שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר
ח"א סימן יח
ב"ה יום ד' שמות תרצ"ז. להבחור כהלכה החריף ובקי מופלא ומופלג בתו"י מר שמואל אלי' מיללער נ"י מבאכניא:
מכתבך עם חידו"ת היקרים השגתי לנכון וברצוני הי' להשיב לך תיכף כאשר הבטחתי לך אבל מטירדות שונות לא עלתה בידי להשיב לך עד כה שנפניתי לעיין בדבריך ולהשיב לך תשו' כיד ה' הטובה עלי: הבאת ד' הרמב"ם בפ"ח מה' מתנות עניים ה"א שפסק באומר סלע זה לצדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עבר בבל תאחר שהרי בידו ליתנו מיד ועניים מצויין הם. ותמהת שסותר משנתו דבפי"ד ממעה"ק הי"ג כ' דאחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות עניים מצ"ע מה"ת שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה כו' עברו עליו שלש רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים הר"ז עבר בל"ת שנאמר לא תאחר לשלמו עכ"ל ומשמע דפסק דגם בצדקה בעינן שיעברו עליו ג' רגלים שיעבור בב"ת וזה דלא כמו"ש בפ"ח מה' מתנ"ע הנ"ל דבצדקה עובר בב"ת מיד עכ"ק. הנה בעיקר הסתירה הזאת כבר עמד הגאון בעל הטורי אבן ז"ל באבני מלואים בר"ה דף (ו') יעיי"ש. אך הוא ז"ל העיר לדקדק בלשון רבינו ז"ל גופא בפי"ד ממעה"ק הנ"ל שבר"ד קחשיב נו"נ וערכים ודמים ומעשרות ומתנ"ע דבכל אלו עובר בעשה לאחר רגל א' ובסו"ד כ' דבעבר עליו ג"ר ולא הביא קרבנותיו כו' או שלא נתנו הערכין והחרמין ודמים שעובר בלאו דב"ת לא חשיב אלא מילי דמקדש או של מזבח או של בדה"ב ואלו למתנות עניים שייר אלמא דס"ל כיון דלאו מילי דמקדש הוא לא תלו בביאה ולאלתר עובר בב"ת וכמו"ש בפ"ח ממתנ"ע שם ולמה לא יעבור גם בעשה מיד בצדקה משום מוצא שפתיך תשמור יעיי"ש שלא תי' כלום ע"ז: וראיתי בחי' חתם סופר לנדרים דף (ג':) בד"ה אמר רבא כו' שכ' בזה"ל והנה בפ"ק דר"ה אמר רבא דצדקה מחייב עלה לאלתר דהא קיימו עניים וכ"פ הרמב"ם בה' מתנות עניים ובפי"ד ממעה"ק פסק בלקט שכחה ופאה ג' רגלים והקשו עליו הא קיימו עניים. אמנם מצאתי בחינוך פ' תצא שכ' טעם לחלק בשלמא צדקה התנדב מרצונו משא"כ לקט שכחה ופאה ע"כ רמי רחמנא עלי' וזמנו ג' רגלים ע"ש ואין מובן לחילוק זה ע"כ נלפע"ד דהרמב"ם והחינוך מפרשו טעמא דקיימו עניים דהו"ל כאלו התנה בפירוש ע"מ ליתנו לאלתר וכמו"ש הר"ן כאן גבי שלא איפטר וכו' וא"כ תינח במה שהוא קיבל על עצמו ליתן צדקה בודאי דעתו ליתן מיד שימצא עניים ומשו"ה פסק הרמב"ם שאפי' לא קיימו עניים צריך להפריש מיד מה"ט שאם יבואו פתאום עניים מרחוק יהי' הסלע מוכן ליתן להם כו' וכ"ז במה שנודר מרצונו משא"כ בלקט שכחה ופאה דע"כ רמי רחמנא עליו ל"ש אנן סהדי ע"כ אפי' קיימי עניים זמנו ג' רגלים עכ"ל החת"ס ע"ש, הנה מ"ש בשם הרמז"ל שפסק בפי"ד ממעה"ק דבלקט שכחה ופאה ג' רגלים. יפלא לכאורה שלא נמצא שם בפרק זה רק מש"כ בהלכה י"ג הנ"ל ושם לא דיבר מלקט ושכחה ופאה כלל, ואולי כוונת החת"ס להלכה זו באמת רק משום שדקדק רבינו ז"ל לכתוב שם "עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין וכו' ומתנות עניים" משמע דאיירי ממתנות עניים שחייב להפרישם בע"כ מכח ציווי התוה"ק ולא מחמת דיבורו כמו בפ"ח מה' מתנ"ע הנ"ל שאיירי באמר סלע זו לצדקה כמו"ש שם וזש"כ החת"ס דבפי"ד ממעה"ק איירי בלקט שכחה ופאה דזה הוא מתנ"ע שחייב להפריש בע"כ. ולכן יפה העלה לתרץ בחילוקו הנ"ל בין צדקה סתם שאדם נדר מרצונו ללקט שכחה ופאה דבעי' ג' רגלים. אכן גם בתירוצו לא העלה ארוכה לדיוקו של הטו"א ז"ל הנ"ל בד' הרמב"ם ז"ל דמשמע מד' בפי"ד ממעה"ק שם דלא השוה מתנ"ע לשאר דברים רק לענין העשה אבל ללאו דבל תאחר באמת עובר במתנ"ע מיד מדלא חשבי' בסיפא וכנ"ל ולפי דעת החת"ס בפי' ד' הרמב"ם ז"ל נראה שתפס בכוונתו דגם במתנ"ע דאיירי שם (כגון לקט שכחה ופאה לפי פשוטו) הוצרך שיעברו עליו ג' רגלים שיעבור בבל תאחר וכמו"ש להדיא וא"כ צריך לומר דמש"כ הרמז"ל בסיפא דבעבר עליו ג' רגלים ולא הביא קרבנותיו כו' עובר בבל תאחר קאי גם אמתנ"ע דלעיל ואע"ג שלא חשבי' בהדיא סמך עצמו אמה שכבר חשבי' ברישא. והוא דוחק גדול לומר כן כיון דחזינן ביתר הדברים שחשב רבינו ז"ל ברישא לענין העשה פרט אותם עוה"פ בסיפא לענין הלאו דב"ת ולא סמך עצמו עמש"כ כבר ברישא א"כ מהכ"ת לומר על מתנות עניים בלבד שסמך עמש"כ ברישא וא"כ נראה מזה באמת כד' הגאון בעל הטו"א ז"ל דמתנ"ע לא כלל באמת בסיפא לענין הלאו דב"ת וכמובן:
ועלה בדעתי לומר בישוב דעת רבינו הרמז"ל לפי"ד הטו"א ז"ל שמפרש דעתו ז"ל דלכן לא כלל מתנ"ע בסיפא לענין הלאו דב"ת משום דעובר עליו בב"ת מיד וא"צ ג' רגלים משא"כ ברישא דאיירי בעשה:
דובאתם שמה והבאתם שמה בודאי דתליא ברגל שהוא זמן ביאה למקדש וכמו"ש הטו"א בעצמו שם רק דקש"ל דהרי איכא עבירת עשה ג"כ במתנ"ע מיד העשה דמוצא שפתיך תשמור ומהראוי שיעבור עלי' מיד כמו הלאו דב"ת ולמה לא כ"כ רבינו ז"ל וכנ"ל ואך י"ל דכבר כתבו המחברים דאע"ג דבהקדש מועיל מחשבה עי' בשבועות (כ"ו:) ה"ד לענין שמחויב לקיים מחשבה ג"כ אבל מכ"מ הלאו דבל יחל דברו וכן העשה דמוצא שפתיך תשמור אינן רק במקדיש בדיבור משא"כ במקדיש במחשבה ליכא בהו הלאו והעשה הנ"ל דשם דיבור כתיב ולפי"ז בצדקה דלכמה פוסקים מועיל מחשבה להתחייב כמו בהקדש עי' בש"ע יו"ד (סוס"י רנ"ח) דהרמ"א מביא ב' דעות בזה וכן המחבר בש"ע חו"מ (סי' רי"ב סעי' ת') ע"ש ונחזי מה הוא דעת רבינו הרמז"ל בדין זה שסתם ולא כתב דין מחשבה לענין צדקה והנה לפימ"ש בביאור הגר"א לש"ע חו"מ שם בשם הר"ן דלפי שיטת הגאונים לפסוק בכ"מ כאת"ל א"כ בסוגיא דפ"ק דנדרים (ז'.) דקאמר את"ל דיש יד לצדקה והיינו משום דצדקה איתקש להקדש לכל מילי א"כ מהני מחשבה בצדקה כמו בהקדש עש"ה ומעתה הרי רבינו ז"ל בפ"ח מה' מתנ"ע ה"ב פסק דיש יד לצדקה ומשום דפסק כאת"ל כמו"ש מרן הכ"מ שם טעמו א"כ ממילא דמועיל מחשבה בצדקה ג"כ כמו בהקדש לפי"ד הר"ן הנ"ל דהא בהא תליא וכמובן:
ואמנם ראיתי למרן הב"י ז"ל בטוש"ע יו"ד שם בבדה"ב שלו שם כ' עמש"כ מקודם בשם תשו' הרא"ש דדוקא בהקדש מועיל מחשבה אבל בצדקה צריך להוציא בשפתיו דוקא שכן פי' רב אלפס וכו' והרמב"ם בפ"ח ממתנ"ע עכ"ל עש"ה וחפשתי בכל הפרק הנ"ל ולא מצאתי המקום לה"ר מינה דבצדקה לא מהני מחשבה ואם כוונת מרן ז"ל הי' לדקדק ממש"כ רבינו ז"ל בפרק הנ"ל בהלכה א' דהצדקה הרי הוא בכלל הנדרים לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד כו' משמע דדוקא אמירה מהני ולא מחשבה מדכתב האומר ולא אשמעינן רבותא דאפי' מחשב מהני. הנה בעיקר הדבר אם לשון אמירה נאמר דוקא על דבור בפה ולא על מחשבה יל"ע טובא והדבר תליא בפלוגתא דרבוותא אם שהתוס' בגיטין (ע"א.) בד"ה והא יכול לדבר כו' דאמירה ודאי ל"ה אלא בפה ע"ש כבר הביא החת"ס בתשו' חיו"ד (סי' רכ"ז) מד' הרמב"ן עה"ת בפ' יתרו עה"כ ויאמר אני חותנך יתרו דהיינו אמירה באגרת דע"י שלית ל"ש לומר אני חותנך הרי דס"ל להרמב"ן דשייך אמירה באגרת עש"ה שהאריך בעני"ז ולפעד"נ להוכיח דגם ד' רבינו הרמז"ל הוא כן דלשון אמירה נופל על כתיבה דהנה בש"ס דגיטין (מ':) אמרינן האומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח וכו' אריו"ח וכולן בשטר ופרש"י ללשון ראשון דהאי האומר דקתני כותב הוא שכותב לו אחד מן הלשונות הללו ומוסר אבל באמירה בעלמא ל"ה ב"ת עש"ה שהביא רש"י ז"ל עוד פי' ע"ד ריו"ח דלפי"ז אין ראי' דלשון האומר הוא על הכתיבה והרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עבדים בה"ב העתיק דין הש"ס דגיטין הנ"ל בכותב בשטר והיינו כלשון א' דרש"י הנ"ל וא"כ מוכרח לפרש דלשון האומר דקתני בברייתא נאמר על כתיבה וכנ"ל ואמנם כ"ז לענין כתיבה אם היא בכלל לשון אמירה אבל מחשבה אם היא בכלל אמירה כבר הוכיח הגאון בעל חת"ס ז"ל בתשו' שמה דהדבר פשוט דאמירה בלב הוה אמירה כדכתיב ויאמר עשו בלבו ויאמר המן בלבו יעש"ה וא"כ אין הוכחה ממ"ש רבינו האומר סלע לצדקה כו' דאתי למעט מחשבה כיון דבלשון אמירה נכלל גם מחשבה [וידענא שיש להשיב על דברינו דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ואין לה"ר מלשון תורה ללשון חכמים כידוע]:
וכן אין לומר דכוונת מרן הב"י ז"ל הי' לדייק ממש"כ רבינו שם בהלכה ה' דבהי' לעניים הנאה בעיכוב המעות ביד הגבאי כו' הרי אותו הגבאי מותר ללות אותם המעות של עניים ופורע שהצדקה אינה כהקדש שאסור ליהנות בו עכ"ל וא"כ משמע דצדקה דין הדיוט לה ואינה כהקדש וא"כ ל"מ מחשבה בצדקה מה"ט וכמו"ש הרא"ש בתשו' הובא ביתה יוסף שם ע"ש. ז"א דלעולם איכא למימר דלענין מחשבה דין צדקה כהקדש דמהני מחשבה ואעפי"כ מותר ליהנות ממנה דהא מקור ד' רבינו הנ"ל נובע מש"ס ערוכה בערכין (ו':) דאמרי' שאני ר"י דניח"ל לעניים דכמה דמשהי מעשה ומייתי להו עייש"ה וא"כ מה יענו אותם הפוסקים דס"ל דמהני מחשבה בצדקה לסוגיא הנ"ל דמפורש יוצא דמותר להלוות מצדקה ומסתמא גם הם ז"ל הכי ס"ל להלכה וע"כ דאין זה בזה תלוי דהנאה מותר ואעפי"כ חשיב כנדרי גבוה דמועיל מחשבה בה כמו לענין לאו דב"ת דשוה צדקה להקדשות שעובר על ב"ת וא"כ אין ראי' מד' הרמז"ל דל"מ מחשבה בצדקה:
איברא דעיקר ד' הרמז"ל הנ"ל שכ' שצדקה אינה כהקדש שאסור ליהנות בו צ"ע דמשמע מדבריו ז"ל דבהקדש בכה"ג הי' אסור ליהנות בו ודוקא בצדקה שרי והרי מבואר בירושלמי הובא בתוס' פסחים (ס"ו:) בד"ה והא קא עביד עבודה בקדשים דכל עבודה של צורך הקרבן אין בו מעילה עש"ה וא"כ גם בהקדש מה שיש להקדש הנאה מזה לית בי' משום מעילה וממילא דלא מיתסר בהנאה דהא בהא תליא וא"כ בכה"ג דאיירי מיני' רבינו ז"ל שמותר ליהנות מצדקה כגון ביש לעניים הנאה מזה שנהנה הגבאי מהצדקה בעיכוב מעותיהם וא"כ הצדקה נהנית מזה וחשיב כלצרכה דגם בהקדש כה"ג שרי לפי"ד הירוש' הנ"ל והבן וצ"ע:
סו"ד נחזור לקמייתא דדברי מרן הב"י ז"ל שרמז לד' הר"מ ז"ל בפ"ת ממתנ"ע דמוכח מינה דלי"ל מחשבה בצדקה צ"ע לפענ"ד וא"י לאיזה מקום כיון הוא ז"ל ואם כנים אנחנו בזה שיש מקום לומר בד' רבינו ז"ל דמהני מחשבה בצדקה א"כ מיושב מה שלא כ' רבינו ז"ל בפי"ד ממעה"ק הי"ג הנ"ל דעובר בצדקה על העשה דמוצא שפתיך תשמור מיד בקיימי עניים דכיון דכולל כל עניני חיוב צדקה ואיכא חיוב צדקה במחשב ג"כ ואז ליכא העשה דמוצא שפתיך תשמור כנ"ל לכן לא כתב רק דעובר בלאו דב"ת מיד שזה עובר גם במחשבה בצדקה משא"כ העשה אינו עובר תמיד וכנ"ל:
איברא דלקושטא דמילתא נ"ל דד' הרמז"ל דבצדקה ל"מ מחשבה והוכחה לזה ממש"כ בפי"ד ממעה"ק הי"ב דבנדרים ונדבות א"צ להוציא בשפתיו כלום אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב כיצד וכו' וכן כל כיו"ב מנדרי קדשים ונדבותן ואח"כ בהי"ג כתב אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנ"ע מצ"ע מה"ת שיביא הכל ברגל שפגע בו תתלה וכו' ע"ש משמע להדיא דדוקא לענין חיוב הבאה ברגל ראשון נכלל גם ערכין ודמים ומעשרות ומתנ"ע משא"כ לענין חיוב במחשבה לא כתב רק בנדרים ונדבות בקדשים דמועיל גמר בלבו ולא חשב כל הני שחשב להלן:
בהי"ג לענין חיוב הבאה ברגל א' א"כ ש"מ דבצדקה דהיינו מתנות עניים לא מהני מחשבה אליבי' ז"ל ועוד יותר יש להוכיח מד' רבינו ז"ל הנ"ל דגם בערכין וחיוב דמים לא מהני מחשבה להתחייב בהו מדלא חשבינהו בהלכה הקודמת לענין גמר בלבו א"צ להוציא בשפתיו ול"ח שם רק נו"נ של קדשי מזבח ונסתעי' מזה שי' הקצוה"ח (בסי' י"ב סק"א) שכ"כ דדוקא בקדשי מזבח מהני מחשבה כדילפינן מקרא דכל נדיב לב עולות משא"כ בשאר הקדשים לא מהני מחשבה יעיי"ש:
ועפי"ד הגר"א ז"ל הנ"ל בטעמא דמהני מחשבה בצדקה משום דפסקינן כאת"ל לשי' הגאונים ז"ל וא"כ הלכה כאת"ל בנדרים (ז'.) דיש יד לצדקה משום דצדקה איתקש להקדש לכל מילי כמו"ש הר"ן בפ"ק דקדושין וה"ה לענין מחשבה יתיישב לנכון קו' המחברים בש"ס דנדרים שם שהקשו דמאי אבע"ל אי יש יד לצדקה תיפ"ל דמועיל יד בצדקה אף בלי טעם יד כיון שגמר בלבו ליתן להפוסקים דמהני מחשבה בצדקה עכ"ק והובא קו' זו בס' טל תורה ממורי הגאון זצ"ל בנדרים שם בשם תשו' בי"ש ח"ב יו"ד (סי' פ"ח) ע"ש מ"ש בזה ולפי הנ"ל לק"מ דשפיר אבע"ל אי יש יד לצדקה והיינו אי אמרינן דלא איתקש צדקה להקדש רק לענין בל תאחר וממילא לצד האבעי' זו גם מחשבה בצדקה לא יועיל כיון דלא דמי להקדש לכל מילי מהכ"ת שיועיל בה מחשבה ודמי להדיוט שאין מחשבה כלום או"ד איתקש צדקה לקרבנות לכל וא"כ יש יד לצדקה ומהני מחשבה ג"כ ולפי המסקנא דיש יד לצדקה דהוא באת"ל לשי' הגאונים ז"ל שפיר פסקו הפוסקים דגם מחשבה מועיל בצדקה משא"כ להס"ד דעדיין אבע"ל אי יש יד לצדקה גם מחשבה לא ידעינן עדיין אם מהני בצדקה וכמובן:
הערת בש"ס דב"מ ר"פ א"נ (דף ס':) דפריך דהיכא משכח"ל נשך בלא תרבית או תרבית בלא נשך ע"ש והרי משכחת לה נשך בלא תרבית כגון שהלוה קצץ ליתן רבית והלוה הי' חולה שי"ב סכנה והותר לו כל האיסורין אפי' איסוה"נ ונתן הלוה להמלוה איסור הנאה ברבית דנשך איכא דאצל הלוה הוא ראוי לאכילה ותרבית ליכא דהא אצל המלוה אינו שוה כלום דאסור בהנאה וכן להיפך משכח"ל בכה"ג תרבית בלי נשך כגון שהמלוה הוא חולה שיב"ס והלוה נתן לו רבית איסוה"נ דלהמצוה הוא ראוי והו"ל תרבית ולהלוה אינו ראוי וליכא נשך עכ"ק יפה הערת ושמעתי להעיר כן ממורי הגאון האדיר מוהר"מ אריק זצ"ל האבדפ"ק בעת למדי אצלו ולענ"ד נראה לתרץ דהתוס' בקדושין (נ"ו:) הקשו דלמה אמרינן דהמקדש בערלה ושאר איסוה"נ אינה מקודשת דהא שרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו ותירצו דליכא שו"פ אלא בדרך הנאתו ובכה"ג מיירי התם ולכן אינה מקודשת עש"ה ולפי"ז בנתן רבית איסורי הנאה אף דהמלוה אינו חולה שי"ב סכנה מ"מ אסור ליטול מצד רבית כיון דראוי ליהנות מהאיסוה"נ בשלא כדרך הנאתו ואף אם איירי בגוונא דהשלכדה"נ אינו שו"פ כתי' התוס' הנ"ל מ"מ שי' הרמ"ה דגם פחות משו"פ אסור מה"ת ברבית רק שאינו יוצא בדיינים וכ"פ בש"ע יו"ד (סי' ק"ס ס"א) וא"כ שוב לא משכחת נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך דגם למי שאסובה"נ ראוי ליהנות ממנו שלכדה"נ ואיכא שיווי קצת וג"כ אסור מה"ת אע"ג שאינו שו"פ ודו"ק:
ובעיקר הקושי' הנ"ל הערני מאז ידידי הגאון המנוח מו"ה שלום יוסף הלוי פ"ב ז"ל האבד"ק לאקאטש לתרץ דאם המלוה הוא חולה מסוכן והותר לו איסור הנאה וע"כ בשאין במקומו רפואה אחרת כיו"ב א"כ גם הרבית הותר לו להמלוה וליכא איסורא עכ"ד. ואכן בתי' זה לא העלה ארוכה רק להקו' דמשכח"ל תרבית בלא נשך דז"א דבכה"ג שהמלוה חולה מסוכן ליכא איסור תרבית כלל כיון דצריך לו האיסוה"נ לרפואה ויפה אמר בזה דכן מבואר בש"ע יו"ד (סי' ק"ס) דמותר ללוות ברבית לצורך פקונ"פ ואף שכ' הטו"ז שם בס"ק כ"א שהמלוה הוא רשע דמה פקוחנ"פ הוא לו שצריך ליקח רבית עש"ה וא"כ הכא דלהמלוה הוא פקוחנ"פ ליטול ברבית איסוה"נ מהראוי לומר להיפך דהלוה איסורא עביד דלדידי' ל"ה פקוחנ"פ ליתן רבית להמלוה וא"כ הו"ל ליתן האיסורי הנאה להמלוה בחנם אם צריך להם המלוה שהוא חולה מסוכן במתנה ולא מצד רבית ע' בש"ע יו"ד (שם סעי' ה') י"ל דדוקא המלוה איכא למימר דעובר אף היכא שהלוה לא עביד איסורא כגון שהוא פקוחנ"פ אבל היכא שהותר להמלוה ליקח הרבית שהוא פקוחנ"פ לו כנ"ל גם הלוה אינו עושה איסור כמו"ש התוס' בב"מ ע' בד"ה מעות של יתומים בתי' הב' ע"ש ובטו"ז יו"ד (סי' קנ"ט ס"ק ג') ובחו"ד שם ובפרט דליכא לאוקמי קרא דתרבית לא תתן אכלך ללאו על הלוה כיון דקרא זה קאי לאזהרה למלוה וכמבואר בש"ס סו"פ א"נ וברמב"ם פ"ד מה' מלוה ולוה ה"ב וא"כ שוב לא משכח"ל תרבית בלא נשך אבל עדיין תיקשי קו' הנ"ל על הא דקאמר בש"ס דלא משכח"ל נשך בלא תרבית והא משכח"ל כשהלוה הוא חולה מסוכן ואיסוה"נ הותרו לו לאכילה ונתן למלוה איסוה"נ ברביתא דנשך איכא שנושכו להלוה בדבר שראוי לו ותרבית ליכא דלהמלוה אינו שוה כלום כיון שאסובה"נ ובזה ל"ש תי' הנ"ל:
והנ"ל להוסיף ע"ז לישב גם הקו' מנשך בלי תרבית דהרי לשון הכתוב את כספך לא תתן לו בנשך וגומר (ויקרא כ"ה ל"ז) וביד אפרים ליו"ד מהגאון רז"מ זצ"ל (בסי' ס"א) התווכח עם הקצוה"ח בחו"מ (סי' רמ"ג בסק"ד) שחידש דגם בנותן לכהן חשו"ק מתנות כהונה יצא יד"ח נתינה דכמו שכ' הפר"ת דבנותן לכהן בע"כ אעפ"י שאינו רוצה לקבל שמי' נתינה א"כ גם בנותן לחשו"ק נפטר כדאמרינן ביבמות דד"ת שוטה מתגרשת כיון דל"ב בגט דעת האשה והגאון רז"מ ז"ל חולק עליו ותו"ד דגם היכא דכתיב ונתן לחוד ג"כ צריך לבוא לרשותו בענין שיהא זוכה בו במכר ומתנה וה"נ ונתן לכהן כתיב צריך ליתן בענין שיהי' הכהן זוכה בו ובגט נמי אי הוה כתיב ונתן לאשה הי' צריך לבוא לרשותה והא דכתיב בידה היינו לומר מה יד דסמוכה לה דהיינו עומדת בצד חצירה כיון שהוא חוב לה וא"כ אע"ג דנימא דמהני נתינה בע"כ במתנ"כ היינו משום שמקיים בעצמו ונתן שנתן בענין שיזכה הכהן ואם זה אין רצונו לקבל זו עכבה שאינה ממנו ובשביל זה לא נתבטל מצות נתינה אבל אם נותן בענין שלא יזכה בו הכהן או שזה אינו בר זכי' א"כ לא קיים מצות נתינה שאמרה תורה והר"ז כמניח במקום הפקר עכ"ד ז"ל עש"ה ולפי"ז יש מקום לומר דאיסוה"נ דידוע דאין זכי' בהם כלל והא דאמרינן בע"ז (מ"ב.) בע"ז של נכרי דלמא מגבהה לה והדר מבטל לה משמע דיש בה זכי' אע"ג שאסובה"נ כבר עמד ע"ז הר"ן על האלפסי וכ' לתרץ משום שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה ע"ש ומשמע דשאר איסוה"נ אין יכול לזכות בו, (ועי' בקצוה"ח (סי' ת"ו סק"ב) שלא כ"כ ע"ש) ובפרט לפימ"ש ביא"פ ליו"ד שם דכל שאין בו שו"פ אין בו זכי' כלל יעיי"ש ובס' מנחת פתים ממורי זצ"ל בחו"מ בשירי מנחה (סי': ש"ס) מש"כ עליו ע"ש וא"כ ה"ה איסוה"נ שאין בו שיווי שו"פ ל"ש בהו זכי' כלל וא"כ ליכא לאוקמי קרא דאת כספך לא תתן לו בנשך בנתן הלוה להמלוה רבית איסורי הנאה דהא כיון דכתיב לשון לא תתן לו בע"כ צריך שיזכה בה המלוה אחר שיבוא לידו וכד' היא"פ הנ"ל בקרא דונתן לכהן וה"ה הכא דכתיב לא תתן לו וא"כ באיסוה"נ שאין המלוה זוכה בהם כלל ולא מיקרי כלל לא תתן לו וא"כ לא נוכל לאוקמי קרא באיסוה"נ ושפיר מקשה נשך בלא תרבית היכא משכחת לה ודו"ק בכ"ז: