אור ברסלב
שות אמרי כהן ח"א סימן יד

שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר

ח"א סימן יד

ח"א סימן יג

ב"ה יום ב' ויק"פ תרצ"ו. שוכט"ס לכבוד ידינ"פ הרב הה"ג החו"ב וו"ח במ"ס מו"ה אלקנה זאבערמאן נ"י האבד"ק ירדאנוב:

יקרתך עם חידו"ת היקרים לנכון קבלתי במועדו ורציתי לכתוב לך תיכף תשו' למען כת"ר אך הייתי מוטרד בכמה טירדין של"ה באפשרות ליקח לי פנאי לעיין בד"ת שבאו במכתבך עתה באתי להשיב עד"ת אך בקצרה כפי מסת הפנאי:

כ"ת הביא ד' החת"ס בתשו' חיו"ד (סי' רל"ג) שכ' בשם מורו הגאון החסיד שבכהונה מוהרנ"א:

זצ"ל ע"ד התוס' בע"ז פ' כל הצלמים במתני' כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה בידוע שיש שם ע"ז וכתבו התוס' שם בשם הירושלמי דמקדש היכן נבנה למ"ד שנעשה נעבד במחובר ונחסר לגבוה ומשני עפ"י נביא נבנה שם ופי' הגאון החסיד זצ"ל הנ"ל עפ"י המדרש וירא את המקום מרחוק שראה אותו מקום עמוק ולא הר והתפלל ואמר אין כבודו של מלך לשכון בעמק ונעשה באותו יום הר אשר יאמר היום בהר ה' יראה והשתא י"ל דכל ההרים שהעמידו עליהם ע"ז ושעבדום קודם שהחזיק אאע"ה בארץ אותם נאסרו לגבוה אך הר המורי' שהי' עמק ולא העמידו עליהם ע"ז שם ועבדו עד אחר שנעשה הר ע"י תפלתו של אאע"ה ואז כבר ניתן לו הארץ ואין אדם אוסר דשא"ש וכ"ז גילה הנביא אלו דבריו ז"ל והבאת לתמוה עליו מש"ס ערוכה דע"ז (נ"ג.) דמקשה אקרא דואשריהם תשרפון באש הא א"י ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשא"ש ומסיק דכיון דפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניח"ל בע"ז וכי אתי עכו"ם שליחותא דידהו עבדי יעיי"ש וא"כ מה הועיל זה שכ' הגז"ל דהר המוריה נעשה הר ע"י תפלתו של אאע"ה ואז כבר ניתן לו הארץ ואין אדם אוסר דשא"ש הא עכ"פ הי' יכול ליתסר דבשעה שפלחו ישראל לעגל גלי אדעתיי' דניח"ל בע"ז וכבר רמז לתמוה כן בתשו' הח"ס עצמו (סי' רל"ה) ע"ש שהעלה מחמת כן שכוונתם הי' כיון שהוקדש לגבוה שוב אינו נאסר ע"י אחר. ולפע"ד הי' נראה בקיום ד' הג' ז"ל דהנה בש"ס דע"ז שם מקשה אימא כל דבהדי עגל ניתסרו מכאן ואילך נישתרי ומשני באין מוכח ופרש"י מי יודע איזה היתה באותה שעה ואיזה נעבדה אח"כ ע"ש וא"כ נמצא דכל האיסור הוא מחמת ספק דשמא עבדוה בהדי עגל והנה בש"ס דע"ז (דף מ"ו:) אמרי' דיש נעבד במחובר לגבוה מק"ו ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה כו' נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה ומקשינן או חילוף ומה נעבד שאסור בתלוש אצל הדיוט מותר במחובר אצל גבוה שנאמר אלהיהם על ההרים וכו' אתנן שמותר בתלוש להדיוט אינו דין שמותר במחובר אצל גבוה וכו' ומשני קולא וחומרא לחומרא פרכינן ופרש"י פרכינן דיינינן וכל דין ק"ו קרי ליה פירכא משום דבלשון תימה אתי עכ"ל והנה הפרמ"ג בפתיחה כוללת ח"א אות יו"ד כתב דהא דקיי"ל לקולא וחומרא לחומרא מקשינן היינו רק מספק וככל סדא"ו לחומרא אבל לענוש מלקות או מיתת ב"ד א"א לענוש מכח זה עיי"ש וא"כ נמצא דהא דנאסר מחובר לגבוה הוא רק מטעם ספק דהא זה הוא רק מטעם דלקולא וחומרא לחומרא מקשינן וזהו הוא רק לחומרא משום דספד"א לחומרא וכנ"ל ומעתה א"ש מש"כ הג' ז"ל בכוונת הירושלמי דהנביא גילה שאותו מקום היה מקודם עמק ואח"כ נעשה הר וא"כ לא נעבד קודם אאע"ה ואח"כ שוב היתה של אאע"ה ואינו נאסר בע"ז דאין אדם אוסר דשא"ש ואי דדלמא נעבד בזמן שפלחו ישראל לעגל הא זה הוא ספק כמבואר בש"ס הנ"ל וכל עיקר האיסור שנאסר הר במחובר לגבוה הוא ג"כ רק ספק וא"כ הו"ל ס"ס לקולא א' דדלמא הר אינו נאסר לגבוה אף בנעבד ואת"ל שיש נעבד במחובר אצל גבוה דלמא לא עבדו בשעה שפלחו ישראל לעגל רק קודם לכן או אח"כ וא"כ שוב ל"ה יכול למיתסר מטעם דא"א אוסר דבר שא"ש וכיון דאיכא ס"ס שריא לבנות במקום הזה:

ואין לדחות ולומר דל"ה ס"ס בכה"ג כיון דהוא ספק א' בגוף וספק א' בתערובות וכבר ישב על מדוכה זו הפרמ"ג ביו"ד (סי' ק"י) בשפ"ד בדיני ס"ס או"ק א' שעלה ונסתפק בספק א' בגופו בפלוגתא דרבוותא וספק ב' בתערובות אי מהני או לא עיי"ש מ"מ הרי לדברי הר"ת בתוס' בכ"ד גם ס' א' בגוף וס' הב' ע"י תערובות הוי ס"ס ומועיל וא"כ יש קיום לדברינו אליבא דהר"ת ומלבד זה הרי כתב הפרמ"ג שם דהא דס' א' בגופו וס' א' בתערובות ל"ה ס"ס היינו מדרבנן ומה"ת בכל ענין הוי ס"ס דמטעם רובא הוי וכ"מ מדברי הפוסקים יעיי"ש וא"כ כיון דמה"ת הוי ס"ס בכה"ג שפיר בנו ביהמ"ק במקום הזה ולא חשו לאיסור דרבנן משום דאין שבות במקדש. ואם כי יש לדון בזה דהא כ"ז שלא נבנה ביהמ"ק ל"ש לומר אין שבות במקדש דהא אין כאן מקדש אבל י"ל דשניהם באים כאחד דכיון דאם נבנה יהי' עליו דין מקדש שוב אמרינן דאין שבות במקדש:

וראיתי במכתבך שכ' לתמוה ע"ד החת"ס בתשוב' הנ"ל שכ' דמשוה"כ לא נאסר מקום המקדש ע"י שעבדוהו משום דכבר הקדיש ע"י אאע"ה לגבוה ושוב לא מיתסר ע"י אחר דאין אדם אוסר דבר שא"ש והא אמרינן בע"ז (נ"ב:) דבאו בה פריצים וחללוה ובשלמא לד' הרז"ה במאור שם דפריצים היינו פריצי ישראל וע"י שמעלו יצא לחולין ניחא דהכא שעכו"ם הם שעבדוהו הרי עכו"ם לאו בני מעילה נינהו אבל לד' הרמב"ן במלחמות שם דפריצים היינו פריצי עכו"ם וגזיה"כ הי' שיצא לחולין על ידם אעפ"י דלאו בני מעילה נינהו קשה עכ"ק. ובאמת דז"א דאדרבה לשי' הרמב"ן אין כאן התחלה לקושי' דהא הרמב"ן שם כתב דדוקא שם יצא לחולין ע"י פריצי עכו"ם שגזיה"כ הי' כן כדכתיב ונתתי' ביד הזרים לבז ולרשעי הארץ לשלל וחללוהו משא"כ במקו"א דליכא גזיה"כ באמת א"י לחולין ע"י פריצי נכרים ומה"ט כלים דאחז לא יצאו לחולין ע"י מעילה של ישראל משום דכ"ש הי' ואין בהם מעיל' ע"ש וה"ה הכא דל"ה גזיה"כ ע"ז מהכ"ת לומר שיצא לחולין עי"ז שעבדו הנכרים להמקום דהא נכרים לאו בני מעילה נינהו וגם אין מעילה בקרקעות ובפרט שלא עשאו כלום בגופה של קרקע דליהוי מעילה ואפילו בתלוש בכה"ג ל"ה מעילה שיצא לחולין עיד"ז:

ומלבד כ"ז לק"מ אפי' לפי דמיונך שדמית ד"ז להא שבאו בה פריצים וחיללוה דהא גם שם כתב הרמ"ע מפאנו בתשו' (סי' כ"ה) דנהי דהמזבח יצא לחולין ע"י הפריצים אבל גוף הקרקע מקום שהביהמ"ק נבנה עלי' לא יצא לחולין עכדב"ק וא"כ אפי' אם נדמה זה לכאן שפיר כתב החת"ס דגוף הקרקע שהקדיש אאע"ה לבנות עלי' מקדש לא נאסר ע"י הנכרים דל"ש בזה כלל ובאו בה פריצים וחיללוה:

ולכאורה לא משמע כן מד' הרמב"ן ז"ל במלחמות שם שכ' דגזיה"כ הי' שיצא לחולין ע"י ואע"פ שאין מעילה בקרקעות משמע לכאורה דגם גוף הקרקע יצא לחולין ע"י הפריצים ודלא כהרמ"ע מפאנו הנ"ל וכבר העיר בזה מורינו הגאון ז"ל במ"פ לאו"ח (סי' תקס"א) ותי' דהרמב"ן שם קאי על גוף הבית שיצא לחולין אף דלית ביה מעילה בתלוש ולבסוף חיברו הוי כמחובר לענין מעילה אבל גוף הקרקע באמת לא יצא לחולין ע"י הפריצים כד' הרמ"ע מפאנו ז"ל ושוב הדר ביה מורינו ז"ל בספרו אמרי יושר ח"א (בסי' ל"ז) וכ' דא"א להעמיס כן בכוונת הרמב"ן ז"ל דעכצ"ל בדעת הרמב"ן ז"ל דמעילה בהוצאה מרשות לרשות דילפינן מע"ז דינו כע"ז, דתלוש ולבסוף חברו כתלוש:

דמי ומועלין בו מדהשיג ע"ד הבעה"מ שכ' דהמזבח יצא לחולין ע"י פריצי ישראל שמעלו וע"ז השיג הרמב"ן דמזבח יש בו קדוה"ג ויש בו מועל אחר מועל משמע רק מטעם זה השיגו אבל מודה לבעה"מ דשייך בו מעילה במזבח אף דהוא תלוש ולבסוף חיברו וא"כ בגוף הביהמ"ק ג"כ י"ב מעילה דהוא תלוש ולבסוף חיברו וא"כ צ"ל מ"ש הרמב"ן דגזיה"כ שיצא לחולין אע"פ שאין מעילה בקרקעות קאי על גוף הקרקע של ביהמ"ק דהוא מחובר מעיקרו ודלא כהרמ"ע מפאנו עכ"ד מורי ז"ל ומכאן ואילך דברי התלמיד דלפעד"נ לעשות שלום ולומר דאין כאן מחלוקת בין הרמ"ע מפאנו והרמב"ן דגם הרמב"ן מודה דגוף הקרקע לא יצא מקדושתו ומש"כ דיצא לחולין אף שאין מעילה בקרקעות כוונתו על ביהמ"ק ולא על הקרקע שהביהמ"ק נבנה עליה ומה שהוכיח מורי ז"ל דע"כ ד' הרמב"ן דיש מעילה בבית שהוא תלוש ולבסוף חברו כמו במזבח לע"ד יש לחלק בין המזבח לביהמ"ק עצמו דהנה בש"ס דמעילה (כ'.) מחלק ר"ל דאם הקדיש אבנים בעודם תלושים ואח"כ בנאם ועשה מהם בית אם נהנה ממנו מעל כיון דבשעת ההקדש הוה תלוש אבל בבנאו ולבסוף הקדישו לא מעל דדינו כמחובר שא"ב מעילה וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מה' מעילה ה"ה ע"ש. ולפי"ז הרי גם ביהמ"ק עצמו דמבואר בש"ס דמעילה (י"ד.) דנבנה בחול ואח"כ הקדישהו ע"ש לית ביה מעילה כמו מחובר כדאר"ל בש"ס הנ"ל לענין בנאו ולבסוף הקדישו וכ"כ בשעה"מ בה' מעילה שם להדיא ע"ש מה שהעיר מפסחים (כ"ו.) וכתבתי בחידושי ליישב ואכ"מ. אכן המזבח שאני לפימ"ש בס' צפנת פענח מהגאון האדיר מוהר"י ראזין זלל"ה בחי' על הרמב"ם פ"א מה' תרומות ה"ה לחדש דהא דבונין בחול ואח"כ הקדישו ה"ד בבנין בית מקדש אבל בנין מזבח הי' בקדושה בשעת בנינו משום דהוא ככ"ש דמבואר בירושלמי פ"ג דיומא דעשיית כ"ש הוא בקדושה ופי' בזה הא דאמרי' במנחות (כ"א.) דמזבח צריך שיהא משל ציבור ר"ל כיון דצריך שיהא בשעת הבנין קודש לכן ל"מ שהיחיד ימסרנו לציבור עכ"ד ז"ל וא"כ כיון דהמזבח נבנה בקדושה פשיטא דהי' לוקחין האבנים ממעות הקדש וא"כ הו"ל כהקדישו ולבסוף בנאו דיש בו מעילה כמבואר בש"ס הנ"ל:

ומעתה א"ש הכל דבמזבח שהוא הקדישו ולבסוף בנאו שפיר מודה הרמב"ן די"ב מעילה ולכן לא השיג על בעה"מ רק מטעם שהוא ככ"ש וי"ב מועל אחר מועל ול"י לחולין ע"י מעילה אבל הביהמ"ק עצמו שנבנה בחול ואח"כ הקדישוהו א"כ דינו כמחובר לענין מעילה שפיר כתב ע"ז הרמב"ן דאע"ג דאין מעילה בקרקעות מ"מ גזיה"כ הוא שיצא לחולין ע"י פריצי נכרים אבל בגוף הקרקע שהביהמ"ק עמד עליו יודה הרמב"ן ז"ל דלא יצא לחולין ע"י פריצים כמו"ש הרמ"ע מפאנו בתשו' הנ"ל ואצ"ל בד' הרמב"ן דמעילה דשינוי רשות איכא גם בתלוש ולבסוף חיברו משום דזה ילפינן מע"ז וכד' השעה"מ הנ"ל אלא דמזבח שאני וכנ"ל ודו"ק:

ויען דחזינא לדעתך דלחדודי קבעית אציג בזה מה שאמרתי בש"ק העבר בעת סעודה שלישית ע"ד המדרש של פרשת השבוע זו פ' תשא וז"ל המדרש עה"כ ויאמר ד' אל משה פסל לך ד"א עת להשליך אבנים ויחר אף משה וישלך מידיו. ועת כנוס אבנים פסל לך הפסולת שלך משם העשיר משה אמר הקב"ה דין הוא שיטול אותן פסולת משה למה אלא ישראל שלא נתעסקו במצות נתתי להן כל טוב ארץ מצרים שנא' והשם נתן את חן העם הזה והעשירו ומשה שעסק בעצמותי' של יוסף יהא עני אתן לו את הפסולת שיעשיר עכ"ל המדרש פ' מ"ו. והמדרש זה אומר דרשוני וחיו. דאי מטעם זה נתן לו השי"ת הפסולת כדי שיעשיר למה המתין עד כה הלא תיכף כשיצאו ממצרים ישראל נתעשרו ולא משה רבינו מפני שעסק בעצמו בעצמותי' של יוסף הי' מהראוי שמשה רבינו יתעשר מיד. והנ"ל בישוב ד' המד' בהקדם מה דאמרו בש"ס בנדרים (ל"ח.) אמר ריו"ח אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם וענו וכלן ממשה כו' עשיר פסל לך פסולתן שלך יהא והקשה הרי"ף פ"ט דשבת הא חזינן דמרע"ה שרתה עלי' שכינה עוד קודם שנתעשר מפסלתן של לחות א"כ האיך ניליף מזה דאין השראת השכינה כי אם על עשיר עכ"ק ועי' בס' נדרי זריזין שם בזה. ולפעד"נ לישב דהנה במד"ר פ' בשלח ובמכילתא פ' הנ"ל דרשו עה"כ חכם לב יקח מצות דקאי על משרע"ה שכל ישראל היו עסוקי' בכסף וזהב והוא הי' עסק בעצמות יוסף שנא' ויקח משה את עצמות יוסף. וראיתי במרכה"מ על המכילתא שם שכ' לפרש דדייקא מפני שעסק מרע"ה בעצמות יוסף ל"ה יכול לעסוק בכסף וזהב של מצרים עפי"ד הילקוט בשם הפסיקתא דמרע"ה נטל חרס וכ' עליו שם המפורש והשליך ליאור ומיד צף ארונו ובירושלמי ביומא פ' אמר להם הממונה אמרי' מאן דמשתמיש בשם המפורש אסור להנות מאחרים כלום וא"ש דמטעם היותו חכם לב כמאמ' חז"ל בפ"ב דחגיגה דאין מוסרין שם המפורש אלא למי שהוא חכם ומבין מדעים והיותו חכם לב ומשתמש בשם המפורש להעלות ארונו של יוסף יקח מצות ולא פנה אל הביזה דהמשתמש בשמו ית' אסור לו להנות משל אחרים. ואכן נראה דכבר ידוע שהקב"ה קידש את עמו ישראל להיות לו לעם בחופה וקידושין ולכן תקנו בברכת אירוסין מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין ובהקדמת ס' המקנה עמ"ס קידושין האריך בעני"ז וכ' דנחלקו המפו' בזה י"א שהקידושין הי' מה שהוציאנו מכור הברזל ברכוש גדול כאמור תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף ביזת מצרים וביזת הים כפירש"י. וכאשר אמר השי"ת למרע"ה בגלות של מצרים בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה וי"א שהקידושין הי' בלחות הראשונים אשר שברת יישר כוחך ששברת שעשאן כפנוי' והמקנה הכריע וכתב דהעיקר הוא שהי' הקידושין בביזת מצרים וביזת הים אלא שהי' קידושין בתנאי ע"מ לקבל את התורה כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וגו' ולכן בשבירת הלחות שלא נתקיים התנאי בטלו הקידושין למפרע והוצרך לקדשן בלחות שניות ונמצא שע"י שבירת הלחות הי' הזנות קודם הקידושין עכ"ד ז"ל ע"ש הענין. וא"כ דביזת מצרים וביזת הים שנתן הקב"ה לישראל הוא ענין קידושין מבעל לארוסתו בודאי דגם מרע"ה הי' בכלל זה ליקח הכסף קידושין לעצמו כמו כל ישראל כדי להתקדש מאת השי"ת. ול"ש לומר בזה דמרע"ה שהשתמש בשם המפורש הי' אסור לו להנות משל אחרים דהא תינח לומר אם נטלוהו ישראל בתורת ביזה סתם אבל אם השי"ת נתן זה בתורת קידושין א"כ לא מקרי כלל נהנה משל אחרים דלי הכסף ולי הזהב אמר ד' צבאות ולד' הארץ ומלואה והוא נתן הכסף של ביזת מצרים והים לעמו ישראל וכעין שפרש"י ר"פ בראשית בשם ר"י ע"ש:

ואחרי עלות כ"ז מתורץ לנכון קושי' הרי"ף הנ"ל בד' הש"ס דנדרים הנ"ל דשפיר ילפינן דאין הקב"ה משרה שכינתו כ"א על עשיר ג"כ מדכתיב פסל לך בשבירת הלחות והיינו דעד שנשתברו הלחות הרי הי' עוד הקידושין הראשונים של ביזת מצרים וביזת הים קיימין וא"כ הי':

לו למרע"ה חלק גדול בביזה הנ"ל בתורת קידושין ועי"ז הי' עשיר [ומה דהי' נביא קודם שנטל ביזת מצרים מזה ל"ק כלל דאז הי' עוד קודם מ"ת ול"ה עוד נביא לישראל דקודם מ"ת גם ישראל נקראים בני נח כנודע א"כ י"ל דל"ה עוד דין זה דנביא צריך להיות עשיר] ושפיר השרה הקב"ה שכינתו על מרע"ה משא"כ כשנשתברו הלחות ואגלאי מילתא למפרע שנתבטלו הקידושין דביזת מצרים וביזת הים. והוצרך מרע"ה להרחיק עצמו מליקח חלק בביזה הנ"ל כיון דהוא השתמש בשם המפורש ואסור לו להנות משל אחרים. וההיתר שנטל חלק בביזה הי' רק מטעם שהוא בתורת קידושין מאת ד' אבל כיון שנתבטלו הקידושין שוב הי' נקרא הביזה של אחרים ואסור לו להנות ממנו וכמו"ש במרכה"מ הנ"ל וא"כ שוב ל"ה מרע"ה עשיר לכן שוב א"ל הקב"ה פסל לך פסולתן שלך יהא כדי שיתעשר מרע"ה מזה ויהא ראוי להלן ג"כ להשראת השכינה וילפינן מזה דאין הקב"ה משרה שכינתו כ"א על עשיר ג"כ:

ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ליישב דברי המדרש הנצב לעיל ר"ד עה"כ פסל לך הפסולת שלך משם העשיר משה אמר הקב"ה בדין הוא שיטול אותן פסולת משה למה, אלא ישראל שלא נתעסקו במצות נתתי להם כל טוב ארץ מצרים שנא' והשם נתן את חן העם והעשירו ומשה שנתעסק בעצמותי' של יוסף יהי' עני. פי' דעד עתה שלא נשתברו הלחות ל"ה שייך טענה זו דהא גם משה רבע"ה נטל חלק בביזת מצרים מכח הקידושין שבזה קידש השי"ת את עמו ישראל אבל עתה ששבר מרע"ה את הלחות ונתבטלו הקידושין למפרע א"כ ימצא דמרע"ה שעסק בעצמותי' של יוסף והוצרך להשתמש לזה בשם המפורש וא"כ אסור לו ליהנות משל אחרים וא"כ אסור לו ליטול חלק בביזת מצרים והים אם לא מטעם הקידושין וא"כ יהא עני לכן אמר הקב"ה אתן לו את הפסולת שיעשיר ומיושב לנכון דברי המד"ר בס"ד כפתור ופרח ויותר מזה לא אוכל להאריך כי אני מוקף בחבילי טרדין ועוד חזון למועד אחר ברצהשית"ב:

והנני ידידך דו"ש באהבה. יחיאל מיכל הכהן האללענדער. סימן טו. ב"ה יום ב' דסליחות תרצ"ה. אעתיק בזה מה שכתבתי במכתבי לכבוד דודי הרב הגאון הגדול אבד"ק פרעמישלאן שליט"א:

בטור או"ח (סי' תקפ"ה) כ' בזה"ל וכ"כ בעל העיטור מסתברא שאם ש"ץ יודע לתקוע הרשות בידו אלא מנהג הראשונים שהיו זריזין במצות ומחבבין אותן כאו"א נוטל חלקו כדי לקבל שכר עכ"ל וצ"ע מה שסיים בלשונו כדי לקבל שכר דאם איירי באנשים שהיו זריזין במצות וחיבבו אותם אטו בשביל זה קיימו המצות כדי לקבל שכר והא כבר הזהירנו התנא במס' אבות אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס וכו' ואם כי התוס' במס' פסחים (ח':) בד"ה שיזכה לעוה"ב כתבי לחלק דאם איני תוהא על המצוה שעשה אפי' לא יבוא הטובה שמצפה הר"ז צדיק גמור ומותר לעשות ע"מ לקבל פרס בכה"ג ע"ש מ"מ בודאי דגם התוס' מודים דאם עושה המצוה בלי ע"מ לק"פ כלל טפי עדיף מינה א"כ כיון דבעל העיטור איירי בכאן מזריזין במצות ומחבבין אותם א"כ למה נקיט בלשונו כדי לקבל שכר כיון שז"א מן המובחר והנ"ל ליישב דהנה באמת יש להבין מאי חביבות המצוה איכא בזה שרוצים לתקוע בעצמן הא עיקר מצות תקיעת שופר היא השמיעה וא"כ אפילו לא יתקעו בעצמן הרי הן שומעין התקיע"ש מאחר ועונין אמן אחר הברכה וא"כ מה עדיפותא איכא בזה שרוצים לתקוע בעצמם מאם הי' שומעים מאחר ויוצאים יד"ח וצ"ל עפי"מ דאמרי' בברכות (נ"ג.) לחד מ"ד אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן ופרש"י שממהרין למברך ליתן שכר ע"ש ועי' במג"א או"ח (סוס"י ר"א) שכ' דהכי קיי"ל כמ"ד דאחד המברך ואחד העונה אמן ולא כמ"ד דגדול העונה אמן יותר מן המברך ע"ש ובש"ך חו"מ (סוס"י שפ"ב) שהאריך בעני"ז יעיי"ש וא"כ עיקר העדיפות בכאן שהרי ממהרין למברך יותר מן העונה אמן ולכן הדרו הראשוני' לתקוע בעצמן שמברכין בעצמן דאותו העושה מצוה בעצמו דמי' למברך והיוצא יד"ח ע"י השמיעה דמיא לעונה אמן וכמובן וא"כ כיון דעיקר החיבוב לתקוע בעצמו משום שממהרין למברך כו' וזה הוא ליתן שכר כפרש"י הנ"ל משוה"כ דקדק בעל העיטור וכ' בלשונו הזהב דכ"א ואחד נוטל חלקו כדי לקבל שכר דייקא וכנ"ל:

בש"ע שם (סי' תקפ"ו סעי' כ"א) ברמ"א שם כ' עמש"כ המחבר שם וע"י נכרי מותר דהוי שבות דשבות פי' איסור אמירה לנכרי באיסור דאורייתא הוא משום שבות שאחז"ל לשבות מזה אמירה לנכרי ובאיסור דרבנן הוא שבות דשבות עכ"ל הגהות רמ"א ע"ש ויפלא לפע"ד דמה בא רבינו הרמ"א ז"ל להשמיענו בזה ואטו עד השתא אכתי לא ידעינן מהו הפירוש דשבות דשבות והא עיקר דין זה כבר מבואר לעיל בש"ע או"ח (סי' ש"ז סעי' ה') ע"ש וברמ"א שם שרמז לכאן וא"כ למה המתין הרמ"א ז"ל לפרש בכאן דוקא, גם מש"כ שאחז"ל לשבות מזה אמירה לנכרי צ"ע כוונתו בזה ועי' ביד אפרים מהגאון מוהר"ז מרגליות ז"ל שהגי' את לשון הרמ"א ז"ל מכח זה ע"ש והנלפע"ד לבאר כוונת אדונינו הרמ"א ז"ל בלי שום הגהה דהנה בתשו' חות יאיר (סי' מ"ו) כתב לחקור בהא דאסרו חז"ל שבות דשבות בשבת שלא במקום מצוה עכ"פ אי ה"ד בששבות הא' מצד האמירה והשני מצד המלאכה אבל באמירה לגוי ומצוה לו לאמור לגוי אחר לעשות מלאכה אפי' דאורייתא י"ל דמותר דבכה"ג ל"ג חז"ל עכ"ד ז"ל ואמנם הגאון מוהר"ג אשכנזי ממיץ ז"ל (בס' חו"י סי' מ"ט) השיב לו לאסור גם אמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר והוכיח כן משבת (ק"נ.) דקתני לא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים ומוקי לה ר"פ בחבר נכרי ומתקיף לה ר"א אמירה לנכרי שבות ומוכח מזה דבאומר לנכרי לאמור לנכרי אחר אם רוצה להשתכר אסור עכ"ד ז"ל ושוב השיב לו הגאון בעל חו"י ז"ל (בסי' נ"ג) דאין ראי' מש"ס הנ"ל לאסור אמירה לנכרי לומר לנכרי אחר ותו"ד המה דיש להתבונן לענין מה אסרו חז"ל אמירה לנכרי לעשות מלאכה אם כבר למדנו דדיבור כזה אסור בשבת מקרא דממצוא חפצך ודבר דבר וצ"ל דלא דמי זל"ז דלא אסרה תורה רק דיבור שהוא מדרך בנ"א במו"מ למצוא חפציהם והיא השכירות אפי' לומר הי' נכון עמי לערב ע"מ לשכרו אסור דמאחר דלשון הי' נכון משמע כך הוי בכלל ודבר דבר כמו"ש הרמב"ם ז"ל וכש"כ אם שאלו אם רוצה להשתכר וכיון שנאסר זה:

מעתה גם האמירה לגוי לעשות זה הוי בכלל דיבור האסור ולכן אין חילוק ואפי' באומר לנכרי לומר לנכרי אסור דהא עכ"פ הוא נאסר מקרא דממצוא חפצך ודבר דבר אבל אמירה לנכרי שבות הנאמר בכל מקום אינו ענין לזה דהוי ממש אמירה ותו לא כי אינו רק מדבר לגוי שיעשה דבר מה ואינו מזכיר לו שום תשלומין או שכירות ואעפ"י דקרא סתמא אמר ודבר דבר מ"מ מדהקדים לכתוב ממצוא חפצך לא נידק מינה רק דיבור שהוא דרך מו"מ אבל מ"מ אסרו חז"ל אמירה לנכרי לעשות לו מלאכה ושפיר י"ל דבכה"ג באמירה לנכרי לומר לנכרי אחר לעשות אפי' במלאכה דאורייתא שרי וכ"ד החו"י ז"ל בקצרה וא"כ לדעת הגאון חו"י ז"ל סתם אמירה לנכרי שבות הנאמר בכ"מ לית ביה איסורא מכח ממצוא חפצך ודבר דבר אבל אין כן דעת הרב מלאדי זצ"ל בש"ע הרב חאו"ח ח בקו"א (לסי' רס"ג) שכ' לבאר דשני איסורים יש בעושה מלאכה ע"י נכרי בשבת א' משום שהאחר עושה מלאכה בשבילו וזה איסור בנכרי העושה בשבילו אפי' בלא אמירה אליו וצריך למחות בידו משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו ושלוחו כמותו לחומרא דיש שליחות לנכרי לחומרא כמו"ש הג"מ בפ"ו אבל כשעושה בשביל עצמו אין בה בשביל שלוחו כמותו אלא שהאמירה בשבת אסורה בשביל ממצוא חפצך ודבר דבר וזה איסור ב' דהיינו כל שאסור לו לעשות בעצמו אסור לדבר מעניינו עכ"ד ז"ל עש"ה הנה מבואר מזה שהרב תפס במוחלט דלא כהחו"י הנ"ל שמחלק בין אמירה שהוא בנ"א במו"מ למצוא חפציהם אז היא אסור מקרא דממצוא חפצך וגו' אבל בסתם אמירה לנכרי לעשות לו מלאכה לא נאסר מקרא הנ"ל ודעת הרב ז"ל דבכל ענין שאומר לנכרי לעשות מלאכתו איכא איסורא מקרא הנ"ל:

ואין להקשות לפי"ד הרב ז"ל כקו' החו"י הנ"ל דא"נ דכל אמירה לנכרי נאסר בשבת מקרא דודבר דבר למה הוצרכו חז"ל לאסור אמירה לנכרי בשבות תיפ"ל דאסור מקרא דודבר דבר כנ"ל די"ל דהרב ז"ל יתרץ קו' החו"י הנ"ל כמו שתירצו הרב בעל תוספת שבת (בסי' רמ"ג) דמשוה"כ הוצרכו חז"ל לאסור אמירה לנכרי בשבת דאי מודבר דבר הי' מותר לצורך מצוה דחפצי שמים מותרים אבל חכמים אמרו דאמירה לנכרי שבות ואסור ג"כ במקום מצוה ע"ש ובחי' כתב סופר לגיטין (ח':) מ"ש בזה ולפי"ז דנימא דבכל אמירה לנכרי איכא איסורא משום ממצוא חפצך ודבר דבר שנאסר מכת הדיבור גופה שוב אין חילוק בין כשאומר לנכרי א' או כשאומר לנכרי א' שיאמר לנכרי ב' לעשות מלאכה דהכל נאסר מקרא הנ"ל דהא קמה וגם נצבה הוכחת הגאון מוהר"ג ממיץ ז"ל הנ"ל משבת שם דשוב ל"ש דיחוי דהחו"י הנ"ל דשא"ה בשבת שהדיבור הי' אסור בעצם דהא לפי"ד הרב מלאדי ז"ל בכל אמירה לנכרי בשבת י"ב איסור מצד הדיבור גופה וחז"ל הוסיפו לאסור האמירה לנכרי אפי' במקום מצוה כד' התוספ"ש הנ"ל ומעתה אין חילוק בין אמירה לנכרי א' או מנכרי זה לנכרי ב' דהא הגאון בעל חו"י ז"ל הודה בעצמו להגאון ממיץ ז"ל דכל היכא שהדיבור בעצם אסור אין חילוק בין אמירה לנכרי או מאמירה מנכרי לנכרי דסוף סוף הוא אומר אמירה שאסור בשבת לדבר מזה:

ואחרי שהודיעני אלקים כ"ז י"ל דזה הוא כוונת רבינו הרמ"א ז"ל בדבריו המזוקקים שבעתים שהבאתי לעיל משום דקשיא לי' עמש"כ המחבר שם בשופר של ר"ה אין מחללין עלי' יו"ט אפי' דבר שי"ב משום שבות וכו' וסיים וע"י נכרי מותר דהוי שבות דשבות ומשמע מזה דדוקא זה שאינו מלאכה רק שבות מדבריהם כגון להביא שופר מראש האילן או מעבר הנהר משוה"כ התירו לעשות ע"י נכרי דהוי שבות דשבות אבל היכא דצריך לחלל יו"ט במלאכה דאורייתא כגון שצריך להביא השופר מחוץ לתחום י"ב מילין דהוי דאורייתא לכ"מ או שצריך לעשות שופר חדש מקרן שלו אין שום עצה להתיר ביו"ט ע"י נכרי לקיים המ"ע דתקיע"ש ולכאורה הו"ל למישרי במקום מצוה עכ"פ ע"י שיאמר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות המלאכה דאורייתא ולמה סתם המחבר וכן הפוסקים שמהם הוציא המחבר דבריו דדוקא בצריך לעשות שבות עושין ע"י נכרי והא אפי' במלאכה דאורייתא יש אופן להתיר והו"ל להשמיענו ד"ז דמשכח"ל דשרי כדי שנדע זאת לעשות בשביל קיום מצות שופר וליישב זה דקדק הרמ"א וכתב בזה"ל פי' איסור אמירה לנכרי באיסור דאורייתא הוא משום שבות שאחז"ל לשבות מזה אמירה לנכרי כוונתו לומר בדברי' אלו דחז"ל אסרו אמירה לנכרי בעצם היינו דהדיבור אסור ואע"ג דילפינן לה מקרא דממצוא חפצך ודבר דבר הוא רק אסמכתא בעלמא ולעולם מדרבנן הוא דאסור הדיבור של חול בשבת עי' בתשו' חו"י שם מ"ש ע"ז ובפרט כאן דאיירי במקום מצוה דלא נאסר כלל מקרא דממצוא חפצך וגו' רק דחז"ל אסרו האמירה לנכרי אפי' במקום מצוה כמשכ"ל בשם התוספ"ש וזש"כ הרמ"א שאחז"ל לשבות מזה אמירה לנכרי היינו השביתה הוא מהאמירה לנכרי גופה ולא מצד המלאכה שעושה נכרי אח"כ בשביל ישראל שזה הוא איסור אחר וכנ"ל וכיון שכן שפיר סיים הרמ"א בלשונו ובאיסור דרבנן הוא שבות דשבות כוונתו דדוקא באיסור דרבנן הוא שבות דשבות והותר לצורך מצוה כמו כאן בשופר אבל באיסור דאורייתא אין עצה להתיר באופן שהנכרי יאמר לנכרי אחר לעשות המלאכה דז"א כאן דעצם האמירה לנכרי הוא שנאסר ממילא אין חילוק בין אם אומר לנכרי א' או שאותו הנכרי אומר לנכרי אחר ובכל ענין אסור מצד האמירה והו"ל שבות א' במלאכה דאורייתא ולכן אסור הוא גם במקום מצוה וכמובן:

ואין לדחות את דברינו דאע"ג דחז"ל אסרו אמירה לנכרי אפי' במקום מצוה כד' התוספ"ש הנ"ל מכ"מ אין איסור מכח האמירה בעצם דאיסור של הדיבור חול בשבת ילפינן מקרא ודבר דבר ודרשו חז"ל משם דחפצי שמים מותרין וא"כ במקום מצוה אין לאסור הדיבור רק שחז"ל אסרו האמירה לנכרי לעשות מלאכה גם במקום מצוה ואם אין האיסור בשביל הדיבור בעצם שוב הו"ל למישרא האמירה לנכרי לומר לנכרי אחר לעשות מלאכה במקום מצוה להנ"ל ז"א דלא כל הדיבורים של חול הותרו בשבת בחפצי שמים ע' בלשון המג"א (סי' ש"ו ס"ק י"ב) בזה ע"ש ותדע לך שכ"ה דהא בש"ס דביצה (ל"ז.) מפרשינן טעמא דמתני' דקתני לא מקדישין ולא מעריכין כו' גזירה משום מקח וממכר ופרש"י שם דלמו"מ דמי שמוציא מרשותו לרשות הקדש ומו"מ אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר עכ"ל ע"ש ויקשה לך דלמה אסרו להקדיש בשבת כיון דמקדיש לגבוה מיקרי חפצי שמים כמבואר בש"ע שם וק"ו הוא מפסיקת צדקה דשרינן בשבת שם מטעם דהוא חפצי שמים וא"כ האיך אסרינן להקדיש משום דדמי למו"מ הא מו"מ גופה לא נאסר רק מקרא דממצוא חפצך וחפצי שמים אינם בכלל זה ועכצ"ל לחלק דלא כל מה שנאסר מקרא דממצוא חפצך ודבר דבר התירו בחפצי שמים והיינו כיון דכ"ז הוא מדרבנן דקרא אסמכתא בעלמא הוא כנ"ל ראו חז"ל לחלק ולהתיר פעם דיבורים של חפצי שמים בשבת ויש דיבורים שאסרו גם בחפצי:

שמים בשבת כמו הקדש משום דדמי למו"מ וכמו כן האמירה לנכרי לעשות מלאכה נאסר משום הדיבור גופה ולא הותר גם בחפצי שמים כמ"ש המ"מ בפכ"ד מה' שבת הובא במג"א שם וע"ע בחיי"א ה' שבת כלל ס"א (סי' ב') בעני"ז:

ואציג איזהו הערות שהערותי בימים אלו במצות כתיבת ס"ת של המלך. תמהתי דמדוע לא נתפרש בש"ס ופוסקים במצות כתיבת ס"ת של המלך הא דכתיב בפ' שופטים (י"ז פסוק י"ח) וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים ומשמע לכאורה מזה הכתוב דהמצוה היא דוקא שיכתבו הכהנים את הספ"ת של המלך ולמה לא נזכר ד"ז בש"ס סנהדרין (כ"א:) במקום דיני ספר תורה של המלך והוא פלא לכאורה אך לאחה"ע ראיתי שאדרבה עפי"ז תתיישב לנכון ד' הירושלמי ופסקה הרמז"ל וכמו שאגיד דהנה בחזקוני עה"ת שם פי' הא דכתיב וכתב לו וגו' מלפני הכהנים בזה"ל פי' מלפני הכהנים יקחנה ויעתיק ממנה עכ"ל והנה הרמב"ם בפ"ג מה' מלכים ה"א כתב שכותב לו ספ"ת לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותי' ומגיהו מספר העזרה עפ"י ב"ד של ע"א עכ"ל. וציין מרן הכ"מ מקורו בירושלמי וכ"ה באמת בירושלמי פ"ב דסנהדרין ה"ו ע"ש ובפי' הפנ"מ שם שפי' שמגיהין אותו מספר העזרה אשר הי' מונח שם וצריך שיהי' עפ"י ב"ד הגדול להיות מגיהין ממנה יעייש"ה והנה גם בה' ספ"ת פ"ז ה"ב כתב רבינו הרמז"ל כנ"ל דהמלך מצוה עליו לכתוב ספ"ת אחד לעצמו כו' ומגיהין אותו מספר העזרה עפ"י ב"ד הגדול וכתב עלה בכ"מ שם גם מ"ש ומגיהין אותו מספר העזרה צ"ע מנ"ל עכ"ל ע"ש. ויפלא על מרן שהוא ז"ל בעצמו מציין בה' מלכים שם מקיר ד' רבינו ז"ל מירושלמי, וכאן בה' ספ"ת הניח בצ"ע דמנ"ל הא וכבר הרגיש בזה הלח"מ שם. אך נלפע"ד בכוונת מרן ז"ל דאין כוונתו במש"כ דצ"ע מנ"ל היינו שצ"ע על רבינו הרמז"ל מנא לי' זה, דהא רבינו ז"ל הי"ל מקור טהור מירושלמי הנ"ל, אבל כוונתו בזה להצ"ע על הירושלמי דמנ"ל להירושלמי ד"ז דמגיהין אותו מספר העזרה ומ"ט יש בה, אבל לפי הנ"ל נוכל לומר דבזה נתקיים מאמה"כ בתורה מלפני הכהנים הלוים שהוא כפי' החזקוני הנ"ל ליקח ספר מכהנים הלוים ויעתיק ממנה הספ"ת של המלך וזה הוא באמת הספר הנמצא בעזרה שהוא תחת רשות הכהנים הלוים כמוש"כ בפ' וילך (ל"א פסוק כ"ה) ויצו משה את הלוים נושאי ארון ברית ה' לאמור לקח את ספר התורה הזה וגו' ע"ש. וא"כ ד"ז הוא חיוב מדאורייתא להגי' הספ"ת של המלך מספר הנמצא בעזרה כדי לקיים מה שנאמר בו מלפני הכהנים הלוים:

וכה ראיתי בחינוך מצוה (תק"ג) שכ' וז"ל מדיני המצוה משאז"ל שס"ת של מלך מצוה להגי' מספר עזרא עפ"י ב"ד כדי שיכוין ע"פ מעשי' ביושר עכ"ל והנה כפיה"נ שלהחינוך הנ"ל גירסא אחרת בירושלמי הנ"ל ובמקום שכתוב בירושלמי שלפנינו מספר העזרה גריס איהו ז"ל מספר עזרא. ואמנם גם לפי גירסתו י"ל דהטעם הוא כמו שכתבתי לעיל דהא עזרא הי' כהן ולדעת בעל שלשלת הקבלה הי' עזרא כהן גדול הראשון ששימש בבית שני ע' בס' עזרת הכהנים במבוא המקדש בשער כהנים גדולים מ"ש בזה וא"כ ע"י שמגיהין ס"ת של מלך מספר של עזרא שהי' כהן מקיימין המצוה דוכתב לו וגו' מלפני הכהנים הלוים וכפי' החזקוני הנ"ל:

ומצאתי ראיתי בס' מצפה שמואל על התוספתא דסנהדרין פ"ד שכ' בשם הת"ב בטעם שמגיה הספ"ת מספר עזרא עפ"י ב"ד של ע"א משום דכתיב וכתב לו משנה התורה מלפני הכהנים והן ב"ד הגדול דכתיב ובאת אל הכהנים הלוים וברמב"ם בפ"ב מהל' סנהדרין ה"ב כתב ומצוה להיות בסנהדרין כהנים ולוים שנאמר ובאת אל הכהנים הלוים וכו' עכ"ד המצפ"ש ע"ש וא"כ לפי"ד. בזה שמגיהין הספ"ת עפ"י ב"ד הגדול מקיימין המצוה דוכתב לו את משנה התורה וגו' מלפני הכהנים הלוים, ולדברינו הוא משום שמגיהין אותו מספר עזרא וכנ"ל:

והנה מדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל שכ' דמצוה להיות בסנהדרין כהנים ולוים שנאמר ובאת אל הכהנים וגו' ומקורו מד' הספרי פ' שופטים כמ"ש מרן הכ"מ שם צ"ע לפע"ד עמש"כ בתשו' חתם סופר חאו"ח (סי' ר"ח) לבאר הא דמצינו בתורה כמה פסוקים המורים דרך לשבט לוי וכהנים ההוראה משום דהפסוק דבר בהווה כשישראל יושבים על אדמתם מלאים כ"ט כ"א פונה לכרמו ולזיתו הבדיל הקב"ה שבט הנבחר והמציא להם פרנסתם בריות בלי שום עבודה וחרישה וקצירה ומש"ה הטיל עליהם ההוראה ושבט יששכר הפנוים ג"כ ע"י שמצוי' להם פרנסתם מזבולון ע"כ יודעי בינה לעתים אבל ה"ה כל מי שעושה מלאכתו עראי ותורתו עיקר ומטיל ע"ע עול תורה ועול הצבור ומסתפק במה שהציבור מזמינים לו פרנסתו ואינו רודף אחר רהבים ושטי כסף הן המה הנגשים אל ד' להיות שופטים עכ"ד ז"ל ע"ש וא"כ לפי"ד הא דכתיב בכל מקים כהנים ולוים בשופטים הוא לאו דוקא רק שדיבר הכתוב בהווה וא"כ ה"ה בקרא דובאת אל הכהנים הלוים וגו' הנאמר בפ' שופטים (י"ז פסוק ט') י"ל כן, ומד' הספרי ופסקה הרמז"ל הנ"ל מבואר להיפך מזה רק דבאמת דרשינן מינה דצריך להיות ההגה"ה בסנהדרין השופטים וכהנים לוים וצ"ע:

נחזור לענין מלך שאנו עסוקים בו ראיתי בלח"מ שם (פ"ג מהל' מלכים ה"א) שכ' אמרו בתוספתא פ"ד מסנהדרין וכתב לו שתהא כתיבה לשמו כו' עכ"ל והוא פלא דמשמע מדבריו שמצא ד"ח בתוספתא ולמה הוצרך להביא ממרחק לחמו הלא כן מבואר במשנה ערוכה בסנהדרין (כ"א:) וכותב לו ספ"ת לשמו וכ"ה בש"ס שם ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' ספ"ת ה"ב וז"ל והמלך מצוה עלי' לכתוב ספ"ת אחד לעצמו לשם המלך עכ"ל וע"ש בכ"מ שציין מקורו ממשנה הנ"ל ומה שלא כתבה רבינו ז"ל בהל' מלכים שם משום דשם אין מקום דיני כתיבת ספ"ת רק רמזה בקיצור כיון דאיירי בדיני מלך שצריך לכתוב לו ספ"ת אבל האיך צריכה להיות נכתבת ל"כ שם וסמך עצמו עמש"כ בהל' ספ"ת אבל על הלח"מ שהביא ד"ז בשם תוספתא קשה וביותר יפלא על הגאון בעל מנ"ח ז"ל במצוה תק"ג שהביא ד"ז לחידוש מד' הלח"מ הנ"ל שמביא תוספתא וכתב לו שתהא כתיבה לשמו עש"ה ומה מצא יותר בתוספתא שהביא הלח"מ מבדברי המשנה המפורשת וכ"פ הרמז"ל כנ"ל וצ"ע:

וכה ראיתי במנ"ח שם שכ' דאע"ג דבהדיוט קיי"ל דמצוה מן המובחר לכתוב לו ספ"ת והקונה ספ"ת כחוטף מצוה מן השוק אבל מ"מ יד"ח המצוה של כתיבת ס"ת יצא כמו"ש רש"י להדיא במנחות (ל"ו) ע"ש מ"מ במצות כתיבת ספ"ת של המלך אינו יוצא בקונה ספ"ת מאחרים לפ"ד התוספתא הנ"ל שצריך שתהא כתובה לשמו א"כ בקנה הרי לא נכתב לשמו והביא מס' משנ"ח שכ"ב: שכ"כ עכ"ד עש"ה. וקשיא לי מש"ס דסנהדרין שם דאמרינן אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו וכו' ואיתיבי' אביי וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא ע"כ ע"ש ולד' המנ"ח הנ"ל מ"פ הא י"ל דלעולם גם בהדיוט אינו יוצא המצוה דכתיבת ס"ת במה שהניחו לו אבותיו ומה דקתני דוקא במלך שלא יתנאה בשל אחרים דמשמע דבהדיוט יוצא גם בשל אחרים היינו בקניית ספ"ת מן אחרים דמלך א"י המצוה גם בקנה ספ"ת רק דצריך לכתוב מחדש לשמו אבל הדיוט יוצא בקנה ספ"ת עכ"פ ולא אמרו בי' שלא יתנאה בשל אחרים רק לענין ירושה מאבותי' דבעכצ"ל כן לפי האמת דבקונה ספ"ת יוצא המצוה לפירש"י ז"ל הנ"ל משא"כ מלך ומאי מקשה אביי. ומה שנ"ל בישוב ד' המנ"ח דהש"ס מדייק על כפילת לישנא דברייתא וכותב לו ספ"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים דלמה הוצרך להוסיף שלא יתנאה בשל אחרים כיון דאמר כבר וכותב לו ספ"ת לשמו ממילא ידעינן דא"י המצוה לא בירושה הס"ת מאבותי' ולא בקנה מאחרים כיון דעכ"פ לא נכתב לשמו א"כ צריך לכתוב לעצמו ס"ת חדש ומדקאמר עוד שלא יתנאה בשל אחרים משמע דאתי למעוטי תרווייהו דמבכותב לו ספ"ת לשמו ממעטינן קנה ספ"ת מאחרים דלא נכתב לו ומשלא יתנאה בשל אחרים ממעטינן אם ירש המלך ס"ת מאבותיו דאע"ג דס"ת נכתב לשם אביו שהי' מלך וה"א שזה מיקרי לשמו קמ"ל דג"ז לא מהני וצריך לכתוב לו ס"ת חדש לשמו ומינה ש"מ דוקא מלך א"י המצוה בקנין ובירושה אבל הדיוט יוצא המצוה בירושה דאל"כ מה רבותא דמלך וע"ז משני ל"צ אלא לשתי תורות וכו' ע"ש והיינו דלפי"ז א"ש כפילת הלשון הברייתא דכותב לו לשמו היינו הספ"ת שמוסיף לכתוב במלכותו שנכנסת ויוצאת עמו ושלא יתנאה בשל אחרים קאי על הס"ת שמונחת בבית גנזיו שזה צריך כ"א מישראל לכתוב לו ס"ת ג"כ לא יתנאה בשל אחרים רק משלו וכמו"ש ברמב"ם פ"ז מהל' ספ"ת ה"ב דהס"ת שמונחת בבית גנזיו הוא אותו שהי"ל כשהי' הדיוט ע"ש אבל לעולם גם הדיוט א"י בשל אבותי' ורבותא דמלך דב' ספ"ת צריכין להיות משלו: אמנם מדה טובה אינה חוזרת דמזה יש לפשוט מה שנסתפק המנ"ח שם בהא דקיי"ל בהדיוט דאם מגי' אות אחת בספ"ת הו"ל כאולי כתבו כלו ומקיים מצות כתיבת ספ"ת ע' במנחות שם מהו הדין במלך אם מקיים מצ"ע המוטלת עלי' לכתוב ספ"ת במגי' אות אחת בספ"ת דזה מיקרי כתיבה לשמו או לא ע"ש שהניח בצ"ע ולפי דברינו האמורים למעלה יש להוכיח מש"ס דסנהדרין הנ"ל דגם המלך יוצא בהגי' אות אחת בספ"ת כמו הדיוט דאל"כ תקשי מאי פריך מברייתא הנ"ל ולישני הא דקתני שלא יתנאה בשל אחרים אתי לאשמועינן דאפי' במגי' אות אחת בספ"ת א"י המלך יד"ח כיון דכל הספ"ת לא נכתב לשמו ושל אחרים הוא ואי מדתני וכותב לו לשמו ל"ה ידעינן זה דהו"א דג"ז מיקרי לשמו כיון דהגי' אות אחת בהספ"ת לשמו קמ"ל דל"מ מה שמגי' בספ"ת אות אחת אבל הדיוט יוצא כשמגיה בספ"ת אות אחת ולעולם בירושה הס"ת מאבותי' גם הדיוט א"י המצ"ע דכתיבת ספ"ת ומדלא משני בש"ס הכי ע"כ דפשיטא ליה דבהגי' אות אחת גם המלך יוצא באמת מצ"ע שלו בכתיבת ספ"ת וא"כ ליכא לפרושי דשלא יתנאה בשל אחרים אתי למעט זה וע"כ דאתיא רק למעט שא"י בירושה מאבותי' וכנ"ל וש"מ דדוקא מלך א"י מירושת אבותי' אבל הדיוט יוצא המצוה בזה ושפיר פריך מברייתא זו לרבה שאמר דגם הדיוט א"י המצוה בירש ס"ת מאבותי' והבן:

תוכן העניינים

שות אמרי כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה