אור ברסלב
שות אמרי כהן ח"א סימן כא

שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר

ח"א סימן כא

ח"א סימן כ

ב"ה ועש"ק פ' וישב ערב חנוכה תרצ"ו. שוי"ר וכטו"ס לכבוד ש"ב וידידי הרב הגאון המובהק המפורסים שרשרת היוחסין כש"ת מו"ה אלימלך פרענקיל שליט"א האבד"ק יאברוב אחדשמעכת"ה יקרת תשו' מעכ"ג לנכון הגיעני ושמחתי מאוד בחידו"ת היקרים כי כתב מגילה עפה בחו"ב יפה על הערה א' קטנה שהצעתי לפניו וכבר כ' בשו"ת המבי"ט שזה שבח הת"ח שכותב כמה דפין על נקודה א' של תורה ואציע בזה מה שהערותי בעת עברי ע"ד היקרים במרוצה:

פתח דבריו יאירו להעיר עמש"כ בישוב קושי' התוס' בע"ז (י"ב.) על פרש"י שם שפי' הא דאמר בש"ס דלא חשו לדמי ע"ז משום דלמא נקרבו הדמים היום לע"ז וע"ז הקשו דהא אפי' נקרבו לע"ז לא נאסרו דהא ל"ה תקרובות כעין פנים כמבואר בש"ס לקמן (נ"א.) ותירצתי עפי"ד החת"ס בחי' לסוכה (ל"א:) בשי' רש"י שם דאע"ג דתקרובות דאינו כעין פנים לא נאסר משום תקרובות אבל מכ"מ נאסר משום משמשי ע"ז וא"כ גם בכאן שפיר כ' רש"י ז"ל החשש שמא הקריבו הדמים לע"ז היום ושפיר נאסר דאע"ג דל"ה כעין פנים מכ"מ אסורין משום משמשי ע"ז דלשיטתי' אזיל בזה להנ"ל, וכ"ג העיר ע"ז דעדיין אינו מתורץ אפי' לפי"ד החת"ס כיון דקיי"ל בש"ע יו"ד (סי' קל"ט וסי' קמ"ו) דמשמשי ע"ז של. עכו"ם אם מכרם או משכנם עכו"ם בטיל דלא חמירא כע"ז עצמה א"כ י"ל דשפיר כ' החת"ס שם בלולב שזרקו לפני ע"ז כנ"ל כיון דמיירי לפ' התוס' שם ביו"ט שני שיוצא בשאול ולא זכה הישראל בהלולב א"כ לא נתבטל הלולב ע"י השאלה כמבואר בע"ז (נ"ג:) בלוה עליה דלכ"ע לא בטלה מכ"ש בשאול ולכך שפיר לכתחילה לא יטול אבל בש"ס כאן דקונה בעד הדמי ע"ז חפץ א"כ אם אינו אסור אלא משום משמשי ע"ז נתבטל האיסור דמשמשים ע"י מכירה ושוב כתב לקיים דבריי דרש"י לשיטתי' דס"ל דאפי' משמשי ע"ז לא נתבטלו ע"י המכירה כמ"ש הב"י ביו"ד (סי' קל"ט) [וכ"ה בטור שם ג"כ] א"כ שפיר כ' בכאן דהדמי ע"ז אסורין משום משמשים אבל התוס' לשיטתם שס"ל דמשמשי ע"ז בטלה ע"י המכירה שפיר הקשו על רש"י אפי' אם יודו שתקרובות שאינו כעין פנים נאסר משום משמשי ע"ז עכ"ד, ואם שדפח"ח. אבל מש"כ כ"ג בשם התוס' שאזלי לשיטתם דס"ל דמשמשי ע"ז בטלו ע"י מכירה בעניי לא ידענא אי' מקומו בתוס' ואדרבה לפע"ד משמע מד' התוס' בע"ז (נ':) בד"ה בעינן כעין פנים וליכא. להיפך דהרי הביאו ד' רש"י דגם במשמשי ע"ז אמרי' דמכירה או משכון לא ביטלה ולא חלקו עליו בזה רק בדבר אחר עייש"ה ומשמע להדיא דבזה מודי לי' וכ"מ מד' הב"י ביו"ד שם שדעת התוס' כרש"י ע"ש ופלא על מעכ"ג שלא הרגיש בזה:

איברא דבעיקר הדבר שהחליט כ"ג שזה תלוי במחלוקת רש"י והרמב"ן המובא בטור וב"י שם אי גם במשמשין דע"ז ל"מ מכירה ומשכון לבטלה לפעד"נ דזה אינו תלוי כלל במחלוקת הנ"ל ובכה"ג כדמי ע"ז הנ"ל לכ"ע בטיל ע"י מכירה דהנה בתוספתא פ"ז דע"ז אמרי' דכלים המשתמשת בהן בגופה [פי' של ע"ז] גנבום כומרים ומכרום הרי אלו מותרין ע"ש ובר"ן פ' רי"ש הביאה והוכיח מינה דמשמשי ע"ז שמכרום עכו"ם בטלים ע"ש וכוונתו נראה דהתוספתא בע"כ קאי לרבנן דס"ל דע"ז עצמה שמכרה לא בטילה ומשו"ה אשמעינן דבמשמשין מודי דבטלה להו ע"י מכירה דאי לרבי דס"ל דאפי' במכר ע"ז בטילה מאי קמ"ל במשמשין דקילא הא ק"ו הם מע"ז עצמה דחמירא ואעפ"כ בטלה ע"י מכירה וא"כ ש"מ דגם לרבנן אמרי' במכר משמשין דע"ז דבטילים וא"כ קשה מתוספתא זו לשיטת רש"י וסיעתו דלא מחלקי בין ע"ז למשמשין דתרווייהו שוים הם ולא בטיל אליבא דרבנן במכירה האיך נפרש ד' התוספתא הנ"ל ולכן נלפע"ד לומר דהנה הר"ן שם כתב הטעם לחלק בין ע"ז עצמה דל"מ מכירה ומשכון לבטל הע"ז ובין משמשין דמהני משום דבש"ס אמרי' התם דלכן ל"מ המכירה לבטל משום דמימר אמר איידי דדמי' יקרים מזבין לה לעכו"ם ופלח לה משא"כ משמשי עכו"ם שאין ניכרין שהן משמשין ועוד שאין חבת משמשין עליהם כתבת ע"ז עצמה שיהי' נקחים ביותר מכדי דמיהם דניחוש בזה דמימר אמר איידי דדמי' יקרים מזבין לה לעכו"ם עכ"ד ז"ל והובא ביתה יוסף שם ע"ש ומעתה י"ל דהחולקים על הר"ן והם רש"י וסיעתו דלא מחלקי בין ע"ז למשמשי' לענין מכירה אי הוי ביטול לא ס"ל כסברא השני' שכ' הר"ן הנ"ל רק דלדעתם גם משמשי' של ע"ז חביב עליהם כע"ז עצמה ונקחים בדמים יתירים ושפיר שייך גם בהו לומר איידי דדמי' יקרים מזבין לה לעכו"ם ולכן ל"ה המכירה במשמשי ע"ז כביטול אך ז"ד במשמשי ע"ז שניכרים שהיו משמשים לע"ז אבל משמשי ע"ז שאין בהם שום היכר שהיו ע"ז רק שנשתמש בהם איזה שימוש לע"ז דגביי' שייך היתירא מכח טעם הא' של הר"ן הנ"ל דליכא למימר בהו איידי דדמי' יקרים מזבין לה לעכו"ם כיון דאין ניכרין כלל שהיו משמשין מהכ"ת יהא חשיבי אצל עכו"ם וא"כ בודאי במכר:

העכו"ם לישראל משמשין כאלו שאין בהם היכר מבטל להו מקודם בודאי גם רש"י וסיעתו יודו להר"ן דמכירה הוי ביטול למשמשין דע"ז כאלו שאינם ניכרין שהיו משמשי ע"ז דמילתא דמסתברא הוא דבמשמשין כאלו ל"ש לומר איידי דדמי' יקרים מזבין לה לעכו"ם ולית מאן דפליג על סברא הזאת: ואם כנים אנחנו בזה יתיישב הקושי' מהתוספתא לד' רש"י וסיעתו הנ"ל דהם מוקי לה להתוספתא דכלים המשתמשין בה בגופה וגנבום כומרים ומכרם הרי אלו מותרין איירי בכלים שאין בהם היכר ששמשו לע"ז וא"כ הקונה לא ידע כלל שהיו משמשי ע"ז ובכה"ג מודה רש"י דהמכירה הוי ביטול ולכן קתני דהרי אל מותרין אבל רש"י הנזכר בתוס' שם הנ"ל הרי איירי בכלי מחתה שמקטרין בו לע"ז כמ"ש להדיא ע"ש דכלי כזה הרי ניכר הוא שהי' משמש לע"ז ומשוה"כ כתב דמכירה ל"ה ביטול דגם בזה שייך לומר דהנכרי לא מבטל דאימר איידי דדמי' יקרים מזבין לה לעכו"ם אתר וישמש בה לע"ז:

ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף לישב דברי רבינו מאור עינינו הרמ"א ז"ל שכ' בש"ע יו"ד (סי' קמ"ו סעי' ח') בהגה"ה ומשמשי עכו"ם אם משכנו או מכרו הוי ביטול ע"ש ויפלא מאוד דלמה המתין בד"ז עד כה והא כבר השמיענו דין זה המחבר (בסי' קל"ט) דבמחלוקת שנוי' וז"ל המחבר שם בסעי' (י"ב) כלים שאוחז בידו והמחתה שמקטיר בה משמשי' הם וצריכים ביטול ואם מכרן העכו"ם או משכנן לישראל זהו ביטולם וי"א שאין זה ביטולם עכ"ל וא"כ אם הי' כוונת הרמ"א ז"ל לסתום כדעה הא' דמכירה הוי ביטול במשמשין הו"ל להכריע בשם (בסי' קל"ט) אתר שהביא המחבר הב' דעות בד"ז כדרכו של הרמ"א בכמה מקומות לסיים וסברא הא' נראה עיקר וכי"ב ולמה (בסי' קל"ט) שתיק ול"כ כלום רק (בסי' קמ"ו) ולא הזכיר כלל דכבר הביא המחבר מחלקות בזה ובפרט דכבר ידוע דרכו של מרן המחבר דבכ"מ שהביא את דעה הא' בסתם ודעה הב' בשם י"א דעתו לפסוק כדעה הא' א"כ כבר נשמע ד"ז מד' המחבר דלהלכה מכירה או משכון במשמשי ע"ז הוי ביטול ולמה הוצרך הרמ"א ז"ל להשמיענו זה עוד בסי' אתר וע' בעני"ז בטו"ז (סוס"י קל"ט) ובש"ך שם בס"ק ז' דמשמע מד' דהרמ"א ז"ל סתים להלכה (בסי' קמ"ו) הנ"ל באותה הפלוגתא שהביא המחבר (בסי' קל"ט) והוא פלא, אכן לדרכינו יש מקום לומר דעד כאן לא הביא המחבר ביו"ד שם ב' דעות אי במשמשי ע"ז הוי מכירה או משכון ביטול משום דאיירי במשמשי ע"ז שניכרים שהיו משמשין לע"ז מקודם כמ"ש שם כלים שאוחז בידו והמחתה שמקטיר בה משמשים הם כו' והם כלים שניכרים שהיו משמשין לע"ז כדמשמע מד' רש"י כנ"ל ולכן הביא בזה ב' דעות דלהי"א והם רש"י וסיעתו ל"ה המכירה ביטול למשמשין כאלו משא"כ הרמ"א ז"ל (בסי' קמ"ו ס"ח) שסתים וכ' דבמשמשי ע"ז הוי משכון או מכירה ביטול לא איירי במשמשין הניכרים שהיו משמשין לע"ז רק בסתם משמשין שא"ב שום היכר שהיו משמשי ע"ז ולכן סתים וכ' דהמכירה או משכון הוי ביטול דבזה גם רש"י וסיעתו מודים כנ"ל וזה שהשמיענו חידוש דבר לומר דאיכא משמשי ע"ז שהמכירה או משכון הוי ביטול לכ"ע ואין כאן שום מחלקות והמחבר (בסי' קל"ט סי"ב) לא איירי במשמשין כאלו ומשוה"כ הביא ב' דעות משא"כ הרמ"א ז"ל דאיירי במשמשין סתם שפיר סתים ולא הביא שום מחלקות בזה:

ומעתה אידחי לה ד' מעכ"ג שכתב בישוב ד' רש"י לשיטתו דמשמשי ע"ז אינם בטילים ע"י מכירה ולכן כתב הכא בע"ז (י"ב.) דהדמים שהקריבו לע"ז נאסרו והיינו משום משמשי ע"ז ולא נתבטלו ע"י מכירה דהא דמים אין בהם שום היכר שהשתמשו בהם לע"ז וא"כ גם רש"י מודה דנתבטלו ע"י מכירה לפי הנ"ל:

ואך לפי"ז נתעורר שוב מה שהעיר כ"ג עמש"כ בישוב ד' רש"י דהדמים נאסרו מטעם משמשין והא כיון שמכרם הנכרי נתבטלו, ואך י"ל עפימ"ש התוס' בע"ז שם בשם ר"ת דחליפי ע"ז שהחליפם עכו"ם מותרין אבל אם העכו"ם מקצה אותם הדמים לצורך ע"ז אחרת אסורין הדמים וכ' בס' עבודת עבודה מהגאון מוהרש"ק ז"ל להסביר החילוק דכיון דנכרי מבטל ע"ז וקיי"ל בטוש"ע יו"ד (סי' קמ"ו) דע"ז שהניחוהו עובדי' והלכו להם חשיב ביטול וכיון דעיקר חליפי ע"ז דאסורין ילפינן מוהיית חרם כמוהו כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו א"כ לא עדיף ממנה וכיון דלה יש ביטול ה"נ במעות שהם חליפי ע"ז וכיון שמוכר ע"ז להשתמש במעותי' לצורכו א"כ אין דעתו לעבוד לע"ז אותם א"כ מה בכך דחליפי ע"ז נעשה כמוהו לו יהא שהוא כע"ז הא בע"ז עצמה אם מסית דעתו ממנה מלעובדה מותרת אבל אם מחזיק אותם לקנות ע"ז אחרת א"כ עכ"פ ביטול ליכא ושפיר נשארו באיסורן דבא מחליפי ע"ז והרי הוא כמוהו עכ"ד ז"ל ולפי"ז איכ"ל דה"ה לענין מכירה במשמשי ע"ז אף א"נ דמכירה הוי ביטול היינו במכר אותם לצרכיו סתם בודאי דביטל אותם קודם המכירה דאי לא"ה ל"ה מוכר צרכי ע"ז בשביל צרכיו אבל אם מכר משמשי ע"ז כדי לקנות עבורם קרבן לע"ז אין ראי' שבטל המשמשי ע"ז קודם המכירה רק בתקרובות ע"ז עדיפה לי' והוכרח למכור המשמשין בשביל התקרובות, ויש לבאר ביותר עפימ"ש הרמ"א ביו"ד (סי' קמ"ו ס"ז) דאפי' בטלה באמירה בעלמא הוי ביטול אבל מכח אונס אם בטלה באמירה בעלמא אינה מבוטלת עד שיעשה מעשה בגופה ע"ש והש"ך כ' ע"ז בסק"ח דבמכרה או משכנה ל"ה ביטול משום דזוזי אנסוהו ע"כ ואך במקום שאמרי' דמכירה או משכון הוי ביטול בע"ז ומשמשי' צ"ל דזה ל"ח אונס מה שצריך למעות כעין שמבואר בש"ע חו"מ (סי' ר"ה סי"ב) דאונס של דוחק המעות ל"ח אונס לענין מסירת מודעה ע"ש משא"כ אם הוא אנוס מחמת צרכי הע"ז גופה שצריך לקנות קרבן לע"ז בודאי דחשיב לדידי' אונס כיון שהוא עובד ע"ז ושוב ל"ה האמירה ביטול במכר או משכון המשמשי ע"ז לצורך תקרובות ע"ז, והנה רש"י שם כתב בזה"ל לא מחזקינן דמי ע"ז בידי עכו"ם שבחוצה לו דנימא אסור למכור להם בהמה שדמים הללו שהוא מקבל מהן מחמת בהמה זו דמי ע"ז הן שבהמה היום לצורך בני תוכה היא ונקרבים היום לע"ז כו' עכ"ל הרי שדקדק לכתוב דבהמה זו לצורך בני תוכה היא וא"כ איכ"ל דהבהמה שקונין בדמי ע"ז היא ג"כ קריבה לע"ז, וכ"מ מסיום לשון רש"י שכ' ונקרבים היום לע"ז משמע דקאי על הבהמה ג"כ וא"כ כיון שמכר הדמים שהם משמשי ע"ז כדי לקנות תקרובות ע"ז בודאי ל"ה ביטול ע"י מכירה כיון דאנוס הוא להמכירה שנצרך לתקרובות ע"ז ובמקום אונס ל"ה האמירה ביטול כ"א כשעושה מעשה בגופה לבטל הע"ז ודו"ק:

וראיתי למעכת"ה שכ' על מה שכתבתי בישוב ד' רש"י דהדמים שנקרבו לע"ז נאסרו בשביל:

משמשין כיון דל"ה כעין פנים ועז"כ דהוא דוחק גדול להעמיס כן בכוונת רש"י כאן שכ' בלשונו ונקרבים היום לע"ז משמע דהאיסור משום תקרובות ולא משום משמשי ע"ז ומחמת זה כ' מעכת"ה בישוב ד' רש"י הנ"ל דנקרבים היום לע"ז היינו דיותסרו משום נוי ע"ז דהא מבואר בע"ז (נ"א:) דמעות חשיבי נוי ע"ז וברש"י שם בד"ה עץ כו' משמע שהי' מקריבין כו' אלמא כל מה דמקריבין קמי' מיתסר הרי דרש"י קורא את נוי שמשימין על הע"ז בשם תקרובת ע"ז א"כ נכון בפשיטות ד' רש"י שכ' דאין חוששין שמא הקריבו המעות לע"ז משום נוי הוא עכ"ד בקיצור ולפעד"נ דהעיקר כמו שכתבתי בישוב ד' רש"י ואין כאן דוחק כלל שהוכרח לומר בלשונו שנקרבים היום לע"ז ולא מצי למימר בפשיטות ששימשו לע"ז וכמו שאבאר הנה במשנה דלקמן (כ"ט:) אמרי' בשר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור מפני שהוא כזבחי מתים ומפרשינן בש"ס (ל"ב:) הטעם משום דא"א דליכא תקרובת ע"ז ע"ש והקשו הראשונים האיך ניחוש שימכור בשר שהקריב לע"ז והא בש"ס רפ"ב דמכילתין (כ"ב:) אמרי' אם איתא דאקצי' ואם איתא דפלחי' לא הוה מזבין לי' ומצאתי בחידושי הריטב"א שיישב קו' זו בקצירת אומר בחי' לע"ז שם בד"ה א"א דליכא תקרובת וז"ל פי' וליכא למימר בה דל"ה מזבני לי' כדאמרי' בריש פרקין אבל לבתר דאקרבוה שפיר מזבני' לי' עכ"ל וכפיה"נ כונתו דרק בהוקצה לתקרובת ועדיין לא הקריב לע"ז לא מזבני לי' משא"כ לבתר שכבר עשאו ממנו תקרובת לע"ז שפיר מזבני לי' וא"כ צ"ל הא דאמר בש"ס אם איתא דפלחי' ל"ה מזבני לי' אע"ג דשם קאי אם כבר הי' נעבד לע"ז ואעפי"כ אמר דל"ה מזבין לי' ודלא כד' הריטב"א לכאורה אכן נראה דשפתי הריטב"א ז"ל ברור מללו דדוקא במידי דתקרובת לע"ז דבודאי לא עבדו בדבר אחד רק פעם אחד תקרובת לע"ז וא"כ לבתר שעבדו התקרובת לע"ז אינו נצרך להם לזה ושפיר מזבני לי' אח"כ אבל אם עשאוהו ע"ז דלזה ראוי בכל עת אף אם עבדוהו פ"א בודאי יעבדוהו עוד עד עולם וא"כ שפיר אמר דאם איתא דפלחי' ל"ה מזבין לי' כיון שמחזיק הדבר לע"ז הוא נצרך לו כסדר והבן:

ומעתה יומצא דה"ה במשמשי ע"ז אם עשה איזה דבר למשמשי ע"ז מהראוי לומר בי' אם איתא דעשאו לשימוש ע"ז ל"ה מזבין לי' כמו"ד בע"ז שם ובמשמשי ע"ז ל"ש לחלק דבתר דשימש לע"ז מזבני לי' כחילוק הריטב"א הנ"ל לגבי תקרובת ע"ז ז"א דדוקא תקרובת שא"א להקריב רק פ"א מסתמא אמרינן דבתר הכי מזבני לי' משא"כ בע"ז וכן משמשי' כיון דראוי להשתמש בו עדיין לע"ז א"כ דמי לע"ז עצמה דאמרי' אם איתא דפלחי' ל"ה מזבין לי' אף לבתר דפלח לה כ"ה במשמשי' וכמובן:

ואחרי עלות כ"ז א"ש מה שהוצרך רש"י ז"ל לומר בלשונו שהמעות נקרבו לע"ז היום ולא הו"מ לומר ששימשו לע"ז בסתם דא"כ הוי קשה האיך ימכרו הדמים ששימשו לע"ז הא הוי חזקה דאם איתא דאקציי' ואם איתא דפלח ל"ח מזבין לי' וה"ה למשמשי ע"ז דאין סברא לחלק בינייהו וא"כ מסתמא ל"א על שום דבר שהי' משמש לע"ז אם לא שידוע לנו בבירור שהי' משמשי ע"ז ולכן פי' שהחשש שהעכו"ם, קרבו הדמים לע"ז וא"כ במידי דתקרובת שפיר י"ל דלאחר שהקריבוהו שוב מכרוהו כד' הריטב"א הנ"ל וא"כ אף דאינו כעין פנים ולא נאסר מצד הדין מכח תקרובת ע"ז מכ"מ נאסר משום משמשי ע"ז לפי"ד החת"ס הנ"ל אבל מכ"מ הרי העכו"ם לא החזיק הדבר למשמשי ע"ז בפירוש ושפיר מכר הדמים דאם הי' מחזיקו למשמשי ע"ז ל"ה מזבין לי' גם עתה כיון שראוי להיות משמש ע"ז תמיד וכנ"ל ולכ"פ שנקרבים היום לע"ז:

ועפי"ז יל"ע במש"כ מעכ"ג בכונת רש"י דנקרבים לע"ז היינו שהי' נוי ע"ז ולפי הנ"ל ז"א דא"כ תיקשי האיך מכר הדמים שהי' נוי ע"ז דהא דבר שהי' של ע"ז אינם מוכרים ול"ש בזה לומר כיון שהי' כבר נוי נמכר דז"א רק בתקרובת שנקרב רק פ"א אבל נוי דע"ז שראוי לעולם שיהא נוי לע"ז בודאי אינו נמכר לעולם כמו ע"ז גופה וכמו"ש לענין משמשי ע"ז וכנ"ל ועדיין צ"ע בזה אי אמרי' אם איתא דהי' נוי לע"ז או משמשי ע"ז ל"ה מזבין לי' כמו דאמרי' לענין מוקצה ונעבד דבש"ס אינו מפורש להדיא וצ"ע:

עוד ראיתי לו למעכת"ה שהאריך לבאר הטעם של החילוק שכתבו התוס' שם להוכיח מש"ס דע"ז (ס"ד.) דחליפי עכו"ם בע"ז מותרין וחליפי ישראל אסורין וכ' דהוא מטעם דהחליפין המה כמשמשי ע"ז ובעכו"ם מועיל ביטול לע"ז ומשמשי' ולכן בהחליפם ומכרם הוי ביטול ומשוה"כ מותרים לישראל החליפי עכו"ם משא"כ חליפי ישראל כיון דמשמשי ע"ז של ישראל ג"כ אין להם ביטול משוה"כ אסורים ועפי"ז כתב להסביר מש"כ התוס' דאם הקצה העכו"ם החליפים לצורך ע"ז אחרת איסורין אף שהם חליפי עכו"ם משום דבכה"ג ל"ה ביטול אדרבא עיד"ז נעשו החליפים שקונה בהם ע"ז אחרת משמשי ע"ז מחדש דמסייע החליפין לזה עכדמעכ"ת היקרים והרחיב ביאור הענין ואני כתבתי רק תוכן הדברים והנה בשורש הדברים כבר קדמו הגאון מוהרש"ק ז"ל בספרו עבודת עבודה לע"ז שם וכאשר הבאתי לעיל דבריו בביאור ד' התוס' שם. אך מש"כ מעכת"ה לד"פ דמשמשי ע"ז של ישראל ג"כ אין להם ביטול כע"ז דישראל באמת אין הד"פ ותליא באשלי רברבי הר"ן בפרי"ש הביא בשם הרמב"ן ז"ל שנסתפק בזה דמשמשי ע"ז של ישראל יהי' להם ביטול כעין דמבע"ל בש"ס דע"ז (נ"ב.) דמשמשין ממשמשין ילפינן ומה משמשי ע"ז דנכרי יש להם ביטול כן משמשי ע"ז דישראל יש להם ביטול או"ד מע"ז עצמה ילפינן ובשמו דהראב"ד ז"ל כתב דל"מ ביטול למשמשי ע"ז דישראל ע"ש ולהלכה לכאורה נראה דקיי"ל דמשמשי ע"ז דישראל יש להם ביטול כמוש"פ המחבר בש"ע יו"ד (סי' קמ"ו ס"ב) דמשמשי ע"ז אפי' באו ליד הישראל יש להם ביטול ע"י נכרי ול"ד לע"ז עצמה שאין לה ביטול משזכה בה ישראל ע"ש איברא דהב"ח והובא בש"ך שם סק"א חולק ע"ד המחבר ודעתו דבזכה בה הישראל אף למשמשין אין להם ביטול ע"ש אך גם לדעת המחבר דמהני ביטול של נכרי למשמשין בזכה בהם ישראל כבר כתב בביאור הגר"א ז"ל לש"ע שם דה"ד בכה"ג שהמשמשין הם של ע"ז דנכרי דזכה בהם ישראל אח"כ דכה"ג מדין תורה מהני ביטול גם לע"ז עצמה של נכרי אף אם זכה בה הישראל אח"כ רק משום גזירה אטו ע"ז של ישראל ל"מ ביטול לזכה בה הישראל בלבד ג"כ כמו"ש הסמ"ג ולכן אמרי' דלא גזרו רק בע"ז דחמירא אבל לא במשמשין משא"כ משמשי ע"ז של ישראל מודה המחבר דל"מ בהו ביטול של נכרי כד' הראב"ד הנ"ל עש"ה בד' ז"ל והוא מוכרח בלשון המחבר שם דאל"כ הו"ל לאשמעינן רבותא דאפי' משמשי ע"ז דישראל עצמו מהני בהו ביטול וע"כ דהאמת דבכה"ג ל"מ ביטול וא"כ דברי מעכת"ה יש להם מקום בהלכה, וחידוש על מעכת"ה שלא הרגיש בכ"ז:

וכה ראיתי בפרישה ליו"ד (ברסי' קמ"ו) שכ' בהגה"ה שם להסביר מש"כ בטור שם בשם הר"א דמשמשי אליל ונוי' אם באו ליד ישראל ואח"כ בטלם עכו"ם מותרים שאין להחמיר בהן כמו באליל עצמה וע"ז כ' בהגהות פרישה וז"ל דשאני ע"ז עצמה דאסורה מיד אעפ"י שלא עבדה לאפוקי משמשי' דאינה אסורה עד שיעבדה ליכא למיגזר כ"כ ויכול העכו"ם לבטל אפי' ביד ישראל עכ"ל ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים בזה דמאי חומרא היא זה שע"ז עצמה אסורה מיד ומשוה"כ ל"מ בי' ביטול הא חזינן להיפך דהרי קיי"ל כר"ע דע"ז של נכרי אסורה מיד ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד וכמבואר בטוש"ע לעיל (בסי' קל"ט) ואעפי"כ לע"ז של נכרי מהני ביטול של נכרי ולע"ז של ישראל ל"מ ביטול של נכרי והא דל"מ ביטול לע"ז דנכרי שבא ליד ישראל הוא רק משום גזירה אטו ע"ז של ישראל ולא מטעם חומרא דאסורה מיד דהא חזינן דכ"ז שלא זכה בה הישראל מהני ביטול לבטלה וא"כ מה מועיל ד"ז שע"ז אסורה מיד משא"כ משמשי' להחמיר יותר בע"ז לענין ביטול מבמשמשי' וסתירה גלוי' לסברא זאת מבואר בירושלמי פ"ד דע"ז ה"ד דרצ"ל הסברא דמשוה"כ לע"ז של נכרי מהני ביטול משום דאסורה מיד אבל ע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתיעבד לפיכך אין לה ביטול ור"ז חולק ע"ז ואמר לית כאן לפיכך אלא יש לה ביטול ואין לה ביטול עש"ה והארכתי בד' הירושלמי אלו בקונטרס מיוחד אשר כתבתי בעני"ז בס"ד ועכ"פ הנך רואה דמצד הסברא הי' ראוי לומר להיפך דכל היכא שצריך מעשה לאיסורה ל"מ ביטול לבטלה והאיך כתב הפרישה להיפך מזה וצע"ג:

והנה מעכת"ה הי"ו הביא קושי' מחיבורו כת"י הפלאת נדרים ח"ב שהקשה לד' הר"ן בפ"ג דשבועות שכ' הטעם דלא מהני מתפיס בדבר האסור הוא משום דל"מ שום נדר אלא בהתפסה דהתורה לא נתנה רשות לאדם לאסור דבר המותר אלא נדר להקדיש לגבוה ואם מתפיס בקרבן כיון שהקדש תופס את דמי' וכל מה שאתה מהוה ממנה הרי הוא כמוהו לכך מהני כל נדרי איסור אבל במתפיס בדבר האסור כיון שאינו תופס את דמיו ל"מ הנדר וקשה ע"ד ממשנה פ"ב דנדרים (י"ג:) כעורות לבובין מותר דהוי מתפיס בדבר האסור הא כיון דע"ז תופס את דמיו א"כ דמי להקדש שחל הנדר מטעם התפסה ואיזה חילוק יש בין המתפיס דע"ז למתפיס בקרבן עכ"ק, ובהשקפה ראשונה חשבתי לישב קושי' זאת עפימ"ש בחידושי חת"ס על מס' ע"ז בר"פ השוכר את הפועל בד"ה הואיל ויי"נ אסובה"נ כו' לחדש לפימ"ש הלח"מ בריש פי"א ממאכא"ס דבע"ז עצמה איכא תרי לאוין א' לא ידבק בידך מאומה מן החרם והב' לא תביא תועבה אל ביתך משא"כ בתקרובת ע"ז ליכא משום לא תביא תועבה וא"כ גם חליפי של תקרובת ע"ז אינם תופסים דמיהם מה"ת דהרי תפיסת דמים נפק"ל מלא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהוה ממנו הרי היא כמוהו וההוא לא קאי אתקרובת אלא מ"מ חליפיו אסור מדרבנן עכ"ד ז"ל ע"ש ומעתה י"ל דגם ד' הר"ן כ"ה דחליפי תקרובת ע"ז אינם אסורין מה"ת כ"א מדרבנן וא"כ לק"מ מעורות לבובין שהם תקרובת ע"ז כמו"ש הר"ן בנדרים שם וע' בע"ז (ל"ב.) ומה"ת אינם תופסים דמיהם ולכן ל"מ התפסה בהו ול"ד להקדש שתופס דמיו מה"ת שפיר כ' הר"ן להסביר דמשוה"כ חל במתפיס בקרבן משא"כ בתקרובת ע"ז:

איברא דחידוש זה שכ' החת"ס בשם הלח"מ נובע ממקור טהור מדברי הרמב"ן ז"ל בספר המצות במל"ת קצ"ד שכ' בזה"ל אבל משמשין נראין הדברים שאין בכלל ולא תביא תועבה אל ביתך שאילו הי' כן ילקה עליהם שלש משום לא תחמוד כסף וזהב עליהם ומשום ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם ומשום לא ידבק בידך מאומה מן החרם אלא ע"ז בלבד היא שנקראת חרם דכתיב כי חרם הוא ולא משמשי' ותקרובת שלה עכ"ל הנצל"ע עש"ה והגאון בעל חת"ס ז"ל לא ראה ד' הרמב"ן ז"ל אלו ואילו הי' רואה הי' שמח דבד' הרמב"ן הנ"ל מפורש כחידושו דקרא דוהיית חרם כמוהו לא קאי כלל אתקרובת ובד' הלח"מ אינו מפורש זה רק דקרא דלא תביא תועבה אל ביתך לא קאי אתקרובת ועפי"ז חתר הח"ס ז"ל להוכיח דגם סיפא דקרא לא איירי בתקרובת ע"ז אבל בדברי הרמב"ן ז"ל מפורש כדבריו ז"ל:

וחזות קשה ראיתי בד' החת"ס בחידושיו לע"ז (לדף ס"ד.) בד"ה ומכר ע"ז והביא לו יי"נ והביא לו כו' שכ' דביי"נ ותקרובת ע"ז ס"ל לרמב"ם דלית בי' לאו דלא תביא תועבה אל ביתך וממילא לית בי' נמי משום והיית חרם כמוהו כו' עכ"ד ז"ל ע"ש והוא פלא דהאיך כתב כן בשם הרמב"ם ז"ל הא מפורש להיפך בד' רבינו הרמז"ל בפ"ז מה' עכו"ם ה"ב וז"ל שם עכומ"ז ומשמשי' ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנא' ולא תביא תועבה אל ביתך וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים אחת משום ולא תביא ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עכ"ל ע"ש ובכ"מ שם וכ"כ הלח"מ שם בסו"ד דמש"כ רבינו הרמז"ל שם לוקה מה"ת ר"ל לוקה תרתי מקרא דלא תביא תועבה אל ביתך וקרא דלא ידבק ע"ש ואין לומר דט"ס נפל בד' החת"ס ובמקום הרמב"ם צ"ל הרמב"ן בנו"ן וכוונתו יהי' ע"ד הרמב"ן ז"ל הנ"ל שהבאתי דז"א דאם כיוון לד' הרמב"ן הנ"ל ל"ה צריך לומר דממילא לית בי' נמי משום והיית חרם כמוהו דהא כן מפורש בדבריו ז"ל להדיא וכנ"ל וע"כ דכוונתו להרמב"ם ז"ל וא"כ דבה"ק צע"ג:

עוד תמי' בעיני שהרמב"ן ז"ל בעצמו סותר משנתו דבספהמ"צ כתב להדיא דקרא דלא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו וגו' לא קאי רק אע"ז בלבד ולא על משמשי' ותקרובתה כנ"ל ובפי' הרמב"ן עה"ת בפ' עקב כ' להיפך בפי' עה"כ לא תחמוד כסף וזהב עליהם וז"ל והזהיר עוד ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו לאסור בהנאה כל עניני ע"ז היא ומשמשי' ותקרובת שלה והנויין עכ"ל והוא ממש להיפך ממש"כ הוא ז"ל בספהמ"צ הנ"ל וצ"ע:

ונחזור לענינינו דיש מקום לומר בישוב קושי' מעכת"ה ע"ד הר"ן ז"ל ממשנה רפ"ב דנדרים הנ"ל מהא דקתני עורות לבובין דשאני עורות לבובין שהם תקרובת ע"ז ואינו תופס דמי' מה"ת ולכן ל"מ למתפיס בי' אבל פקחתי עיני וראיתי שבדבריי לא העלתי ארוכה רק לפי"מ דנקיט מעכת"ה בלשונו שהק' מעורות לבובין שפיר י"ל כנ"ל אבל קושייתו קמה וגם נצבה מהא דקתני במשנה שם מקודם דגם באומר כע"ז ל"מ התפסתו ולא מיתסר והרי ע"ז עצמה בודאי תופסת דמי' מה"ת כדילפינן בש"ס מקרא דוהיית חרם כמוהו ואעפי"כ ל"מ להתפיס בי' וקשה מזה ע"ד הר"ן הנ"ל ולפלא בעיני על רומכת"ה ששביק הרישא ונקיט להקשות מסיפא דעורות לבובין והרי מהרישא הקושי':

עצומה ביותר ולחומר הנושא נלפע"ד לתרץ עפימ"ש הר"ן בנדרים שם דלכן קתני תרווייהו במשנה כע"ז כעורות לבובין משום דתני איסוה"נ כע"ז ואח"כ תני איסוה"נ שאין להם בטילה כעורות לבובין שהיו תקרובת ע"ז עש"ה. וא"כ נשמע מזה דהא דקתני ברישא דמתני' כע"ז היינו ע"ז של נכרי דמהני לה ביטול דאל"כ רק דאיירי בע"ז דישראל הרי גם ע"ז דישראל אין לה ביטול ולמ"ל לאשמעינן עוד תקרובת ע"ז אע"כ דכע"ז דקתני התם היינו ע"ז של נכרי והנה כבר הובא לעיל דברי התוס' דכתבו דחליפי ע"ז בידי עכו"ם מותרין וצ"ב דלמה מותרין הא כיון דילפינן מקרא דכל שאתה מהוה הרי הוא כמוהו מהראוי להיות כן גם בעכו"ם שהחליף ע"ז שלו ובתוס' נדחקו בזה ולכן נראה הטעם דהנה בקרא דילפינן מינה דחליפי ע"ז אסורין היינו מוהיית חרם כמוהו בפ' עקב כתיב מקודם פסילי אלהיהם תשרפון באש וגומר ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו משמע להדיא דקרא דלא תביא תועבה אל ביתך אדלעיל מיני' קאי היינו אקרא דפסילי אלהיהם תשרפון באש וע"ז קאי קרא דוהיית חרם כמוהו ומעתה נראה דהנה בחזקוני עה"ת שם כ' דפסילי אלה' תשרפון באש שהרי לבטל ע"י כנעני א"א לפי שבשעה שאמרו אלה אלהיך ישראל אוו לאלוהות הרבה וכל העכו"ם שהיו בארץ כנען משל ישראל הם שהרי הארץ מוחזקת להם וע"ז של ישראל אין לה ביטול עולמית אלא שריפה עכ"ד ז"ל ובאמת כ"ז מבואר בש"ס דע"ז (נ"ג:) רק דשם קאי אקרא דואשריהם תשרפון באש הנאמר בפ' ראה והחזקוני כ"כ אקרא המוקדם בפ' עקב דפסילי אלהיהם וגו' וכנ"ל [וע' בעבודת עבודה ח"ב בסוגי' דלקמן (נ"א:) שנסתבך בד"ז במה איירי קרא דפסילי אלהיהם תשרפון באש אי בע"ז של נכרי הא א"צ שריפה בביטול בעלמא סגי ואי בע"ז דישראל מכח שליחותיי' דישראל קעבדו משעה שעשו העגל א"כ האיך יליף ר"ע לקמן בש"ס (נ"ב) מקרא דפסילי אלה' דע"ז של נכרי אסורה מיד דמשפסלו נעשה אלוה הא ע"ז של ישראל הוי יעייש"ה ובמכהד"ג אשתמטתי' לפ"ש ד' החזקוני הנ"ל שכ' מפורש דקרא דפסילי אלה' תשרפון באש ג"כ איירי בע"ז של ישראל משום דמשעה שפלחו ישראל לעגל גלי דעתיי' דניח"ל בע"ז ולפי"ז צ"ל הא דיליף מזה דע"ז של נכרי נאסר מיד היינו דלענין זה שיותסר מיד הו"ל לע"ז שלהם דין כע"ז של נכרי כיון דהעכו"ם הי"ל חלק בא"י אף אם היא ירושה לנו מאבותינו מכ"מ כבר כתבו התוס' בר"ה (י"ג.) בד"ה ולא קציר נכרי דיש להם חלק במה שזרעו ע"ש אבל כיון דגוף הקרקע הי' דישראל לא הוי מצי לאסור האילנות אם לא ע"י שליחות דישראל דגלי דעתיי' דניח"ל ושוב הו"ל לחומרא הדין כע"ז של ישראל דל"מ להו ביטול ואזיל הכא והכא לחומרא ודו"ק ועדיין צ"ע בזה ובעיקר קושי' העבודת עבודה הארכתי בקונטריסי הנ"ל ואכ"מ]:

ולפי"ז דקרא דפסילי אלהיהם איירי בע"ז של ישראל לפי"ד החזקוני הנ"ל ועלה קאי קרא דל"ת תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו א"כ מסתברא דדוקא בע"ז של ישראל דאיירי בה התם דחמירא שאין לה ביטול עולמית בה אמרי' דכל שאתה מהוה ממנה הרי הוא כמוהו כדדרשינן מקרא דוהיית חרם כמוהו אבל ע"ז של נכרי דקילא דמועיל לה ביטול דנכרי מנלן לרבות לזה ול"א באמת כן בע"ז של נכרי דחליפיו כמוהו כיון דהילפותא דוהיית חרם כמוהו לא קאי עלה וא"כ מובן ממילא הטעם דמצינו בש"ס דחליפי ע"ז הנמצאים ביד עכו"ם מותרין כמו"ד לקמן (ס"ד.) וכמו"ש התוס' להוכיח כן כנ"ל כיון דעכו"ם החליף הע"ז שלו שיש לה ביטול חליפיו מותרין ואף דאמרי' בש"ס התם דגם חליפי יי"נ מותרים אע"ג דיי"נ אין לו ביטול דהוא תקרובת ע"ז י"ל כמו"ש החת"ס שם והבאתיו לעיל דתקרובת ע"ז בלא"ה חליפיו מותרין מה"ת דאינו בכלל ולא תביא תועבה אל ביתך ע"ש שביאר עפי"ז ד' התוס' שם:

ולפי"ז יומצא דע"ז של נכרי שיש לה ביטול לא די שאם החליפה עכו"ם שמותר הדמים ול"ה חליפי ע"ז אלא אפי' החליף ישראל הע"ז של נכרי חליפיו מותרים מה"ת כיון דיש לה ביטול וקרא דוהיית חרם כמוהו דילפינן מינה איסור חליפין לא איירי רק בע"ז של ישראל שאין לה בטילה עולמית ואי"ל דלא משכח"ל ד"ז דאם נטל הישראל הע"ז והחליפה שוב נעשית ע"ז של ישראל ואין לה ביטול ז"א דהא דע"ז של נכרי וזכה בה הישראל לית לי' ביטול הוא רק גזירה דרבנן אבל מה"ת מהני לה ביטול עדיין כמו"ש הסמ"ג והובא לעיל וא"כ כיון דמה"ת מהני לה ביטול שוב חליפיו מותרין דאין ללמדה מקרא דוהיית חרם כמוהו דאיירי בע"ז של ישראל החמורה שאין לה ביטול:

ומעתה סרה מהר קושי' מעכת"ה ממשנה דרפ"ב דנדרים הנ"ל ע"ד הר"ן הנ"ל בממנ"פ אי מעורות לבובין ל"ק דהוא תקרובות ע"ז וחליפי תקרובת מותרין מה"ת לפי"ד הרמב"ן ז"ל הנ"ל ואי מהא דקתני כע"ז ל"ק כיון דקתני ע"ז של נכרי כנ"ל וע"ז של נכרי החליפין מותרין מה"ת ולא אסרינן מקרא דוהיית חרם כמוהו לאסור חליפין רק בע"ז של ישראל וא"כ ל"ד להקדש שתופסת דמי' ומשוה"כ מהני בה התפסה כמו שכ' הר"ן הנ"ל ודו"ק: ולכאורה עומד לנגד חידוש זה משנה ערוכה בע"ז (כ"א.) דקתני התם אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו ע"ז שנא' לא תביא תועבה אל ביתך ולפי הנ"ל הרי בע"ז של נכרי ליכא הלאו דלא תביא תועבה אל ביתך וא"כ אפי' יכניס העכו"ם לתוכו ע"ז שלו ליכא הלאו דלא תביא תועבה אל ביתך בזה ואך י"ל דהרי בלא"ה כתבו התוס' שם בד"ה אף במקום כו' בשם הר"א ז"ל דהלאו דלא תביא תועבה אל ביתך מה"ת ליכא כ"א בבית הישראל שהוא דר בתוכו בעודו דר בו ורבנן הוא דגזרו שלא להשכיר לנכרי מפני שמכניס לתוכו עכו"ם הרי דהמשנה מיירי מאיסור דרבנן ואעפי"כ מייתי עלה קרא דלא תביא תועבה אל ביתך וכ"כ בחי' הריטב"א שם דהאי דרשה מדרבנן הוא שאסרו לנכרים הכנסת ע"ז בבתינו ואסמכוה אהאי קרא דאילו קרא גופה לא מיירי אלא באיסור ע"ז והנאתה ושלא יכניסנה לבתינו ליהנות ממנה עש"ה וא"כ י"ל דה"ה דע"ז של נכרי ליכא הלאו דאורייתא והא דנקט קרא דלא תביא תועבה אל ביתך הוא אסמכתא בעלמא ומדרבנן היא דאסור להכניס ע"ז של נכרי בבתינו וז"פ:

ובעני"ז צ"ע לענ"ד לשון רש"י בע"ז (נ"ד:) שפי' אהא דאמרי' אעפ"י שאמרו המשתחוה לבע"ח לא אסרן עשאן חליפין לע"ז אסרן ופרש"י החליפן בע"ז שהיתה לו ע"ז והחליפן לנכרי בבהמתו עכ"ל וכ"ה לשון הר"ן לאלפסי שכ' כלומר שהיתה לו ע"ז והחליפה לעכו"ם בבהמות אסרן עכ"ל ע"ש וצ"ע דלמה נקטו שהחליפן לנכרי ואטו בהחליפן לישראל אין:

החליפין נאסרין אדרבה ישראל חמיר ונאסר מטעם חליפי ע"ז ולומר דמשו"ה נקטו נכרי דישראל מסתמא אינו נותן עבור הע"ז כלום דלא שוי' לי' כלום הוא דוחק דאטו לא משכח"ל ישראל עובר עבירה שירצה לקנות ע"ז ויתן עבורה בהמה כמו שהמחליף הע"ז הוא בעל עבירה דהא אסור להחליפה וכמובן וצ"ע:

ועתה נבוא ליתר ד' מעכת"ה במה שחתר לישב מה שתמהתי ע"ד החת"ס הנ"ל שחידש דאף דל"ה כעין פנים ואינו אסור משום תקרובות עכ"ז נאסר משום משמשי ע"ז דקשה עליו מש"ס דע"ז (נ"א) דאמרי' בזרק מקל לפני ע"ז לא נאסר המקל ומדוע לא יאסור משום משמשי ע"ז וגם מה מקשה שם בש"ס אבני מרקוליס במה יאסרו ולימא דנאסרו משום משמשים וציין שבס' לחם סתרים הרגיש בקושיות אלו ע"ד רש"י שם וכתב לישב ותוכן דבריו דבש"ס שם דמקשה אאבני מרקוליס במאי יאסרו הקשה על ישראל הזורק במה אסרו כיון דראינו שיש חילוק דע"ז של עכו"ם נאסר מיד ושל ישראל עד שתיעבד לכך בזרק ישראל אינו אסור משום משמשים עד שיתכוין אבל בעכו"ם שזרק למרקוליס נאסר אפי' בלי מתכוין ועפי"ז יישב ד' החת"ס דל"ק עליו מש"ס דע"ז הנ"ל דהא גם שם בלולב מיירי בלולב של נכרי דשפיר נאסר משום משמשים אפי' בלי כוונה עכתו"ד מעכת"ה והנה מלבד דגוף דבריו אינו מובנים במחכת"ה דהא הא דמצינו חילוק בין ישראל לנכרי הוא רק בדין ע"ז עצמה דשל ישראל אינה אסורה, כ"א עד שתיעבד ושל נכרי אסורה מיד אבל במשמשים דע"ז אין חילוק ביניי' ובין ישראל ובין נכרי אינם אסורין משמשי ע"ז עד שיעבדו בהן כמפורש בע"ז (נ"ב.) ע"ש וא"כ הכא דלענין אי נאסר התקרובת ע"ז משום משמשי' בלי כוונה אנו דנין מאי חילוק יש בין אם הוא של ישראל או של נכרי מלבד זה תמהתי מאוד ע"ד מעכת"ה דהאיך עלה בדעתו לפרש ד' הש"ס דע"ז (נ"א.) דקאי אישראל הזורק אבנים למרקוליס במה יאסרו דהרי על זה משני בש"ס שם דנעשה כמגדל ע"ז ומקשה שוב הניחא למ"ד ע"ז של נכרי אסורה מיד אלא למ"ד עד שתעבד תישתרי דהא לא פלחה כו' עש"ה הרי להדיא דמיירי בנכרי הזורק אבנים למרקוליס ומשו"ה הוי ע"ז של נכרי וכמובן וא"כ אין מקום כלל לד' מעכת"ה הנ"ל:

ומה שהעיר מעכת"ה דעיקר ד"ז שכ' החת"ס הנ"ל דאם נעשה לתקרובות ולא נתכוין שיהי' משמשי ע"ז שיהי' נאסר משמשין הוא מחלוקת הראשונים דבריטב"א ע"ז (נ':) גבי בי מרקוליס כו' ומאן דלא פריש אמר בעי כעין פנים וליכא שהקשה הראב"ד אם אינו תקרובת מאי איריא דחיפוהו עכו"ם דמותר משום ביטול אפי' ישראל נמי יהי' מותר משום דל"ה תקרובת ותי' הראב"ד דכי מהני מה שאינו כעין פנים היינו שיהא לו ביטול אבל מ"מ ביטול הוא צריך כע"ז ולזה השיגו הריטב"א דאינו נכון דמהכ"ת לן איסור זה כיון דליתא בכלל אשר חלב זבחימו יאכלו ובכלל זבחי מתים כו' עש"ה דהריטב"א מפרש שכונת הזורק למגדל ע"ז והיינו דהראב"ד ס"ל דהוא עכ"פ אסור משום משמשי ע"ז כיון דהוא תקרובת אף שאינו כעין פנים והריטב"א הקשה דא"א שתעשה משמשים בלי כוונה עכדמעכ"ת ויפה העיר בזה ועלה בדעתי לומר עפי"ז דהראב"ד ז"ל לשיטתי' אזיל דהוא סובר דמשמשי ע"ז של ישראל אין להם ביטול כמו ע"ז דישראל כמו"ש הר"ן בפרי"ש בשמו ז"ל והבאתיו לעיל וא"כ שפיר מתרץ דעכ"פ ביטול צריך והיינו משום משמשי ע"ז וה"ד בנכרי דמהני ביטול במשמשי ע"ז דידי' אבל בישראל דל"מ ביטול למשמשי ע"ז דידי' אסורין באמת האבנים של מרקוליס אף שאינם תקרובת כעין פנים ולכן קתני בברייתא שם דישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסרטיאות אסורות אבל הריטב"א ז"ל השיגו משום דסובר כד' החולקים על הראב"ד ז"ל דס"ל דאפי' למשמשין דע"ז של ישראל מהני ביטול והוא שי' הר"ח ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל נסתפק בזה כמו"ש הר"ן שם וא"כ ליכא לתרוצי דהאיסור בהאבנים של מרקוליס משום משמשין דא"כ למה קתני דישראל שהביא אבנים וכו' אסורות הא למשמשין מהני ביטול אפי', בשל ישראל ומטעם תקרובת ע"ז ליכא למימר דהא ל"ה כעין פנים וזש"כ דמהכ"ת לן איסור כיון דליתא בכלל אשר חלב זבחימו יאכלו וכו' אכן לקושטא דמילתא א"א לומר כן בכונת הריטב"א דמשמע להדיא מד' הריטב"א לקמן בחי' (לדף נ"ב.) שגם הוא מסכים לד' הראב"ד דל"מ ביטול למשמשין דע"ז של ישראל וחולק על הר"ח ז"ל הנ"ל וע"כ דלכן השיג ע"ד הראב"ד משום דס"ל דלא נעשה משמשי ע"ז בלי כוונה לזה וכמו"ש מעכת"ה: ולפעד"נ להוכיח שגם דעת רבינו הרמב"ם ז"ל הוא כד' הריטב"א הנ"ל דאם לא נתכוין שיהי' משמשין אינו נאסר בשביל משמשין במקום שאינו אסור בשביל תקרובת ע"ז דז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' עכו"ם ה"ג בהמה שהקריבוה כולה לעכו"ם אסורה בהנאה אפי' פירשה ועצמותי' וקרני' וטלפי' ועורה הכל אסור בהנאה עכ"ל וכ' עלה מרן הכ"מ שם ומ"ש שהקריבוה כולה נראה דהיינו לומר שאם הקריבוה לעכו"ם ופירשו ואמרו חוץ מפירשה או מעצמותי' או קרני' וטלפי' ועורה אותם דברים ששיירו לא נאסרו עכ"ל הכ"מ עש"ה וזה דבר חדש מאוד לומר בהקריב בהמה כולה לע"ז ולא נתכוין שיהא כולו לע"ז רק מקצתה אין השאר נאסר משום תקרובת ע"ז וראיתי בחכמ"ש ליו"ד מהגאון מוהרש"ק ז"ל (בסי' קל"ט סעי' ג') שעמד בזה דלמה השמיטו הפוסקים ולא השמעינו ד"ז להלכה ע"ש שהניח בצ"ע ואמנם הנ"ל בזה דבאמת תיקשי דאע"ג דהוא אמר שאינו מקריב לע"ז כולה רק מקצתה כגון שאמר חוץ מעצמותי' אמרי' דלא נעשו העצמות תקרובת ע"ז כיון דלא נתכוין להם להקריבם אבל מ"מ למה לא יותסרו משום משמשי ע"ז כיון דשימשו לע"ז כמו"ש החת"ס הנ"ל לענין תקרובת ע"ז שאינו כעין פנים דעכ"פ לא גרע ממשמשין ומיתסר ואי"ל דבאמת מטעם משמשין מודה הרמז"ל דמיתסר ורק מטעם תקרובת לא אסור ונפק"מ דמהני ביטול אם הוא של נכרי משא"כ לתקרובת ל"מ ביטול ז"א דהא הרמב"ם ז"ל סיים בדין זה הכל אסור בהנאה ולפי"ד הכ"מ הנ"ל לדיוקא אתי שאם לא הקריבו הכל היינו שלא נתכוין להקריב כולו אינו אסור בהנאה ואם הי' עכ"פ כמשמשי ע"ז הרי הם ג"כ אסורין בהנאה כמו"ש רבינו ז"ל באותו פרק ובפרט דעדיין לא השמעינו רבינו ז"ל בהלכותיו עד שם דבתקרובת ע"ז לא מהני ביטול רק בפ"ח להלן וא"כ לא מסתברא לומר דאתי לאשמעינן בכאן דבר שאינו נפק"מ רק לענין אם מהני ביטול או לא כתקרובת ע"ז וע"כ דדעת רבינו ז"ל לפי פי' הכ"מ הנ"ל דבלא נתכוין שיהא תקרובת לא נאסר כלל לא משום תקרובת ולא משום משמשין וגם מזה גופה יש לדייק כן דכמו דאינו נעשה תקרובת בלי כוונתו אף אם הקריבוה לע"ז כמו"כ לא נעשה משמשי ע"ז אם לא נתכוין שיהי' משמשי ע"ז דבכוונתו תלוי הכל:

והנראה לפע"ד דד"ז תליא באשלי רברבי דהנה בטור יו"ד (סי' קמ"ה) הביא מחלקות הר"י והרא"ש באילן שגדעו ופסלו לאליל והחליף שקיי"ל דנוטל מה שהחליף והשאר מותר שהר"י פי' דוקא שמפרש בהדיא שמכוין שלא יהא אליל אלא מה שהחליף דומיא דסיוד וכיוד שאינו מכוין לעשות כל הבית אליל אבל אם מכוין לעיקר אילן נעשה כולו אליל בגידוע ופיסול אעפ"י שלא השתחוה לו והרא"ש כ' אפי' כיון לעיקרו של אילן אפיה"כ לא נאסר האילן כולו אא"כ השתחוה לו אח"כ שאז נאסר כולו ובגדוע ופיסול נאסר מה שגדל אח"כ אעפ"י שלא השתחוה לו עכ"ד ז"ל הרי מבואר מזה דלדעת הר"י ז"ל תליא בכוונתו דאם מתכוין שלא יהא ע"ז כ"א מה שיחליף לא נעשה ע"ז גוף האילן משא"כ אם מתכוין לעיקר האילן נעשה גם הוא ע"ז ונאסר כולו ואם כי הדיוקים סותרים זא"ז דמדיוקא דלישנא דרישא משמע דדוקא אם מפרש בהדיא שלא יהא אליל כ"א מה שיחליף אז לא נעשה כולו ע"ז הא בסתמא נעשה כולו ע"ז ומדיוקא דסיפא משמע דדוקא במכוין לעשות גם עיקר אילן ע"ז אז נעשה כולו אליל בגדוע ופיסול אעפ"י שלא השתחוה להאילן אבל בסתמא לא נעשה כולו ע"ז כ"א מה שמחליף וע' בלשון התוס' דע"ז (מ"ז:) בד"ה גדעו ופסלו לע"ז שמשם נובע דברי הר"י הנ"ל שג"כ קשה כנ"ל דהדיוקים סתרי אהדדי יעייש"ה אך עכ"פ נשמע מד' הר"י אלו שכונת האדם מהני לאפוקי מידי איסור ע"ז אע"ג דמן הדין הי' ראוי שיותסר גם גוף האילן בגדוע ופיסול כמו"ש התוס' שם להוכיח מהא דחפר בה בורות שיחין ומערות שנאסר גם שאר הקרקע לפי שעשה בה מעשה ע"ש מכ"מ כיון שמפרש בהדיא שאינו רוצה לעבוד רק הגדולין אינו נאסר האילן רק הגדולין אבל לד' הרא"ש דאפי' מתכוין לעיקר האילן לא נאסר אא"כ השתחוה לו אין ראי' דכונתו מהני לאפוקי מידי איסור ע"ז דשא"ה דהאילן הוא מחובר ולא מצי למיתסר משום ע"ז בזה שגדעו ופיסלו אבל הכונה לא מעלה ולא מוריד באיסור ע"ז וכמובן:

ואמנם צריך לישב אליבא דהרא"ש ז"ל מה שהקשו התוס' דלמה לא יותסר בגדוע ופיסול גם עיקר האילן דאף שהוא מחובר הרי בקרקע עולם אמרי' בחפר בה בורות שיחין ומערות דנאסר גם שאר הקרקע כמו שהקשו התוס' הנ"ל ואך בחי' הריטב"א לע"ז שם הביא בשם הרבינו יונה ז"ל שתי' דהתם משוה"כ נאסר לפי שהשתחוה לכל הקרקע אחר שעשה בו מעשה משא"כ בזו שלא השתחוה לו כלל ע"ש ואם השתחוה להאילן באמת מודה הרא"ש ז"ל דנאסר האילן כיון שגדעו ופיסלו וכמו"ש הרא"ש להדיא בלשונו הנ"ל ודמי לחפר בה בורות שיחין ומערות דנאסר עיקר הקרקע בהשתחוה לה אח"כ וכנ"ל: איברא דבדין זה דחפר בה בורות שיחין ומערות דנאסר הקרקע אי בעינן השתחוי' נחלקו הפוסקים דהטור שם כ' דבהשתחוה לה אח"כ נאסר אבל בלא השתחוה לא נאסרה הקרקע אעפ"י שחפר לשם אליל וכתב הבד"ה מהב"י שם דכ"ה דעת הרא"ש ג"כ אבל לד' הר"י כל שחפרן לשם אליל נאסר אעפ"י שלא השתחוה לה כמו"ש הב"י שם ומשו"ה ס"ל דבגדוע ופיסול נאסר גם עיקר האילן אם לא שמפרש בהדיא שלא יהא אליל אלא מה שמחליף ולא האילן, ומעתה כיון דד' הרמב"ם בפ"ח מה' עכו"ם דכל שחפרן לשם אליל נאסרו מיד אעפ"י שעדיין לא השתחוה להקרקע אח"ז כמו"ש הב"י שם בע"כ דס"ל כד' הר"י ז"ל הנ"ל דמשו"ה לא נאסר עיקר האילן בגדוע ופיסול לשם ע"ז אעפ"י שעשה מעשה בהאילן ודמי לחפר בה בורות שיחין ומערות דנאסר הקרקע אף בלי השתחוה אח"כ משום דפי' שלא יהא אליל כ"א הגידולין ולא האילן א"כ חזינן מזה דבכוונתו תליא מילתא ואם אינו רוצה שיהא ע"ז לא נעשה ע"ז בע"כ ומשוה"כ רבינו הרמז"ל לשיטתו אזיל שכ' בפ"ז מה' עכו"ם ה"ג הנ"ל דבתקרובת ע"ז ג"כ הדין כן דדוקא בהקריבוה כולה נאסר אבל בהקריב כולו לע"ז ואמר חוץ מדבר אחד לא נאסר מה ששייר בהדיא ולפי"ז גם המחבר שסתים וכ' בש"ע יו"ד שם (סעי' ז') אעפ"י שקרקע עולם אינו נאסר אם עשה בו מעשה כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות לאלילים נאסר ומשמע ג"כ דדעתו כהרמב"ם ז"ל דנאסר אעפ"י שלא השתחוה ע' בש"ך שם ס"ק כ' ממילא דס"ל ג"כ בהא כהרמז"ל דתליא בכונתו ואם הקריב מידי דתקרובות ואמר חוץ מעצמותי' וכיו"ב לא נאסר מה ששייר דהא בהא תליא לפי הנ"ל:

המורם מכל הנ"ל דגם ד' החת"ס הנ"ל אי נאסר תקרובת שאינו כעין פנים משום משמשין לע"ז כיון שלא נתכוין לזה ג"כ תליא במחלקות הנ"ל אי מועיל כונתו לבטל מה שראוי ליאסר מצד ע"ז ולד' הרמז"ל דכונתו מבטל שלא נעשה תקרובת ה"ה דמשמשין לא נעשה בלי כונה וכנ"ל:

ומה שהעיר מעכת"ה בש"ס דחולין (ה'.) דלמה מרבי מקרא דמכם דמקבלין קרבנות אפי' מעכו"ם בעלי עבירה משא"כ מישראל מומר לא מקבלין קרבן דנתמעט מקרא דמכם והא כיון, דמרבי רק דעכו"ם מביאים קרבן מקרא דאיש איש למה לא אמרי' דהריבוי הוא רק שמקריבים כמו ישראל כשר אבל לא יהי' עדיף מיני' דגם בעל עבירה יביא קרבן וכ' ליישב ע"ד החידוד ולפעד"נ דהעיקר בישוב דבר זה כמו שכתבתי בקונטריסי בדיני גרים שעמדתי שם ג"כ דמדוע יהא עכו"ם עדיפי עוד מישראל לעני"ז שמקבלין מהם קרבנות אפי' בעלי עבירה וכתבתי לתרץ דשאני אוה"ע שהקרבנות שהם מקריבין לגבוה אין בהם שום ענין כפרה וריצוי ע' בזבחים (מ"ה:) דאמרי' א"ק לרצון להם ועכו"ם לאו בני הרצאה נינהו פרש"י להקב"ה שאינו מתרצה להם וע"ע בטו"ז יו"ד (סי' רנ"ד ס"ק ד') שהביא ד' הג"א בפ"ק דב"ב שכ' דלכן אין מקבלין מעכו"ם צדקה ומ"ש מנדרים ונדבות שמקבלין מהם וז"ל ופי' לי מורי רבי אברהם לפי שנו"נ אין באין לכפרה עכ"ל ע"ש ובס' מנחת פתים ליו"ד ממורי הגז"ל שהביא מד' הירושלמי נזיר ר"פ ב' נזירים דאמרי' יצא עכו"ם שאין לו כפרה ע"ש וא"כ כיון שבלא"ה אין להם להאומה"ע שום כפרה וריצוי בקרבנות נו"נ שמקריבין עליהם משוה"כ התירה התורה לקבל קרבנות מעכו"ם אפי' מהגרועים שבהם ומומרים לע"ז אבל ישראל שבכל הקרבנות שמקריבין אפי' נדרים ונדבות יש בם ענין כפרה והרצאה כדמוכח מכ"ד עיין בפרש"י זבחים (כ"ט:) ד"ה דלאו בר הרצאה הוא שכ' אבל קדשים כגון עולה שמכפרת על, עשה ושלמים שמביאין לדורן ליתן שלום בין ישראל לאביהם שבשמים וכ"ה בר"ה (ה':) ע"ש וכ"כ להדיא בשמק"ב כתובות (ל"ב.) דאפי' קרבן פסח כיון דאית בי' הרצאת דמים הוא מכפר ע"ש שכ"כ בשם הרא"ה ז"ל ולכן גילתה התורה שלא לקבל קרבנות מחומרים שבישראל כיון דהקרבנות בישראל הם ענין רם או לכפרה או לדורן לרצות לא רצה השי"ת לקבל זה ממומרים משא"כ הקרבנות ב"נ שבלא"ה אינם באים לכפר ולרצות כלל:

מקבלין מן הכל וא"כ אדרבה מפני שישראל הם במעלה יתירה על האומה"ע וקרבנם הוא גבוה במעלה אין מקבלין קרבן ממומרים משא"כ באומה"ע: ומה שהעיר כ"ג במנחות (ע"ג:) דאמרי' שלמי עכו"ם עולות הן משום דעכו"ם לבו לשמים דמה מהני מה שבלבו לבטל האמירה שאומר שלמים הא הוי דברים שבלב ואי"ל דבקדשים מהני מחשבה ושפיר מועיל מחשבה לפרש מה שאמר בפיו דז"א דרק בישראל מהני מחשבה בקדשים מכל נדיב לב עולות אבל עכו"ם אף שנודר להקדש מהני זה רק במוציא בשפתיו ולא במחשבה עכ"ד, לפלא על מעכת"ה שכתב ד"ז מדעתי' דנפשי' ולא הזכיר מד' הירושלמי פי"ג דיבמות ה"ב דתני ר"ה גוים אין להן מחשבה בין להכשיר בין לתרומה ופי' הקר"ע דאין תרומתו תרומה עד שיוציא בשפתיו ויאמר הר"ז תרומה משא"כ ישראל דסגי במחשבה דכתיב ונחשב לכם ולא לעכו"ם עש"ה ובס' טל תורה בהגהותיו לירושלמי שם שכ' דה"ה בהקדש דל"מ מחשבה בנכרי ע"ש, ובעיקר הערתו בש"ס דמנחות הנ"ל גם אני הרגשתי בזה בחידושי וכתבתי לישב ופלפלתי בזה מאז עם הרב הגאון האבד"ק דאמבראווא שליט"א ואכ"מ: מעכ"ג תמה בדברי התוס' במנחות שם בד"ה איש איש שהקשו דלמ"ל קרא ע"ז תיפ"ל מקרא דבן נכר לא תקריבו את אלה דמשמע הא תמימים תקריבו דליכא למימר דקאי על ישראל מומר כמו בפסח כו' עכ"ק וע"ז תמה כ"ג דאיך אפש"ל דבן נכר יהי' קאי על ישראל מומר דהא ע"כ מיירי בן נכר בעוע"ז לא מיבעיא לדעת הרמב"ם דס"ל דרק עוע"ז אסור בפסח אבל מומר לשאר עבירות מותר בפסח ועי' בטו"א חגיגה (ד':) שכ' שגם התוס' ס"ל כן אלא אפי' לרש"י דגם מומר לשאר עבירות אסור בפסח ע"כ כ"ע מודים שהלשון בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים בודאי קאי על מומר לכה"ת דאין סברא לומר דקאי על מומר לד"א וא"כ שוב אאפ"ל דקרא קאי על מומר דהא מומר לע"ז פסול להקריב קרבן מן מכם או מע"ה כמבואר בחולין הנ"ל עכדמעכ"ג, והנה מש"כ דגם לרש"י לשון בן נכר דפי' שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים הוא רק במומר לכה"ת לפע"ד לא משמע כן דהרי ז"ל רש"י בפסחים (כ"ח:) בד"ה בן נכר מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ולא לכה"ת עכ"ל הרי להדיא דעל לשון שנתנכרו מעשיו כו' מפרש דמיירי דל"ה מומר לכה"ת ואעפי"כ קרי לי' נתנכרו מעשיו לאביו שבשמים וגם מוכרח לומר לד' רש"י דאי הוי מפרש לשון בן נכר על מומר לכה"ת כולה מנ"ל למיפסל בפסח אף מי שהוא מומר לד"א ומכח זה הוכיח דערל היינו מתו אחיו מחמת מילה דאי מומר לערלות הוי בכלל בן נכר עבפרש"י פ' בא וברש"י זבחים (כ"ב:) נימא באמת דמומר לד"א לא פסול בפסח וע"כ דלשון בן נכר גופה כולל גם מומר לד"א דזה הוי ג"כ נתנכרו מעשיו לאביו שבשמים וא"כ י"ל דגם התוס' במנחות הנ"ל דרצה לאוקמי קרא דמיד בן נכר במומר קאי לד' רש"י דבן נכר היינו מומר לד"א בפסח וה"ה בקרא דמיד בן נכר איירי כן ואף שהטו"א בחגיגה שם הוכיח מד' התוס' דס"ל כהרמב"ם היינו מדהתוס' דזבחים שם עש"ה אבל מסתימת לשון התוס' בפסחים (ק"כ.) בד"ה כל בן נכר שכ' דערל היינו שמתו אחיו מחמת מילה ע"ש משמע דס"ל כד' רש"י דבן נכר היינו מומר לד"א ומכח זה צ"ל דערל היינו באונס דאל"כ הוי בכלל בן נכר וא"כ י"ל דגם התוס' במנחות שם אזלי כפי שיטתם בפסחים הנ"ל אך גם לד' הרמז"ל דבן נכר היינו עובד ע"ז איכ"ל דזה אפי' אם עובד ע"ז בפ"א מיקרי בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים משא"כ מצד הא דאין מקבלין קרבן מן המומר הוא דוקא במומר ורגיל בכך כמה פעמים לכה"פ ג"פ כדמשמע מד' התוס' דעירובין (ס"ט.) וכבר האריך בפרט זה הגאון בעל משל"מ ז"ל בפ"ג מה' שגגות ודן אי מיפסל עכ"פ מטעם זבח רשעים תועבה עייש"ה וא"כ שפיר י"ל דקרא דמיד בן נכר לא תקריבו את אלה וגו' איירי במומר לע"ז רק פ"א דמצד קרא דמכם אין למעטי' לפי הנ"ל:

וע"ד הפילפול י"ל בישוב קו' כת"ה הנ"ל עפי"מ דאמרינן בירושלמי פ"א דשקלים ה"ד אר"א מתניתין בנכרים אבל בכותים לא ותני כן אדם לרבות את הגרים מכם להוציא את המומרים ופי' הקרבן עדה דכיון דדרשינן מקרא דאדם כי יקריב מכם קרבן אדם לרבות את הגרים וקשיא למ"ל קרא ע"ז תיפ"ל דלא גרע מעכו"ם דאיתרבי מאיש איש שנודרין נו"נ כישראל אלא לאשמעינן דהא דכתיב מכם למעט מומרים דוקא מומרים מישראל אבל מגרים מקבלין אפי' ממומרים והשתא מכותיים אעפ"י שחזרו לסורם מקבלין מהם עכ"ד ז"ל ולפי"ז יל"פ דמש"כ התוס' במנחות הנ"ל דקרא דמיד בן נכר קאי אישראל מומר היינו אגר שהמיר אח"כ דמיקרי ג"כ ישראל מומר כמבואר ביבמות (מ"ז:) ושפיר אשמעינן בי' קרא דדוקא בע"מ לא תקבלו ממנו הא תמימים תקבלו ממנו דהא מיד גר מומר מקבלין קרבנות לפי הנ"ל: ואכן עיקר דברי הקרב"ע הנ"ל לחלק בין ישראל לגר לענין מומרים הם חידוש גדול וגוף פירושו בירושלמי איננו מוכרח דלפי"מ שפי' הירושלמי בפי' מהר"א פולדא ז"ל נשמע מד' הירושלמי דגר דינו ממש כישראל והארכתי בזה בחידושי במקו"א ואכ"מ. [וע' מה שכתבתי לעיל בסי' י"ג בד' הקרב"ע הנ"ל יעיי"ש]:

תוכן העניינים

שות אמרי כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה