שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר
ח"א סימן כו
ב"ה י"ד אייר פסח שני כ"ט בעומר תרצ"ו. נשאלתי בדין אם מותר להתייחד בכגון דא שיש ב' חדרים זה אצל זה חדר לפנים מחדר ובחדר הא' ישינים ב' נערים בלילה ובחדר הב' שהוא לפנים מחדר הא' ישינים ב' נשים פניות וגם סוגרין עצמן במנעול שיש בהדלת שבין ב' החדרים אי איכא איסורא בכה"ג משום יחוד או לא:
תשובה. הנה השאלה הזאת מסתעפת לכמה סעיפים א' אם איסור יחוד הוא מדאורייתא או מדרבנן ובפרט בנדון שאלתינו שהנשים הם פניות אי איכא איסורא דאורייתא להתייחד עם פנוי', ב' מהו הדין לענין יחוד בלילה כמה צריך שלא ליקרא יחוד אז, ג' אם סגי לסגור הדלת במפתח וליקח המפתח לעצמו שלא להיות יחוד:
ואען ואומר על ראשון ראשון הנה מקור הדבר בש"ס קדושין (פ':) אריו"ח משום רבי ישמעאל רמז ליחוד מה"ת מנין שנא' כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה וכ"ה בש"ס דע"ז (ל"ו:) מקשינן בפשיטות ייחוד דבת ישראל דאורייתא וכו' וכו' ע"ש וע' ברמב"ם פכ"ב מה' איסו"ב ה"ב שכ' דיחוד בעריות נאסר מפי הקבלה ע"ש ובהרה"מ שציין מקורו לש"ס ע"ז הנ"ל דיחוד בערוה מה"ת הוא וע' בב"י באהע"ז (רסי' כ"ב) שכ' בטעמו של רבינו ז"ל שכ' דאסור מפי הקבלה משום שאינו מפורש בתורה רק רמז בעלמא לכן כ' דנאסר מפי הקבלה ע"ש וכ"פ הטור שם דיחוד בערוה מיתסר מה"ת וכ"ה ד' הסמ"ג הובא בב"ח שם וכ"כ היש"ש בסוף קדושין דיחוד מיתסר מדאורייתא בעריות ע"ש ואמנם ראיתי בביאור הגר"א ז"ל מהגאון מווילנא לש"ע אה"ע שם אוק"ד שכ' בזה"ל כמ"ש הרמב"ם שם ואיסור ייחוד העריות מפי הקבלה ר"ל דאסמכתא הוא ואף להסוברים שד"ת הוא כו' עכ"ל עש"ה משמע מדב"ק להדיא דהוא מפרש דעת רבינו הרמז"ל דייחוד עריות אינו אסור מה"ת וקרא דילפינן מיני' הוא רק אסמכתא בעלמא ודלא כמו"ש הרה"מ והב"י הנ"ל בד' הרמז"ל וכנ"ל. ולכאורה יפלא מאוד ע"ד הגר"א ז"ל דמה יענה ביום שידובר בו מש"ס ערוכה דע"ז שם הנ"ל דמקשה בפשיטות ייחוד דאורייתא הוא בבת ישראל ולמה הוצרכו ב"ד של דוד לגזור עליו וא"נ דמדרבנן אסור וקרא אסמכתא בעלמא הוא מאי פריך, ולישב דבה"ק נלפע"ד עפימ"ש הפרמ"ג בפתיחה כוללת ח"א אות כ' דאסמכתא חשובה שיש לה כעין רמז בקרא הוי כד"ת ממש וה"ר ממה דאמרי' בגיטין (נ"ט:) מפני דרכי שלו' דאורייתא הוא מקרא דוקדשתו ע"ש והרי לד' כמ"פ וקדשתו הוא רק אסמכתא בעלמא ומ"פ דאורייתא היא וע"כ דאסמכתא קורא ד"ת עכ"ד ז"ל עש"ה ולפי"ז יל"פ גם ד' הש"ס דע"ז הנ"ל דפריך אהא דאמרי' באותו שעה גזרו על ייחוד והיינו במעשה דאמנון ותמר גזרו ב"ד של דוד על ייחוד ומשמע דלולי זאת לא היו גוזרים על ייחוד והא ייחוד דבת ישראל דאורייתא היא כו' היינו שיש אסמכתא חשובה על זה מהכתוב ובלא"ה היו אוסרין ייחוד דבת ישראל מכח האסמכתא חשובה וכמו דמפרש הפרמ"ג בש"ס דגיטין הנ"ל. ועפי"ז הי' מקום לישב ד' רש"י ז"ל בקדושין (פ"א:) בד"ה ודר עם אמו או עם בתו דלא תקיף יצרי' עליי' דאהנו בי' אנשי כנסה"ג דלא מיגרי בקרובתא מכי כחלינהו וניקרינהו לעיני' כו' עכ"ל ע"ש ותמה בס' אמרי יושר ח"ב ממורי הגז"ל (בסי' מ"ג) דהא ילפינן לי' מקרא דכי יסיתך וגם הא לרוב פוסקים יחוד אסור מה"ת והאיך ישתנה הדין עיד"ז שפעלו אנשי כנסה"ג בבית שני עכ"ק ע"ש שלא תי' כלום. והנה תרי תמיהי מידכר בדברי מורי הרב ז"ל הנ"ל א' דלמה לי' לרש"י ז"ל טעם זה משום דאנשי כנהס"ג אהנו דלא מיגרי בקרובתא תיפ"ל דילפינן להתיר ייחוד לבן עם אמו מאותו קרא עצמו דילפינן לאסור ייחוד כי יסיתך וגו' וכנ"ל והנה בזה כבר הרגיש הפנ"י בחי' לקדושין שם במקומו וכ' ליישב ד' רש"י ז"ל דטעם להיתר שפרש"י ע"כ דאאחותו נמי קאי דאל"כ אין טעם כלל להתיר ייחוד באחותו טפי מבאחרות ורב אסי הרי התיר ייחוד עם אחותו שם ואפיה"כ אין לסמוך ע"ז לדור עמה בקביעות משא"כ באמו ובתו דאפי' מקמי אנכסה"ג אין להחמיר בהם אף לעיקר יחוד דהא מקרא ילפינן דאדם מתייחד עם אמו משוה"כ מותר אף לדור עמהם עכ"ד ז"ל הרי הוא ז"ל הרגיש בקושי' הנ"ל ויישב דרש"י הוצרך לטעם זה משום להתיר ייחוד באחותו:
ותמי' הב' שתמה מורי ז"ל הוא דאיך ישתנה הדין עיד"ז שפעלו אנכסה"ג כיון דיחוד אסור מה"ת לרוב פוסקים לכאורה הוא תמי' קיימת לכאורה ואדרבה למיעוט בקיאותי לא מצאתי לאחד מהפוסקים שיאמר דיחוד בעריות לא מיתסר מדאורייתא והאיך נוכל לומר כן שהרי ש"ס ערוכה בע"ז שם דיחוד דבת ישראל דאורייתא היא ואכן לפי הנ"ל די"ל דהוא רק אסמכתא ואעפי"כ קרי' לי' דאורייתא וכ"כ התוס' בע"ז (כ"ב.) ד"ה תיפ"ל משום לפ"ע דלכן קאמר במו"ק (י"א:) דחוה"מ אסור מדאורייתא לפי שיש לה אסמכתא מה"ת אף דהוא מדרבנן ע"ש א"כ י"ל דגם דעת רש"י ז"ל הוא כן דיחוד לא מיתסר מדאורייתא וקרא דכי יסיתך אסמכתא בעלמא היא וכמו"ש הגר"א הנ"ל בד' הרמב"ם ז"ל ושפיר י"ל דרבנן לא גזרו ייחוד עם אחותו משום דאנכסה"ג הועילו שלא ליגרי יצה"ר בקרובתא:
ואכן כ"ז כתבתי רק לפילפולא אבל להלכה בודאי דאין לנטות מדברי רבותינו הטור וב"י והב"ח והפרישה שכ' דייחוד בעריות מדאורייתא אסור וכן העמיסו בד' רבינו הרמב"ם ז"ל כנ"ל:
וראיתי בס' המקנה לקדושין שם בד"ה אריו"ח משום רבי ישמעאל רמז לייחוד וכו' שכתב דנראה דר' ישמעאל לטעמי' דס"ל בסוטה (ג'.) דוקינא לה הוא רשות אבל ר"ע דס"ל דוקינא לה חובה לא ילפינן יחוד מכי יסיתך כ"א מהא דהטילה התורה חובה לקנאות את אשתו שלא תיסתר מכלל דאיכא איסור בדבר וזה לפי שי' רש"י ז"ל דהא דבעלה בעיר אין בו משום יחוד היינו שאין לוקין אבל איסורא איכא ושפיר איכא משום יחוד בסתירה כשבעלה בעיר עכ"ד ז"ל:
ע"ש ועפ"י דבריו ז"ל י"ל ד' רש"י ז"ל הנ"ל שכ' דטעמא דמותר להתייחד עם אמו ועם בתו משום דאהנו אנכסה"ג דלא מיגרו יצה"ר בקרובים וכבר הבאתי לתמוה דלמה הוצרך לומר טעם זה כיון דמאותו קרא עצמו דילפי' לאסור ייחוד נשמע ג"כ דמותר להתייחד עם אמו ובתו וכדאמרי' בש"ס הנ"ל לרי"ש אלא בן מתייחד עם אמו וכו' והרגיש בזה הפנ"י כנ"ל ולפי"ד המקנה הנ"ל איכ"ל דרש"י קאי להלכה דקיי"ל כר"ע דהלכה כר"ע מחבירו וא"כ וקינא לה חובה וממילא נשמע משם לאסור ייחוד מדהטילה התורה חובה לקנאות שלא תיסתר ולרש"י לשיטתו דבבעלה בעיר יש איסור ייחוד וא"כ דילפינן משם איסור ייחוד ולא מקרא דכי יסיתך דלא מיירי באיסור ייחוד לר"ע ממילא אין ראי' להתיר היחוד עם אמו ובתו לר"ע ולכן הוצרך רש"י לומר טעם חדש דגם לר"ע הותר הייחוד עם אמו ובתו משום דאנכסה"ג אהנו דלא ליגרי יצה"ר בקרובים, אבל יש לדחות זה דאע"ג דלר"ע לא נצרך למיליף איסור ייחוד מקרא דכי יסיתך דבלא"ה נשמע מוקינא לה אבל מכ"מ זה ילפינן מקרא דכי יסיתך דמותר להתייחד עם אמו דלא מצינו בזה מי שחולק ארי"ש ובפרט דעיקר ד' המקנה שכ' דרבי ישמעאל לשיטתי' אזיל במה דיליף ייחוד מכי יסיתך צ"ע דרק בש"ס דקדושין שם נזכר מימרא זו בשם רבי ישמעאל ובע"ז שם וכן בסנהדרין (כ"א:) מייתי לה בשריו"ח משום ר"ש בן יהוצדק ובירושלמי פ"ד דקדושין הי"א מייתי לה בשם ריו"ח בשם רשב"י עש"ה:
עוד צ"ע בד' המקנה לפמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' סוטה ה"ג בקנא לה על שנים כאחד וא"ל אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהן כאחד ושהתה כדי טומאה וכו' הר"ז אסורה וע"ש בכ"מ שהערה מקורו מירושלמי ריש סוטה דאבע"ל אם מקנא לה מב' בנ"א כאחת יעיי"ש ובמשל"מ שם שכ' דצדדי האבעי' בירושלמי אי שייך קינוי מב' בנ"א כאחד משום דאפש"ל דל"ש קינוי כ"א בסתירה האסור מה"ת מכח ייחוד אבל באומר שלא תסתרי עם ב' בנ"א כאחד אפשר דל"ח קינוי משום דליכא איסור ייחוד באשה א' עם ב' אנשים כדתנן במתני' דקדושין שם ופסק רבינו דאף בכה"ג דליכא סתירה האסור מה"ת משום ייחוד מכ"מ הוי קינוי ע"ש טעמו ונימוקו בזה וא"כ לפי"ז אין מקום לדברי המקנה הנ"ל דילפינן איסור ייחוד מדהטילה התורה לקנאות אשתו שלא תסתר וזה משום ייחוד הוא דז"א דהא הקינוי מועיל אף במקום שהסתירה לא נאסר משום ייחוד ואעפי"כ אמרינן דוקינא לה חובה דאיירי בסתמא מכל מיני קינוי וא"כ ליכא למיליף מזה לאסור ייחוד דהא ע"כ הא דחובה לקנאות אינו משום ייחוד ודו"ק:
ונחזור לענינינו שכן מפורש בש"ס בע"ז שם ובכ"ד דייחוד בעריות אסור מדאורייתא וכן הוא הסכמת הפוסקים להלכה אך ז"ד בייחוד דערוה אבל ייחוד דפנוי' לא נאסר מה"ת רק מגזירת ב"ד של דוד כמבואר בש"ס דע"ז שם ודוקא פנוי' ישראלית אבל כותית שמאי והלל גזרו להתייחד עם כותית. וכה ראיתי בטור"ז באה"ע (רס"י כ"ב) דלכן ב"ד של דוד גזרו רק על פנוי' ישראלית משום שיש בה איסור נדה דאורייתא משא"כ בנכרית דנשג"ז הוי רק מדרבנן ע"כ לא גזרו על יחוד שלה עד שמאי והלל עכ"ד ז"ל ולכאורה יל"פ כוונתו דהגזירה על פנוי' ישראלית היתה רק על פנוי' של"ה נדה דאם היא נדה הרי מיקרי ערוה ואית בה איסור יחוד מדאורייתא רק משום דמשכח"ל פנוי' שהיא ערוה אם היא נדה לכן גזרו על יחוד של כל פנוי' ישראלית אבל לקושטא דמילתא גם בפנוי' שהיא נדה לא מיתסר בה היחוד מדאורייתא וכמו"ש התוס' בסנהדרין (ל"ז.) בד"ה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים דלא אסרה תורה יחוד אלא כעין אמו דלא עבידא דמישתרי אבל נדה סופה לטהר ע"כ וכ"כ עוד התוס' בסוטה (ז'.) בד"ה נדה עש"ה, ופקחתי עיני וראיתי בס' בינת אדם מהגאון בעל חכמת אדם ז"ל בה' אישות בכלל קכ"ו בבינ"א שם או"ק י"ח שכ' לד"פ בפנוי' כשהיא נדה בכלל עריות היא והיחוד אסור מדאורייתא בה ע"ש ובמכתה"ג אשתמטתי' לפ"ש דברי התוס' בב' מקומות הנ"ל שמפורש בד' להיפך רק דבאיסור נדה ליכא איסור יחוד דאורייתא וכנ"ל:
ועפי"ד התוס' הנ"ל יש להשיב על מה שהשיג הרב בעל טעה"מ בקונטריסו כבוד חופה על ה' אישות מבעל השעה"מ בסעיף ט' ע"ד הפרישה שהובאו בב"ש אה"ע שם בס"ק א' דיחוד חייבי לאוין נמי אסור מה"ת כערוה גמורה והוכחת הפרישה מדאמרי' בש"ס דדוד גזר על הפנוי' משמע דפנוי' לחוד היא ומותרת מה"ת אבל אי הוי מחייבי לאוין לא מדל קאמר נמי שגזרו על חייבי לאוין ופנוי' עכ"ד הפרישה ובא הרב הנ"ל והשיגו דאדרבה לד' הרמב"ם ז"ל דפנוי' הוי בכלל לא תהי' קדשה למה הוצרך דוד לגזור על הפנוי' שלא להתייחד עמה מי גרע משאר חייבי לאוין דאסור בהו היחוד מה"ת וע"כ איפכא דבכל חייבי לאוין מותר היחוד מה"ת ורק דוד גזר עליהם ובהא דנקיט הש"ס פנוי' כל חייבי לאוין בכלל דכל פנוי' מחייבי לאוין היא עכ"ד ע"ש ולפי"ד התוס' הנ"ל דבנדה ליכא איסור ייחוד מה"ת משום שיש לה היתר שיכולה לטהר ולא דמי לאמו שאין לה היתר א"כ ק"ו ליחוד עם הפנוי' דשרי אף לד' הרמב"ם דבבא על הפנוי' שלא לשם קדושין רק בדרך זנות עובר בלא תהי' קדשה מכ"מ הרי ביאה זו יש לה היתר אם יתכוין בביאתו לשם קדושין ויקדשה בביאה הרי לא יעבור על הלאו דלא תהי' קדשה וא"כ דהפנוי' יש לה היתר בשום פעם ולית בה איסור לאו שוב ל"ה בכלל עריות שאסורין בהו הייחוד שאין להן היתר בשום אופן בעולם משא"כ פנוי' שיש לה היתר גמור גם כעת בשעת היחוד ק"ו הוא מנדה דלא מיתסר היחוד מדאורייתא מכח הלאו שבה אבל חייבי לאוין גמורין כממזרת וכי"ב שפיר כתב הפרישה דהיחוד מיתסר בהו מדאורייתא כערוה גמורה ול"ה בכלל פנוי' דהא האיסור ממזרת וכי"ב אין לו היתר לעולם ואפי' לד' הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' איסורי ביאה ה"ב דכל איסורי לאוין שעובר עליהם אינו רק בדרך אישות שקידשה מקודם ולא בדרך זנות כשבעל ולא קידש ע"ש ובהשגות הראב"ד ז"ל שחולק עליו א"כ לכאורה משכח"ל היתר גם לחייבי לאוין אם לא יקדש אותה מקודם רק יבעול בלחוד דאינו לוקה לד' הרמז"ל הנ"ל ז"א דהא אם מקדש בביאה ג"כ עובר על הלאו דממזרת ושאר חייבי לאוין כיון דקידשה בביאה וכמו"ש המנ"ח במצוה תקנ"ט וכ"כ הרב בכבוד חופה שם דל"ש לומר אעל"מ בזה עש"ה בד' ז"ל וא"כ במייחד עצמו עם חייבי לאוין אין היתר לאיסור הביאה זו בשום אופן בעולם דאם יבוא עלי' ויקדשנה בביאה זו הרי יעבור אאיסור דחייבי לאוין שהיא ממזרת או חייבי לאוין אחריני ואם לא יקדשה בביאתו הרי עובר אלאו דלא תהי' קדישה לד' הרמז"ל דבבא על הפנוי' שלא לשם קדושין לוקה וכיון דממנ"פ עובר על הביאה בחייבי לאוין משוה"כ גם הייחוד מיתסר מדאורייתא אבל ייחוד פנוי' שיש לה היתר אם יקדש אותה בביאתו לא מיתסר היחוד: מדאורייתא מצד שהיא חייבי לאוין כמו בנדה שיש לה היתר ע"י טבילה שכתבו התוס' דאין היחוד מיתסר בה מדאורייתא ובזה סרו כל הטענות שטען הרב בעל טעה"מ בכבוד חופה ע"ד הפרישה הנ"ל עש"ה ותבין דברינו: והנה מדברי התוס' בסנהדרין הנ"ל שהקשו דהאיך אמרי' בש"ס שם דמשוה"כ מותר לייחודי עם אשתו נדה דהתורה העידה עלינו סוגה בשושנים והא ייחוד דאורייתא היא והאיך אתי קרא דדברי קבלה למישרי מאי דכתיב באורייתא ותי' דלא אסרה תורה אלא כעין אמו דאין לה היתר אבל נדה סופה לטהר עכ"ד יש לפשוט לפע"ד מה שנסתפק בס' צלעות הבית מהגאון בעל בית מאיר (בסי' י"ג) והובא בפ"ת ליו"ד (סי' קפ"ז ס"ק מ"ח) באשה שא"י לטהר עצמה לבעלה אם שוה לרואית דם מחמת תשמיש שקיי"ל שבעלה מחויב להוציא ואסור לו להשהותה מחשש איסור שמא יבוא עלי' או נימא דרדמ"ת שאני דאיסורא קיל לי' דבעידן שבא עלי' היא טהורה עכ"ד ע"ש ואין הספר צלעוה"ב תח"י לעיין מש"כ בו ואמנם לפי"ד התוס' דעיקר היתר היחוד לבעל עם אשתו נדה היא משום דיש לה היתר דסופה לטהר עצמה ול"ד לאמו שאין היתר לאיסורו א"כ י"ל דה"ד באשה נדה סתם שיכולה לטהר עצמה אבל אם היא אינה יכולה לטהר עצמה א"כ שוב הו"ל איסור נדה כשאר עריות דאורייתא שאין להם היתר דאסור בהו יחוד מדאורייתא ול"מ הא דסוגה בשושנים להתיר איסור יחוד דאורייתא כמו"ש התוס' הנ"ל ודוחק לומר דשאני איסור נדה כיון דיש היתר לאיסורו ביכולה לטהר עצמה ול"ד לעריות שאין להם היתר בשום פעם ז"א נראה כיון דעל אשה זו שא"י לטהר עצמה אנו דנין ובה אין היתר לאיסור נדה ואין לו פת בסלו שוב אסור היחוד מדאורייתא כבערוה ול"מ הא דסוגה בשושנים להתיר וא"כ בודאי דאסור לבעלה להשהותה כמו באשה שרדמ"ת שחייב להוציאה מביתו: וכה ראיתי בחו"ד ליו"ד שם בס"ק כ"ד שכ' לפקפק על גוף הדין שכ' המחבר בש"ע שם באשה שרדמ"ת שאסור להשהותה וז"ל הנה ברשב"א ובשאר פוסקים דימו זה לגרושה ושבוי' ולבי מגמגם בזה דשאני גרושה ושבוי' דאין לה היתר ול"ה פת בסלו אבל זו דמהני לה רפואה כמבואר (בסעי' ח') לא ידענא אם היא עוסקת ברפואה ע"י רופא ישראל שיאמר שירפאנה אמאי ל"ה כשאר חולה דהוי פת בסלו כמבואר בכתובות עכ"ל ע"ש ולפע"ד דבריו ז"ל צ"ע דמה שרמז לש"ס דכתובות דחולה הוי פת בסלו הנה בודאי כוונתו לכתובות (ס"ג.) ושם לא נזכר מחולה דהוי פת בסלו רק לענין נדה כמבואר שם דאמרי' בשלמא למ"ד ממלאכה שפיר אלא למ"ד מתשמיש נדה בת תשמיש היא אמר לך אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו ושוב אמרי' א"ד בשלמא למ"ד מתשמיש היינו דקתני חולה וכו' עש"ה כל הסוגי' הרי להדיא דלא נזכר ד"ז דפת בסלו רק לענין נדה ונדה שפיר הוי פת בסלו כיון דבבירור תהי' טהורה כשיעבור ימי נדותה אבל בחולה לא נזכר הך היתירא דפת בסלו דשם איירי בחולה שראוי' לתשמיש ושפיר הוי מורדת אם מורדת מתשמיש המטה כשהיא חולנית וא"כ מאי ראי' הביא לנידון אשה שרדמ"ת וא"י לשמש עם בעלה דמותר להשהותה משום דהוי פת בסלו כיון שאפשר שתתרפא ע"י הרופא מי לימא לן דזה הוי פת בסלו דמי יימר אם תתרפא ואת"ל שתתרפא מי יודע אימתי וכדמות ראי' יש להביא מש"ס דסוטה (ז'.) דאמרו לו רבנן לר"י שמדמי סוטה לנדה לענין שבעלה נאמן עלי' ומותר להתייחד וא"ל לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר (פרש"י לכשתטהר לפיכך אין יצרו תוקפו שמובטח הוא לאחר זמן) תאמר בסוטה שאין לה היתר (פרש"י אם תמצא טמאה ולפיכך לבו רודף אחרי') עש"ה הרי דאף דסוטה היא ספק אם לא יהא לה היתר דשמא טהורה והמים לא יבדקו אותה מכ"מ כיון דספק היא לו ל"ה פת בסלו ול"ד לנדה ואסור לו לייחד עצמו עמה מה"ט א"כ ה"ה דאשה שרדמ"ת וספק לו אם תהא מותרת לו עוד שירפאנה הרופא הו"ל כאין לו פת בסלו ויצרו תוקפו כמו בסוטה ואסור לו להשהותה כמו"ש המחבר הנ"ל אם לא שנחלק דשאני הכא כיון שמבטיח הרופא ישראל שירפאנה הו"ל כודאי שיהא לה רפואה למכתה ודמיא לנדה שמיקרי פת בסלו משום דמותרת לו לאח"ז כשתטהר מנדתה וצ"ע עוד בזה:
וראיתי בשי"ק על הירושלמי פ"ק דסוטה ה"ג בד"ה ומה אם הנדה וכו' שהקשה דלפי"ד התוס' שחילקו דיחוד דנדה שריא מה"ת דלא אסרה כ"א דומיא דאמו שאין לה היתר משא"כ נדה וע"ז הקשה דא"כ מנלן לאסור יחוד דסוטה דהא לא דמיא לאמו דהיא בכרת וסוטה אינה אלא לאו גם סוטה אפשר שיהא היתר לאיסורה כשלא יבדקו המים אותה משא"כ אמו דודאי אין היתר לאיסורה עכ"ק ע"ש שהניח בצ"ע. ולעד"נ לתרץ עפי"מ דאמר רבא ביבמות (קי"ט.) מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת ע"ש א"כ ה"ה הכא דאין לחלק בין אמו שהיא בכרת לסוטה שהיא בלאו כיון דתרווייהו איסורי דאורייתא נינהו ואך יל"ע בזה מדברי רש"י האמורים שם בד"ה מ"ל איסור לאו יעייש"ה ודו"ק. ולפי"ז יהא סיעתא לשי' הפרישה הובא בבי"ש אה"ע שם דגם בחייבי לאוין אסור היחוד מדאורייתא כמו בחייבי כריתות דהא בש"ס אוסר היחוד בסוטה אע"ג דהיא רק איסור לאו בעלמא וכנ"ל ויש לחלק דסוטה שאני דדמיא לעריות טפי משאר חייבי לאווין וכדאמרי' בש"ס דיבמות (י"א.) דצרת סוטה אסורה משום דטומאה כתיב בה כעריות ופרש"י דכתיב אל תטמאו בכל אלה ע"ש משא"כ חייבי לאווין דעלמא דלא מיקרי עריות שפיר י"ל דלא דמיא לאמו שהיא ערוה ושרי בהו היחוד מדאורייתא וכמובן. וע' במ"מ פכ"א מה' איסורי ביאה ה"א שכ"כ דעריות לא נקרא אלא חייבי כריתות ומיתות ב"ד ולא חייבי לאוין וכ"מ מד' הפרישה באה"ע שם, ומה שהק' עוד השי"ק הנ"ל דמנ"ל ללמוד סוטה מאמו לאסור בה יחוד דשאני אמו שבודאי אין היתר לאיסורה אבל סוטה אפשר שיהא היתר לאיסורה כשלא יבדקו המים אותה י"ל בפשוט דכיון דעכ"פ ספק להבעל בסוטה אם תהא מותרת לו עוד דאולי נטמאת ויבדקו המים אותה א"כ שוב ל"ה פת בסלו וכמו"ש רש"י בסוטה שם דלפיכך לבו רודף אחרי' וא"כ בודאי אסור בי' היחוד כמו באמו דזיל בתר טעמא דכיון דסוף כל סוף אין לו פת בסלו יצרו תוקפו ואין לחלק בין ספק לודאי בזה משא"כ נדה דבודאי יש לה היתר כשתטהר שפיר כתבו התוס' דליכא למיליף מנדה כיון דמותרת לו לאח"ז הו"ל כפת בסלו ואין לאסור בה יחוד כמו באמו שהיא ערוה שאין לה היתר לעולם:
והנה כמו שהבאתי מדברי התוס' בסנהדרין ובסוטה הנ"ל דיחוד של נדה אינו אסור מה"ת משום שיש לה היתר רק מגזירה דרבנן כן מצאתי בפירש"י למס' אבות פ"ב משנה י"ב שפירש אהא דתנן וכל דבריהם כגחלי אש וז"ל וכל דבריהם אף קלות שבקלות כי פורץ גדר של חכמים כגון ייחוד של פנוי' שסתם אשה נדה היא שנא' תהי' בנדתה עד שתבא במים:
וחכמים גזרו אף אם טבלה שהרי גזרו על ייחוד פנוי' ל"ש טהורה ול"ש טמאה עכ"ל ע"ש הרי להדיא דגם יחוד של פנוי' שהיא נדה היתה בכלל גזירת חז"ל שגזרו על ייחוד פנוי' ולכאורה יפלא עליו ז"ל דלמה הוצרכו לגזור על הנדה תיפ"ל דיחוד אסור בערוה מה"ת כדיליף בש"ס מקרא דכי יסיתך וצ"ל דס"ל כמו"ש התוס' דנדה אין למיליף מקרא דשאני נדה שיש לה היתר ולא דמי לאמו שאין לה היתר וכנ"ל:
איברא דמלשון רבינו הרמב"ם ז"ל לא משמע כן רק דגם בנדה איכא איסור יחוד מה"ת כמו בשאר עריות דז"ל רבינו הרמז"ל בפכ"ב מאיסו"ב ה"א אסור להתייחד עם ערוה מן העריות וכו' חוץ מהאם עם בנה כו' והבעל עם אשתו נדה וחתן שפירסה אשתו נדה קודם שיבעול אסור להתייחד עמה וכו' וסיים אח"כ בהלכה ב' ואיסור ייחוד העריות מפי הקבלה ואח"כ בהלכה ג' הביא גזירת דוד ובי"ד על ייחוד פנוי' יעייש"ה משמע להדיא מלשונו דייחוד של נדה היא בכלל עריות שנאסר בהו ייחוד מדברי קבלה והיינו מה"ת וכמו"ש המ"מ הבאתיו לעיל ורק דבבעל עם אשתו נדה הותר הייחוד משא"כ נדה שאינו אשתו אסור בה הייחוד מה"ת דהא בהלכה א' לא איירי רבינו ז"ל עדיין מייחוד האסור מדרבנן מגזירת דוד ובי"ד שזה הביא להלן בהלכה ג' וכנ"ל ואעפי"כ קאמר דרק בבעל עם אשתו נדה הותר הייחוד משמע דבשאר נדה היחוד אסור כבשאר עריות שמיירי שם רבינו ז"ל, ולפי"ז חוזר וניעור קושי' התוס' בסנהדרין הנ"ל דהאיך נוכ"ל דקרא דסוגה בשושנים דהוא קרא דד"ק אתי' למישרי איסור יחוד בנדה שהיא מה"ת ותי' התוס' ל"ש לשי' הרמב"ם ז"ל הנ"ל דיחוד של נדה אסור מה"ת וצ"ע. והי' מקום לישב ד' רבינו הרמז"ל עפימשכ"ל בשם הגר"א ז"ל שפי' ד' רבינו ז"ל דהיחוד אפי' של עריות גמורות היא רק מדרבנן וקרא דילפינן מינה לאיסור יחוד היא אסמכתא בעלמא א"כ לרבינו לשיטתי' אין התחלה לקושי' התוס' בלא"ה דשפיר התירו יחוד דבעל עם אשתו נדה דהם אמרו והם אמרו ואסמכוהו אקרא דסוגה בשושנים וכמובן אך דכבר כתבתי דבטלה דעתו של הגר"א ז"ל נגד כל הוי רבוותא שכתבו להיפך דיחוד בעריות אסור מה"ת וכן העמיסו המ"מ והב"י בלשון רבינו הרמז"ל א"כ הדקול"ד כנ"ל:
המורם מדברינו האמורים למעלה דייחוד של פנוי' שהיא נדה כמו בזמנינו שהפנוי' אינן טובלות והם נדות אי אסור בה הייחוד מה"ת תליא באשלי רברבי דלד' רש"י והתוס' היחוד של נדה אינו מדאורייתא כ"א מדרבנן ומד' הרמב"ם משמע דנדה שוה לשאר עריות שאסור בהו היחוד מפי הקבלה והיינו מדאורייתא לד' המ"מ וב"י ולד' הגר"א בדעת הרמז"ל אפי' בשאר עריות היחוד הוא אסור רק מדרבנן ומכש"כ בנדה שאין היחוד מיתסר בה מדאורייתא לדעתו ז"ל:
ועתה נפן לסעיף הב' בדין יחוד בלילה כמה אנשים צריך להיות שלא ליתסר משום יחוד הנה מקור הדבר בש"ס קדושין (פ"א.) אר"י א"ר לא שנו [פרש"י דאמר אשה מתייחדת עם שני אנשים] אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו שלשה שמא יצטרך אחד מהם להשתין ונמצא אחד מתייחד עם הערוה ע"ש ומזה למד הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש בשם י"א דה"ה בלילה לא יישן עמה בבית אחד עד שיהיו שם ג' אנשים מפני שהוא דומה לדרך דבעינן שלשה מטעם חשש שמא יצטרך אחר מהם לנקביו ה"נ בלילה חיישינן דילמא אדניים חד מינייהו אזיל חד ועביד איסורא עכ"ד ז"ל והובא ביתה יוסף באה"ע שם ועלה בדעתי לומר דכל עיקר חשש זה הוא רק במקום שהיחוד אסור מדאורייתא כגון שמתייחד עם הערוה ומשו"ה חיישינן לזה דדלמא יצטרך א' מהם לנקביו וכו' כיון דאם ישאר אחד עם הערוה קעבר באיסור יחוד דאורייתא אבל בפנוי' דאיסור יחוד עמה הוא רק מדרבנן סגי בשנים אפי' בדרך וכן בלילה ולא חיישינן דדלמא ילך אחד מהם וקעבר הב' באיסור יחוד דהא אפי' אם יתייחד הב' ליכא רק איסור דרבנן לא חיישינן לספיקו דספיקא דרבנן להקל ואם כנים אנחנו בזה יהי' מדוקדק לשון הש"ס הנ"ל דמסיים ונמצא אחד מתייחד עם הערוה והדיקדוק מבואר דלמה נקיט עם הערוה ואטו היחוד אסור דוקא בערוה והלא גם בפנוי' שאינה ערוה עליו אסרו חז"ל היחוד והו"ל למינקט ונמצא אחד מתייחד עם האשה סתם ולפי דברינו א"ש דדוקא ביחוד עם הערוה שהיחוד אסור מדאורייתא חששו לזה שמא יצטרך א' מהם לנקבו ונמצא הב' מתייחד עם הערוה אבל בפנוי' באמת לא חששו לזה וכנ"ל כן הי' נלפע"ד לדון לפום רהטא אבל מסתפינא לסמוך ע"ז להלכה כיון שלא מצאתי סיעתא לזה מד' הפוסקים שסתמו ולא חילקו בין יחוד ליחוד וע' בתשו' הרשב"א (סי' תקפ"ח) שהשואל שם רצה לחלק בין יחוד פנוי' ליחוד דערוה שאסור מה"ת והרשב"א ז"ל השיב לו דאין חילוק בינייהו יעייש"ה דיש ללמוד משם לכאן דאין לחלק בין יחוד פנוי' שאסור רק מדרבנן ליחוד דערוה שאסור מה"ת לענין יחוד דלילה:
ועוד הי' מקום לדון להתיר לפימ"ש בתשו' חו"י והובא בפ"ת לאה"ע שם סק"א דיחוד מדאורייתא לא מיתסר כ"א איש א' עם הערוה אבל איש א' עם ב' נשים אינו אסור כ"א מדרבנן ע"ש ואני מצאתי כן בתשו' הרשב"א שם שהחכם השואל כ"כ ע"ש שגם הרשב"א ז"ל לא נחלק עליו בד"ז וא"כ י"ל דהא דאמרי' בש"ס דקדושין הנ"ל דבדרך בעינן שלשה משום דחיישינן שמא יצטרך א' מהם לנקביו וכו' וכן ביחוד דלילה לשי' הראב"ד ז"ל הנ"ל ה"ד באשה אחת שמתייחדת עם ב' אנשים וכמו שפרש"י שם דקאי אזה כנ"ל וא"כ אם ישאר איש אחד עם האשה בלבד יעברו באיסור יחוד דאורייתא ולכן חיישינן לזה אבל באם ילכו בדרך ב' אנשים עם ב' נשים דאפי' יצטרך א' מהאנשים לנקביו וישאר הב' עם הב' נשים ליכא משום יחוד דאורייתא י"ל דלא חיישינן כלל שמא יצטרך א' מהם לנקביו וכן בלילה מותר לישן בחדר אחד ב' אנשים וב' נשים אפי' לשי' הראב"ד ז"ל כיון דלילה נלמד מדרך לא עדיף מינה וכמובן אך שכבר כתבתי שמדברי תשו' הרשב"א שם משמע שאין לחלק בין יחוד ליחוד ויחוד שאסור מדרבנן כמו איש אחד עם ב' נשים דמי ליחוד דאורייתא עש"ה אבל מ"מ יש לצרף כ"ז לסניף להקל כיון דמדברי החכם השואל ברשב"א שם משמע שמחלק בהכי וכפיה"נ השואל לא הי' מקטלי קני באגמי ורב גוברי' ע"ש וא"כ ה"ה דיש לחלק לענין יחוד בדרך וכן לענין יחוד בלילה להקל במקום שהיחוד לא מיתסר מדאורייתא וכנ"ל: עוד יש לצרף דעת הרי"ף שהשמיט בהלכותיו האי מימרא דר"י א"ר דל"ש אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו ג' וע' בב"י שעמד עליו דלמה השמיטו וע' בפרישה לאה"ע שם דמדלא הביאו הרי"ף ז"ל בהלכותיו בודאי דאינו חושש לחששא זו שמא יצטרך א' מהם לנקביו וכו' וע"ז סמכו לנהוג לצאת בדרך עם עגלן:
נכרי ושומר קטן או קטנה עש"ה וע' במקנה לקדושין שם מ"ש לישב דעת הרי"ף ז"ל בזה יעיי"ש:
וראיתי בס' עזר מקודש לאהע"ז שם מהגה"ק בעל דעת קדושים זצ"ל שכ' לענין יחוד בלילה דמשמע מש"ע להחמיר כשישינים בני הבית דזה דוקא כשאין הנר דלוק שאז כיון שיש גם שינה יש חשש משא"כ בנר דולק אימתא עלי' דלמא פקח חד עיני' רגע עכ"ד ז"ל ע"ש ולפי דבריו ז"ל י"ל דאם יש נר דולק בבית בלילה שוב א"צ שיהיו שלשה וסגי בשנים ול"ש לחשש שכ' הראב"ד ז"ל דדלמא אדניים חד עביד הב' איסורא כיון שהנר דולק מתירא הב' שמא יפקח הב' את עיניו ואם כי העזמ"ק לא איירי מזה רק מדין שישינים הב"ב וא' ניעור דיש להקל כשיש נר דלוק אבל מכ"מ יש ללמוד כן מדבריו ז"ל:
וכדמות ראי' יש להביא לזה מש"ס דברכות (מ"ג:) דאבוקה כשנים פרש"י כשני בנ"א לענין היוצא בלילה דאמר מר אל יצא אדם יחידי בלילה עכ"ל ע"ש הרי דאור הנר מהני כמו עוד איש בבית אבל שם איירי באבוקה ואין ראי' מינה לסתם אור הנר וע"ע בירושלמי פ"ב דשבת ה"ו דאמר ר' לוי בג' מקומות השטן מצוי לקטרג המהלך בדרך בעצמו והישן בבית אפל לעצמו כו' ע"ש הרי דדוקא בבית אפל אסור לישן יחידי אבל אם יש שם אור הנר לית לן בה דחשיב אור הנר כמו שנים וע' בהוספות מראה יהושע שבסו"ס מעשה רב מהגר"א ז"ל (סי' רכ"א) בזה וע"ע בסמ"ע חו"מ (סי' ה' ס"ק ז') דכשמדליק נרות בלילה מותר לדון בלילה אפי' תחלת דין משום דיכול לראות ע"ש ומכ"ז נראה דכשיש נר דלוק בלילה בטל החסרון של לילה וה"ה די"ל כן לענין יחוד בלילה ובפרט דעיקר הדבר שצריך שלשה בלילה לענין יחוד הוא מילתא דרבנן והוא מפקפוק לדינא כנ"ל בודאי דיש להקל כשיש נר דלוק בבית כדברי העזמ"ק הנ"ל דסגי גם בלילה שיהיו שני אנשים עם אשה אחת וצ"ע לדינא:
ועתה נבוא לסעיף השלישי בדין אי סגי לסגור הדלת שבין ב' החדרים במנעול ובחדר א' יש איש ובחדר הב' אשה אי סגי מה שסוגרין במפתח והמפתח לוקח האשה או האיש אי בכה"ג מיקרי יחוד או לא הנה ד"ז תלוי במחלקות אשלי רברבי ז"ל הטור באה"ע שם ב' בתים זה לפנים מזה ונשים בפנימי ואנשים בחיצון או בהפך ופורש אשה לבין אנשים או איש לבין הנשים חוששין משום יחוד וכ' עלה הב"י דנראה מד' רש"י דבסתמא חיישינן שמא יצא או יכנס איש אחר ויתייחד עם הנשים אבל הרמב"ם כ' בפכ"א מהא"ב ופירשה אשה אחת לבין אנשים או איש א' לבין הנשים אסורים משום ייחוד משמע דבפירשה דוקא הוא דחוששין משום ייחוד אבל כ"ז שלא פירשה אין חוששין משום ייחוד עכ"ד הב"י ע"ש ולפי"ז ה"ה הכא בנ"ד כיון דהמפתח של המנעול הוא אצל האשה או אצל האיש ויכול הוא לפתוח המנעול בלילה ויצא לחדר הב' ששם האשה או להיפך שהמפתח אצל האשה ויכולה היא לפתוח המנעול ותכנס לחדר ששם האיש ויהא יחוד תליא במחלקות הנ"ל דלהרמב"ם רק בפירשה אשה אחת לבין האנשים אז איכא משום ייחוד אבל כ"ז שהם כ"א בחדרו ליכא משום ייחוד א"כ גם הכא אם הם מסוגרין המנעול בהדלת שמפסיק בין שני החדרים ליכא משום ייחוד וק"ו הוא מהתם דלא איירי שם במסוגרין במנעול רק בסתמא אבל לד' רש"י ז"ל דגם בסתמא חיישינן שתצא ותתייחד עם האנשים או להיפך א"כ גם הכא בנ"ד ל"מ מה שנסגר הדלת במנעול כיון דהמטפחת בידה ויכולה לפתוח את הדלת ותכנס לחדר ששם האיש חיישינן לזה ואיכא משום ייחוד בכה"ג כיון דיש אופן שיתייחדו בחדר אחד ודמי ממש לדין ב' בתים זה לפנים מזה וכמובן: והנה להלכה נראה משמעות רוב הפוסקים כהרמב"ם דהא הטור כתב ממש כלשון הרמב"ם ופירש אשה לבין אנשים וכו' משמע דהכי ס"ל כהרמב"ם ז"ל דדוקא בפירש חוששין אבל מסתמא לא חיישינן לה וכ"כ הב"ח על הטור שם וכ"ה לשון המחבר בש"ע אה"ע שם (סעי' ו') כלשון הרמב"ם והטור וע' בחלקת מחוקק שם (ס"ק י') שהביא ד' רש"י הנ"ל. וגם הרמ"א לא הגי' כלום משמע דהכי ס"ל כדעת הרמב"ם דדוקא בפירש חוששין אבל כשהם יושבים כ"א בחדרו ליכא משום ייחוד ול"ח דילך א' לחדר ב' ויהא ייחוד וכנ"ל:
ואמנם בנדון שאלתינו דבחדר הא' ישנם ב' אנשים ובחדר הב' יש ב' נשים והוא בלילה דצריך שלשה י"ל דכ"ע יודו דשרי להתייחד בכה"ג דהא כל עיקר הטעם שצריך שלשה בלילה הוא משום ספק דדלמא אדניים חד עביד הב' איסורא והיכא שכ"א בחדרו הרי באמת ליכא משום ייחוד רק מספק לד' רש"י הנ"ל דחיישינן שמא תכנס לחדרו וכנ"ל וא"כ איכא שני ספיקות להקל א' שמא לא יכנסו א' לחדר הב' כלל ואת"ל שיכנסו א' מחדרו לחדר הב' הרי כ"ז שהב' אנשים נעורים ליכא משום ייחוד ודלמא יהא ב' האנשים נעורים ולא יעבור משום יחוד ולחוש כולי האי דדלמא יהא ישן אחד והב' יכנס לחדר השני י"ל דכ"ע מודים דלא חיישינן בכה"ג ובפרט דיש מקום לומר דגם רש"י לא חייש לה שמא יכנס א' לחדר הב' רק במקום דאיכא משום יחוד דאורייתא כגון בערוה גמורה ואז חיישינן לספק שמא יכנס א' מתדר לחדר אבל בפנוי' דליכא משום ייחוד דאורייתא ל"ח לספק שיכנס א' מחדר לחדר ואף בפנוי' שהיא נדה שרי בכה"ג לרש"י לשיטתי' שהבאתי לעיל דגם בפנוי' שהיא נדה ליכא איסור יחוד דאורייתא רק מדרבנן ולדעת הרמב"ם שהבאתי לעיל דיחוד של נדה אסור מה"ת שוב בלא"ה שרי בנ"ד דהא להרמב"ם ל"ח כלל שיפרוש א' מחדר לחדר וכנ"ל וא"כ ממנ"פ שריא בנ"ד בין לרש"י ובין להרמב"ם ואם כי מה שכתבתי לצדד לשי' רש"י דביחוד של פנוי' דאסור רק מדרבנן ל"ח שיכנס א' מחדר לחדר יל"ע בי' דיש לעורר מד' הרשב"א שהבאתי דיחוד דאורייתא לא אסור כ"א חד בחד ורש"י הרי איירי באיש א' בין נשים הרבה ואעפי"כ חושש לשמא יפרוש אבל י"ל ודו"ק:
סיומא דפסקא דבנדון שאלתינו יש להקל מכח כמה טעמים כיון דהיחוד הוא רק מדרבנן בנד"ז כיון שיש עכ"פ ב' נשים וכמשכ"ל בשם הרשב"א והחו"י יעוד כיון דהם פנויות ואפי' אם הם נדות מכ"מ לשי' רש"י ותוס' היחוד בנדה רק מדרבנן כיון דיש לו היתר וא"כ י"ל דבכה"ג שהיחוד אסור רק מדרבנן א"צ בלילה ג' ובפרט היכא שהנר דלוק ובפרט בכה"ג שהמה מיוחדים כ"א בחדרו ומסוגר הדלת במנעול דלרוה"פ ליכא משום ייחוד בכה"ג ורק לד' רש"י ובכה"ג י"ל דגם הוא ז"ל מודה דל"ח לשמא יכנס לפנים מחדרו לחבירו כיון דאיכא שנים בכל חדר ואפי' יכנס לא יהא יחוד רק אם יניים חד ויהא ניעור חד וכמשכ"ל בארוכה כנלפע"ד להלכה בס"ד אבל למעשה עדיין צ"ע:
יחיאל מיכל הכהן האללענדער: