אור ברסלב
שות אמרי כהן ח"א סימן כד

שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר

ח"א סימן כד

ח"א סימן כג

ב"ה יום ב' קרח תרצ"ו טארנא יע"א:

שוכטו"ס לכבוד ידידי הרב הגאון המפו' סוע"ה אבגינוס בן אבגינוס כש"ת מו"ה חיים ענגעל שליט"א האבד"ק ראדאמישלא יע"א:

אחדשמעכת"ה באהבה למלאות רצון מעכת"ה נ"י נתתי אל לבי לעיין בדבר התמי' ששמעתי מאת מעכת"ה בעת היותו בפה ע"ד המהרש"א בברכות (י"ט:) שהקשה ע"ד התוס' שם בד"ה מדלגין היינו כו' שכתבו בשם ר"ת להוכיח דליתא להא דתניא במס' שמחות דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אין הכהן מוזהר עלי' דהרי בנזיר (נ"ד.) אמרי' דעל רביעית דם אין הנזיר מגלח עלי' ואפי"ה כהן מוזהר עלי' כדאמרי' בחולין (ע"ב) דרביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקינן לי' מעל כל נפשות מת לא יבוא עכדה"ת וע"ז הקשה המהרש"א דמאי מייתי ראי' מרביעית דם דנימא דאע"ג דרביעית דם טמא מכ"מ אין כהן מוזהר עלי' כמו שאין הנזיר מגלח עלי' ומההוא דפ' בהמה המקשה אינו מוכח אלא דמטמא כמו גולל ודופק עכ"ק ע"ש ודבריו ז"ל תמוהין דהאיך אפש"ל דהילפותא הוא רק שמטמא אבל לא לאזהרה לכהן והא קרא צווח ואומר על כל נפשות מת לא יבוא וא"כ הוא אזהרה גמורה שאסור לו ליטמא עצמו בזה וכיון דמזה ילפינן בש"ס דחולין שם דרביעית דם הבא מב' מתים טמא כמו"ש התוס' מש"ס דחולין הנ"ל א"כ ממילא ילפינן דכהן מוזהר עליו ג"כ מאותו קרא עצמו וא"כ מאי קשיא לי' למהרש"א אד' התוס' עכדמעכת"ה. ואנכי השבתי לו על אתר לישב ד' המהרש"א עפי"ד הגאון מוהר"י ענגעל ז"ל הובא בס' שו"ת מהר"ש ממר אביו הגז"ל בח"ג (סי' פ"א) שחידש שם דכהן גדול בודאי מוזהר על כל הטומאות כל השנה ולא דוקא טומאת מת דהא מצינו בש"ס דר"ה (ט"ז:) דחייב אדם לטהר עצמו ברגל וכהן גדול הרי כל השנה נחשב לגבו כרגל כמבואר במו"ק (י"ד:) דכה"ג כל השנה חשיב אצלו כרגל מדחזינן דכ"א אסור לו להקריב באנינות רק ברגל וכה"ג מותר לו להקריב באנינות כל השנה יעיי"ש וא"כ ה"ה דמה"ט כה"ג אסור לו לטמאות עצמו בכל השנה בכל הטומאות עכ"ד ז"ל עש"ה ולפ"ז יפה הקשה המהרש"א דנימא דכהן אינו מוזהר על רביעית דם משום שהיא טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' והא דילפינן מקרא דעל כל נפשות מת לא יבוא היינו רק שרביעית דם הוא מטמא ולא שיהא הכהן מוזהר ואע"ג דקרא בלשון אזהרה נאמר הוא משום דקרא זה קאי על כהן גדול וכה"ג הרי הוא מוזהר בכל הטומאות בכל השנה בודאי דהוא מוזהר על טומאת רביעית דם ג"כ דלא גרע משאר טומאות כנבילה וכיו"ב שהכה"ג מוזהר עלי' לפי הנ"ל מקרא דובנבלתם לא תגעו והא דאצטריך לכתוב על כל נפשות מת לא יבוא דהא הוא מוזהר על כל הטומאות שאינם ממת ג"כ היינו משום דקרא איצטריך לגופה לאשמעינן דרביעית דם הבא מב' מתים מטמא דאי לאו קרא ל"ה ידעינן דד"ז מטמא וכיון שידעינן דמטמא ממילא דהכה"ג מוזהר עלי' כמו בכל הטומאות אבל כהן הדיוט שאינו מוזהר רק על טומאת מת בלבד שפיר י"ל דאינו מוזהר על טומאה זו של רביעית דם כיון שאין הנזיר מגלח עלי' וכדאמרי' במס' שמחות כן אמרתי בתוכד"ד ליישב ד' אדונינו המהרש"א ז"ל: אכן בעיקר תמיהת כת"ה ע"ד המהרש"א הראוני שבס' ראש יוסף על מס' ברכות שם מרבינו הפרמ"ג ז"ל הרגיש בזה ולפי שיש לי לדון בד"ק אעתיק לשונו וז"ל והנה ד' המהרש"א ז"ל בתוס' צ"ע טובא במ"ש מנ"ל דכהן מוזהר הא לאו מפורש היא ויקרא כ"א על כל נפשות מת לא יבוא ומיהו י"ל דכה"ג חמיר בזה מכהן הדיוט והדיוט נהי דמטמא מרביעית דם מקרא דהנוגע במת בנפש אדם מכ"מ אין כהן מוזהר עלי' עכ"ל עש"ה הנה מש"כ לחלק בין כה"ג לכה"ד צ"ע דהיכן מצינו זה שכה"ג יהי' חמיר מכה"ד לענין טומאה שאינה כמת דהא תרווייהו אינם מוזהרים רק על טומאת מת וא"כ אם רביעית דם חשוב כטו"מ גם כה"ד יהא מוזהר עלי' ואם אינו חשיב כטו"מ רק כמו שאר טומאות א"כ למה כה"ג מוזהר עלי' טפי מכה"ד דלא מצינו בתוה"ק רק שכה"ג חמיר מהדיוט לענין טומאת קרובים ולא לשאר דברים ואולי יש להעמיס בכוונת הגאון ז"ל דס"ל כנ"ל שכה"ג מוזהר על שאר טומאות ג"כ משום דכל השנה הוא אצלו כרגל וא"כ אשכחנא תנא דמסייע לי' להגאון רי"ע ז"ל בחידושו הנ"ל דכה"ג מוזהר על כל הטומאות בכל השנה דמד' הראש"י משמע ג"כ הכי:

ומש"כ עוד ברא"י דהדיוט מטמא מרביעית דם מקרא דהנוגע במת בנפש אדם לפלא בעיני דהא אנן קיימינן הכא לר"ע דיליף מקרא דעל כל נפשות מת לא יבוא שרביעית דם הבא מב' מתים מטמא דמזה הביאו התוס' ראי' ועלה קאי המהרש"א להקשות כנ"ל ור"ע הרי מפיק לי' לקרא דהנוגע במת בנפש אדם לדרשא אחרינא דעובר במעי אמו טמא וא"כ מה זה שכ' הג' ז"ל דרביעית דם טמא הוא מקרא זה דהנוגע במת בנפש אדם דזה הוא רק לרי"ש בחולין שם ולא לר"ע ע"ש וצע"ג:

ובעיקר חידושו של הגאון רי"ע ז"ל המובא בתשו' מהר"ש שם דכה"ג יהא אסור לטמא עצמו בכל השנה בכל הטומאות אני תמה מאוד שבמכהד"ג אשתמטתיי' לפ"ש ש"ס ערוכה בנזיר (מ"ח.) דאמרינן התם דלאמו הכתוב בכה"ג אתיא לגז"ש דנאמר אמו בנזיר ונאמר אמו בכה"ג מה אמו האמור בנזיר במותם אינו מטמא אבל מטמא הוא לנגעם ולזיבתם (דהתם כתיב במותם להדיא) אף אמו האמור בכה"ג במותם אינו מטמא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם ע"ש ובתוס' שם בד"ה ולאמו שכתבו דעיקר קרא לנגעים איצטריך דסד"א דמצורע חשיב כמת ע"ש וא"כ מפורש יוצא מזה דכהן גדול אינו מוזהר בכל השנה על שאר טומאות דהא לא גרע טומאת זב ומצורע מטומאת:

נבילות וא"נ דכה"ג מוזהר בכל השנה אלאו דובנבלתם לא תגעו כיון דכל השנה אצלו כרגל מכש"כ דהוא מוזהר אטומאת זב ומצורע שלא ליטמא בהם וע"כ דז"א וכה"ג אינו מוזהר בשאר טומאות בכל השנה ואין לומר דהא דקרא קמישרי לכה"ג ליטמא בזב ומצורע רק אצל אביו ואמו דאיירי בהו קרא אבל לא באחריני וה"ה דמוזהר על כל הטומאות ז"א דהא אצל כה"ג אין חילוק כלל בין קרובים לאחרים דהא התורה אסרה בהדיא שיטמא במת גם לאביו ולאמו ומדשרינן לי' ליטמא לזיבתם ולנגעם ה"ה דשרי ליטמא בכה"ג לאחריני ג"כ וכ"כ התוס' בהדיא בנזיר (מ"ג.) בד"ה במותם אין מטמא אבל מטמא בנגעם דאפי' באחריני אינו מוזהר כ"א בטומאת מת עכ"ל ע"ש וא"כ ה"ה כה"ג דילפינן לי' מגז"ש מנזיר לאו דוקא באבי' ואמו שרינן טומאת זב ומצורע אלא ה"ה באחריני דליכא סברא לחלק בהו וכנ"ל ופליאה נשגבה בעיני על הגאונים האדירים האלה זצ"ל שלא הרגישו בזה וצע"ג: וארווחנא בזה לישב קו' התוס' הנ"ל דלמה איצ"ק להתיר לכה"ג ליטמא לזב ומצורע ותי' דסד"א דמצורע חשיב כמת וכנ"ל והקשה ע"ז בס' טל תורה ממורי הגאון ז"ל בנזיר שם דא"כ האיך כהן רואה את הנגעים ולפעמים מחליטו תיכף כגון במחי' והרי יעבור הכהן על איסור טומאה אם מצורע חשיב כמת וכן הקשה מתגלחת מצורע דהוא בכהן דוקא כדאי' בתו"כ וכשיגלחו א"א שלא יאהיל על גופו והיינו דמוכח מזה דמצורע אינו חשיב כמת לעני"ז דאל"כ גם כהן הדיוט לא הי' רשאי לטמאות וכיון דאינו כמת גם לכה"ג שרי עכ"ק ע"ש שנדחק בזה ולפי הנ"ל יש מקום לומר דמשוה"כ איצ"ק להתיר בכה"ג טומאה מזב ומצורע דהו"א דאסור גבי' דוקא משום שכל השנה הוא אצלו כרגל מדמקריב אונן וכדאמרי' במו"ק הנ"ל וא"כ משום זה אסור הוא לטמאות בכל הטומאות כמו ישראלים ברגל וכמו שעלה על דעת הגז"ל באמת כנ"ל ולכן אשמעינן גז"ש דלאמו דלא אמרי' כן בכה"ג ומותר לטמאות עצמו בכל השנה בשאר טומאות חוץ מטומאת מת וכ"ז בכה"ג אבל בכה"ד פשיטא דשרי לטמאות בשאר טומאות אף אם ליכא גז"ש דלאמו ומיושב קו' מורי הרב ז"ל הנ"ל וכמובן:

ועפ"י הדברים האלו האמורים למעלה יש מקום אתי לישב פסקי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שכ' בפט"ז מה' טו"א ה"י וז"ל כל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל מפני שאז נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים שנא' בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימוה"ש אינו מוזהר עכ"ל ובכ"מ כ' עלה ומ"ש ואם נטמא אינו לוקה בתו"כ ובנבלתם לא תגעו ברגל וקתני עלה אחרים אומרים יכול אם נגע בנבלה ילקה ת"ל ולאלה תטמאו הוי אומר רשות ומשמע לי' לרבינו דלת"ק נמי אינו לוקה ברגל עכ"ל והמשל"מ שם תמה ע"ד מרן הכ"מ ז"ל דאיך נלמד מד' אחרים דלת"ק אינו לוקה ובכונת התו"כ נראה דאחרים חולקים עם ת"ק דלת"ק אתא ובנבלתם לא תגעו לרגל ולאחרים אין חילוק בין רגל לשאר ימוה"ש ומאי דכתיב ובנבלתם לא תגעו איצטריך משום דכתיב ולאלה תטמאו דסד"א חובה קמ"ל קרא ובנבלתם לא תגעו ומכח שני פסוקים אלו אנו לומדים שהוא רשות עכ"ד ז"ל ע"ש שלא תי' כלום ע"ז ולפענ"ד בישוב הדבר דבאמת פליגי בד"ז ת"ק ואחרים כדמשמע להדיא בתו"כ וז"ל התו"כ בפ' שמיני פרק ד' עה"כ ובנבלתם לא תגעו יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבילות ת"ל אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו וגו' אם מטמאים ישראלים למתים חמורים לא יטמאו לנבילות הקלות הא מה אני מקיים ובנבלתם לא תגעו ברגל אחרים אומרים ובנבלתם לא תגעו יכול אם נוגע אדם בנבילה ילקה את הארבעים ת"ל ולאלה תטמאו יכול אם יראה אדם את הנבילה ילך ויטמא בה ת"ל ובנבלתם לא תגעו הא כיצד הוי אומר רשות עכ"ל התו"כ שם ומשמע להדיא מד' התו"כ אלו דת"ק ואחרים פליגי דלאחרים לא מוקמינן כלל קרא לאסור טומאה ברגל לישראל יותר מבשאר ימוה"ש וכד' המשל"מ הנ"ל ואך יש להתבונן דבמה פליגי דסברת ת"ק דמוקי לקרא לאסור טומאה ברגל דוקא הוא כמו"ש רבינו ז"ל משום שאז מוכנים ליכנס למקדש ולאכול קדשים וכנ"ל וא"כ לאחרים למה לא ניח"ל לאוקמי קרא הכי לאסור טומאה ברגל וס"ל דהוא רק רשות והנראה בזה דבאמת יש הוכחה דליכא לאו לאיסור טומאה ברגל לישראל מדחזינן דכה"ג אינו מוזהר על שאר טומאות חוץ מטו"מ כדילפינן בש"ס דנזיר שם מקרא דלאמו מגז"ש דמטמא עצמו לזיבתם ולנגעם וכהן גדול הרי דינו בכל השנה כרגל כמבואר בש"ס דמו"ק הנ"ל וא"כ א"נ שיש לאו שלא לטמאות עצמו בכל הטומאות ברגל א"כ הי' מהראוי לומר שכהן גדול יהא מוזהר בכל הטומאות בכל השנה כיון שאצלו נחשב תמיד כרגל וכמו שעלה ע"ד של הגאון מהרי"ע ז"ל הנ"ל וע"כ מדשרי קרא לכהן גדול לטמאות עצמו בשאר טומאות מוכח דבאמת ליכא לאו שאסור לטמא עצמו ברגל גם בשאר טומאות ומשו"ה הותר לכה"ג לטמא עצמו לזב ומצורע חוץ מטו"מ שהוא מוזהר עלי' והבן: ואמנם בעיקר הדבר דאמרינן בש"ס דמו"ק שם דבכה"ג כל השנה כרגל לכ"ע דמי דתנן כה"ג מקריב אונן ואינו אוכל ופרש"י מדאמר לי' אהרן למשה ואכלתי חטאת היום ולא אמר למשה והקרבתי מכלל דהקריבה באנינות ולמדנו דכה"ג מקריב אונן אבל כ"ע בשאר ימוה"ש אונן אינו משלח קרבנותי' כדאמרי' לקמן [במו"ק ט"ו:] שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן וברגל משלח וכה"ג אונן מקריב כל השנה אלמא כל השנה לדידי' כרגל דמי וכו' עכ"ל ע"ש עיי' במנ"ח מצוה רס"ד שהעיר הא זה דאבל אינו משלח קרבנותי' הוא אף שהוא אינו מקריב בעצמו רק הכהן ומ"מ אסור להביא קרבן בשבילו וא"כ מ"ר מכה"ג דהא הכה"ג נהי דמקריב אונן אפשר דוקא קרבנות אחרים אבל קרבן שלו באמת אינו מקריב כמו אחר ותי' דההוכחה הוא מדחזינן דכה"ג מקריב כל היום מנחת חביתין משלו נראה דאף קרבנות שלו מקריבין באנינות דלא מצינו שאם הכה"ג אונן של"ה מקריבין מנחת חביתין משלו רק משל צבור כמו כה"ג שמת א"כ חזינן דהוא אצלו כרגל עכ"ד המנ"ח עיישה"ט:

ולכאורה עדיין יקשה דמנ"ל דלאחר אסור להקריב באנינות גם מנחה דהא לא איירי קרא דשלמים רק בקרבן כשלמים ואך באמת הוא ש"ס ערוכה זבחים (צ"ט:) דאין חילוק דאמרינן התם והתניא ר"ש אומר שלמים כשהוא שלם הוא מביא ואינו מביא כשהוא אונן וכו' ומניין לרבות העופות והמנחות והיין העצים והלבונה ת"ל שלמים קרבנו כל קרבנות שהוא מביא כשהוא שלם הוא מביא ואינו מביא כשהוא אונן עישה"ט. איברא דעיקר ד"ז שנשנה בש"ס דזבחים שם ובמו"ק (ט"ו:) בשם ר"ש ולא מייתי עלה שום חולק המעיין בתו"כ יראה דפלוגתא הוא בתו"כ פרשת ויקרא פרק ט"ז עה"כ ואם זבח שלמים קרבנו וז"ל ר"י אומר כל המביא שלמים מביא שלו' בעולם אין לי אלא שלמים:

מניין לרבות את התודה וכו' ת"ל זבח ומניין לרבות את העופות ואת המנחות והיין והלבונה והעצים ת"ל שלמים קרבנו הא כל המביא שלמים מביא שלו' לעולם ר"ש אומר מי שהוא שלם מביא שלמים ואין האונן מביא שלמים ואין לי אלא שלמים מניין לרבות את התודה וכו' וכו' ת"ל זבח ומניין לרבות העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים ת"ל שלמים קרבנו הא כל קרבן שהוא מביא הי' שלם מביא הי' אונן אינו מביא עכ"ל התו"כ עיי"ש:

הנה משמע להדיא דר"י ור"ש פליגי דלר"י דרשינן מלת שלמים שיביא שלו' לעולם ולזה מרבינן כל הקרבנות שמביאין שלו' לעולם וא"כ לדידי' לא ידעינן למעט אונן שאינו מקריב קרבנות אבל ר"ש דריש מלת שלמים למעט כשהוא אונן שאינו מביא ומרבינן עוד שאר קרבנות שג"כ אין מקריבין בהיותו אונן וכמובן:

ומעתה יומצא דלר"י דס"ל שגם אונן מקריב קרבנות דליכא קרא למעטי' שוב אין ראי' דכהן גדול כל השנה אצלו כרגל דזה הוא נשמע רק מדמקריב בהיותו אונן משא"כ איש אחר וכנ"ל אבל לר"י הרי כ"א יכול להקריב גם בהיותו אונן לפי הנ"ל:

ואחרי עלות כ"ז איכ"ל דבהכי פליגי ת"ק ואחרים הנ"ל בתו"כ שם לענין אם הלאו דבנבלתם לא תגעו הוא אזהרה שלא לטמא עצמו ברגל דידוע דאחרים היינו ר"מ והתוס' בעירובין (צ"ט.) ד"ה הוא סבר כתבו דסתם בר פלוגתא דר' יהודה הוא ר"מ ע"ש וא"כ מסתמא להיפך ג"כ דסתם בר פלוגתי' דאחרים דהוא ר"מ הוא ר' יהודה ובפרט כיון דהת"ק הוא סתמא דתו"כ וקיי"ל סתם ספרא ר' יהודה הוא בקידושין (נ"ג.) וא"כ י"ל דהת"ק דאחרים שהוא ר"י אזיל לשי' דס"ל בתו"כ הנ"ל דגם אונן יכול להקריב קרבנות וא"כ א"ר אליבי' דכה"ג בכל השנה דינו כרגל ולכן שפיר אמר דהכתוב דובנבלתם לא תגעו הוא אזהרה שלא לטמא עצמו ברגל ול"ק לדידי' מקרא דלאמו דילפינן בנזיר שם דכה"ג מותר לטמא עצמו בשאר טומאות חוץ מטו"מ כיון דלדידי' ל"א כלל זה דכה"ג כל השנה הוא כרגל אבל אחרים דפליג אר"י יסבור כר"ש דקיי"ל כוותי' דאונן אסור לו להקריב קרבנות כדיליף מקרא דשלמים הנ"ל וא"כ שוב נשמע מדכה"ג מקריב קרבנותיו גם כשהוא אונן דכל השנה הוא לגבי' כרגל וכנ"ל וא"כ אם נאמר דבנבלתם לא תגעו הוא אזהרה שלא להתטמאות ברגל בכל הטומאות אפי' בנבילה הקלה א"כ מהראוי לומר שהכה"ג שדינו תמיד כרגל יהא אסור לטמאות עצמו בכל הטומאות כנ"ל וקרא דלאמו דילפינן מיני' גז"ש בנזיר שם הרי מתיר לכה"ג לטמא עצמו בשאר טומאות ומכח הכרח זה דרשו אחרים קרא דבנבלתם לא תגעו שאיננה אזהרה על טומאת הרגל רק הוא רשות מה"ת ושפיר מותר לי' לכה"ג לטמא עצמו לזב ומצורע כדילפינן בגז"ש שאינו מוזהר רק על טו"מ:

ומעתה מתורץ פסק רבינו הרמב"ם ז"ל שפסק בד"ז כאחרים נגד ת"ק שאינו לוקה על טומאת הרגל שנתעורר עליו מרן הכ"מ והמשל"מ הנ"ל ולדרכינו א"ש דאע"ג דבכ"ד אם ר"מ ור"י פליגי הלכה כר"י וכן הלכה כר"י לגבי ר"ש כמבואר בעירובין (מ"ו:) בכאן ע"כ לא אזלינן בתר האי כללא והלכה בזה כר"ש נגד ר"י לענין אונן שאסור לו להקריב קרבנות דהא סתמא בסוגי' הש"ס בזבחים שם פריך ממילתא דר"ש בתו"כ הנ"ל שאומר שאונן אסור לו להקריב כל הקרבנות וכן מייתי מינה בסתמא בש"ס דמו"ק שם וא"כ משמע דכן הלכה בזה כר"ש וממילא קיי"ל גם בזה כאחרים שאינו לוקה על טומאת הרגל שאינה ד"ת דהא בהא תליא לפי הנ"ל דאל"כ יקשה מכה"ג שמותר לו לטמאות בכל השנה בשאר טומאות וככל הנ"ל ומשוה"כ פסק רבינו הרמז"ל באם טימא עצמו ברגל אינו לוקה ואעפי"כ כתב שם בהלכה זו דכל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל כו' הוא רק מדרבנן כדמשמע מש"ס בר"ה (ט"ז:) דעכ"פ מדרבנן מחויב לטהר עצמו ברגל ומה דמייתי בש"ס שם קרא דובנבלתם לא תגעו הוא רק לאסמכתא בעלמא ולא לדרשא גמורה וכמו שצידד המשל"מ שם עש"ה בדבריו ז"ל והוכחה לפסק זה הי"ל לרבינו ז"ל מדקיי"ל בהא כר"ש דאונן אינו מקריב קרבנות וכנ"ל ודו"ק:

עד כה נמשכתי קצת לפלפל בקושי' כת"ה מענין לענין באותו ענין. עתה אשמיעהו בד"מ שנשאלתי מאת כבוד ידידי היקר הוא דודו הרה"ג החו"ב מו"ה וואלף ענגעל נ"י ע"ד מר אביו הגז"ל בס' שו"ת מהר"ש חלק ה' שי"ל כעת (בסי' ב' או"ק ו') שכ' שם בישוב קו' התוס' בריש יבמות אהא דקטנה אינה מתייבמת שמא תימצא איילנות והקשו אכתי תתייבם ממנ"פ אי אינה איילנות בודאי צריכה יבום ואי איילנות היא א"כ הוי קדושי טעות ואינה אשת אחיו כלל עכ"ק ותי' הגז"ל הנ"ל דכיון דגם יבום בעי כוונה א"כ כיון דהשתא יש חשש שמא תמצא איילנות א"כ אינה מבורר דמקיים מצות יבום בביאה זו א"כ ל"ח כוונה ושוב אם יתברר אח"כ של"ה איילנות והיתה צריכה יבום היבום לא הועיל כיון דלא הי' מבורר הכוונה בשלמא למאן דל"ח למיעוט חשוב כהי' מבורר הכוונה מיד אבל למאן דחייש למיעוט א"כ ל"ח הכוונה מבוררת ושוב ל"מ עכ"ד שם. וע"ז תמה אחיו הרה"ג הנ"ל דמה זה שכ' דיבום בעי כונה הא אדרבה ש"ס ערוכה הוא בפ"ד במס' יבמות דיבום לא צריך כונה וכ"ה משנה מפורשת בר"פ הבא על יבמתו דבין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון וכו' וכו' קנה ולכאורה הוא תימה רבה ואנכי השבתי לו דיש לקיים דברי חכמים דיפה תי' הגז"ל קו' התוס' לשי' והוא עפימ"ש הבי"ש באה"ע (סי' קס"ו ס"ק ה') דאף לאבא שאול דאמר הכונס לשם זנות או לשם נוי הוא כאלו פוגע בערוה מ"מ בדיעבד קונה אותה בביאה זו וע"ש שכ' דאף אם איכא איסור מדאורייתא לייבם לשם נוי או לשם ד"א מ"מ קונה אותה ורמז לעיין (לסי' קע"ד) והמעיין שם (בסי' קע"ד סק"ג) יראה שכ' דלא"ש אם נושא לשם ד"א הוי איסור תורה עייש"ה ולפי"ז נראה דה"ה הא דקתני במשנה הנ"ל דיבום א"צ כונה היינו דאפי' אם אינו מכוין ליבמה קונה אותה כדקתני בסיפא קנה אבל איסורא דאורייתא עביד לאבא שאול דס"ל דצריך לכוין לשם מצוה ואם מתכוין לשם נוי או לד"א הוי כאלו פוגע בערוה וכד' הבי"ש הנ"ל וא"כ יפה כ' הגז"ל בשו"ת מוהר"ש הנ"ל בישוב קו' התוס' לשיטתם שפסקו דהלכה כאב"ש כמו"ש התוס' ביבמות (ל"ט:) בד"ה אמר רב כו' ע"ש וא"כ ליכא למימר דתתייבם ממנ"פ דכיון דספק לא נחשב כונה ויבום בעי כונה היינו דאם אינו מתכוין לשם מצוה איסורא עביד עכ"פ ומשוה"כ אסור לו לייבם בדרך ממנ"פ כיון דא"י בבירור שעושה מצוה בביאתו ל"ח כונה ואם ליכא כונה למצוה אסור לייבם לא"ש וכנ"ל והבן:

איברא דמה שהחלטתי דכמו שלאבא שאול אם:

כונס יבמתו לשם נוי או לשם ד"א הוא כפוגע בערוה ה"ה בכונסה סתם ולא כיון למצוה איכא איסורא לדידי' והוי כפוגע בערוה ד"ז אינו פשוט ועומד לנגד זה הגאון בעל נוב"י ז"ל בתשו' חאה"ע (סי' נ"ד) במדו"ק שהאריך שם לסתור דברי החכם השואל שרצה לומר כן דלא"ש דאמר הכונס יבמתו לשם נוי וכו' צריך דוקא שיכוין לשם מצוה והנוב"י ז"ל צווח עלי' ככרוכיא ודעתו לומר דהא דא"ש אוסר דוקא במכוין לשם זנות או נוי בפירוש אבל בסתמא שפיר דמי וכ' בזה"ל ודו"ק בדברי א"ש דלא קאמר הכונס יבמתו ואינו מכוין לשם מצות יבום כאלו פוגע בערוה דאז הוי משמע דאפי' בסתמא אסור כל שאינו מכוין בפירוש למצוה אבל השתא דקאמר הכונס לשם נוי משמע הא סתמא שפיר דמי עכ"ל עיי"ש. והעתיקו בפ"ת לאה"ע (סי' קס"ה סק"ב) בלי שום חולק יעיי"ש. ואני מצאתי מבואר להיפך מדבריו בפו"כ של התה"ד (סי' רס"ב) שכ' שם בזה"ל דר"ח ור"ת וספה"ת ומהר"ם כולם פסקו דקי"ל כא"ש דמצות חליצה קודמת ואם הי' כונסה שלא לשם שמים הי' פוגע בערוה ומשוה"כ הרגילו יבמים להרחיק היבום ולידבק בחליצה עכ"ל עיי"ש הרי שדקדק לכתוב דבאם כונסה שלא לש"ש בלבד הוא כפוגע בערוה ול"כ אם כנסה לשם ד"א רק אם כונסה שלא לשם מצוה עביד איסורא וא"כ לא סגי לכנוס בסתמא כיון דעכ"פ כונה לשם מצוה ליכא ודלא כמו שדקדק הנוב"י מד' א"ש דהא חזינן להתה"ד שהעתיק ד' א"ש שצריך כונה למצוה ובכונה שלא לש"ש הוא כפוגע בערוה וידוע כמה נפיש חילי' דבעל התה"ד ז"ל שהב"י ז"ל הפליג בשבחו:

ועתה נחזי מה דקמן בתשו' נוב"י שם שהרבה בראיות לחזק את חידושו הנ"ל אליבא דא"ש דל"צ שיכוין בפי' לשם מצוה רק בעינן שלא יכוין בפירוש ההיפך שהרי ביבמות (דף מ' ע"א) בתוס' ד"ה מאי תרי גונא איכא כתבו התוס' דליכא למימר רצה לשם סעודה אכלה רצה לשם מצוה דא"צ שיכוין לשם מצוה אלא שלא יהא אוכלה אכילה גסה עכ"ל והנה היא גופא טעמא בעי והלא כי היכא דדרשינן יבמה יבוא עלי' מצוה הכ"נ דריש מצות תאכל לשם מצוה וא"כ כי היכא דדרשינן לא"ש יבמה יבוא עלי' למצוה ה"נ מצות תאכל למצוה וא"כ למה ביבמה צריך שיכוין בפי' לשם מצוה ולמה באכילת המנחה א"צ שיכוין בפי' לשם מצוה א"ו דגם ביבמה ל"ב שיכוין בפי' לשם מצוה רק שלא יכוין ההיפך דהיינו לשם נוי או לשם זנות וג"ז ביאה מיקרי אבל באכילה לא משכחת ההיפך רק אכילה גסה וזה לא שמה אכילה כדמסיק שם הגמרא עכ"ד הנוב"י עיי"ש:

ופליאה נשגבה בעיני על הנוב"י ז"ל פ"ק יאמר זה דבאכילה לא משכחת ההיפך ואטו לא משכחת לה שיתכווין בפירוש שלא לצאת וזה היא להיפך וכמ"ש הפוסקים דאע"ג דמצות א"צ כונה אם מתכוין בפי' שלא לצאת יד"ח מצוה לא יצא ומקור ד' נובע מד' הרבינו שמואל הובא ברבינו יונה לברכות (י"ב) וגדולה מזו כ' הבית יוסף לאו"ח (סי' תע"ה) דהא דכפאו ואכל מצה יצא מיירי שהוא סבור שהוא חמץ ונמצא שאכל מצה אבל אם ידע שהוא מצה ולא רצה לאוכלה וכפאוהו ואכלה לא יצא ואפי' למ"ד מצות א"צ כונה אם מתכוין שלא לצאת לא יצא עכ"ל ע"ש והיינו דכה"ג שידע שהוא מצה ולא רצה לאוכלה הו"ל כנתכוין שלא לצאת ולא יצא יד"ח המצוה לכ"ע וכ"כ בחי' הריטב"א לר"ה ובפנ"י שם ומכש"כ אם נתכוון לאכול לשם ד"א ולא למצוה דהו"ל כונה הפכיית וא"כ אמאי לא מוקמינן קרא דמצות תאכל כמו קרא דיבמה יבוא עלי' למעט אם כיון ההיפך שלא יצא כמו ביבום אם כיון בביאתו לשם נוי או לשם ד"א וא"כ גם לטעמי' של הנוב"י ז"ל תיקשי על הסוגי' דיבמות כנ"ל:

ובעיקר קושי' זו הרגיש בס' ישרש יעקב ליבמות שם והניח בצ"ע וע' מה שכ' בזה בירחון כבוד התורה שיצא לאור בפה בשנת תרצ"א בחוברת ב' בקונטרס הנדפס שם בשמי על התו"כ באו"ק י"ב יעיי"ש וכעת נלפע"ד בישוב קו' זו בשינוי קצת ממש"כ שם הנה מרן הב"י בכ"מ פ"ב מה' שופר ובאו"ח שם ביאר ד' רבינו הרמז"ל שמחלק בין סתם מצות שצריכין כונה ואי לא ל"י ובין אכילת מצה שאפי' בכפאוהו לאכול מצה יצא שא"צ כונה כעין דאמרינן בכריתות (י"ט) במתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ה"ה לענין מצ"ע עכ"ד ז"ל ע"ש ולפי"ז ה"ה הכא באכילת מנחות שהוא מידי דאכילה בודאי א"צ כונה אליבא דכ"ע כיון דנהנה וכמו"ד במתעסק בחלבים ועריות דחייב מה"ט שנהנה אך א"כ גם ביבום לא צריך כונה דהא היא ביאה וג"כ נהנה ודמי לעריות שחייב מתעסק ולמה דרשינן ביבום קרא דיבמה יבוא עלי' מצוה שצריך שיכוין בפי' לשם מצוה ומ"ש ממצות תאכל וגו' דלא נוכל לדרוש כן וכנ"ל אך י"ל דרבינו רש"י ז"ל נזהר מזה ולכן כתב בלשונו הזהב ביבמות שם בד"ה ואבא שאול הוא וז"ל והא ליכא למימר תחזור להיתירה ראשון רצה לשם מצוה אוכלה רצה שלא לשם מצוה אוכלה ת"ל דלא דהא כל כמה דבעינן ליכלה דהתם הוא כי בעיל שלא לשם מצוה פגע בערוה עכ"ל עש"ה. וכוונתו נראה עפימ"ש בחדושי למנחות פרי"ש (דף ס"ד.) להוכיח משם דאע"ג דבכל מקום אזלינן רק בתר מעשיו ולא משגחינן על המחשבה לחייבו דאף בנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה ליכא חיוב בידי אדם רק צריך כפרה וסליחה ביד"ש מכ"מ ה"ד בסתם מעשה שהוא היתר גמור אבל במעשה שהוא איסור רק שנדחית מפני איזה מצות עשה אזי אם ל"ה מחשבתו להמצוה שפיר מתחייב על המעשה של איסור וכמו"ש הרש"ש בהגהותיו שם ואני הסברתי הד' עפי"ד השו"מ במהדו"ת ח"א (סי' צ"ו) שהסביר ענין עדול"ת משום דהל"ת אינו רק אם במזיד רצונו לעבור על מצות ל"ת אבל אם אינו מתכוין למרוד בהשם אינו עובר והרי שוגג קיל ממזיד ומכ"ש כשמקיים מצוה עיד"ז לא מיקרי עבירה וסיים הגז"ל בשו"מ שם דאם עשה דוחה ל"ת פשיטא דע"כ מכוין לשם מצוה ע"ש בדבריו ז"ל וא"כ מוכח מזה דהיכא שעדול"ת צריך כוונה דוקא לקיים המצוה ואי לא"ה ל"א עדול"ת עכ"ד בחידושי שם ועפי"ז י"ל דזש"כ רש"י ז"ל הנ"ל דהתם הוא כי בעל שלא לשם מצוה פגע בערוה והיינו דבכל יבום הרי איכא איסור אשת אח ורק שהתורה התירה איסור זה במקום מצות יבום וכיון שהותר איסור במקום מצוה שוב צריך כונה לשם מצוה דוקא ואם לא כיון הרי הוא פוגע בערוה היינו באיסור אשת אח וכיסוד הנ"ל ולכן אע"ג דהיא ביאה ובשאר דוכתי בכה"ג א"צ כונה כמו מתעסק בחלבים ועריות דחייב מטעם שנהנה וה"ה דמועיל ד"ז לענין מצ"ע שא"צ כונה כנ"ל מכ"מ כאן ביבום שאני שצריך כונה לשם מצוה אף דהיא ביאה משום דאל"כ הוא פוגע בערוה אבל באכילת מנחות שאין בו שום דחיית איסור בודאי ל"צ כונה באכילתו כיון דמידי דאכילה הוא והו"ל כמתעסק בחלבים ועריות שחייב מטעם שנהנה וה"ה לענין מצ"ע דמהני ההנאה במקום הכונה וכפסק רבינו הרמז"ל כמו"ש מרן הכ"מ ז"ל בביאור דעתו ז"ל:

ועפי"ז מתורץ גם קו' הנוב"י הנ"ל דנוקמי לקרא:

דמצות תאכל שנא' במנחות כגון שכיון להיפך ומש"כ דבאכילה לא משכ"ל ההיפוך כבר כתבתי שדבריו ז"ל צ"ע ולפי"ד הנ"ל ניחא דכיון דא"צ כונה באכילת מנחות מטעם שנהנה הרי מטעם זה יוצא המצ"ע במידי דאכילה אף שכיון להיפך וכמו"ש המג"א באו"ת (סי' תע"ה ס"ק י"ד) ע"ש ובפרמ"ג שם ובמחציהש"ק שם וא"כ ליכא למימר דמוצת תאכל האמור במנחות אתי למעט שכיון להיפך ומשוה"כ לא יצא דהא אפי' בכה"ג יוצא המצ"ע כיון דמידי דאכילה היא ומשוה"כ קאמר הש"ס דבמנחות ליכא תרי גוונא כמו ביבום וכמו"ש רש"י ותוס' שם:

סו"ד דאין מסוגי' דיבמות הנ"ל ראי' לחידושו של הנוב"י דאליבא דא"ש א"צ כונה לשם מצוה רק שלא יכוין בפי' להיפך דבלא"ה אפי' לפי ד' הנוב"י בחידושו צריך הסוגי' הנ"ל ישוב וככל הנ"ל:

ועתה נבוא ליתר ד' הנוב"י בתשובתו שם מה שהוכיח מכמה משניות דאיכא מצות יבום בחרש דלאו בר כונה למצוה היא ודות"ל דכל הני סת"מ הם דלא כא"ש דא"כ איך אפשר לפסוק הלכתא כא"ש נגד כל הני סת"מ ע"ש מ"ש בזה הנה מזה אין להוכיח דלא"ש א"צ כונה לשם מצוה ואפי' מסתמא שפיר דמי וכמו שהרגיש בזה הנוב"י עצמו באותו תשובה להלן ותו"ד דבאמת מהראוי לומר דא"צ כונה ביבום לשם מצוה דאפי' בסתמא לשמה קאי כמו"ד בזבחים (ב':) לענין קדשים רק שי"ל דלא"ש שסובר דמצות חליצה קודמת ממילא מסתמא לאו להתייבם עומדת רק לחליצה וא"כ בעינן לאבא שאול שיבעול בפי' לשם מצות יבום וא"כ ביבם חרש דא"א לו לחלוץ בודאי מסתמא להתייבם עומדת וסתמא לשמה קאי עכ"ד ז"ל וא"כ כ"ז בחרש אבל בסתם אשה שאפשר לפוטרה בחליצה א"כ לא אמרי' בה סתמא לשמה עומדת וא"כ שפיר י"ל דלא"ש צריך שיכוין בפירוש בביאתו לשם מצות יבום:

ועפי"ז אידחי לה גם מה שהוכיח הגאון ז"ל בתשובתו שמה מהא דקדושין (י"ט.) דמוקי ר"א קרא דכי ינאף את א"א פרט לאשת קטן ביבם בן תשע וכו' דכיון דמדאורייתא חזיא לי' וביאתו ביאה הבא עלי' ליתחייב משום א"א קמ"ל ופרש"י שם דודאי חזיא לי' וקונה אותה מדאורייתא אלא דאפ"ה מיעט קרא ממיתה וא"כ א"נ דלא"ש מי שאינו בר כוונה אינו בר יבום כיון דאינו יכול לכוין לשם מצוה א"כ ה"ה קטן שאינו בר כוונה וא"כ מסקנת ר"א דלא כא"ש דלא"ש א"צ קרא למעוטי ממיתה דתיפ"ל שאינו בר יבום כלל ולא קנאה והאיך פסק רש"י כא"ש כמו"ש הטור באהע"ז (סי' קס"ה) בשם רש"י דמצות חליצה קודמת עיי"ש שהאריך בזה, ולפי הנ"ל י"ל דדוקא קטן שאינו בר חליצה כמבואר ביבמות (ק"ה.) משו"ה א"צ ביבום כוונה גבי' דמסתמא לשמה עומד ולכן מועיל הביאה גם ביבם קטן שאינו בר כוונה ואיצ"ק לפטור ממיתה הבא על יבמתו אבל גדול שהוא בר חליצה שפיר י"ל דצריך ביבום כוונה לשם מצוה אליבא דאבא שאול וכנ"ל:

עוד כתב הנוב"י לה"ר לשיטתו וז"ל ובר"פ הבע"י בין בשוגג ובין במזיד בין באונס בין ברצון וכו' כ"ז דלא כא"ש בשלמא א"נ דא"ש אוסר דוקא במכוין לשם זנות או נוי בפירוש אבל בסתמא שפיר דמי א"כ ל"ק הך מתניתין וא"ש כאבא שאול ומזיד ורצון היינו לשם מצות יבום אלא דנגד שוגג שייך לשון מזיד ונגד אונס לשון רצון ולא איירי הך משנה במכוין לשם זנות וכו' וכו' אבל לד' מעלתו שכל היכא שאינו מכוין בפי' למצוה ל"ה יבום לא"ש א"כ כל הנך סתמי דלא כא"ש וגם רבא דקאמר נתכוין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה דהא מכוין לשם ביאה הוי דלא כא"ש וא"כ איך אפשר לפסוק כא"ש נגד הכרעת רבא עכ"ל יעייש"ה. והנה על ראיות אלו א"צ להשיב אחרי שכבר הבאתי למעלה דברי הבית שמואל באהע"ז (סי' קס"ו סק"ה) שכ' דאף לא"ש דאמר הכונס יבמתו לשם זנות כו' הוא כאלו פוגע בערוה מ"מ בדיעבד קונה אותה בביאה דאף דאיכא איסור דאורייתא ליבם בדר"ז מ"מ קונה אותה, א"כ אין הוכחה כלל ממשנה הנ"ל דלעולם אתיא כא"ש ולדידי' בעינן באמת כוונה מפורשת לשם מצוה ואם לא הוי כפוגע בערוה ואפ"ה קתני שם דקונה היינו שנעשית אשתו בביאה כזו אבל באמת אסור לייבם בדר"ז דהא לא קתני שמותר לייבם כן רק הבא על יבמתו קתני שהוא לשון דיעבד אשמעינן דקנאה, וכן הא דקאמר רבא דנתכוין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה כוונתו גם כן רק לענין שקנאה בביאה זו להיות כאשתו וזה הוא אפי' לא"ש אבל לא שיהא מותר לעשות כן ביבמתו דמזה לא איירי רבא רק מדין קנין וזה הוא אליבא דכ"ע לפי"ד הבי"ש הנ"ל: ותבט עיני בשורי בד' הנוב"י שם בתשובתו להלן שהרגיש בדחוי' זו וכתב בזה"ל והנה אם היינו אומרים דגם לא"ש אף דחשיב לפוגע בערוה מ"מ לענין קנין קנה את יבמתו היו נדחים קצת ראיות ממ"ש ואמנם כבר דחה הרמב"ן בחידושיו פ' החולץ סברא זו לגמרי דאיך אפשר שהיבם פוגע בערוה והולד ממזר ויקנה את יבמתו עכ"ל הנוב"י ותמהני מאוד איך דחה סברא זו לגמרי ואם כי יפה הביא מד' רבינו הרמב"ן ז"ל אבל הנך רואה שמאור עינינו הבי"ש ז"ל פסק כסברא זו להלכה וכנ"ל ובפרט שכפיה"נ הבי"ש ז"ל לא בדה זה מלבו והוכרח לומר כן מכח ד' המחבר והרמ"א ז"ל שהרי בש"ע (סי' קס"ה סעי' א') הביא המחבר דיעות אי מצות יבום קודמת והביא י"א שמצות חליצה קודמת וזהו דעת ר"ת שפסק כא"ש וכן הרמ"א בהגה שם כ' שאפי' שניהם רוצים ביבום אין מניחין אותו לייבם אא"כ ניכר וידוע שמכוונים למצוה והיינו שפסק כא"ש וא"כ האיך סתם המחבר בש"ע (סי' קס"ו סעי' ז') דהבא על יבמתו בין בשוגג וכו' בין לשם זנות וכו' קנה ולא הביא שום חולק ע"ז וכן הרמ"א שם לא הגי' כלום ע"ז ובע"כ לומר דדין זה הוא אפי' לא"ש מ"מ קנה אותה בביאה זו אפי' כיון לשם זנות דהוא כפוגע בערוה לא"ש וא"כ בעכצ"ל כדעת הבי"ש דזה אינו תלוי בזה דמ"מ קנה אותה אף שאיסורא עביד וא"כ האיך דתה הנוב"י ז"ל סברא זו בגילתא דחיטתא ושכפיה"נ כ"ה דעת המחבר והרמ"א וכמו"ש הבי"ש. והנה אם שאינני כדאי אפי' להרהר אחרי הארי החי הגאון בעל הנוב"י זצ"ל מ"מ בד"ת דכתיב בה אמת לא מנעתי לכתוב הנלפענ"ד בזה שהעיקר כד' הרב השואל בנוב"י שם דלא"ש בעינן דוקא שיתכוין בפי' לשם מצוה ויש לי תנא דמסעי' לי הרב בעל תה"ד ז"ל וכנ"ל:

וכה ראיתי בהגהות שי למורא לאה"ע שם מהגאון מוהרי"ש אבד"ק לבוב ז"ל שתמה ע"ד הבי"ש הנ"ל דכל שיש איסור תורה א"א שיקנה אותה בזה כמו"ש הרמב"ן בחי' ביבמות (ל"ט) ובר"ן ריש קדושין והניח בצע"ג ע"ש. והנה קושייתו מד' הרמב"ן כבר קדמו בעיקר הדבר הנוב"י הנ"ל אך הנוב"י לא הביא מד' הבי"ש כנ"ל ואך כבר כתבתי שלא על:

הבי"ש בלבד תהי' תלונתו כ"א על המחבר והרמ"א ג"כ שמוכרח לומר שכן דעתם כהבי"ש הנ"ל:

ומשה"ק ק מד' הר"ן בריש קדושין י"ל דהר"ן שם קאי אביאה של איסור דא"י לקדש אשה בביאה של איסור והובא ד' בבי"ש לעיל (סי' ס"א ס"ק ד') ע"ש וא"כ י"ל דדוקא בקדושין ל"מ ביאה של איסור מטעם דכ"מ דארל"ת אי עביד לא מהני אבל בקנין דיבום שפיר מועיל גם ביאה של איסור דל"ש לומר בזה כמדארל"ת א"ע ל"מ כיון דא"צ כונה לקנין זה ביבמה כמבואר במשנה ר"פ הבע"י הנ"ל ל"א בכה"ג א"ע ל"מ וכמו"ש לחלק בתשו' טוטו"ד מהדו"ק (סי' כ"א) דל"א אעל"מ רק במידי דבעי כונה אבל במה דל"ב כונה ל"א אעל"מ וא"כ קדושין דבעינן כונה ואם אינה מתרצית ל"מ שפיר י"ל דאעל"מ משא"כ ביבום דא"צ כונה כלל וכמבואר בש"ס ר"פ הבע"י (נ"ג:) דאפי' שניהם שוגגין או שניהם אנוסין מהני ל"ש לומר בזה אעל"מ והבן: וע' בתוס' ריש יבמות (ב'.) בד"ה ואחות אשתו שכ' להוכיח דגם בהיתה יבמתו נדה אם בא עלי' קנאה מפסחים (ע"ב:) דאריו"ח יבמתו נדה בעל פטור ופריך עלי' מ"ש יבמתו דקעביד מצוה כו' משמע דקני לה עש"ה בדבריהם. הרי דאע"ג דאסור לייבם יבמה נדה ואיסור כרת הוא מ"מ כשבא עלי' בדיעבד קנאה אף שהיא ביאה באיסור תורה וכד' הבי"ש הנ"ל ואף דאמרי' בפסחים שם דפטור מקרבן משום דהו"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ה"ד שמה"ט איפטר מקרבן אבל מכ"מ איסורא איכא דאטו מותר לעשות כן ואעפי"כ קנאה בביאתו וא"כ צדקו ד' הבי"ש הנ"ל:

תוכן העניינים

שות אמרי כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה