד דמצות דינין הוא רק להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך יעיי"ש כבר תמהו עליו מש"ס דסנהדרין דמוכח דדינין הוא בשוא"ת ג"כ ובלח"מ שם במקומו נדחק מפני זה בישוב דעת רבינו הרמב"ם ז"ל דגם הוא יודה בזה דבכלל מצות דינין איכא ג"כ אזהרה שלא לעשות גם כן כמו שלא יעשו עול במשפט כדמוכח בש"ס ע"ש בדבריו ז"ל ואני אוסיף ע"ד הלח"מ דהרמב"ם יודה להרמב"ן דבכלל מצות דינין הנאמר לב"נ נכלל כל אלו דיני ממונות שחשב הרמב"ן ז"ל כגון גניבה ואונאה ושכר שכיר וכיו"ב ולכן דקדק וכתב בלשונו הזהב בסופ"ט הנ"ל וכיצד מצווין הן על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם עכ"ל ולכאורה שפת יתר הוא מה שסיים ולהזהיר את העם דהרי סגי במש"כ בתחילה לדון בשש מצות אלו ולמ"ל לאוסיפו ולהזהיר את העם ולכן י"ל דבא לומר בזה דצריך להזהיר את העם בנימוסי:
המשפטים שאל"כ אין קיום לעולם כמו גניבה ואונאה וש"ש וכיו"ב ומעתה לפי"ז דבכלל מצות דינין נכלל ג"כ אזהרות כגניבה ועושק ושלא לעשות עול במשפט שפיר יש מקום לומר כד' הרמב"ן ז"ל הנ"ל דב"נ אין נהרגין רק על אזהרה שלא לעשות אבל לא מה שמצווין לעשות במצ"ע ואפי"ה איכא ז' מצות ב"נ שנהרגין עליהם דהא גם בדינין איכא אזהרות כמו גניבה ועושק ובזה אמרי' אזהרתן זו מיתתן אבל אם ביטל המצוה ולא הושיב דיינין בכל פלך באמת אינו נהרג וכד' הרמב"ן ז"ל:
ואך אם נימא דמצות דינין לב"נ ליכא רק מצוה להושיב דיינין בכל פלך ופלך ולא יותר א"כ מוכרח לומר דגם על מה שמצווין בקו"ע נהרג ב"נ דהא זה כללא הוא דעל כל שבע מצות ב"נ הם נהרגין וא"כ נהרג אדינין ג"כ שהוא אחת משבע מצות ב"נ וא"כ בע"כ שגם מ"ע בב"נ הוא בכלל אזהרתן ז"מ ודלא כהרמב"ן ז"ל, והנה ד"ז אי דינין כולל כל הדברים של דיני ממונות כגניבה ועושק וש"ש או הוא רק מצוה להושיב דיינין בכל פלך בלבד כפשטא דברייתא דסנהדרין (נ"ו:) נלפע"ד דתליא בזה דבש"ס דסנהדרין שם קאמר דמנה"מ שבע מצות ב"נ וא"ר יוחנן דא"ק ויצו ה' אלקים וגו' ויצו אלו הדינין וכה"א כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו' וכו' רי"צ תני איפכא ויצו זו עכו"ם אלקים זו דינין וכו' עש"ה ובתשו' רמ"א (סי' יו"ד) העלה דהנפקותא בין ריו"ח לברייתא דרי"צ דלריו"ח אין ב"נ מחויב בדינין שחקק הקב"ה בתורה רק כל מלך יחקוק לו חקים ונימוסים כרצונם ובהם יתנהגו אבל אין להם שום חלק בדיני התורה אבל לרי"צ מחוייבים בכל דיני התורה כשומרים ונזקים ולדון לישראל ולב"נ כ"א כמשפטו אשר חקקה להם תורה ואם עבר נהרג והעלה שם להלכה ולמעשה כרי"צ עש"ה והובאו דבריו ז"ל בחת"ס בתשו' חו"מ (סי' צ"א) עש"ה ומעתה לריו"ח עיקר מצות דינין הנאמר לב"נ הוא רק להושיב דיינין בכל פלך והם ידונו כרצונם מה שחקקו הם בעצמם וא"כ כל הדינים כמו גניבה ואונאה וש"ש וכיו"ב אינו בכלל מצות דינין לריו"ח אבל לרי"צ דדינין הם לדון לב"נ כדתוה"ק כשומרים ונזקים וכיו"ב א"כ נכלל במצות דינין כל הני שחשב הרמב"ן ז"ל והוזהרו לדון בדין גניבה ואונאה ועוד ועוד ולהושיב דיינין בכל פלך והלכה הוא כרי"צ כנ"ל וא"כ לרי"צ שוב נשאר הכלל דל"א אזהרתן זו מיתתן רק באזהרה שלא לעשות ועל מה שמצווין לעשות אינן נהרגין וא"כ על חלק הדינין שמצווין שלא לעשות כגניבה ואונאה נהרגין משא"כ על החלק שמצווין להושיב דיינין אינן נהרגין שהוא רק מצוה ול"ה אזהרה וכד' הרמב"ן ז"ל וכ"ה ד' הרמב"ם ז"ל ג"כ כרי"צ להלכה ואף שכתב בסופ"ט מה' מלכים הנ"ל דלכן נתחייבו בני שכם מיתה מפני שעברו על מצות דינין והיינו שלא דנו לשכם שגזל את דינה פירש החת"ס בליקוטי שו"ת שם דדעת רבינו הרמז"ל דנהי דעל ביטול מצ"ע אין ב"נ נהרג בב"ד אבל מכ"מ חייב מיתה כמו ב"נ ששבת חייב מיתה ונמצא שאנשי שכם חייבין היו מיתה אבל אין מצוה לב"ד להורגם אך עכ"פ אין אשם לשמעון ולוי שהרגו מי שנתחייב מיתה עכ"ד ז"ל ע"ש:
המורם מכ"ז שכתבנו דלר' יוחנן דסובר דדינין הוא הושבת דיינין בכל פלך ופלך ולא יותר מוכרחין לומר לדידי' דגם על ביטול מצ"ע של ב"נ בשוא"ת ב"נ נהרג דהא זה כללא הוא דעל כל שבע מצות ב"נ הם נהרגין משא"כ לרי"צ אין הכרח לזה וי"ל דעל ביטול מצות עשה שלהם אין ב"נ נהרג רק בעובר אאזהרה וכנ"ל ומעתה י"ל דריו"ח לשיטתו אזיל שפיר קאמר בנדה שם דהמוז"ל חייב מיתה ביד"ש בישראל ויליף לה מקרא דער ואונן דליכא למימר דקרא בב"נ איירי דחמירי שנהרגים על עוברין כקו' כ"ג הנ"ל דהא בב"נ אם היו מוזהרין היו נהרגין בב"ד ואף שזה נאסר רק מכח ביטול מצ"ע דפו"ר מכ"מ הא לריו"ח גם על ביטול מצ"ע ב"נ נהרג ובקרא כתיב רק מיתה ביד"ש ומדכתב קרא להשמיענו חיוב מיתה ביד"ש על המוז"ל ש"מ דהוא אזהרה לישראל אבל להלכה דקיי"ל כרי"צ דפליג אריו"ח בסנהדרין הנ"ל ולדידי' ל"א דאזהרתן זו מיתתן רק באזהרה ולא אם מבטל מצ"ע וא"כ אפי' נאמר דקרא הנאמר בער ואונן שהמוז"ל חייב מביד"ש קאי אב"נ ניחא דכיון דזהו נאסר רק מכח ביטול מצות פו"ר ליכא עונש מיתה ביד"א ומשוה"כ מפרשינן באמת דקרא קאי אב"נ דאיירי בהו ולכן נהרגין דחמירי שנהרגים על העוברין אבל בישראל באמת אין ראי' שיש חיוב מביד"ש להמוז"ל ולכן השמיט רבינו הרמב"ם ז"ל ד"ז מהלכותיו (וכעת שניטלה מצות פו"ר מב"נ לאחר מ"ת י"ל דגם בב"נ אין חיוב מביד"ש להמוז"ל ודו"ק):
וראיתי בתשו' כ"ג שהביא קושי' הזכותא דאברהם מהגה"ק מטשעכאנאווי ז"ל שהקשה לריו"ח דהמוז"ל חייב מיתה ביד"ש א"כ מכש"כ ההורג עובר יתחייב מביד"ש וא"כ האיך משכח"ל הכתוב דאם לא יהא אסון באשה רק בוולדות ענש יענש בדמי וולדות לרנב"ה אליבא דאביי דגם מיתה ביד"ש פוטר מתשלומין ובהורג עובר איכא מיתה ביד"ש והאיך משלם עכ"ק והנה מלבד שי"ל בפשוט כמו"ש התוס' בכתובות (ל':) בד"ה זר שאכל תרומה דאוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה לרבי דאמר במיתה לרנב"ה אליבא לאביי צ"ל דגזיה"כ הוא ע"ש א"כ גם על דמי וולדות י"ל כן דגזירת הכתוב שמשלם לרנב"ה אליבא דאביי ול"א קלבדר"מ מלבד זה אין קושי' לפע"ד דהא איכא מ"ד בסנהדרין (ע"ט.) דנתכוון להרוג את זה והרג אחר פטור ולדידי' מפרשינן קרא דונתת נפש תחת נפש האמור בפרשה זו ואם אסון יהא וגו' דהוא ממון דבקרא איירי בנתכוין להרוג אחר דהא כתיב בקרא וכי ינצו אנשים וגו' עש"ה וא"כ מכש"כ דלא נתחייב מיתה ביד"ש על הריגת הוולדות כיון דלא נתכוין להם רק לאחר וק"ו הוא דמה מיתה ביד"א פטרינן בנתכוין להרוג זה והרג אחר מכש"כ במיתה ביד"ש של הוולדות שנפטר בלא נתכוין להם וז"פ וברור לפע"ד:
ועיקר הקושי' הנ"ל כמדומני שאין הקושי' הנ"ל כתובה עה"ס זכותא דאברהם כ"א בס' חמדת ישראל בנר מצוה בקונטרס לדיני ב"נ הקשה ע"ד הזכוד"א שחידש דאיכא מביד"ש על העוברין בישרא ואין הס' זכוד"א מצוי תח"י לעיין בו מ"ש שם ואמנם עיקר החידוש שכ' הגה"ק בעל זכוד"א ז"ל דחייב מיתה ביד"ש על עוברין מק"ו דהמוז"ל יש להוכיח מהמכילתא להיפך מדב"ק והוא במכילתא פ' משפטים פ"ח עה"כ ענש יענש בולדות ענוש יענש בממון אתה אומר ממון או אינו אלא מיתה הרי אתה דן נאמר כאן עונש ונאמר להלן וענשו אותו וגו' מה להלן ממון אף כאן ממון ובמרכבת המשנה על המכילתא כ' לפ' וז"ל תימא איך מצינו מימר ענש יענש מיתה דלא יצדק כל הפרשה שאחריו וכן נתעורר הרב בעל ז"ר ונכנס בדחוקים ויראה לומר דה"פ דלמא ענש יענש עונש שמים שהוא מיתה ביד"ש עכ"ל עש"ה הרי מפורש יוצא לפי פירוש זה במכילתא דליכא אפי' עונש מיתה ביד"ש על הריגת עוברין ודלא כד' הגה"ק ז"ל הנ"ל ואי"ל דסוף כל סוף:
תיקשי דמ"ש מהוז"ל דחייב מיתה ביד"ש לריו"ח ולא גרע עוברין מהוז"ל בעכצ"ל דשני ושני וכמו"ש בשאילת יעב"ץ ח"א (סי' מ"ג) בתו"ד וז"ל ובמה שהתעסק הרב ז"ל בתשו' הנזכרת [כוונתו לתשו' חו"י (סי' ל"א)] להראות פנים לאיסור ללמדו מעון הוצאת ש"ז לבטלה [לאסור קילקול עובר במעי אשה] יש לדחות דאיכא למימר דלא ה"ט אלא משום דמערה לאשפה ומוסיף בכחות הטומאה ומכחיש בפמליא של מעלה כידוע מטעם חכמי האמת בעלי הקבלה שע"כ אנו צריכין לדבריהם בענין זה ותדע משלש נשים המשמשות במוך ויתירה עליהם הזקינה שבכולן אין איסור לנושאן אעפ"י שמוציא זרעו לבטלה כ"א כששחת ארצה ומטעם הנז' אעפ"י שאין הזרע ראוי להווצר ממנו ולד וא"כ בעובר כיון דלאו ולד הוא וספק אם יבוא לכלל ולד גמור כנזכר עדיין הספק במקומו עומד עכ"ל השאי"ע עש"ה הרי שכתב לחלק דהוז"ל גרע מאיבוד עובר וא"כ אף דבהוז"ל איכא חיוב מיתה ביד"ש כדילפינן מער ואונן מכ"מ אין ראי' לעובר ומוכרחים לומר כן מכח דברי המכילתא הנ"ל שמפורש יוצא דליכא חיוב מיתה ביד"ש על עוברין ובמוז"ל הרי ילפינן מקרא דחייב מיתה ביד"ש וע"כ צריכין לחלק כנ"ל: