שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר
ח"א סימן לח
ב"ה:
כבוד אחי יקירי הבחור החתן החו"ב עצום גדול בתורה יו"ש מר יעקב ארי' הכהן שליט"א:
חידו"ת היקרים ונעימים בעניני חנוכה שהצעת לפני ראיתי והוטבו בעיני מאוד:
ומה שכתבת בהקושי' המפורסמת דלמה הי' צריך לנס דחנוכה בהשמן משום שנטמאו כל השמנים והרי משקה בית מדבחיא דכן ותירצו דבאו בה פריצים וחללוה כדאמרי' בע"ז (נ"ב:) וא"כ נתחלל השמן מקדושתו והקשה ע"ז בבי"צ חאו"ח (סי' ק"י) דלד' הבעה"מ בע"ז שם פריצים היינו פריצי ישראל ויצאו לחולין ע"י מעילה וא"כ דוקא כ"ש שיש לו פדיון מה"ת משא"כ שמן דמשמע במנחות (ק"א.) דלחד מ"ד דטהורים אין נפדין מדאורייתא וא"כ א"י לחולין ע"י מעילה ויש בו מועל אחר מועל עכ"ק וכתבת לתרץ דכיון דבאו בה פריצים וחללוהו א"כ עכ"פ יצא גוף הביהמ"ק לחולין ובש"ס דפסחים (י"ז.) אמרי' דהא דאמרי' משקי בית מדבחייא דכן ה"ד כשנטמאו בפנים בעזרה אבל בנטמאו בחוץ והכניסן בפנים טמאין ע"ש וא"כ כאן כשיצא הביהמ"ק מקדושתו ונטמאו השמנים והו"ל כנטמאו בחוץ ואח"כ הכניסן בפנים דל"ש בזה משקה בית מדבחיא דכן ועפי"ז פירשת לשון רבינו הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' חנוכה ה"א שכ' דמשנכנסו להיכל ופרצו בו פרצות טמאו הטהרות והיינו דעיד"ז שפרצו בו פרצות ונתחלל מקדושתו ע"י פריצים נטמאו השמנים שלא שייך שוב לומר בזה משקה בית מדבחיא דכן עכ"ד היקרים יפה אמרת בזה ובגוף הפירוש בלשון רבינו הרמז"ל גם אנכי בקונטריסי בעניני חנוכה אשר חנני השי"ת בשנה זו שערכתי על לשון רבינו הרמב"ם ז"ל ביארתי ד' רבינו ז"ל כעין זה וגם הארכתי שם לפלפל בקושי' הבי"צ הנ"ל דרוש נא משם ותמצא נועם והנני להציג בזה כל הקונטרס ע"ס לשונות רבינו הרמב"ם ז"ל:
ברמב"ם פ"ג מהלכות מגילה וחנוכה הלכה א' בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ומצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם עכ"ל עיי' במג"א ה' חנוכה (רס"י תר"ע) שכ' שנהגו הנערים העניים לסבב בחנוכה על הפתחים וסיים המג"א שבס' חנוכת הבית כ' טעם לזה ע"ש ואין הס' חנוה"ב מצוי לעיין בו. ולפי"ד רבינו ז"ל י"ל דכיון דהיונים פשטו ידיהם בממון ישראל ובחנוכה ניצולו מהם לכן המנהג לעשות מצוה בממון בצדקה:
שם ברמב"ם ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות עכ"ל. ויל"פ כוונת רבינו ז"ל דבא לומר שעיד"ז שנכנסו להיכל ופרצו בו פרצות טמאו הטהרות כדמשמע שטחיית לשונו הזהב והוא דכבר חקרו המפרשים באיזה טומאה טימאו הנכרים להשמנים ולפי"ד התוס' בשבת (כ"א:) בסוה"ע שצידדו לומר שכבר נגזרה מאז הגזירה דנכרים דינם כזבים ע"ש א"כ יש לומר דעיד"ז טימאו הנכרים להטהרות בנגיעותם ואך לפי"ז לא היתה רק טומאה דרבנן - וגם לפימ"ש הלבוש שהטומאה היתה ע"י שהכניסו ע"ז ותקרובות ג"כ ל"ה רק טומאה דרבנן לפי"מ דקיי"ל כרבנן דריב"ב טומאת ע"ז ל"ה רק טומאה דרבנן כמו"ש התוס' בחולין (י"ג:) בד"ה תקרובת ע"ז ובחי' ת"ס לע"ז (ל"ב) מפלפל בעני"ז ולא זכר שר התורה זצ"ל מד' התוס' דחולין הנ"ל יעיי"ש וא"כ לכאורה הו"ל לומר דאין שבות במקדש כיון דל"ה רק טומאה דרבנן ע' ברש"י מעילה (י"א:) בד"ה יצא לנחל קדרון שכ' דלא גוזרין גזירות במקדש ומכש"כ לענין גזירה בטומאה דראוי לומר כן שלא גזרו במקדש דאפושי טומאה לא מפשינן כמבואר בש"ס דביצה (ז'.) ע"ש ובתוס' מנחות (ס"ט.) ומשום זה נזהר רבינו ז"ל לכתוב דמשנכנסו להיכל ופרצו בו פרצות טמאו הטהרות והיינו דכיון שפרצו בו פרצות כבר יצא המקדש מקדושת המקדש וכדאמרי' בע"ז (נ"ב:) דבאו בה פריצים וחללוה ואף לד' הרמ"ע מפאנו בתשו' (סי' כ"ה) דגוף הקרקע של הביהמ"ק לא יצא לחולין אבל גוף הבית של המקדש יצא לחולין ע"י הפריצים כדמוכח מד' הרמב"ן במלחמות לע"ז שם ע' במנ"פ לאו"ח (סי' תקס"א) ובתשו' אמר"י ת"א (סי' ל"ז) והארכתי בזה בתשו' לח"א אכמ"ל בזה וא"כ י"ל דכיון שהביהמ"ק בעצמו יצא לחולין ל"ש שוב לומר דאין שבות במקדש שהוא דוקא במקדש עיי' בעירובין (ק"ג.) ולכן נטמאו הטהרות וזה הוא כוונת רבינו ז"ל בדבריו המזוקקים שבעתים:
ואגב ארשום בזה בקושי' המפורסמת בשם הגאון היעב"ץ ז"ל בתשובותיו דאיך טמאו השמנים הלא משקה בית מדבחיא דכן עכ"ק והנה לפי דברינו הנ"ל יש מקום לישב בפשיטות דכיון דעיקר הטעם דמשקה בית מדבחיא דכן משמע בש"ס דפסחים (ט"ז.) דהוא כעין שאין שבות במקדש משום דלא גזרו רבנן טומאה דדבריהם במשקה בית מדבחיא עש"ה וא"כ הכא ל"ש זה כיון דבטלה קדושת המקדש אז ול"ש הענין דאין שבות במקדש ה"ה דגזרו טומאה במשקה בית מדבחיא וכמו"ש בכוונת ד' רבינו הנ"ל:
והגאון היעב"ץ ז"ל תירץ דנתחללו השמנים ע"י מה שבאו בה פריצים וחללוה ול"ש לומר בהו משקי בית מדבחיא דכן עכ"ד ז"ל וראיתי להבית יצחק באו"ת (סי' ק"י) שהקשה ע"ד היעב"ץ ז"ל דהרי בגוף הדבר דבאו בה פריצים וחיללוה דעת הבעל המאור דדוקא ע"י פריצי ישראל ומטעם שמעלו יצא לחולין ולפי"ז שמן אף דלא נתקדש בכלי מ"מ עדיף מכ"ש דמדאורייתא יש לו פדיון לד' התוס' במנחות (ק':) משא"כ שמן למ"ד טהורים אין נפדין במנחות (ק"א.) משמע דמדאוריית' הוא מדמקשה אר"ש שם ולפרקינהו הניחא למ"ד טהורין אין נפדין שפיר וא"נ דמדאורייתא לכ"ע נפדין ליטמא טומאת אוכלין הואיל ומדאורייתא חזי לאכילה והתוס' בב"ק (ע"ז) נסתפקו בזה היכא דל"ח מדרבנן לאכילה אי מטמא וכיון דמדאורייתא אין נפדין ה"ה דלא יצא לחולין ע"י מעילה וא"כ עדיין קשה דאיך נטמא דהא משקי בית מדבחיא דכן ובסו"ד שם סיים הבי"צ דלדברי המאור בלא"ה לא יצא לחולין ע"י מעילה דל"ה שם פריצי ישראל עכ"ל ע"ש וזה הוא פלא בעיני דהרי ע"ז קאי הבעל המאור בש"ס דע"ז שם דקאמר אאבני מזבח ששיקצו אנשי יון דקרא אשכח ודרש דובאו בה פריצים וחיללוה ובזה כתב הבעה"מ דהכוונה ע"י פריצי ישראל שהיו עם:
היונים בביהמ"ק ומעלו בהאבני מזבח ויצאו לחולין משא"כ כ"ש שי"ב מועל אחר מועל לא יצאו לחולין ע"ש וא"כ מה זה שכ' הבי"צ דל"ה שם פריצי ישראל דכמו שיצאו אבני מזבח לחולין ע"י פריצי ישראל כן י"ל דיצאו השמנים לחולין ע"י הפריצים ישראלים הנ"ל וכד' היעב"ץ הנ"ל: ומה דקשיא לי' להבי"צ דהא טהורים אין נפדין והוא מה"ת כדמשמע במנחות שם וא"כ ל"י לחולין ע"י מעילה וכנ"ל לפעד"נ דלק"מ דכפיה"נ שתפס הגאון בעל בי"צ ז"ל דלמ"ד דטהורים אין נפדין הוא מדאורייתא אית בהם קדושת הגוף ממש וממילא דא"י לחולין ע"י מעילה כמו כל קדוה"ג וז"א דהא בש"ס דמנחות שם משמע דעיקר הטעם דמדס"ל דטהורים אין נפדין הוא מכח מה דתניא דהמתפיס תמימים לבדה"ב אין פודין אותן אלא למזבח שכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם וה"ה מנחות שלא נתקדשו בכלי אין נפדין מטעם זה משום שראויין למזבח רק דלמ"ד דטהורים נפדין מחלקינן בין בהמה דשכיחי מומין דפסלי בבהמה להקרבה לכן אין נפדין משא"כ מנחות ומדס"ל דטהורים אין נפדין אינו מחלק בכך עש"ה והנה בירושלמי פ"ד דשקלים ה"ד אמרי' ר"א בשם ר"י בהמה תמימה שהקדישה לבה"ב פודין תמימין ויצאו לחולין וא"ת לא יצאו לחולין היאך קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב ע"ש והובא ברי"ט אלגזי פ"ה דבכורות אות מ"ב ופי' הכוונה דהא דאמרי' דא"י מידי מזבח לעולם היינו דהפודה פודה אותם ע"מ להקריבם על מזבח אבל לעולם קודם פדיון אין להם כ"א קדושת בדה"ב דאיך אפשר שיחול קדושת מזבח על קדושת בדה"ב יעיי"ש (וראיתי בפי' הפנ"מ על הירושלמי שם שפירש ד' הירושלמי דכשנפדו יצאו לחולין לגמרי וא"צ להקריבם על המזבח אפי' לאחר הפדיון ע"ש וא"כ לפי פירושו צ"ל דפליג אברייתא דהובא בש"ס דילן בכ"ד במתפיס תמימין לבדה"ב א"י מידי מזבח לעולם דהא לפי דבריו גם לאחר פדיון אינו מחויב להקריבו לקרבן וכמו"ש במראה"פ שם ובמכת"ה דבריו תמוהין מאוד דהעיקר בפי' הירושלמי כפי' הריט"א הנ"ל דבעודו בקדושת בדה"ב לא חייל עליי' קדושת מזבח משא"כ לאחר פדיון שכבר נפקע ממנו קדושת בדה"ב בודאי מחויב לפדותו ע"מ שיקריבנו על מזבח מטעם כל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם ולפי"ד הפנ"מ אינו מובן מה דקאמר היאך קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב דהא לאחר שנפדו כבר ליכא קדושת בדה"ב וכפיה"נ מדבריו הרגיש בזה ונדחק לישב יעייש"ה אבל האמת בפי' הירושלמי כפי' הריט"א הנ"ל] ומעתה הדבר ברור דאם אחד מעל בקדשי בדה"ב תמימים שיצאו לחולין כדין כל קדושת דמים שיוצא לחולין ע"י מעילה וגם מתפיס תמימים לבדה"ב כ"ז שלא נפדו אין בהם קדושת הגוף רק קדו"ד רק שמחויב לפדותם ע"מ להקריבם במזבח וזה לא מהני שיהא בהם מועל אחר מועל כ"ז שלא הקדשו למזבח וכמובן וא"כ הא דאמרי' במנחות דטהורים אין נפדין היינו שאין נפדין ע"מ שיצאו לחולין כמו כל פדיון דקדו"ד רק שמחויב לפדותם ע"מ להקריבם למזבח או להקדישם בקדוה"ג אח"כ בכלי שרת ולהקריבם אבל לא שנאמר דמיד חייל עלה קדוה"ג דהא העיקר דאמרי' דטהורים אינם נפדין ילפינן מהא דמתפיס תמימין לבדה"ב שא"י מידי מזבח לעולם ושם ג"כ ליכא קדוה"ג מיד רק שא"י לפדותו שיצא לחולין וא"כ ה"ה דמנחות לא עדיף מינה וא"כ ה"ה דשמן קודש שלא נתקדש בכ"ש אפי' למ"ד דטהורין אין נפדין יוצא לחולין ע"י מעילה וא"כ שפיר תי' היעב"ץ דבאו בה פריצים וחיללוה בשמנים דהקדש אף לשי' הבעה"מ דבקדוה"ג ל"א באו בה פריצים וחיללוה ול"ק קו' הבי"צ הנ"ל:
איברא דיש לחלק ולומר דדוקא בהקדיש לבדה"ב בהמה תמימה אף דאמרי' שא"י מידי מזבח לעולם מ"מ כ"ז שלא נפדה מקדושת בדה"ב לית בה קדוה"ג דהא קדושת מזבח א"י לחול אקדושת בדה"ב וכד' הירושלמי הנ"ל אבל במקדיש דבר בקדו"ד למזבח כמו מנחות ונסכים שפיר אכ"ל דמה"ט שכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח נחית עלה תיכף קדוה"ג למזבח כיון דזה היא מעין אותה קדושה שהקדיש המקדיש רק דמעיקרא הוי בה קדו"ד ועתה נחית עלה קדוה"ג מאותה קדושה ול"ש להקשות כקו' הירושלמי הנ"ל דהיאך קדושת מזבח חייל אקבדה"ב כיון דהני תרתי קדושת מזבח נינהו ומאותה קדושת מזבח עצמה רק שנעשה מקדו"ד קדוה"ג:
ועפי"ז יתיישב ד' הר"ן בפי' לנדרים (כ"ט) בד"ה ה"נ דאמר לדמי שכתב שם דלכן הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג משום דהמתפיס תמימין לבדה"ב לא יצאו מידי מזבח עש"ה ותמהתי עליו בחידושי לנדרים דמה ענין זה לזה הא המקדיש זכר לדמיו קדיש קדוה"ג תיכף ואין לו שום פדיון כמבואר בתמורה (י"ט:) ובשבועות (י"א.) משא"כ הא דמתפיס תמימין לבדה"ב שא"י מידי מזבח לעולם הוא רק חיוב לפדותם למזבח ולא שיהא קדיש בקדוה"ג תיכף כמבואר בירושלמי הנ"ל ואך לפי חילוק הנ"ל א"ש דתרי גווני איכא בזה שא"י מידי מזבח לעולם ובקדה"ב א"י לחול קדוה"ג תיכף דאין קדושת מזבח חייל על בדה"ב ולכן איכא רק חיוב לפדותם ע"מ להקריב במזבח אבל במקדיש זכר לדמיו דיכול לחול עליו קדוה"ג למזבח תיכף שהוא מעין אותה קדו"ד א"כ שפיר חייל קדוה"ג למזבח וא"י לפדותו כלל מטעם זה דכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם וא"כ לפי"ז גם במנחות ושמן למ"ד דטהורים אינם נפדין חייל עליי' קדוה"ג תיכף מטעם כל הראוי למזבח א"י מידי מזבח דדמי להקדיש זכר לדמיו דקדיש קדוה"ג מיד וכנ"ל וא"כ שוב צדקו ד' הבי"צ בהשגתו על היעב"ץ הנ"ל דשפיר ראוי לומר דאיכא בשמנים קדוה"ג ממש למ"ד דטהורים אינם נפדין וא"י לחולין ע"י מעילה: אבל באמת אין בזה בכדי השג ע"ד היעב"ץ ז"ל דאין הכרח לומר כן דיש מקום לומר דכיון דעיקר הדבר שכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם ילפינן ממתפיס תמימים לבדה"ב שא"י מידי מזבח ע' ברמב"ם פ"ה מערכין ה"ה ושם הרי אינו קדוש תיכף בקדוה"ג רק שמחויב לפדותם ע"מ להקריבם במזבח א"כ מנלן לומר דבמקום אחר כגון במקדיש זכר לדמיו וכיו"ב דחייל עלה קדוה"ג תיכף ואין להם פדיון כלל ויש בהם מועל אחר מועל א"כ שפיר כתב היעב"ץ דגם בשמנים אמרי' דבאו בה פריצים וחיללוה וכנ"ל ודו"ק: ובעיקר הדבר שכ' הבי"צ דהא דטהורין אינן נפדין הוא מדאורייתא בחידושי כתבתי להוכיח להיפך שהרי הרמב"ם ז"ל בה' ערכין שם כ' דהא דאמרי' דכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם ילפינן לה מקרא דואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהי' קודש כלומר כל הראוי למזבח יקרב ע"ש ושם הרי בהמה כתיב וא"כ מנלן ללמוד למנחות ושמן שג"כ אמרינן בהו ד"ז דכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח וע' בתמורה (י"א:) דמבע"ל לרבא אי אמרי' בעוף בהקדיש חד אבר דפשטה קדושה: בכולה כיון דילפינן לה מקרא הנ"ל ובהמה אמר רחמנא והא לאו בהמה הוא או"ד קרבן אמ"ר והאי נמי קרבן הוא ע"ש וא"כ ה"ה לענין כל הראוי למזבח דא"י מידי מזבח דילפינן לה מהאי קרא לשי' רבינו הנ"ל תליא באבעיא הנ"ל אי שייך בעופות ג"כ וה"ה מנחות ושמן פשיטא דלא נכלל בקרא הנ"ל כיון דלאו בהמה הם א"נ דעופות לא נכללו אבל אם נרבה עופות מקרא דקרבן גם מנחות נתרבו דמיקרי ג"כ קרבן ע' במנחות (כ'.) וע' בשירי קרבן לירושלמי נזיר פ"א ה"א שכ' דגם בעופות שייך האיסור להתפיסם לבדה"ב אף דקרא איירי בבהמה עיי"ש ולפי"ז א"נ דמנחות לא נוכל ללמוד מקרא הנ"ל דא"י מידי מזבח לעולם בעכצ"ל הא דקאמר בש"ס דמנחות הנ"ל דטהורין אין נפדין הוא מדרבנן אטו בהמות ודלא כד' הבי"צ הנ"ל:
שם ברמב"ם הלכה ב' וכשגברו ישראל על אויביהם בכ"ה בחדש כסליו הי' ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ול"ה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה ח' ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור עכ"ל יל"פ כוונת רבינו ז"ל דאתי לתרץ בזה קו' מרן הב"י דלמה תיקנו לעשות חנוכה ח' ימים והא בליל א' ל"ה נס כיון דנמצא שמן בפך כדי להדליק יום א' ולכן דקדק רבינו ז"ל לכתוב דכשגברו ישראל על אויביהם בכ"ה בכסליו הי' וכו' היינו לומר דאע"ג דל"ה נס בשמן מכ"מ נס בנצחון המלחמה הי' ביום זה ומשוה"כ תיקנו לזכר נס זה להדליק בשמן ולברך עליו כמו בשאר ז' ימים שנעשה נס בשמן משום דאי ל"ה הנצחון במלחמה בכ"ה בכסליו ל"ה יכולים להדליק בפך השמן הזה ג"כ כמו שבטלו הדלקה דמקדש עד זמן הנצחון ע"י היונים הרשעים ע' בספר בני יששכר במאמרי חנוכה מאמר ג' או"ק מ"ח בעני"ז וע' בפרמ"ג במשב"ז (סי' תר"ע סק"ג) שפי' הא דאמרי' בשבח (כ"ג.) מאי ממעט זמן ומקשה ונימעט נס ומשני דנס כל יומא איתא וצ"ב דמאי ס"ד דהמקשן ופי' הוא ז"ל דהמקשה סבור דנס הוא על המלחמה ששייך לגופם אבל נס שמן שייך לנפש אין מברכין והמתרץ השיב דזמן אשמן קאי לחוד עכ"ד עש"ה ולפי הנ"ל הרי באמת כ"ה דזמן שמברכין ביום ראשון הוא על נצחון המלחמה דעיד"ז הדליקו בהשמן וכנ"ל:
וע"ע בפרמ"ג בא"א (סי' תרע"ג ס"ק י"ב) שהביא דהמהרש"ל ז"ל השתדל להביא עצמו לידי חיוב שהחיינו בליל ב' ג"כ והי"ל כלים חדשים בליל ב' והיינו משום די"ל דבכ"ה הי' נס דנצחון ובכ"ו נס דשמן וא"כ יש ב' שהחיינו ונסתפק הפרמ"ג אם יש לנו לעשות כן עיי"ש ובס' חידושי מהרצ"א על ה' חנוכה מהגה"ק מדינוב זצ"ל כתב דזה תליא באמת בזה דא"נ דבליל א' הי' הנס משונה מנס דימים אחרים שהי' רק נס דנצחון או הנס דמציאה שלא כטבע א"כ ראוי להביא עצמו לידי חיוב שהחיינו בליל ב' לפי שבו התחיל נס חדש דנרות משא"כ להנך תירוצים דגם ביום ראשון היתה נס דהדלקה א"צ להשתדל בזה עש"ה ולפי"ז נפק"מ לדינא דלד' רבינו ז"ל דביום הראשון הי' הנס דנצחון ולא הנם בשמן עצמו כתירוצי הב"י ממילא א"צ להשתדל להביא אח עצמו לידי חיוב ברכת שהחיינו גם בליל ב' כדעת המהרש"ל ז"ל:
ובאמת משמע בש"ס דעל שינוי נס א"צ לברך שהחיינו דלא כד' המהרש"ל ז"ל הנ"ל דהא מבואר בסוכה (מ"ז.) דאין אומרים זמן בשביעי של פסח משום שאין חלוק מלפניו עש"ה וכן פסקינן בש"ע או"ח (סי' ת"צ) והרי לענין הנס הי' חלוק שביעי של פסח משלפניו דביום א' של פסח הי' הנס דיציאת מצרים ובז' ש"פ הי' הנס חדש דקרי"ס ואעפי"כ לא משגחינן על שינוי נס רק כיון דהוא רגל אחד יוצאין בברכת שהחיינו שבירך בתחילת הרגל וה"ה לענין חנוכה וזה כוונת הגמרא בשבת דנס בכל יומא איתא והיינו אע"ג דהי' שינוי נס מכ"מ יוצאין בברכת זמן שבירך בליל ראשון של חנוכה על כל הלילות וע' בטו"א מגילה (י"ד.) בד"ה יציאת מצרים דנס שבחו"ל הוא היכי אמרי' שירה מש"כ בעני"ז:
שם ברמב"ם הלכה ג' ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהי' שמונת הימים האלו שתחילתן כ"ה בכסלו ימי שמחה והלל עכ"ל. מלשון זה דייק המהרש"ל והובא בטו"ז או"ח (סי' תר"ע סק"ד) שמצוה להרבות בשמחה בחנוכה דהרי רבינו ז"ל קרי אותם ימי שמחה ע"ש וצ"ע דמנ"ל לרבינו ז"ל ד"ז כיון דאינו נזכר בשום מקום שמצוה לשמוח בחנוכה וכבר עמד ע"ז בספה"ק חידושי מהרצ"א על ה' חנוכה ותירץ דדיוקו דרבינו ז"ל הוא מדנקיט בש"ס דקבעום ח' ימים טובים משמע דמצוה לשמוח בהם כמו ביו"ט שחייב בשמחה וזה דלא כפרש"י דהלל והודאה היא פירושו של ימים טובים ורבינו ז"ל פירש דימים טובים הוא ענין בפ"ע והיינו שמחה עכ"ד ז"ל וכעין זה בש"ס דמגילה (ט"ז:) דאמרי' התם שמחה זה יו"ט וכ"ה אומר ושמחת בחגך:
וע' בטו"ז שם (ס"ק ג') שכ' דלכן לא קבעו בחנוכה לשמחה כמו בפורים משום דבפורים הי' הנס מפורסים להצלת נפשות וע"ז יש שמחה בעוה"ז משא"כ בחנוכה אע"ג דהיתה ישועה ממנו יתברך במלחמה מ"מ ל"ה מפורסם ע"צ הנס רק בנרות וע"כ קבעו להלל ולהודות כי אין מזה שמחה בעוה"ז דהצלת נפשות הי' טפל בזה ועשו עיקר מן הנס המפורסים שהוא מורה על הודי' עכ"ד ז"ל עש"ה ובפרמ"ג שם שכ' דלפי"ז ברכת שעשה נסים שמברכין בחנוכה הוא רק על נס דשמן ולא על המלחמה עש"ה ואמנם רבינו ז"ל דס"ל דימי שמחה נינהו משמע דדעתו שגם בחנוכה עשו זכר לנס דמלחמה שהי' הצלת נפשות ומשו"ה קבעום ליו"ט ג"כ דהיינו שמחה שעל הצלת נפשות שהוא הנאה בעוה"ז שייך לקבוע דבר שהוא הנאה בעוה"ז לשיטתי' אזיל כמו"ש בהלכה ב' דהדלקת נ"ח בליל א' הוא זכר לנס דהצלה במלחמה שעיד"ז מצאו פך השמן והדליקו בו וכמו שכתבתי לעיל בחידושי להלכה זו בד' רבינו ז"ל ע"ש בדברינו ותבין:
ויש להביא ראי' לד' רבינו ז"ל דגם בחנוכה עשו זכר לנס דהצלה במלחמה מה שניצולו הנפשות אז ממות לחיים מש"ס דערכין (יו"ד:) דאמרינן התם דאין גומרין את ההלל רק ביום שאיקרי מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה ומקשה והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר ומשני משום ניסא ע"ש ויש להבין דמנלן לומר דמשום ניסא אומרים הלל אע"ג דליכא כל הני כיון דילפינן לה מקרא דהשיר יהי' לכם כליל התקדש חג דדוקא לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה א"כ מהכ"ת לומר דמשום ניסא אומרים הלל אע"ג שאין לילו מקודש לחג ואך י"ל בכוונת הש"ס לפי"מ דאמרי' במגילה (י"ד.) דק"ו הוא ומה מעבדות לחירות אמרו שירה ממוח לחיים לא כש"כ ופרש"י מעבדות לחירות ביציאת מצרים אמרו שירה על הים ע"ש ובטו"א שם מ"ש בזה, והנה י"ל דהא דממעט קרא דהשיר יהי' לכם כליל התקדש חג שאם אין הלילה מקודש לחג אין טעון שירה ז"ד להלל: שהחיוב לאומרו מכח תקנת הנביאים שתקנו לאומרו על כל צרה שנגאלין ממנה כמבואר בש"ס דפסחים פ' ערבי פסחים אז נתמעט מקרא הנ"ל דהוא דברי קבלה שלא לומר כ"א היכא שלילו מקודש לחג אבל כשנגאלין ממות לחיים ואיכא ק"ו משירה שאמרו על הים שהוא מעבדות לחירות מכש"כ כשנגאלין ממות לחיים בדרך נס כמו נס דקרי"ס שחיוב לאמור הלל אז ליכא למעט מקרא הנ"ל היכא דאין לילו מקודש לחג שלא לומר שירה כיון דחיוב דאורייתא הוא מק"ו הנ"ל ושם לא כתיב כליל התקדש חג אף דאמת הוא דכשאמרו שירה על הים הי' לילו מקודש לחג דהי' יו"ט ליל ז' ש"פ מכ"מ לא כתיב קרא למעט חיוב אמירת שירה כשאין לילו מקודש לחג ומשמע דאמירת שירה על הים הי' משום ניסא ולא משום יו"ט ובפרט לפי"מ דאמרי' בכתובות (ז':) שאפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים שנא' במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל ע"ש ובעוברים בודאי ל"ש ענין יו"ט כלל וא"כ מוכח מזה דאיכא חיוב אמירת שירה בנס כזה אף שאין לילו מקודש לחג וכמובן ולפי"ז יל"פ דהיינו הא דמשני בש"ס דערכין הנ"ל משום ניסא והיינו כיון דבחנוכה הי' נס דמלחמה ג"כ וניצלו ממות לחיים לכן מחויבין לומר הלל אע"ג דאין לילו מקודש לחג מק"ו הנ"ל משירה שאמרו ישראל על הים:
ואם כנים אנחנו בזה הרי כל הטעם שתקנו חז"ל לומר הלל בחנוכה הוא משום שהי' בו הצלת נפשות ג"כ ואיכא ק"ו הנ"ל א"כ חזינן מזה שעשו זכר לנס דהצלת נפשות ג"כ בחנוכה וא"כ משום זה שוב ראוי לקבוע ימי שמחה בעוה"ז כמו"ש הטו"ז וכשי' רבינו ז"ל הנ"ל. וזה שכתב רבינו ז"ל בלשונו הזך "ימי שמחה והלל" ביחד דמזה שקבעו בחנוכה לומר הלל נשמע דהם ימי שמחה ג"כ וכנ"ל ודו"ק:
שם ברמב"ם וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים עכ"ל. ויש לעיין דבש"ס דפסחים (ס"ח:) אמרי' מר ברי' דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי ופי' בתשו' הרשב"א והובא ביתה יוסף או"ח (סי' רפ"ח) דהכוונה אתענית חלום שבכל השנה אם אירע לו ת"ח הי' מתענה משא"כ בעצרת ופורים ועיוה"כ אסור להתענות אפי' ת"ח ע"ש וא"כ הרי גם ד' רבינו ז"ל דמותר להתענות ת"ח אפי' בשבת וכמו"ש בפ"א מה' תענית הי"ב וא"כ בודאי דחנוכה לא עדיף משבת ומותר להתענות בו ת"ח אבל בפורים אסור להתענות אפי' ת"ח וא"כ תיקשי דהאיך השווה רבינו ז"ל חנוכה לפורים לענין איסור תענית דהא חלוקים הם בדיניהם לענין תענית חלום - ובישוב זה צ"ל דרבינו לא פירש ד' הש"ס הנ"ל דמר ברי' דרבינא כפי' הרשב"א הנ"ל דקאי לענין ת"ח רק דאיירי בסתם תענית שבכל השנה הי' מתענה חוץ מג' ימים הנ"ל ע' במג"א (סי' תר"ד ס"ק א' ובסי' תרצ"ה ס"ק ד') מ"ש בזה, וא"כ אין ראי' משם לחלק בין פורים לשאר ימים שאסור להתענות בהם ושפיר השוה רבינו ז"ל חנוכה לפורים לענין איסור תענית. וכן מוכח מדלא הביא רבינו ז"ל כלל ד"ז בהלכותיו לחלק בין ימים הנ"ל לשאר יו"ט לענין ת"ח משמע דפי' כנ"ל וא"כ לא נשמע משם ד"ח להלכה ודו"ק: שם ברמב"ם והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה עכ"ל. הנה יל"ע בד' רבינו ז"ל דמשמע מד' ז"ל דמשוה מצות הדלקת נרות בחנוכה לקריאת מגילה בפורים דשניהם ד"ס נינהו והא הבדל רב ביניהם דמצות קריאת מגילה בפורים הוא מצ"ע מדברי קבלה משא"כ הדלקת נרות בחנוכה הוא רק מצוה דרבנן וחילוק יש בין דברי קבלה למידי דרבנן דדברי קבלה כדברי תורה דמי וכמו"ש הב"י באו"ח (סי' תרפ"ו) בשם הרז"ה ז"ל וע' בטו"ז (סי' תרפ"ז סק"ב) בזה ומשמע דבספק דברי קבלה אזלינן לחומרא כמו בספק ד"ת ממש וכמו"ש הפרמ"ג באו"ח בא"א (סי' תרפ"ט ס"ק ט') ובפתיחה כוללת ח"א או"ק י"ח יעיי"ש משא"כ נ"ח דמדרבנן הוא אזלינן בספיקו לקולא כמו בכל מילי דרבנן ואף דשי' רבינו ז"ל דכל שאינו מפורש בתורה נקרא ד"ס כידוע מ"מ ל"ה לי' להשוותם יחד ולכאורה עלה בדעתי דרבינו ז"ל אזיל לשיטתי' בזה דהרי כתב רבינו ז"ל בספר המצות בשורש א' שכל מה שתקנו חכמים ונביאים שעמדו אחר משה רבינו הוא ג"כ מדרבנן עיי"ש וא"כ גם דברי קבלה דינו כדרבנן אליבי' וא"כ אין חילוק בין מקרא מגילה שהוא מד"ק לנ"ח שהוא מדרבנן ושפיר השווה אותם רבינו ז"ל להדדי:
אבל שו"ר שז"א דהרי כבר השיגו הרמב"ן בספהמ"צ שורש ב' וכ' לחלק בזה"ל מה שתיקן שלמה או שתיקנו נביאים ולא נכתב במקרא בנבואה הוא בלא ספק מדבריהם ומכללן עירובין וידים וכן מעשרות של עמון ומואב וכו' וכו' אבל מה שכתוב בנבואה בדרך הצוואה כגון שמזהירין על עשה ומתרין על ל"ת ד"ת הוא והענין הזה מפני שהוזהרנו בתורה אלה המצות מלמד שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה (בשבת ק"ד) ידענו כי הבא בנבואה ד"ת הוא או שהוא פי' לפסוק של תורה או שהוא בידם הלכה לממ"ס וכו' וכו' ובסו"ד סיים דמקרא מגילה הוא תוספת לפי שנכתבה בתורה והוקבעה חובה לדורות אלא שסמכו על חיובה בק"ו הזה (במגילה שם) ועל כתיבתה מן הרמז שמצאו כתוב זאת זכרון בספר עש"ה וכ' ע"ז במגילת אסתר שם שגם דעת רבינו ז"ל הוא כן ורק לתקנת הנביאים קורא דרבנן ולא לכל מה שבא במקראותיהם יעייש"ה וא"כ הדקול"ד דהאיך השווה רבינו ז"ל נ"ח למקרא מגילה דהא לפי"ז מקרא מגילה שבא בכתוב הוא כד"ת כנ"ל ואולי יש לדחוק עפימ"ש הטו"א במגילה (דף ד') דאף דאמרי' דמחויב לקרות המגילה בלילה ג"כ מ"מ זה הוא רק מדרבנן ואינו עיקר חיוב של רוה"ק דהיא רק על מקרא מגילה דיום יעיי"ש וא"כ י"ל דמש"כ רבינו ז"ל דהדלקת נ"ח מצוה מד"ס כמו קריאת מגילה היינו קריאת מגילה דלילה שהוא רק מדרבנן אבל הוא דוחק לומר כן בכוונתו דכל כי האי הו"ל לרבינו ז"ל לפרש ולא לסתום ושו"מ בד' הרמז"ל בספהמ"צ שרש א' שכ' בפי' דמקרא מגילה הוא רק תיקון נביאים והוא רק מדרבנן כמו עירובין שתיקן שלמה ובי"ד ע"ש וא"כ לק"מ: ומדברי הטו"א הנ"ל יש לדון במש"כ הפרמ"ג במשב"ז (סי' תרפ"ז ס"ק א') בדין אם קורא המגילה בבהשמ"ש דיוצא יד"ח בדיעבד דספק דרבנן לקולא ושוב דחה למש"כ הטו"ז דד"ק כד"ת דמיא ל"י יד"ח בקרא ביה"ש עכ"ד ז"ל ע"ש. ולפי"ד הטו"א הנ"ל אין ענין מד' הטו"ז לכאן דהטו"ז דקאמר על מגילה דהוא מד"ק דוקא על קריאת מגילה דיום קאי משא"כ בלילה שהוא רק חיובא דרבנן שפיר י"ל דמקילינן בספיקו וא"כ בקורא המגילה בביה"ש יוצא אף לד' הטו"ז. ופלא על מרן הפרמ"ג ז"ל שלא הרגיש לחלק בזה דהוא ז"ל עצמו מביא להלן דקריאת מגילה דלילה אינו חיוב מד"ק ע' בא"א (סי' תרצ"ב ס"ק ב') שהביא בשם:
הר"ן דבני הכפרים לא היו קורין בלילה וכתב ויראה דמרדכי ואסתר תחלה תקנו ביום ואח"כ תיקנו ג"כ בלילה מק"ו הלל דפסת מעבדות לחירות אומרים בלילה ויום כ"ש ממיתה לחיים ומש"ה מברכין שהחיינו גם ביום עכ"ל עש"ה וא"כ משמע להדיא דדעתו ז"ל דקריאת מגילה דלילה אינו מד"ק וא"כ צ"ע עמש"כ בסי' תרפ"ז הנ"ל לד"פ דגם מקרא מגילה דלילה הוא מד"ק וצ"ע:
ובעיקר הדבר שהערותי בחילוק בין ד"ק למידי דרבנן לענין ספק דבד"ק אזלינן לחומרא ובדרבנן מקילין והאיך כללינהו רבינו ז"ל בחדא מחתא ראיתי שיש לישב עפי"מ שצידד הפרמ"ג בפתיחה לה' טריפות דלשי' רבינו ז"ל דכל שאין מפורש בתורה כמו דברים הנלמדים בי"ג מדות נקרא ד"ס יש להקל בספיקו לפי שי' הסוברים ומכללם רבינו ז"ל דכל ספק מה"ת שריא ורק דרבנן החמירו י"ל דלא ראו להחמיר רק מה שמפורש בתורה ולא מה שנלמד בי"ג מדות עכ"ד ז"ל ולפי"ז כש"כ דדברי קבלה אפי' אם נאמר דד' רבינו ז"ל שדינם כד"ת מכ"מ אינן מפורשים בתורה ממש ולא עדיפי ד"ק מדברים הנלמדים בי"ג מדות או הללממ"ס וא"כ אזלינן בספיקן להקל כמו בי"ג מדות וא"כ שפיר השווה רבינו ז"ל נ"ח למגילה אע"ג שזה מד"ק וזה דרבנן מכ"מ אין חילוק בינייהו לענין ספק:
ומצאתי ראיתי אח"כ בכ"מ לקמן בפרקין הלכה ו' שעמד עמש"כ רבינו שיש בכללן ב' מצות עשה מד"ס והי' לו לומר א' מד"ס וא' מדברי קבלה ותי' דאף דמצוה מד"ק הוא ד"ס מיקרי עכ"ד ז"ל ע"ש והוא כמשכ"ל אבל בזה עדיין לא תעלה ארוכה למה שהקשיתי למעלה בד' רבינו ז"ל דאף דשניהם ד"ס מיקרי אבל האיך כ' דהדלקת הנ"ח מצוה מד"ס כקריאת המגילה דמשמע שחיובם שוה ממש והא חלוקין הם לדינא דזה דינו כד"ת וזה כדרבנן ונפק"מ לענין ספק וכנ"ל:
ובעמדי בדברי הפרמ"ג הנ"ל אציג בזה מה ששמעתי בשם הגאון הצדיק מוהד"ב מביאלא זצלה"ה שאמר לישב המנהג שהובא בטור או"ח (סי' תרס"ח) שנוהגין קצת דבליל שמיני עצרת אין יושבין בסוכה וביום יושבין בה וכ' עלה דאינו מנהג ובב"י שם נדחק לישב מנהגם והמג"א שם בס"ק ב' דחה דבריו יעיי"ש והוא ז"ל אמר בישוב טעמא דמנהגא דהרי בש"ס דסוכה (מ"ג.) רצ"ל דאינם מחויבין בסוכה רק ביום ולא בלילה מדכתיב בסוכות תשבו שבעת ימים דמשמע רק ביום ולא בלילה ומסיק דילפינן בגז"ש דתשבו תשבו דנאמר בסוכות תשבו ונאמר במלואים תשבו מה להלן ימים ואפי' לילות אף כאן ימים ואפי' לילות ע"ש וא"כ עיקר חיובא דישיבה בסוכה בלילות הוא רק מגז"ש ולד' רבינו ז"ל הרי כל מה שנלמד בי"ג מדות נקרא ד"ס וא"כ אזלינן בספיקם להקל ולכן בליל שמע"צ דהוא חיוב רק מספיקא דיומא בלילה אינו חיוב לישב בסוכה דספק דרבנן לקולא משא"כ ביום דהחיוב לישב בסוכה הוא מפורש בקרא משוה"כ מחויבין לישב גם ביום שמע"צ מכח ספיקא דיומא דספיד"א לחומרא עכ"ד ז"ל פח"ח. ודבריו ז"ל יתכנו רק לפי"ד הפרמ"ג הנ"ל שמצדד כן לד' רבינו ז"ל דכל הנלמד בי"ג מדות נקרא ד"ס מקילין בספיקם ואכן לקושטא דמילתא ז"א דמלבד שהפרמ"ג שם לא החליט הדבר וציין לסימן (ק"י) ששם יכתוב אי בדברים הנלמדים מי"ג מדות אזלינן לחומרא ובסי' (ק"י) בדיני ס"ס במחודשים אות ה' כתב להדיא דאזלינן בספיקם לחומרא עיי"ש. ומלבד זה נראה דעיקר ספיקת הפרמ"ג א"נ דאזלינן בספיקם להקל ל"ה רק על דברים הנלמדים בשאר מדות שהתורה נדרשת בהן חוץ מגז"ש דאף דרבינו ז"ל קורא את מה שנלמד בגז"ש ג"כ ד"ס ע' בפ"א מה' אישות ה"ב ובהרה"מ שם אבל כיון שאין אדם דן גז"ש אא"כ קיבלה מרבו א"כ הוא כמפורש בתורה ובודאי דאזלינן בספק דבר הנלמד בגז"ש לחומרא כמו במפורש בתורה ממש ואחר החיפוש מצאתי כן מפורש בד' הפרמ"ג בפתיחה כוללת ח"א אות י"ב שכ' בזה"ל ולענין ספק בהללמ"מ וי"ג מדות ומדרש חז"ל חוץ גז"ש והיקשא יש בו מחלקות אי אמרינן ספיקו לחומרא או לקולא וכו' עכ"ל עש"ה הרי דעיקר המחלקות והספק אי אמרי' בי' ספיקו לחומרא הי' רק על שאר המדות חוץ ממדת גז"ש דבודאי אמרי' בי' ספיקו לחומרא כמפורש בתורה וא"כ לפי"ז אין מקום לד' הרב הגה"צ ז"ל הנ"ל דכיון דשם בגז"ש קיימינן אמרי' בי' ספיד"א לחומרא אליבא דכ"ע וכמובן:
שם ברמב"ם הלכה ה' בכל יום ויום משמונת הימים אלו גומרין את ההלל ומברך לפניו אקב"ו לגמור את ההלל בין יחיד בין ציבור אעפ"י שקריאת ההלל מצוה מד"ס מברך עליו אקב"ו כדרך שמברך על המגילה ועל העירוב שכל ודאי של דבריהם מברכין עליו עכ"ל יש לדקדק בד' רבינו ז"ל דלמה המתין לפרש ד"ז שמברכין על מידי דרבנן עד כה במצות אמירת הלל בחנוכה ולא פי' כן בהלכה הקודמת לענין מצות הדלקת נ"ח שהוא ג"כ רק מצוה דרבנן ומברכין עלי' ובאמת בש"ס דשבת (כ"ג) מקשינן כן על מצות הדלקת נ"ח היכן צונו ע"ש ולמה שינה רבינו ז"ל וכתב לענין אמירת הלל וגם מש"כ רבינו שמברך עליו אקב"ו כדרך שמברך על המגילה ועל העירוב כו' צ"ע דלמה נקיט הני דייקא מכל מצות דרבנן שמברכין עליהם והו"ל למימר סתמא שכל ודאי של דבריהם מברכין עליו ופלא על נושאי כליו של רבינו ז"ל שלא הרגישו בזה לדקדק בלשונו הזהב והנלפע"ד בישוב ד' רבינו ז"ל לפי חומר הנושא דהנה הש"ך ביו"ד (סי' רל"ט ס"ק כ') כתב לחלק בין ח"ש שאסור מה"ת ושבועה חלה עליו ובין איסד"ר דלא חלה עליו שבועה לבטלה דאיסור דרבנן חמיר טפי משום דהוא בלאו דלא תסור והוא כמפורש בתורה אבל ח"ש אע"ג שאסור מה"ת מכ"מ אינו מפורש בקרא רק מריבויא ולכן שבועה חלה עלי' עש"ה, ובפרמ"ג או"ח (סי' קס"ח) במ"ז סקי"ז שכ' לחלק כן לענין ערבות דאיכא במידי דרבנן ממש ולא במה שהוא הללממ"ס או מדרשה שדרשו משום שאינו מפורש בכתוב יעיי"ש והארכתי בזה בספרי (בסי' וא"ו) ע"ש ולפי"ז י"ל לכאורה דאע"ג דאמרי' דבמידי דרבנן איכא לאו דלא תסור ועשה דשאל אביך ויגדך וגומר ולד' רבינו ז"ל בספהמ"צ בשורש א' הוא עול"ת גמורים ע' ברמב"ן שם שהשיגו ומ"ש המגי"א לישב והדברים עתיקים ה"ד במילי דרבנן ממש שאין להם שום אסמכתא בקרא אבל מידי דרבנן שיש להם אסמכתא בקרא שכתב הריטב"א בר"ה (ט"ז.) דענין אסמכתא מהכתוב היא שהעיר הקב"ה שראוי לעשות כך אלא שלא קבעו חובה כו' ע"ש וא"כ י"ל דבזה ליכא לאו דלא תסור והעשה דשאל אביך כיון שכבר נרמז ד"ז בכתוב לאסור זה וכמו דליכא לאו דלת"ס בדברים שדרשו חז"ל מריבוי דקרא דליכא הלאו דלת"ס כד' הש"ך הנ"ל וא"כ א"נ דבמידי דאסמכתא ליכא הלאו דלת"ס ליכא לברך עלי' אקב"ו כיון דמה"ת אינו מצווה לעשות כן רק בדרך רשות נרמז מהכתוב לד' הריטב"א:
ועל ציווי דרבנן אם ליכא הלאו דלא תסור ל"ש לברך אקב"ו דהיכן ציונו כדפריך בש"ס דשבת הנ"ל אבל האמת הוא דגם במידי דאסמכתא יש לאו דלא תסור כיון דעיקר החיוב מדרבנן ואפי' לד' הריטב"א הנ"ל הוא רק רמז לחז"ל לגזור כן אבל לא איסור תורה או מצוה מה"ת ולא דמי לדברים שדרשו חז"ל מדרשה דקרא או הללממ"ס שהוא מוזהר מה"ת בלא"ה ואין מקום לציווי דדבריהם שיעבור בלאו דלא תסור והא ראי' מדמברכין על מקרא מגילה שהוא תקנת הנביאים לד' רבינו ז"ל לעיל בפ"א ה"א עמשכ"ל בזה בחידושי להלכה ג' ויש עלה אסמכתא מהכתוב ע' במגילה (ז'.) וכן מברכין על עירובי תחומין כמוש"פ רבינו ז"ל בפ"ו מה' עירובין הלכה כ"ד אע"ג דאיכא עלה אסמכתא מקרא כמו"ש רש"י בשבת (ל"ד.) בד"ה בעירובי תחומין ע"ש ובהגהות רש"ש לעירובין (נ"א.) בעני"ז וכן מברכין על עירובי תבשילין כמו"ש רבינו בפ"ו מה' יו"ט ה"ח אע"ג דאית בי' אסמכתא מקרא כמבואר בביצה (ט"ו:) וע"כ דאית בהו ג"כ לאו דלא תסור ושייך לברך בהו אקב"ו כמו במידי דרבנן ממש:
ואחרי עלות כ"ז איכ"ל דזהו טעמו של רבינו ז"ל דבמצות הדלקת נ"ח לא הוצרך לפרש זה הטעם שמברכין על מצוה דדבריהם דזה פשוט בפי"כ דיש במידי דרבנן לאו דלא תסור ולכן מברכין עלי' וכדאמרי' בש"ס דשבת הנ"ל אבל במצוה דאמירת הלל שהוא מדרבנן ואית בי' אסמכתא מקרא דד"ק כמו"ש הרה"מ לקמן בפרקין הלכה ו' בד' רבינו ז"ל דהלל הוא אסמכתא עה"כ דהשיר יהי' לכם כליל התקדש חג הוצרך לומר שמברכין עלה אעפ"י שהוא מד"ס ונסמך עה"כ והו"א דבזה ליכא לא תסור כיון שכבר יש רמז בקרא וכנ"ל ולכן הביא שמברכין עליו כדרך שמברך על המגילה ועל העירוב והני ג"כ אית בהו אסמכתא מהכתובים וכנ"ל ואעפי"כ מברכין עליי' וה"ה דמברכין על אמירת ההלל אע"ג שי"ב אסמכתא והיינו משום דאית בהו לאו דלא תסור כמו בכל מילי דרבנן והבן כ"ז:
ובדרך אגב ארשום בזה דבר פלא שראיתי בלשון הרב המגיד שם (בפ"ו מה' עירובין הלכה כ"ד) שכ' עמש"כ רבינו ז"ל שם כשם שמברכין על עירובי חצירות ושתופי מבואות כך מברכין על עירובי תחומין וכו' זה ממה שאמרו כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן עכ"ל הרה"מ שם ע"ש ויפלא מאוד דמה בעי בזה ואם בעי להשמעינו דאיכא ברכת המצות הר"ז לא הוצרך ללמוד ממה שאמרו דכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן דהא בש"ס דפסחים (ז'.) מייתי שם ברייתא דמברך על המצות וזה דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן הוא מימרא דאמורא שם ומה עניינו לכאן שאינו מדבר מזה שצריך לברך לפני' ולא לאחרי' רק מעיקר חיוב ברכה וע' בלשון הרה"מ פ"א מה' עירובין הט"ז שכ' עמש"כ רבינו שמברכין על עירובי חצירות וז"ל זהו מוסכם שכל המצות כלן אעפ"י שהן מדבריהן מברכין עליהן חוץ מאותן המבוארות פי"א מה' ברכות עכ"ל ולמה שינה משנתו כאן גבי ברכת עירובי תחומין לכתוב שנלמד ממימרא הנ"ל והנלפע"ד לישב ד' הרה"מ ז"ל דהנה יל"ד בלשון רבינו ז"ל הנ"ל שכתב בברכת עירובי תחומין כשם שמברכין על עירובי חצירות ושתופי מבואות כך מברכין על עירובי תחומין דלמה לו להביא מברכת ע"ח ושתופי מבואות ול"כ סתם דמברכין על עירובי תחומין כמו"ש רבינו ז"ל סתם גבי ברכת ע"ח ושתופי מבואות בפ"א מה"ע שם והנ"ל בזה דהנה הפרמ"ג באו"ח (בסי' ת"ט) במשבצות ס"ק ז' כתב לחדש דהא דמברכין על עירובי תחומין ה"ד במערב בפת אבל היכא שמערב ברגליו אין מברכין ע"ז דעל דברים שבלב אין מברכין אף שיאמר בפי' כמו בביטול חמץ (בסי' תל"א) שאין מברכין עליו עכ"ד ז"ל ע"ש וכוונתו דכיון דקיי"ל דבמערב ברגליו א"צ שיאמר שביתתי במקום פלוני רק כיון שגמר בלבו לקנות שם קנה שם שביתה כמבואר בש"ע לקמן (סי' רנ"ו) ע"ש א"כ ל"ש לברך על זה שהוא דברים שבלב וא"כ י"ל דלכן דקדק רבינו ז"ל לכתוב הכא בעירובי תחומין דכשם שמברכין על עירובי חצירות ושתופי מבואות כך מברכין על עירובי תחומין דאתי למעט דבמערב ברגליו לא יברך בע"ת דכמו דבע"ח ושתופי מבואות אין מברך רק במערב בפת דהא בהו לא משכחת לה כלל שיערב ברגליו כמו כן הא דמברכין בעירובי תחומין הוא רק במערב בפת ולא במערב ברגליו כד' הפרמ"ג הנ"ל:
ומעתה י"ל דזהו כוונת ד' הרה"מ ז"ל הנ"ל דבעיקר הדבר שכ' הב"י באו"ח (סי' תל"א) דאין מברכין על ביטול חמץ משום דהוי דברים שבלב כ' האחרונים בטעמא משום דכל הברכות כולן צריך לברך עובר לעשייתן והיכא שמועיל במחשבה א"א להיות עובר לעשייתן דכשחשב לעשות כבר עשה ע' בבי"צ אה"ע ח"א (סי' ו') בזה וא"כ י"ל דהיינו דקש"ל להרה"מ ז"ל אד' רבינו ז"ל שכ' דכשם שמברכין על ע"ח ושתופי מבואות כך מברכין על עירובי תחומין דמה אתי לאשמעינן בזה דתלי הדבר בע"ח ושתופי מבואות ועכצ"ל דבא למעט במערב ברגליו שא"צ לברך עלה משום דאיתא במחשבה ולזה כ' הרה"מ ז"ל דזה שאין מברכין על המחשבה הוא ממה שאמרו דכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ובמחשבה לא משכח"ל עובר לעשייתן וכנ"ל ושפיר כתב רבינו ז"ל למעט מערב ברגליו שלא יברך:
ובעיקר הד' שכ' הבי"צ הנ"ל בטעמא דאין מברכין על המחשבה יש לדון לפמ"ש הבי"ש בתשו' ח"ב יו"ד (סי' פ"ח) דהיכא דרצה לידור בפיו ל"מ מחשבה אפי' במקום דמהני מחשבה כבצדקה ע"ש וא"כ ה"ה דאיכא לברך על דבר שמועיל במחשבה ויהי' עובר לעשייתן דכיון שאינו רוצה שיועיל מחשבתו השתא כ"ז שלא בירך יכול לברך ואח"כ יאמר בפיו דבכה"ג ל"מ מחשבה להנ"ל וע' בס' טל תורה ממורי ז"ל בנדרים (ז'.) מ"ש ע"ד התשו' בי"ש הנ"ל עש"ה ואכמ"ל בזה:
ובעמדי בעני"ז אציג מה שצ"ע בד' רש"י ברכות (ט"ו.) שפירש אהא דאמרי' ע"כ לא קאמר ר"י לא יצא אלא גבי ק"ש דאורייתא אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מילתא ופרש"י דאמור רבנן כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן עכ"ל וד' ז"ל צ"ע דהרי גוף הברכה שצריך לברך הוא רק מדרבנן ולמה הוצרך להביא שהוא דרבנן מכח מה שאמרו דכל הברכות מברכין עליהן עובר לעשייתן ובפרט דמזה באמת אין ראי' דעצם חיוב הברכה הוא מדרבנן וא"כ עדיפא הו"ל לומר דעיקר חיוב ברכת המצות הוא רק מדרבנן דע"ז קאי הש"ס שם, והנלפע"ד ליישב ד' רש"י דהנה ברש"י עה"ת פ' תבא עה"כ לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי פירש בזה"ל מלברך על הפרשת מעשרות עכ"ל ופי' המזרחי כוונתו מלשבחך ומלברכך בעת הפרשת המעשרות לא מלברך ברכת הפרשת מעשרות שהוא נוסח הברכה שתקנו: אנכנסה"ג עכ"ד המזרחי וא"כ נמצא לפי"ד המזרחי בכוונת רש"י ז"ל יש חיוב דאורייתא ליתן שבח והודאה להקב"ה על קיום מצות הפרשת תרומ"ע רק שא"צ להיות בנוסח הברכה שתיקנו אנכסה"ג דוקא והארכתי בזה בספרי (סי' ג') יעייש"ה ומעתה י"ל דהיינו דהי' קש"ל לרש"י הנ"ל אהא דאמרי' בש"ס התם אברכת תרומה שהוא מדרבנן והא עכ"פ יש חיוב מה"ת ליתן הודאה להשי"ת על קיום מצות הפרשת תרומה ובברכה שמברך יוצא יד"ח המצוה דאורייתא הנ"ל וא"כ הו"ל דאורייתא ולזה פי' רש"י דאמור רבנן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן והיינו דלענין חיוב הברכה דרבנן ע"כ צריך לברך לפני הפרשתה כדי שיברך עובר לעשייתן אבל לענין חיוב הודאה דאורייתא על הפרשת תרומ"ע הנ"ל א"צ להיות דוקא לפני ההפרשה ויכול להודות גם לאחר הפרשתם לצאת יד"ח ד"ת הנ"ל וא"כ שפיר קאמר בש"ס שם במדבר ואינו שומע שהפרשתו מועלת בדיעבד לענין הברכה שבירך לפני' שהוא רק מדרבנן ואי שאיכא חיוב הודאה מה"ת הרי זה, א"צ להיות לפני הפרשה ויכול להיות גם אח"כ וא"כ יכול לעשות הודאה עוד ע"י מי ששומע ומדבר ושפיר אמרי' בתרומה דברכה דרבנן והיינו ברכה שלפני' דייקא:
ולכאורה יפלא מאוד בסוגי' הש"ס דברכות שם דאמרי' בחרש המדבר ואינו שומע שתרומתו תרומה בדיעבד והרי לא השמיע לאזנו הברכה דר"י הוא דאמר גבי ק"ש לא יצא אפי' בדיעבד ודוקא בק"ש דהוא דאורייתא ס"ל דא"י אפי' בדיעבד אבל תרומה דמשום ברכה היא והוא רק מדרבנן יצא בדיעבד ותרומתו תרומה ולמ"ל לכ"ז תיפ"ל דאפי' אם א"י הברכה כלל ואפי' לא בירך כלל על ההפרשתה תרומתו תרומה דהא הברכות אינן מעכבות בכל המצות ואך נראה דזה הוא מה שדייק בש"ס לומר אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מילתא והיינו דתרי טעמי קאמר א' משום דעיקר חיוב ברכה דרבנן ב' דלא בברכה תליא מילתא והיינו שאפי' לא יברך כלל תרומתו תרומה ושפיר קאמר דתרומתו תרומה אע"ג שבירך חרש המדבר ואינו שומע דאפי' א"נ דל"י הברכה מ"מ תרומתו תרומה דלא תליא זב"ז כלל והיינו אף הברכה דאורייתא שחייב להודות על קיום מצות הפרשת תרומ"ע לפי"ד המזרחי הנ"ל מ"מ בודאי דזה אינו מעכב עצם הפרשת תרומ"ע רק דאם לא הודה לא קיים המצוה הזאת אבל מכ"מ תרומתו תרומה:
וע' בפרמ"ג בפתי"כ בפתיחתו לה' ברכות השחר שכ' לחלק בין ברכת מצות ונהנין שמברך עליהן קודם לעשייתן לא אח"כ משא"כ בברכת שבח והודאה כתבו הרבינו יונה והרא"ש גבי ט"ו ברכות של שחרית דמברך גם אח"כ כמבואר (בסי' מ"ו) עכ"ד ז"ל עיי"ש וא"כ יש לקיים דברינו הנ"ל בישוב דברי רש"י הנ"ל ברווחא שהרי הא דרצ"ל בש"ס דהברכה שבירך החרש יעכב שלא יהא הפרשת התרומה מועלת הוא רק אם צריך לברך לפני' משא"כ ההודאה שצריך להודות על הפרשת תרומ"ע בודאי דסגי גם אח"כ דלא עדיפא מברכת שבח והודאה דסגי גם אח"כ להנ"ל וזש"כ רש"י דכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן משא"כ ברכת הודאה שאינה ברכת המצות סגי גם אח"כ וא"כ אינה מעכבת הפרשת תרומה אע"ג דהיא מה"ת וכנ"ל ודו"ק היטב: נחזור למה שפלפלתי לעיל בד' רבינו ז"ל בפ"ו מה' עירובין הכ"ד שכ' שמברכין על עירובי תחומין והנה הראב"ד ז"ל השיגו וז"ל והיכן צונו לערב בתחומין בשלמא ע"ח ושתופי מבואות יש בהן היכר לשבת שלא להוציא לר"ה אלא הא קולא נפק"מ לשבת ולא חומרא ואעפ"י שאין מערבין אלא לדבר מצוה אין המצוה נוגעת לעירוב והאיך יאמרו וצונו על מצות עירוב עכ"ל וכ' עליו הרה"מ דיותר ראוי לברך על עי"ת מעל עי"ח דאי מטעם קולא וחומרא הוא לפי שידוע שד"ת מותר להוציא מן הבתים לחצירות בלא שום עירוב וחכמים אסרו זה גזירה משום הוצאה מרה"י לר"ה והתירו ע"י עירוב ואנו מברכין וצונו לומר שאין אנו רשאין לטלטל בלא עירוב וצונו שכשנרצה להוציא מהבית לחצר שנערב אף בעירובי תחומין ידוע שמה"ת מותר ללכת ג' פרסאות בלא עירוב וחכמים אסרו יותר מאלפים אמה והתירוהו ע"י עי"ת וכשנרצה לילך מבתינו לצד א' יותר מאלפים אמה אין אנו רשאים ללכת בלא עירוב וא"כ יש לנו לברך על כך ולא עוד אלא שבחצירות ע"י עירוב נעקר לגמרי איסור של דבריהם להוצאת הבתים ובעי"ת עדיין גזירתם קיימא שלא ללכת יותר מאלפים אמה לכל רוח אלא שהעתיק שביתתו ממקומו למקום עירובו וכו' וא"כ נתבאר שאם מטעם קולא וחומרא הוא יותר ראוי לברך על עי"ת עכ"ד ז"ל ע"ש ודברי הרה"מ ז"ל הם פשוטים ונכונים וא"כ לפלא על רבינו הראב"ד ז"ל שבא להשיג ע"ד רבינו ז"ל דמה הי' כוונתו ז"ל בהשגה זו:
והנלפע"ד בישוב ד' הראב"ד ז"ל דהנה כבר הבאתי ד' הפרמ"ג שכ' דבמערב ברגליו א"צ לברך ברכת עי"ת דהוי דברים שבלב ואין מברכין ע"ז ע"ל והפרמ"ג שם הוסיף להעיר דלפי"ז מהראוי שלא יברך כלל על עי"ת והיינו אפי' במערב בפת משום דעיקר התקנה היתה ע"י עירוב ברגליו ואח"כ הקילו על העשיר שיוכל לערב בפת ע"י שליח א"כ י"ל דאין מברכין ע"ז עכ"ד יעיי"ש שדבריו ז"ל נאמרו בקיצור כדרכו בקודש וצריך להוסיף קצת על קושייתו דלכאורה הרי היכא שצריך לערב בפת כגון שאינו הולך בעצמו לשם לקנות שביתה בביה"ש רק מניח שם פת ועיד"ז קונה שביתה במקום שמונח הפת לא מועיל שם עירוב ברגל דלא מהני עירוב ברגל ע"י שליח ע' בלשון בעל המאור מ"ש ע"ד הרי"ף בפ' מי שהוציאוהו במתני' דמי שיצא לילך בעיר שמערבין בה וכו' בגמרא שם יעיי"ש וא"כ דל"מ רק עירוב בפת ע"י שליח שפיר מצי לברך עלה ואך כוונת הפרמ"ג דכיון דקיי"ל דעיקר עירוב ברגל והתקנה היתה באמת שילך שם ברגליו ובפרט דחזינן דלמי שבא בדרך מהני העירוב ברגל אפי' לקנות שביתה במקום אחר כמבואר בש"ס דעירובין (נ"א:) ובטוש"ע או"ח (סי' ת"ט) ועל עירוב דרגל ל"ש לברך א"כ גם על עירוב דפת ג"כ ל"ש לברך כיון שהוא רק הוספה על עיקר עירוב שהוא ברגל וע"ז ל"ש לברך דהוי דברים שבלב וכנ"ל:
ולכן נראה דזה היתה באמת כוונת הראב"ד ז"ל להשיג ע"ד רבינו ז"ל שכ' לברך על עי"ת במערב בפת אבל במערב ברגליו מודה הוא ז"ל דלא מברך וכמשכ"ל להוכיח מד' רבינו והרה"מ ז"ל ע"ש וע"ז כ' הראב"ד ז"ל והיכן צונו לערב בתחומין בשלמא ע"ח ושתופי מבואות יש בהן היכר לשבת שלא להוציא מר"ה אלא הא קולא נפק"מ לשבת ולא חומרא והיינו אף דיש בעי"ת ג"כ חומרא שלא לילך יותר מאלפים אמה זה כבר הותר וניכר בעירוב ברגל דקיי"ל דעיקר עירוב הוא ברגל ואם גומר בדעתו לקנות שם שביתה קנה וע"ז אינו מברך כיון דהוי דבריה שכלב כנ"ל א"כ:
האיך יברך על עירוב בפת שהוא רק קולא לעשיר שלא יצטרך לילך לשם בעצמו רק יערב ע"י שליח כמבואר בש"ס ובד' רבינו ז"ל עצמו להלן בפ"ז וזש"כ הראב"ד ז"ל אלא הא קולא נפק"מ לשבת ולא חומרא היינו בתקנת עירוב בפת ומה שיש חומרא שאסור לילך יותר מאלפים אמה ע"י תקנת חז"ל זה הותר ע"י עירוב ברגל שהוא מעיקר התקנה שיועיל אפי' בלא פת ועיד"ז ניכר כבר שאסור לילך בלא עירוב היינו שאינו רוצה לקנות שביתה בשם וכיון דעל עירוב ברגל אין לברך. גם על עירוב בפת אין לברך שהוא רק קולא וכהערת הפרמ"ג הנ"ל ולפי פירוש זה בדברי הראב"ד ז"ל נסתלקה תלונת בעל מ"מ ז"ל מעליו וכמובן:
שם ברמב"ם אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתן לו מפני הספק כגון מעשר דמאי אין מברכין עליו ולמה מברכין על יו"ט שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו עכ"ל ובהשגות הראב"ד כ' עלה א"א זה הטעם לאביי אבל רבא חלק עליו ואמר שאין הטעם לדמאי אלא מפני שרוב ע"ה מעשרין הם אבל ספק אחר אפי' בדרבנן מברכין עכ"ל וע' במ"מ ולח"מ מה שהאריכו בישוב דברי רבינו ז"ל יעיי"ש:
ולפעד"נ דבעיקר הפלוגתא דאביי ורבא בש"ס דשבת (כ"ג.) דס"ל לאביי הטעם שאין מברכין על דמאי מפני שהוא ספק דדבריהם ול"ב ברכה ורבא ס"ל דגם ספק דדבריהם בעי ברכה ורק דדמאי שאני מפני שרוב ע"ה מעשרין הם נראה דלשיטתייהו אזלי דהנה בש"ס דב"מ (נ"ה:) אמר רבא קשיא לי' לר"א תרומת מעשר של דמאי וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה ופרש"י להוסיף על תרומ"ע של דמאי חומש שאין הפרשתו אלא מדבריהם אר"נ א"ש הא מני ר"מ הוא דאמר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה דתניא המביא גט ממדה"י ולא א"ל בפנ"כ ובפנ"ח יוציא והולד ממזר דברי ר"מ וחכ"א אין הולד ממזר וכו' ומשמע משם דכ"ז אמר רבא משמם אבל אביי חולק עליו בדף (נ"ו.) וקאמר דר"א שפיר קא קשיא לי' במיתה ביד"ש וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה בדבר שאפי' ודאי של תורה אינה רק במיתה ביד"ש ושמואל לא שפיר קא משני לי' דמשני לי' מיתת ב"ד דילמא שאני מיתת ב"ד דחמירא ולכך עשו חכמים בה חיזוק לדבריהם כשל תורה יעיי"ש וצריך להבין דלפי"מ דפליג אביי וסותר תירוצא דמייתי רבא בשם שמואל א"כ הדרא קושי' הש"ס הנ"ל דלמה משלם חומש בתרומ"ע של דמאי וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה וצ"ל בישוב הדבר דבעיקר הקושי' דמקשה הש"ס וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה כבר עמדו התוס' דהרי מצינו בכמה מקומות דעשו חכמים חיזוק לדבריהם אפי' יותר משל תורה ובשמק"ב בשם הריטב"א ז"ל תירץ דדוקא הכא מקשה כן מפני שהיא גזירה הרבה לפנים משוה"ד דהא רוב ע"ה מעשרין הם והיינו דמייתי ע"ז מהא דר"מ דהמביא גט דהא נמי גזירה קלושה היא ואפ"ה עשה בה ר"מ חיזוק לד' כשל תורה להיות הולד ממזר עכ"ד ז"ל עש"ה והתינח למאן דמשוה מיתה ביד"ש למיתת ב"ד והיינו רבא שם דאמר דשמואל שפיר קא משני דשם מיתה בעולם א"כ שפיר י"ל דתליא בפלוגתא דר"מ ורבנן ולרבנן לא עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה בכזה שהיא גזירה רחוקה וכנ"ל אבל לאביי דאמר דלא דמי מיתה ביד"ש למיתת ב"ד בעכצ"ל דאף דאין סברא לומר דעשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה במיתה ביד"ש מ"מ מחייבינן חומש לאוכל תרומ"ע של דמאי מטעם דלא אתי לזלזל בו ולומר שאינה תרומה כלל אם לא נחייב לשלם קרן וחומש לזר האוכלה וזה הוא אפי' לרבנן דר"מ דלא ס"ל דהולד ממזר במביא גט ממדה"י מודי הכא דמשלם חומש בתרומ"ע של דמאי מטעם דלא אתי לזילזולא בי' לאביי וזה הוא טעמו של רבינו ז"ל שפסק בפ"י מה' תרומות ה"ד דבתרומ"ע של דמאי משלם חומש ע"ש וקשה דהרי לפי תי' הש"ס הנ"ל דמתני' דמחייב חומש על אכילת תרומ"ע של דמאי אתיא כר"מ דס"ל דבלא אמר בפנ"כ ובפנ"ח הולד ממזר ורבינו ז"ל הרי פסק שם כחכמים דאין הולד ממזר וא"כ איך פסק בזה כמתני' דמשלם חומש על תרומ"ע של דמאי וזיכה שטרא אליבא דתרי וכבר עמד על זה ברי"ט אלגזי פ"ד דבכורות והניח בצ"ע ע"ש ובמראה"פ לירושלמי פ"ב דערלה ה"א מ"ש בישוב ד' רבינו ז"ל יעיי"ש והיינו שהי' לו הכרח לרבינו ז"ל לפסוק כאביי דלא מוקי למתניתין דב"מ הנ"ל כר"מ רק דאתיא ככ"ע ואפ"ה מחייבינן חומש לתרומ"ע של דמאי כדי שלא לזלזל בי' וכמו"ש רבינו ז"ל שם בטעמא דמילתא יעיי"ש:
ולפי"ז רבא לשיטתי' אזיל דמוקי למתניתין דב"מ הנ"ל דמחייב חומש על תרומ"ע של דמאי כר"מ אבל לפי"מ דקיי"ל הלכתא כרבנן א"ח חומש על תרומ"ע של דמאי משום דלא עשו בו חכמים חיזוק כשל תורה משום דרוב ע"ה מעשרין הם ול"ד לשאר איסד"ר וכנ"ל ולכן שפיר אמר בשבת שם דלעולם גם ספק דדבריהם בעי ברכה ול"ק מדמאי שאין מברכין על הפרשתו משום דדמאי שאני דרוב ע"ה מעשרין הם וכמו דלא עשו בו חיזוק כשל תורה מה"ט ה"ה דלא תיקנו בו ברכה כמו בשל תורה אבל אביי לשיטתי' דלא ס"ל כרבא בב"מ שם ולא מוקי מתניתין הנ"ל כר"מ רק אליבא דכ"ע ואעפי"כ מחייבינן חומש על תרומ"ע של דמאי ומטעם דלא אתי לזילזולי בי' ולא משגחינן ע"ז דרוב ע"ה מעשרין הן א"כ מה"ט הי' ראוי שיתקנו בו ברכה על הפרשתו כדי דלא אתי לזילזולי בי' אם נאמר דבכל ספק דדבריהם בעי ברכה וע"כ צ"ל דכל ספק דדבריהם לא בעי ברכה שלא תיקנו רק על הודאי ולא על ספק דדבריהם רק ביו"ט שני כדי שלא יבואו לידי חילול יו"ט:
ולפי"ז א"ש פסק רבינו ז"ל שפסק כאביי בזה דטעם שאין מברכין על דמאי מפני שהוא ספק דדבריהם ול"כ משום דרוב ע"ה מעשרין הן כרבא דלשיטתי' אזיל שפסק גם בהך דב"מ כאביי הנ"ל דהא פסק דחייבין חומש על תרומ"ע דדמאי ולא סבר כרבא דמוקי למתני' אליבא דר"מ ויומצא דאין הלכה כמשנה זאת רק דפסק כאביי דאתיא אליבא דכ"ע ונמצא דלא משגחינן ע"ז דרוב ע"ה מעשרין הן ועשו בה חיזוק כשל תורה משום דלא ליתי לזילזולי בי' א"כ בעכצ"ל דלכן אין מברכין על הפרשתו משום דכל ספק דדבריהם לא בעי ברכה וכנ"ל והבן:
שם ברמב"ם הלכה ו' ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל עכ"ל ובהשגות הראב"ד כ' א"א ויש בהן עשה מדברי קבלה השיר יהי' לכם עכ"ל והרה"מ כ' לישב ד' רבינו ז"ל וז"ל ובאמת שבפ' ערבי פסחים (קי"ז.) אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלי' ממנה אבל לאומרו בימים קבועים מדבריהם הוא ואע"פ שהביאו בערכין (י':) אותו פסוק אינו אלא לסמך ודמיון זה דעת רבינו והוא הנראה עכ"ל ומרן בכ"מ תמה על: דבריהם אם על הראב"ד שכ' שי"ב עשה מד"ק כמשיג ע"ד רבינו שכ' שהוא מד"ס והלא אף אם נודה שכן הוא שי"ב עשה מד"ק שפיר דמי למקריי' ד"ס וא"כ מה רצה להשיג או להוסיף ע"ד רבינו גם על הרה"מ שכ' שאע"פ שהביאו בערכין אותו פסוק אינו אלא לסמך ודמיון נראה מדבריו שאילו הובא לראי' ממש מודה הוא להראב"ד שלא הי' ראוי לומר שהוא מד"ס וכ' בסו"ד שזה ד' רבינו והרי רבינו כ' להדיא בספר המצות אשר לו בשורש הא' שחולק על בה"ג שמנה קריאת ההלל ומקרא מגילה למצ"ע והשיג עליו רבינו שאין ראוי למנותם בהתרי"ג מצות שהם מדרבנן והרי מקרא מגילה דברי קבלה מפורשים הם לא הביאום לסמך ולדמיון ואפ"ה קורא אותם מצות דרבנן וכו' עכ"ד הכ"מ עש"ה ולפעד"נ בישוב ד' הראב"ד והרה"מ ז"ל עפי"ד הרמב"ן בספהמ"צ שורש השני שהבאתי לעיל בחידושי להלכה ג' שכתב לחלק בין תקנת הנביאים שלא נכתב במקרא בנבואה שהוא רק מדבריהם ולא ד"ת אבל מה שכתוב בנבואה בדרך מצוה הוא דבר תורה דאל"כ הי' אסור להם לחדש איזה מצוה כדילפינן מקרא דאלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה ובמגי"א שם מסכים לזה גם ד' רבינו ז"ל ע"ש וחילוק יש בין מה שהוא רק מדבריהם למה שהוא מד"ת לענין ספק דבד"ת אזלינן בכל ספק לחומרא ובדבריהם אזלינן לקולא ועוד יש נפק"מ לכ"ד וא"כ שפיר השיגו הראב"ד לרבינו דאף דדעת רבינו ז"ל הוא באמת דגם מה שהוא מפורש בד"ק ד"ס מיקרי כמו כל דבר שנדרש בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הוא רק לעני"ז שנקרא בשם ד"ס אבל דינם ממש כדי"ת לכל מילי ואף לענין ספק אזלינן בהן לחומרא גם לד' רבינו ז"ל כמושכ"ל בחי' בשם הפרמ"ג יו"ד (בסי' ק"י) בדיני ס"ס במחודשים אות ה' משא"כ מה שהוא ממש מד"ס אזלינן בספיקם להקל וא"כ אף שהי' ראוי לקרות לד"ק בלבד ד"ס אבל בכאן שכלל רבינו כל הימים שגומרין בהן את ההלל דאיכא בינייהו מה שהוא חיוב דרבנן ממש וא"א ללמוד מקרא דהשיר יהי' לכם וגו' כמו ימי חנוכה כמפורש בש"ס דערכין שם משא"כ בימים טובים שגומרין בהן את ההלל שנלמד מקרא הנ"ל דחייב בהן לומר הלל הרי הם חיובא מד"ק והוא כד"ת כיון שבא בנבואה בכתוב כד' הרמב"ן הנ"ל א"כ האיך כללינהו רבינו בחדא מחתא שהם רק מד"ס דמשמע דחיובם שווה ממש לכל והרי חילוק גדול ביניהם לכמה דברים כנ"ל זה היתה כוונת הראב"ד ז"ל בהשגתו ולזה הוצרך הרה"מ לישב ולומר אליבא דרבינו שגם היו"ט שגומרין בהן הלל וילפינן לה מקרא דהשיר יהי' לכם וגומר אינו דרשה גמורה רק אסמכתא בעלמא וא"כ גם הם אינם חיוב מדברי קבלה רק מדבריהם שסמכו על מקרא הנ"ל ושפיר כללינהו רבינו בחדא מחתא דכולם הם רק חיוב מד"ס ממש וכמובן. ולפי"ז נסתלקו קושי' הכ"מ הנ"ל:
עוד הקשה בכ"מ שם ע"ד הרה"מ שכ' ואמת שבפ' ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל וכו' שנראה שאילו תיקנו גם הימים הקבועים לא הי' מד"ס וז"א דאטו מי נימא דקריאת התורה בב' וה' שחרית דתקנת משה הוא שאינה מד"ס וטובא נמי כה"ג כשניות ועירובין דתקנת שלמה הוא ונביא הוה וכלהו מד"ס מיקרו עכ"ק והיא קושי' עצומה לכאורה ע"ד הרה"מ ונ"ל לישב ד' הרה"מ דאם נאמר שלאומרו בימים הקבועים שגומרין בהן ההלל הוא בכלל תקנת הנביאים שתקנו לאומרו על כל צרה שנגאלין ממנה א"כ האיך אמרי' בערכין שם דמקרא דהשיר יהי' לכם כליל התקדש חג דלילה המקודש לחג טעון שירה ושאינו מקודש לחג אינו טעון שירה ומשוה"כ פריך מחנוכה דלא התקדש לחג והאיך אומרין בו הלל והא יש חיוב לגמור בו ההלל מכח תקנת הנביאים שתקנו לאומרו מכל צרה שנגאלין ממנה ואע"פ שיש מיעוט מקרא דהשיר יהי' לכם וגומר ללילה שאינו מקודש לחג שאין טעון שירה הא הרה"מ רצה לומר בזה דקרא זה הוא אסמכתא בעלמא ודמיון בעלמא א"כ בודאי דאין לעקור מכח אסמכתא זו עיקר תקנת הנביאים ששייך גם בחנוכה אף שלא נתקדש לחג ואם כי יש לדחוק דהיינו זה דמשני הש"ס בערכין שם משום ניסא והיינו כיון שנעשה להם נסים ונגאלו מהצרה יש חיוב לאמר בו הלל אבל להרה"מ לא ניח"ל בזה דאם החיוב של אמירת הלל בכל הימים שגומרין בהן ההלל הוא מתקנת הנביאים הנ"ל א"כ מה הי' ס"ד דמקשה להקשות מחנוכה שהוא ג"כ בכלל תקנת הנביאים) ובשלמא לד' הראב"ד ז"ל דקרא זה דהשיר יהי' לכם וגומר הוא דרשה גמורה על אמירת הלל ומצריך דוקא שיהי' הלילה מקודש לחג א"ש דמקשה מחנוכה דהא אף שתקנת הנביאים היתה לאומרו על כל צרה שנגאלין ממנה מכ"מ הא תקנת נביאים זו רמוזה בקרא וקרא ממעט לילה שלא נתקדש לחג שאין טעון שירה אבל לד' רבינו אליבא דהרה"מ שהוא רק אסמכתא בעלמא קשה דלמה נמעט מקרא חנוכה שאין לילו מקודש לחג שלא לומר בו הלל כיון שהוא בכלל תקנת הנביאים ולכן הוצרך הרה"מ לומר שתקנת הנביאים היתה רק לאמרו תיכף על כל צרה שנגאלין ממנה ולא על קביעות ימים לעולם לגמור בהן הלל שז"א מתקנת הנביאים ומעתה לפי כוונה זאת בד' הרה"מ ז"ל גם הוא יודה דדבר שהוא מתקנת הנביאים הוא רק ד"ס כמו תקנת עירובין וכי"ב שחשב מרן הכ"מ ז"ל רק שהוצרך לומר דימים הקבועים של הלל אינה מתקנת נביאים כדי שלא תיקשי על רבינו ז"ל שס"ל דקרא דהשיר יהי' לכם הוא אסמכתא ודמיון בעלמא לפי"ד הרה"מ בדעתו ז"ל מש"ס דערכין הנ"ל דמקשה מחנוכה דלא לימא בו הלל וכנ"ל וממילא סרה מהר גם קושי' השני' של הכ"מ שם לד' הרה"מ ז"ל שתקנת הנביאים הוא מצ"ע גמורה וא"כ אם נגאלו מצרה החיוב הוא מד"ת לאמור בו הלל ולשון רבינו סותר זה שכ' דקריאת ההלל לעולם מד"ס ולפי הנ"ל לק"מ כמובן וע' בתוס' ב"ק (פ"ב:) בד"ה אתא איהו כו' שמשמע מד' דגם מה שהוא תקנת נביאים מכ"מ שייך בי' אסמכתא מד"ת יעיי"ש ויש לחלק בין התם כאן:
שם ברמב"ם אבל ר"ה ויוה"כ אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה עכ"ל הנה יש לדייק מלשון רבינו ז"ל שכ' לא ימי שמחה יתירה ולא כתב סתמא דאינם ימי שמחה כלל משמע דאינם ימי שמחה יתירה אבל ימי שמחה סתם הם עכ"פ והיינו ר"ה (דיוה"כ בודאי אינו יום שמחה דמצות להתענות בו) ומוכח מזה דגם ד' רבינו ז"ל ככח הסוברים דמצוה לאכול בר"ה ואסור להתענות בו עי' בטור וב"י וש"ע או"ח (סי' תקצ"ז) שהאריכו בזה ולפלא שלא הביאו מד' רבינו ז"ל אלו דמוכח דגם הוא ס"ל דמצוה לאכול בר"ה וכמו שהוכיחו הפוסקים מלשון רבינו ז"ל דקורא לחנוכה ימי שמחה שמצוה להרבות בו בסעודה כן יש להוכיח מלשון רבינו ז"ל בכאן לענין ר"ה וכמובן וע' בב"י לאו"ח שם שהביא תשו' מר שלום שדן לענין אם אומרים בר"ה מועדים לשמחה יעיי"ש ולהנ"ל יהי' מוכח מד' רבינו ז"ל דגם בר"ה יש לאומרו כיון שהם ימי שמחה רק לא שמחה יתירה:
שם ברמב"ם ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה הוא ההלל עכ"ל. בש"ס דמגילה (י"ד.) אמרי' אי הכי:
הלל נמי נימא (פי' בפורים) ר"נ אמר קרייתה זו הלילא רבא אמר בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה אלא הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורש אכתי עבדי אחשורש אנן עיי"ש ורבינו ז"ל נראה לו לפסוק כר"נ בטעמא שאין אומרים הלל בפורים והוא נפק"מ לדינא לפימ"ש הרב המאירי בחי' מגילה שם דלר"נ דאמר דקריאתה זו הלילא אי לית לי' מגילה קורא הלל בפורים ע"ש וא"כ לד' רבינו ז"ל שפוסק כר"נ יומצא שכן הוא הדין בלית לי' מגילה יקרא הלל בפורים וע' בס' ברכי יוסף או"ח (סי' תרצ"ג ס"ד) שמייתי ד' המאירי הנ"ל וכ' עליו שלא חשו לו הפוסקים דהלכתא כרבא שהוא בתראה דל"ש הללו עבדי ה' דאכתי עבדי אחשורש אנן יעיי"ש וא"כ לד' רבינו ז"ל דפוסק כר"נ יש מקום לד' המאירי להלכה וכבר הרגיש בזה בס' שערי תשובה לאו"ח שם וכתב הוא ז"ל לדחות דעיקר כוונת הש"ס על עיקר התקנה שלא נתקן לומר הלל בפורים מטעם הנ"ל אבל אחר שלא נתקן הלל בפורים משום דקריאתה זו הלילא ממילא שאין מקום לומר הלל מה שלא תיקנוהו חז"ל לאומרו היום עכ"ד ז"ל ולפעד"נ להצדיק ד' המאירי דהא הא דרוצה הש"ס לומר שמחויבים לאמור הלל בפורים אינו מכח תקנת חז"ל רק מכח הק"ו דאמרי' שם לעיל מיני' אם מעבדות לחירות אמרו שירה דהיינו ביציאת מצרים על הים) ממות לחיים לא כש"כ מכח ק"ו זה מקשה הש"ס דהלל נמי נימא והוצרך ר"נ לתרץ ע"ז דקריאתה זו הלילא וא"כ לפי"ז במי שלית לי' מגילה לקרותה שוב יש חיוב עליו לאמור הלל מכח הק"ו הנ"ל וא"כ אף דלא תיקנו חז"ל לומר הלל בפורים מ"מ מחייבינן לי' מכח הק"ו כמו דסמכו קריאת המגילה על ק"ו הנ"ל דק"ו דאורייתא היא בכל מקום וצ"ע על בעל שע"ת שלא הרגיש בזה:
וראיתי בפרמ"ג בא"א (סי' תרצ"ג ס"ק ב') שכ' דנפק"מ בין טעמא דר"נ לרבא במה שאין אומרים הלל בפורים היכא שליכא מגילה או ט"ו בשבת ושוב דחה די"ל דלא פלוג והיינו כיון דלא תיקנו לומר ברוב פעמים הלל שוב לא אמרינן גם בלית לי' מגילה ג"כ עיי"ש והנה מש"כ להסתפק במי שאין לו מגילה אם יאמר הלל בפורים לר"נ הנה לא ראה דברי המאירי שכ' מפורש כן אליבא דר"נ הרי דלא אמרי' בזה לא פלוג:
ומש"כ לצדד דגם בחל ט"ו בשבת מחויב לומר הלל לר"נ והיינו משום שאין קורין בו המגילה צ"ע לפע"ד דאם חל ט"ו בשבת הרי קיי"ל דגם מוקפין קורין בי"ד בע"ש ולחד מ"ד מוקפין קודמין בכה"ג לקרות ביום הכניסה ע' במגילה (ד':) וא"כ עכ"פ קורין המגילה באיזה יום ויוצאין יד"ח בזה וכדילפינן בריש מגילה (ב.) מקרא דבזמניהם עיי"ש וא"כ שוב יוצאין גם הלל בקריאה זו וכדאר"נ דקריאתה זו הלילא ואיך עלה ע"ד הגאון בעל פרמ"ג זצ"ל לומר שיתחייב בהלל בחל ט"ו בשבת אליבא דר"נ וצ"ע: וכה ראיתי בתשו' חתם סופר חאו"ח (סי' קצ"ב) שכ' לישב קו' החכם השואל (כפיה"נ הוא הגאון המפו' מהר"י אסאד ז"ל) שהקשה אליבא דר"נ מ"ט לא נפיק יד"ח בקריאת ההלל במקום מקרא מגילה ותי' הגהמ"ח ז"ל דלא בניקל הותר לקרות הלל במקום מגילה אפי' לר"נ אלא אם א"א בענין אחר כגון דלית לי' מגילה כלל וא"א לכותבו בשום אופן דאלת"ה פורים שחל בשבת מ"ט לא יקראו הלל ויצאו בו יד"ח ביומו עכ"פ ותו מ"ט תיקנו קריאה במקום הלילא ולא תקנו הלל וכו' וכו' וע"כ גם לר"נ קריאתה עדיף מהלל משום דלא הוזכר שם זה הנס כלל ע"כ נדחקו אנכסה"ג לכתוב מגילה ובשבת טוב להקדים קודם זמנה מלקרות הלל עכ"ד הח"ס ז"ל יעיי"ש ואנכי בעניי לא זכיתי להבין דבה"ק דלפע"ד אין התחלה כלל לקו' השואל הנ"ל דאטו אמר ר"נ בש"ס דמגילה שם דאמירת הלל הוא עולה במקום קריאת המגילה זה לא מצינו בש"ס כלל דבודאי איכא במקרא מגילה פרסומי ניסא מה דליכא באמירת הלל כלל רק דר"נ בא לתרץ מה שמקשה הש"ס דהלל נמי נימא מכח הק"ו וע"ז תי' ר"נ דקריאתה זו הלילא והיינו אם קורין המגילה יוצאין ידי הלל ג"כ אבל לא שנאמר להיפך ג"כ דהלל הוא הקריאה זה לא עלה עה"ד לעולם ואך המאירי חידש דבלית לי' מגילה שוב חייב לומר הלל לא משום שיוצא בזה יד"ח מקרא מגילה דז"א וכנ"ל רק דכיון דלא איפטר לי' במקרא מגילה את חובת ההלל שוב רמי עלי' חיובא באמירת הלל בפורים כקו' הש"ס הנ"ל מכח ק"ו ולכן דעת המאירי שיקרא הלל לצאת יד"ח הלל ולא יד"ח מקרא מגילה וממילא אין מקום לקו' הגאון ז"ל ממה דתיקנו להקדים בחל פורים בשבת ולא תיקנו לומר הלל בו ביום דהא באמירת הלל לא יצאו יד"ח מקרא מגילה גם לר"נ אפי' במקום דלא אפשר לקרות המגילה:
ונפק"מ לדינא בין להח"ס ובין לדברינו דאם הוא אונס ואין לו מגילה שהדין הוא לר"נ שיקרא הלל כד' המאירי ושוב נזדמן לו בדרך מקרה מגילה לקרות דלהח"ס כבר יצא יד"ח מקרא מגילה לר"נ כיון שהי' אנוס ול"ה לו מגילה אבל לפי דברינו בודאי חייב לקרות המגילה כיון שלא יצא יד"ח מקרא מגילה באמירת הלל גם לר"נ ודו"ק:
ליל וא"ו דחנוכה אדר"ח ח טבת תרצ"ז פה טארנא יע"א. יחיאל מיכל הכהן האללענדער. סימן לט. ב"ה:
נשאלתי מאברך א' מפה"ק לחוו"ד להלכה בדבר שהרופאים החליטו על אשתו שהיא חלושה ויש לה חולי אסטמא ר"ל שאם תתעבר תסתכן ח"ו וזה כד' שנים שלא טיהרה עצמה לבעלה כלל מחמת פקודת הרופאים שהוזהרו לה שלא תטבול במים אבל כעת התירו לה לטבול במים אבל באופן שלא תתעבר ממנו כי אם תתעבר היא בסכנה ח"ו ולכן פקדו שידור עמה ולא תתעבר ע"י איזה פעולה בנתינת מוך באומ"ק והאיש הזה הוא צעיר לימים וכבר קיים מצות פו"ר שיש לה ממנה בן ובת ונפשו בשאלתו אם נוכל להתיר לו לשמש עם אשתו בדרך הנ"ל:
תשובה. הנה בדין זה כבר האריכו גדולי המחברים ה"ה מרן החת"ס בחיו"ד (סי' קע"ב) ובחמד"ש (סי' מ"ו) ורמז ע"ד בפת"ש אהע"ז (סי' כ"ג סק"ב) עש"ה ובאחרונה מורי הגאון זצ"ל בספרו אמרי יושר ח"א (סי' קל"א) ומה אני לבוא אחרי דבריהם ולהוסיף עליהם אבל מכ"מ נעיין עוד קצת במקור הדברים אולי השאירו מה לעני כמוני הנה מקור הדבר בש"ס דיבמות (י"ב:) ובכתובות (ל"ט.) ג' נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה כו' ופרש"י מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו וכתבו התוס' שם דד' רש"י דדוקא אלו:
הג' נשים מותרות אבל שאר נשים אסורות משום השחתת זרע אע"ג דלא מיפקדא אפו"ר ובשטמ"ק לכתובות שם בשם הריטב"א ז"ל הקשה על פרש"י הנ"ל דכיון דלר"מ מותרות ממילא דלרבנן אסורות והאיך יאמרו חכמים שתשמש בלי מוך ואסורה לשמש במוך ותכניס א"ע לסכנה משום שומר פתאים ה' עכ"ק עיי"ש ולכאורה י"ל בישוב ד' רש"י ז"ל דכיון דסובר דנשים ג"כ נכלל באיסור דהשחתת זרע וברפ"ב דנדה (י"ג.) אמרי' על מוז"ל דהוא כ כאלו שופך דמים וכו' ובע"ב בגמרא אמרי' תנא דבי רי"ש ולא תנאף לא תהא בך ניאוף בין ביד ובין ברגל ע"ש וא"כ הו"ל כאביזריי' דגילוי עריות ושפיכ"ד דאמרי' בהו יהרג ואל יעבור ולכן אין להתיר איסור זה אפי' במקום סכנה ומשוה"כ אסרו רבנן לשמש במוך גם לג' נשים שסכנה להם להתעבר ול"ק קו' הריטב"א על פרש"י הנ"ל:
ואכן יש לדחות זה לפימ"ש בס' עזר מקודש על אהע"ז מהגאוה"ק בעל דע"ק זצ"ל (בסי' כ"ג סעיף ב') דהא דדרשו חז"ל מלא תנאף ביד הוא רק אסמכתא כי אלו הי' בזה איסור דאורייתא לא היה ראוי להתיר כמו"ש בבית שמואל שם (סק"א) בשם הס"ח להוז"ל להנצל מאיסור א"א ונדה ורק ברדיי' הפת שהוא רק שבות התירו חז"ל כדי להנצל מחיוב סקילה משא"כ לעשות איסור ל"ת כדי להנצל מאיסור כרת לא מצינו לחז"ל עכ"ד העזמ"ק שם ע"ש וא"כ שהוא רק מדרבנן מאסמכתא בעלמא וכן הא דאמרו שהוא כשופך דמים הוא רק מדרבנן כהוכחת הגז"ל הנ"ל א"כ בודאי ל"א בזה יהרג ואל יעבור דהא אפי' ערוה מדרבנן יעבור ואל יהרג כמו"ש הש"ך ביו"ד (סי' קנ"ז סוסק"י) עיי"ש וא"כ נדחו דברינו הנ"ל בישוב קו' הריטב"א וכמובן: וע' בסידור הגאון מוהריעב"ץ ז"ל בהנהגת הבוקר דאם במזיד בא לידי קישוי וא"א להחזיק הזרע צריך לסכן נפשו עיי"ש ולפי הנ"ל ד' ז"ל צ"ע דהא אין לך דבר שעומד בפני פקונ"פ והא דאמרו בש"ס דנדה שם דמוטב תבקע כריסו ואל ירד לבאר שחת וכו' ע"ש דמשמע דמכניס עצמו לסכנה בשביל איסור זה ועייש"ה בש"ס ואך בטו"ז יו"ד (סי' קפ"ב סק"ג) כתב שם בשם התוס' שבמקום שאמרו שם כריסו נבקעת כתבו הם מילתו נבקעת ע"ש וא"כ אפשר דאינו סכנה לכל הגוף רק סכנת אבר ואך בתוס' שלפנינו לא נמצא זה מש"כ הט"ז בשמם אבל נאמן עלינו בעל הטו"ז ז"ל:
ואולם ראיתי בעזר מקודש שם שאח"כ כתב לדחות ראייתו הנ"ל שאיסור הוז"ל הוא מדרבנן שנוכל לומר שהוא מדאורייתא ואעפי"כ שפיר כתב הבי"ש בשם הס"ח שנדחה איסור זה דהוז"ל מפני שלא יכשל באיסור א"א ונדה שאפש"ל טעם שגם מצות ל"ת שאינה בכלל עריות ואין בה כרת נדחית מפני ל"ת דעריות שהוא בכרת עכ"ל עש"ה. והנה גוף הדבר שכ' בדרך אפשר שמצות ל"ת שאינה בכלל עריות נדחה מפני ל"ת דערוה שהוא בכרת לפע"ד אין כאן מקום ספק בזה והדבר פשוט שכ"ה דכיון דחזינן דעריות הוא חמור משאר איסורים שבתורה דאמרי' בה יהרג ואל יעבור משא"כ בשאר לאוין שבתורה שנדחים מפני פקונ"פ א"כ ממילא ש"מ שלאו אחר נדחה מפני לאו דעריות אפי' לית בי' כרת כיון דנדחה מפניו הריגת נפש אחת מישראל שהוא ג"כ איסור תורה וכל איסורים נדחים מפני זה מכש"כ שלאו בעלמא ידחה מפני לאו דעריות (וע' בתוס' ע"ז (כ"ו:) ד"ה אני שונה וכו' שכ' בסוה"ד שאני התם לפקונ"פ הוה ומצוה כו' יעייש"ה) ואמנם יפלא בעיני על הגה"ק זצ"ל שכפיה"נ הרי אזיל עתה לצדד דמה דילפינן בש"ס דנדה הנ"ל מקרא דלא תנאף על המנאפין ביד אינו אסמכתא רק דרשה גמורה מה"ת וע"ז כתב כנ"ל דנדחה מפני לאו דערוה והוא תמוה לפע"ד דאי אמרי' דזה הוא דרשה גמורה א"כ הוי איסור הוז"ל מאביזריי' דגילוי עריות כיון דילפינן לה מלא תנאף שהוא לאו בעריות וא"כ דמרבינן להוז"ל בכלל לאו זה הוי בכלל ג"ע וא"כ דהוי בכלל אביזריי' דג"ע שוב אין חילוק בינו לאיסור כרת דג"ע דהא כתב הרמ"א ביו"ד (סי' קנ"ז) דהא דאמרי' בג' עבירות יהרג וא"י אפי' ליכא בהו מיתה רק לאו בעלמא צריך ליהרג ולא יעבור ע"ש וכמו חיבוק ונישוק בערוה ע' בש"ך שם (סק"י) והארכתי בזה בתשובה בקיץ העבר בס"ד א"כ מנ"ל שמותר לעבור על איסור הוז"ל כדי להנצל מאיסור חמור דא"א או נדה והרי תרווייהו ג"ע נינהו וע"כ דאינה מה"ת והא דמרבינן לה מלא תנאף הוא רק אסמכתא בעלמא ושפיר נדחה מפני איסורי תורה החמורים וכנ"ל וקמה וגם נצבה הוכחת הגה"ק ז"ל הנ"ל:
ואכן בעיקר הדבר שפשוט לי' להגה"ק ז"ל בר"ד דאילו הי' בזה איסור דאורייתא ל"ה ראוי להתיר לעשות איסור זה להנצל מאיסור חמור ורק ברדיית הפת שהוא רק שבות מצינו שהתירו חז"ל כדי לינצל מאיסור סקילה משא"כ באיסור ל"ת ד"ת כדי להנצל מכרת לא מצינו לחז"ל להתיר בכזה עכ"ד וע"ז בנה כל משכ"ל לפע"ד שפיר מצינו כזה גם באיסורי תורה ע' בפסחים (נ"ט.) יבא עשה דפסח שי"ב כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת וע"ש בתוס' שכ' דעשה החמור דוחה עשה הקל אפי' שלא בעידנא ע"ש וע"ע בעירובין (ל"ב:) דאמרי' ניח"ל לחבר ליעבוד איסורא קלילא ולא ניעבוד ע"ה איסורא רבה ואפי' רשב"ג דפליג עלה דרבי י"ל דלא פליג רק בחבר וע"ה שהם ב' גברי לכן לא ניח"ל לחבר לעשות אפי' איסור קל בשביל הצלת ע"ה מאיסור חמור אבל באדם א' עצמו כ"ע מודים דעושה איסור קל כדי להנצל מאיסור חמור ואע"ג דאיסור הקל דהתם הוא ג"כ איסור תורה דשלא מן המוקף הוא דאורייתא כמבואר בירושלמי פ"ב דתרומות והובא בתוס' גיטין (ל':) ע"ש ואע"ג דאיירי התם בתאנים הרי לד' הרמז"ל תרומ"ע דכל הפירות הוא נוהג מדאורייתא חוץ מירק כידוע הרי דגם באיסורי דאורייתא עבדינן איסור קל להנצל מאיסור חמור ולפלא על הגה"ק זצ"ל שברוב בקיאותו לא הביא מכ"ז וצ"ע:
סו"ד דמכח דברי הבי"ש שם בשם הס"ח דמותר להוז"ל אם מתירא שלא יכשל בא"א או נדה אין הכרעה לזה דאיסור הוז"ל הוא מדרבנן דאפי' הוא מה"ת י"ל דשרי וכנ"ל:
וכה ראיתי בחכמת שלמה לאהע"ז שם מהגאון מוהרש"ק ז"ל שכ' עמש"כ הבי"ש שם בסו"ד דמש"כ בזוהר ובש"ע שם דעון ש"ז חמור מכל עבירות לאו דוקא עכ"ד והיינו מדהותר לעבור על עון דהוז"ל בשביל עבירות אחרות כנ"ל ועז"כ בחכמ"ש דא"צ לדחוק בזה דבודאי הוא חמור מכל עונות רק היכי שיש ב' עבירות זה או זה אז מוטב לבטל עון ש"ז כיון דהותר מכללו לפו"ר משא"כ שאר עבירות לא הותרו מכללן וכן מצינו כיו"ב במס' נזיר גבי כהן ונזיר שהיו מהלכין יע"ש ויש להסביר הדבר יותר כיון דש"ז הותר להעמיד תולדות והרי תולדותיהן של צדיקים הוי מע"ט והרי ישב אדם ולא עבר עבירה ניתן לו שכר כעושה מצוה וא"כ:
בבא לידו דבר עבירה כגון א"א או נדה ולא עשה הרי נחשב לו כעושה מצוה ועשה מצוה הוי תולדות ומותר להוציא ש"ז עבור כך עכ"ד ז"ל עש"ה. הנה מה שחשב הגאון ז"ל דעון ש"ז הותר מכללו במקום פו"ר לא זכיתי להבין דעתו הק' בזה דאטו זה יחשב הותר מכללו הרי במקום שיש פו"ר ל"ה הוצאת ש"ז לבטלה ואדרבה מפני כן אסור להוציא ש"ז לבטלה מפני שיכול לקיים פו"ר ואם מקיים פו"ר ליכא הוז"ל כלל ול"ח עון שהותר מכללו ואף לדעת רש"י הנ"ל בר"ד דגם נשים מוזהרין להשחית אע"ג שאין מציווין על פו"ר מכ"מ עיקר טעם האיסור בשביל ביטול פו"ר ואע"ג דנשים אינן מצווין על פו"ר בקו"ע מכ"מ אסורין לבטל ש"ז במעשה משום ביטול פו"ר ע' בתוס' כתובות (ל"ט) ד"ה ג' נשים כו' מ"ש בישוב שי' רש"י ז"ל אבל אם מקיים בהוצאת זרעו פו"ר הרי מצותו בכך ובשביל זה עומד הכי זה יקרא הותר מכללו ע' בתוס' זבחים (ט"ז:) בד"ה שכן לא הותרו מכללן מ"ש בשם רש"י ז"ל לענין זר בבמה דל"ח הותר מכללו כיון דלא נאסר שם מעולם עש"ה. וק"ו לנ"ד דל"ח הוז"ל הותר מכללו במקום פו"ר דאדרבה מצוה הוא לעשות כן ובשביל זה נאסר הוז"ל וכ"ע מודים בזה וצע"ג:
ומש"כ עוד בחכמ"ש הנ"ל להסביר הדבר להיתר משום דתולדותיהן של צדיקים מע"ט והו"ל כמעמיד תולדות דמותר בש"ז הנה קשה מאוד לבנות יסוד ע"ז להלכה ואין למידין הלכה מפי אגדה כנודע ובפרט דבודאי אאפ"ל דאם מקיים אחד מע"ט יחשב כאלו קיים פו"ר וחלילה להעמיד יסוד בהלכה ע"ד כאלו כמובן. וע' בתשו' נובי"ת חיור"ד (סי' קס"א) מש"כ בענין אין למידין הלכה מד' אגדה יעש"ה:
ולכאורה יש להוכיח דמותר לעבור, על איסור הוז"ל בשביל קיום מצוה אחרת מש"ס דיבמות (ע"ו.) דאמרי' התם לענין בדיקת אדם אם הוא פצוע דכא ואסור לו לבוא בקהל כגון שניקב ונסתם דמייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן לי' אבי פוקרי ומקרי וחזינן לי' עש"ה הרי דמותר להביאו לידי עון ש"ז לבטלה כדי לברר אם הוא פצ"ד ואסור לו לבוא בקהל או לא וע' בבי"ש אה"ע (סי' כ"ה סק"ב) מה שלמד מזה ע"ש אבל באמת אין ראי' משם לד' הס"ח בבי"ש הנ"ל דשם בש"ס דיבמות הרי בשביל זה שנברר שאינו פצ"ד נתיר לו לבוא בקהל ולישא אשה ולהוליד בנים ואם יתברר שהוא פצ"ד א"כ ל"ה איסור כלל בביטול ש"ז כיון שא"ר להוליד בנים כלל בשו"א וכמובן) ולכן שפיר הותר עון דהוז"ל בשביל לזכות בד"ז עצמו של קיום המצוה דפו"ר ולהעמיד בנים משא"כ לעבור על איסור דהוז"ל בשביל קיום מצוה אחרת כמו להנצל מא"א או נדה שכ' הס"ח הנ"ל י"ל דלא הותר לעבור על עבירת הוז"ל כעין דאמרי' במנחות (מ"ח.) עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרי' עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרי' ע"ש. וה"ה הכא בנידן דידן יש לחלק כן:
איברא דעלה בדעתי לקיים דברי הגאון חכמ"ש ז"ל הנ"ל אבל לא מטעמו דשפיר מצינו דעון הוז"ל הוא הותר מכללו במקום אחר דהא כבר כתבו כל הראשונים דמותר לישא קטנה או איילונית או עקרה וליכא איסורא בהו משום השחתת זרע לבטלה וכמבואר בתוס' יבמות ובכתובות שם ובמרדכי ונמוק"י והובא ד' במשל"מ פכ"א מה' איסו"ב הכ"ו עיי"ש ובריטב"א הובא בשמ"ק לכתובות שם כתב הטעם דמשו"ה ליכא איסורא דהוז"ל בנשים הנ"ל אע"ג שאינם ראויים להוליד משום מצות עונה עש"ה ומשמע דאע"ג דהוי כהוז"ל כיון דאינם בני בנים מכ"מ בשביל מצות עונה הותר ולא כמו"ש התוס' הנ"ל טעם אחר דל"ה הוז"ל משום שמשמש בדרכו וע' בס' חבצלת השרון מהגאבד"ק טארניפאל הי"ו בהשמטה לחאה"ע בתשו' בעני"ז מש"כ לפלפל בד' הריטב"א הנ"ל יעיי"ש. א"כ שפיר חזינן דעון הוז"ל הותר מכללו בשביל מצות עונה אע"ג דאינו מקיים פו"ר וא"כ שפיר חשיב הותר מכללו ונוכ"ל שפיר כדברי החכמ"ש הנ"ל דלכן מבטלינן עון הוז"ל בשביל שאר עבירות משום דקיל שהותר מכללו כעין דאמרי' לענין כהן ונזיר שהיו מהלכין בדרך וכו':
והנה עד כה נמשכנו לפלפל לדעת רש"י ז"ל דסובר בפי' דג' נשים משמשות במוך היינו שמותרות לשמש במוך אבל שאר נשים אסורות אע"ג דלאו בני פו"ר הם שאינם מציוות ע"ז ואמנם ר"ת חולק ע"ז וסובר דהא דאמרו דג' נשים משמשות במוך דצריכות לשמש במוך אחר תשמיש ועצה טובה קמ"ל ואשה באמת אינה מוזהרת אהשחתת זרע כיון דלא מיפקדא אפו"ר אפי' במקו"א והכא קמ"ל דצריכות לשמש במוך כדי שלא תבוא לידי סכנה וחכמים דפליגי עלה דר"מ ואמרו דמשמשות כדרכן היינו שא"צ לשמש במוך אבל לעולם מותרין לשמש גם במוך ואפי' להניח מוך לפני תשמיש מותר בהני ג' נשים כמו"ש הראשונים בשמק"ב לכתובות שם ה"ה הרמב"ן ורשב"א והריטב"א וכ"פ המהרש"ל ביש"ש פ"ק דיבמות להלכה והובא דבריהם בס' האחרונים ע' בתשו' אמרי יושר שם בזה ובחבצה"ש שם דהוא דלא כמוש"פ החת"ס בתשו' חיו"ד שם בפשיטות להיפך ולא הביא מד' הראשונים הנ"ל שכתבו להיפך: