שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר
ח"א סימן ל
ב"ה בחודש כסלו תרצ"ג טארנא יע"א. שלום וברכה לכבוד אהו' וידינ"פ הרב הגאון החו"ב בחד"ת המפו' לשבח כש"ת מו"ה יעקב זאב יאסקאוויץ שיחי' (ז"ל). בעמח"ס אמבוהא דספרי על הספרי זוטא:
אחדשת"ה באהבה. קבלתי לנכון יקרתו עם חידו"ת היקרים ונחמדים והנני להציג בזה מה שהערותי בעת עיוני בדברי מעכת"ה היקרים וזה החלי בס"ד: בר"ד מפלפל כת"ה בדברי השלטי גבורים פ"ק דע"ז שכתב דבאומר ערכי עלי מקדיש עצמו וגופו לגבוה אלא שפודה עצמו מיד ההקדש אם נותן הערך עכ"ד וקשה דהתינח באומר ערכי עלי שיכול להקדיש עצמו אבל מה יאמר באומר ערך פלוני עלי שהרי א"י להקדיש את חבירו ולמה מועיל הערך בכה"ג והביא שכבר עמד בזה הגאון מוהר"י ענגיל ז"ל בקונטרס גבורת שמונים אות מ"ט ותי' דכיון דבערכין אינו חל קדושה גמורה על הגוף ליתסר בהנאה או בעבודה כמו שאר הקדש רק דהוי מין התפסה על האדם כה"ג שפיר י"ל דמועיל גם בשל חבירו כיון דאין חבירו נפסד ע"י התפסה זאת וכמו דמצינו בנדרים שיכול ליאסור פירות חבירו עליו בקונם והרי נדרים איסורי חפצא נינהו ואין יכול להתפיס איסור על פירותיו של חבירו וע"כ דבכה"ג כיון שאין חבירו נפסד על ידו דהוי רק התפסת איסור שפיר מהני עכ"ד ע"ש ועפי"ז יש להטעים ד' החת"ס בתשו' חאו"ח (סי' ק"פ) שכ' לחדש דבהקדש אי"צ שיהא לו קנין בהדבר שמקדיש דרק יקריב קרבנו כתיב ולא של אחר וכן יקדיש ביתו כתיב ולא בית של אחר אבל כל שאינו של אחר אע"ג דאין לו בו קנין לא נתמעט ויכול להקדיש ובזה יישב קו' השואל שם דלמ"ל קרא בפסחים (מ"ח.) מן המאתים דערלה לא חזיא לנסכים תיפ"ל דאיסוה"נ הוא ואין קדושה חלה עליו דל"ה קרבנו וע"כ כיון דאין רשות אחר מעכב עליו שפיר חל ההקדש עכתו"ד ז"ל ולפי הנ"ל נתבאר לנכון טעמא דמילתא דדוקא להקדיש דבר של חבירו אינו יכול משום שמפסיד בזה לחבירו אבל אם אינו של אחר מצי להקדיש אע"ג דגם שלו ל"ה מכ"מ הרי גם של חבירו יכול להקדיש אם אינו מפסיד לחבירו לפי הנ"ל ומכש"כ שיוכל להקדיש איסוה"נ כיון שאינו מפסיד לחבירו אע"ג דל"ה שלו דא"צ שיהי' שלו רק שלא יפסיד לחבירו והבן:
ועפ"י יסוד זה בכוונת ד' החת"ס יש לישב קושי' המחברים ע"ד החת"ס מהא דמבואר בנדרים (ל"ד:) דאמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה כו' ובתוס' והרא"ש והר"ן שם הקשו דהאיך הקדישה אם הוא של הפקר הלא אין אדם מקדיש דשא"ש ונדחקו לישב עיי"ש:
וא"נ כד' החת"ס הנ"ל מאי קא קשי' להו הא גם דבר של הפקר יכול להקדיש כיון דאין רשות אחר מעכב עכ"ק וע' בס' כל"ח עה"ת פ' ויקרא אות ב' מ"ש בזה. ולהנ"ל איכ"ל דע"כ לא כ' הח"ס דיכול להקדיש אע"ג שא"ש כיון שאין אחר מעכב רק באיסוה"נ דאיירי מינה התם דשם אינו מפסיד לאחרים בהקדישו כיון שאיסוה"נ הוא ואינו של אחרים משוה"כ מצי להקדישו אבל דבר של הפקר שלא זכה בה עדיין אע"ג דל"ה של אחרים ג"כ מ"מ אינו יכול להקדישו דמיקרי מפסיד לאחרים במה שמונע מהם הזכות שלא יוכלו לזכות בהחפץ של הפקר כמו עד עתה שהי' יכול כ"א לזכות בה. וע' בב"מ (דף יו"ד.) דאמרי' במגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מטעם דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ע"ש הרי אע"ג דמציאה הוא ועדיין לא זכה בה שום אדם מיקרי חב לאחרים מכח שלא יוכלו לזכות במציאה וה"ה לענין הקדש בחפץ של הפקר נוכ"ל כנ"ל ואפי' למ"ד שם דבמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כתבו התוס' שם דה"ט דל"ד לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דל"ק משום דא"ב זכה לנפשי' ע"ש וה"ה הכא בהקדש כתב הרא"ש לנדרים שם בשם הר"י ז"ל דיכול להקדישו אעפ"י שאינו שלו משום שא"ב זכה בו [אך השמק"ב לב"מ שם הביא בשם הרמב"ן ז"ל דמחלק בין מציאה לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים משום דמציאה ל"ה חב לאחרים דאינו רק מניעת הריווח ע"ש וע' בתשו' רעק"א (סי' קל"ג) ובפת"ש לחו"מ (סי' ק"ה סק"ג) בעני"ז ע"ש] ועכ"פ ל"ק מה שהוצרכו הראשונים ז"ל בסוגי' דנדרים שם לישב דלמה מצי מקדיש דבר של הפקר אע"ג שכ' החת"ס שאיסוה"נ מצי מקדיש משום שאין רשות אחר מעכב עליו הפקר שאני שהיא חב לאחריני ודמי לדבר שא"ש שא"י להקדיש משום שמפסיד לאחרים ודו"ק. וע' בש"ע או"ח (סי' תקל"ט סעי' ו') דלענין מלאכת חוה"מ ל"ח מציאה הפסד כיון דהוי רק מניעת הריוח וע"ש במג"א סק"ט מ"ש ע"ז:
מעכת"ה הי"ו הביא מד' התוס' דב"ב (קל"ד.) שהקשו אהא דאמרי' הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא והרי קיי"ל כל מתנה שא"י להקדישה אינה מתנה ותי' דמכ"מ מהני ההקדש כ"ז שלא החזירו שלא יהנו אחרים ממנו עכ"ד ופשוט נראה דכוונתם הוא דההקדש מועיל לזמן שהוא בידו ואח"כ יפקע ההקדש ממילא דהא אח"כ אינו שלו וא"י להקדישו יותר ושוב כ' לפרש דכוונת התוס' דיכול להקדישו לכ"ז שהוא בידו ואח"כ יפדנו מיד ההקדש ויחזירנו להבעלים וזה כשי' רבינו אביגדור הובא בתשו' הרא"ש כלל ל"ה דבכה"ג לכ"ע יכול להקדישו ובסו"ד כ' דדברי ר"א באמת צ"ע למה מצריך פדיון אח"כ הכי יחול ההקדש על זמן שאינו שלו עכ"ד מעכת"ה, ולפע"ד לק"מ ע"ד הרר"א ז"ל דהרי ד' הרא"ש בפ"ק דקדושין במתנה ע"מ להחזיר דיכול לקדש בו האשה ויתן להנותן דמיו ומשום דמתקיים התנאי בחזרת דמי' וכ"פ הטור וש"ע באהע"ז (סי' כ"ח) וכ"כ בש"ך (סי' רמ"א סק"י) ולפי"ז שפיר מצי לחול ההקדש על חפץ זה שקיבל במתנה עמ"ל אפי' שישאר בהקדשו לעולם ואח"כ יתן דמיו להנותן ומקיים התנאי בזה ולכן אם רוצה להחזיר גוף החפץ להנותן כ' הר"א ז"ל דיפדנו מיד ההקדש ויחזירנו לבעליו וז"פ:
וראיתי בקצוה"ח לחו"מ שם סק"ז שכ' לחלק דהיינו דוקא במכרו או נתנו או הקדישו כיון דכבר קנה הלוקח והמקבל וכן ההקדש תו לא הדרא משום התנאי כיון דמתקיים בדמיו היכא דליתא בעינא וזה נמי הוי כליתא בעינא וכמו"ש אבל בנתן ת"כ או נשבע ליתן לאחר כיון דעדיין לא זכה בו אחר הו"ל כאיתא בעינא וצריך להחזיר גוף החפץ ומה"ט נראה דה"ה בהקדשות דידן שאינו אלא צדקה לעניים וכיון דצדקה ל"ה זכיי' לעניים דלא אמרו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט לקנין אלא בקדוה"ג או קדושת בדה"ב אבל לעניים ל"ה קנין שיזכו בו אלא שצריך לקיים דבריו מתורת נדר משום דכתיב בפיך זו צדקה א"כ הו"ל כמו איתא בעינא וצריך ליתן חפץ בעינא דאדעתא דהכי התנה כל שיהי' בעין ותח"י יתן לו גוף החפץ עכ"ד ז"ל עש"ה וכזה כתוב בקצוה"ח (סי' רי"ב סק"ד) דלפי ד' רוב הפוסקים אמירה לעני אינו קנין אלא משום נדר ויכול לשנותו לעני אחר עיי"ש ולפע"ד דבריו ז"ל צ"ע ולמה כתב כן והרי אדרבה כתוב הדר הוא בש"ע יור"ד (סי' רנ"ח סעי' י"ג) ברמ"א וז"ל דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה אמרי' בי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עכ"ל ומקור טהור לד' ממש"כ בדרכי משה ליו"ד שם בסק"ג וז"ל וכן הסכימו הפוסקים דלא כתשו' הרשב"א (סי' תקס"ג) דכ' דל"א אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלא בהקדש גמור עכ"ל עש"ה וביותר יוקשה דהרי הקצוה"ח שם קאי אליבא דהרא"ש שכ' לחידוש הנ"ל דבמתנה עמ"ל סגי שיתן דמיו ועז"כ לחלק כנ"ל והא דעת הרא"ש גופא בתשו' כלל נ"ח דאמרינן בהקדש עניים אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והובא במחנה אפרים ה' צדקה (סי' ב') ע"ש וא"כ האיך כ' אליבי' דצדקה לא דמיא להקדש מטעם דלא זכו בו עניים וכנ"ל:
ולכאורה עלה בדעתאי לומר דמה שנחלקו הפוסקים והובא ברמ"א ליו"ד שם אם מחשבה מועלת בצדקה כמו דמהני הקדש במחשבה יעיי"ש דנחלקו באמת בד"ז אי שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בצדקה לעניים דהרי הלאו דבל יחל דברו ומוצא שפתיך תשמור קאי רק אדיבור בפה ולא אמחשבה כדמשמע מדכתיב ל"י דברו ומוצא שפתיך וכ"כ בתשו' אמרי יושר ממורי הגאון זצ"ל בח"ב (סי' קמ"ח) ובתשו' בנין ציון מהגאון בעל ערל"נ זצ"ל משא"כ אמירה לגבוה כמסירה להדיוט שייך גם במחשבה וכמו"ש הפרמ"ג בפתיחה כוללת ת"ג או"ק ט' ומשו"ה דעת הי"א בש"ע שם דבצדקה לא מהני מחשבה דסברי דבצדקה לא אמרי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ אין חלות בצדקה רק לאמירה דאיכא בל יחל ועשה דמוצא שפתיך תשמור משא"כ במחשבה דל"ש זה רק בהקדש מהני מטעם אמל"ג כמסלה"ד ודעת הי"א דבצדקה ג"כ מהני מחשבה טעמם דסברי דגם בצדקה אמרי' אמל"ג כמסלה"ד כן עלה לפע"ד בהשקפה ראשונה אבל שו"ר שאאפ"ל כן דהא דיעה השני' בש"ע שם דכ' דל"מ מחשבה בצדקה הוא דעת הרא"ש בתשו' כלל י"ג וכמו"ש בדרכ"מ שם והרי הרא"ש גופי' כתב בתשו' דגם בצדקה אמרי' אמל"ג כמסלה"ד וכנ"ל בשמו ז"ל וע"כ דטעם הרא"ש ז"ל בפשוט הוא דרק בהקדש מצינו שמועיל מחשבה דאיתרבו מקרא דכל נדיב לב עולות אבל בצדקה ל"מ מחשבה וגדולה מזו כ' הקצוה"ח (בסי' י"ב) לחלק דאפי' בהקדש גופא יש חילוק דל"מ מחשבה רק בקדושת הגוף כעולה אבל בקדושת דמים ל"מ מחשבה סו"ד דמש"כ בקצוה"ח לד"פ להלכה דבצדקה לעני ל"א אמל"ג כמסלה"ד צע"ג לפע"ד דאיפכא מתבאר מדברי הפוסקים והש"ע וכ"כ בטור יור"ד שם דגם בצדקה אמרי' אמל"ג כמסלה"ד:
ובעיקר הדבר שדן הקצוה"ח (בסי' רי"ב) הנ"ל במש"כ הגה"מ בפ"א מה' זכי' דאם אמר ליתן צדקה לעניים אלו אינו יכול לשנות וליתן לאחרים שהוא מטעם דאמירה לעני הוא כאמירה לגבוה והוי קנין ממש כמו בהקדש ומשו"ה א"י לשנות מעני לעני עש"ה בד' ז"ל יפלא בעיני על הגז"ל שלא העיר בזה מדברי התוס' והר"ן בפ"ק דקדושין שכ' דל"א אמל"ג כמסלה"ד רק בגוונא דאיכא רווחא להקדש באמירה זו אבל באופן שלא יהי' ריווח להקדש באמירתו ל"א אמל"ג כמסלה"ד וכ"פ להלכה בש"ע יור"ד שם ומעתה נראה דליכא איסור לשנות בצדקה מעני זה לעני אחר מכח אמל"ג כמסלה"ד כיון דסוף כל סוף נתקיים אמירתו במה שנוגע לגבוה דהיינו מצות צדקה דהא תרווייהו עניים נינהו ומקיים המצוה ורק שמשנה מעני זה לאחר וזה אין נפק"מ לגבוה וליכא רווחא באמירה זו לעני"ז א"כ ל"מ אמל"ג כמסלה"ד לעני"ז ואם באנו לאסור לשנות מעני זה לאחר הוא רק משום בל יחל ועשה דמוצא שפתיך תשמור וצ"ע:
ועפ"י הדברים האלה יש לישב ד' רש"י ז"ל במנחות (ד':) שפי' אהא דקתני המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שראויין לבוא כולן שלמים וז"ל רש"י לא נהנין מדרבנן מפני דמי עולה שבהן עכ"ל ע"ש ותמוה מאוד דמשמע מד' ז"ל דבדמי שלמים מותר ההנאה אפי' מדרבנן שהוצרך לומר על איסד"ר שהוא מפני דמי עולה והרי אמרי' בר"ה (כ"ח.) בשלמים מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ע"ש ומשמע דאיכא איסור תורה בהנאה ליהנות משלמים מחיים וה"ה בדמי שלמים וכבר הרגיש בזה בשמק"ב בהשמטות שבסוף המס' לדף זה וברש"ש כאן עש"ה ועוד קשה דרש"י סותר משנתו דבפסחים (כ"ז:) בד"ה בעצי שלמים כ' דבדמי שלמים איכא איסורא וממעילה היא דאימעט עש"ה ומד' בכאן מוכח דסובר דליכא שום איסור בדמי שלמים וכנ"ל והנלפע"ד בישוב כ"ז רה דהנה בנזיר (כ"ה.) מקשה אהא דקתני בסיפא דמתני' הנ"ל דהיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה והלא דמי חטאת מעורבין בהן ומשני ריו"ח הלכה היא בנזיר כו' ע"ש והקשו בתוס' דמ"פ ולישני מפני שראויין להביא בכולן עולה כדאמר לעיל מפני שראויין להביא בכולן שלמים עכ"ק ע"ש ובישוב קו' זו איכ"ל דבהפריש מעות ואומר בפה שהם לנזירותו משמע דהקדיש המעות להביא מהם כל קרבנות של נזירות היינו חטאת עולה ושלמים ולא יוכל לשנות ולהביא מכל המעות קרבן א' לנזירותו כמו עולה ושלמים אכן כשהפריש מעות לנזירותו ולא הקדישם בפה רק במחשבתו אף דבהקדש מהני מחשבה מכ"מ יכול לשנות ולהביא בכל המעות קרבן א' לנזירותו כדברינו האמורים לעיל דעיקר כח מחשבה בהקדש משום אמל"ג כמסלה"ד וה"ד היכא דאיכא רווחא להקדש א"י לחזור ממחשבתו אבל אם מביא מהם קרבן ושאר קרבנות יביא ממעות אחרים שפיר מותר לשנות כיון דסוף סוף אזלי המעות לגבוה ואין נפק"מ לגבוה איזה קרבן הוא דאפי' חלק הבעלים משלמים אמרי' מש"ג קא זכו ע' פרש"י ביצה (כ"א.) ד"ה כהנים מש"ג כו' ובתוס' שם ודוקא באם הקדיש בפה אין לשנות ולהביא מקרבן זה לאחר דאיכא בל יחל ומוצא שפתיך תשמור וכנ"ל ומעתה י"ל דרישא דמתני' דהמפריש מעות לנזירותו איירי בהפרשה בלבד ולא אמר בפה לנזירותו רק מחשבתו הי' כן ולכן אמר שראויין להביא בכולן שלמים אבל בסיפא משמע דמיירי בגוונא אחרינא כמו"ש התוס' בנזיר שם להוכיח מלשון המשנה דקתני מת והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה והרי בסתומים מיירי מעיקרא ג"כ והכי אבע"ל למימר מת יפלו לנדבה ע"ש בדבריהם ז"ל וע"כ דברישא מיירי בהפרישם לבד וההקדש הי' רק במחשבה ומשו"ה יכול להביא בכולן שלמים וכנ"ל אבל סיפא דמעות סתומים איירי בהקדיש בפה ובכה"ג צריך להביא מדמים אלו כל הקרבנות של נזירותו ואעפי"כ אמר במת דיפלו לנדבה ושפיר פריך והלא דמי חטאת מעורבין בהן דהא א"י לשנות ולהביא מכולן קרבן א' בהקדיש בפה והוצרך לשנויא דהלכה היא בנזיר. ועפיכ"ז איכ"ל דרש"י מודה דבדמי שלמים איכא אפי' איסור תורה ליהנות מהם כדמשמע מדבריו בפסחים שם אמנם הטעם כתב בשמק"ב בהשמטות כאן דהוא משום בל יחל ע"ש וא"כ ברישא דמתני' בהפריש מעות לנזירותו דמיירי בע"כ בהקדיש המעות לנזירותו רק במחשבה מהכרח קו' התוס' על הסוגי' דנזיר הנ"ל ובמחשבה הרי ליכא בל יחל כמושכ"ל ולכן ליכא באמת שום איסוה"נ בדמי שלמים שהקדיש רק במחשבתו ומשו"ה פירש דלא נהנין מדרבנן בנן מפני דמי עולה שבהן שבעולה הרי יש מעילה וה"ה בדמי עולה ואפי' בהקדיש במחשבה ודו"ק בכ"ז:
מעכת"ה הביא את דברי רש"י במנחות (כ"ה.) שפי' אהא דאמרי' דיוצא הותר בבמה דהיינו אף בבמת נוב וגבעון דאין שם קלעים ובתוי"ט פ"ג דמנחות תמה מאוד ע"ז דהא בבמת נו"ג היו שם קלעים וכדתנן במשנה פ"ב דזבחים דבנו"ג קדק"ד נאכלים לפנים מן הקלעים עכ"ק ומעכ"ת תי' לפ"מ דמשמע מד' הירושלמי פ"א דמגילה הי"א ובפ"ב דפסחים ה"ד דשלמי חגיגה הבאים בבמה כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה ע"ש ומוכח מזה דקדשים שקריבין רק בבמת ציבור מ"מ בדיעבד אם קרבו בבמה קטנה אין נפסלין דהרי שלמי חגיגה חבות הם דא"ק בבמה קטנה ומעתה י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דאף דמבואר במשנה דגם בנו"ג קד"ק נאכלים לפנים מן הקלעים מכ"מ בדיעבד אם יצאו אין נפסלין ביוצא כיון דבדיעבד אם הקריבם בבמה קטנה כשרים ע"כ חשיב שם מקומן לענין שלא יפסלו ביוצא וכמו שפרש"י ז"ל במשנה דזבחים שם דמשו"ה קדק"ל אז נאכלים בכל ערי ישראל דבכמ"ק שהוא רוצה עושה במה ומקריב עלי' כן י"ל בקדשי במה גדולה כיון דבדיעבד בכמ"ק שהקריבם כשרים כנ"ל וע"כ חשיב מקומן לענין שלא יפסל ביוצא ומ"ש רש"י שאין שם קלעים כוונתו דל"ת מחיצות לענין פסול יוצא עכדמעכת"ה. והנה אם שיש מקום לומר כן בישוב ד' רש"י ז"ל אבל גוף הדבר שהוציא מעכת"ה מדברי הירושלמי הנ"ל דכל הקדשים שקריבין בבמת ציבור אם קרבו בבמה קטנה כשרים וכ"כ מר בספרו אמבוהא דספרי על הספרי זוטא פ' שלח (דף קנ"ט:) מדה"ס להוכיח מד' הירושלמי הנ"ל דחובות ציבור כתמידין ומוספין אם הקריבם בבמה קטנה כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה עכ"ד שם לעד"נ דז"א ואין הוכחה מד' הירושלמי הנ"ל ע"ז דבירושלמי שם איירי בשלמי חגיגה ושלמי נזיר שהם אינם קריבין בבמת יחיד מטעם שהם חובות ולא מיקרי ישרות ומשו"ה הדין דבדיעבד שהקריבם בבמה קטנה כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה והטעם דכיון דלא עלו לשם חובה שוב הוי להו כשלמי נדבה דמקריבין בבמה קטנה וזה שייך דוקא בחובות דיחיד כאלו אבל קרבנות ציבור שצריך להקריבם דוקא בבמה גדולה כלשון המשנה בזבחים (קי"ב:) קרבנות ציבור קריבין במשכן ע"ש מה יושיענו זה שנאמר דלא עלו לבעלים לשם חובה והא עכ"פ קרבן ציבור הוא וצריך להקריבו בבמה גדולה: דוקא ולא בבמה קטנה דבקרב"צ אין החסרון אם הקריבם בבמה קטנה מפני שהם חובות בלבד רק משום שהם קרב"צ וא"ק בבמת יחיד וחסרון זה לא נשלם אף א"נ דלא עלו לבעלים לשם חובה וכמובן וכיון שנסתר היסוד נפל ממילא כל הבנין שבנה מעכת"ה עפי"ז לישב ד' רש"י במנחות הנ"ל שכ' דאין פסול יוצא בבמת נו"ג ולפי הנ"ל שפיר יש פסול ביוצא בבמת נו"ג בקרב"צ שקריבין שם וכנ"ל ודו"ק:
והנה במשנה דזבחים שם איתא ואלו קדשים קריבין במשכן קדשים שהוקדשו למשכן קרבנות ציבור קריבין במשכן כו' קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן יקריבו במשכן ואם הקריבן בבמה פטור עש"ה הרי שנקיט בלשונו דוקא קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן אם הקריבן בבמה פטור והשמיט בבא השני' דהיינו קרבנות ציבור שקריבין בבמת ציבור אם הקריבן בבמה קטנה פטור עליי' משום ש"ח לד' מעכת"ה שי' הנ"ל דאם הקריב קרב"צ בבמה קטנה כשרים וע"כ דקרב"צ אם הקריבן חוץ למשכן חייב באמת משום ש"ח ופסולים כדין שוחט קדשים בחוץ:
ואמנם לשון רש"י שם ד"ה קרבנות ציבור כ' סתמן למקדש עכ"ל צ"ע דמה כוונתו בזה שאומר דסתמן למקדש ואטו משכ"ל קרב"צ בבמה קטנה ובשלמא מש"כ רש"י אח"כ קרבנות יחיד סתמן בבמה הוא בדיקדוק דהרי אם פירש שיקריב קרבן יחיד במשכן מחויב להקריבו במשכן כמבואר במשנה שם אבל מש"כ דקרב"צ סתמן למקדש צ"ע ומוכח מינה קצת כד' מעכת"ה הנ"ל דאם מקריב קרב"צ בבמת יחיד כשרים בדיעבד ושפיר משכח"ל קרב"צ בחוץ למקדש אבל אאפ"ל כן כדמוכח ממשנתינו גופה וצ"ע:
וע' בקונטרס קדושה משולשת מש"ב הגאוה"צ מוהר"י הורוויטץ אבד"ק דזיקוב זצ"ל בקדושה ג' שכ' להסתפק בימי במת נוב וגבעון אם הי' מותר שם חולין בעזרה לפי"מ דיליף ר"מ בקדושין (נ"ז:) דחולין שנב"ע אסור מהא דאמר רחמנא שחוט לי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור וכו' ע"ש א"כ י"ל דדוקא בזמן שביהמ"ק קיים שאסור לשחוט אז קדשים בחוץ ממילא גם חוב"ע אסור דנלמד זמ"ז אבל בזמן היתר הבמות שמותר לשחוט בכל מקום אפי' בראש גגו א"כ ל"ש לומר מה שלי בשלך אסור דהא מותר לשחוט קדשים שנקראים שלי בשלך וממילא דשלך בשלי ג"כ מותר דהיינו חולין בעזרה דנו"ג או דלמא כיון דלאו כל הקדשים מותר בבמה רק נידר ונידב ולא חובות א"כ שוב שייך לומר דמה שלי בשלך אסור יען דהרבה קדשים שהם שלי אסור בשלך עכ"ד ז"ל ע"ש ואכן לפי"ד הירושלמי הנ"ל דחובות של יחיד שהקריבם בבמה קטנה כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה אין מקום לספיקת הגאון ז"ל דהא ליכא לפרש מה שלי בשלך אסור דהיינו חובות שאסורין בבמה קטנה דהא רש"י פירש על שלי בשלך אסור בהנאה דמי יתיר הנאה שנאסר בה מחיים אחרי שאין דמו נזרק עכ"ל וחובות שהקריבם בחוץ בזמן נו"ג הרי כשרים בדיעבד ודמו נזרק ומותר בהנאה וכמובן ואמנם לדברינו הנ"ל דדוקא בשלמי חובה דיחיד אמר בירושלמי דכשרים בדיעבד בבמת יחיד אבל בקרב"צ שהקריבם בחוץ פסולים א"כ עדיין י"ל דמה שלי בשלך אסור על קרבנות הנ"ל ועדיין יש להסתפק כנ"ל, ובלא"ה יש להסתפק עדיין לפי' הר"מ בתוס' קדושין שם שפי' דמה שלי בשלך אסור ואין להם פורת קדשים לעלות למזבח לפטור הבעלים ע"ש א"כ זה שייך גם בחובות שהקריבם חוץ למשכן בזמן היתר הבמות אף א"נ דכשרים מכ"מ לא עלו לבעלים לשם חובה כמבואר בירושלמי שם ושפיר איכא להקיש לאסור חובע"ז וכנ"ל והבן:
ובקדומ"ש שם כ' לפשוט ספיקו הנ"ל דגם בזמן נו"ג הי' שייך איסורא דחוב"ע ממנחות (צ"ה:) דאמרי' התם דדוד אכל לחה"פ יען דאחזו בולמוס ע"ש וקשה דמדוע נתנו לו דבר האיסור לפמ"ש ביבין שמועה דגם בקרב"צ מועיל שאלת הגזבר הממונה על תרוהל"ש וא"כ יכולין לישאל אלחה"פ והי' יוצא לחולין ע"י שאלה ואך י"ל לפימ"ש בטו"א ר"ה (כ"ח) דשאלה שעוקר למפרע הוי חוב"ע א"כ ל"ה באפשרי שהרי דוד בעצמו ל"מ לישאל דבעינן בעלים ואם ישאל הגזבר הלא יעבור הוא באיסור דתוב"ע ואין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ועכ"פ מוכח מזה דגם אז בזמן נו"ג איכא אזהרה דחוב"ע ולכן ל"ה יכולין לישאל אלחה"פ שכבר הי' בפנים עכ"ד אלא שהגאון ז"ל אותיב תיובתא לנפשי' דהתינח למ"ד חוב"ע דאורייתא והרי במנחות שם מתבאר דבין לר"י ובין לר"ש נתנו לדוד המע"ה מלחה"פ והרי ר"י סובר בפסחים (כ"ב.) דחוב"ע לאו דאורייתא והדקול"ד דמדוע לא שאלו אלחה"פ לדידי' וע"כ אינו מטעם חוב"ע עכ"ד ז"ל ואני אומר שאי משום הא לא איריא דאיכ"ל דלר"י לשיטתו בלא"ה לק"מ דר"י סובר ביומא (ז':) דטומאה הותרה בציבור והכ"מ כתב בפ"ב מה' שבת ה"א דלמ"ד דטומאה הותרה בציבור גם פקוח נפש הותרה בשבת ולמ"ד דטומאה דחוי' בציבור ה"ה פקונ"פ בשבת דחוי' ע"ש וא"כ ממילא לר"י דטומאה הותרה בציבור וגם פקונ"פ שדוחה איסורים הוא הותרה א"כ לק"מ שלמה לא שאלו על לחה"פ דלמ"ד הותרה א"צ למהדר אהיתר אע"ג דאפשר כמבואר ביומא (ו':) אבל ר"ש הרי סובר שם דטומאה דחוי' בציבור וא"כ גם פקונ"פ באיסור רק דחוי' ולדידי' יוקשה כנ"ל דלמה לא עבדי טצדקי בשאלה אלחה"פ ויהי' היתר ולר"ש לשי' דסובר חוב"ע דאורייתא שוב י"ל כתי' הגאון ז"ל הנ"ל דא"א לישאל דיהי' חוב"ע וכמו"ש הגז"ל באורך שם אבל בעיקר הדבר שבא הגז"ל בפילפולו הנ"ל לפשוט ספיקו דאיכא איסור חוב"ע בנו"ג אליבא דר"ש דסובר חוב"ע דאורייתא עש"ה במכת"ה אין מקום לדבריו ז"ל לפע"ד דאליבא דר"ש אין מקום לספיקו הנ"ל דהא עיקר הספק היא לר"מ דיליף דחוב"ע אסור ממה שלי בשלך אסור וכו' וכנ"ל אבל למאי דילפינן בקדושין שם מקרא דוזבחת דבריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום בודאי גם בנו"ג איכא איסור לשחוט חוב"ע דהו"ל קירוב מקום ומהכ"ת לחלק בין נו"ג למקדש וכמו"ש הגז"ל בעצמו בר"ד שם ור"ש בע"כ יליף חוב"ע מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת לפמ"ש התוס' בחולין (פ"ה:) בסוה"ע דלר"ש אסור חוב"ע מה"ת גם בשחט בעזרה חי' או עוף ע"ש וז"ד ללימוד דכי ירחק ממך המקום וזבחת דמרבינן גם חי' ועוף חוב"ע כמבואר בקדושין שם אבל ללימוד דמה שלי בשלך אסור א"כ דוקא כעין מה שנשחט בעזרה לקרבן אסור לשחטו חוב"ע משא"כ חי' ועופות שא"ר לקרבן ליכא איסור חוב"ע וכן בספרי פ' ראה דריש מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת לאסור חוב"ע וסתם ספרי ר"ש כנודע וא"כ לר"ש פשיטא דיש איסור חוב"ע גם בנו"ג אבל לר"מ דיליף דחוב"ע אסור ממה שלי בשלך וכו' עדיין יש מקום להסתפק כנ"ל ודו"ק:
נמשכתי קצת מענין לענין נחזור לד' הירושלמי בפסחים שם הנ"ל וז"ל אריו"ח לית כאן נזירות נזירת חובה היא [פי' סמי מכאן רקיקי נזיר: דנזירות חובה היא כלומר לאחר שנדר בנזיר קרבנותיו חובה הן עליו ולא משכח"ל שקרבו בנו"ג, פנ"מ] אר"ב ב"כ תיפתר שקרבה חטאתו בשילה ועולתו ושלמיו בנוב וגבעון [פי' דמכיון שקרבה חטאתו אין עולה ושלמים חובה עליו ואותן קרבו בנו"ג ורקיקי נזיר עם השלמים הן קריבין ושפיר משכח"ל שנאכלין בכל ערי ישראל, פנ"מ] ר"ע בעון קומי ר"מ לא כן א"ר בשר"י שלמי חגיגה הבאים בבמה כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה [פי' והיכי אמרת דבמקום דבעי שלמים לאו חובה נינהו וקרבו בבמה גדולה וכי לא כן ארבשר"י וכו' אלמא דשלמי חגיגה אין קריבין בבמה והיינו אפי' בבמה כעין נו"ג ומ"ש שלמי נזיר משלמי חגיגה וג"כ לא עלו לו להתירו מנזירות, פנ"מ] אלא כר"י דר"י אמר חטאת ופסח ליחיד בבמה גדולה אין חטאת ופסח ליחיד בבמה קטנה [פי' כלומר ואי דשיטתך אליבא דר"י דקאמר התם בתוספתא דזבחים דחטאת נמי קרב ליחיד בבמה גדולה נמי אכתי מעולה ושלמים קשיא דהא לא שמעי' מדר"י אלא חטאת בלבד ושלמי נזיר הרי הן כשלמי חגיגה והדקל"ד, פנ"מ] עכ"ל הירוש' הנצל"ע יעייש"ה והנה דברי הירוש' אלו צ"ב א' מה דמקשה דהאיך קרבו שלמי נזיר בבמת נו"ג והלא אר"י דשלמי חגיגה הבאים בבמה כשירים ולא עלו לבעלים לשם חובה וה"ה שלמי נזיר דחובות נינהו וא"ק אפי' בבמה גדולה וכפי' הקר"ע ופנ"מ. ויפלא לכאו' דלמה הוצרך להביא ממרחק לחמו מד' ר"י שאמר כן בשלמי חגיגה והלא זה ד"פ בכמ"ד דרק נידר ונידב קרב בבמה ולא חובות והו"ל להקשות דהאיך מקריבין שלמי נזיר בבמה דחובה היא ואך י"ל דבאמת בזבחים (דקי"ז:) אמרי' להס"ד דעולה ושלמים של נזיר לכ"ע קרב בבמה דישרות נינהו ומסיק דמחלוקת בעולה ושלמים דנזיר דלר"מ קרבו בבמה ולרבנן לא קרבו אבל חטאת ואשם דנזיר דה"כ חובות נינהו ולא קרבו בבמה ע"ש ומעתה י"ל דזהו כוונת הירוש' הנ"ל בקושי' מד' ר"י להוכיח דלא נימא כס"ד דש"ס הנ"ל דעולה ושלמים דנזיר ישרות נינהו וקרבו בבמה לכ"ע דהא מדאר"י דשלמי חגיגה הבאים בבמה כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה וה"ט אע"ג דשלמים הם ושלמים דנו"נ קריבי בבמה מ"מ שלמי חגיגה א"ק שמחמת חובתו מקריבם ודמי לחובות שא"ק בבמה אע"ג דבעצם שלמים הם וא"כ ה"ה שלמי נזיר נקראים חובות כיון דעתה מחויב להקריב מחמת נזרו שקיבל עליו מכבר ואע"ג דשלמים הם לא קרבו בבמה כתובות וכמסקנא דש"ס דילן בזבחים הנ"ל:
עוד צ"ע מה דאמרי' עוד בירוש' הנ"ל אלא כר' יהודה דרי"א חטאת ופסח ליחיד בבמה גדולה אין חטאת ופסח ליחיד בבמה קטנה וכבר הבאתי פי' הפנ"מ שמפרש דאי אליבא דר"י דהא קאמרי בתוספתא דזבחים דחטאת נמי קרב ליחיד בבמה גדולה אכתי קשי' מעו"ש דהא לא שמעי' לר"י אלא חטאת בלבד משא"כ שלמי נזיר והדקו"ל עכ"ד ז"ל הנ"ל, ובמכת"ה א"א לפרש כן ואינני יודע מה מצא מציאה בתוספתא דזבחים יותר ממה שנא' בש"ס דילן בזבחים (דקי"ז.) והרי גם בתוספתא מייתי דברי רבי יהודה בזה"ל עצמו כבש"ס ר"י אומר כל שהציבור והיחיד מקריבין באוה"מ שבמדבר מקריבין באוה"מ שבגלגל עכ"ל עש"ה וא"כ מבואר מזה דכל קרבנות יחיד אף חובות קרבו בבמה גדולה לר"י כמו באוה"מ שבמדבר והאיך אפש"ל דלר"י אינו מקריב שלמי נזיר בבמה גדולה דלא שמעי' מדבר"י אלא חטאת ופסח והאיך מרומז בדברי ר"י דדוקא חטאת אדרבה מוכרח מדבריו להיפך מזה כנ"ל:
איברא דבתוספתא דזבחים (פי"ג) שם איתא עוד בזה"ל רבי יהודה אומר אף הציבור ל"ה מקריבין באוה"מ שבמדבר אלא במי שקבוע לו מה"ת בלבד עכ"ל ולכאו' נראה דמזה הוא מקור ד' רש"י בזבחים שם בד"ה כל שהציבור והיחיד מקריבין באוה"מ שבמדבר כ' וז"ל דהיינו כל הקרבנות כולן נו"נ וחובות שקבוע להם זמן מקריבין באוה"מ שבגלגל וכו' עכ"ל עש"ה והוא תמוה דחובות שקבוע להם זמן מה בעי הכא לר"י קיימינן ומשמע דכל חובות קרבו בבמה גדולה כמו באוה"מ שבמדבר וכבר התעורר בד' רש"י ז"ל אלו בטה"ק לזבחים שם במקומו ע"ש מ"ש ע"ז ומד' התוספתא הנ"ל מקור נכון דר"י אמר דרק חובות שקבוע להם זמן קרבו בבמת ציבור ומשו"ה פירש"י כן כן עלה בדעתי לכאו' ואך גם לפי"ז לא יתיישבו ד' הירושלמי הנ"ל שאמר דחטאת קרב לר"י בבמה גדולה ולא שלמי נזיר דא"נ דלר"י לא קרב רק חובות הקבוע להם זמן גם חטאת לא קרב שאיננו חובה שקבוע לו זמן שהרי בא על חטא ואמנם האמת יורה דרכו דלר"י קרבו ליחיד וציבור כל קרבנות חובה אע"ג שאין קבוע להם זמן כדמדמי לה לאוה"מ שבמדבר שקרבו הכל בשם ובדברי התוספתא הנ"ל ט"ס הוא ובמקום ר"י צ"ל ר"ש וכדאר"ש כן בש"ס דזבחים שם וכדמסיים בתוספתא אח"ז וכן הי' ר"ש אומר וכו' ומשמע להדיא דגם מימרא הקדומה ר"ש אמרה וכן הגי' בפנ"מ לירושלמי מגילה שם ובמנחת בכורים על התוספתא שם וא"כ אין לבנות ע"ז כלל אליבא דר"י ואידחי לה פי' הרב בעל פנ"מ ז"ל הנ"ל:
ובקרבן העדה פירש ד' הירושלמי דרי"א חטאת ופסח וכו' אין חטאת ופסח ליחיד בבמה קטנה אבל שאר כל הקרבנות אפי' חובה קריבי בבמת יחיד עכ"ל ע"ש וכוונתו דא"כ הי' יכול להקריב שלמי נזיר אפי' בבמת יחיד ופירושו במכת"ה הוא תמוה מאוד לפע"ד דהכן מצינו דרבי יהודה פליג אחכמים בהקרבת חובות בבמה קטנה והרי ר"י פליג רק בבמה גדולה דנו"ג דקרבו שם חובות כמו באוה"מ שבמדבר כנ"ל והיכן מצינו שאמר ר"י דחטאת א"ק בבמת יחיד דמוכיח מינה דשאר חובות קרבו שם גם גוף הדבר הוא זר לומר דלר"י קרבו חובות חוץ חטאת בבמה קטנה שלא מצינו בכל מקום:
ולפעד"נ לפרש דברי הירוש' בפשוט דהרי בירוש' קאי השתא לקיים תירוצו של ר"ב ב"כ שהביא לעיל מינה דקאמר שמשכ"ל רקיקי נזיר שנאכלין בכל ערי ישראל שקרבה חטאתו בשילה ועולתו ושלמיו בנו"ג כנ"ל וע"ז הקשה לו מר"י דא"א להקריב שלמי נזיר אפי' בבמה גדולה דחובות נינהו וא"ק וע"ז אמר אלא כר"י והיינו דמצי קאי אליבא דר"י דאמר שמקריבין חובות דיחיד בבמת ציבור כנו"ג ודחי זה דרי"א חטאת ופסח ליחיד בבמה גדולה וכו' וא"כ קרבה גם חטאת יחיד בבמת נו"ג וא"כ לא הוצרך לומר רבב"כ שקרבה חטאתו בשילה וכו' דהא גם חטאתו הי' יכול להקריב בנוב וגבעון אם קאי לר"י ומשו"ה מסיק בירוש' דלא אתיא אלא כר"ש דאמר מכיון שנזרק עליו א' מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין וכו' ומשו"ה כיון דקרבה חטאתו בשילה אין עולה ושלמיו חובה עליו ומצי להקריבם בנו"ג אבל החטאת הוצרך להקריב בשילה דוקא לר"ש וכמובן וזה נלפע"ד ברור בפי' ד' הירושלמי:
נחזור לענינינו סו"ד דלפענד"נ דהירושלמי הנ"ל לא אמר דשלמי חגיגה הבאים בבמה כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה אלא רק בשלמי חגיגה וכי"ב ואיירי מינה התם כגון שלמי נזיר (וכן שלמים הבאים מחמת פסח היינו פסח בשאר ימות השנה דשלמים הוא דמיירי מינה בירושלמי דמגילה שם] דעיקר המניעה בהו שלא להקריבם בבמה משום דחובות נינהו וכיון דלא עלו לבעלים לשם חובה הרי הם כשלמים דעלמא שמקריב בבמה קטנה ג"כ אבל קרב"צ אם הקריבם בבמה קטנה פסולים בדיעבד ג"כ ולא עוד אלא אפי' אם הקריב חטאת ואשם בבמת יחיד לר"י שאומר דקרבו בבמה גדולה מכ"מ פסולין הם, דל"ש לומר שלא עלו לבעלים לשם חובה וכשרים דאם חטוא"ש לא עלו לבעלים לחובתם אינם כלום ופסולים משא"כ שלמי חגיגה ושלמי נזיר ודלא כמו"ש מעכת"ה הי"ו בפשיטות להיפך:
ומ"ש מעכת"ה שי' להוכיח דהר המורי' הי' דינו כבמת ציבור מד' המד"ר פ' וירא דהי' צריך כהן ואין כוהן בבמה קטנה גם מבואר בזבחים (צ"ב) דילפינן דקדשים טעונים כלי מקרא דויקח את המאכלת הרי דהי' צריך כלי שרת ומוכרח דהי' בו דין במת ציבור בהקרבה דאברהם אע"ה עכ"ד לפענד"נ דאין ראי' מזה דכבר כתב בטהרת הקדש למנחות (ו':) דאע"ג דאין כלי שרת בבמה קטנה כדילפינן מקרא בזבחים (קי"ט:) ז"ד בשעת היתר הבמות שהותר בהן זר להקרבה אבל קודם שנבדל אהרן וקודם בנין המשכן שהי' עבודה בבכורות שהיו אז במקום הכהנים הי' צריכין גם כ"ש דהרי קבלת הדם בכ"ש ילפינן בזבחים (צ"ז:) מקרא דויקח משה חצי הדם וישם באגנות ואז הי' עדיין עבודה בבכורות כדכתיב וישלח את נערי בנ"י ואעפ"כ הי' צריך כ"ש עכ"ד ז"ל וא"כ אין ראי' דהי' להר המורי'. מאז דין במת ציבור מדהוצרך כ"ש דהרי אז אפי' בבמה קטנה הי' צריך כ"ש כנ"ל וה"ה כהן דהי' צריך דהרי הבכורות הי' במקום הכהנים וכעין זה מצינו בערכין (יו"ד.) דעד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה ע"ש וה"ה בנ"ד דמשנבנה המשכן ואח"כ שהי' במת ציבור ניטלה הקדושה מבמות יחיד שעושין בכל מקום וא"צ כהונה וכ"ש משא"כ קודם שנבנה המשכן גם בבמה בכמ"ק הי' דינו בכהן וכ"ש: ועיי' בטורי אבן לחגיגה (ו':) שרצה לחדש דקודם שנבנה המשכן היו יכולין להקריב קרבן ציבור כתמיד על במת יחיד בכמ"ק ודחה סברא זו מש"ס דבכורות (ד':) יעייש"ה ובחידושי לחגיגה שם כתבתי לישב דלא תיקשי מש"ס דבכורות הנ"ל וחיזקתי את החידוש הנ"ל שעלה ע"ד הגאון בעל טו"א ז"ל ע"ש שהבאתי ד"ח מד' הרבינו גרשום מאוה"ג ז"ל בפי' לבכורות שם שמשמע מד' ז"ל כנ"ל:
ועפ"י יסוד זה יש לישב ד' רש"י ז"ל במנחות (ו':) שפי' אהא דאמרי' שם ונילף מבמה וז"ל זר נמי אנא ידענא דמכשר נמי בן בתירא דהא אית לי' הכשר בבמה קודם שנתקדש אהרן שהעבודה בבכורות עכ"ל עש"ה ותמוה מאוד דלמה הוצרך למינקט דאית לי' הכשר בבמה קודם שנבדל אהרן הרי אח"כ בזמן הבמות הי' כשר זר להקריב בבמה קטנה וכבר עמדו ע"ז בתוס' שם במקומו ע"ש והנלענ"ד בישוב ד' רשיז"ל דלכאורה יוקשה דמה פריך בש"ס בפשיטות לרב דמה הוצרך לאשמעי' זר כיון בלבן בחירא כשר בשמאל בחזרה כיון דאית לי' הכשר ביוה"כ ה"ה זר אית לי' הכשר בבמה הרי רב במנחות איירי ור"י סובר במשנה דזבחים (דקי"ג.) דאין מנחה בבמה וא"כ בקמיצת מנחה עכ"פ לית לי' הכשר לזר בשום מקום לר"י ושפיר הוצרך רב לאשמעינן לאפוקי מר"י ועי' בזבחים (קי"ח.) דראב"א ג"כ סבר דאין מנחה בבמה ע"ש ואך י"ל דמה"ט הוצרך רש"י לפרש דהא דמקשה בש"ס לרב ונילף מבמה היינו זמן במות קודם שנבדל אהרן וקודם בנין המשכן דכבר כתבנו דאז קודם בנין המשכן הי' לבמת יחיד דין במת ציבור והתוס' בסוטה (ט"ז.) ד"ה לרבות כתבו דאע"ג דאין מנחה בבמה מכ"מ בבמת נוב וגבעון קרב מנחה וכמו שהוכיח מדבריהם הגאון במשל"מ פ"א מהל' קר"פ ה"ג ע"ש ובתוס' זבחים (קי"ז:) ד"ה ורבנן שנסתפקו בזה ולפי"ז גם בבמה שקודם שנבדל אהרן שהי"ל דין במת ציבור כנ"ל קרבו מנחות ושפיר מקשי' לרב דזר נמי אית לי' הכשירא בבמה גם בקמיצת מנחה ודברי רש"י ז"ל הנ"ל המה מזוקקים שבעתים:
וע' בפרש"י עה"ת פ' תולדות עה"כ ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות וגו', כתב וז"ל אמר עשו מה טיבה של עבודה זו א"ל כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויין בה כאותה ששנינו אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרוע ראש אמר אני הולך למות על ידה א"כ מה לי חפץ בה עכ"ל ע"ש, ותמהתי מאז ע"ד רש"י ז"ל אלו דהאיך יתחייב מיתה כשיעבוד עבודה כשהוא שתוי יין אז בימי האבות ע"ה של"ה עדיין מקדש והרי אמרי' בתו"כ פ' שמיני והובא ברמב"ן עה"ת שם דמשו"ה כתיב בפ' שתוי יין חוקת עולם לרבות שילה ובית עולמים ומוכיח להדיא דבבמה ל"ש האיסור דעבודה בשתוי יין מדאיצטריך לרבות שילה ובית עולמים וכמו"ש הרמב"ן שם להדיא מדמזהיר הכתוב לכהנים ואין כהן מקריב בבמה ע"ש וא"כ מכש"כ דבבמה לב"נ ל"ש איסור זה דשתוי יין [ויש לספק בבמת נוב וגבעון אי הי' שייך איסור דשתוי יין דשם הרי צריך כהן אך מדנקיט התו"כ שם שילה ובית עולמים ולא נקיט נו"ג ג"כ דהוא רבותא יותר דאין קדושתו חמורה כ"כ משמע קצת דל"ש בנו"ג וע' ביומא (ס"ז:) דמצריך קראי לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים אך התוס' בשבועות (ט"ז:) ד"ה או אידי ואידי כו' כ' דשם איכא טעם מיוחד דצ"ק מיוחד לנו"ג משא"כ במקו"א עש"ה ובאתי רק להעיר] וא"כ נראה דגם פרועי ראש ל"ש בבמה לפ"מ דמבואר בסנהדרין (פ"ג:) דפרועי ראש איתקש לשתוי יין עיי"ש בודאי גם לעני"ז איתקש דל"ש בבמות כמו שתוי יין דאין היקש למחצה וכבר נדפס קו' זו בשמי בס' אמרי דוד מהג' מסטאניסלוב ז"ל בסי' י"ד ע"ש. ואך לדברינו האמורים לעיל איכ"ל דבמות שהיו אז קודם מתן תורה דהו"ל דין במת ציבור וגם האבות הי"ל דין ישראל להחמיר עכ"פ כידוע ממילא גם שתוי יין ופרוע ראש הוזהרו בבמות אז כמו בבמת ציבור ולא דמי לבמה קטנה שלאחר מ"ת שלא נאמר בה אזהרה לפרוע ושתוי יין שאין קדושתה גדולה כ"כ כמו הבמות שקודם מתן תורה וז"ש עשו דהולך למות ע"י עבודה בבמה כשהוא שתוי יין או פרוע ראש ול"ק כנ"ל ורש"י ז"ל לשיטתו אזיל בד"ז כמוש"פ במנחות שם כנ"ל ודו"ק: ובהיותי בעניני במות אציג מה שעלה בלבי להסתפק אי בקרבנות הקריבין בבמה קטנה הי' צריכין מליחה כדין כל הקרבנות הקריבין במקדש. והנה למאי דדריש ר"ש במנחות. (כ'.) מקרא דכתיב ברית מלח עולם הוא ונאמר להלן ברית כהונת עולם כשם שא"א לקרבנות בלא כהונה כך א"א:
לקרבנות בלא מלת ע"ש א"כ יומצא דבבמה דכשר אפי' זר להקרבה א"צ למלוח כיון דמלח בקרבנות איתקש לכהונה וא"כ דוקא היכא דצריך כהונה צריך מלת וכמובן ואך גם לר' יהודה דפליג שם עם ר"ש ולא דריש לי' לקרא הכי ע"ש מכ"מ לר"י לשיטתי' איכ"ל מטעם אחר שא"צ למלוח קרבנות בבמה כיון דעיקר מצות מליחה בקרבנות ילפינן ממנחות דכתיב בהו וכל קרבן מנחתך במלת תמלח כמבואר במנחות שם ור"י הרי סובר דאין מנחה בבמה כנ"ל א"כ אין לנו לימוד בבמה דצריך למלוח הקרבנות כיון דקרא דכתיב במנחה לא איירי בע"כ בבמה מנ"ל דצריך מליחה בקרבנות הקרבין בבמה ולפי"ז יש מקום לומר דגם בבמה גדולה ל"צ מלת לפמ"ש התוס' בזבחים הנ"ל דלר"י דאין מנחה בבמה הוא גם בבמה גדולה א"כ לא ידעינן דצריך מלח בקרבנות הקריבין שם דממנחה ילפינן לה ואולי י"ל דזה תליא בפלוגתא הנזכרת בכמ"ק בש"ס אי דן מינה ומינה או דן מינה ואוקי באתרה עי' בשבועות (ל"א.) ולמ"ד דדן מינה ואוקי באתרה גם הכא י"ל דכיון דיליף ממנחה דצריך מלח בכל הקרבנות שוב אח"כ אוקי באתרה דאפי' בבמה שמקריבין עלי' שאר קרבנות צריך מלת משא"כ למ"ד דדן מינה ומינה ודו"ק, וקצת יש להוכיח דאין מצות מליחה בקרבנות הקריבין בבמה לפימ"ש בדע"ז מבעלי התוס' עה"ת פי' ויקרא בטעם מצות מלח בקרבנות וז"ל ולא תשבית מלח לפי שהוא דבר המתקיים להודיע כי הקרבנות ברית לעולם לכפרה ולא לצורך הקב"ה וכו' כי כשאדם חוטא ומקריב קרבן ומתכפר לו ויודע שהוא נקי מחטאו הוא נזהר אח"כ מלחטוא ומלהיות עוד מלוכלך בעבירות עכ"ל ע"ש שהאריך בזה וא"כ ז"ש דוקא בקרבנות הקריבין במקדש שהם לכפר כמו חטוא"ש ואפי' עולה ושלמים יש בהם ג"כ ענין כפרה בביהמ"ק וכמשכ"ל בספרי (בסי' י"ג וסי' כ"א) ע"ש] והוא דבר המקיים לעולם כמלח אבל בבמה דקיי"ל דרק נודר ונידב קרב בבמה ולא חובות וא"כ אין שם ענין כפרה בקרבנות וא"כ א"צ מלח להנ"ל אך אין לבנות ע"ז כיון דאנן לא דרשינן טעמא דקרא ויש לדחות:
עתה נפן למש"כ מעכת"ה הי"ו בסוף מכתבו וז"ל ואציע עוד למר את אשר נתקשיתי בלשון הרמז"ל בפ"ח מהל' ערכין ה"ט שכ' בזה"ל הקדיש או התרים עבד שנכנס למצות פודהו וילכו דמיו לים המלח וכו' ואם הי' עבד עכו"ם לא מעלין ולא מורידין ע"כ ומי כהחכם יודע פשר דברי הרמז"ל והנה מרן הכ"מ ז"ל הוציאו חלק ולא הערה מקורו אבל ראיתי לרבינו הרדב"ז ז"ל שהעיר מקורו מהא דע"ז (י"ג:) עבד עכו"ם מהו א"ל תניא העכו"ם לא מעלין ולא מורידין אבל מאוד תמוה דהרי כל המפורשים פי' להסוגיא דקאי אהא דקתני הנושא והנותן בשוק של עכו"ם וכו' בהמה תעקר ומבע"ל אם גם עבד עכו"ם יעקור וע"ז פשט דלא מורידין וא"צ ליעקר יעי"ש ברש"י ובפי' הר"ח ובשו"ע יו"ד (סי' קמ"ט) וכן מתבאר מדברי הירושלמי פ"ק דע"ז ה"ד ע"ש, וא"נ דהרמז"ל יפרש הסוגי' דקאי אאין מקדישין בזמה"ז ואם הקדיש בהמה תיעקר מ"מ תמוה מה טעם יש בדבר ומה חילק בין עבד ישראל לעבד עכו"ם [היינו עבד שמל וטבל לבין עבד שלא מל וטבל לשם עבדות] דלכאו' נראה מלשון הרמז"ל דרק בעבד ישראל מהני ההקדש ולא בעבד עכו"ם ומדוע ? דהא גם עבד עכו"ם גופו קנוי וכמבואר ביבמות (מ"ו.) דאמר ר"א דישראל קונה עכו"ם לגופו ופסקו הרי"ף והרא"ש שם כר"א וגם צריך גט שחרור וכמו"ש הרמב"ן ז"ל בחי' ליבמות (מ"ה) יע"ש בד"ק וגם ברמז"ל פ"ת ופ"ט מעבדים פוסק כר"א דגופו קונה וכמו"ש שם מרן בכ"מ (וד' הלח"מ שם תמוהים ואכ"מ) וא"כ למה לא מהני ההקדש גם בעבד עכו"ם ומה בינו לעבד ישראל, וגם לשון הרמז"ל ואם הי' עבד עכו"ם לא מעלין ולא מורידין תמוה מאוד ואין לו הבנה כלל לכאו' ואם נאמר דכונת הרמז"ל דכיון דלא מעלין אותו ל"ח ההקדש ג"כ לא יתכן דהא גם יש לו דמים וכמבואר בפ"ק דערכין ובר"מ בפ"א מהל' ערכין וא"כ למה במקדיש עבדו עכו"ם ל"מ ההקדש וראיתי בפי' הרדב"ז ז"ל שכ' דבעבד עכו"ם א"צ פדיון אבל אסור להנות ממנו וגם ד"ק לא זכיתי להבין למה א"צ פדיון דנהי דקיי"ל ביבמות (מ"ת:) דאין מקיימין עבדים שאין מלין אבל מכ"מ כ"ז שהוא תח"י למה א"צ פדיון גם הלא מותר לקיימו וכמבואר שם וצע"ג בזה לענ"ד עכ"ל דמעכת"ר שיחי', והוא באמת תמי' גדולה בד' הרמז"ל וראוי להתעורר בזה, והנלענ"ד בזה הנה בר"מ שם בפ"ח מהל"ע הלכה ה' כ' וז"ל אין מקדישין וכו' בזה"ז שאין שם מקדש בחטאינו כדי לחזק את בדקו ואם הקדיש וכו' אם היתה בהמה נועל דלת בפני' עד שתמות מאלי' ואם היו פירות כו' מניחין אותן עד שירקבו וכו' ואח"ז בה"ט כ' דין הנ"ל דהקדיש או התרים עבד שנכנס למצות פודהו וכו' וכו' כנ"ל ובהל' י' כ' מותר לפדות ההקדשות בזמה"ז לכתחלה ואפי' בפרוטה ומשליך אותה לים המלח עכ"ל עייש"ה, ובהשגות הראב"ד שם לה"ח כ' וז"ל ואם היו מעות או כלי מתכת יוליכם לים המלח או לים הגדול א"א כשאינו רוצה לפדותן אבל אם ירצה לפדותם יפדה אותם בפרוטה ויוליך פדיונם ליה"מ עכ"ל, ובלח"מ שם כ' דגם רבינו הרמז"ל מודה להראב"ד ז"ל דכשרוצה לפדותם שפיר דמי עש"ה, והדוחק גדול מאוד כמבואר להמעיין דאם הי' כן דעת רבינו הרמז"ל הו"ל לאשמעינן כן בהדיא תיכף בהל' ח' דיכול לפדותו על שו"פ ויוליכה ליה"מ לא כן עתה דבה"ח וט' כתב דבריו בסתמא דבהמה נועל דלת בפני' כדי שתמות וכו' וכן בהקדיש עבד עכו"ם ל"כ עצה זו שיפדנו ובה"י כ' מותר ליפדות ההקדישות בזה"ז לכתחלה אפי' בפרוטה משמע להדיא דזה הוא ענין בפנ"ע. וראיתי בס' צפנת פענח מהגאון מוהר"י ראזין שליט"א בחי' על הר"מ כאן שכ' וז"ל אך רבינו ס"ל לחלק בין בעלים לאתר דבעלים קנסינן להו שלא לפדותם וגם אם הקדיש עבד דע"כ צריך לפדותו כמבואר בהל' ט' מ"מ צריך לפדותו כדי דמיו לא בפרוטה ואחרים שפיר יכולים לפדותו אף בפחות מכדי דמיו עכ"ל ע"ש הנה שמחלק הגאון שי' דמ"ש רבינו בה"י שיכול ליפדות ההקדישות בזמה"ז בשו"פ איירי בפדיית אחרים לא המקדיש עצמו משא"כ בהלכות הקודמת מיירי במקדיש עצמו שא"י ליפדות בשו"פ דקנסינן לי' אבל ד' הג' שיחי' צ"ע לפע"ד דהרי ממקומו הוא מוכרע להיפך דמקור ד"ז דבזמה"ז יכול ליפדות ההקדישות בשו"פ הוא מערכין (כ"ט.) כמו שציין מרן הכ"מ כאן ושם איתא ההיא גברא דאחרימנהו לנכסיו בפומבדיתא אתא לקמי' דר"י א"ל שקול ארבעה זוזי ואחיל עליי' ושדינהו בנהרא ולישתרי לך כו' אבל בזמה"ז אפי' לכתחילה א"ה אפי' פרוטה גמי פרסומי מלתא עש"ה ושם הרי מיירי במתרים עצמו ואעפי"ז אמרי' דיכול ליפדות על פרוטה בזמה"ז ול"א דקנסיהו שלא יפדה אלא בכדי דמיו כנ"ל, וא"כ אאפ"ל כנ"ל:
ולפעד"נ די"ל דד' הרמז"ל הוא כד' התוס' בערכין שם ובע"ז שם שכ' לחלק דמשו"ה ל"א בע"ז התקנה דפדיי' דדוקא התם בערכין דמקרקע הוא: שהן קיימות לעולם וא"י לכלותם אי לא עביד בהו רבנן תקנה אתי לידי תקלה ויכול להיות שאף למטלטלין עלתה התקנה לפי שהוקדשו ביחד עם הקרקעות אבל בהוקדשו מטלטלין בלבד ל"א שיפדו רק ירקבו עש"ה ומשו"ה בה"ח דמיירי הרמז"ל בהקדיש בהמה או מטלטלין ל"כ התקנה של פדיי' רק דבהמה תמות ופירות ירקבו וכיו"ב משא"כ בה"י שכ' הרמז"ל בסתם בהקדישות שמותר לפדותם בפרוטה איירי בהקדישות דמקרקעי או אפי' מטלטלין שהוקדשו ביחד עם הקרקעות דבהו אית תקנה דפדיון בהקדישם בזמה"ז, דבהקדיש מטלטלין כבר כ' רבינו הרמז"ל דינם מקודם ולכן לא הוצרך לבאר דמש"כ בה"י דבהקדישות מועיל פדיון הוא בהקדש דקרקעות דממילא ידענא וכמובן:
ומעתה מש"כ רבינו בהלכה ט' בהקדיש עבד שנכנס למצות דפודהו, א"ש להנ"ל דכיון דבהקדש כזה א"א לעשות מה שעושים בהקדיש מטלטלין או בהמה דא"א להמית עבד שנכנס למצות משו"ה פודהו דדמיא לקרקעות שא"א בענין אחר דפודן כנ"ל אבל בהקדיש עבד עכו"ם שמותר להרגו דהא לא מעלין ולא מורידין ודעת הב"י ביו"ד (סי' קנ"ח) דמותר להרגו אם אינו מקיים הז' מצות דב"נ והא דאמרו לא מורידין היינו שאין מצוה להורידם לבור וכ"כ בנקוה"כ מבעל הש"ך ז"ל ליו"ד שם ע"ש מש"ה ליכא בהקדיש עבד עכו"ם התקנה דפדיי' כיון שאפשר להרגו דמי להקדיש בהמה בזמה"ז דאמרי' נועל דלת בפני' עד שתמות מאלי' דחז"ל לא תיקנו פדיון בהקדש דזמה"ז רק במקום שא"א לעשות שום אופן אחר לסלק ההקדש וכמו בקרקעות וכנ"ל משא"כ בהקדיש עבד עכו"ם דלא מעלין ולא מורידין וזה הוא כונת ד' רבינו הרמז"ל הנ"ל ועדיין צ"ע ויל"פ דברי הפי' הרדב"ז ז"ל שכוונתו ג"כ כדברינו שז"ל והאי עבד ישראל היינו עבד שנכנס למצות וחל ההקדש עליו ופודיהו והדמים יפלו לבדה"ב בזה"ב ועתה ילכו דמיו ליה"מ ועבד עכו"ם אין פודין אותן ולא נהנין מהן ואם מתו מתו עכ"ל היינו דבעבד שנכנס למצות יכול לפדותו אם הקדישו אבל עבד עכו"ם אע"ג דג"כ חל ההקדש עליו מכ"מ א"י לפדותו כיון דמן הדין מותר להרגו דלא מורידין היינו שאין מצוה להרגו לא הותר בי' פדיי' וכמו"ש באורך ומסולק כל מה שהעיר מעכ"ת ע"ד הרדב"ז הנ"ל:
ובעיקר קו' התוס' בע"ז ובערכין שם דלמה בש"ס דע"ז לא נתן העצה בהקדיש שיפדהו ובערכין אמר שיפדהו נלפע"ד לדון ד"ח דכבר נודע דהיכא שיש בדבר איסור תורה לא גזרו חז"ל איסור מדבריהם בדבר הזה וכמו"ש התוס' במנחות (נ"ב.) ובתמורה (ל"ב:) לענין מעילה דרבנן דהיכא דיש מעילה דאורייתא לא תיקנו מעילה דרבנן ע"ש ובש"ך יו"ד (סי' פ"ז סק"ג) ולפי"ז נראה דבערכין שם דמיירי בגברא שהחרים לכל נכסיו וא"כ עשה איסור תורה בלא"ה במה שהחרים כל נכסיו דזה אסור מה"ת כדילפינן בערכין (כ"ח.) מקרא ע"ש וע' בחת"ס בתשו' לאו"ח (סי' קכ"ז) בעני"ז וא"כ בודאי לא גזרו בזה האיסד"ר שלא להקדיש ולהחרים בזמה"ז דבמקום איסור תורה פקע האיסד"ר כנ"ל ומעתה י"ל דאע"ג שמצינו בע"ז שם בהקדיש והחרים בזמה"ז שאין לו תקנה בפדיון משום דחז"ל קנסוהו שעבר אדבריהם שלא יועיל פדיון או שאסור לפדותו וה"ד במקום שעבר ע"ד אבל בהחרים כל נכסיו שעבר על איסור תורה לחוד כנ"ל באיסור זה לא מצינו שיקנסוהו שלא ליפדות ומשו"ה אמר שיפדנו וכעין שמצינו דעשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"ש בס"ד ודו"ק, וע' בחי' הריטב"א לע"ז שם בזה:
והנה במשכ"ל לישב ד' רש"י במנחות (ו':) שהערותי שם דמ"פ בגמ' לרב דלמה הוצרך לאשמעינן זר הרי כמו דמכשיר ב"ב בקמץ בשמאל בחזרה כיון דאית לי' הכשר ביוה"כ ה"ה זר יש לו הכשר בבמה והלא שם במנחה איירי ואיכא מ"ד דאין מנחה בבמה וא"כ ל"מ הכשר לזר בקמיצת מנחה עכ"פ ע"ל ולכאו' ז"א דהא הכשר שמאל ביוה"כ ג"כ ליכא במנחה כ"א בקטורת ביומא (מ"ז.) ואך הד"נ דלכאו' ק' דמאי מדמי להכשר שמאל ביוה"כ שהוא הותר מכללה גם כעת בבימ"ק משא"כ הכשר זר בבמה מאי דהוי הוי וצ"ל דלעומת זה עדיף הכשר זר בבמה שהותר גם במנחה גופה משא"כ שמאל ביוה"כ דלא הותר כ"א בקטורת וכ"א יש לו חדא לטיבותא אבל א"נ דאין מנחה בבמה שוב ליכא לדמות הכשר זר בבמה להכשר שמאל ביוה"כ ושפיר הוצרך רב לאשמעי' ול"ק לרב ודו"ק: