שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר
ח"א סימן יט
ב"ה:
שוכט"ס לכבוד הרב הגאון המפורסים סיני ועוקר הרים כש"ת מו"ה יהושע בוימעהל שליט"א. הרב דק' עדת ישורן בווילאמסבורג בברוקלין. (מדינת אמעריקא):
אחדשכ"ג כמשפט, הנה לאשר שנתכבדתי עם ספרו דמר הנקוב בשמו "שו"ת עמק הלכה" הנשלח לידי מב"א הוא ידידי היקר שליט"א ובעברי בין בתרי אמרותי' מתקו לחכי כי כשמו כן הוא שיורד לעמק הלכה בחו"ב עצומה וברצוני הי' לעיין בו תיכף ולכתוב למעכת"ה מה שערו רעיוני בעת עיוני בספרו היקר אבל מחמת שקבלתיו סמוך לר"ה מחמת טירדת ימים הקדושים ל"ה הזמן גרמא להשתעשע עם מעכת"ה הי"ו בדבר הלכה, עתה באתי להציג מה שהערותי באיזה מקומן מספרו שו"ת עמק הלכה:
בסי' ת' נשאל אי מועיל שאלה בתשלומי תרומה כמו בתרומה גופא והשיב רומעכת"ה דיש לדון דל"מ שאלה בתשלומי תרומה דהרי הא דשאלה מפקיע כח ההקדש או התרומה הוא משום דע"י השאלה אגל"מ דהי' הקדש בטעות דל"ה הקדש כמבואר בב"ב (קכ"ז) דלב"ש דהקדש בטעות הוי הקדש ל"מ שאלה בהקדש ובנזיר (ל"א) אמרינן טעמא דב"ש דהקדש טעות הוי הקדש משום דילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש מה תמורה הוא אפי' בטעות אף הקדש חל אפי' בטעות וב"ה אומרים ה"מ תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא מתחילינן וא"כ בתשלומי תרומה דהוי ממש דומיא דתמורה דל"ה התחלת התרומה דהרי התשלומין הם חולין גמורים שאין בהם זיקת תרומה כלל ורק שהתורה אמרה שיפרוש תשלומין אלו תמורת תרומה הא' שאכל וא"כ כיון דל"ה אחותי תרומה ממילא גם ב"ה מודים שמהני בטעות וא"כ ממילא לא מהני שאלה עכתו"ד כת"ה, והנה כת"ה כתב לחדש ד"ז מדעתי' ולא הביא לזה שום ראי' מש"ס וד"ז הוא מילתא חדתא לומר דתשלומי תרומה מהני אפי' בהפרישם בטעות וצריך לזה איזה מקור מש"ס, דעיקר יסוד שנשען עלי' כת"ה משום דתשלומי תרומה דמי לתמורה דהוא סוף הקדש ובזה גם ב"ה מודים דלא מהני שאלה יש לדחות לפע"ד לפימ"ש הש"ך בחו"מ (סי' רנ"ה סק"ו) להוכיח דאף דס"ל לב"ש דאין שאלה בהקדש מכ"מ בתרומה מודי דמהני שאלה מהא דמבואר בערכין (כ"ג.) דר"א כב"ש ס"ל דאין שאלה בהקדש ובפסחים (מ"ו:) ס"ל לר"א דמועיל שאלה בחלה ובתרומה עש"ה בדברי' ז"ל וא"כ כמו כן י"ל לב"ה דמודי דבסוף הקדש ל"מ שאלה משום דחל אפי' בטעות כבתמורה ה"ד בהקדש אבל תרומה דקילא מהקדש אין חילוק זה ואפי' בסוף תרומה כתשלומי תרומה יועיל בי' שאלה ולא יחול ההפרשה בטעות כן הי' מקום לומר לכאורה כדי שלא לחדש דבר כזה בלי ראי' מאיזה מקום בש"ס:
ואמנם נלפע"ד להוכיח מש"ס ערוכה כד' כת"ה דהנה בירושלמי פ"ב דתרומות ה"ב אמרינן מתיב ר"א ב"ר ממל והא תנינן אין תורמין מן הטמא על הטהור הגע עצמך שתרם ואמר לא עלתה על דעתו לעבור על ד"ת (פי' דהא תנינן וכו' דבשוגג תרומתו תרומה הגע עצמך אם אמרת לא עלתה על דעתי' של זה לעבור על ד"ת אפי' תרם לא להוי תרומה דאימר נמי לא עלתה דעתי' של זה לעבור על ד"ת שהרי התורה ציותה לתרום מן הטהור וכו' ונימא דאילו הי' יודע זה שהוא טמא ל"ה תורם ממנו עכ"ל פנ"מ) א"ר בא ב"ר ממל אם אמר את כן נמצאת מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה טבל בעון מיתה טמא שאכל את הטהורה בעשה (פי' דלא מצית אמרת הכי במתני' דלא ליהוי תרומה מן התורה דאם אתה אומר כן נמצא את מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה שהרי התורה לא הקפידה לתרום מן הטהור אלא לכתחלה ובדיעבד הוה תרומה ואם את אומר דלא ליהוי תרומה א"כ מכניסו אתה לעון טבל שהוא במיתה ומבריחו מן הקלה ואומר דכיון שהוא טמא לא חלה עלי' שום תרומה וטהור שאכל את הטמא בעשה כו' והרי אף אם יאכלנה הטהור אין כאן אלא עשה דטהור שאכל את הטמא הוא עכ"ל הפנ"מ) עש"ה. ומעתה הא תינח במפריש תרומה סתם מן הטמא על הטהור אבל מה נענה ביום שידובר בנו מסוגי' דיבמות (דף צ'.) דקתני שם אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורים. שילם חולין טמאים סומכוס אומר משום ר"מ בשוגג תשלומי' תשלומין במזיד אין תשלומי' תשלומין וחכ"א בין בשוגג בין במזיד תשלומי' תשלומין כו' ופירש"י בשוגג תשלומי' תשלומין אם בשוגג שילם טמאין כסבור טהורים הן, וכ"כ התוס' שם בד"ה בשוגג תשלומי' תשלומין דשוגג ומזיד אתשלומין קאי עישה"ט. והנה אותה הקושיא של הירושלמי בתורם מן הטמא על הטהור בשוגג אמאי תרומתו תרומה הא אין דעתו לעבור על ד"ת ולא ליהוי תרומה כנ"ל, קשה בתשלומי תרומה ג"כ דהא באכל תרומה טהורה ומפריש לתשלומין חולין טמאים ג"כ עובר באיסור דמפריש מן הטמא על הטהור כמו שמשמע להדיא מלשון רש"י ז"ל שם בד"ה והכא דמדאורייתא תשלומין מעלייתא ננהו וז"ל בחולין טמאים נמי ראוין להיות קודש כדר' אילעאי לעיל (פ"ט:) עכ"ל ומימרא דר' אילעאי הוא בתורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה וא"כ כמו התם בהפרשת תרומה הוא רק בדיעבד ה"ה הכא לכתחילה אסור לעשות כן מה"ת לשלם חולין טמאים באכל תרומה טהורה דהו"ל כמפריש מן הרעה על היפה וזה דקאמר בש"ס אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורים וא"כ תיקשי כקו' הירושלמי למה אמרינן בשוגג דהיינו שלא ידע שטמא הוא תשלומי' תשלומין ונימא לא עלתה על דעתו לעבור עד"ת דהיינו להפריש חולין טמאים וא"כ אפי' שילם חולין טמאים לא ליהוי תשלומין דהויא בטעות ותירוצו של הירושלמי הנ"ל דנמצאת מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה ל"ש כלל בכאן דבשלמא שם בהפרשת תרומה אם אתה אומר לא ליהוי תרומה הו"ל טבל שהוא בעון מיתה אבל בכאן בתשלומי תרומה שאם אמרת אין תשלומי' תשלומין הו"ל כמעיקרא חולין טמאים ואין כאן שום חמורה וא"כ בכאן קושית הירושלמי בתוקפה. ובע"כ נשמע מזה:
דבתשלומי תרומה חל ההפרשה אפילו בהפריש בטעות דהוא כסוף הקדש דהיינו תמורה שמהני אפי' בטעות כחידושו של כת"ה וא"כ בלא"ה אין מקום לקושית הירושלמי בתשלומי תרומה ואצ"ל כתי' הירושלמי בזה:
וראיתי בס' טל תורה מכבוד מורי הגאון זצ"ל בהגהות לירושלמי שם שהעיר מדברי הירושלמי הנ"ל ע"ד הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' איסורי מזבח ה"ג שכ' דמקדיש בע"מ למזבח וכסבור שמותר להקדיש בע"מ קדוש ול"ה הקדש טעות כיון דעכ"פ לגוף זה נתכוין רק שסבור מותר הוא ע"ש שהראב"ד חולק עליו בהשגות שם והרי מדברי הירוש' מוכח שג"ז מיקרי טעות דלא עלתה על דעתו לעבור על ד"ת ותי' הירושלמי הנ"ל לא שייך במקדיש בע"מ למזבח וראוי לומר באמת דבלא ידע הדין וכסבור שמותר להקדיש בע"מ למזבח לא קדוש ע"ש שתי' בדוחק ע"ז. ומה שנלפע"ד לישב ד' הרמב"ם ז"ל דלא תיקשי עליו מהירושלמי דהנה באמת צ"ע לפיע"ד בעיקר קושי' הירושלמי הנ"ל בתורם מן הטמא על הטהור בשוגג דלא ליהוי תרומה משום דאימר לא עלתה על דעתי' לעבור עד"ת והא ממקומו הוא מוכרע ממקרא מלא דל"א הכי רק דאפי' בתרם באיסור בשוגג הוי תרומה דבקרא דילפינן מינה איסור לתרום מן הרעה על היפה בתמורה (ה'.) כתיב ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ע"ש דאמרינן דהנשיאות חטא הוא אם יתרום מן הרעה על היפה וביומא (ל"ו ע"ב) אמרינן דחטאים אלו השגגות ע"ש וא"כ מדכתיב בכאן נשיאות חטא ע"כ דאיירי בעבר בשוגג ותרם מן הרעה על היפה וזשה"כ ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו משמע הא אם תרומו מן הגרוע תשאו עלי' חטא וא"כ ש"מ מזה דהגם דהוא שוגג ול"י הדין שאסור לתרום מן הרעה על היפה או ל"י שהוא רעה בכלל דמנפק"מ בין זל"ז מכ"מ אמרי' דתרומתו תרומה ולא אמרינן דליהוי כטעות ולא ליהוי תרומה כקו' הירושלמי הנ"ל דאימר לא עלתה ע"ד לעבור עד"ת וא"כ ה"ה דבתורם מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה אף אם תרם בשוגג ול"י שהוא טמא דהא איסורא דלתרום מן הטמא על הטהור הוא ג"כ משום דהוי כתורם מן הרעה על היפה כמ"ש התו' ביבמות (דף פ"ט.) בד"ה אין תורמין כו' בשם הר"י עשה"ט [וקצת צ"ע לפע"ד בענין זה בד' הפיהמ"ש מהר"ש משאנץ ז"ל בפ"ד דתרומות ה"ב שכ' דאין תורמין מן הטמא על הטהור משום הפסד כהן אבל מדאוריית' שרי כו' ומדאוריית' תרומה מעליא היא כדר' אילעאי דאמר מנין לתורם מן הרעה על היפה דתרומתו תרומה ואע"ג דלקמן בפירקין בין מן הרעה על היפה בין שוגג למזיד הכא בין טמא על הטהור אחמור טפי משום דגרוע דל"ח לאכילה כלל עכ"ל עשה"ט וצ"ע דאם מדמי לי' לתורם מן הרעה על היפה דמשם יליף דבתורם מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה ובאמת שכ"ה ש"ס ערוך ביבמות שם ע"ב בגמ' ע"ש א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנידון דמה התם איכא איסורא דאו' לתרום לכתחילה כ"ה נמי בתורם מן הטמא על הטהור ואדרבא הרי בסו"ד כ' דמן טמא על טהור גרע טפי מתורם מן הרעה על היפה משום דל"ח לאכילה כלל וא"כ האיך כ' בריש דבריו דמדאו' שרי דמשמע מלשונו דמה"ת שרי לתרום מן הטמא על הטהור איברא דגם רש"י שם ביבמות מפרש טעמא דאין תורמין מטמא על הטהור משום הפסד כהן ע"ש. אבל עלי' לא יוקשה כנ"ל דאיכ"ל דמודה הוא ז"ל דאיכא איסורא דאורייתא לתרום לכתחלה כן משום דהוי כרעה על היפה ואולי סובר באמת טעמא דאיסורא בתרומה דרעה על היפה משום הפסד כהן עי' במשנה דתרומות שם במשנה וה' אבל ד' הר"ש משאנץ ז"ל לא זכיתי להבין וצ"ע] א"כ מאי פריך בירושלמי על מפריש טמא על הטהור בשוגג דלא ליהוי תרומה משום דאין דעתו לעבור עד"ת והא יש ראי' מקרא דל"ת עלי' חטא וגו' דל"א כן. ואך י"ל דקושי' הירוש' הוא על מתני' דקתני דבתורם מן הטמא על הטהור בשוגג דתרומתו תרומה וסתם מתניתין ר"מ הוא ובפרט דר"י איירי שם לחלוק על ת"ק וסתם בר פלוגתא דר"מ הוא ר"י. ובש"ס יומא משמע שם דר"מ דחולק על החכמים דס"ל דחטאים הם השגגות ולדידהו הוידוי דיו"כ הוא חטאתי עויתי פשעתי ולר"מ דהוידוי הוא עויתי פשעתי חטאתי בע"כ דחטא הוא חמור מדמתודה ע"ז בסוף ע"ש [והגם דבח"א למהרש"א לא כ"כ עי"ש בדבריו ז"ל מ"מ אינו מוכרח מד' הש"ס לפרש כן, ועי' בס' גבורות ארי מהגאון בעל שאג"א ז"ל ביומא שם מ"ש בענין זה ע"ש.] וא"כ דלר"מ אינו כלל בכל מקום בקרא דחטא הוא שוגג ולפעמים הוא מזיד שוב אין הוכחה מקרא דלא תשאו עלי' חטא דאיירי בהפריש תרומה מן הרעה על היפה בשוגג וא"כ שפיר מקשה הירושלמי דאימר בתרם מן הטמא על הטהור לא ליהוי תרומתו תרומה דלא עלה ע"ד לעבור עד"ת, ומקרא דלא תשאו עלי' חטא הכתוב בתורם מן הרעה על היפה הרי אין הוכחה מיני' לר"מ וא"כ קשה לר"מ עכ"פ כן וסת"מ ר"מ הוא:
ואם חומה הוא נבנה עלי' טירת כסף דכיון שצ"ל דעיקר קושי' הירושלמי הוא לר"מ שפיר י"ל בישוב ד' רבינו הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"א מאיסמ"ז הנ"ל דבמקדיש בע"מ למזבח וכסבור שמותר להקדיש כן ל"ה הקדש טעות כיון שעכ"פ לגוף זה נתכוין ולא תיקשי עליו מדברי הירושלמי הנ"ל דכבר העיר בס' מנחת פתים על חו"מ ממורי הגאון ז"ל בסי' (ר"ח) דמשמע דזה הוא אי שוגג באיסור מיקרי טעות תליא בפלוגתא דר"מ ור"י בקידושין (נ"ג:) דר"מ דס"ל שם במקדש אשה בהקדש בשוגג לא קידש משום דתרווייהו לא ניחא להו דניתחל הקדש ע"י. ופי' רש"י שהוא דבר איסור וקראן הכתוב מועלי מעל כו' ומסיק שם דה"ה במוכר דבר הקדש בשוגג לא מעל ואין מעילה לר"מ כ"א באוכל הקדש ממש עש"ה וא"כ לר"מ חזינן דמחמת איסור טעות הוי שאמרי' בודאי לא רצה לעבור על האיסור דמעילה והו"ל טעות ולא יצא לחולין מה"ט וא"כ ה"ה בכל איסורים אם הי' שוגג ול"י שאסור לעשות כן כמו במקדיש בע"מ למזבח הנ"ל דמיקרי הקדש טעות דאליבא דר"מ אין לחלק בין מעילה למקדיש בע"מ למזבח כמ"ש מורי ז"ל במנ"פ שם דשאני מעילה דמלבד האיסור יש נמי הפסד ממון שצריך להביא קרבן ולשלם קרן וחומש ומש"ה מיקרי טעות משא"כ במקדיש בע"מ למזבח דלא מפסיד כלום ואיסורא דעביד עביד לא מיקרי טעות עכ"ד ז"ל ע"ש דהא חזינן דר"מ סובר דתרווייהו לא ניח"ל דניתחיל הקדש ע"י ואע"ג שאפי' א"נ דמעל ימעול רק הנותן ולא האשה אעפי"כ אמרינן ג"כ דלא ניח"ל לאשה שתיגרום חילול הקדש ע"י קבלת קידושי' כיון שאיסורא הוא אע"ג דלא מייתי קרבן מעילה א"כ ה"ה במקדיש בע"מ למזבח וטעה בדין דראוי לומר דהוי טעות אבל אנן הרי קיי"ל כר"י בקידושין שם דבשוגג קידש וכן המוכר דבר הקדש מעל המוכר ול"א דהוי מכירה בטעות מכח איסור דמעילה א"כ גם במקדיש בע"מ למזבח וטעה שמותר להקדיש לא מיקרי טעות וא"כ:
לק"מ מד' הירושלמי ע"ד הרמז"ל דהרי כבר הוכחנו דהירושלמי קאי אליבא דר"מ דוקא ולדידי' שפיר מקשה דנימא דבתרם מטמא על הטהור לא ליהוי תרומה דאימר לא עלה ע"ד לעבור עד"ת דלר"מ לשיטתי' בשגג באיסור מיקרי טעות והוצרך לשנויי אליבי' דאתה מכניסו מקלה לחמורה אבל להלכה דלא קיי"ל כר"מ כ"א כר"י אמרינן דזה לא מיקרי שום טעות אם הי' שגג באיסורו ונמצא דשפיר פסק רבינו הרמב"ם ז"ל במקדיש בע"מ למזבח וכסבור שמותר להקדיש דל"ה טעות והקדישו הקדש ודו"ק:
וראיתי ברש"י גיטין (נ"ד.) בד"ה וקמשלם לי' שכ' בזה"ל ואע"ג דסוף סוף הן נעשין תרומה ול"ח לי' דהא טמאה הוא מיהא חולין טמאין מיכוין לשלומי ולא ידע דהן נעשין תרומה עכ"ל עיי"ש וכפיה"נ כיון רש"י בדבריו לישב שלא נצטרך למה שדחקו התוס' עצמם בישוב ד' הש"ס דקאמר דקמשלם לי' מידי דחזי בימי טומאתו ע"ש בדבריהם. ואכן יפלא לפי"ז דהאיך הוי תשלומיו תשלומין אם ל"י בכלל שהתשלומין נעשין תרומה הא הוא טעות גמור שלא נתכוון כלל במה ששילם להיות נעשה תרומה, ומזה לכאורה ראי' ברורה לד' מעכת"ה דתשלומי תרומה הם קדושים אפי' בטעות כיון דהם כסוף הקדש דתמורה דקדיש אפי' בטעות, ואך י"ל בכוונת רש"י ז"ל דכיון דקאי בש"ס שם אליבא דר"מ ובתו"כ פ' ו' מצינו דר"מ הוא הסובר דילפינן מקרא דונתן לכהן את הקודש דמתנתו לכהן מקדשתו שיהא תרומה ולא ההפרשה ע"ש ובפי' הראב"ד ז"ל שם שפי' דה"ד בתשלומי תרומה אבל תרומה עצמה כ"ע מודו דנתקדשה תיכף בעת הפרשה ע"ש ולפי"ז י"ל דאע"ג דהוא לא ידע שהתשלומין נעשין תרומה מ"מ הן קדושים דהא באמת כ"ה דבשעה שהפרישם ועדיין לא נתנם לכהן אינו תרומה עדיין ואע"ג דלאחר, מתנה לכהן הן נעשין תרומה איכא למימר דאז לא תליא בדעתו כלל דאע"ג דהנותן ל"י שנעשין תרומה מ"מ כיון דהכהן המקבלם מידע ידע שהתשלומין נעשין תרומה שפיר הן קדושים כיון דבתשלומי תרומה מתנה לכהן מקדשתן בדעת הכהן המקבל תלוי':
ומאז כתבתי בקונטרסי לה' חלה בישוב קו' הריט"א בפ"ד דבכורות או"ק מ"ד שהק' שם ע"ד הירושלמי בפ"ו דתרומות דמקשה שם למ"ד מתנה מקדשתו באכל תרומת ע"ה האיך יתן לכהן ע"ה התשלומין הא יהא מוסר טהרות לכהן ע"ה וע"ז הק' הריט"א דאמאי לא מוקי הא דמשלם לכהן ע"ה היינו שמזכה לו התשלומין ע"י שמניח אותם בחצרו וחצרו קונה לו שלא מדעתו ומאחר דזכה בהם ע"י חצירו ונעשין תרומה נותן לו את הדמים דמי תרומה וכיון דבכה"ג דלא ידע שהניחם בחצירו ליכא למימר שמא יעכבם בידו וליכא חשש איסור טומאה עכ"ק, ע"ש. וכתבתי לתרץ דלמ"ד מתנה מקדשתו הרי עיקר הקדושה הוא ע"י שמקבל הכהן התרומה ולכן צריך להיות שהכהן יקבל התשלומין מדעתו אבל ל"מ הזכי' בחצירו שלא מדעתו דהא כבר כ' הרמב"ן דל"מ הקדש ע"י חצר משום דילפינן מתרומה דכתיב בי' בנ"י וצריך להיות ההקדש ע"י בנ"י ולא ע"י חצר ואם הי' ע"י חצר לית בי' מעילה והובא בקצוה"ח (סי' ר' סק"א) ע"ש וא"כ ה"ה בתרומה ל"י להיות תרומה ע"י חצר שלא מדעת הכהן המקבל בתשלומי תרומה דמתנה לכהן מקדשתו, ונדפס בשמי בקצרה תי' זה בס' שו"ת חבצלת השרון מהגאון אב"ד דק"ק טארנאפאל הי"ו בחלק או"ח (סי' ט"ו). והגהמ"ח השיג עלי בזה"ל איני מבין כלל כוונתו דשם איירי בהפקר שאינו בא ההקדש ע"י שום אדם רק שמונח בחצר של הקדש בזה שפיר כ' הרמב"ן דל"ה קדשי בנ"י אבל מה שבא ע"י אדם כמו כאן שזר נותן התרומה בחצירו של כהן ודאי פשיטא דחצירו קונה לו והרי ש"ס מפורש הוא בר"ג ור"י שבאו בספינה ואמר מקומו מושכר לו כו' וקאמר הש"ס בב"מ (דף י"א.) דבתורת חצר הקנה לו התרומה עכ"ל ובמכהד"ג ז"א דכוונתי הי' רק בתשלומי תרומה למ"ד דמתנה לכהן מקדשתו דאליבי' קאי הריט"א בקושייתו כנ"ל א"כ ליכא למימר דהקדושה באה ע"י הנותן התרומה בלבד דהא חזינן דבהפרשה בלבד לא נתקדש רק צריך שיבוא ליד כהן המקבל התשלומין ומשו"ה כתבתי דצריך להיות דעת הכהן המקבל התשלומין ואי הוי ע"י חצירו שלא מדעתו לא איקרי קדשי בנ"י כיון דהקדושה לא באה ע"י דעת בנ"י כ"א ע"י חצירו משא"כ תרומה גמורה שכבר הוא קדוש ע"י דיבורו שהפרישו והחצר הי' רק לזכות להכהן מהכ"ת לא יועיל חצירו להקנות לכהן התרומה שנתקדשה ע"י בנ"י וא"כ לק"מ מהך דב"מ הנ"ל על דבריי וכמובן: עוד ראיתי לו למעכת"ה בתשובתו שם שדן לומר דגירות יש בו ענין קדושה עפי"ד הש"ס בקידושין (דנ"ג.) דישראל קרויין קודש עייש"ה. והי"ל להביא ג"כ מש"ס דגיטין (דף ל"ח:) דהמקדיש עבדו יצא לחירות כו' דליהוי עם קדוש קאמר פרש"י ישראל גמור דכתיב כי עם קדוש אתה עש"ה הרי להדיא דענין השחרור שנעשה בו ישראל הוא ענין קדושה וה"ה נכרי המתגייר דמיקרי קדושה וכמובן:
מעכת"ה בספרו (סי' כ"ד) הביא דברי הגר"א בביאורו לחו"מ (סי' רל"ה) שכ' לישב הסתירה דמשמע מכמה מקומות דמחילת קטן מהני ובש"ס דב"מ (כ"ב:) אמרינן דיתמי לאו בני מחילה נינהו, וכ' לחלק דהיכי דהקטן מחל בפי' בוודאי מהני מחילתו כמחילת הגדול ורק היכא דלא מחל בפי' רק דבשאר בנ"א אמרינן דמדלא תבע מסתמא מחל כגון גבי הני תמרי דזיקי דש"ס דב"מ הנ"ל בזה אמרינן דבקטן ל"ה מחילה עכ"ד ז"ל, ודבה"ק צ"ע דהא ממקומו הוא מוכרע להיפך דהא שם בש"ע סעי' ג' איתא דקטן היודע בטוב מ"מ וטעה בפחות משתות הוי מחילה, והרי מה דבפחות משתות הוי מחילה אינו מחילה בפי' רק דמסתמא מחל לו וכמו"ש הפוסקים וכ"כ המחבר בש"ע (סי' רכ"ז סעי' ג') שכל פחות משתות דרך הכל למחול בו ע"ש ואעפ"כ חזינן דגם בקטן אמרינן דפחות משתות הוי מחילה א"כ ליתא להאי כללא דכייל הגר"א ז"ל ובפרט שכפי שמבואר בד' הגר"א ז"ל שם יראה שאתי לישב עפי"ד הנ"ל גם הך דש"ע סעי' ג' הנ"ל ואינני מבין האיך מתורץ זה לפי דבריו ז"ל וצ"ע:
ובעיקר דין זה שסתם המחבר הנ"ל דבקטן שטעה בפחות משתות הוי מחילה נחלקו רבותינו הרמב"ם והראב"ד ז"ל שהרמב"ם בפכ"ט מהל' מכירה ה"ח כ' דקטן היודע בטוב מו"מ כו' וטעה דינו כדין הגדול פחות משתות מחילה כו' והראב"ד השיגו וז"ל א"א אני אומר שהקטן אין לו מחילה כדאמרינן יתמי לאו בני מחילה נינהו עכ"ל. והה"מ כ' ע"ד הראב"ד ז"ל הנ"ל דד' תימה הם שא"כ הי' להם בגמ' לפרש והאיך אמרו עד שתות כגדול ויהי' בגדול מחילה ובקטן ניתן לחזרה עכ"ד וכוונתו דבש"ס דגיטין:
(נ"ט.) שמשם נובע דין זה איתא וטעותן עד כמה אר"י אר"ש עד שתות כגדול ומשמע דגם בפחות משתות הוי מחילה בהם כבגדול דאל"כ הי' לו להש"ס לפרש ולומר שיש חילוק בינם לגדול לענין טעות פחות משתות כ"ה כונת הה"מ לתמוה על הראב"ד ולקיים בזה ד' הרמב"ם ז"ל:
אבל לפענ"ד דשפתי הראב"ד ז"ל ברור מללו דכ"מ בש"ס שם דמדקאמר וטעותן עד כמה ואר"י אר"ז עד שתות כגדול ויל"ד דלמה הוצרך לומר עד שתות כגדול דא"נ דהקטן לענין אונאה דינו בכל דבר כגדול הל"ל כגדול ותו לא ואנא ידענא דדינו כגדול שי"ב חילוק באונאה בין שתות לפחות משתות אך א"נ כד' הראב"ד דפחות משתות אין דינו כגדול דקטן לאו בר מחילה הוא א"ש דיל"פ דהא דקאמר עד שתות קא חשיב ממעלה למטה דהיינו מיתר על שתות עד שתות ועד בכלל דינו כגדול דהיינו ביותר משתות בטל מקח ובשתות קנה ומחזיר אונאה אבל בפחות משתות אין דינו כגדול וז"ש עד שתות דינו כגדול אתי לאפוקי בזה פחות משתות וא"כ שפיר מרומז דין זה שיש חילוק בין גדול לקטן לענין אונאה בפחות משתות בד' הש"ס ולק"מ קו' הה"מ על הראב"ד הנ"ל, ואדרבא צ"ע לפי דעת הרמב"ם ז"ל דאין חילוק כלל בין קטן לגדול למה הוצרך לומר בש"ס עד שתות כגדול הו"ל למימר כגדול ותו לא וצ"ע:
בסי' (ל"ו) כ' לבאר הא דקיי"ל בכמה דוכתי בש"ס דמכין אותו עד שתצא נפשו במצ"ע אם אינו רוצה לקיים דהוא משום ערבות כיון דכל ישראל ערבים זל"ז משוה"כ יש לנו רשות לכופו כדי שלא נתחייב אנחנו בשבילו. והאריך בזה בד' נועם. וכיון בזה לס' חמדת ישראל מהגאון אב"ד דק"ק דוואהרט ז"ל בקונטרס נר מצוה שכ"כ דמשו"ה כופין עד שתצ"נ במצ"ע משום ערבות והאריך בזה עיי"ש. ועפי"ז יש לבאר ד' הש"ס דיבמות (פ"ח:) דמקשה לרב מברייתא דמניין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ היכא דמי כו' אלא לאו דניסת לאחד מעדי' וקאמרה ברי לי וקתני דפנו אלמא מפקינן לה מיני' ומשני איסורי כהונה שאני עש"ה. ויפלא דאטו חמור איסור כהונה שהוא רק לאו בעלמא זונה לכהן מאיסור א"א שהוא במיתת ב"ד וכבר שמעתי לתמוה כן ממורי הגאון מוהר"מ אריק זצ"ל האבדפ"ק. ולפי הנ"ל י"ל דהא עיקר הקושי' הי' דאי איירי בלא ניסת לא' מעידי' או בלא אמרה ברי לי צ"ל דדפנו וכפרש"י דהא וודאי באיסור מפורסים ואפי' באיסור ספק לא איצ"ק דבודאי כפינן לי' ולפי"ז י"ל דאיהכ"נ דאיצ"ק דכפינן לי' באיסור כהונה אפי' באיסור ודאי דאע"ג דבכה"ת כפינן לי' שלא לעבור אמצ"ע וה"ה בל"ת דמ"ש [ועי' במשובב נתיבות מהגאון בעל קצוה"ח ז"ל (בסי' ג') שלא כ"כ ועיישה"ט ואכ"מ] הא הוא רק משום ערבות ובכהנים ליכא ערבות וכמו"ש הצל"ח בברכות (כ' ע"ב) באורך עיישה"ט והו"א דליתנהו בכלל כפי' במצ"ע ול"ת קמ"ל קרא וקדשתו דדפנו וז"ש איסור כהונה שאני דאינם בכלל ערבות שפיר איצ"ק בהו דכופין אפי' באיסור ודאי או ספק והבן:
בסי' (נ"ד) נשאל מב"א הוא ידינ"פ היקר החריף ובקי טובא שיחי' בהא דקיי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והמשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה איך הדין אם קנה הבהמה מיד הבעלים והרי הוא שלו עכשיו אם חל האיסור דנעבד למפרע כיון דכעת הוא שלו וכמו דמצינו בש"ס לענין דאין אחע"א דהאיסור הב' מיתלא תלא וקאי וכשנפקע האיסור הא' חייל איסור השני כן י"ל דהכ"נ איסור נעבד מיתלא תלא וקאי וכשנפקע זכות הבעלים הראשונים שהוא המונע מלחול האיסור נעבד חייל האיסור עכשיו למפרע ומעכת"ה האריך לפשוט את ספק זה:
ולפע"ד לפשוט הספק מש"ס ערוכה דע"ז (מ"ז ע"א) דבעי רבה המשתחוה למעיין מימי' מהו לנסכים כו' ומקשה עלה ומי מיתסרין והאריו"ח משום רשב"י מים של רבים אין נאסרין ומשני ל"צ דקא נבעו מארעא עש"ה וא"נ דאע"ג דאאאדשא"ש מ"מ אם נעשה שלו אח"כ נאסר למפרע מטעם נעבד מאי פריך הרי שפיר י"ל דאע"ג דמעיקרא בעודם המים מחוברין במעיין הם דשא"ש דשל רבים הם מ"מ אם נטל מאותם המים בוודאי דהוי שלו דהא של הפקר הוא וכ"א יכול לזכות במה שלקח ולכן נאסר למפרע מטעם נעבד שהשתחוה למעיין מקודם ומדלא משני הכי והוצרך לשנויי דקא נבעי מארעא בע"כ דפשיטא לי' להש"ס דאם לא נאסרו בשעת מעשה שעבד להמים מטעם נעבד גם אם יזכה בהם אח"כ לא חייל האיסור למפרע וזו ראי' שאין עלי' תשובה לפענ"ד:
ואגב ראיתי בס' לחם סתרים על מס' ע"ז מהגאון מוהר"ש אלגאזי ז"ל שהקשה דמ"פ מריו"ח דמים של רבים אין נאסרין ודלמא לגבוה שאני דהא חזינן דבע"ח לא מיתסרי להדיוט ואפ"ה לגבוה אסורי הכ"נ כי אמר התם דאין נאסרים להדיוט אבל לגבי לצורך קרבן אימא לך דאסירי עכ"ק, ולפענ"ד דלא קשה מידי דהא הטעם דמים של רבים אין נאסרין בנעבד הוא משום דשאינו שלו וכמובן והיכא דעבד לדשא"ש גם לגבוה אינו נאסר וכמו"ש בתוס' בע"ז (מ"ו.) בד"ה בהמה תוכיח בסוה"ד עישה"ט והוא ש"ס ערוכה בע"ז (נ"ד.) דקאמר דנעבד בשל חבירו מותר ואיירי שם בבהמה דאין נאסרת להדיוט בשום ענין וא"כ קאי רק לגבוה ואעפ"כ קאמר דבשל חבירו מותר דאאדש"ש אפי' לגבוה וכן פירש"י שם להדיא עיישה"ט וא"כ שפיר פריך מריו"ח דכיון דאמר דמים של רבים אין נאסרת משום דאינו שלו א"כ גם לנסכים ראוין והבן:
עוד חקר שם בכזה לענין הקדש דקיי"ל דמקדיש דשא"ש לא חל ההקדש אם אח"כ קנה הדבר ההוא מבעלים הראשונים אם חל ההקדש שהקדישו למפרע והאריך בזה. ולדעתי נראה לפשוט מש"ס דכתובות (נ"ט) דמקשה בהא דקאמר שם באומרת יקדשו ידי לעושיהם דכי קאמרה הכי מי נתקדשו והא משעבדא לי' ומשני דאמרה לכי מגרשה ומקשה ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש ולקמי' קדוש עיישה"ט ובפירש"י שם דפי' דהו"ל לא בא לעולם דהשתא לית לי' רשותא לאקדושי' והיכא קדוש לקמי' עייש"ה וא"נ דבקנה אח"כ ההקדש שהקדיש חל ההקדש למפרע א"כ למה לי' לאוקמה באמרה לכי מגרשה והרי אפי' לא אמרה כלל רק אדרבה שהקדישה הידים סתם כדמוקי בש"ס מעיקרא שאמרה יקדשו ידי לעושיהן דינא הכי דבנתגרשה אח"כ שבאו הידים לרשותה חל ההקדש למפרע וא"כ ממילא לא יקשה בזה קו' הש"ס דמי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש ולקמי' קדוש דהא אם נתגרשה אח"כ חל ההקדש למפרע משעה שהקדיש וא"כ לא מיקרי ההקדש דשלבל"ע דהא הוא הקדיש השתא ואם תתגרש אח"כ יגמור דבורו שהקדיש מקודם וא"כ ש"מ מדברי הש"ס דלא אמרינן הכי רק אם בשעת מעשה ל"ה הדבר ברשותו להקדיש אף אם אח"כ בא הדבר לרשותו ל"א דחל ההקדש למפרע ולכן הוכרח לשנוי' באמרה לכי מגרשה ושפיר פריך מי איכא מידי:
דאילו השתא לא קדוש ולקמי' קדוש וא"כ צריך עיון מש"ס הנ"ל ע"ד השמק"ב ב"ק (ל"ג) בשם הרא"ש ז"ל שכ' לענין מקדיש דבר שאינו ברשותו דבבא אח"כ לרשותו חל ההקדש למפרע שהביא מעכת"ה בתשובתו שם דהא בש"ס הנ"ל מבואר להיפוך וכנ"ל:
וראיתי אח"כ בד' מעכת"ה בסוף תשובתו שם שמחלק אליבי' דשמק"ב בשם הרא"ש הנ"ל דל"ק הכי רק במקדיש דבר שאינו ברשותו אבל לא במקדיש דבר שאינו שלו דבזה אף אם בא לידו אח"כ ל"א חל ההקדש למפרע והביא כן בשם הגאון אבד"ק שאוויל בליטא נ"י שכ' להכריח ד"ז מש"ס דכתובות שם דקאמר בשדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה וכת"ה דחהו דאין ראי' משם והצדק עמו, אבל אני תמה מאד על שניכם איך נעלם מכם ד' הש"ס שם במקומו דמשמע להדיא דגם במקדיש דבר שאינו ברשותו ובא אח"כ לרשותו לא חל ההקדש למפרע ממילא והיא פליאה נשגבה בעיני על מעכת"ה שלא הרגיש בזה: