שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר
ח"א סימן לג
ב"ה יום א' בשלח תרצ"ד. שוכט"ס לתלמידי הבחור כהלכה החריף ובקי בחדרי תורה עמי' שרי' נהורא כמר שלום הכהן בראנדער נ"י מיאריסלוב: מכתבך עם חידו"ת הנחמדים לנכון קבלתי וערבו לחכי דבריך הנאמרים בחכמה כן יוסף השי"ת חילך לאורייתא להגדיל תורה ולהאדירה:
בר"ד הבאת פירש"י בסוטה (ו':) בד"ה אלא לבתר דקדיש שכ' וז"ל דכ"ש מקדשין את הראוי להם שלא לצאת עוד לחולין כדכתי' כל הנוגע בהם יקדש וליקרב אינה ראוי' שהרי אינה באה אלא להזכיר עונה של זו שתבדק והרי היא בדוקה ועומדת ולנדבה נמי ל"ח להקרבה דמנחת שעורים אינה כשירה אלא לסוטה ולעומר עכ"ל עש"ה בכל הסוגיא ובפירש"י. וכתבת להוכיח מד' רש"י ז"ל אלו דאף דאיכא איסור דשינוי קודש להקריב מנחה לשם ד"א רק לשם אותו דבר שהוקדש לו היכא שהוא ראוי להקריב לאותו דבר שהוקדש אבל היכא דא"ר להקריב לשמה הראשון שפיר יכול להקריב לשם מנחה אחרת דהא הכא הוצרך רש"י לומר משום דלנדבה ל"ח שמנחת שעורים היא משמע דלולא זאת הי' יכול להקריבה לשם מנחה אחרת עכ"ד יפה הערות בזה. וכעי"ז כתב הטו"ז באו"ח (סי' קנ"ד ס"ק ז') לענין מעלין בקודש ולא מורידין עש"ה. אבל הדבר צ"ע דהיכן מצינו ד"ז דהיכא שאינו יכול להקריב לשם המנחה שהוקדשה מותר לשנותה לשם מנחה אחרת ולכן נלפע"ד לבאר ד' רש"י ז"ל בהקדם מה שאמרתי לישב ד' רבינו גרשום ז"ל הנדפס עה"ג בש"ס בכורות (ל"א.) בהא דאמרי' שם ורואה את קדשיו דאי בעי מיתשל עליי' וכתב ע"ז בפי' ר"ג ז"ל הואיל דאי בעי מיתשל עליי' לפני חכם ויכול לומר לא זה הקדשתי אלא אחר ול"ה מוקדש עכ"ל עש"ה, והיא פלא דלמה פי' כן ולא ניח"ל לפרש כפשוטו שישאל לחכם שהקדישו בטעות וממילא תיפוק לחולין כמו כל שאלה הנזכר בש"ס ולמה פירש שהשאלה בכאן היא בדרך שישאל שלא זה הקדיש כ"א אחר, ופירשתי ד' הר"ג ז"ל בס"ד עפי"מ שהקשה בריט"א על הרמב"ן ה' בכורות בסופ"ד או"ק ל"ו בהא דאמרי' דרואה את קדשיו משום דא"ב מחשיל עלה ממש"כ הרמב"ם בפ"ז מה' ערכין הי"ז דהמקדיש נכסיו ואח"כ גרש אשתו וגבתה כתובה שלה אינו גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרים אילו רצה הי' אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויתיר לו וכ' הרב המחנ"א בה' צדקה (סי' ה') דה"ט דס"ל דבנדרי הקדש לא סגי בחרטה לחוד כשאר נדרי איסור אלא בעינן פתח לנדרו שיאמר בטעות הקדשתי כלומר דאדעתא דהכי לא הקדיש ומשו"ה לי"ל דא"ב מתשיל עלה דאפשר לא ימצא פתח לנדרו ולפי"ז קשה דאיך אמרי' בכאן דרואה את קדשיו מטעם דא"ב מיתשל עלה והרי כיון דצריך פתח לנדרו שמא לא ימצא פתח וכנ"ל עכ"ק עש"ה. ולפעד"נ לתרץ עפימ"ש במחנ"א שם דלכך אמרי' בתרומה הואיל וא"ב מיתשל עלה ומה"ט רצ"ל בנדרים פ' הנודר מן הירק דתרומה יחשב דשיל"מ אע"ג דפתח היא מלתא דל"ש וא"כ דלמא לא ימצא פתח חרטה היינו משום שבתרומה אינו רוצה להפקיע המצוה שדעתו הוא לחזור ולתרום אח"כ ומשוה"כ אפי' בחרטה יש לו שאלה עיי"ש ומוכח דמשוה"כ צריך פתח חרטה בנדרי הקדש משום דמפסיד להקדש בשאלתו אבל היכא דליכא פסידא א"צ באמת פתח וסגי בחרטה לחודא ועי' במנח"פ ליו"ד ממורי הגז"ל (סי' קכ"ז) מ"ש בעני"ז ע"ש ולפי"ז לפ"ד הר"ג ז"ל שפי' דהואיל וא"ב מתשיל עלה דהכא שיאמר לא זה הקדשתי אלא אחר א"כ ההקדש אינו מפסיד עכ"פ דס"ס נשאר האחר בהקדישו וא"כ בכה"ג הרי סגי שישאל בחרטה לחודא ושוב הוי בידו ושפיר אמרי' הואיל וא"ב מתשיל עלה ולק"מ קו' הריט"א הנ"ל וא"ש ד' הר"ג שהוצרך לומר דהשאלה הוא בכאן ע"ד הנ"ל שיאמר לא זה הקדשתי אלא אחר ולא פי' כפשוטו בכל הש"ס ששואל ומפקיע הקדישו ולפי הנ"ל נזהר רבינו ז"ל מקו' הריט"א הנ"ל וכנ"ל והדבר נחמד בס"ד:
ואחרי עלות כ"ז נבוא לישב בדר"ז גם דברי רש"י בסוטה שם הנצבים בר"ד דהנה התוס' בסוטה שם ד"ה כי קדוש וכו' הקשו דלמה מנחתה נשרפת בבאו לה עדים שהיא טמאה כיון דקי"ל כב"ה דאמרינן יש שאלה בהקדש נשאל עלי' ותצא לחולין עכ"ק ע"ש ומה שי"ל בזה עפי"ד המחנ"א הנ"ל דבהקדש לא סגי בחרטה לבד רק צריך פתח ואז ניתר בשאלה ופתח היא מלתא דלא שכיחא וליכא למימר דזה גופא שבאו עדים שהוא טמאה וא"צ למנחה זו היא הפתח: חרטה ז"א דהא קי"ל בנדרים (ס"ב.) דאין פותחין בנולד במילתא דל"ש וזה ל"ש שיבואו עדים שנטמאת ואע"ג דכ' הרמ"א ביו"ד (סי' רכ"ח סעי' י"ג) דמטעם חרטה מהני גם בנולד כיון שמתחרט מעיקר ה"ט משום דקיי"ל דיכול להתיר בחרטה לבד בלא פתח כמו"ש הש"ך שם אבל בנדרי הקדש דצריך פתח חרטה ואין פותחין בנולד וא"א להתיר לו עיד"ז בכאן בשאלה ולפי"ז איכ"ל דהוא הדבר שהוצרך רש"י לומר דמנחה זאת לנדבה נמי לא חזיא שהרי מנחת שעורים אינה כשירה אלא לסוטה ולעומר משום דאי הוה חזיא מנחה זו לנדבה שוב הי' יכול לישאל עלה בחרטה לבד ע"י שיאמר לא הקדשתי אותה לחובתי כ"א לנדבתי שהוא מתחרט ע"ז ההקדש לחובתו רק שהקדישה לנדבתו ונשאר ההקדש עכ"פ לנדבה וכעין דברי רבינו גרשום ז"ל בבכורות הנ"ל ובכה"ג ליכא פסידא להקדש דהא עכ"פ היא לנדבה שוב אי"צ פתח חרטה וסגי בחרטה ומצי לישאל ולמה נשרפת כקו' התו' ולכן כתב רש"י דלנדבה נמי ל"ח שהרי מנחת שעורים אינה כשירה אלא לסוטה ולעומר וא"כ בע"כ כשישאל עלה יופקע הקדישה לגמרי וא"כ שוב צריך פתח חרטה בשאלה על הקדישו ואיכ"ל דלי"ל פתח וכנ"ל והבן, וכיון דאתאן לזה נסתר היסוד ונפל הבנין שבנית ע"ד רש"י ז"ל הנ"ל להוציא מד' דהיכא דא"א להקריב לשם אותה מנחה מותר להקריב לשם אחרת וליכא איסור שינוי קודש כיון דא"ר לשם המנחה שנתקדשה דז"א דכוונת רש"י דהי' אפשר בשאלה עכ"פ וכנ"ל אבל באמת כ"ז שלא שאל עלי' אסור לשנותה כדין שינוי קודש שאסור וכמובן: ועפי"ז יתיישב קושייתך מד' התוספתא בפ"ד דכריתות דקתני הפריש עשירית האפה והעשיר עד שלא קדשה בכלי ה"ה ככל המנחות תיפדה ותאכל משקדשה בכלי תעובר צורתה ותצא לבית השריפה ע"ש והקשית דלמה תצא לבית השריפה יקריבנה לשם מנחת נדבה דהא עשירית האפה דמנחת חוטא מחטים היתה ול"ש לומר כד' רש"י הנ"ל עכ"ק ולפי הנ"ל י"ל דהא כ"ז שלא שאל על הקדישו מודה רש"י ז"ל דא"א להקריבו לשם נדבה דשינוי קודש היא והתוספתא איירי בלא שאל אהקדישו ולכן תצא לבית השריפה ואין הדבר תימה דכעי"ז כתוב בנקוה"כ מהש"ך ז"ל ביו"ד (סי' שכ"ג) לישב קו' הטו"ז שם אהא דתנן במתני' סאה של תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין ירקבו ולמה ירקבו נשאל על התרומה שהפריש ותי' הנקוה"כ וז"ל דהא דתנן ירקבו דינא קתני תקנתא לא קתני ומיירי היכא שאינו רוצה להתיר עכ"ל עש"ה וה"ה בתוספתא הנ"ל י"ל כן דדינא קתני דצריך שריפה בא"ר להתיר אבל לעולם יש תקנה לישאל אהקדישו ותהי' נדבה לפירש"י וא"ש בס"ד:
ובעיקר הדבר שהק' התו' דאמאי תישרף נשאל אהקדישו כבר העירו המפו' דכיון דאיירי בש"ס הכא כשנתקדש המנחה בכ"ש ל"מ שאלה ע"ז לאחר קידוש כ"ש וע' במשל"מ פי"א ממעה"ק ה"ד ע"ש ובעיקר הדבר י"ל דזה אי מועיל שאלה לאחר קידוש כ"ש תליא בפלוגתא דאמוראי במנחות (צ'.) ובכ"ד אי כ"ש מקדשין שלא לדעת דא"נ דכ"ש מקדשין שלא לדעת א"כ מה מועיל שישאל אהקדישו ונימא דבטעות הוי הא הכ"ש מקדש גם שלא לדעת וכמובן: ובחידושי תורה בשנה העברה פ' קרח אמרתי עפי"ז בדרך דרוש לפרש מאמה"כ ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחושת אשר הקריבו השרפים וגו' זכרון לבנ"י למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן היא להקטיר קטורת לפני ה' ולו"י כקרח וכעדתו וגו' ויש להבין דמשמע דמזה גופא שצוה השי"ת לעשות ממחתות אלו רקועים למזבח יהי' זכרון לבנ"י לדורות שלא יבואו לחלוק על הכהונה כקרח וקשה דממנ"פ אי יודע מעובדא דקרח ועדתו בלא"ה לא יעשה כן ואי א"י מה יתוודע לו מזה שעשו ממחתות אלו צפוי למזבח ואמרתי לפרש בס"ד הנה הכתוב אומר שם בטעם שמצוה לעשות מהם צפוי למזבח כי הקריבם לפני ה' ויקדשו וברש"י שם פי' דהמחתות קדשו ואסורין בהנאה שהרי עשאום כ"ש וברמב"ן עה"ת שם הקשה ע"ד רש"י ז"ל וז"ל ולא ידעתי טעם לאיסור הזה שהרי קטרת זרה הקריבו וזר שעשה כ"ש להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש עכ"ק ע"ש וראיתי בספורנו עה"ת שם עה"כ הנ"ל שכ' וז"ל שהקדישום להיות כ"ש גם בשאר עבודות מלבד עבודתם הפסולה ובזה הם ראויות לעשות צפוי בקדש עכ"ל ולפי"ז לק"מ קו' הרמב"ן הנ"ל דשפיר היו כ"ש מטעם שהקדישום לשאר עבודות הכשירות ואמנם ד' הספורנו צ"ע דמנ"ל הא כיון שלא מצינו בהדיא בקרא כן ואולי הוכחתו הי' באמת מכח קו' הרמב"ן ז"ל הנ"ל ואכן הרמב"ן ז"ל תירץ על קושייתו הנ"ל שי"ל כי בעבור שעשו כן עפ"י משה היו קידש כי הם הקדישו אותם לשמים לפי שחשבו שיענה אותם האלקים באש ותהיינה המחתות האלה כ"ש באוה"מ לעולם עכד"ק עייש"ה ויש להעיר לפי"ז דאם הם הקדישו אותם רק משום שחשבו שיענה אותם אלקים באש א"כ הי' ההקדש בטעות כעת שנתברר שהי"ת לא ענה אותם באש וא"כ אין לך פתח חרטה גדולה מזו וא"כ לפימ"ש המבי"ט בתשו' (סי' צ"ח) דהא דצריך היתר הכם לנדר מה"ת ה"ד בנדר הניתר ע"י חרטה אבל בנדר הניתר ע"י פתח כיון דפתח משוי לי' לנדר טעות א"צ התרת חכם כלל מה"ת עכ"ד ז"ל וא"כ בכאן שיש להקדש של המחתות פתח [ול"ה כנולד כיון דשכיחא שלא יענה אותם השם ית' וכמובן] א"צ היתר חכם ונפקע ההקדש ממילא ולמה הוצרכו לעשות מאלו מחתות צפוי למזבח מטעם שנתקדשו אף שנשרפו בעליהם שהקדישום ול"ה מי שישאל עליהם מכ"מ הרי הי' בכאן פתח ומדאורייתא א"צ היתר חכם היכא דאיכא פתח וכנ"ל וכה ראיתי בתשו' חת"ס חאו"ח (סי' ל"ז) העיר דלמה עשו מהם צפוי למזבח כי הקדישום והלא ההקדש הי' על תנאי אם יבחר בהם ה' עכ"ק עש"ה ובח"ס עה"ת פ' הנ"ל שעמד ג"כ ע"ז דלמה לא נפקע ההקדש מטעם שהי' על תנאי ע"ש בד' ז"ל וזה י"ל בפשיטות דל"ה תנאי בזה בשעת הקדישם דלא מצינו בתורה שהותנו כן בשעת הקדישם אבל קשה כנ"ל לפי"ד הרמב"ן ז"ל דעיקר הקדש שלהם הי' מטעם שחשבו שיענה אותם השם באש ואם היו יודעין שלא יענה אותם משמים באש ל"ה מקדישים א"כ יש כאן פתח ולד' המבי"ט הנ"ל היכא דאיכא פתח א"צ שאלה לחכם ונפקע הנדר ממילא, ומה שי"ל בזה לפע"ד לפימש"ל דבדבר שנתקדש בכ"ש ל"מ שאלה לפי שכ"ש מקדשין שלא מדעת לד' הסובר כן וא"כ מה יועיל ששואל לחכם ואומר דבטעות הי' ול"ה רצונו להקדיש הא כ"ש מקדש שלמ"ד ומעתה יש לחדש דכמו שכ"ש מקדש מה שמניחין בתוכו אף שלמ"ד כן צ"ל גם על הכ"ש גופא דנחית עלה קדושה אף אם הי' ההקדש בטעות והוא כמו שלמ"ד כנ"ל כמו דמצינו בש"ס דמעילה (י"ט:) דמשו"ה יש מועל אחר מועל בכ"ש לר"נ מק"ו דאם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כ"ש שיהא בו מועל אחר מועל פי' דאם דבר שמניחין בכ"ש נחית בי' קדוה"ג וי"ב מועל אחר מועל:
כ"ש עצמו לא כ"ש עש"ה וכ"פ הרמב"ם בפ"ו ממעילה ה"ה וכק"ו הזה יש לומר לענין הקדש שלמ"ד דאם אחרים מביא הכ"ש לקדושתן אף שלמ"ד היא עצמו לא כ"ש שיוקדש גם שלמ"ד וא"כ לא יועיל פתח והיתר לחכם על קדושת כ"ש מטעם דקדיש אף שלמ"ד וכמו דל"מ שאלה על דבר שמניחין בכ"ש וכיסוד הנ"ל:
ועפי"ז י"ל דלכאורה אף שנוכחו כבר לדעת בימי אהרן הכהן ע"ה שאין אחר ראוי לכהונה כמו הוא מדנשרפו ונבלעו קרח ועדתו אבל מכ"מ יש לחוש שלאחר הדור הזה יעמדו ויערערו על הכהונה ויאמרו שאין הכהנים ההם ראויים לכהונה אע"ג שהם מזרע אהרן ואמנם באמת השי"ת חפץ שימשוך כהונה דוקא מאהרן לו ולבניו עד סוף כל הדורות יהי' איזה כהן שיהי' ראוי הוא לעבודה כיון שהוא מזרע אהרן אע"ג שהישראל בעצמו ראוי יותר ממנו והוכחה לזה איכ"ל מכ"ש שהוא רק דומם ואעפ"כ נמצא בו כ"כ קדושה שאם מניחין בו איזה דבר נתקדש בקדוה"ג ואכן יש לדחות דשאני התם שאין הקדושה מכח הכ"ש בעצמו רק מכח אדם המניחו ורוצה להקדישו בכוונה רצוי' ואך למ"ד דכ"ש מקדשין שלמ"ד א"כ אאפ"ל דמכח האדם המניח בתוכו נתקדש וע"כ מכח עצם הכ"ש נתקדש הדבר שמונח בתוכו ומכ"ש דמאדם הקדוש כאהרן הכהן ימשוך קדושה לבניו אחריו לעולם אע"ג דליכא בהו ראוים מצד עצמם מכ"מ כיון שיוצאים מגזע הכהונה ואהרן הכהן קדושים וכמובן: ואחרי עלות כ"ז איכ"ל דזה שאה"כ זכרון לבנ"י למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא וגו' והיינו מדעשו מהמחתות האלו צפוי למזבח כי קדשו וקשה דלמה קדשו ותיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא קדשו ובפתח א"צ היתר חכם מה"ת וכנ"ל וצ"ל דבכ"ש לא מהני שאלה וגם היתר ע"י פתח מטעם דכ"ש מקדש מה שמניחין בתוכו גם שלמ"ד וכ"ש הכ"ש עצמו וכנ"ל וכיון שנשמע דכ"ש מקדש גם שלמ"ד שוב הוי זכרון לבנ"י לדורות שלא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטורת וגו' דהא אם כ"ש מקדש דברים שהונחו בתוכו שלמ"ד מכ"ש דאהרן הכהן מקדש את היוצאים מחלציו עד סוף כל הדורות אע"ג שא"ר בעצמם דקדושת אדם עדיף מכ"ש וא"ש בס"ד:
ולכאורה יש לעורר במה שהערותי דלמה לא יצאו לחולין מטעם דההקדש הי' בטעות במחתות אלו שהקדישו השרפים לפי"ד המבי"ט דהיכא דאיכא פתח א"צ היתר חכם די"ל דבכ"ש לא מהני שאלה לחכם דאף לפי"מ שהוכיח במישור הגאון בעל חת"ס זצ"ל בתשו' לאו"ח שם דמחתות של ר"ן איש לא נתקדשו במשיחה של שהמ"ש רק בעבודה ע"ש שחולק בזה ע"ד החכם השואל שם וכ' דחלילה למרע"ה למסור שמן משחת קדש למסרבי מרון יעיי"ש בד' ז"ל מכ"מ כיון דבכ"ש אמרי' עבודתם מחנכתן א"כ ל"מ שאלה לחכם דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וכעין שכ' הפוסקים בטעם דל"מ שאלה בתרומה שאתי ליד כהן וה"ה בכ"ש דקדושתם בא ע"י העבודה ואך במחתות אלו ל"ש זה כיון דבעבודה לא נתקדשו שעבודה זרה היתה באמת וכמו"ש הרמב"ן ז"ל הנ"ל אך דקדושתם היתה מצד שהקדישו אותם לשמים מפני שחשבו שיענה אותם ה' באש ועכ"פ קדושה זו היא קדושת פה בלבד ובודאי דמהני שאלה בהו כמובן: אך להתלמד במק"א נראה די"ל כן דעל כ"ש ל"מ ן שאלה מה"ט דל"א דיבור ומבטל מעשה כנ"ל ובפרט לפמ"ש בשו"ת חת"ס שם מד' הספרי פ' נשא דאמר רבי וימשחם את אמר שבמשיחת משה אותן הכלים הוה כאלו נמשחו כל הכלים לדורות ע"ש והיינו דלדורות אמרי' דע"י עבודה בכ"ש מושך עליהם משיחת מרע"ה עכ"ד החת"ס ז"ל וכבר נודע ד' הירושלמי רפ"ג דהוריות ובפ"ב דסנהדרין דקדושת שמן המשחה אינו נפקע לעולם מדכתיב כי נזר שמן משחת ה' עליו אני ה' כביכול מה אני בגדולתי אף אהרן בגדולתו ע"ש ובתשו' חת"ס חיו"ד (סי' ה') מש"כ לחלק בין כה"ג המרובה בבגדים לנמשח בשמהמ"ש ע"ש וא"כ בכ"ש דבעבודתם נמשך עליהם קדושת שמהמ"ש הו"ל ככה"ג שנמשח בשה"מ שאין קדושתם נפקע לעולם ואפי' ע"י שאלה מהיקש הנ"ל וע' בלשון הרמב"ם פ"א מכלה"מ הי"ג שכ' בכלי שרת ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם עכ"ל ואולי כונתו להנ"ל וצ"ע:
הבאת במכתבך דברי הטל תורה ממורי הגאון זצלה"ה לירושלמי תענית פ"ד הי"א שמביא ד' האשכול ה' ב' וה' שהביא בשם הירושלמי דאנשי מעמד היו נאסרים לעשות מלאכה בשבת שלהם ומורי הגהמ"ח ז"ל טרח למצוא מקור ד' האשכול וכתבת שהיא תוספתא מפורש בתענית פ"ג דאנשי מעמד בטילין ממלאכה כל אותו שבת עכ"ד. הנה אם שבגוף הדבר יפה הבאת מד' התוספתא אבל עדיין לא העלית ארוכה לד' האשכול שהביא כן בשם הירושלמי ואי' מקומו בירושלמי אשר בשביל זה נדחק מורי הגז"ל בספרו שם לחפש מקור לזה בירוש', ואמנם לפעד"נ דמקור מקומו של האשכול טהור היא בירושלמי רפ"ד דפסחים דז"ל הירושלמי שם אמר ר"י אילין תמידין קרבנותיהן של כל ישראל אינון אם יהא כל ישראל יושבין ובטילין והכתיב ואספת דגנך מי אוסף להן הדגן [פי' אם יהיו כל ישראל יושבין ובטילין בכל יום ממלאכה כדין מי שמקריב קרבן שאסור במלאכה בכל יום ההוא נמי אאפ"ל עכ"ל הקר"ע] אלא שהתקינו הנביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות על כל משמר ומשמר הי' עומד בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראלים [פי' כלומר לפיכך התקינו הנביאים מעמדות שיעמדו על קרבן תמיד בשביל כל ישראל ובכל מעמד כהנים ולוים וישראלים וחלקוהו לכ"ד חלקים עכ"ל הקר"ע] עש"ה והיינו דהירושלמי מתרץ דאף שמצד הדין הי' ראוי שיאסרו כל ישראל בעשיית מלאכה בכל יום כדין מי שמקריב קרבן והרי כל ישראל יש להם חלק בתמידין וזה א"א כדמוכח קרא דואספת דגנך לכן העמידו במקומם המשמרות ושלוחו של אדם כמותו וכדמפורש בירושלמי פ"ד דתענית ה"ב וישראל מוכיחין על עצמן שהן שלוחין של כל ישראל ע"ש וכ"ה בתוספתא פ"ד דתענית על המשמרות דכיון דכתיב בתמיד צו את בנ"י ואמרת אליהם את קרבני לחמי א"א לומר כל ישראל אלא מלמד שלוחו ש"א כמותו ע"ש: ועכ"פ מוכרח מכאן דהמשמרות עצמן היו בטילין ממלאכה כדין מי שמקריב קרבן ובזה יוצאים כל ישראל שעשאום שלוחים וכמובן דאל"כ מה הועילו בתקון זה שחלקו לכ"ד משמרות רק משום דכל ישראל א"א לעמוד על קרבנם ולהיות בטילים ממלאכתם משו"ה סגי בשליחות המשמרות במה שהמה עומדים במקום הכלל ישראל על הקרבת תמידין והם הבטילין ממלאכה וז"ב ומוכרח בפי' הירושלמי וא"כ ד' האשכול הנ"ל שכתב בשם הירושלמי דאנשי מעמד היו נאסרים במלאכה בשבתן ברור מללו שכ"ה בירושלמי בב' מקומות בפסחים:
שם וכ"ה בתענית שם ולפלא על מורי הגאון האדיר זצ"ל שלא הרגיש בזה: ואמנם בתו' פסחים (נ':) ד"ה מקום שנהגו הביאו ד' הירושלמי בשינוי לכאורה שכ' בשם הירושלמי דפריך א"כ קרבן תמיד שהוא לכל ישראל וקרב בכל יום יהא בכל יום אסור במלאכה ומשני שאני תמיד שהתורה הוציא מן הכלל דכתיב ואספת דגנך ואם כל ישראל יושבים ובטילים מי יאסוף להן דגן עכ"ל מרהיטת ד' התוס' נראה שזה הוא באמת תי' הירוש' דמשו"ה בתמיד אינו אסור בכל יום במלאכה משום דלא משכ"ל לפי"ז ואספת דגנך ולכן צ"ל שהתורה הוציאה תמיד מן הכלל הזה שמי שמקריב קרבן אסור במלאכה ויפלא מאוד דהא המעיין בד' הירושלמי שלפנינו הנ"ל יראה שזה היא עדיין נכלל בקושיית הירוש' דאאפ"ל שכל ישראל יהו יושבין ובטילין ממלאכה בכל יום דהכתיב ואספת דגנך וכמו דמקשה מקודם שאאפ"ל שכל ישראל יהו עולין לירושלים לעמוד על הקרבת התמיד דכתיב רק שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ולא בכל יום והתי' הוא שלפיכך התקינו הנביאים הראשונים משמרות לעמוד על הקרבנות של ציבור ולהיות בטילין ממלאכה ומתקיים הכל בהשליחים ובעניי לא ידענא איך נוכל לפרש ד' הירושלמי בפי' אחר ולכן צ"ל בביאור ד' התוס' הנ"ל מש"כ בשם הירוש' שמשני דשאני תמיד שהתורה הוציא מן הכלל כוונתם בזה רק שהתורה הוציא מן הכלל שאין כל ישראל אסורין במלאכה מטעם שמקריבים תמידין בשבילם בכל יום כמו יחיד שמקריב קרבן שאסור במלאכה אך סגי במה שהמשמרות דהיינו שלוחיהן של כל ישראל בטילין ממלאכה ועומדין על הקרבת הקרבן תמיד אבל לעולם גם לד' התוס' עיקר התי' דירוש' דמשום זה הי' תקנת נביאים להיות משמרות עומדין על הקרבן ובטילין ממלאכתן וכדמוכח מלשון הירושלמי להדיא וכנ"ל:
וראיתי בחי' רבינו הצל"ח לפסחים שם שכ' דתי' הירוש' יתכן על התמיד אבל מוספי ר"ח וחוה"מ שג"כ קרב בשביל כל ישראל ויהי' ר"ח וחוה"מ אסור במלאכה מה"ת והרי התוס' עצמם כתבו בחגיגה י"א.) בשם הירושלמי דחוה"מ אינו אסור במלאכה רק מדרבנן עכ"ק ע"ש מה שתי' הצל"ח ע"ז ובסו"ד הביא שגם הרא"ם ז"ל בביאוריו על הסמ"ג עמד ע"ז יעיי"ש והנה מדבריהם ז"ל נראה שתפסו הפי' בד' הירוש' לפי"מ שהביאו התו' בשמם דבתמיד ליכא איסור עשיית מלאכה משום דגלי קרא ואספת דגנך ואם היו אסורין מחמת תמידין הרי היו אסורין במלאכה לעולם ומשוה הקשו משאר קרב"צ כמוספי ר"ח וחוה"מ אבל במחכ"ג מרנן ורבנן הרי מפורש בירושלמי התי' משום דאיכא משמרות מישראל שעומדים על הקרבן והם בטילים ממלאכה וכנ"ל ולפי"ז מהני ד"ז בכל קרב"צ כמוספי ר"ח וחוה"מ דהא עכ"פ איכא משמרות שעומדין על הקרבן ובטילים ממלאכה ובהכי סגי דשלוחו ש"א כמותו וכמובן ואולי כוונת הגאונים זצ"ל להקשות דכיון דעיקר הדבר שסגי במשמרות לבד ילפינן בירוש' מקרא דואספת דגנך ואי לא"ה הו"א דכל ישראל בטילין ממלאכתם ולא סגי במשמרות וא"כ התינח בתמידין דאיכא הוכחה מקרא ואספת דגנך אבל בשאר קרב"צ כמוספי ר"ח דאין הוכחה מקרא הנ"ל דמתקיים בשאר יומי שוב קשה דנימא שצריך להיות כל ישראל בטילין ממלאכתם ולא סגי במשמרות לבד:
וראיתי בתשו' כת"י שכתב אלי הגאון המפורסים מוהר"נ וויידענפעלד הי"ו אבד"ק דאמבראווא שהעיר בהא דאמרינן בש"ס תענית (כ"ו.) לפי שנאמר צו את בנ"י וגו' וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד עליו התקינו הנביאים הראשונים כ"ד משמרות כו' ע"ש וקשה דכמו דאמרינן בירושלמי לגבי איסור מלאכה הביאו התוס' פסחים (נ'.) דא"כ קרבן תמיד שקרב בכל יום יהיו ישראל אסורין בכל יום במלאכה רק שהתורה הוציאו מן הכלל דכתיב ואספת דגנך כן נימא לענין עמידה על הקרבן בתמיד כיון שא"א לכל ישראל לעמוד בע"כ הוציאה תורה תמיד מן הכלל הזה ולמה הוצרכו לתקן מעמדות משום זה עכ"ק הגאון הנ"ל הי"ו והניח בצ"ע ואמנם לפי"מ שהצעתי ד' הירושלמי לעיל א"כ באמת הירושלמי בחדא מחתא מחתינהו עמידה על התמידין ואיסור מלאכה בשביל הקרבת התמיד ועל תרווייהו אמר דלפיכך התקינו הנביאים הראשונים מעמדות בשביל כל ישראל והם עומדין על התמיד ובטילים ממלאכתם בשבתן וא"כ לק"מ קו' הגאון הנ"ל דאדרבה בזה שהוציאה תורה תמיד מן הכלל מכח קרא דואספת דגנך לא סגי לי' להירוש' להוכיח מזה רק שאאפ"ל שכל ישראל יאסרו בעשיית מלאכה לעולם וכן הוכיח שא"צ שיעמדו כולם אצל הקרבת התמיד אבל מכ"מ הוצרכו בשביל זה תיקון הנביאים שיהיו מעמדות בשביל כל ישראל והם במקומם בהעמדה ובביטול מלאכה וכמושכ"ל באורך והבן כ"ז:
ועפ"י יסוד ד' הירוש' הנ"ל י"ל מה שתמה בגבו"א לתענית (כ"ו.) דהיכא ילפינן בספרי מקרא דתשמרו להקריב לי במועדו דכתיב בתמיד דצריך שיהי' כהנים ולוים וישראל עומדים עליהם ומינה ילפי' לכל הקרבנות דצריך להיות עומד ע"ג [כמו"ש רש"י בסוטה ח' ע"ש] למה לא פרכינן מה לתמיד שכן תדיר וכליל ועוד דהא ביקור בתמיד ג"כ ילפי' מקרא דתשמרו ולא ילפינן מזה לכל הקרבנות עכ"ק עש"ה שהאריך בזה ולפי"ד הירוש' איכ"ל דלעולם צריך עומד ע"ג קרבנו בכל מקום והא דכתיב קרא בתמיד דייקא הוא משום דאי ל"ה כתוב בתמיד כן הו"א דבתמיד א"צ להיות עומד ע"ג דהא גלי קרא דג"פ בשנה יראה כל זכורך ואם צריך כל ישראל עומדים ע"ג הרי בכל יום צריך לעלות לירושלים לכך קמ"ל קרא דגם בתמיד צריך עומד ע"ג ומתקיים במשמרות אבל באמת בכל הקרבנות צריך מעמד דבעלים. ואסיים בזה ובדעתי הי' לכתוב עוד אבל אין הזמן מסכים עמדי ועוד חזון למועד ברצה"י:
והנני הדו"ש וחפץ הצלחתך בתוה"ק. יחיאל מיכל הכהן האללענדער. סימן לד. בעזה"י:
שלום וברכה ברבי' והמשכה לכבוד הרב הגאון החריף ובקי כש"ת מו"ה משה חיים לויא שליט"א האבד"ק פרעשיב וכעת אבד"ק פיעטרקוב יע"א: אחדשכת"ה. יקרתו עם הקונטרס בדיני קדוש השם ית"ש לנכון קבלתי ונתכבדתי ממעכת"ר לבקשני שאעיין בו ולכתוב חוו"ד העני' בדבריו האמורים שם והאמת הוא כן כמו"ש כת"ה נ"י שבענין נשגב כזה מחויבין לכתוב ולחדש כל מה:
שיד שכלו מגעת ולכן הנני בזה לרצונו לכתוב מה שנלפע"ד לעורר בד' כת"ה וזה החלי בעזה"י:
בר"ד חקר כת"ה נ"י בדין קטן אי חייב בקידוה"ש וצידד לכאן ולכאן לפענד"נ לומר בזה דיש חילוק בין קידוש השם סתם שלא בשעת גזירת מלכות לקידוה"ש שבשעת הגזירה דעל קידוה"ש סתם שלא בעת הגזירה בודאי אין הקטן מצווה כמו דקטן אינו חייב בכל מצות שבתורה כמו"כ פטור ממצוה זו דקידוה"ש דמהכ"ת לחייבו בזה טפי אבל בשעת הגזירה דקיי"ל בסנהדרין (ע"ד.) דאפי' על מצוה קלה כגון לשנויי ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור וכפרש"י שם דאינו מצוה רק מנהג בעלמא ע"ש ומכש"כ דעל איסור או מצוה דרבנן דמחויב לקדש השם בשעת הגזירה וכמו שהביא כת"ה בקונטריסו היקר א"כ ל"מ לשי' התוס' בברכות (מ"ח:) דחיוב חינוך דרבנן מוטל על הקטן בעצמו ע"ש א"כ בודאי מחויב לקדה"ש בעת הגזירה שלא יעבור אחיוב דרבנן המוטל עליו כמו דיש חיוב אז על מילי דרבנן לקדה"ש אלא אפי' לשי' רש"י בברכות שם שסובר דחיוב חינוך מוטל רק על האב ועי' בר"ן לאלפסי מגילה פ"ב במשנה דהכל כשירין לקרות המגילה כו' שהביא מחלוקת בד"ז בין התוס' להרמב"ן עש"ה וא"כ על הקטן בעצמו ליכא חיובא אפי' מדרבנן מ"מ מסתברא דלא גרע חינוך הקטן על עצמו מערקתא דמסאנא שהוא רק מנהג יהודי בעלמא ומחויב למסור נפשו בעת הגזירה א"כ הרי גם קטני בנ"י מתנהגים בדרכי ישראל מכח חינוך אביהם שמחנכין אותם בכך ואם רוצים לבטל אותם ממנהגיהם יש חיוב קידוה"ש בעת הגזירה וכמובן ודו"ק: ועפי"ז ניחא מה שהעיר מעכ"ת מד' המד"ר באיכה רבתי בעובדא דאשה וז' בני' שמסרו עצמן למיתה בשביל קידוה"ש ומשמע דהבן הז' הי' עוד קטן בשנים מדהניקתו אמו ואעפי"כ מסר עצמו למיתה וע"כ דקטן מצווה על קידוה"ש עכדכ"ת, והנה לזה שהבן הז' הי' קטן לא הי' צריך להוכיח מהנקת אמו רק דכן מפורש במד"ר שם אח"כ דשיערו חכמים שנותיו של אותו תינוק ונמצא בן ב' שנים וששה חדשים ושש שעות ומחצה ע"ש ואכן לפי יסוד הנ"ל א"ש דהא מבואר בפי' יפ"ע על המד"ר שם דצלם זה שרצו שישתחוו להם הי' רק אנדרטי של מלכים ולא ע"ז ואעפי"כ מסרו עצמן למיתה לפי שהי' שעת השמד דאפי' אערקתא דמסאנא יהרג וא"י עכ"ד היפ"ע וכיון דשעת הגזירה הי' משו"ה הי' חיוב גם על קטן למסור עצמו למיתה בשביל קידוה"ש ואין ראי' משם לומר דבכל מצות קידוה"ש כגון על ג' עברות שלא בשעת הגזירה שיהי' קטן בכלל מצות קידוה"ש וכנ"ל והבן: ומש"כ מעכת"ה להוכיח מלשון הרמב"ם ברפ"ה מה' יסוה"ת שכ' כל בית ישראל מצווין על קידוה"ש הגדול הזה שנא' ונקדשתי בתוך בנ"י וכו' משמע דנשים וקטנים בכלל כמבואר באבדר"נ על ויבכו אותו כל בית ישראל עכדכ"ת, ואני תמה דכפיה"נ כוונת כ"ת על ד' האבדר"נ פי"ב, ושם אינו מבואר רק דנשים הם בכלל שבית ישראל ולא קטנים, וז"ל האבדר"נ ד"א מפני מה בכו ישראל את אהרן שלשים יום אנשים ונשים כו' לא אמר לאיש שסרח ולא לאשה שפורחת לכך נאמר ויבכו אותו כל בית ישראל. אבל משה שמוכיחן בדברים נאמר ויבכו בני ישראל, את משה עכ"ל. ומנ"ל לכ"ת להוכיח דקטן הוא בכלל בית ישראל מד' האבדר"נ אלו:
ואגב אשמיעהו מה שנפל מילתא בדעתאי בעני"ז בישוב ד' המכילתא בפ' בשלח עה"כ ויקראו בית ישראל את שמו מן ובמכילתא דורשי רשימות אמרו בית ישראל קראו את שמו מן עכ"ל עיי"ש והובא בילקוט ובזית רענן נדחק בישובו עיי"ש ובתורת משה עה"ת מבעל החת"ס זצ"ל בפ' הנ"ל מ"ש בזה וגם אני אענה חלקי בזה בס"ד בהקדם ד' המכילתא עה"כ ויראו בנ"י ויאמרו איש אל אחיו מן הוא וגו' ויאמר משה אליהם הוא הלחם וגו' וז"ל המכילתא דורשי רשימות אמרו ישראל קראוהו מן שנא' ויאמר משה אליהם הוא הלחם עכ"ל יע"ש וצ"ע דמה בעי בזה ולמה אמר כאן דישראל דייקא קראו שמו מן ולקמן אמר דבית ישראל דייקא קראו שמו מן ובודאי איזה כוונה מיוחדת מעוטפת בד' רבותינו בעלי המכילתא והנראה עפימ"ש בס' מרכה"מ הוא פי' על מכילתא בפ' בשלח בפ"ד אוק"ג דישראל נסתפקו אם רשאים להנות מהמן היותו מעשה ניסים כמו"ש בשלה"ק, וזה ויאמר איש אל אחיו מן הוא כי ל"י מה הוא ירצה לא ידעו דת דינו מה הוא אם רשאים לאוכלו ותשו' משה רבע"ה הי' דודאי אם דבר ניסיי הוא כמו המן ובאר ודומיהם הוא דבר נברא בששת ימי בראשית ודאי מותר להנות שהרי הוא כשאר נבראים בששת ימי בראשית אבל אם דבר ניסיי נולד בזמנו בשינוי טבעו ראוי לבל יהנו ממעשה ניסים כמעשה דר"א ב"פ במס' תענית וזה הי' תשו' משה עם תרגום יונתן הוא הלחם אשר נתן ה' הוא לחמא דאצטנע לכון מן שירויא בשמי מרומא וכדין יהבי' ה' לכון למיכל וכנ"ל שעיד"ז שהוכן מששת ימי בראשית ע"כ הותרה להם לאכול עכדב"ק ע"ש ויש להוסיף ע"ד לפימ"ש בספרים דמשוה"כ נקרא מן שהוא ר"ת מעשה ניסים ולכן כשקראו ישראל שמו מן ע"ש שהוא מעשה ניסים דחה אותם משה וא"ל הוא הלחם אשר נתן לנו ה' לאכלה וכפיה"נ דאינו דומה למעשה ניסים דעלמא שאסור להנות ממנו משא"כ זה, ואמנם במרכה"מ על המכילתא בפ' הנ"ל פ"א כ' לחדש דהא דאסור ליהנות ממעשה ניסים דוקא למי שנעשה לו נס דוגמא דמבשל בשבת דאסור למי שנתבשל בשבילו ולאחרים מותר עכ"ד ז"ל והנה הנס דירידת המן כפיה"נ הי' רק בשביל בני ישראל הזכרים כדאמרי' במכילתא ר"פ בשלח לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן וכו' א"כ המן הי' הכנה לזה שיוכלו לעסוק בתורה ולדרוש אותה כמבואר שם וז"ד בגברי ולא בנשי שא"ח לעסוק בתורה ועי' ביומא (ע"ה:) דדרשו עה"כ לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו על המן עש"ה ובמג"א בה' יוה"כ (סי' תר"ו סק"ה) כ' דנשים אין להם התדמות למלאה"ש עש"ה ובמחצהש"ק שם וא"כ נשים אין להם שייכות כ"כ לנס דירידת המן רק דבזכות הזכרים ירד גם בעבורם וא"כ אפי' לס"ד דישראל שקראו שמו מן ודינו כמעשה ניסים שאסור להנות ממנו ה"ד זכרים שבשבילם נעשה נס המן ולכן אסורים להנות ממנו כמו המבשל בשבת שאסור למי שנתבשל בשבילו אבל הנשים שהמן לא ירד לכתחילה בשבילם בפ"ע רק אגב הזכרים כנ"ל ולכן כשקראו ישראל שמו מן הקפיד משה ואמר הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה והיינו שאין דינו כמעשה ניסים דעלמא שאסור להנות אותו שנעשה הנס בשבילו רק דכאן שרי וכטעם הנ"ל אבל בסוף דבית ישראל קראו שמו מן והיינו הנשים שנקראו בשם בית ישראל ועליהם ליכא קפידא הנ"ל - דאפי' הי' באמת מעשה ניסים כשם המן הרומז לזה כנ"ל הא מותרים להנות ממנו כיון שלא נעשה הנס:
בשבילם ולזה דקדק במכילתא לכתוב בקרא ויאמרו איש אל אחיו מן הוא היינו ישראל קראו שמו מן כוונתו הזכרים דלכן הקפיד מרע"ה אבל בקרא דויקראו בית ישראל שמו מן כ' דדורשי רשימות אמרו בית ישראל דייקא קראו שמו מן ולכן בהו ליכא קפידא וא"ש בס"ד ועיי' במדבר קדמות עה"ת מהחיד"א זצ"ל פ' בשלח עה"כ הנ"ל ודו"ק:
ומה שרמז כ"ת נ"י לד' הגה"מ בפ"ה מה' ברכות שכ' שם בשם ר"ת דכי גמירי קדושה מונקדשתם ל"ש גדולים ול"ש קטנים עכ"ל וכפיה"נ רוצה כת"ה להוכיח מזה דגם קטן מצווה על קידוה"ש ולדעתי אין ראי' משם לזה דאף דא"נ דגם קטן בר ישראל מצטרף שיקרא ע"י בתוך בני ישראל לעני"ז שיש חיוב קידוה"ש בפרהסי' אם יש ט' גדולים וא' קטן מבנ"י מ"מ גוף המצוה דונקדשתם לא קאי רק אגדול שמחויב במצות כמו כל התורה שנאמרה רק לבני עונשין מהכ"ת לחלק מצוה זו משאר מצות תוה"ק כיון דונקדשתם סתמא כתיב ורק כוונת ר"ת ז"ל דבתוך בנ"י כולל גם קטנים ואולי היא מלשון בני ישראל משמע גם קטנים כמו דדרשו בתו"כ פ' אמור עה"כ בני אהרן אף הקטנים ע"ש וה"ה הכא דלשון בני כולל גם קטנים, אבל כ"ז לענין השראת שכינה בתוך העדה דעת ר"ת דמצטרפין גם קטן לזה אבל לא לגוף המצוה וגדולה מזו משמע בש"ס דב"ק (פ"ג.) דאמרי' עה"כ ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל ללמדך שאין שכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות חסר אחת והיתה אשה מעוברת ביניהם וראוי' להשלים ונבח בה כלב והפילה נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל ע"ש משמע דכ"ז שהיתה האשה מעוברת עם הולד היתה משלמת למנין הראוי שתשרה שכינה בישראל מדקאמר נמצא זה וכו' שתסתלק מישראל מוכת דעד כה הי' השראת השכינה אף דעובר אינו בכלל שום חיוב מצות מכ"מ מצטרף לענין השראת השכינה וה"ה לענין צירוף לעשרה לקטן לפ' ר"ת הנ"ל אבל לא לחיוב המצוה של ונקדשתם כמובן:
ובעיקר הדבר שכתבתי שלשון בני ישראל כולל גם קטנים יש להביא ראי' מש"ס דמנחות (צ"ג) דממעטינן קטן ממצות סמיכה משום דלאו בני דיעה נינהו ע"ש וקשה דתיפ"ל דבסמיכה כתיב בני ישראל וא"כ נמעט קטנים כמו דממעטינן שם עכו"ם מסמיכה מלשון בני ישראל וע"כ דקטנים בנ"י לא נתמעטו מלשון בני ישראל וכנ"ל ויש לעיין מהו הדין במופלא הסמוך לאיש לפי"מ דקיי"ל בנדה (מ"ו) דהוא מדאורייתא לענין אם הקדיש אז ונדריו והקדישו נבדקים ואם ידע לשם מי הקדיש הקדשו הקדש וכמוש"פ הרמב"ם בפי"א מה' נדרים אם נמעטי' מסמיכה כיון דקטנים לאו בני דעה נינהו או"ד כיון דחזינן דהתורה חשבתו לבר דעת לענין הקדש קרבנו צריך סמיכה ג"כ ויל"ע בזה:
וע"ע בחולין (כ"ד:) דמצריך קרא דאיש מזרעך לדורותם למעט דקטן פסול לעבודה ע"ש. וקשה דתיפ"ל דבעבודה כתיב בני אהרן ומתמעטו נמי קטנים כמו דממעטינן נשים מקרא דבני אהרן בקידושין (ל"ו:) וע"כ דלשון בני כולל גם קטנים וכנ"ל:
ומה שהביא מעכ"ת דחשו"ק פטורין מכל המצות דהוי כאונס כמו"ש ברש"י ריש חגיגה דלאו בני דעה נינהו ולכן הוי כאונס ומפלפל בזה הרבה. לא ידעתי באיזה מקום ברש"י ריש חגיגה מצא כ"ת ד"ז ואי משום שכ' במשנה ד"ה חוץ מחשו"ק וז"ל דלאו בני דעה נינהו ופטורין ממצות עכ"ל הנה זה לא הי' לו להביא מרש"י דכן מפורש בש"ס שם ע"ב מה שוטה וקטן דלאו בני דעה וכו' ובכמה מקומות בש"ס מפורש כן בחשו"ק דלאו בני דעה נינהו וכמוש"ל אבל זה אין לו ענין לאונס דאף שאינו בר דעת וחשוב כשוגג מכ"מ אונס לא הוי וכמובן. ובעיקר הדבר דקטן יחשב כשוגג כיון דאינו בר דעת אינו פשוט כ"כ דבסנהדרין (נ"ה:) אמרי' דקטנים כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא אם בא על הערוה ורחמנא הוא דחס על דידי' שלא לענשו עש"ה הרי דקטן חשוב כמזיד בעובר עבירה אבל מש"כ כת"ר מרש"י דקטן חשוב כאונס לפלא בעיני היכן מצא ד"ז ? ובלא"ה הכא לענין קידוה"ש אין נפק"מ אם חשוב כאונס דהכא גם אונם חייב דמה"ט אמרי' יהרג ואל יעבור אע"פ שהוא אונס ועי' בתוס' יבמות (נ"ד.) ד"ה אין אונס לערוה וכו' מש"כ בעני"ז שם עייש"ה:
עוד ראיתי לו לכת"ה שצידד לומר דא"א לחייב לקטן בקידוה"ש לפי"מ דמבואר בתה"ד בפ"כ (סי' ס"ב) דקטן מחויב בחינוך דילמא אתי למסרך כשיגדיל וא"כ בכאן א"א לחייבו בקידוה"ש דשמא אתי למיסרך כשיגדיל דאם יקדש השם שוב לא יהי' אתי לכלל גדלות ומפלפל בזה עכ"ד. הנה ד"ז דעיקר מצות חינוך בקטן הוא משום סרך גדלות ל"ה צריך כת"ר להביא ממרחק לחמו מד' התה"ד הנ"ל דד"ז הוא ש"ס ערוכה בחגיגה (ו'.) דאמרי' בעי ר"ש קטן לד' ב"ש וסומא לד' שניהם מהו ה"ד אלימא בחיגר שא"י להתפשט וסומא שא"י להתפתח השתא גדול פטור קטן מיבעי' ופרש"י הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל וכיון שזה פטור לכשיגדיל למ"ל חינוך עכ"ל ומשני לא צריכא בחיגר שיכול להתפשט וסומא שיכול להתפתח מאי אמר אביי כל היכא דגדול מחויב מדאורייתא קטן נמי מחנכינן לו מדרבנן כל היכא דגדול פטור מדאורייתא מדרבנן קטן נמי פטור עש"ה הרי מפורש יוצא דעיקר חינוך דקטן משום סרך גדלות רק שבכה"ג שגדול הי' פטור מה"ת גם חינוך ל"ש בקטן, ומה שהביא מד' התה"ד בפ"כ (סי' ס"ב) אין לו ענין לכאן דתה"ד שם לא איירי כלל מענין חינוך קטן דזה פשיטא דהוא משום סרך גדלות וכנ"ל רק דקאי אהא דאיכא איסור מה"ת דלא תאכילם היינו דלא למיספי בידיים איסורא לקטן וכמו"ש התה"ד שם וז"ל והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספו לו בידים י"ל הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדיל יבקש לימודו עכ"ל עייש"ה ובתשו' חת"ס חאו"ח (סי' פ"ג) מש"כ עליו עיי"ש - ואמנם בל"ז לא אבין ד' כת"ה מה שדן אי שייך חינוך בזה דאפי' א"נ דשייך חינוך במצוה זו מכ"מ מנ"ל דחז"ל חייבו בזה את הקטן בחינוך אפי' בזה שצריך למסור אח נפשו להריגה וע' יומא (פ"ב.) לענין חינוך תענית יוה"כ דמחנכין אותן רק לשעות ויש חילוק בין כחוש לבריא ועי' בש"ע או"ח ה' יוה"כ (סי' תרט"ז) ובמג"א שם סק"ב ע"ש וע"ע ביומא (ע"ח:) דמחלק לענין חינוך בין דברים שהם רבותי' דקטן לא גזרו בהו רבנן לדברים שאינם רבותיהו דגזרו בהו רבנן לאוסרן ביו"כ ועיש"ה הרי דלא הטילו חינוך על הקטן בדבר שנוגע לנפשו ומכ"ש בענין מסירת נפש ממש מנ"ל אם לא בשעת הגזירה דמחויבין למסור א"ע אפי' אערקתא דמסאנא וכמו שכתבתי לעיל בראש דברינו לחלק בזה אבל שלא בשעת הגזירה לא וכמובן: הנה עד כה נמשכתי לפלפל בפילפולו דמר לענין חיוב קטן בקידוה"ש עתה הבוא נבוא לעיין בקונטריסו:
דמר נ"י המיוסד על דין קידוה"ש בשעת הגזירה וז"ל בהלכה א' כל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר ממצות בשעת השמד חייב להתיר נפשו ויהרג ואל יעבור כדי שלא ירגילו הנכרים להמריך את הלבבות עכ"ל כת"ר הנצרך לעניננו הנה לפלא בעיני על כת"ה נ"י שכפיה"נ דרכו להביא כל השיטות בהלכות אלו ומדוע סתם הכא וכתב רק טעם א' הנ"ל דמשו"ה חייב למסור נפשו בשעת הגזירה כדי שלא ירגילו הנכרים להמריך את הלבבות ואם שמקורו טהור מפרש"י בסנהדרין (ע"ד.) בסוה"ע שכ"כ עיי"ש. אבל נמצא טעם אחר בדברי ר"א גאון ז"ל בשאילתות פ' וארא שאילתא מ"ב וז"ל שם הא דאמרת כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג ל"ש אלא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד יהרג ואל יעבור מ"ט כיון דגזרה למיעקרא למילתא הוי קידוה"ש וקרינן בי' ולא תחללו את שם קדשי עכ"ל עש"ה וכבר הרגיש בשינוי טעם לשבח הזה בראשון לציון על השאילתות מהגאון רי"פ ז"ל שם במקומו וכתב וז"ל טעמא לשבח דיהיב גאון ז"ל לאם לאסבורי אבל רש"י ז"ל כ' הטעם שלא ירגילו הנכרים להמריך את הלבבות לכך עכ"ל עייש"ה. ולפעד"נ דהבדל רב יש בין טעם רש"י לטעם השאילתות ונפ"מ גם לענין דינא וכמו שאבאר בס"ד הנה טעמא שמפרש רש"י ז"ל שלא ירגילו הנכרים כו' נראה להדיא דמעיקר דין תורה ליכא חיובא למסור נפשו רק בג' עבירות כדילפי' מקראי לעיל בש"ס דסנהדרין שם ואפי' בצינעה ובשאר עבירות בפרהסי' דזה היא בכלל ונקדשתם בתוך בנ"י אבל הא שאמרי' דבשעת הגזירה יהרג ואל יעבור אפי' אמצוה קלה הוא גזירה דרבנן שגזרו כן מדבריהם שלא ירגילו הנכרים להמריך את הלבבות לכך דטעם כזה בודאי הוא מדברי חז"ל ויש להם כח לחז"ל לגזור דבר כזה אפי' חיוב מסירת נפש כמבואר ביבמות (צ':) דב"ד מכין ועונשין שלא מה"ת כדי לעשות סייג לתורה משום דהוא מגדר מילתא עש"ה ואין לך מגדר מילתא גדול מזה כיון דהוא שעת הגזירה לעבור על מצות השי"ת וכפרש"י הנ"ל - אבל לפי טעמא שנתן הגאון ר"א ז"ל משום דהגזירה הוא למיעקרא למילתא הוי קידוה"ש וקרינן בי' ולא תחללו את שם קדשי ע"כ הוא מדאורייתא ואם אינו מקדש השם בשעת גזירה עובר בעשה ול"ת הנ"ל:
ועפי"ז יש להוכיח דגם דעת רבינו הרמב"ם ז"ל הוא כבעל השאילתות הנ"ל שהרי בפ"ה מה' יסוה"ת אחרי שחשב בהלכה א' ב' ג' החיובים של קידוה"ש וביניהו חיוב מסירת נפש בשעת הגזירה אכל המצות כתב אח"כ בה"ד וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג ה"ז מחלל את ה' ואם הי' בעשרה מישראל הרי חילל את השם ברבים וביטל מצ"ע שהוא קידוה"ש ועבר על ל"ת שהוא חילל השם ע"ש ומשמע מסתימת לשונו הטהור דאכל הני דכתב לעיל מינה קאי וא"נ דסובר כפרש"י הנ"ל דמשו"ה חייבין בשעת הגזירה למסור נפשם כדי שלא ירגילו הנכרים להמריך את הלבבות לכך, וא"כ הוא רק מדרבנן ואינו עובר בעשה ול"ת מד"ת וכנ"ל והאיך כללינהו רבינו ז"ל לומר דעובר בכל הני בעשה ול"ת הנ"ל - ובע"כ מוכח מזה דגם דעת רבינו הרמב"ם ז"ל הוא כדעת השאילתות הנ"ל דחיוב מסירת נפש בשעת הגזירה הוא מדאורייתא והוא בכלל קידוה"ש ועובר בל"ת דלא תחללו את שם קדשי ושפיר כללם רבינו יחד דבלא נהרג ועבר ביטל מצ"ע ול"ת - ובעיקר ד' השאילתות שכתב דכיון דהגזירה הוא למיעקרא למילתא הוי קידוה"ש וכו' וביאור דה"ק נראה דשלא בשעת הגזירה דבאים רק לבטל המצוה פעם א' או ב' לכן יש חילוק בין ג' עבירות לשאר מצות שבתוה"ק ובין צינעה לפרהסי' אבל בשעת הגזירה שגוזרים לבטל מצוה א' לגמרי ולא יקיימוה לעולם לכן יש חיוב למסור נפשו אפי' אמצוה קלה ואפי' בצינעה וזש"כ דגזירה למיעקרא למילתא כו' היינו עקירה לגמרי וכמובן מכאן יש להביא מקור טהור לד' רבינו הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מילה ה' י"ח שכ' וז"ל אין מלין אלא ילד שאין בו שום חולי שסכנת נפשות דוחה הכל ואפשר למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש א' מישראל לעולם עכ"ל עי"ש ויפלא מאד דלמ"ל לרבינו להוסיף טעם ע"ד משום שאפשר למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש א' מישראל - ותיפ"ל מכח מש"כ תחילה משום דסכ"נ דוחה הכל ואין לך דבר שעומד בפני פקו"נ ואפי' לא הוי באפשרי למול לאח"ז הי' נדחה בפני פקונ"פ, וכבר ראיתי בחידושי מו"ר הגאון החסיד מוהר"ם אריק זצ"ל שעמד בזה ונדחק לישבו [וע' בספרי לעיל סי' א' שהבאתי שכבר עמד בזה הח"ס בתשו' חיו"ד סי' רמ"ה ע"ש]. ואך שמעתי מח"א שהוכיח מד' הרמז"ל דדעתו הוא דאע"ג דקיי"ל דאין לך דבר שעומד בפני פקו"נ וכל המצות נדחים מפני' הוא דוקא במצוה שאע"ג שיתבטל ממנה כעת ע"י פקו"נ יכול לקיימה בפ"א אח"כ בימי חייו ולכן נדחית בפני פקו"נ אבל א"נ דע"י הפקו"נ יתבטל קיום המצוה זו לעולם ולא יקיימנה אז אינה נדחית מפני פקונ"פ ומשו"ה הוצרך לרבינו להוסיף דמצות מילה נדחית מפני סכנ"פ ואפשר למול לאח"ז וכו' ומשו"ה נדחה בפני פקונ"פ אבל אם הי' באמת נתבטל מצות מילה ממנו לעולם אם לא ימול כעת ולא יקיימנה שוב כל ימי חייו אז לא הוי קאמר שנדחית מפני פקונ"פ כיון דיהי' ביטול מצ"ע לגמרי אינה נדחית מפני פקונ"פ - ואכן לפי"ד השאילתות הנ"ל בטעמא דחיוב מסירת נפש בשעת הגזירה על כל אחד מישראל גם בצינעה מכח דהוי עקירה למצוה זו לגמרי שלא יקיימנה לעולם לכן אין חילוק בין המצות ואפי' רק במצוה קלה חייבין ליהרג ולא יעבור וכבר הוכחתי דכ"ה דעת רבינו הרמב"ם ז"ל וכנ"ל א"כ מקור נפתח לד"ז דבשביל עקירת מצ"ע לגמרי אפי' באדם פרטי ל"ש הא דאין לך דבר שעומד בפני פקונ"פ ולא קאי וחי בהם ולא שימות בהם ע"ז א"כ שפיר כ' רבינו הרמז"ל במצות מילה דמה"ט נדחית מפני פקונ"פ משום שאפשר למול לאח"ז ואי ל"ה אפשר לא הוי נדחית דדמיא לשעת הגזירה דמבואר בש"ס דחייבין למסור נפשם ע"ז שלא יתבטל מצ"ע מאיש ישראלי לעולם ולא יוכל לקיימה עוד דחשיב עקירה כיון שלא יקיימה לעולם דהא בשעת הגזירה מחויב אפי' יחיד מישראל בפנ"ע בצינעה למסור נפשו אכל מצ"ע מה"ט דהוא עקירה להמצ"ע כיון שנגזר עליו שלא יקיימה לעולם ודו"ק בכ"ז וא"ש בס"ד:
ודע דמש"כ לעיל להוכיח מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' יסוה"ת ה"ד שכ' וכל מי שנאמר בו יהרג וא"י ועבר ולא נהרג ה"ז מחלל את השם ואם יש שם עשרה ה"ז חילל השם ברבים וביטל מ"ע שהוא קידוה"ש ועבר על ל"ת שהוא חילה"ש עכ"ל, דקאי גם אשעת גזירה דכ' לעיל מינה בה"ג דמחויב למסור נפשו אפי' בצינעה ובכל המצות וכוונתו הי' דאע"ג שכ' רבינו ואם הי' עשרה מישראל ה"ז חילל השם ברבים וכו' היינו דבעשרה מישראל נתוסף חילה"ש ברבים אבל מה שסיים וביטל מצ"ע ועבר על ל"ת זה לא קאי דוקא אהי' עשרה מישראל כ"א בכל ענין עובר בעול"ת רק דלענין חילה"ש יש חילוק בין רבים ליחיד -:
כעת ראיתי בלח"מ שם שדעתו לפרש ד' רבינו קצת בדרך אחר דבפחות מעשרה ליכא אלא לאו דלא תחללו אבל בעשרה איכא תרתי ונקדשתי ולא תחללו ע"ש טעמו ונימוקו אבל מכ"מ גם לפי דעת הלח"מ נשאר עדיין הוכחתי במקומה דהא מוכרח לומר דרבינו סובר כהשאילתות דחיוב קידוה"ש בשעת הגזירה הוא מדאורייתא ומשו"ה עובר בלאו דולא תחללו וכמו"ש השאילתות הנ"ל אבל אם הי' דעת רבינו כפרש"י ז"ל דחיוב קידוה"ש בשעת הגזירה הוא כדי שלא ירגילו הנכרים להמריך הלבבות והוא מדרבנן בעלמא הרי ליכא לאו דלא תחללו ג"כ ואיך כלל רבינו חיוב דבשעת הגזירה להני דאיכא עבירת לאו דולא תחללו ג"כ וע"כ דד' הרמב"ם כהשאילתות:
ועפ"י יסוד זה זכיתי להבין דעת קדושים בדבר שנחלקו רבותינו הראשונים ז"ל דבשעת הגזירה שהדין הוא דמחויבין ליהרג ואל יעבור בכל ענין כנ"ל מהו הדין אם גזירת הנכרים היתה להנאתן ולא לעבור על דת אם בכה"ג ג"כ אמרי' יהרג וא"י ומקום הספק דהא בש"ס דסנהדרין (ע"ד:) מחלקינן דאע"ג דבפרהסי' חייבין לקדש השם בכל המצות מכ"מ כשהנכרי מתכוין להנאתו ליכא חיוב קידוה"ש אפי' בפרהסי' ע"ש אם ד"ז נאמר גם בדין קידוה"ש בשעת הגזירה היכא שהנכרים מתכוונים להנאת עצמן בגזירתן ליכא חיובא בקידוה"ש או דלמא בשעת הגזירה אין חילוק בין כשמתכוונים להנאת עצמן או לא והנה ד' רש"י ז"ל בסנהדרין שם דאין חילוק וגם בשעת הגזירה כשמתכוונים להנאת עצמן ליכא דין קידוה"ש וכמו שכ' רש"י ז"ל שם בד"ה שדי לנהרא וז"ל להעבירו הוא מתכוון ואי פרהסי' הוא או בשעת הגזירה לקטלי' ולא ליקטול אספסתא עכ"ל עש"ה הרי להדי' דסובר דבתרוויהו בעינן שהנכרי יתכוין להעבירו על הדת ואז יש חיוב קידוה"ש משא"כ בהנאת עצמן ליכא חיוב קידוה"ש אפי' בשעת הגזירה וכ"כ הב"ח ביו"ד (סי' קנ"ז) להוכיח מד' רש"י ז"ל אלו עיי"ש אבל דעת הרמב"ם ז"ל אינו כן וכמו"ש בחי' הר"ן ז"ל סנהדרין שם בד"ה אבל בשעת הגזירה וכו' להוכיח מדכתב רבינו הרמז"ל התירא דהנאת עצמן בפ"ה מה' יסוה"ת ה"ב ואח"כ בה"ג כ' וכל הדברים אלו שלא בשעת הגזירה וכו' משמע דבשעת הגזירה לית בה שירותא כלל אפי' כיוונו לגזור להנאת עצמן עש"ה והנה מד' הפוסקים משמע שדעה זו הוא דעה יחידית לומר דבשעת הגזירה יהרג וא"י אפי' מתכוונין להנאת עצמן ומה"ט פסקו הטו"ז והש"ך ביו"ד שם סק"ז דאפי' בשעת הגזירה כשהגזירה היא להנאתן יעבור ואל יהרג ובטו"ז שם סק"ג רוצה להוכיח מד' הרמב"ם ז"ל דגם בשעת הגזירה צריך להיות דוקא להעביר ע"ד ולא להנאתן עיי"ש ולא זכר שם מד' הר"ן ז"ל שהוכיח להיפך מדעת הרמב"ם ז"ל וכנ"ל ולפעד"נ דהעיקר כמו"ש הר"ן ז"ל להוכיח מד' הרמב"ם ז"ל והרמז"ל לא בדה ד"ז מלבו לומר דבשעת הגזירה יהרג וא"י אפי' כשיכוונו להנאתן שכן מוכח גם מלשון הגאון בשאילתות בפ' וארא שם שכ' וז"ל אלא כל להנאתן ליכא קידוה"ש ואע"ג דפרהסי' הילכך ע"ז וג"ע ושפיכ"ד ואפי' בצינעה יהרג וא"י, שאר עבירות בפרהסי' נמי יהרג וא"י להנאתו אפי' בפרהסי' ואפי' ע"ז כגון קואקי ודמונקי יעבור וא"י, בשעת השמד אפי' שאר עבירות ובצינעה יהרג וא"י עכ"ל השאילתות הנצל"ע עייש"ה נראה להדיא מדיקדוק לשונו הטהור שהקדים לכתוב כל מה דאמרי' דלהנאתו יעבור וא"י וחשיב אפי' בפרהסי' ואפי' ע"ז ושייר שעת השמד דהוא שעת הגזירה וכתבה אח"כ דבשעת השמד אפי' בשאר עבירות ובצינעה יהרג וא"י בסתמא ולא חילוק בין היכא דגזר לעבור על דת או להנאתו בע"כ דדעתו ז"ל הוא באמת דבשעת הגזירה אין חילוק ולעולם אמרי' יהרג וא"י ואפי' היכא כשכיוונו להנאתן ואחריו נמשך הרמב"ם ז"ל כמו שכ' בחי' הר"ן ז"ל הנ"ל ויתכן לומר בהסברת מחלקותם דכ"א לשיטתו אזיל דכבר הקדמנו לעיל דרש"י והשאילתות נחלקו בטעמא דמילתא דקיי"ל דבשעת הגזירה יהרג וא"י דרש"י מפרש טעמא שלא ירגילו הנכרים להמריך הלבבות לכך כנ"ל וא"כ התינח בשכיוונו הנכרים להעביר את ישראל על דתם שייך לומר כן שלא נשמע להם כדי שלא ירגילו עצמן בכך להמריך את הלבבות בכל פעם ולהעביר על הדת משא"כ כשמתכוונים להנאתן שיש להם איזה צורך והנאה מזה דודאי ל"ש לומר שלא ירגילו הנכרים וכו' דהא לא ירגילו עצמן לעשות כן כ"א כשיהי' להם הנאה מזה ולא בכ"פ תמיד ובפרט דל"ש בזה לומר המרכת הלבבות כיון דא"ר להמריך את הלבבות וזה הוא דוקא כשכוונתם לבטל עם ישראל ממצותיהם וא"כ אם נשמע להם תפיג תורה ח"ו דיגזרו כן כסדר לבטל כה"ת משא"כ כשגזרו רק להנאתן בודאי לא יגזרו כן תמיד כשלא יהי' להם הנאה ול"ש טעמא הנ"ל ולכן סובר רש"י לשיטתו דאם הי' הגזירה להנאתן יעבור וא"י כיון דליכא בזה טעמו כנ"ל אבל להשאילתות דמפרש טעמא דבשעת הגזירה יהרג וא"י משום דלמיעקרא מילתא הוא הוי קידוה"ש וכמשכ"ל להסביר דכיון דהגזירה הוא לעקור קיום מצוה לעולם הוי בכלל קידוה"ש וצריך למסור נפשו בכל מצות התורה שלא יתבטל ממנו מצוה א' לעולם אפי' אינה מג' עבירות ואפי' בצינעא עי' בדברינו לעיל וא"כ לפי"ז אין נפק"מ כלל אם הגזירה בביטול המצוה הוא להעביר עה"ד או כשכיוונו להנאתן סוף סוף הרי גזרו לבטל מאתנו המצוה זו לעולם וע"ז מחויבין לקדה"ש שלא תתעקר מאתנו מצות התוה"ק וכנ"ל וכמו שהבאתי לעיל דוגמא מד' הרמב"ם ז"ל לענין מילה שהוא רק מצ"ע וכש"כ בל"ת עי' בר"ן שבת פ' במה טומנין ולכן השאילתות לשיטתו כ' דבשעת הגזירה יש חיוב קידוה"ש אפי' כשכיוונו להנאתן ואחריו נמשך הרמב"ם ז"ל דגם הוא ז"ל סובר כד' השאילתות בטעמא דמחויבין לקדש השם בשעת הגזירה אכל המצות אפי' בצינעא וכמו שהוכחתי לעיל מד' הרמב"ם ז"ל ולכן גם בהתולדה מזה פסק כוותי' דבשעת הגזירה יהרג וא"י בכל ענין אפי' כשהנכרים כיוונו להנאתן דלטעמא דהשאילתות אין חילוק וכנ"ל וא"ש בס"ד:
ואחרי שזכינו לכ"ז יל"ע לענין הלכה בזה בשעת הגזירה והוא להנאתן דפסקו רבותינו הטו"ז והש"ך ביו"ד שם דבכה"ג יעבור וא"י והיינו משום שחשבו דעה זו דבשעת הגזירה יהרג וא"י אפי' בכיוונו להנאתן לדעה יחידית ודחוי' מהלכה אבל כיון שמוכח כן מד' השאילתות וכמו"ש להוכיח מד' כנ"ל ומוכח שכ"ה גם דעת הרמב"ם ז"ל בודאי אין לדחות ד' הגאון ז"ל בלי ראיות ברורות מש"ס להיפך ואם שרש"י ז"ל חולק ע"ז וכ"כ עוד פוסקים מכ"מ מי יכניס ראשו להכריע בין ההרים הגדולים האלה ואם שאיננו כדאי להרהר אחרי הכרעת רבותינו הטו"ז והש"ך מכ"מ לא באתי בזה ח"ו לחלוק ע"ד רק עוררתי שצ"ע לפע"ד להלכה:
וראיתי בחידושי הר"ן לסנהדרין שם שכ' להוכיח דהיכא דהגזירה היא להנאת עצמן יעבור וא"י מד' הירושלמי בפ"ד דמס' שביעית דקאמר בראשונה היתה המלכות אונסת הורה ר"י שהיו חורשין:
חרישה ראשונה בשביעית וכו' ומקשה שם ר"י בר זבדי קושיאתה קומי ר"י לא כן אמר ר"ז נמנו וגמרו בעלית בית נתזא על כל התורה כולה מנין שאם אמר הכותי לישראל לעבור על כל המצות שיעבור וא"י חוץ מע"ז וכו' הדא דתימא בינו לבין עצמו אבל ברבים אפי' מצוה קלה לא ישמע לו ופריקו אימור לא איתכוין בגזירתן אלא למוגבי ארנונין כלומר של"ה הדבר להעביר אלא להנאת עצמן לגבות הארנונות שאין רצון המלכים להוביד השדות וזה הי' גזירה על הכל ולא עשו אותה שעת הגזירה מפני שלא הי' להעביר עכ"ד ז"ל וסיים שהוא ראי' ברורה עש"ה ואני תמה ע"ע ולא זכיתי להבין דבריו בזה דלמה הוצרך להביא ממרחק לחמו מד' הירוש' בשביעית הנ"ל ולא הוכיח כן מד' הש"ס דסנהדרין שם במקומו שהקשה והא אסתר פרהסי' הואי ומשני דהנאת עצמן שאני ע"ש והלא באסתר שעת הגזירה הי' ג"כ שהרי אחשורוש גזר אומר ליקח כל הבתולות וא"כ צ"ל התירוץ דלהנאת עצמן על הקושיא דשעת הגזירה ג"כ ומוכח דהגזירה שהוא להנאת עצמן ג"כ שריא - וא"נ דהר"ן ז"ל יסבור כד' הנמוק"י בסנהדרין שם שכ' הא דלא מקשה הא אסתר שעת הגזירה הואי משום דלא מיקרי גזירה אלא כשהגזירה מיוחדת באומה אחת לבד אבל אחשורוש לא גזר על ישראל בלבד אלא על כל מדינות מלכותו עכ"ד וכ"פ רמ"א בש"ע יו"ד (סי' קנ"ז ס"א) ע"ש ובש"ך שם וא"כ אין ראי' מש"ס הנ"ל דגזירה שהיא להנאתן אין חיוב למסור נפשו דהא באסתר ל"ה שעת הגזירה כלל ומשו"ה הוצרך הר"ן לה"ר מירושלמי הנ"ל - ז"א דא"כ גם מירושלמי דשביעית שם אין הוכחה דשעת הגזירה היתה וכיונו להנאתן ומשו"ה שרי דהא שם בירושלמי הי' הגזירה על הכל הדרים במלכות לחרוש כדי לגבות ארנינון וכמו"ש בקובץ על הרמב"ם להדי' לדחות ראי' הר"ן ז"ל מה"ט עש"ה ועכ"פ יפלא מאד מה הוסיף הר"ן ז"ל בראיתו מירושלמי יותר מש"ס דילן במקומו שם דהא בירושלמי שם ג"כ לא מקשה משעת הגזירה כ"א משום שהי' בפרהסי' כמו"ד הדא דתימא בינו לבין עצמו אבל ברבים וכו' ואי משום שהי' שעת הגזירה הרי גם באסתר הי' שעת הגזירה ומה עדיפא לו להוכיח מירושלמי שלא נמצא שם לפע"ד יותר ממה שנמצא בש"ס דילן וצ"ע:
עוד ראיתי בשאילתות פ' וארא הנ"ל שכ' ואפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור מאי מצוה קלה ארב"י א"ר אפי' ערקתא דמסאנא אפי' הא דאיסורא דרבנן הוא מאי פירושא כדאמר רבנן נתפזרו לו מעות בפני ע"ז לא ישוח ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לע"ז וכו' כגון אלו דומה התרת ערקת דמסאנא דבשעת השמד אם יאניסו את ישראל עבוד ע"ז ואינו רוצה ואח"כ יעמודיהו בפני ע"ז ויאמרו לו כפוף עצמך והתר ערקתא דמסאנא שלא תשתחוה לע"ז אלא כפיפתך הוא להתיר ערקת מסאנא ובלבד שרואיך יאמרו שהשתחוית אסור וזה הוא איסורא דרבנן שאעפ"י שאינו משתחוה לע"ז אלא שוחה להתיר הואיל ונראה שוחה בפני ע"ז אסור שכ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור כ"ה הגירסא לפי"מ שהגי' הגרי"פ ז"ל בראשון לציון שם יעיי"ש והנה מד' ז"ל נראה להדיא דדוקא בשעת הגזירה דקיי"ל דיהרג וא"י אפי' אמצוה קלה לכן גם באיסור דרבנן כמראית העין בע"ז יהרג ולא יעבור אבל שלא בשעת הגזירה לא נאמר בזה יהרג וא"י אע"ג שהיא איסור ע"ז ובג' עבירות הרי אמרינן יהרג וא"י לעולם מ"מ איסור דמראית העין בע"ז שהיא איסור דרבנן בעלמא ל"א כן. ואולם לפי שד"ז אינו מוסכם ונחלקו בה אבות העולם אשיחה וירווח לי הנה מקור דין זה בש"ס דע"ז (י"ב.) אמרי' בברייתא דמעיין המושך לפני ע"ז לא ישחה וישתחוה מפני שנראה כמשתחוה לע"ז ואמר עלה בגמ' דצריכא דאי תנא הני תרתי משום דליכא סכנה אבל מעיין דאיכא סכנה דאי לא שתי מיית אימא לא צריכא פרש"י ד"ה אבל מעיין דאיכא סכנה דאי לא שתי מיית בצמא עכ"ל עייש"ה ומשמע לכאורה דאפי' במקום סכנה אסור לשתות ממעיין זה המושך לפני ע"ז משום איסור מראית העין דע"ז ואמנם בר"ן לאלפסי פ"ק דע"ז כתב דאעפ"י שנראה כעובד ע"ז כיון שאינו אלא משום מראית העין היכא דאיכא סכנה ממש מותר וכי אמרי' דאי לא שתי מיית לא מיית ודאי אמרי' אלא שאפשר לבוא לידי סכנה שאם לא ישתה עכשיו שמא ימות בצמא קודם שימצא מים וסיים שכ"כ הרא"ש ז"ל עכד"ק ע"ש והנה ד' הר"ן ז"ל צ"ב דמחלק בין ודאי סכנה דדוחה איסור מראית העין בע"ז ובין ספק סכנה דאינו דוחה והרי בכל האיסורים שבתורה קיי"ל דאין לך דבר שעומד בפני פקונ"פ ואפי' בפני ספק נפשות כדילפינן ביומא (פ"ה:) תרווייהו מחד קרא דוחי בהם ולא שימות בהם וכפרש"י שם עש"ה ועי' בש"ע הרב מלאדי זצ"ל בה' יו"כ (ס"ז) שפסק דכל ספק נפשות הולכין להקל אפי' בכמה וכמה ספקות ע"ש וא"כ אם איסור מראית העין דע"ז קיל כמו שאר איסורים שבתורה הו"ל להדחות מפני ספק סכנה ג"כ ואם דינו כע"ז דאמרי' בי' יהרג וא"י למה נדחה איסורו מפני ודאי סכנה וצ"ל בביאור דעתו ז"ל דכיון דאיסור מראית העין בע"ז הוא רק ספק דדילמא יחשביהו הרואה שמשתחוה לע"ז דהא אינו ודאי שיחשביהו שכוונתו לע"ז והרי יכולין לומר שרוצה רק לשתות מהמעיין ולכן דהוי רק ספק איסור ע"ז דוחה לספק נפשות דע"ז דוחה לפקונ"פ דהוא מג' עבירות שיהרג ואל יעבור אבל במקום ודאי סכנה דאין איסור מרה"ע דע"ז שהוא רק ספק חשש איסור ע"ז כנלפע"ד בביאור ד' הר"ן ז"ל:
ולכאורה יש להעיר ע"ד הר"ן ז"ל מד' המד"ר איכה פרשה א' בעובדא דאשה וז' בני' בבן הז' שא"ל המלך ראה אחיך הרוגים לפניך והרני משליך טבעתי לארץ לפני הצלם והגביהה כדי שידעו הכל ששמעת לקולי א"ל חבל עליך וכו' ע"ש שהביא דבלסוף נהרג הילד על קידוה"ש ית' ויתע' בשביל זה והרי שם לא הוי רק איסור מראית העין דע"ז שהרי יגביה הטבעת מהארץ ובשביל זה ישוח לארץ רק שנראה כמשתחוה לע"ז ואעפי"כ מסר עצמו על קידוה"ש אבל יש לישב עפי"ד היפ"ע שהבאתי לעיל בריש תשובתי דאותו העובדא הי' בשעת גזירת שמד ולכן הי' חיוב למסור נפשו גם על איסור מרה"ע דע"ז וכמושכ"ל מד' השאילתות שפי' כן הא דאמרינן דחייב למסור נפשו אערקתא דמסאנא בשעת הגזירה אבל בלא בשעת הגזירה לא וכד' הר"ן ז"ל והנך רואה שיש לו להר"ן ז"ל תנא דמסייע שכ"ה דעת הגאון בשאילתות שרק אם הוא בשעת הגזירה מחויב למסור עצמו אאיסור מרה"ע דע"ז אבל לא שלא בשעת הגזירה וכנ"ל:
והנה כ"פ הרמ"א ז"ל בש"ע יו"ד (סי' ק"נ ס"ג) שכ' וז"ל דכל שאינו אסור אלא מפני מראית העין כגון בדין זה אם יש סכנה בדבר כגון שימות אם לא ישתה מותר לשתות ואין בזה משום יהרג וא"י עכ"ל ונרשם המקור בר"ן פ"ק דע"ז ע"ש וצ"ע לפע"ד דלמה סתים הרמ"א ולא השמיענו דרק בודאי סכנה הדין כן אבל אם הוא רק ספק צריך להכניס עצמו בספק סכנה ולא יעבור אאיסור מרה"ע דע"ז דהא כן:
מפרש הר"ן הא דאמרינן בש"ס הנ"ל באי לא שתי מיית והוא מוכרח לומר כן וא"כ מדוע לא פי' כן מרן הרמ"א ז"ל ד"ז שהוא חידוש להלכה וכעת צ"ע: ואמנם בעיקר פסק הרמ"א ז"ל ראיתי בביאור הגר"א שדחה פסק זה וז"ל לשון הר"ן וכו' וכו' וד' דחוקים וכ"כ הטור כאן בהדיא ואפי' אי מאית אי לא שתי וכ"כ הרשב"א הביאו הטור (בסי' קמ"ט) וכ' הרשב"א ומשום הך טעמא דחשדא כו' ואפי' על פ"נ אסור ליכנס שם כדאמרי' גבי מעיין כו' וכ"ז שלא כד' הר"ן וכן אמרי' בסנהדרין (ע"ה א') בשלמא כו' ואע"ג דסיפור עמה מדרבנן לד' הרמב"ן ושאר פוסקים עכ"ל עייש"ה - ועפר אני תחת כפות רגליו ולפעד"נ לקיים פסק רבינו הרמ"א ז"ל ומה שהביא לדחות פסק זה ממש"כ הרשב"א הובא בטור (סי' קמ"ט) שכ' דמשום חשדא אסור ליכנס לאוצר אליל לעולם ואפי' לדבר עם אחד מהם ואפשר אפי' על עסקי רבים ואפי' על פקונ"פ - אסור ליכנס שם כדאמרינן גבי מעיין המושך מים לפני אליל אפי' אי מאית אי לא שתי עכ"ל וא"כ מוכח דלא כד' הר"ן ז"ל רק דגם בשביל איסור מרה"ע בע"ז אמרי' דפקונ"פ נדחה הנה מלבד שי"ל דגם כוונת הרשב"א ז"ל ואפי' על פקונ"פ אסור ליכנס שם כו' כוונתו ספק פקונ"פ דג"ז מיקרי פקונ"פ וזה אסור באמת כמו במעיין שפי' הר"ן ז"ל בדר"ז דהוא בספק פקונ"פ מלבד זה כבר כתב הב"ח שם במקומו דהרא"ש ז"ל בתשו' חולק ע"ז מדכ' הרא"ש והובא בטור (סוסי' קנ"ז) דמי שנתחייב מיתה ומציל עצמו במה שבורח לבית אליל שיכול לברוח לתוכה ואין בזה משום מודה לע"ז וכ' שם הב"ח ע"ז דאע"ג דהרשב"א הנ"ל חולק ע"ז מכ"מ נראה לרבינו הטור ד' הרא"ש עיקר וסיים דהכי נקטינן להקל בסכנת נפשות וכד' הגה"ה ע"ש תוס' שאנץ עכ"ד עש"ה הרי דגם ד' רבינו הטור להלכה כד' הרא"ש אביו ז"ל ודלא כד' הרשב"א ז"ל הנ"ל (ובעיקר הד' שכ' הב"ח ז"ל דנקטינן להקל בסכנ"פ ומשמע מטעם ספק נפשות להקל ע' בש"ך (סי' קנ"ז סק"א) מ"ש בזה ע"ש ואכ"מ) ואפי' למש"כ הפרישה על הטור שם לישב דלא סותר פסק הרא"ש בתשו' לד' הרשב"א ז"ל עש"ה מכ"מ יפה פסק הרמ"א ז"ל כיון שכבר הוכחנו מד' הגאון בשאילתות ז"ל שגם דעתו ז"ל דשלא בשעת הגזירה אינו חייב למסור עצמו בסכנה משום איסורא דמרה"ע בע"ז והוא תנא דמסעי' לי' להר"ן ז"ל ובודאי שאין לדחות דברי גאון ז"ל מהלכה אם לא בראיות ברורות מש"ס להיפך כידוע ומה שהוכיח הגר"א ז"ל בסוד"ק מהך דסנהדרין (ע"ה.) דקאמר שם בשלמא למ"ד א"א היתה שפיר וכו' אע"ג דסיפור עמה מדרבנן לד' הרמב"ן ז"ל וש"פ עכ"ד הגר"א ז"ל ולפעד"נ דלק"מ על הרמ"א ז"ל דהרמ"א ז"ל לשיטתו אזיל דלא פסיק כהרמב"ן ז"ל דהרי פסק בש"ע יו"ד (סי' קנ"ז סעי' א') דכל איסור ע"ז וג"ע ושפיכ"ד אעפ"י שאין בו מיתה רק לאו בעלמא יהרג וא"י ובש"ך שם סק"י כתב דמקור הדין מש"ס דסנהדרין הנ"ל דהי' רק קריבה בעריות ואעפי"כ אמרו חכמים דימות ולא יעבור והיינו דסובר כד' הרמב"ם ז"ל דקריבה בעריות הוא לאו מדאורייתא מלא תקרבו לגלות ערוה ולא כהרמב"ן ז"ל שחולק עליו עיי"ש וא"כ לפי"מ דסובר הרמ"א ז"ל להלכה כהרמב"ם ז"ל בקריבה בערוה א"ר מש"ס דסנהדרין הנ"ל דאמרי' ימות וא"י רק בלאו של תורה ולא באיסור דרבנן ומה"ט כתב הרמ"א ז"ל שם דבג' עבירות הנ"ל גם בלאו שבהם אמרינן יהרג וא"י ולא אשמעינן רבותא יותר דאפי' באיסור דרבנן מהם יהרג וא"י וע"כ דבאיסור דרבנן של ג' עבירות יעבור, וא"י וא"כ שוב ניצב וגם נתחזק גם פיסקא דהרמ"א ז"ל הנ"ל לענין איסור מרה"ע דע"ז דיעבור וא"י ולא קשה מסנהדרין הנ"ל כקו' הגר"א ז"ל הנ"ל וכמובן:
איברא דגוף ד' הש"ך הנ"ל שכ' דאליבא דהרמב"ם ז"ל דיש בקריבה דעריות לאו דאורייתא מל"ת לגלות ערוה הי' שם בסנהדרין לאו דאורייתא משום דהי' קריבה לערוה ולכן אמרי' דימות וא"י והוכיח באמת הש"ך מש"ס דסנהדרין הלז כד' הרמב"ם דיש לאו דאורייתא בקריבה דערוה - צ"ע לפע"ד דהא בש"ס דסנהדרין שם אמרינן ימות ולא יספר עמה אחורי הגדר ואמרי' בשלמא למ"ד דא"א היתה שפיר ע"ש והרי אפי' לד' הרמב"ם ז"ל דעובר בלאו דקריבה דעריות הוא רק בחיבוק ונישוק ולא בסיפור בעלמא עם הא"א זה הוא ודאי רק איסור דרבנן ואעפי"כ אמרינן דימות וא"י וא"כ מה יושיענו זה דקיי"ל כהרמב"ם דיש לאו בקריבה דעריות כיון דבלא"ה מוכרחים לומר דגם איסור דרבנן הוא בכלל דאביזרייהו דע"ג ויהרג וא"י ולמה כ' הרמ"א ז"ל דבלאו בעלמא יהרג וא"י ולא כ' רבותא יותר אפי' איסור דרבנן - ומצאתי בגליון מהרש"א מהג' ר"ש איגר ז"ל הנדפס ביו"ד בסופו שהעיר בקצרה ע"ד הש"ך הנ"ל וז"ל וקשה אטו דיבור דאורייתא הוא עכ"ל ע"ש שלא תי' כלום וכפיה"נ גם ד' הגר"א ז"ל כהש"ך בזה מדכתב בסיפור עמה מדרבנן לד' הרמב"ן וש"פ עכ"ל משמע מלשונו דלהרמב"ם ז"ל דקריבה דערוה אסור מה"ת בלאו גם סיפור עמה עם א"א הוא מדאורייתא בלאו ודוקא להרמב"ן ז"ל החולק על הרמב"ם ז"ל וסובר דקריבה דעריות הוא רק מדרבנן גם סיפור הוא מדרבנן והוא פלא דהא גם הרמב"ם ז"ל ל"ק רק חיבוק ונישוק בעריות הוא בלאו משא"כ סיפור וכנ"ל. ותבט עיני בד' הרמב"ן ז"ל בהשגותיו על הס' המצות מצוה שנ"ג שכ' בתו"ד וז"ל וראיתי לרב בחיבורו הגדול שכ' בס' המדע בלאו הזה שלא לקרב לעריות בדברים המביאים לידי גילוי ערוה כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה שנא' לא תקרבו לגלות ערוה מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי ג"ע - הוסיף שם רמיזה וקפיצה שיהיו בכלל הלאו הזה וא"כ אף עליהם הוא לוקה עכ"ל הרמב"ן ז"ל עייש"ה ובמגילת אסתר שם מהגאון מוהר"י דליאון ז"ל משמע שהסכים עמו דלד' הרמב"ם ז"ל איכא איסור לאו בכל אלה הנ"ל ועייש"ה ולפי"ז סרה תלונותינו מעל ד' הש"ך והגר"א ז"ל הנ"ל דכיון דברמיזה וקפיצה איכא לאו בעריות ה"ה בסיפור עמה דרך חיבה דלא עדיף מרמיזה וכמובן:
ואכן בס' לב שמת מהגר"א אליגרו ז"ל הנדפס עה"ג ספהמ"צ כ' ע"ד הרמב"ן ז"ל הנ"ל וז"ל והנה זה שכ' משם הרב בס' המדע לא נמצא לו כן לא בס' המדע ולא בשום ספר אחד מספריו אדרבה זאת מצאנו לו פרק כ"א מאישות אסור לו לאדם לקרוץ בידו וברגלו או לרמוז בעיניו לא' מעריות או לשחוק עמה או להקל ראש וכו' ומכין למתכוין לד"ז מכות מרדות ע"כ, הנה שלא גזר לאו של תורה ברמיזה וקפיצה כמו שהוא הרמב"ן ז"ל אומר משמו שאף עליהם לוקה אלא אמר בהם שמכין למתכוין להם מכות מרדות וא"כ גם אצלו מדרבנן הן עכ"ל הל"ש עש"ה והנה בפכ"א מאישות לא נמצא דבר ברמב"ם מהנ"ל ובודאי שט"ס נפל בדבריו וצ"ל פכ"א מאיסורי ביאה שם בה"ב כ' ככל הכ' לעיל והצדק עמו שכן מוכרח בדעת הרמב"ם ז"ל דהרי בהלכה א' שם כ':
דהמחבק והמנשק או נהנה בקירוב בשר מעריות הר"ז לוקה מה"ת ובה"ב כ' אסור לאדם לקרוץ וכו' וכו' הרי דברמיזה וקפיצה וכיו"ב ליכא לאו דאורייתא רק איסור דרבנן וכמו"ש הה"מ שם להדיא ע"ש וא"כ לפי"ז חוזר וניעור תמיהתינו הנ"ל על הש"ך והגר"א ז"ל שכ' דאליבא דהרמב"ם ז"ל איכא לאו דאורייתא בהך דסנהדרין הנ"ל והרי שם לא הי' רק סיפור עם הערוה בעלמא בזה הוא רק איסור דרבנן גם אליבא דהרמב"ם אם לא לפי"ד הרמב"ן ז"ל הנ"ל אליבא דהרמב"ם ז"ל אבל הרי כ"כ שד' הרמב"ם ז"ל בספרו היד מפורש דלא כמו שפי' הרמב"ן ז"ל בדעתו וכנ"ל:
וכה ראיתי בשו"ת חתם סופר אה"ע ח"ב (סי' פ"ג) שכ' שם להלכה וז"ל אשיב ראשון ראשון בע"ה על חשש סכנ"פ גרסי' בפ' סו"מ א' נתן עיניו באשה אחת וכו' וש"מ מהאי עובדא תלתא ש"מ דבערוה דאורייתא יהרג וא"י אכל אביזריי' אפי' אאיסור דרבנן דמסתעיף ממנו וכו' וכו' מדא' בשלמא למ"ד א"א ניחא ש"מ דאי הוי א"א אע"ג דלא אסיק אדעתי' הך דפגם משפחה שלא יהיו בנות ישראל כהפקר אפי"ה ניח"ל שלא לספר אחורי הפרגוד בא"א אע"ג דהאי גם להרמב"ם לאו דאורייתא הוא כ"א קריבת בשר חיבוק ונישוק וכדומה אבל להרבות שיחה דרבנן ומ"מ הוי ניח"ל ש"מ כי אביזריי' דערוה דאורייתא אפי' לרבנן דידהו יהרג וא"י ולזה נתכוין נמוק"י שהוכיח מקו' הש"ס הלז ולא מגופי' דעובדא אלא כהנ"ל עכ"ל החת"ס שם עש"ה ועפר אני תחת כפות רגליו של מרן החת"ס זצ"ל דצ"ע דהאיך כ"כ לד"פ להלכה ומדוע לא הזכיר מד' הרמ"א ז"ל שכ' בש"ע שם הנ"ל וז"ל וכל איסור ע"ז וג"ע ושפיכ"ד אעפ"י שא"ב מיתה רק לאו בעלמא צריך ליהרג ולא יעבור עכ"ל משמע דרק בלאו של תורה הדין כן דיהרג וא"י אבל באיסור דרבנן לא מדלא אשמעינן הרמ"א רבותא יותר באיסור דרבנן וכן נמשך אחריו הרב הש"ך ז"ל שביאר הד' דבש"ס דסנהדרין הי' איסור לאו דאורייתא מכח קריבה בעריות לד' הרמב"ם ז"ל ואם שדבה"ק צ"ע כנ"ל מ"מ הרי כן מפורש בד' הר"ן לאלפסי בע"ז פא"מ שרמז עליו בעל הש"ך שכ' שם אחר שהביא הש"ס דסנהדרין בפ' סו"מ הנ"ל שאמרו ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר ובודאי שדברים הללו אין גילוי עריות ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהיא לאו דג"ע עכ"ל הר"ן עש"ה הרי מבואר דס"ל ג"כ דהי' עבירת לאו דאו' בעובדא דסנהדרין שם וכן פסקו הרמ"א והש"ך הנ"ל, וא"כ יפלא על החת"ס ז"ל שלא הביא בתשו' להלכה מד' הפוסקים אלו אשר מפיהם אנו חיים שמשמע מד' להיפך ממש"כ הוא ז"ל ואפי' אם הי' דעתו לחלוק עליהם הו"ל להזכירם ולחלוק ע"ד וצע"ג:
והלום ראיתי בנוב"י מהד"ת חאה"ע (סי' ק"נ) שכ' להשיג אהש"ך בש"ע שם סקי"ב כהנמוק"י בסו"פ סו"מ דבישראל הבא על הנכרית אפי' בצינעא יהרג ולא יעבור כיון דאפי' לא פגעו בו קנאים חייב כרת לכן הוי בכלל אביזריי' דג"ע והנוב"י השיגו דהא גם אביזריי' דידהו יהרג היינו שעכ"פ אסור מה"ת אף דליכא כרת אבל במה שאינו איסור מתוה"ק רק מדרבנן אף שהוא אביזריי' דג"ע או ע"ז ל"א יהרג וא"י והרי בצינעה אין כאן איסור תורה רק גזירת בי"ד של שם וכ' שאין תמיהתו אנמוק"י דאולי סובר דגם איסד"ר שהם אביזריי' דג"ע הם בכלל יהרג וא"י אבל תמה על הש"ך שבס"ק יו"ד הכריע כהרמב"ם שהוא לאו גמור וכו' שכ"מ מהאי עובדא דהעלה לבו טינא ובס"ק י"ד הביא ד' הנ"י והם סתרי אהדדי עכ"ד הנוב"י עייש"ה ולפעד"נ לישב ד' הש"ך ז"ל דלא לסתור דבריו אהדדי דע"כ לא הוצרך הש"ך (בסק"י) לומר שיש בקריבה דעריות לאו דאורייתא ולכן אמר דיהרג וא"י אאיסור זה דקריבה משא"כ אי הוי קריבה דעריות איסור דרבנן ל"ה הדין דיהרג וא"י כיון דבקריבה זו לא משכ"ל בשו"א איסור תורה כ"א איסדר"ב ל"ה בכלל אביזרייהו דג"ע שקי"ל בהו יהרג וא"י אבל בישראל הבא על הכותית אע"ג דהוא בצונעה וליכא בזה רק גזירת ב"ד של שם מ"מ מיקרי אביזרא דג"ע כיון דמעשה זו עצמה היינו הביאה של ישראל עם הכותית אם הי' בפרהסי' הי' קנאים פוגעים בו ואפי' לא פגעו בו קנאים חייב כרת כמבואר בש"ם דסנהדרין (פ"ד) א"כ כיון דמעשה זו עצמה אסורה מה"ת בכרת בפרהסי' ולא מיתסר בצינעא רק הפירסום לא עדיף מאביזרא דג"ע דקיי"ל יהרג וא"י משא"כ בקריבה לערוה אי הוי אסור רק מדרבנן לית בה דררא דאורייתא ל"ה בכלל אביזריי' דג"ע וכן מורה הלשון נמוקי יוסף שם שכ' וז"ל הילכך אפי' בצינעא דליכא כרת יהרג וא"י מדין אביזריי' דהא אשה זו פעמים שהיא ערוה גמורה וחייב עלי' כרת עכ"ל עש"ה והיינו כנ"ל נמצא אין כאן סתירה בד' הש"ך ודעתו ברורה דאיסד"ר לחוד ל"ה בכלל אביזרא דג"ע ולא אמרי' בי' יהרג וא"י וישראל הבא על הכותית שאני מאיסד"ר בעלמא ודו"ק:
עוד ראיתי להחת"ס ז"ל בתשובתו הקודמת שם (אה"ע ת"ב סי' פ"ב) שכתב בפשיטות לענין איסור לאו דיבמה לשוק דהותר מפני פקונ"פ כמו כל איסורים שבתורה שנדחים מפני פקונ"פ מלבד ג"ע וע"ז ושפיכ"ד וג"ע היינו חייבי כריתות ומיתות בי"ד אפי' הלאוים שבהם דהיינו חיבוק ונישוק של א"א שגוף הערוה הוא בכרת ומיתת בי"ד אז גם הלאו שבו ביהרג ולא יעבור אבל חייבי לאוין כגון ממזר וכדומה אינו ביהרג וא"י וה"ה יבמה לשוק דהוא רק לאו אינו בכלל ג"ע לעינ"ז עכתו"ד לעינ"ז עש"ה ולפע"ד מה דפשיטא לי' למרנא ז"ל מבע"ל טובא דמדברי הש"ך שם בס"ק יו"ד מוכח להדיא איפכא שכ' בסו"ד ומ"מ משמע דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור וא"י ופשיטא הוא עכ"ל הש"ך ע"ש וא"נ כד' החת"ס הנ"ל דאפי', בערוה של תורה שהוא רק בלאו יעבור וא"י כיון שאיננו מחיי"כ ומחייבי מיתת בי"ד למה הוצרך הש"ך לומר הדין בערוה דרבנן דיעבור וא"י ישמיענו רבותא דבערוה שהיא בלאו דאורייתא אמרינן יעבור וא"י ואנו ידעינן ממילא דק"ו לערוה דרבנן שהדין כן וע"כ דהש"ך סובר לד' הרמ"א דאפי' בערוה דהוא בלאו של תורה אמרי' יהרג ולא יעבור ולכן הוצרך לאשמעינן הדין בערוה דרבנן שיעבור וא"י וז"ב לפע"ד:
ומצאתי ראיתי בתוס' יוה"כ על פרק יוה"כ ממוהרמב"ח ז"ל בדף (פ"ב.) שהביא שם ד' הרמ"א ז"ל הנ"ל דבג' עבירות אלו אפי' בלאו שבהם יהרג וא"י וכ' הש"ך דהביא ראי' לזה מההיא דסו"פ בסו"מ וכו' וע"ז השיג המרמב"ח ז"ל דראי' זו אינו מכיר דשא"ה דהחולי בא מחמת העבירה ולפיכך ימות ולא יעשה העבירה אבל אם אנסוהו לכ"ג שיבא על האלמנה דהוא איסורי לאוין מנ"ל דיהרג וא"י וכו' וכו' עייש"ה בד' ז"ל הרי מתבאר מדבריו דהוא תפס בפשיטות דלד' הרמ"א הנ"ל דלאו של ג' עבירות אמרי' יהרג וא"י ה"ה בת"ל כאלמנה לכ"ג הדין כן ולכן השיג דמנ"ל ד"ז יעייש"ה בד' עוד שהשיג דמנ"ל ד"ז בח"ל דיהרג וא"י אבל בד' הרמ"א והש"ך פשיטא לי' דאין לחלק בין לאו של ג"ע דחייבי כריתות או חייבי לאוין גרידא ודלא כהנחת בעל החת"ס ז"ל ואם שמד' הר"ן:
לסנהדרין (ע"ד) ד"ה דילמא מיתה וכו' מבואר דבחייבי לאוין גרידא יעבור ולא יהרג ע"ש אבל מכ"מ האיך כ' החת"ס ז"ל לד"פ כיון שמד' הש"ך נראה להדיא איפכא כנ"ל ולא הביא שום ראי' לד' ז"ל וצ"ע לפע"ד בכ"ז: והנה במה שכתבתי לעיל להקשות ע"ד החי' הר"ן בסנהדרין שהוכיח דהיכא דהגזירה היא להנאת עצמן יעבור וא"י מירושלמי פ"ד דשביעית ולמה לא הוכיח כן מש"ס דילן בסנהדרין שם במקומו מדמקשה דאסתר פרהסיא הוי ומשני דלהנאת עצמן שאני והרי עדיין קשה דשעת הגזירה הוי ועכצ"ל כתי' הש"ס דלהנאת עצמן שאני ויעבור וא"י אפי' בשעת הגזירה עיי' לעיל שהארכתי בזה, הערני תלמידי היקר הבחור החריף ובקי הנעלה מר יעקב קעלנער נ"י מפה"ק שי"ל עכ"ד השאילתות שהבאתי בדברינו לעיל דלכן אמרי' בשעת הגזירה יהרג וא"י אהכל משום דאתי לעקור המצוה לגמרי ולכן מחויבין למסור נפשו ע"ז שלא יתבטל המצוה לגמרי וא"כ ל"ק מאסתר דשם ל"ה הגזירה לעקור לגמרי רק לפי שעה שנצרכו אז לאחשורש וזה לא מיקרי שעת הגזירה לפי"ד השאילתות הנ"ל משא"כ מירושלמי דשביעית הנ"ל שפיר מייתי דשם הי' הגזירה לעקור מצות שביעית לגמרי ולחרוש ולעבוד בשביעית תמיד ואעפי"כ הותר משום דהי' להנאת עצמן עכ"ד. ויפה העיר לכאורה ואך לפי"מ שכתבתי לעיל דלד' השאילתות הנ"ל אין חילוק כלל בין היכא דהי' הגזירה להנאת עצמן או לא ובכל ענין יהרג וא"י דזיל בתר טעמא וכמשכ"ל א"כ א"א לומר דהר"ן שמחלק בין היכא דהגזירה היתה להנאת עצמן או לא יסבור כד' השאילתות ושוב הדקיל"ד כנ"ל והבן: