שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר
ח"א סימן כז
התשובה הקודמת שלחתי לכבוד הרב הגאון הגדול המפורסים פאר הדור נ"י וכו' כש"ת מו"ה נחום וויידענפעלד שליט"א האבד"ק דאמבראווא. ובתשובתו הרמה אשר כתב אלי כתב להשיג ע"ד תשובתי באיזה מקומן וזה אשר כתבתי אליו להסר מעלי חצי השגותיו:
בד"מ אשר כתבתי בתשובתי לתמוה ע"ד הגאון בעל בינת אדם ז"ל בה' אישות כלל קכ"ו שכ' דבפנוי' שהיא נדה איסור יחוד מדאורייתא כמו בעריות ותמהתי עליו דאשתמטתי' דברי התוס' בסנהדרין (ל"ז.) ובסוטה (ז'.) שכתבו דבאיסור נדה לא מיתסר היחוד מה"ת מפני שיש לה היתר ולא דמיא לאמו עכ"ד. ועז"כ כהדר"ג להשיג ע"ד בזה"ל ובנדה הוי איסור יחוד מדאו' כמו בעריות דהרי אין לה היתר להבעל ואף שהתוס' סנהדרין וסוטה כתבו דהתורה העידה סוגה בשושנים דלא אסרה תורה יחוד אלא כעין אמו דלא עבידא דמשתרי היינו באשה היושבת עם בעלה אבל בפנוי' האיסור יחוד מה"ת וז"פ מאוד, ומאוד אתמה עליו מה שתפס על הבינ"א בה' אישות דבריו ברור מללו שהחילוק הוא בין נדה עם בעלה לפנוי' נדה וכן נקטו הפוסקים בפשיטות גמור דשאני בנדה עם בעלה דסופה ליטבל עכ"ל כ"ג. ולא זכיתי להבין ד' כהד"ג בזה דמש"כ דבנדה הוי יחוד מה"ת כבערוה מפני שאין לה היתר להבועל הוא חמוה דהרי יכולה לטבול עצמה ויהא לה היתר לנדותה ולא דמי לשאר עריות שאין להם היתר בשו"א ואם כונת כ"ג דאפי' תטהר עצמה מנדותה עדיין פנוי' הוא ואסורה לבועל מצד שהוא פנוי' אפי' אינה נדה ז"א דאם באנו לאסור היחוד מצד האי' פנוי' הרי משום זה היחוד הוא רק מדרבנן אסור דפנוי' בלבד אינה ערוה וב"ד של דוד גזרי על יחוד פנוי' וא"כ ממנ"פ אם האיסור יחוד מצד נדה שמיקרי ערוה הרי כבר כתבו התוס' דבנדה שיש לה היתר לאיסורה לא מיתסר היחוד מה"ת כיון דלא דמי לאמו ואם מצד פנוי' הרי בזה ליכא אי' מדאורייתא כלל:
ומש"כ עוד כ"ג דמש"כ התוס' בסנהדרין וסוטה דהתורה העידה סוגה בשושנים דלא אסרה תורה יחוד אלא כעין אמו דלא עבידא דמשתרי היינו באשה היושבת עם בעלה אבל בפנוי' נדה האי' יחוד מה"ת ע"כ ידענא מזה ידענא דההיתר של סוגה בשושנים הוא רק באשה נדה היושבת עם בעלה אבל לא בסתם אשה נדה שאינה אשתו אבל לפענ"ד נראה ברור דלפי סברת התוס' שכתבו דלא אסרה תורה יחוד אלא כעין אמו דלא עבידא דמישתרי אבל לא נדה משום דעיקר היחוד ילפינן בש"ס מקרא דכי יסיתך אחיך בן אמך וא"כ גם נדה שהיא פנוי' לא נוכל למילף איסור יחוד בה מאמו דלא דמיא לאמו וא"כ עכ"פ לא שייך בה איסור יחוד מה"ת ואף דלא שייך בה ההיתר דסוגה בשושנים ג"כ משוה"כ אסור בה היחוד מדרבנן עכ"פ דבאשה היושבת עם בעלה מותר היחוד גם מדרבנן מכח קרא דסוגה בשושנים כמבואר בש"ס שם אבל מה שסיים הדר"ג בלשונו דבפנוי' נדה האיסור יחוד מה"ת מנלן הא כיון דלא דמיא לאמו וכנ"ל:
וחזיתי לדעת הדר"ג שמפרש ד' התוס' דדוקא באשה היושבת עם בעלה שסופה ליטבל והיינו דכן הוא הדרך שאשה היושבת עם בעלה תטהר עצמה אח"כ ולכן ליכא איסור יחוד מה"ת דאין יצרו תוקפו משא"כ בפנוי' שעכ"פ אין עומדת לזה שתטבל וא"כ אין סופה לטהר מנדותה ולכן אסור בה היחוד מה"ת וזה שסיים הדר"ג וכן נקטו הפוסקים בפשיטות גמור דשאני בנדה עם בעלה דסופה ליטבל ע"כ אחרי בקשת הסליחה מכהד"ג ז"א לפענ"ד דלאו דוקא באשה עם בעלה דסופה לטהר אלא העיקר תלוי דיש היתר בשום פעם לאיסורה לא מיתסר היחוד מה"ת דלא נוכל למילף מאמו שאין היתר לאיסורה ואם שהתוס' בסנהדרין שם נקטו בלשונם דלא אסרה תורה אלא כעין אמו דלא עבידא דמישתרי אבל נדה סופה לטהר עכ"ל אין כוונתם לומר בזה דדוקא אם סופה לטהר לא נוכל ללמוד מאמו דז"א דזיל בתר טעמא דכיון דהילפותא מאמו א"כ אם יש לה היתר לאיסורה שוב ל"ד לאמו שאין לה היתר בשו"א בעולם א"כ מנפק"מ אם סופה לטהר או יכולה לטהר רק משום שהתוס' בסנהדרין שם קאי אד' הש"ס דמייתי קרא דסוגה בשושנים להתיר היחוד עם נדה וז"ד באשה היושבת עם בעלה וכנ"ל ומשו"ה קושטא דמילתא נקטי דעדיפה מינה היא דגם סופה לטהר ומשו"ה ילפינן מסוגה בשושנים דמותר בה היחוד גם מדרבנן משא"כ בפנוי' נדה שעכ"פ אסור בה היחוד מדרבנן עכ"פ אבל לעולם לפי סברת התוס' גם פנוי' נדה לא נוכל ללמוד מאמו לאסור בה היחוד מה"ת ותדע לך שכ"ה דהרי התוס' בסוטה שם שינו את לשונם שהרי כתבו שם בזה"ל תימה דמשמע בפ' אין מעמידין דיחוד דעריות דאורייתא א"כ יחוד דנדה מנלן דשרי וי"ל דדוקא יחוד דעריות דאין לה היתר דומיא דבן עם אמו אסרה תורה אבל נדה לא עכ"ל הר"ז מורה באצבע דהתוס' לא נחתי בזה משום דסופה ליטהר רק משום דנדה יש היתר לאיסורה אח"כ ע"י טבילה ול"ד לעריות שאין להן היתר בכזה דאל"כ הי"ל להתוס' למינקט דדוקא יחוד דעריות שאין סופן להיות מותרין וכו' וע"כ דהעיקר תלוי ביש היתר לאיסורו או לא וא"כ לכאורה ד' התוס' סותרין א"ע במש"כ בתוס' בסנהדרין הנ"ל דהתירא דנדה משום דסופה ליטהר אבל האמת יורה דרכו כדברינו הנ"ל משום דשם בסנהדרין איירי מהיתירא דיחוד עם אשתו נדה גם מדרבנן דסוגה בשושנים לכן נקטו בלשונם דסופה ליטהר דמכח זה ילפינן להתיר היחוד גם מדרבנן אבל התוס' שם בסוטה דלא קאי אהיתר יחוד עם אשתו נדה מדרבנן דלא מייתי שם קרא דסוגה בשושנים ולא מיירי שם רק מדין תורה דיליף מינה ר"י ק"ו וזה הוא רק מד"ת וכמובן משוה"כ כתבו בסתמא דמדין תורה לא אסור היחוד רק דומיא דאמו שאין לה היתר אבל נדה לא והיינו משום שיש היתר לאיסורה וא"כ גם פנוי' שהיא נדה בכלל זה שיכולה ליטהר אח"כ ול"ד לאמו וז"ב לפענ"ד:
וגדולה מזו ראיתי בהגהו' רש"ש לסוטה שם שכ' בישוב קו' תורעק"א ע"ד התוס' הנ"ל דא"כ איך יליף ר"י סוטה מנדה מק"ו הא סוטה אין לה היתר ושוב אסור בה היחוד מד"ת ותי' הרש"ש דסוטה ג"כ לא דמי לעריות דאפשר שתצא טהורה עכ"ד ע"ש הרי דאף בספק אם יש היתר לאיסורה חידש הוא ז"ל דלא אסור בה היחוד מה"ת כיון דעכ"פ ל"ד לאמו ומכש"כ בפנוי' נדה שבודאי יש היתר לאיסורה אם תרצה ליטבל א"כ לא דמיא לאמו ומותר בה יחוד מה"ת וכנ"ל:
ותמהני עמש"כ מעכ"ג דכן נקטי הפוסקים דשאני נדה עם בעלה דסופה ליטבל עכ"ד. והרי מקור ד"ז בטוש"ע יו"ד (סי' קצ"ב) דאיתא שם דאם משבעל פירסה נדה מותרין להתייחד. וראיתי בלשון הב"י שם שכ' וטעמא דמותר להתייחד עמה אחר שבעל היינו משום דכיון דיש היתר לאיסורו אין יצרו תוקפו עכ"ל ע"ש, הרי שדקדק לכתוב משום דיש היתר לאיסורו ול"כ משום דסופה ליטהר והיינו דכיון דאין איסורה לעולם ויכולה לטהר עצמה שוב ל"ד לעריות דאסור בהו היחוד מה"ת, ומה שמותר בה היחוד מדרבנן הוא מקרא דסוגה בשושנים שנאמר דוקא לבעל עם אשתו וכנ"ל אבל לענין יחוד דאורייתא אין חילוק בין פנוי' לנשואה אם היא נדה ובתרווייהו לא מיתסר מדאורייתא כיון שיש היתר לאיסורו. וע' בקדושין (ל"ח.) דקאמר גבי חדש שיש היתר לאיסורו ופרש"י דביום ששה עשר עצמו איסורו מותר אם יש עומר קרב ובתוס' שם בד"ה וה"ה לערלה פי' בשם הר"מ מפונטייזא דערלה יש היתר לאיסורו ע"י ב"ד דפירי ערלה אסורין עד ט"ו שבט ואם חיסרו ב"ד חודש כסליו הרי ממהרין יום היתירן וכן לענין חדש עייש"ה הרי דאף שאין ההיתר בא ממילא מעצמו וגם אין סופו לבוא דהא אינו ברור כלל שיחסרו ב"ד החודש ואעפי"כ מיקרי יש היתר לאיסורו ולא מיתסר בה היחוד מה"ת וכמו"ש התוס' וסברתם מוכרחת דעכ"פ לא דמי לאמו דאין היתר לאיסורו ולא נוכל ללמוד יחוד משם שאסור מה"ת:
וחידוש בעיני על כהד"ג דמה יענה לדברי רש"י ז"ל בפירושו על מס' אבות שהבאתי בקונטריסי שמפורש יוצא מדבריו דגם פנוי' שהיא נדה הי' בכלל גזירת חז"ל ולא מדאורייתא שהרי כ' בפ"ד משנה י"ב ע"ד המשנה וכל דבריהם כגחלי אש וז"ל וכל דבריהם אף קלות שבקלות כי פרץ גדר של חכמים כגון יחוד של פנוי' שסתם אשה נדה הוא שנא' תהי' בנדתה עד שתבא במים וחכמים גזרו אף אם טבלה שהרי גזרו על יחוד פנוי' ל"ש טמאה ול"ש טהורה עכ"ל ע"ש הרי להדיא דגזירת חז"ל היתה גם על פנוי' נדה וע"כ דס"ל דהיחוד לא אסור בפנוי' נדה מה"ת דאל"כ למה הוצרכו לגזור עליו מדרבנן והיינו כסברת התוס' הנ"ל דליכא למילף מאמו שאין לה היתר וא"כ תמיהתי על ד' הבינ"א קיימת שכ' לדבר פשוט להיפך מזה:
וראיתי לכהד"ג בתשו' שכ' להעיר דלפי פירכא הראשונה בש"ס דסוטה שם היא הנותנת נדה שהיא בכרת חמירא לי' ומהימן וכן איתא בספרי דנחשדו על הסוטות ולא נחשדו על הנדות וכן הר"מ בפיהמ"ש נקט רק טעם זה א"כ אפי' בפנוי' נדה לא יהי' איסור יחוד מה"ת לפי שלא נחשדו על הנדות עכדכ"ג ונוראות נפלאתי דהאיך עלה בדעתו של כהד"ג כן דא"כ יומצא דבכל איסור כרת דחמיר לי' לאינשי לפי"ד הש"ס הנ"ל יהא כן דליכא משום יחוד והאיך משכח"ל יחוד דאסור. מה"ת דילפינן מקרא דכי יסיתך אחיך בן אמך דדוקא עם אמו מתייחד ולא עם שאר עריות שבתורה הדומין לאמו אע"ג דאיסורי כרת נינהו הרי דל"מ ד"ז דכרת חמירא לי' להתיר היחוד משום זה ועכצ"ל הא דקאמר בש"ס טעם זה להתיר יחוד בנדה הוא דוקא בנדה שבלא"ה ליכא בה איסור יחוד מה"ת כיון דיש היתר לאיסורה ול"ד לאמו וכמו"ש התוס' הנ"ל ומצד הסברא לית לן למיסר בה יחוד כיון דאיסור כרת הוא וחמירא לי' ולא ירצה לעשות איסור חמיר אבל סוטה אע"ג דג"כ לא אסור בה יחוד מילפותא דאמו כיון דמשכח"ל היתר בשום פעם וכמושכ"ל בשם הרש"ש מכ"מ מצד הסברא יש לנו לומר שלא יתייחד עם הסוטה משום דאיסור קל הוא ולא חמירא לי' וחיישינן שיעבור עלי':
ומש"כ כהד"ג להשיג עמ"ש בקונטריסי לישב קו' הטעה"מ בקונטריסו כבוד חופה ע"ד הפרישה דיחוד חייבי לאוין ג"כ אסור מה"ת כערוה גמורה שהרי להרמז"ל בכל פנוי' בלא קידושין אם בעל עובר בלאו דלא תהי' קדשה ובכ"ז איסור יחוד בה הוא רק מדרבנן ותירצתי דזה מיקרי ג"כ יש לה היתר שיכול לכוון בביאתו לשם קדושין ותתקדש בביאתו שלא יהי' משום ל"ת קדשה והוי כנדה שיש לה היתר דאין אסור יחוד מה"ת ועז"כ כ"ג דכפי האמור דגם נדה מיקרי יש לה היתר רק ביושבת עם בעלה דסופה ליטהר אבל משום שיכול לקדש את הפנוי' בביאה לשם קדושין לא מיקרי יש לה היתר ע"כ הנה בזה כבר כתבתי הנלפענ"ד להוכיח מד' התוס' וכן מד' רש"י ז"ל דלאו דוקא משום דסופה ליטהר רק העיקר תלוי משום דיש היתר לאיסורו בשום פעם שוב לא מיתסר היחוד מה"ת דל"ד לאמו וכנ"ל וא"כ גם פנוי' מיקרי יש היתר לאיסור דלא תהי' קדשה כיון דאין איסור לבוא עלי' רק בדרך זנות ואם בא עלי' לשם קדושין אינו עובר עלי' כלל א"כ אין לך היתר גדול מזה וא"כ ליכא ללמוד מאמו דאסור היחוד בפנוי' ולכן הוצרכו חז"ל לגזור על יחוד דפנוי' ומתורץ יפה קו' הטעה"מ הנ"ל:
ומה שרמז מעכ"ג לתשו' מהרש"ם ח"ב (סי' קע"ח) שכ' לענין מורדת שאין רצונה ליטבל שאסור להתייחד עמו אף שאפשר שתחזור בה דמבואר בכתובות (ס"ג) דמורדת מיקרי אין פת בסלו ע"ש. אין משם ראי' לסתור את דבריי דהרי המהרש"ם שם דן בתשובתו שם לענין אם מותר להתייחד וליכא אפי' איסור דרבנן ובדרבנן בודאי צריך להיות פת בסלו ממש דסופה ליטהר ואז מותר היחוד אפי' מדבריהם וכמושכ"ל דטעם זה דסוגה בשושנים להתיר יחוד אפי' מדרבנן ל"מ רק באשה היושבת עם בעלה דסופה ליטהר משא"כ אם אין סופה ליטהר אף דאפשר שתטהר כגון במורדת שתחזור בה ממרדה ל"מ זה להתיר יחוד גם מדרבנן, וכמו שהוכיח הגאון ז"ל בתשו' שם מהא דסו"ס קפ"ז באשה שיש לה פצעים בגופה אסור להתייחד עמה אף דאפשר שתתרפא לא מהני ע"ש וכ"ז לענין להתיר יחוד אפי' מדרבנן אבל לאיסור תורה של יחוד בודאי דהעיקר תלוי אם יש היתר להאיסור כמו נדה שיכולה לטהר שוב לא מיתסר בי' יחוד מדאורייתא דליכא למיליף מאמו וכנ"ל:
ומ"ש עוד מעכ"ג לדחות תירוצי הנ"ל דהכא לגבי פנוי' בודאי ל"ש לומר שאיכא היתר ע"י שיתכווין בביאתו לשם קדושין משום דאיכא דעת אחרת המעכב דשמא לא תתרצה היא בקדושין עכ"ד. והנה מלבד שיש מקום לקיים תירוצי עפי"מ דאמרי' בב"ב (מ"ח:) דבתלוה וקדיש אשה בביאה לדין תורה מהראוי שיהא קדושיו קידושין דהו"ל כתלוהו וזבין דזביני זביני רק משום דעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקדושין מיני' ע"ש וא"כ שפיר י"ל דבפנוי' בידו שיכופה לקדשה בביאה ומה"ת תהי' מקודשת וא"כ מקרא דאמו לא נוכל ללמוד לאסור יחוד בפנוי' כיון דמדאורייתא יש היתר בפנוי' ע"י קדושי ביאה בע"כ אף אם לא תתרצה יועילו הקדושין מה"ת ושפיר הוצרך דוד המע"ה ובי"ד לגזור על יחוד דפנוי' דבימי דוד המע"ה עדיין ל"ה עוד ד"ז:
שיפקיעו רבנן לקדושין בקדושין בע"כ וא"כ שפיר תירצתי על קו' הטעה"מ לשי' הפרישה הנ"ל דשאני פנוי' מכל חייבי לאוין שיש היתר לאיסורה כנ"ל:
ומלבד זה נדחה השגת מעכ"ג לפי"מ שהוכחתי לעיל דכל איסור שיש לו היתר בשום פעם אף שאין סופו להיות כן מיקרי יש לו היתר לאיסור וליכא ללמוד מאמו דאיסור יחוד מה"ת דשם לא משכחת לה היתר לעולם וא"כ זה שייך גם בפנוי' דעכ"פ אם יתרצו שניהם האיש והאשה לבעילה לשם קדושין תהי' מותרת לו, ועפי"ז ל"ק ג"כ מה שהשיג עוד מעכ"ג דאפי' יתכוונו לשם קדושין לא יועיל כיון דנתייחדו בלי עדים א"כ הוי כקדושין בלא עדים עכ"ד ולפי הנ"ל ניחא דהא עכ"פ יש היתר לאיסור זה דפנוי' אם יביאו עדים לשם ויקדשנה בביאה זו וכיון דמשכח"ל היתר לזה לא נוכל ללמוד מאמו ולא מיתסר יחוד מה"ת גם לשי' הפרישה דבחייבי לאוין אסור יחוד מה"ת ה"ד חייבי לאוין גמורין כממזרת וכיו"ב שאין להם היתר בשום אופן משא"כ פנוי' וכנ"ל: