שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר
ח"א סימן יג
בעזהי"ת:
נתתי אל לבי לבאר במה שמצינו בתוה"ק כמ"פ כתובים לחייב גרי צדק במצות הנאמרים לכל ישראל וראוי להתבונן בזה מדוע יצאו הני מצות מן כלל שאר מצות שבתוה"ק שלא נכתב בהו ריבוי לגרים ואנן ידעינן ג"כ שהגרים חייבים בהם דהא גרים חייבים בכל המצות שבתורה ולמה נשתנו מצות אלו שצריך בהו כתוב מפורש לחייב הגרים. וזה החילי בעזר יוצרי: בפ' בא [י"ב פסוק י"ט] שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ והנה בכאן הרגיש רש"י ז"ל בזה דלמה הוצרך הכתוב לרבות גרים במצוה זו יותר משאר מצות האמורות בתורה ולכן פרש"י וז"ל לפי שהנם נעשה לישראל הוצרך לרבות את הגרים עכ"ל ומקורו טהור מד' המכילתא בפרשתן פ"י עה"כ בגר ובאורח הארץ איתא בזה"ל לפי שהוא מעשה בישראל צריך להביא גרים אף בכל שהוא מעשה בישראל עכ"ל ופי' המרכבהמ"ש שמה שנצטווינו מצוה הוא לזכר ניסים הנעשה לישראל ע"כ הוצרך להזהיר את הגרים עש"ה והיא כפרש"י הנ"ל: ואמנם עדיין יש להתבונן דאטו אי ל"ה נכתב בתורה חיוב מיוחד לגרים על שאור ומחמצת הוי פטורין משום שהם לא היו בכלל נס זה דיציאת מצרים בתמי' והרי בתורה לא נכתב בפי' טעם זה דלכן הוזהרנו מלאכול חמץ וכן בבל ימצא משום דנעשה לנו נס דיציאת מצרים ואנן לא דרשינן טעמא דקרא להקל וא"כ כיון דנתגייר והרי הוא לכל דבר כישראל גמור מהכ"ת הוי פוטרין אותו מלאו וכרת דחמץ ושאור דאיצ"ק לרבוי' לגרים ואולי י"ל דבפסחים (דף ק"ח.) אריב"ל נשים חייבות בארבע כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס ובתוס' מגילה (ד'.) בד"ה שאף הן היו באותו הנס הקשו דלמ"ל היקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה תופ"ל מטעם שהן היו באותו הנס ותי' ר"י איש ירושלים דס"ד למיפטרי' מגז"ש דט"ו ט"ו:
דחג הסוכות עכ"ד התוס' ע"ש. וא"כ י"ל דבאמת הא דנשים חייבות במצה אע"ג דמצ"ע שהזמ"ג הוא וכל מצ"ע שהזמ"ג נשים פטורות משום דמצה שאני שאף הן היו באותו הנס ובפרט בד' כוסות שהם אסמכתא כנגד ד' לשונות של גאולה ע' ברשב"ם ותוס' ר"פ ערבי פסחים נשים נצטוו עליהם רק מכח שהיו באותו הנס וא"כ הו"א דנשים גיורות ליפטרו ממצה ומד' כוסות כיון דעיקר החיוב בנשי הוא מטעם שאף הן היו באותו הנס והא דצ"ק לחייב נשים במצה הוא רק שלא למילף ט"ו ט"ו מחה"ס וכנ"ל ועיקר טעם חיובם משום שהיו באותו הנס וזה ל"ש בגיורת של"ה בכלל הנס ביציאת מצרים וא"כ הו"א דנשים הגיורות ליפטרו קמ"ל קרא דבגר ובאזרח הארץ דגרים דינם שוה בחמץ ומחמצת וכן בכל מילי דפיסחא כמצה וד' כוסות כמבואר במכילתא הנ"ל דילפינן מינה לכל שהוא מעשה בישראל דגרים שוים לישראלים וחייבים כמו ישראלים אף אם עיקר החיוב בישראל הוא מטעם שהן היו באותו הנס וע' בחידושי למנחות פ' התכלת (דף מ"ג:) שהבאתי ד' הריטב"א בר"ה (ט"ז.) שכ' דכל שיש לו אסמכתא מהכתוב העיר הקב"ה שראוי לעשות כך אלא שלא קבעו חובה וכו' ע"ש באריכות שכתבתי לפי"ז דאיצ"ק לאסמכתא ואיננו כתוב מיותר וא"כ גם לד' כוסות שהם רק אסמכתא בעלמא יש להצריך קרא לחייב גיורת מטעם דשוה לישראלית אף של"ה באותו הנס: וע' בירושלמי פ"ב דמגילה ה"ג דפשיטא לי' דגר חייב במקרא מגילה ע"ש ובמג"א (ר"ס תרפ"ז) בזה ואף דמקרא מגילה נתקנה על הנס שנעשה לישראל והגר שנתגייר ל"ה בכלל הנס וא"כ מנלן לחייבם דהא לפי"ד המכילתא הנ"ל ילפינן בבנין אב מפסח שנתחייבו גרים כמו ישראל בחמץ ושאור וכל מילי אף שמעשה ניסים נעשו לישראל שבאותו הדור כמו"כ ילפי' לכל שהוא מעשה בישראל שהנס נעשה לישראל מכ"מ הגרים שנדבקו לישראל חייבים במצות אלו שנגזרו ע"י הניסים שנעשו לישראל ואמנם קצ"ע דבחגיגה (דף י':) אמרי' דד"ת מדברי קבלה לא ילפינן ע"ש דנ"פ דה"ה להיפך ד"ק מד"ת לא ילפינן ומגילה דברי קבלה הוא ולא נוכל ללמדם מד"ת ושוב נזכרתי דמקרא מפורש הוא במגילת אסתר דגרים נכללו במצות הנוהגת בימי הפורים כדכתיב שם (ק' ט' פסוק כ"ז) קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה ופרש"י הנלוים עליהם גרים העתידים להתגייר וכ"כ האבן עזרא שם ע"ש הרי שגרים איתרבי להתחייב במצות הנוהגת בפורים ולכאורה מוכח מזה דאיצ"ק לרבותם דאי ל"ה נכתב קרא והיו פטורין אף שלכל המצות דין גר שוה לישראל וע"כ צ"ל כנ"ל דכיון שזה משום הנס שנעשה לישראל והגר ל"ה בכלל הנס ואף דאיכא בנין אב מקרא דגר הנכתב אצל חמץ דברי קבלה מד"ת לא ילפינן כנ"ל ואך י"ל עפימ"ד בשבת (פ"ח.) דמדכפה הקב"ה על ישראל הר כגגית מודעה רבה לאורייתא ואמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקבלו כבר עש"ה וא"כ בודאי אם האומה הישראלית הי' להם טענת מודעה עד אז שקבלו ברצון גם הגרים שנדבקו לישראל הי"ל טענת מודעה אף שהגרים גיירו עצמם ברצון מכ"מ לא עדיף הטפל מן העיקר כיון שהם גיירו עצמם לקבל עליו עול יהודית והרי היהודים גופיי' הי"ל טענת מודעה אז גם הגרים לא עדיפי מהם וא"כ איכ"ל דז"ש בקרא שקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם וגומר היינו קבלת התוה"ק ברצון עוה"פ ולכן כללו בזה גם הגרים שלא יהא להם טענת מודעה כמו עד עתה ולכן הוצרכו לכלול בזה גם הגרים שיקבלו עוה"פ עול תורה ומצות ברצון דקבלתם דמעיקרא ל"ה מועיל כ"כ כיון שהי"ל טענת מודעה ואמנם לפי פי' זה הכונה בכתוב דנלוים עליהם היינו הגרים שגיירו עצמם באותו הזמן של אחשורוש דהגרים שיגיירו א"ע אח"כ בודאי לא יהא להם טענת מודעה כיון שגיירו עצמם ברצונם הטוב ונדבקו לישראל שאין להם טענת מודעה כעת ומפרש"י הנ"ל מפורש יוצא דלא קאי אגרים של הזמן דאחשורוש רק על הגרים של אח"כ כמוש"כ בלשונו הצח גרים העתידים להתגייר עכ"ל, א"כ א"א ליישב רק בדרך הנ"ל דסד"א דגרים של אח"כ לא יתחייבו במצות הנהוגת בפורים כיון של"ה בכלל הנס וכנ"ל והוא ענין חדש לפע"ד לא ראיתי מי שיתעורר בכ"ז:
שם [י"ב פסוק מ"ח] וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והי' כאזרח הארץ. ובפרש"י כ' בזה"ל יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד ת"ל והי' כאזרח הארץ מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר עכ"ל והוא מהמכילתא ולכאורה יפלא דלמה יעלה על הדעת לומר שכל המתגייר יעשה פסח מיד ואכן ראיתי בפי' מרכבהמ"ש על המכילתא שנזהר מזה וכ' דהא עיקר שאינו גר עד שימול ויטבול ילפינן ביבמות (מ"ו) מאבותינו פרש"י בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל ב"נ לקבל את התורה והי' ע"י מילה וטבילה והרי עשו גם הפסח א"כ נימא דאינו גר עד שימול ויטבול ויעשה פסח עכ"ד ז"ל ע"ש. וצ"ע לפע"ד מש"ס דכריתות (דף ח':) דאמרי' גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיבוא קינו וכו' כאן שתיהן עולות הביא חובתו מן הבהמה יצא עולה ושלמים יצא [פרש"י עו"ש לאו דוקא אלא משום דבעי למיתני מנחה ושלמים לא יצא עכ"ל] מנחה ושלמים לא יצא כו' ומקשה מ"ש מנחה ושלמים דלא יצא דכתיב כאשר תעשו כן יעשה מה אתם עולה ושלמים אף גר עולה ושלמים א"כ חובתו אחת מן הבהמה לא תיסגו עלי' בגווי' דהכתיב כאשר תעשו כן יעשה אר"פ י"ל לעוף איתרבי לעולת בהמה לא כ"ש א"ה אפי' מנחה נמי מיעט רחמנא כן ועוף היכא איתרבי דת"ר וכו' וכו' עש"ה הרי להדיא דילפינן מקראי דא"צ הגר להביא בשעה שבא להתגייר רק עולה או מעופות או עולת בהמה וא"צ אפי' שלמים דכתיבא בהדיא בקרא בשעת מ"ת וישלח את נערי בנ"י וגומר ומכ"ש דנתמעט מהאי קרא דא"צ הגר להביא קרבן פסח בשעה שבא להתגייר כיון דילפינן מקרא בש"ס שם דסגי הגר להביא בשעת גירותו דבר שכולו לה' הוי אומר עולת העוף עש"ה ואין קר"פ בכלל זה ואולי י"ל דאע"ג דזה הוי ידעינן דאין חובה על הגר הבא להתגייר להביא קר"פ כדמשמע מקראי דמייתי בש"ס דכריתות הנ"ל אבל מכ"מ הו"א דרשות הוא ביד הגר שבא להתגייר להקריב קר"פ מיד כמו שעשו אבותינו בשעת יציאת מצרים שהי' ענין גירות שהקריבו קר"פ (ומצינו כה"ג בנשים בקר"פ לחד מ"ד הם בראשון חובה ובשני רשות וכן יש מ"ד דבראשון רשות הרי שמצינו רשות בהקרבת קר"פ) קמ"ל קרא דוכי יגור אתך גר וגו' דגם גר אינו יכול להקריב קר"פ בשעה שבא להתגייר ואיסורא נמי איכא בזה להקריב קר"פ בשאר ימות השנה לשם קר"פ ועדיין צ"ע:
שם [פסוק מ"ט] תורה אחת יהי' לאזרח ולגר הגר בתוככם ופרש"י והוא מהמכילתא להשוות גר לאורח אף לשאר מצות שבתורה והקשו המפרשים: דהשתא דכתיב תורה אחת להשוות גר לאזרח לכל המצות שבתורה למ"ל קרא דוכי יגור לחייבו בקר"פ וכן בשאור וע' במרכהמ"ש מש"כ לישב קו' המפרשים הנ"ל דקרא דוכי יגור איצטריך לדרשת תנאי דמכילתא דלא נילף מאבות שאין גר נכנס לברית עד שיעשה פסח מיד או שלא יעשה פסח שני בשנתגייר בין ב' פסחים אלא גר דכתיב גבי שאור מיצריך היות מצינו פלוגתת חז"ל בגר אם מביא ביכורים וקורא מפני שא"י לומר לאבותינו ודעת הברייתא דמכילתא דמביא ואינו קורא וכמוהו בשאר מצות דוגמתן וא"כ אי מתורה אחת הו"א דאין הגר חלוק מישראל בשום מצוה בעולם כשי' האומרים דאף הגר יכול לומר לאבותינו מצד אברהם שנקרא אב המון גוים וע"כ גר דשאור בכלל המצות שבתורה הי' ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא שדוקא בדוגמת מצות שאור שוה גר לאזרח משא"כ במצוה המיוחדת לישראל במאמר זכירת האבות הגר בדול מישראל כנ"ל עכ"ד ז"ל. וצ"ע דמה יענה הוא ז"ל לדעת רבי יהודה בירושלמי פ"א דבכורים ה"ד דגר מביא וקורא באמת מה"ט הנ"ל וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' בכורים (ה"ג) וע' בפירוש הרא"ש על משניות פ"א דבכורים מ"ש בזה א"כ למ"ל קרא מיותר לרבות גרים בשאור. ולכאורה נפלאתי על המפרשים שהוצרכו להביא ממרחק לחמם ולא הביאו מד' המכילתא המפורשים דלכן איצ"ק על גרים בשאור משום שהוא נס שנעשה לישראל הו"א דגרים של"ה בכלל הנס יהא פטורין ממצוה כזו שהוא לזכר ניסים קמ"ל קרא דחייבין גם במצוה כזאת והארכתי בזה לעיל ע"ש וא"כ אי מקרא דתורה אחת יהי' וגו' ל"ה ידעינן זה דהו"א דלא הוקשו גרים לאזרחים רק במצות שאינם לזכר ניסים שנעשו לישראל לכן איצ"ק בשאור ואולי י"ל דשפיר הקשו המפ' דכיון דכבר כתיב קרא דוכי יגור וגו' בפסח שהגרים חייבים לעשות קר"פ בזמנו וא"כ כבר נשמע שגם במצוה שהוא לזכר ניסים הגרים חייבים דהא קר"פ עיקרו על הנס בא וא"כ תיקשי דלמ"ל קרא בשאור לחייב הגרים ולפעד"נ עפימ"ש הרמב"ן עה"ת בפ' בהעלותך עה"כ וכי יגור אתכם גר וגו' וז"ל ויתכן מה שאמר בסדר בא אל פרעה וכי יגור אתך גר ועשה פסח הוא על פסח מצרים כי הפרשה ההוא על פסח מצרים נאמרה כאשר פירשתי שם והי' במשמע כי הגרים היוצאים ממצרים ערב רב יעשו פסח שאף הם הי' באותו הנס עכ"ל ע"ש ולפי"ז אכ"ל דאע"ג דקרא דתורה אחת יהי' לאזרח ולגר וגו' אשמעינן דהשוה הגר לאזרח לכל המצות ה"ד לאחר מתן תורה, ששייך קבלת גרים ואם נתגייר כדין תורה נעשה ישראל אבל הגרים שקיבל מרע"ה מעצמו הם הערב, רב עוד קודם מ"ת הו"א שאין להם דין כישראלים בזמן ההוא כיון שעדיין לא ניתנה תורה לישראל ולא ידעינן כלל שנוכל לקבל גרים ולכן איצ"ק מיוחד לחייב הגרים של זמן פסח מצרים במצות הנהוגת אז כשאור וכן בקר"פ וכה ראיתי באוה"ח הקדוש בפרשתן עה"כ וכי יגור אתך גר שכ' בזה"ל כאן הסכים על קבלת גרים מהערב רב כדעת משה והוא אומרו אתך עכ"ל ע"ש והוא כנ"ל ובעיקר ד' הרמב"ן הנ"ל עיי' במכילתא פ' בא פט"ו עה"כ זאת חקת הפסח בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר דברי רבי יאשי' ר"י אומר בפסח מצרים הכתוב מדבר עכ"ל וע' בס' כל"ח עה"ת פ' בא מש"כ בעני"ז:
וראיתי בחזקוני עה"ת בפרשתן עה"כ והי' כאזרח הארץ כ' הואיל ושמע ספור נסי הקב"ה ובא לחסות תחת כנפיו אעפ"י שלא היו שם אבותיו באותו הנס עכ"ל ע"ש וצ"ע דזה נשמע ממצות שאור שנתרבו בה גרים וכמו שדרשו באמת במכילתא הנ"ל דמה"ט איצ"ק על גרים ולמ"ל קרא גם בפסח והו"ל להביא הדרשה הנזכרת במכילתא על קרא דוכי יגור אתך גר וגו' וצ"ע: בפ' יתרו [כ'. פסוק יו"ד] ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך, ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. ז"ל המכילתא וגרך זה גר צדק או אינו אלא גר תושב כשהו"א הגר הרי גר תושב אמור הא מה ת"ל וגרך זה גר צדק עכ"ל כוונת המכילתא דקרא דוינפש בן אמתך והגר דכתיב בפ' משפטים איירי בגר תושב וקרא זה דכתיב בעשרת הדברות קאי על גר צדק וכמו"ש הרמב"ן עה"ת כאן וז"ל אבל מצאנו לרבותינו שדרשו בהפך אמרו כי וגרך אשר בשעריך ע"ד הפשט גר צדק והוא חייב כמונו בשביתה וינפש בן אמתך והגר לרבות גר תושב הערל ורצונם שיהי' המוזהר תחלה הגר הנימול שחייב כמונו והכתוב השני לרבות הערל עכ"ל עש"ה וא"כ יפלא דלמה הוצרך לרבות את, גר צדק במצות שביתת שבת ומ"ש משאר מצות שנאמרו ולא נתרבו בהו גרי צדק וממילא ידעינן דחייבין כ"ז שלא נתמעטו ויגעתי לישב ד"ז עד שמצאתי ד"ח במרכבהמ"ש בפי' על המכילתא פ' יתרו במצות כיבוד אב פרשה ח' בד"ה על האדמה מיכן אמרו כו' שכתב דדיבור הנאמר בתורה בלשון יחיד לא נכללו בו הגרים ודיבור הנאמר בלשון רבים נכללו בו גם הגרים ע"ש ולפי"ז י"ל דגם הכא בשבת דכתיב הכל בלשון יחיד זכור את יום השבת לקדשו וגו' וכן לשון לא תעשה כל מלאכה אתה הרי נאמר ממש בלשון יחיד לכן הוצרך לכתוב בהדיא דגם גרים חייבין במצות שבת כישראל גמורים אבל גוף דברי המרכבהמ"ש הנ"ל צ"ע עוד מכ"ד שנאמר בלשון יחיד וליכא ריבוי לגרים וצ"ע:
ועלה בדעתי לומר דבר חדש בישוב הדבר דלמה הוצרך קרא דוגרך אשר בשעריך על גר צדק וכמבואר במכילתא הנ"ל וכ"ה בש"ס דיבמות (מ"ח:) ע"ש והנראה בזה הנה דעת הג"א הובא במחציהש"ק או"ח (סי' רמ"ו סק"ח) דאינו עובר בלאו דמחמר כ"א בבהמה שלו ולא בבהמה שאינו שלו וכדמשמע דיוקא דלישנא דהש"ס בסוף שבת והרמב"ם בפ"כ מה' שבת דנקטי בלשונם המחמר אחר בהמתו ע"ש ודלא כהר"ן בע"ז (ט"ו.) שכ' להיפך דלאו דמחמר עובר גם במחמר אחר בהמה שאינו שלו וע' במנ"ח שבמוסך השבת התעורר בזה לדייק דלאו דמחמר אינו עובר כ"א בבהמה שלו ע"ש שלא זכר שר מד' הג"א במחציהש"ק הנ"ל והנה בתשו' חת"ס או"ח (סי' ס"ב) כתב לפרש הכתוב דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' וז"ל ויען עבד ואמה וג"צ מצווים בעצמן על השבת ע"כ הפי' הכא במחמר אחר בהמתו וכאומר לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ולא בנך ובהמתך ולא עבדך ובהמתך וגר צדק ובהמתך והכל מוסב על האדם עצמו עכ"ל עש"ה ומעתה י"ל לפימ"ש בשמק"ב סופ"ק דכתובות (ט"ו:) בשם הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והרא"ש דבעכו"ם לא אמרי' אוקי ממונא בחזקת מארי' דעכו"ם לית לי' חזקה דממונא ע"ש וכה ראיתי בספר צפנת פענח מהגאון האדיר מוהר"י ראזין הי"ו שנדמ"ח שכ' ע"ד התוס' שבועות (דף מ"ד.) בסוה"ע שכ' שם דיש מיעוט בב"נ דלית בהו דין שומרים וז"ל וכ"כ בזה דר"ל דאינו בגדר שומרים כלל דבאמת אף למ"ד דגזל ב"נ אסור זה רק משום דמי הדבר לא משום עצם דגבי:
ב"נ אין עליו שם בעלים מחמת המציאות והרשות רק מחמת הקניני ובו אין נ"מ בעצם הדבר רק מחמת השוי' וזה מה דמבואר בעירובין (ס"ב.) דחצירו של ב"נ הוא הדין כדיר של בהמה ע"ש בפהמ"ש דאין עליו שם הפרטי וזה ר"ל ג"כ הך דב"ב (נ"ד:) ב"נ מכי מטי זוזי לידי' אסתלק לי' עכ"ל ע"ש והנה מש"כ הגאון לחדש דב"נ אין לו שם בעלים מחמת עצם הדבר לפלא שלא הזכיר שר מד' הראשונים ז"ל הנ"ל שכ' דב"נ אין לו חזקת ממון כלל והיינו כנ"ל שאין לו קנין בעצם הדבר והוא מקור טהור לדבריו וע' ברי"ט אלגזי רפ"ב דבכורות מש"כ בעני"ז:
ומש"כ הגנ"י לבאר עפי"ז ד' הגמ' בעירובין (ס"ב.) וב"ב (נ"ד:) דאין לו רק דמי שוי' בהחפץ ולא העצם דפח"ח ועפי"ז נלפע"ד להמתיק מש"כ בנתיה"מ חו"מ (סי' שמ"ח סק"א) בישוב קו' הש"ך שם דבש"ע חו"מ שם משמע דגניבת עכו"ם אסור מדאורייתא ולמה כ' הרמ"א באה"ע (סי' כ"ח) דאם קידש אשה בגזל או בגניבת עכו"ם היא מקודשת דהא א"צ להחזיר גזל משום קידוש השם והא משמע דמדאורייתא אסור גזל עכו"ם לדידן עכ"ק ותי' הנתיה"מ דנהי דהגניבה היא איסור דאורייתא היינו הגניבה גופה מוחשב או מואכלת כדילפינן בב"ק (קי"ג) מכ"מ איסורא דעביד עביד ובהשבה אינו חייב רק בישראל נתקי' לעשה דוהשיב את הגזילה משא"כ בעכו"ם א"צ להחזיר רק משום קדוה"ש וזה שדקדק הרמ"א באה"ע שם דא"צ להחזיר רק משום קדוה"ש עכ"ד הנתיה"מ שם עש"ה ולפי הנ"ל יש להכריח כן דבעכו"ם ליכא המצ"ע דוהשיב את הגזלה רק האיסור לגזול ממנו דהא כבר הוכיח במישור מוח"ז הגאון מוהרב"פ זצ"ל בהגהות אמרי ברוך לחו"מ (סי' ל"ד) מלשון הרמב"ם בריש ה' גזילה ומד' הריטב"א בחי' למכות (ט"ז.) בשם הר"מ הלוי ז"ל דהעשה דוהשיב את הגזילה נאמר רק במחזיר את גוף הגזילה כעין שגזל דכתיב והשיב וגו' אשר גזל אבל כשנאבד או נשרף הגזילה נתבטל העשה דוהשיב וליכא רק חיוב תשלומין עש"ה וא"כ כיון דב"נ אין לו שום קנין בעצם החפץ רק בדמי שוי' אפי' א"נ דגזל עכו"ם אסור מה"ת דמה"ט אמרי' דמכי מטי זוזי לידי' אסתלק לי' וכד' הצ"פ הנ"ל א"כ א"א לומר דבגזל מעכו"ם יהא מחויב את גוף החפץ שגזל מאתו דהא העכו"ם עצמו ל"ה לו קנין בעצם החפץ וכיון שא"ח להחזיר את עצם החפץ שוב לית בי' העשה דוהשיב את הגזילה שהיא רק במחזיר גוף החפץ וה"ד בישראל שיש לו קנין בעצם החפץ ולכן שפיר כתב הרמ"א באה"ע דבמקדש בגזל עכו"ם מקודשת כיון דא"צ להחזיר גוף החפץ עכ"פ אפי' אם צריך לשלם דמי' לעכו"ם מקודשת עכ"פ באותו הנאה שיכולה להשתמש בגוף החפץ וכמו"ש הבי"ש באה"ע שם (ס"ק ג') עש"ה ודו"ק, יצאתי קצת חוץ לענינינו ונחזור למה שדיברנו בתחילה דכיון דב"נ אין לו חזקת ממון בבהמתו ולפי"ד הגאון בעל צ"פ לא מיקרי ב"נ בעלים של החפץ בעצם רק יש לו קנין לדמי' כנ"ל א"כ הו"א דהגר צדק שיש לו בהמות שהיו שלו עוד קודם שנתגייר א"ע יהא מותר לעבוד בהם בשבת דהיינו לאו דמחמר כיון דלאו דמחמר הוא דוקא בבהמה שלו לפי"ד הג"א הנ"ל וב"נ אין לו קנין בעצם בבהמתו הו"א דאזלינן בתר קניית הבהמות וזה הי' בעודו ב"נ א"כ לא קני להו רק לדמי שוי' וליכא לאו דמחמר בבהמות של גר צדק שהי"ל מקודם הגירות קמ"ל קרא דוגרך אשר בשעריך לרבות הגר צדק בלאו דמחמר אחר בהמתו כפי' הח"ס הנ"ל ואם אינו ענין לבהמות שקנה אחר שנתגייר תנהו ענין לרבות גם בהמות שקנה הג"צ עוד קודם שנתגייר דאיכא בהו לאו דמחמר כיון דעתה נתגייר הרי נקנו לו אותם הבהמות בקנין בעצם והם שלו ממש כמו לישראל ודו"ק בכ"ז: בפ' משפטים [כ"ב פסוק כ'] וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארמ"צ. הא שהוצרך להזהיר על אונאת הגר בלאו מיוחד הוא מבואר בש"ס דב"מ (נ"ט:) תניא ר"א הגדול אומר מפני מה הזהירה תורה בל"ו מקומות ואמרי לה במ"ו מקומות בגר מפני שסורו רע דכתיב וגר לא תונה ולא תלחצנו וגו' עש"ה והנה רש"י פירש בהוריות (י"ג.) בד"ה א"ל מפני שסורן רע שיצר לבם רע הוא יותר מדאי סורו שר שלהם כדאמר בב"מ (נ"ט:) בגר שסורו רע עכ"ל עש"ה וכונתו נראה כמו"ש הרא"ה ז"ל בס' החינוך מצוה ס"ג שיש בו חשש שלא יחזור לסורו מחמת עלבונו ע"ש ואכן במרכבהמ"ש בפי' על המכילתא פ' משפטים פי"ח פירש שסורו רע היותו מעונה ומדוכא ביסורים על שלא מיהרו לחסות ושלשה מעבירין את האדם מדעת קונו היותו רק רע כל היום מעונה ומדוכא עכ"ל ע"ש. וכה ראיתי להמנ"ח במצוה ס"ד שכ' להסתפק בלאו הזה דאונאת הגר אם הוא דוקא על הגר הראשון שנכנס בדת האמת שנפשו שפלה הזהירה התורה ביותר אבל גר שנשא גיורת והוליד ממנה בקדושה עד דור דורות לעולם אם שדינם כגרים לענין יוחסין עאה"ע (סי' ד') מכ"מ אין נפשו שפלה עליו וגם אין סורו רע אפשר אין אנו מוזהרין עליו יותר מישראל או אפשר כיון דליכא צד ישראל באמצע דין גר יש להם ועוברים על לאו זה עכ"ד ע"ש שלא מצא מקום מבואר לפשוט ספיקו. והנה לכאורה ספק זה תלוי בב' הפירושים על הא דסורו רע דלפרש"י והחינוך שיצר לבם רע וחיישינן שיחזור לסורו הקודם א"כ י"ל דגם בבן גר וגיורת שייך זה הטעם כיון שאינו משורש ישראל הנזרעים בקדושה ע' בע"ז (כ"ב:) דאמרי' ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ע"ש ומוזהרים עליו שלא לאנאותו כמו גר המתגייר בעצמו אבל לפי' המרכבהמ"ש דסורו רע היינו שהוא מעונה ומדוכא על שלא מיהר לחסות תחת כנפי השכינה הרי ז"ש דוקא בגר המתגייר בעצמו לא בבן גרים שנולד תיכף בקדושה וכמובן - ואמנם בעיקר הספק בוש אני לומר שבמכהד"ג בעל מנ"ח ז"ל אשתמטתי' לפ"ש דברי המשנה בב"מ (נ"ח:) דאמרינן אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר וגר לא תונו ולא תלחצנו עכ"ל המשנה הרי מבואר דבבן גרים שאבותיו נתגיירו איכא בי' הלאו דוגר לא תונו וגו':
ואכן אין לתמוה ממשנה זאת ע"ד המרכבהמ"ש שפי' הא דסורו רע מפני שאיחר לבוא לחסות תחת כנפי השכינה וזה ל"ש בבן גרים די"ל דבאמת עיקר הטעם שייך רק בגר עצמו שבא להתגייר רק מכח לא פלוג ציותה התורה שלא לאנות שום גר אפי' בן גרים דמצינו לפעמים ענין לא פלוג גם בדאורייתא ע' בח"א למהרש"א בב"ק (ע"ט:):
ודבר פלא ראיתי בלשון החינוך שם (מצוה ס"ג) שכ' בזה"ל שנמנענו מלהונות את הגר אפי' בדברים והוא אחד מן ז' האומות שנתגייר ונכנס בדתינו שאסור לנו לבזותו אפי' בדברים שנאמר וגר לא תונה עכ"ל. כל הרואה זה ישתומם ע"ז מה זה שכ' אחד מן ז' האומות שנתגייר ואטו בסתם גרים משאר האומות לא מיירי קרא זה אתמהה והרי אדרבה בז' האומות כתיב לא תחי' כל נשמה וע' בסוטה (דף ל"ה:) ובפרש"י שם שמחלק אליבא דר"ש בין ז' אומות הדרים בארץ ישראל שאין מקבלים אותם אפי' עשו תשובה שמחמת:
יראה עושין משא"כ הדרים בחו"ל ולר"י אפי' הדרים בחו"ל הם בכלל לא תחי' כל נשמה ואין מקבלים אותם ומשמע אפי' להיות גרי צדק וכ"מ מד' הסמ"ג לאוין מצוה ל"ת מ"ט הובא בלח"מ בפ"ו מה' מלכים ה"א ע"ש איברא דהרמב"ן עה"ת בפ' שופטים מפרש הא דאמרי' בספרי הא עשו תשובה אינן נהרגים כז' עממים הוא שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו ב"נ לא להיותם גרי צדק ע"ש ולפי"ד איכ"ל דלגרי צדק מקבלין אפי' ז' עממים הדרים בא"י וכמובן אך צ"ע לפי"ז מש"ס דסוטה שם בהא דאמרי' כמאן אזלא הא דתניא ושבית שביו וכו' וי"ל אך בלא"ה חולק הרמב"ן שם על פרש"י ז"ל עש"ה וברמב"ם פ"ו מה' מלכים ה"ד וראב"ד וכ"מ שם סו"ד דאינו ד"פ כ"כ שמקבלין גרים מז' אומות וא"כ למ"ל לרבינו החינוך לאוקמי ל"ת דוגר לא תונה בגר המתגייר מז' אומות ומנ"ל ד"ז שלא נמצא בשום פוסק קדמון. אח"ז הראוני מר חותני יקירי הרה"ג וכו' מו"ה וואלף וועקסלער שליט"א בלשון החינוך בדפוס ישן בלי המנ"ח שחסר בו תיבת ז' וכ' "והוא אחד מן האומות שנתגייר" וכו' וא"כ כפיה"נ הוא ט"ס בספרי החינוך הנדפסים לפנינו עם המנ"ח שכ' בו תוספות אות ז':
וראיתי באבן עזרא עה"ת כאן שכ' בזה"ל וגר כאשר יקבל הגר שלא לעבוד עכו"ם לא תונהו בארצך עכ"ל. וראה זה חדש הוא לומר דבקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז בלבד מוזהרים אנחנו שלא לאנותו וצ"ע דמנ"ל לראב"ע זה דהא סתם גר האמור בכל מקום הוא גר צדק חוץ אם נאמר גר שער שהוא גר תושב ע' ברמב"ן עה"ת פ' יתרו עה"כ לא תעשה כל מלאכה וגו' וגרך אשר בשעריך. ואפי' להיות גר תושב לא סגי בקבלה שלא לעבוד ע"ז לחכמים דקיי"ל כוותיי' בע"ז (ס"ד:) צריך להיות קבלה לקיים שבע מצות ב"נ רק ר"מ ס"ל שם דבקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז הוי גר תושב ומד' הש"ס דב"מ (נ"ח: ונ"ט:) משמע להדיא דדוקא בגר צדק איכא האזהרה שלא לאנותו ע"ש דאיירי בסתם גרי צדק שלומד תורה וכי"ב. ודלא כהאב"ע:
והנה ראיתי במנ"ח שם שכ' לחדש דהא דאמרינן בש"ס דב"מ (נ"ט) עה"כ לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ומצות לא תונהו ומבואר מזה דהלאו הזה הוא דוקא בעם שאתו בתורה ומצות ומזה הוכיח הנמו"י והובא ברמ"א חו"מ (סי' רכ"ח ס"א) דהלאו דאונאת דברים אינו כ"א ליראי השם ע"ש ה"ד בישראל דהלאו הוא מלא תונו איש את עמיתו אבל גבי הגר הלאו הוא בכל ענין דלא כתיב בי' עמיתו עכ"ד המנ"ח ע"ש. ואכן בעיקר הדבר שהלאו דאונאת דברים אינו כ"א ליראי השם מדכתיב עמיתך ודרשינן עם שאתך בתורה ומצות צע"ג על השמטת גדולי הפוסקים ד"ז מהלכה דהא היא מימרא דר"ח ברי' דר"א בש"ס דב"מ שם ולא נזכר שם שום חולק ע"ז ולמה סתם הרמב"ם בפי"ד מה' מכירה הי"ב כשכ' הדין דאונאת דברים וכן בטוש"ע לא נזכר מזה רק הרמ"א כתבו שם בשם י"א והדבר צריך ישוב וע' במנ"ח שם בזה שהרגיש קצת ולא תי' כלום והנלפע"ד בזה הנה המרדכי הובא בב"ח לחו"מ (סי' רכ"ח) התעורר בהא דדרשינן לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ומצות אל תונהו דמדכתוב האי קרא באונאת דברים אלמא דלענין אונאת ממון אע"ג שאין מקיים המצות אסור להנותו דאל תונו איש את אתיו ולא כתיב את אחיך כך א"ל מורי הכהן ואני אומר א"כ מצינו אונאת ממון חמיר מאונאת דברים ואנן הא קאמרינן גדול אונאת דברים מאונאת ממון ואפשר דלא ממעט הכא כ"א אונאת עכו"ם מתרווייהו אבל ישראל לא אפי' אינו עושה מעשה עמך ומיהו מדקתני לעיל אם הי' בעל תשובה לא יאמר לו וכו' משמע דאם אינו בעל תשובה אין בו משום אונאת דברים ספר החכמה עכ"ל המרדכי וסיים הב"ח ע"ז דבפ' מי שמת אהא דתנן בדף (קנ"ו.) בני רוכל תקברם אמם דלפי שהיו רשעים שהיו מקיימין קוצים בכרם ל"ה חוששין לקיים צוואת אמם הקשה לשם בשם הר"א מרגנשפורג היכא מצינו שבשביל שעובר על ד"ת שמותר לגזול ממונו ותירץ דאיהכ"נ היכא דאין בידינו לכופו בע"א לקיים ד"ת דהשתא גופו היו מכין לקיים מצות ממונו לא כ"ש עכ"ל לפי"ז הך דרשא דר"ת לענין אונאת דברים איתאמרה דמותר להנותו אם אינו מקיים ד"ת ומכש"כ אונאת ממון דמותר ולענין מעשה צ"ע עכ"ד הב"ח שם יעייש"ה. והנה במה שרצה המרדכי לומר דמקרא דעמיתך עם שאתך בתורה ומצות לא נתמעט ישראל שאינו עושה מעשה עמך כ"א עכו"ם ודחה זה מכח מה דאמרי' אם הי' בעל תשובה לא יאמר לו וכו' דחוי' זו חוזר ונראה דהא דנקיט בש"ס דב"מ (נ"ח:) אם הי' בעל תשובה לא יאמר לו כו' לאו משום דאם אינו בעל תשובה לית בי' הלאו דאל תונו רק משום שדיבר בהוה שלבעל תשובה איכא לאנות בדברים שיאמרו לו זכור מעשיך הראשונים כמו דנקיט בש"ס שם אם היו יסורין באים עליו אם היו חלאים וכו' אל יאמר לו כו' אטו דוקא בחולה ובעל יסורים מוזהר רק שנקיט בהוה ודרך העולם שיוכלו לצערם בדברים לכן מוזהרים שלא לאנותם אבל לא משום שדוקא באלו איכא הלאו ע' היטיב בד' החינוך במצוה של"ח ותבין וזה ברור ופשוט עד שהיא פליאה ע"ד המרדכי שהוכיח מזה דדוקא בבעל תשובה איכא הלאו דאל תונו ואמנם בל"ז אין מקום לומר כמו שעלה ע"ד המרדכי דלשון עמיתך דדרשינן מינה עם שאתך בתורה ומצות אינו ממעט כ"א עכו"ם ולא ישראל שאינו עושה מעשה עמך דכדמות מימרא זאת מצינו עוה"פ בש"ס במקו"א והוא בשבועות (ל'.) עה"כ בצדק תשפוט עמיתך דעם שאתך בתורה ומצות השתדל לדונו יפה ע"ש ובפרש"י דקאי לענין אם הוא הת"ח תשתדל לדונו יפה למישרא בתגרי' וכן לענין שודא דדייני ע"ש הרי שלשון עמיתך הנדרש על עם שאתך בתורה ומצות לא מרבה כל ישראל בשוה אפי' אינו עושה מעשה עמך וממעט רק עכו"ם רק הוא נדרש בישראל עצמו שצריך להיות ת"ח וירא ה' א"כ ה"ה לענין אונאת דברים דכתיב בי' עמיתך ודרשינן אותו הדרשה עצמה כבשבועות הנ"ל אתי למעט בישראל עצמו אם אינו עושה מעשה עמך לית בי' הלאו דאונאת דברים ודברי המרדכי צ"ע בזה:
ועתה נחזי במש"כ הב"ח לישב קושי' המרדכי דאם ממעטינן מלאו דאונאת דברים עם שאינו בתורה ומצות כמותך מדכתי' עמיתך ובאונאת ממון לא ממעטינן דל"כ שם עמיתך א"כ מצינו אונאת ממון חמיר מאונאת דברים ובש"ס לעיל אמרי' דגדול אונאת דברים מאונאת ממון וע"ז תי' הב"ח דבאמת גם באונאת ממון מותר לאנותו היכא שאינו מקיים ד"ת דאם גופו היו מכין לקיים מצות ממונו לא כש"כ כנ"ל הנה דברים אלו יש לתלות בפלוגתא דאמוראי בש"ס דב"ק (דף קי"ט.) בממון מסור דפליגי בי' ר"ה ור"י ת"א מותר לאבדו ביד דלא יהא ממונו חמיר מגופו ות"א אסור לאבדו ביד דדלמא הו"ל זרעא מעליא וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש עש"ה ומעתה ה"ה לענין אונאת ממון במי שאינו ירא ה' שכ' הב"ח להתיר מק"ו דגופו כנ"ל התינח למ"ד דממון מסור מותר לאבדו ביד מה"ט אבל למאן דאוסר לאבד ממון מסור ביד דדלמא נפיק מיני' זרעא:
מעליא א"כ ה"ה דאסור להנותו בממונו וליכא ק"ו מגופו דממונו שאני שהוא לבניו ודלמא הו"ל זרעא מעליא ונמצא דלפי"מ שפסק הרמב"ם בפ"ח מחובל ומזיק הי"א וכן בטוש"ע חו"מ (סי' שפ"ח) כמ"ד דממון מסור אסור לאבדו ביד נפל האי תירוצא דהב"ח בבירא וכמובן:
ולפי"ז מתורץ מה שהשמיט רבינו הרמב"ם ז"ל וכן בטוש"ע חו"מ שם הא דאמרי' בש"ס דב"מ הנ"ל דלאו דאונאת דברים הוא דוקא בעם שאתך בתורה ומצות די"ל דר"ח ברי' דר"א דדריש מעמיתך עם שאתך בתורה ומצות סובר כמ"ד בב"ק שם דממון מסור מותר לאבדו ביד והוא מהק"ו דגופו הותר מכש"כ ממונו וא"כ ה"ה דלענין אונאת ממון הותר למי שאינו שומר התורה ומצות לאנותו מק"ו דגופו הותר להלקותו מכש"כ ממונו וא"כ שפיר י"ל דאונאת דברים אינו רק בעם שאתך בתורה ומצות כמו אונאת ממון ול"ק מהא דקאמר גדול אונאת דברים מאונאת ממון וכתי' הב"ח הנ"ל אבל הפוסקים שפסקו כמ"ד בב"ק דממון מסור אסור לאבדו ביד ואף דגופו הותר להורידו לבור מ"מ ממונו חמיר דדלמא הו"ל זרעא מעליא א"כ גם אונאת ממון א"א להתיר מכח דלא יהא חמיר מגופו דהא ממונו באמת חמיר מגופו וא"כ שייך אונאת ממון גם בעם שאינו אתך בתורה ומצות וא"כ בע"כ דגם אונאת דברים שייך בעם שאינו אתך בתורה ומצות דלא דרשינן עמיתך לעני"ז דאל"כ רק דאונאת דברים ל"ש רק בעם שאתך בתורה ומצות ואונאת ממון שייך גם בעם שאינו אתך בתורה ומצות האיך אמרינן בש"ס דגדול אונאת דברים מאונאת ממון הא אונאת ממון גדול מאונאת דברים דשייך גם בעם שאינו אתך בתורה ומצות וכקו' המרדכי הנ"ל וע"כ דתרווייהו לאוין היינו אונאת ממון ואונאת דברים שוים המה לזה ושייכי גם בעם שאינו אתך בתורה ומצות זהו הטעם של הפוסקים שהשמיטו ד"ז ול"כ להלכה:
אכן לפי"ז יפלא דלמה כתבו הרמ"א בדרכ"מ לחו"מ שם וכן בש"ע שם בשם י"א דלאו דאונאת דברים ל"ש רק ביראי השם כיון דאנן קיי"ל דממון מסור אסור לאבדו ביד דממונו חמיר מגופו א"כ גם אונאת ממון שייך בכל אדם אף שאינו עושה מעשה עמך והאיך יהא אונאת ממון חמיר מאונאת דברים הא אמרי' בש"ס דגדול אונאת דברים מאונאת ממון כקו' המרדכי הנ"ל ומש"ס דב"מ א"ר די"ל דס"ל כמ"ד דממון מסור מותר לאבדו ביד וכנ"ל והנראה בזה דהרמ"א לשי' אזיל שכ' (בסי' שפ"ח סעי' י"ג) בשם י"א דאף דאסור לאבד ממון מסור ביד מ"מ מותר ליטול ממונו בעצמו דאינו אסור אלא לאבדו ע"ש ונמצא לפי"ז גם הכא באונאת ממון אם הוא אינו עושה מעשה עמך יהא מותר להונותו מק"ו מגופו דמותר להלקותו ממונו לא כש"כ כמו"ש הב"ח הנ"ל ואף דאסור לאבד ממון מסור ביד ול"א הק"ו הנ"ל דדלמא הו"ל זרעא מעליא ה"ד לענין שיותסר לאבד ממונו אבל להחזיקו לעצמו מותר דל"ש לאסור מכח דדלמא נפיק מיני' זרעא מעליא ויכין רשע וצדיק ילבש וכמו"ש בתשו' חתם סופר חו"מ (סי' קנ"ד) דהא לא כתיב בקרא איזה צדיק ילבש והרי זה המעכב הוא הצדיק הראשון ולמה נוציאנו מידו ליתנו לצדיק אחר אפי' הו"ל בנין דמעלי ע"ש וא"כ באונאה אם מאנה אותו הרי הוא בעצמו מחזיק בהאונאה וזה שרי וא"כ שפיר י"ל דגם אונאת דברים ל"ש רק ביראי השם ול"ק מהא דקאמר גדול אונאת דברים מאונאת ממון כו' דהא גם אונאת ממון הותר במי שאינו עושה מעשה עמך וכנ"ל ונמצא דהרמ"א לשיטתי' אזיל שהביא בחו"מ שם הי"א הנ"ל דממון מסור מותר ליטלו לעצמו ולא מיתסר רק לאבדו משוה"כ הביא גם (בסי' רכ"ח ס"א) הי"א דלאו דאונאת דברים אינן מצווין כ"א ליראי השם משא"כ המחבר לשי' שלא הביא בש"ע שם הך דיעה בממון מסור דמותר ליטלו לעצמו לכן לא הביא גם התם דלאו דאונאת דברים אינו כ"א ביראי השם וא"ש בס"ד כפתור ופרח. ומה שצע"ק לפי"ז דלמה כתב הרמ"א שם דהלאו דאונאת דברים אינו כ"א ביראי השם דהא לפי"ד האמורים למעלה יומצא דגם הלאו דאונאת ממון ל"ש כ"א ביראי השם לאותו דיעה והו"ל להרמ"א לכתבו גם גבי דיני אונאת ממון בסי' הקדום בש"ע שם ולמה דקדק לכתוב דאין מציווין על אונאת דברים אלא ליראי השם דמשמע דאונאת ממון שייך גם באינן יראי השם וי"ל דאע"ג דיש להוכיח כן דלאותה דיעה הותר גם אונאת ממון במי שאינו ירא השם מכ"מ כיון דאינו מפורש בש"ס דב"מ שם ההיתר כ"א בלאו דאונאת דברים וכן בפוסקים לא נזכר כ"א גבי הלאו דאונאת דברים לא רצה הרמ"א להביא זה להלכה להתיר אונאת ממון במי שאינו ירא השם מכח קושי' המרדכי הנ"ל דשערי התי' לא ננעלו וי"ל באופן אחר וכמו שהב"ח בעצמו הבאתי דבריו ז"ל לעיל לא רצה לסמוך על תירוצו למעשה להתיר אונאת ממון במי שאינו עושה מעשה עמך וסיים דלמעשה צ"ע כ"ה דעת רבינו הרמ"א ז"ל שסתם ול"כ כן לענין אונאת ממון ודו"ק:
והנה מד' הרמ"א בסי' (שפ"ח סעי' י"ג) הנ"ל דממון מסור מותר להחזיק לעצמו עכ"פ יש להעיר ע"ד הב"ח ביו"ד (סי' קנ"ט) שדן לאסור להלוות ברבית למומר שאינו יוצא מן הכלל ולא כפר בעיקר ויש לו אשה ישראלית ובנים נוהגים כדמו"י דאע"ג דאין אנו מציווין להחיותו מ"מ לא גרע ממסור לחד מ"ד דממונו אסור דדלמא נפקא מיני' זרעא מעליא עכ"ד הב"ח ורמזו הש"ך ביו"ד שם (ס"ק ד') יעיי"ש ולפי"ד הרמ"א הנ"ל אין ראי' מממון מסור שאסור לאבדו ביד דהא דוקא לאבדו אסור אבל ליטלו לעצמו מותר וא"כ הרי גם הכא בהלוואת רבית הוא מחזיק הרבית לעצמו וזה שרי במסור וה"ה במומר שלא יצא מן הכלל וכמובן:
עד כה הארכתי לבאר ולפלפל בלאו דוגר לא תונה עתה נבוא לבאר בהלאו דולא תלחצנו וגומר הנה דעת רש"י ז"ל בב"מ (נ"ט:) לפי גירסתו שם דהא דאמרי' שם דהלוחצו עובר בשלשה לאוין היינו ולא תלחצנו וגר לא תלחץ ולא תהי' לו כנושה שזה הוא לחץ שדוחקו לתבוע חובו עש"ה והנה יש לדון לפע"ד לפימ"ש הרמב"ם בפ"א מה' מלוה ה"ב דכל הנוגש העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו עובר בל"ת שנאמר לא תהי' לו כנושה עכ"ל ונושאי כליו לא הערו מקורו מהיכן לקח רבינו ז"ל ד' דדוקא בעני איכא לאו דלא תהי' לו כנושה ולא בעשיר וכן באדם בינוני משמע דאינו עובר בלאו דלא תהי' לו כנושה וע' בטוש"ע חו"מ (סי' צ"ז) אבל באמת מקור ד' רבינו ז"ל טהור מדברי הילקוט בפ' משפטים הובא במרכבהמ"ש על המכילתא פ' משפטים פי"ח ד"ה ל"ת לו כנושה דגרסינן בילקוט לא תהי' לו כנושה לעני שעמך עש"ה ובמרכבת מה שביאר ד' ומזה נובע מש"כ רבינו ז"ל כנ"ל ומעתה נראה דה"ד לישראל דאיכא הילפותא דאסור לנוגשו מלא תהי' לו כנושה ושפיר דריש הילקוט הנ"ל דדוקא לעני שעמך וכמו"ש במרכבת לבאר דמילת לו מיותר דסגי אילו נאמר לא תהי' כנושה אלא לו הוא מיעוטא: דלעשיר מותר לנגוש עש"ה אבל בגר דאיכא לאוי ע"ז מלא תלחצנו וגר לא תלחץ דליכא בהו מיעוטא דלעשיר שריא שוב אסור לנגוש גם הגר עשיר וכמובן וראיתי במנ"ח מצוה זו שכ' להיפך דגם בגר אינו עובר כ"א באין לו לשלם כבישראל ע"ש שלא כ' שום ראי' לדבריו ולפעד"נ כמו"ש עיקר: ואמנם ראיתי להגאון במרכבת שם שהקשה ע"ד הילקוט הנ"ל דלמ"ל קרא להתיר לעשיר דמילתא דפשיטא הוא ע"ש מה שנדחק ליישב והנה מילתא דפשיטא לי' ז"ל מבעי' לי טובא דמה פשיטותא היא דאטו מי ל"ה אמרי' דאם כתיב לא תהי' כנושה בסתם דקאי על העשיר ג"כ אם הלוית לו ממון דלא תנגשנו אח"כ לשלם לך כ"ז שלא ישלם לך מעצמך כמו דאיכא מצוה בהלואת כסף גם לעשיר רק שהעני קודם כמבואר בב"מ (ל"א.) כן הו"א דהלאו דלא תהי' כנושה קאי גם על העשיר ולכן איצ"ק דלו למעט העשיר ולומר דדוקא לעני איכא הלאו הזה ועלה בדעתאי לקיים דברי חכמים דיפה כיוון בקושייתו המרכבת המשנה הנ"ל והוא דלפי"מ שנראה מד' הפוסקים דמצות פריעת בע"ת היא מצ"ע דאורייתא או דילפינן מקרא דהין צדק דהן שלך יהא צדק והיינו על פריעת בע"ח וכמו"ש רש"י בכתובות (פ"ו.) וכמו"ש בס' ארעא דרבנן מהדו"ב (אות קמ"ז) להוכיח מד' הרא"ש והמבי"ט בתשו' ח"א (סי' נ"א) או דילפינן מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו כמ"ש הרשב"ם בב"ב (קע"ה:) והתוס' בקדושין (י"ג:) והארכתי בזה בחי' להוכיח דכמעט כל הפוסקים סברי דפריעת בע"ח היא מצוה דאורייתא ולפימ"ש הש"ך בחו"מ (סי' רל"ב סק"ב) בשם הש"ג דהמלוה לחבירו ואינו תובע הלואתו אין הלוה חייב לשלם לו מאליו הואיל ואינו תובע עש"ה וא"כ א"נ דגם עשיר אסור לתובעו מלאו דלא תהי' כנושה תיקשה דהאיך משכח"ל פריעת בע"ח דהיא מצ"ע מה"ת הרי בלא תבעו אינו מחויב לשלם באמת ולמלוה אסור לתבעו וב"כ ש"מ דלעשיר ליכא איסור לתבוע את חובו ושפיר כתבה התורה מצ"ע דפריעת בע"ת לעשיר שהמלוה תובעו מן הדין [דדוחק הוא לומר שהתורה כתבה כל המצ"ע דפריעת בע"ח באם עבר המלוה על הלאו ותובע להלוה דצריך הלוה לשלם לו וכדאמרי' ביבמות (ע"ח:) דאי עבר כו' לא כתיב קרא ורק דאי לאיסורא כתב דאי להיתירא לא כתב עש"ה וזה הוא כעין דאי להיתירא דהיינו שהלוה צריך לשלם לו ולא משכח"ל להנ"ל רק בדרך איסור ודו"ק] ושפיר הקשה המרכבת דלמ"ל קרא למעט העשיר מלאו דלא תהי' כנושה הא ממקומו הוא מוכרע וכנ"ל ואכן באמת הא בורכא דכל טעמו של הש"ג בש"ך דבלא תובעו אין הלוה מחויב לשלם לו דהואיל ואינו תובע במתנה ביקש ליתן לו עש"ה בד' ז"ל והתינח בעשיר ולפי האמת דכבר ידעינן דשרי לנוגשו היינו לתובעו ואעפי"כ חזינן דהמלוה איננו תובעו אמרינן דבודאי מחל לו המלוה ומשוה"כ פסק דאינו חייב לשלם לו אבל לפי הס"ד דגם עשיר יהא אסור לתבוע את החוב וכן בעני גם לפי האמת דאסור לנוגשו מלאו דל"ת לו כנושה נפל האי דינא דהש"ג בבירא ובודאי איכא מצ"ע פריעת בע"ח אע"ג שאין המלוה תובעו כלל דהא אין ראי' כלל שמחל לו מדלא תובעו דהא אסור לו מדין תורה לתובעו וא"כ שוב הו"א דגם בעשיר איכא הלאו דלא תהי' כנושה ואז שייך המצ"ע דפריעת בע"ח בכל גווני בין בתובעו ובין בלא תובעו וכ"ז ברור לפע"ד:
איברא דבעיקר קושי' המרכבת הנ"ל דלמ"ל קרא למעט עשיר מל"ת לו כנושה פשיטא דעשיר שרי לנוגשו הנ"ל דעפי"ז תתיישב מה שנתעורר הגאון בעל מנ"ח ז"ל (במצוה ס"ז) על לשון הש"ע בחו"מ (סי' צ"ז סעי' ב') שכ' דאסור לנגוש את הלוה כשיודע שאין לו כו' דקשה למה דייק לכתוב כשיודע שאין לו והא לענין איסור באינו יודע נמי אסור ככל ספיקא דאורייתא דלחומרא או מה"ת או מדרבנן עכ"ק ע"ש מש"כ בזה ובאמת כלשון הש"ע היא לשון הרמב"ם פ"א מה' מלוה ה"ב הבאתיו לעיל וקשה ג"כ כנ"ל ואמנם לפי הנ"ל שפיר י"ל דמדכתיב בתורה לא תהי' לו כנושה ודרשינן בילקוט דמלת לו המיותר קאי על העני הכתיב קודם בקרא והיינו דדוקא לעני איכא לאו שלא לנוגשו וכבר כייל לן הרב החוו"ד ז"ל (בסי' ק"י) בריש ביה"ס דהתורה לא דיברה כ"א מודאי ולא מספק ואם כתיב לא תאכל חזיר אמרינן חזיר ודאי לא תאכל אבל ספק תאכל וכיו"ב עש"ה וא"כ בכאן ג"כ דאשמעינן קרא דלעני לא תנגוש אמרינן דלעני ודאי לא תנגוש אבל בספק עני מותר לנוגשו ולפי"ז מתורץ קו' המרכבת דלמ"ל קרא דלו להתיר לעשיר לנוגשו ולהנ"ל י"ל דאיצ"ק דלו דדוקא לודאי עני אסור לנגוש אבל בספק עני מותר ג"כ לנוגשו וזה ל"ה ידענא מסברא דאדרבה הו"א דספיקא דאורייתא לחומרא קמ"ל קרא דלו דהכא ספק עני שרי וזש"כ הש"ע שם דאין איסור כ"א כשיודע שאין לו כו' (ואפי' לד' הרמב"ם ז"ל דספיד"א מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא כבר כ' החו"ד שם דזה הוא רק היכא שכתוב האזהרה בפי' בתורה אמרי' דהתורה לא דיברה כ"א מודאי ולא מספק כנ"ל וא"כ בכאן אי ל"ה כתיב לו דהיינו העני בהדיא רק בסתם הו"א דגם בספק אסרה תורה קמ"ל קרא דלו דהיינו עני וממילא אמרי' דהתורה לא דיברה כ"א מודאי עני אבל ספק עני שרי לנוגשו ומה שחז"ל לא אסרוהו מדבריהם כמו כל ספיד"א לד' הרמז"ל י"ל כיון דאיכא קרא מיותר בכאן להתיר הספק בכאן לפי הנ"ל הו"ל מפורש בתורה להתיר ואין כח ביד חכמים לאסור בכה"ג כמו"ש הטו"ז ביו"ד (סי' קי"ז) והד' עתיקים:):
והנה עד כה נמשכתי לפלפל בד' רש"י ז"ל שמפרש הלאו דלא תלחצנו הכתוב בגר בנוגשו להחזיר החוב וזה הוא הלחץ אבל רבינו הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' מכירה הט"ז וט"ו מפרש הלאו דלא תלחצנו בהוניית ממון ועייש"ה ובמגיד משנה שם שכ' דחולק על פרש"י הנ"ל. ואמנם מה שצ"ע לפע"ד לדעת רבינו הרמז"ל דבודאי נראה ברור דהלאו דלא תלחצנו הכתוב בגר אפי' אם תפרשו דקאי על אונאת ממון מ"מ לא מצינו בו שקאי דוקא על מטלטלין ולא אקרקעות דדוקא בלאו דאל תונו איש את אחיו הכתוב בפ' בהר אצל ישראל ילפינן בש"ס דב"מ (נ"ו:) מקרא דאו קנה מיד עמיתך דאיירי בדבר הנקנה מיד ליד למעט קרקעות ע"ש (ואפי' שם יש דיעות דהלאו איירי גם בקרקעות רק שא"צ להשיב האונאה ע' ברמב"ן שם עה"ת ובחו"מ (סי' רכ"ז ס"ו) במחבר וסמ"ע (שם) משא"כ קרא דלא תלחצנו הכתוב בגר בסתמא ולא כתיב בו שום מיעוט לקרקעות בודאי ברור דאיירי בכל אונאה אפי' אונאת קרקעות וכן הלאו דאל תונו איש את עמיתו דאתי על אונאת דברים מכ"מ גם אונאת קרקעות היא בכלל דלא גרע מאונאת דברים וכמו"ש המהרש"ל הובא בסמ"ע לחו"מ שם (ס"ק נ"א) להדיא וע"ש בפ"ת (ס"ק כ"א) שכ' דט"ס הוא בסמ"ע שם וצ"ל דבכלל לא תונו איש את עמיתו הן יעיי"ש וע' באוה"ח הקדוש פ' בהר עה"כ ולא תונו איש את עמיתו וגו' שכ' ג"כ כנ"ל ע"ש ורוה"ק הופיע בבית מדרשו שכ"ה גם דעת מהרש"ל:
הנ"ל ולפי"ז קשה דמאי פריך בש"ס דב"מ (נ"ט) מ"ש מאנה דכתיבי שלשה לאוין וכו' לוחצו נמי שלשה כתיבי כו' ולפי שי' הרמב"ם ז"ל שם בהלכה ט"ז היינו לאוין דאל תונו איש את אחיו ולא תונו איש את עמיתו ולא תלחצנו ע"ש דבעכצ"ל לשיטתו דהכי הוי גרים בגמרא דהלוחצו נמי בשלשה וכמובן ומ"פ ודלמא הא דאמרי' בברייתא דלוחצו עובר בשנים היינו בלוחצו באונאת קרקע דשם ליכא רק ב' לאוין לא תונו איש את עמיתו ולא תלחצנו דאל תונו איש את אחיו אינו עובר באונאת קרקע ובישוב קושי' זו צ"ל דגם הרמב"ם ז"ל דעתו כד' הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת פ' בהר דגם בקרקעות איכא הלאו דאל תונו איש את אחיו שאסור להונות את חבירו בקרקעות ורק מרין ביטול מקח וכי"ב איתמעטו קרקעות ע"ש וע' במנ"ח מצוה של"ז שהוכיח דדעת הרמב"ם כהרמב"ן יעיי"ש טעמו ונימוקו ולפי"ז ל"ק כנ"ל דשפיר מקשה דבלוחצו נמי איכא שלשה לאוין דהא אפי' בלוחצו באונאת קרקעות עובר בג' לאוין והלאו דאל תונו איש את אחיו הוא בכלל: ופקחתי עיני וראיתי בשטמק"ב לב"מ שם בד"ה המאנה את הגר וכו' שכ' לפרש הא דאמרי' בש"ס שם הלוחצו בשנים וז"ל כתיבי בגר עצמו ואקשי לי' הלוחצו נמי בג' ולא ידענא היכא כתיב אלא מדכתיב בעבד עברי ולא תרדה בו בפרך דהיינו לחצו וכש"כ גר דבן חורין הוא עכ"ל עש"ה והיא פלא דמה ענין ללאו דלא תרדה בו בפרך לכאן אי לד' רש"י הנ"ל איירי הלוחצו דקאמר בברייתא בגר בלחץ שדוחקו לפרוע חובו ואי לד' הרמב"ם איירי באונאת ממון ואין לכ"ז ענין ללאו דלא תרדה בו בפרך ובישוב ד' השמק"ב שהוא דעת הראב"ד ז"ל כמו"ש בשמק"ב שם בסופו צ"ל דזה היא דעה ג' בפי' הלאו דלא תלחצנו שכתיב בגר דהיינו שלא ללוחצו לעבוד בו בפרך ומצאתי באמת כפירוש זה בפי' הרשב"ם עה"ת שפי' כן אקרא דלא תלחצנו לעשות מלאכתך לפי שהוא בלא גואל כדכתיב וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם עכ"ל ע"ש הרי שפירש הלאו שלא ללחצו בעבודה במלאכה וה"ר מקרא דמצרים שהי' ג"כ לחץ בעבודת פרך וזה הי' דעת הראב"ד הנ"ל ושפיר קאמר דאיכא עוד לאו מדכתיב בעבד עברי לא תרדה בו בפרך נמצינו למידין דיש שלשה שיטות בפי' הלאו דלא תלחצנו שכתוב גבי גר א' דעת רש"י דהיינו לחץ שדוחקו להחזיר החוב שנתחייב לו ב' דעת הרמב"ם דהוא אונאת ממון ג' דעת הראב"ד שהוא לחץ בעבודת פרך וכ"ה דעת הרשב"ם וכנ"ל: אך פליאה נשגבה בעיני עמש"כ הראב"ד ז"ל בשמק"ב הנ"ל דאיכא עוד לאו שלא לעבוד בע"ע דכתיב ולא תרדה בו בפרך דהיינו לחצו וכ"ש גר דבן חורין והוא תמוה מאוד דמה ק"ו הוא הא אדרבה מפורש אמרו בתורת כהנים בפ' בהר עה"כ לא תרדה בו בפרך וז"ל בו אין אתה רודה בפרך רודה את בבן חורים בפרך עכ"ל וביאור הדברים כמו"ש הרמב"ם בפ"א מה' עבדים ה"ז לענין עבודת עבד דאסור לעבוד דוקא עם עבד עברי מפני שנפשו שפילה במכירה אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד עש"ה וה"ה לענין עבודת פרך כמבואר בד' התו"כ הנ"ל והאיך כתב הראב"ד ז"ל דק"ו הוא לגר בן חורין שי"ב הלאו דעבודת פרך כיון דנתמעטו ב"ח לגמרי מהלאו ואדרבה לא משכח"ל גר שיהא עבד עברי כמבואר בש"ס דב"מ (ע"א.) דגר לא נקנה בעבד עברי דושב אל משפחתו בעינן וליכא ע"ש וא"כ לפי"ד התו"כ הנ"ל לא משכח"ל לעולם בגר הלאו דלא תרדה בו בפרך דאם בן חורין הוא הרי לית בי' הלאו הנ"ל ובעבד עברי הרי אינו נמכר כלל וא"כ דברי הראב"ד ז"ל מרפסין אגרא לכאורה ותבט עיני בעיוני בעני"ז בד' הלח"מ בפ"א מה' עבדים ה"ו שכ' עמש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות שם להשיג ע"ד הרמז"ל בהלכה זו שכ' דבכלל הלאו דעבודת פרך הוא עבודה שאין לו קצבה שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבא שהרי לא נתן לו קצבה וע"ז השיגו הראב"ד וז"ל ועוד העבד לא יהי' כפועל שיצא לעבודת השדה בשעת יציאת הפועלים ויכנס בשעת כניסתם ויאכל בשעת אכילתם ויעבוד בשדה כעין עבודתם ומה קצב יתן אדם לפועליו עכ"ל ועז"כ הלח"מ ומה שהק' הר"א ז"ל יש לתמוה עליו איך דימה עבד לפועל שאני פועל שעושה מרצונו תדע לך דהרי כתב רבי' לקמן דע"ע אסור להשתמש בו כעבד ופועל מותר מפני שעושה מרצונו ובההוא אומר בספרי לא תרדה בו בפרך בו אי אתה רודה בפרך אבל אתה רודה בב"ת בפרך עכ"ל הלח"מ שם עש"ה וליישב ד' הראב"ד ז"ל נראה דהנה בתורה כתיב ב"פ הלאו דלא תרדה בו בפרך גבי עבד עברי א' בפ' בהר (כ"ה פסוק מ"ג) לא תרדה בו בפרך ויראת, מאלקיך ומזה דרשינן בתו"כ שלא תאמר לו החם את הכוס הזה והוא א"צ הצין לי את הכוס והוא א"צ וכו' הרי הדבר מסור ללב שנאמר ויראת מאלקיך עכ"ל ושם לא נזכר בתו"כ שום מיעוט מתיבת בו למעט ממנו בן חורין ב' כתיב (שם פסוק מ"ו) ובאחיכם בנ"י איש באחיו לא תרדה בו בפרך ומזה דרשינן בתו"כ שם דבו אי את רודה בפרך רודה את בב"ח בפרך ועיי"ש והנה יש להתבונן בכפל הלאוין למ"ל וגם לא נדרש בתו"כ למעט בן חורין כ"א מתיבת בו שנכתב בלא תרדה בו בפרך השני ולמה לא דרשו כן מתיבת בו הכתוב בלאו הא' ומזה מוכח כמו"ש בביאור שעל התו"כ [והוא מהגה"צ בעל חפץ חיים ז"ל אשר ליקט הביאור מגאוני קדמאי מפרשי התו"כ] בד"ה רודה את בבן חורין בפרך האי בפרך לא דמי למש"כ בפסוק מ"ג לא תרדה בו בפרך דשם מיירי בעבודה שא"צ לה שלא תאמר לו החם את הכוס והוא א"צ לו דע"ז כתיב ויראת מאלקיך כמבואר שם והכא מיירי בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו עכ"ל עש"ה, ולפי"ז מתורץ הכל לנכון דשפיר איצטרכו למכתב שני אזהרות בע"ע דלא תרדה בו בפרך הא' כתיב להזהיר שלא יאמר לו לעבוד והוא א"צ לאותה עבודה והב' שלא לעבוד בו עבודת פרך כמשמעו דהיינו בקשוי והא דנתמעטו בני חורין מהלאו היינו רק מהלאו הב' שמותר לעבוד עמו עבודת פרך בקשוי כיון שנשכר לזה משא"כ העבד שנמכר בסתם אבל בלאו הראשון שהוזהרו שלא לעבוד בו עבודה שא"צ לו לא נתמעטו בני תורין מזה דמילתא דמסתברא הוא דלעני"ז אין חילוק בין עבדים הנמכרים ובין בני חורין הפועלים ושכירי יום כיון שא"צ לעבודה זו והוא אומר לו לעובדה ובזה נאמר ויראת מאלקי' וזה היא טעם התו"כ שלא דרשו כן כ"א ממלת בו הנאמר בלא תרדה בו בפרך הראשון [ומה שכתב תיבת בו בלאו הא' בודאי איצטריך לדרשה אחרת שאין לנו עסק בזה לדרשות שנמסר רק לחכמי הש"ס כידוע] דבזה ל"ש הסברא שכ' הרמז"ל להתיר להשתמש בעבד בבן חורין שלא נמכר לעבד שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו דמכ"מ אסור משום שהוא א"צ לעבודה זו ומשתמש בו בחנם והוא כעין אונאה דאסור בכל אדם והבן:
ומעתה סרה מהר תמיהת בעל לח"מ הנ"ל מעל רבינו הראב"ד ז"ל דאיך דימה עבד לפועל דבפועל ליכא הלאו דעבודת פרך ולכן הותר בו גם עבודה שאין לה קצבה שהיא בכלל אזהרת דפרך לד' הרמז"ל משא"כ עבד ולפי הנ"ל שפתי הראב"ד ז"ל ברור מללו דהא חזינן לרבינו הרמב"ם ז"ל שכלל האיסור דעבודה שאין לו קצבה עם האיסור לעבוד עם הע"ע עבודה שא"צ לה אלא תהי' מחשבתו להעבידו וכו' וכו' וסיים על שניהם יחד ועובר בל"ת שנאמר לא תרדה בו בפרך ע"ש א"כ בודאי דכיוון למש"כ בתורה בתחילה ל"ת בו בפרך דמלאו הא' דרשינן בתו"כ הנ"ל לאסור בעבודה שא"צ לה ורוצה להעבידו כנ"ל דלאו הב' הרי איירי בעבודת פרך ממש דהיינו עבודה קשה ומזה לא איירי רבינו בהלכה זו ולפי"ז א"ש מה שלא השמעינו רבינו הרמז"ל בהלכה זו דהלאו הזה הוא דוקא בע"ע אבל בבן חורין אתה רודה בפרך כמו"ש לקמן בה"ז וכבר הרגיש בזה המנ"ח במצוה שמ"ו ומה שתי' דסמך עצמו אמש"כ לקמן בה"ז הוא דוחק גדול דשם איירי מהלאו דלא תעבוד בו עבודת עבד וכאן הרי איירי בלאו דלא תרדה בו בפרך ומה עני"ז לזה ואמנם לפי"ד הנ"ל א"ש דכיון דרבינו ז"ל איירי בכאן בלאו דלא תרדה בו בפרך הראשון שלא יעבוד עם העבד עבודה שא"צ לה וכי"ב ומזה לא נתמעטו בן חורין רק מלאו דל"ת בו בפרך הב' ממעטינן ב"ח כמבואר בתו"כ הנ"ל ומשוה"כ בדיוק ל"כ רבינו ז"ל בהלכה הנ"ל לחלק בין ע"ע לבני חורין דבלאו זה גם שניהם בכלל וא"כ יפה השיגו הראב"ד ז"ל מפועל שעובד בעבודה שאין לה קצבה וע"כ דזה לא נאסר בלאו דלא תרדה בו בפרך הראשון כד' הרמז"ל דאי"ל דשאני פועל שאינו עבד ולא נכלל בהלאו דלא תרדה בו בפרך כתי' הלח"מ הנ"ל דהא בלאו הזה אין חילוק בין עבד לב"ח ושניהם שייכים שלא לעבוד בהם בפרך כזה כדמשמע מד' התו"כ הנ"ל דלא דריש לה על לא תרדה בו בפרך הא' וככל הנ"ל:
ואחרי שהודיענו אלקים כ"ז א"ש גם דברי הראב"ד בשמק"ב הנ"ל שכ' דבגר בן חורין אם עובד בו בפרך איכא הלאו דלא תרדה בו בפרך מק"ו מעבד והיינו בעובד בו בפרך שנאסר מלאו דל"ת בו בפרך הא' כגון שיאמר לו לעבוד עבודה שא"צ לה ומלאו זה הרי לא נתמעט ב"ח בתו"כ שם דכתיב בי' ויראת מאלקיך וא"כ ממילא דגם בן חורין נאסר מק"ו דעבד כיון דליכא מיעוט לב"ח בכאן ולשיטתו אזיל הראב"ד בזה כנ"ל אם הראב"ד הזה המוזכר בשמק"ב הוא הראב"ד ז"ל בעל ההשגות על הרמז"ל כן י"ל לפע"ד לחומר הנושא שלא יהא ד' הראב"ד ז"ל מוקשים כ"כ ודו"ק:
ועפי"ז מתורץ ג"כ מה שקשה ע"ד הראב"ד בשמק"ב הנ"ל דהאיך כ' דמלאו דלא תרדה בו בפרך נכלל גם גר ב"ח מק"ו הא בקרא כתיב ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך והיכא דכתיב בני ישראל ממעטינן גרים וצריך ריבוי לגרים כמבואר ביבמות (ע"ד:) וע' בתוס' סוכה (כ"ח:) בד"ה לרבות הגרים מש"כ בזה ולפי הנ"ל דקאי אלאו דלא תרדה בו בפרך הא' א"ש דשם ל"כ בנ"י כלל:
עוד ראיתי בסו"ד השמק"ב שם בשם הראב"ד ז"ל שכ' וקש"ל גר ד' הוו דכתיב בכי תצא לא תסגיר עבד וגומר וכתיב עמך ישב וגו' בטוב לו לא תוננו ואפשר דההיא נמי באונאת ממון הוא דהא כתיב בטוב לו עכ"ל ע"ש וע' במנ"ח מצוה ס"ג שהביא ד' הראב"ד אלו ותמה על תירוצו מד' הספרי שדרשו על הלאו דלא תונו הנ"ל שקאי על אונאת דברים והוא ז"ל תירץ עפימ"ש החינוך דעבד הוא יותר חלש ונבזה מן הגר א"כ אינו עובר בגר על הלאו דעבד דעבד שאני עכ"ד ז"ל ואני תמה על רבינו הראב"ד ז"ל פה קדוש יאמר זה הא הלאו הזה הוא דוקא בעבד הבורח מעם אדוניו מחו"ל לארץ ישראל כמו"ש כל הקדמונים ע' בספר המצות להרמז"ל מל"ת רנ"ה וכ"ה בסמ"ג ומקורו מש"ס דגיטין (מ"ה.) ובסתם עבד ליכא הלאו דלא תסגיר וכן הלאו דלא תוננו שקאי על העבד הזה שברח מחו"ל לא"י וא"כ מה ענין הלאו הזה לגר צדק שלא ברח מחו"ל כלל ואיננו עבד האיך נחשוב שבאונאת הגר יעבור. על הלאו דלא תוננו הכתוב בעבד שברח מחו"ל לארץ ישראל וליישב ד' הראב"ד בשמק"ב הנ"ל צ"ל דקש"ל כן לת"ק דברייתא דאית לי' בגיטין שם הכי דאמרי' התם לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי וגו' יכול בעכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז הכתוב מדבר ת"ל לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו מאי תקנתו עמך ישב בקרבך ופרש"י לא ישבו בארצך בשבעה אומות כתיב עכ"ל וכ"ה דעת הסמ"ג במצוה מ"ט והראב"ד ז"ל בהשגות פ"י מה' עכו"ם ה"ו אבל דעת הרמב"ם ז"ל שם דקרא זה איירי בכל האומות ע"ש ואמנם לפי"ז דלמ"ד זה מוקמינן קרא דלא תסגיר עבד אל אדוניו וגומר בעכו"ם שמקבל עליו שלא לעבוד ע"ז וא"כ גם מה שסיים הכתוב ע"ז עמך ישב וגו' לא תוננו קאי עליו שאסור לנו להונותו וכ"פ באבן עזרא שם שמיירי בעבד שברח ממחנה העכו"ם לנו וכ"כ הרמב"ן ז"ל שם בפשט הפשוט בפי' הכתוב ע"ש ולפי"ז דמיירי בסתם עכו"ם שברח וקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ומה דקאמר קרא אל אדוניו אינו אדון שעבד אצלו אלא כפרש"י בגיטין שם בד"ה אל אדוניו אל תוציאוהו מביניכם להשיבו לע"ז שלו עכ"ל וא"כ ק"ו דגר צדק שמקבל עליו שלא לעבוד ע"ז וגם כל המצות שהוא בכלל אזהרת לאו זה כיון דמיירי בעכו"ם סתם שמקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואעפי"כ הזהיר בל"ת הנ"ל וא"כ שפיר י"ל דד' הראב"ד ז"ל הנ"ל שהקשה דבגר נמי ארבעה לאוין הוו קאי לת"ק דברייתא הנ"ל הא איכא ד' ובברייתא דב"מ שם משמע דליכא שום חולק דליהוו יותר משלשה לאוין באונאת הגר:
ועפיכ"ז מתורץ תמיהת המנ"ח הנ"ל מעל ד' הראב"ד שתירץ דלא תוננו האמור שם מיירי באונאת ממון והא בספרי מבואר דלא תוננו הוא באונאת דברים כנ"ל ולפי הנ"ל י"ל דבספרי שם קאי להלכה דקיי"ל כר"א בר"י בגיטין שם דמוקי להאי קרא בעבד כנעני שברח מחו"ל לא"י ובדידי' שפיר י"ל דאיכא לאו דאונאת דברים כיון שהוא עבד וחייב בכל המצות כאשה עכ"פ אבל הראב"ד ז"ל הרי קאי בע"כ למ"ד בגיטין שם דהאי קרא מיירי בעכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז בלבד א"כ א"א לומר שהזהיר בו מאונאת דברים דהא דרשינן בב"מ (נ"ט) דאונאת דברים ל"ש כ"א בעם שאתך בתורה ומצות ע"ש וא"כ איתמעט ב"נ אפי' הוא גר תושב מלאו דאונאת דברים ואפי' למ"ד בחולין (צ"ד.) דאסור לגנוב דעת הבריות אפי' דעתו של עכו"ם ע"ש היינו מדרבנן אבל מה"ת בודאי ליכא איסור בעכו"ם כיון דאפי' בישראל שאינו ירא השם ליכא אונאת דברים מכש"כ בב"נ שקיבל עליו רק שלא לעבוד ע"ז דליתא בי' הלאו דאונאת דברים וע"כ דלמ"ד זה דמוקי לקרא בעכו"ם:
שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז מוקמינן הכתוב דלא תוננו באונאת ממון ולא באונאת דברים ואע"ג דבבכורות (י"ג:) ממעטינן עכו"ם מאונאה מקרא דאל תונו איש את אתיו זה דוקא לחד מ"ד ולאידך מוקמינן רק למעט הקדש יעיי"ש דבעכצ"ל כן למ"ד דגזל נכרי מותר וכן י"ל לדידן הגם דגזל נכרי אסור דלא מוקמינן קרא למעט עכו"ם ואם קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז יהא מוזהר על אונאתו כנ"ל ועוי"ל דהא דמזהיר על אונאת ממון בעכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז היינו באונאה שע"י מקח טעות דז"ש גם בעכו"ם כמו"ש בתשו' ח"ץ (סי' ס"ח) דבמכר דבר שי"ב מום לגוי בטיל המקח והובא בתשו' אמרי יושר ח"א (סי' כ') עש"ה וממילא דהוזהר שלא להונותו במקח טעות אבל באונאת דברים ליכא לאוקמי דל"ש בעכו"ם כל וא"ש בס"ד: והנה מדברי התו"כ שהבאתי לעיל דאמרי' התם עה"כ דלא תרדה בו בפרך דבו אי אתה רודה בפרך אבל רודה אתה בן חורין בפרך וכן מבואר בתו"כ לענין הלאו דלא תעבוד בו עבודת עבד דבפועל בן חורין ל"ש הלאו הנ"ל ופסקה הרמב"ם ז"ל פ"א מה"ע ה"ז הבאתיו לעיל קשיא לי מש"ס דכתובות (מ"ג.) דמקשה שם אי בשאינה ניזונית מאי למימרא אפי' למ"ד יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך הנ"מ בעבד כנעני דלא כתיב בי' עמך אבל עבד עברי דכתיב בי' עמך לא כש"כ בתו ע"ש ולפי"ד התו"כ הנ"ל מאי ק"ו היא בתו מעבד עברי הא אדרבה עבד עברי חמיר היא דהא חזינן שהקפידה התורה בע"ע דייקא שלא לעבוד עמו עבודת עבד וכן שלא לרדות עמו בפרך מפני שנפשו שפלה כמו"ש הרמב"ם שם משא"כ בסתם בן חורין שלא הוזהרה התורה על הלאוין הנ"ל שפיר י"ל דיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך והנה לפירש"י שם דקאי על הבת עם אחי' שפיר הקשה דמהכ"ת יוכלו האחין לומר לה עשה עמנו ואינו זנך אטו היא משועבדת להם וכמובן ואמנם הלשון דקאמר כש"כ בתו קשה עדיין דעכ"פ ק"ו ליכא מע"ע כנ"ל רק הי"ל להקשות בפשיטות דהא אין הבת משועבדת להאחין שיוכלו לומר לה עשה עמנו ואינו זנך ובפרט לפי' התוס' שם בד"ה לא בשאינה ניזונות שפירשו קושי' הש"ס אמאי היא של האב כיון שאינה ניזונת ממנו יעיי"ש קשה דמנלן באמת דאין מעש"י לאבי' בשאינה ניזונת ממנו דמע"ע ליכא ללמוד דשאני עבד שהחמיר בו התורה יותר מפועל בן חורין לענין הלאוין דרדי' בפרך ועבודת עבד כן החמירה בו של"י לומר לו עשה עמי ואיני זנך משא"כ האב שזוכה במעש"י מה"ת כדילפינן בכתובות לקמן (מ"ז.) מקרא אבל מכ"מ אינה שפחתו שפיר י"ל באמת דיכול האב לומר עשה עמי ואיני זנך וקמ"ל מתני' זה ומאי פריך וצע"ג:
[שם כ"ג פסוק י"ב] ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר, בש"ס יבמות (מ"ח:) וינפש בן אמתך בעבד ערל והגר זה גר תושב אתה אומר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי גר צדק אמור הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב ופרש"י גר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת דמחלל שבת כעובד ע"ז עכ"ל ובתוס' הקשו על פרש"י דא"כ נפישי להו משבע מצות ובע"ז (ס"ד:) משמע דבשבע מצות שקיבלו ב"נ איקרי גר תושב ועוד דב"נ ששבת חייב מיתה אפי' בחול כ"ש בשבת ועוד דבפ' ד' מחוסרי כפרה (ט'.) אר"ע דגר תושב אין מוזהר על השבת עכ"ק ע"ש וראיתי בתשו' חת"ס או"ח (סי' ס"ב) שכתב בישוב ד' רש"י ז"ל דאין כוונתו לומר דגר תושב מצווה לשמור שבת במלאכת עצמו רק דכונתו לומר דכיון שרצה הקב"ה שיהי' בעיני ישראל כאלו כל מלאכתו עשוי' וגם בהמתו תשבות א"כ כל שנעשית מלאכתו של ישראל בשבת הוי אביזריי' דחילול שבת בישראל דהוה כעע"ז והנה גר תושב שהוא בן אדם בר דעת ועושה ע"ד עצמו ולא כבהמה ע"כ הוא עצמו מוזהר שלא תיעשה מלאכה דישראל ע"י דישראל המחלל שבת הוה כעע"ז וכן אם נעשית מלאכת ישראל ע"י בעל חי הו"ל אביזריי' דחילול שבת דהוא כעע"ז א"כ נהי דהג"ת מותר במלאכת עצמו דמלאכת גוי ל"ה כעע"ז אדרבה מצוה קעביד דגוי ששבת חייב מיתה מ"מ במלאכת ישראל דהוי בישראל כע"ז מוזהר גם הוא עליו בע"ז עכ"ד הח"ס ז"ל ולכאורה דבריו ז"ל צ"ע דכיון דהג"ת בעצמו אינו מוזהר על השבת האיך נאמר שהג"ת יהא מוזהר שלא תיעשה מלאכת ישראל בשבת על ידו משום דלגבי ישראל הו"ל חילול שבת והוא כעע"ז והרי אפי' בע"ז עצמה לא הוזהרו ב"נ כ"א מאיסור ע"ז אבל בלפני עור לא ומותר להכשיל לחבירו בע"ז דהא לאו דלפנ"ע לא נאמר כ"א לישראל אבל לא לב"נ וכ"כ בתוס' ע"ז (ט"ו:) בד"ה לנכרי מזבין לי' כו' עש"ה וא"כ למה מוזהר הג"ת שלא לעשות מלאכת ישראל בשבת מטעם דיהא לישראל חילול שבת והוי כעע"ז הא לא עדיף זה מלפנ"ע דע"ז עצמה שאין הב"נ מוזהר וכן הג"ת שדינו כב"נ גם צ"ע דמשמע מד' הח"ס ז"ל דכיון דמחלל שבת הוא כעע"ז והג"ת מכשיל לישראל במלאכתו שעושה לו הו"ל כאביזריי' דע"ז דהג"ת מוזהר ע"ז וז"א דהא כבר פסק הרמ"א ביו"ד (סי' קנ"ז ס"א) דכל איסור ע"ז אעפ"י שהוא לאו בעלמא יהרג וא"י חוץ בלאו דלפנ"ע לת"מ בע"ז דיעבור ואל ייהרג ומקורו מד' הר"ן בחי' לסנהדרין פ' בן סו"מ והי נו דלאו דלפנ"ע לא מיקרי אביזריי' דע"ז רק הוא לאו בפנ"ע ול"א בזה יהרג ואל יעבור יעיי"ש וא"כ ה"ה לענין הנ"ל אע"ג דהג"ת מכשיל לישראל בחילול שבת דהוא כעע"ז מכ"מ לגבי דידי' ליכא סרך איסור ע"ז מכח חילול שבת דהא לפנ"ע אינו חלק מהעבירה שמכשיל לחבירו רק הוא לאו בפנ"ע וא"כ מה ענין זה למחלל שבת דהיא כעע"ז שיהא הג"ת מציוה הא זה היא רק להמחלל שבת עצמו ולא להמכשילו ובחידושי ליבמות כתבתי בישוב ד' הח"ס דכונתו באם יכשיל הג"ת את ישראל במלאכה בשבת שנעשית ע"י והישראל לא ידע מזה כלום רק הג"ת יעשה בעצמו מלאכת ישראל והקב"ה הא רצה שיהא כל מלאכת ישראל עשוי' כבר בשבת וגם בהמתו תשבות א"כ בזה שהג"ת עושה מלאכת ישראל בשבת והישראל לא ידע מזה מביא את הישראל לאיסור בלי ידיעה ובלפנ"ע כזה שהאחר הוא שוגג גם ב"נ מוזהר שלא להכשיל לחבירו בכה"ג כמו"ש להדיא בחי' הגאון בעל חמדת שלמה ז"ל ליבמות (מ"ז.) דלפנ"ע כזה אסור מסברא גם בב"נ וה"ר מפרש"י פ' מטות עה"כ ואם הפר יפר וגו' שכ' דהוא נכנס תחתיו למדנו מכאן שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין והוא מהספרי ע"ש ולפי"ז מתורץ גם הקושי' השני' שהקשיתי על החת"ס הנ"ל דעד כאן לא אמרי' שהמכשיל לחבירו אינו עובר רק בלפנ"ע ואינו חלק מהעבירה שנכשל חבירו ע"י רק באופן שהנכשל הוא מזיד וליכא:
רק לאו דלפנ"ע אבל הכא דמיירי שהישראל הוא שוגג והג"ת מכשילו הרי פרש"י דהמכשיל נכנס תחתיו לכל עונשין א"כ נמצא דהו"ל כמו שעבר המכשיל על עבירה זו גופה וא"כ גם כאן דמי כאלו עבר על חילול שבת דהוא כעע"ז בישראל וכ"ז עובר הג"ת ובע"ז הרי הוא ג"כ מוזהר והבן ועמש"כ בחידושי לקדושין (דף י"ג.) בעני"ז יעייש"ה:
ואמנם בעיקר דברי החת"ס ז"ל שכפיה"נ מד"ק שהחליט דהא דאמרו דמחלל שבת כעע"ז הוא בכל חילול שבת אפי' במה שבהמתו לא תשבות או שהג"ת יעשה מלאכת ישראל בשבת הו"ל לגבי ישראל חילול שבת דהוא כעע"ז וא"כ לפי דבריו ז"ל יומצא דגם הא דקיי"ל בכמה דוכתי בש"ע דהמחלל שבת בפרהסיא שהוא מומר ע"ז הו"ל מומר לכל התורה כולה הוא גם במומר לחלל שבת בשביתת בהמתו ומחמר וכי"ב דהא מקור הדבר הנ"ל הוא בחולין (ה') ופרש"י שם בד"ה אלא לאו ה"ק וז"ל האי תנא חמירא לי' שבת כע"ז דהעובד ע"ז כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית עכ"ל רש"י שם ע"ש דמפרש ה"ט דמומר לחלל שבת הוא כמומר לכה"ת כולה כמו עע"ז וא"כ לפי"ד הח"ס ז"ל דגם חילול שבת שע"י שביתות בהמתו הוא כעע"ז גם בזה הוא כמומר לכה"ת כולה אין כן דעת הפרמ"ג בפת"כ בפתיחתו לה' שבת שעלה ונסתפק בזה אי מומר לחלל שבת בעשה דשביתת בהמתו הוא מומר לכה"ת כולה ופשיט לי' דל"ה בזה כמומר לכה"ת כולה דלא נקרא בזה מחלל שבת מסנהדרין (ס"ו.) דלא מוקי שם מתני' דאיכא מחלל שבת ואין מחייב סקילה וכרת וחטאת כגון בשביתת בהמתו ש"מ שאין זה נקרא חילול שבת דמשמע במעשה וא"כ ל"ה כמומר לכה"ת כולה עיד"ז עכ"ד ז"ל ועמש"כ בחידושי בריש מס' נזיר בזה יעיי"ש ולפי"ד ז"ל אין מקום לתי' הח"ס ז"ל הנ"ל וכמובן:
ובערוך לנר על יבמות שם כ' בישוב קו' התוס' על פרש"י הנ"ל דבאמת הרי ר"ע ס"ל בכריתות (ט'.) דגר תושב מצווה על השבת כישראל ביו"ט ולחד מ"ד כישראל בחוה"מ וכ' בתו"י שם משום דנפישה בעלמא כתיב בי' ולא שביתה ע"ש והענין הוא דבאמת צריך להבין מד"א בש"ס ע"ז (ס"ד:) דגר תושב הוא כל שקיבל עליו ז' מצות של ב"נ ומה ענין של קבלה זו הרי מוזהר ועומד הוא ולמ"ל לקבל וצ"ל דהג"ת מקבל עליו ז' מצות של ב"נ כמו שאנו מקיימין אותם היינו אנחנו עם ישראל ולזה צריך קבלה וא"כ כל מה שנחשב לדידן בגר עובד ע"ז הג"ת דייקא מצווה על זה ולכן כיון דלדידן מחלל שבת כעע"ז יחשב משו"ה מוזהר הג"ת לשבות בשבת כיון שקיבל עליו הז' מצות וע"ז בכלל כמו שאנו מקיימין אותם בכל פרטיהם אך אינו מוזהר בשביתה גמורה כמו ישראל מדכתיב בקרא רק וינפש דהיינו נפישה בעלמא כד' התו"י הנ"ל אך הטעם פרש"י דמוזהר על השבת בעצמו משום דהוי כעבודה זרה לישראל אם מחללין שבת והג"ת קיבל ע"ע לשמור הז' מצות כמו שישראל מקיימין אותם עכ"ד הערל"נ וכ"כ בקובץ שע"ת להגאון מוהר"י הכהן בח"א (סי' נ"ב) והובא בס' ראשית בכורים על מס' בכורות בפרק ח' והוא מבאר קצת יותר משום דאמרי' בב"ק (ל"ח.) ראה ויתר גוים ראה הקב"ה שבע מצות שקיבלו עליהם ב"נ ולא קיימום עמד והתירן להם לומר דאעפ"י שמקיימין אותם אינם מקבלים שכר וזה ענין קבלת ג"ת דמצד ז' מצות שנצטוו ב"נ הוי כאינם מציווין ועושין דכבר נפקע הצווי שלהם ובהציווי של ישראל אין להם שייכות ולכן כשמקבלין הג"ת מקבלין אותו לז' מצות שלנו וכיון דבשבע מצות שלנו הוי שבת בכלל ע"ז א"כ כשמקבלין הג"ת לז' מצות שלנו מוזהר על השבת ג"כ אלא דפליגי תנאי עד כמה מגיע חיוב שבת שלו עכ"ד ועפי"ז כתב בס' ראשית בכורים שם לחדש דג"ת מצווה על פו"ר כיון דאמרי' ביבמות (ס"ג) דכל יהודי שאינו עוסק בפו"ר כאלו שופך דמים הרי דמצות פו"ר הוי ענף דשפיכ"ד כמו דחילול שבת הוי ענף דע"ז וא"כ ג"ת שקיבל עליו הז' מצות שלנו ומוזהר על שפיכ"ד כמו ישראל מצווה ג"כ על פו"ר המסתעף מזה עייש"ה בדבריו ולפע"ד צ"ע על חידוש זה דלפי"ד יומצא דג"ת מצווה על הז' מצות כמו ישראל ממש בכל הענפים המסתעפים מהם ולמה אמרי' בש"ס דסנהדרין (ע"ד:) דמבע"ל אי ב"נ מצווה על קידוש השם ורצה לפשוט מהא דקאמר ז' מצות נצטוו ב"נ ואם איתא תמני הויין ודחי אינהו וכל אביזריי' ע"ש ובפרש"י ע"ז ושוב פשיט מהא דכתיב לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבא אדוני בית רמון להשתחוות שמה והוא נשען על ידי והשתחויתי וכתיב ויאמר לו לך לשלום כו' ופרש"י מאחר שקבל עליו נעמן שלא לעבוד ע"ז א"ל לאלישע לדבר הזה יסלח ה' לעבדך שאני אנוס בדבר שאדוני נשען ע"י וכתיב ויאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו עכ"ל ע"ש ובתוס' שם בד"ה ואם איתא (בדף ע"ה.) שנשאר למסקנא כן ע"ש. והרי מבואר בסנהדרין (צ"ו:) בברייתא דנעמן גר תושב הי' ע"ש וא"כ אם נימא דג"ת מקבל על עצמו הז' מצות כמו ישראל עם כל אביזריי' למה לא הוזהר על קידוה"ש בע"ז כיון דבישראל איכא מצות קדוה"ש בע"ז והיא נחשב מאביזריי' דע"ז כמבואר בש"ס הנ"ל במקומו דקאמר אינהו וכל אביזריי' וע' בתוס' יבמות (נ"ד.) ולא גרע משבת וכן פו"ר דמוזהרים ג"ת עליהם משום דהם אביזריי' דע"ז ושפיכ"ד מכש"כ קדוה"ש דהוא בע"ז עצמה שמחויב למסור נפשו עלי' שלא לעבור על איסור ע"ז אם נימא כנ"ל וצ"ע:
ולאחה"ע עלה בדעתי לקיים דברי חכמים הנ"ל והוא דלא דמי קדוה"ש דאע"ג שהוא מאביזריי' דע"ז לישראל מכ"מ לא הוזהר עליו ג"ת א"נ דאינו ממצות ב"נ ולא מועיל קבלתו שקיבל עליו לקיים ז' מצות כמו ישראל משא"כ לענין שמירת שבת ופו"ר הועילה קבלתו מה שקיבל עליו לקיים ז' מצות כמו ישראל ששומר הז' מצות בכל ענפי' המסתעפים מהם וכנ"ל והוא דהא אע"ג שמקבל עליו הג"ת שמירת הז' מצות שלנו מכ"מ פשוט דעדיין דין ב"נ גמור יש לו לכל מילי דלהיות גר צדק צריך קבלה בכל המצות כישראל ומילה וטבילה ואז הוא דיצא מכלל ב"נ לא קודם לזה וא"כ כיון דלג"ת דין ב"נ לו לא מהני קבלתו בז' מצות כישראל רק להחמיר על עצמו והיינו בדברים שמותר לו גם לב"נ לעשותם מן הדין רק שמצד דיני ב"נ ל"ה מוזהר ע"ז לזה מהני קבלת הג"ת בז' מצות כישראל להיות מוזהר על זה כמו בשמירת שבת שב"נ אינו מוזהר עליו כמו ע"ז שמוזהר עליו ב"נ דלב"נ ל"ה מחלל שבת כעובד ע"ז ומצד שקיבל עליו לקיים הז' מצות כישראל ולדידן מחלל שבת הוא כעובד עבודה זרה משה"כ גם הג"ת מוזהר על שמירת שבת ואע"ג דהרי שמירת שבת אסור באמת לב"נ כדאמרי' בסנהדרין ב"נ ששבת חייב מיתה והאיך מועיל קבלת הג"ת להקל עליו להתיר לו שמירת שבת הא עדיין לא:
יצא מכלל ב"נ ז"א דהא לא נצטוה לשמור שבת ממש כישראל רק לחד מ"ד שומר שבת כישראל ביו"ט ומותר לו לעשות מלאכה באוכל נפש בשבת ולחד מ"ד שומר שבתו כישראל בחוה"מ ומותר לו לעשות מלאכה בכל דבר האבד וא"כ ל"ה בזה עדיין ב"נ ששבת דחיי"מ היינו אם שבת לגמרי ע' בערל"נ שם וכן במצות פו"ר מוזהר משום שפיכ"ד כמו אצל ישראל מכ"מ אם מקיים פו"ר אינו עושה מעשה להיפך מדיני ב"נ דאטו הם מוזהרים שלא לקיים פו"ר אתמהה אבל לענין קדוה"ש א"נ דב"נ אינו מצווה בקדוה"ש בעבודה זרה גם ג"ת אינו מצווה עליו ולא יועיל מה שקיבל עליו לקיים הז' מצות כישראל כיון דלדיני ב"נ שאינו מציוה על קדוה"ש לא די שאינו מחויב למסור נפשו על מצותיו רק גם שאסור לו למסור נפשו אמצותיו ומתחייב בנפשו אם מסר נפשו במקום שא"צ דלא מיבעי' לדעת הרמב"ם בפ"ה מה' יסוה"ת דכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הר"ז מתחייב בנפשו א"כ פשיטא דגם בב"נ הדין כן אלא אפי' לדעת החולקים עליו וסברי דרשאי להחמיר על עצמו כבר כתב המשל"מ בספרו פר"ד בדרך האתרים דרוש ב' בשם המהרימ"ט בדרשותיו סו"פ תולדות דזה הוא דוקא בישראל שמצווין על עיקר מצות קדוה"ש אבל ב"נ שאינם מצווין לגמרי מה בצע לחבול בעצמו עכ"ד ז"ל ע"ש וכיון שכן א"א לומר דמשום שקיבל על עצמו הג"ת הז' מצות כמו ישראל יהא מוזהר בקדוה"ש כמו ישראל כיון דעדיין דין ב"נ יש לו ולב"נ הרי אסור לו לקיים קדוה"ש ול"מ הקבלה של הג"ת להקל עליו מדיני ב"נ ולכן אמרינן בש"ס דסנהדרין שם דב"נ שאינו מציוה על קדוה"ש ה"ה בג"ת אינו מוזהר על קדוה"ש ואסור לו להחמיר ע"ע דכ"ז משא"כ לענין שאר מצות המסתעפים מז' מצות לישראל שפיר מועיל קבלת הג"ת שמקבל עליו לשמור הז' מצות כישראל והבן:
והנה ראיתי בתשו' אמרי יושר ממורי הגז"ל בח"ב (סי' ק"ל) שהעיר על מה שהקשו בתוס' יבמות הנ"ל על פרש"י הנ"ל דג"ת מוזהר על השבת והרי ב"נ ששבת ח"מ והרי לדידהו נמי תקשה אהא דאחרים בע"ז (ס"ד:) שס"ל דג"ת היינו שקיבל עליו כל המצות חוץ מנבילות והאיך יתכן שיקבל עליו כל המצות הא ב"נ ששבת ח"מ עכ"ק עש"ה ולפעד"נ דאיכ"ל דאחרים ס"ל כמ"ד במד"ר פ' דברים דאמר שם ריב"ח דגוי ששומר את השבת עד שלא קיבל עליו את המילה חייב מיתה עש"ה ומבואר משם דאם קיבל עליו למול מותר לו לשבות בשבת וא"כ מכש"כ דג"ת אליבא דאחרים שקיבל עליו כל המצות חוץ מנבילות וא"כ גם מילה בכלל שמותר לו לנוח בשבת אבל על פרש"י שם שפיר הקשו בתוס' הנ"ל כיון דמסתמא קאי אליבא, דהלכתא דג"ת הוא המקבל עליו לקיים ז' מצות ב"נ וא"כ עדיין לא קיבל עליו למול וא"כ האיך ינוח בשבת הא ב"נ ששבת חיי"מ כנ"ל:
בפ' תשא (ל' פסוק י"ג) זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'. במשנה פ"א דשקלים ה"ג את מי ממשכנין לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים הנה לא נתבאר בירושלמי וגם במפרשים מהיכן ידעינן דגם גרים נכללו במצות מחצית השקל כישראל ולכאורה יל"ע דמנלן דגרים שוים לישראל במצוה זו דנתינת מחציהש"ק למאן דדריש בירושלמי שם דהא דכתיב כל העובר על הפקודים כל דעבר על פיקודייא פי' כל הנמנין והכהנים לא התפקדו בתוך ישראל ומה"ט פטורין יעיי"ש וא"כ הרי משמע דגם גרים לא התפקדו בכלל בנ"י דהא רש"י פי' בפרשתן עה"כ לכפר על נפשותיכם דמנין האמור בחומש הפקודים (במדבר א') בא' לחדש השני בשנה השנית הוא הי' המחצית השקל שנתנו כ"א מהן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה והשוו בה עניים ועשירים ע"ש ושם במנין דחומש הפקודים מפורש בתורה שנמנו רק בני ישראל שנתייחסו אחר שבטי אבותיהם ולא גרים וראיתי בס' חזקוני עה"ת בפ' במדבר עה"כ כל יוצא צבא בישראל להוציא ערב רב עכ"ל הרי שנתמעטו ערב רב ממנין ההוא וא"כ כיון שלא נמנו הגרים בכלל בנ"י ולא קרינן בהו כל העובר על הפקודים דעבר על מנייניא מנלן שחייבין ליתן מחצית השקל ואפי' למ"ד דכל העובר על הפקודים היינו כל דעבר בימא יתן גם כן יל"ע דמנ"ל שגרים שנתגיירו אח"כ הם בכלל המצוה אבל ע"ז י"ל כיון דאיכא ריבוי במכילתא הבאתיו לעיל ריש הקונטרס הזה בפ' בא לרבות גרים בדבר שהוא מעשה נסים לישראל מכ"מ הגרים חייבים בהם ה"ה די"ל בכאן אבל למ"ד דכל דעבר על פקודייא ומה"ט פוטר הכהנים משקלים שלא נמנו במנין של ישראל א"כ גם גרים ליפטרו וביותר יל"ע לפימש"כ בספה"ק ישמח משה עה"ת מהגה"ק מוהר"מ ט"ב מאוהעל זצללה"ה בפ' פנחס דקרבנות צבור מכפרים רק על הערבות של העונות ולא על גוף החטאים ע"ש שכ"כ בשם ספרים שכתבו כן ודעת התוס' ביבמות (מ"ז:) בד"ה קשים גרים כו' דגרים לא היו בכלל ערבות ועיי"ש א"כ אין להם ענין לקרבנות צבור שמכפרים על הערבות והם א"צ לכפרה זו אבל לזה י"ל דבאמת ד' הספרים הנ"ל תמוה דמשמע מכ"ד בש"ס דקרבנות צבור מכפרין על גוף החטאים ג"כ וכמו שתמה באמת בס' ישמח משה הנ"ל ע"ד הספרים הנ"ל עיי"ש אבל קושי' הראשונה שהקשיתי קשה דמנלן דגרים חייבין במחציהש"ק כיון דלא נמנו במנין ישראל וכתיב כל העובר על הפקודים וכנ"ל ועוד צ"ע לפימ"ש התוס' בסוכה (כ"ח:) דהיכא דכתיב בנ"י ממעטינן גרים ע"ש וכאן כתיב ג"כ בראש הפרשה כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו' א"כ מנלן דגרים הם בכלל מצוה זו ובישוב קושי' אלו י"ל דלכן חייבים גרים במצוה זו דמחציהש"ק דנתרבו מקרא דונתנו איש כופר נפשו לה' וגו' הכתוב במצוה זו ובש"ס דזבחים (ק"ג.) אמרינן אטו גר לאו איש הוא עש"ה הרי דמלשון איש ילפינן גר ג"כ ה"ה בכאן דכתיב איש מרבינן גרים לחיוב במחציהש"ק:
וכה ראיתי בחידושי חתם סופר הנדפסים עה"ג ירושלמי שקלים (פ"א ה"ד) בד"ה הנכרי והכותי ששקלו אין מקבלין מהן כו' וכן מפורש ע"י עזרא שנא' לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו שכתב וז"ל ונקט טפי הך דקרא דעזרא משום דלא תקשי לנו הא בפ' שקלים כתיב כי תשא את ראש בנ"י וגו' ונתנו איש כופר נפשו וגו' וא"כ נהו דבנ"י ממעט גוים מ"מ נימא איש לרבות גוים ויהי' ממעט משום דבר ומרבינן ליה לשום דבר כמו בערכין (ה':) ומ"ט נאמר שאין מקבלין מהם שום שקלים בשו"א ועכצ"ל דמוקמינן איש לרבות מופלא סמוך לאיש דישראל (עיי' נזיר ס"ב:) ומייתי ראיה לזה מדכתיב לא לכם ולנו ואס"ד איש לרבות גוים א"כ גם בערכין מרבינן גוי גדול היודע להפלות עכ"פ ומ"ט לא קיבל עזרא שקלים מהם אע"כ איש הכא והתם לא אתיא אלא לרבוי' מופהסמל"א דישראל עכ"ל יעייש"ה ולפע"ד דבריו הקדושים צ"ע דמה שהחליט הגאון ז"ל דלשון איש הוא ריבוי על גוים לא משמע כן בש"ס דחולין (י"ג:) דאמרי' החם איש איש לרבות העכו"ם שנודרין נו"נ כישראל וכ"ה בסנהדרין (נ"ו.):
קאמר דאיש איש מרבה עכו"ם לענין ברכת השם משמע להדיא דדוקא משום דכתיב ב"פ מלת איש מרבינן ליה לנכרים אבל מלשון איש בלחוד לא משמע לרבות נכרים וכן ראיתי בס' בית האוצר מהגאון רי"ע ז"ל ח"א שהביא דברי הילקוט ריש בשלח דאמרי' התם ברצות ד' דרכי איש אלו ישראל שנאמר כל איש ישראל כו' ע"ש ומה שרמז הגז"ל לש"ס דערכין (ה':) איברא דכ"ה בש"ס שם דאמרי' בנ"י מעריכין ואין העכו"ם מעריכין יכול לא יהו נערכין ת"ל איש פרש"י משמע כל דהוא עכ"ל ע"ש וא"כ מבואר לכאורה דלשון איש בלחוד הוא ריבוי לעכו"ם אבל א"כ תקשה לנו מש"ס הנ"ל דמפורש יוצא דדוקא משום דכפל לשונו לומר ב"פ איש אז מרבינן עכו"ם ולא היכא דכתיב פ"א ואמנם מצאתי מקום להתיר את המבוכה שיש בענין הזה והוא בס' התורה והמצוה שעל התורת כהנים מהגאון מוהרמ"ל מלבים ז"ל בפ' בחקותי (סי' נ"ה) בד"ה דבר אל ב"י איש כי יפליא נדר שכ' בזה"ל כבר התבאר (ויקרא סי' ז') שכ"מ שכתיב בנ"י בא למעט עכו"ם ואף במקום דכתיב איש אינו מרבה עכו"ם בשום מקום רק אם כתוב איש איש בכפל כמ"ש בפ' אחרי אולם פה ריבה עכו"ם ממלת איש ויש בזה טעם כי כבר בארנו (ויקרא סי' יו"ד) שיש הבדלים בין שם אדם לשם איש ששם איש מוציא אשה וקטן ולא כן שם אדם ואדם מוציא העכו"ם ולא כן שם איש וא"כ בכ"מ בא שם איש למעט אשה או קטן וא"א לכתב שם אדם אולם פה אם תאמר שאין העכו"ם בכלל הי' לו לתפוס שם אדם שמוציא העכו"ם כי א"צ פה שם איש לא למעט אשה כמ"ש אם זכר אם נקבה ולא למעט קטן דהכל תלוי בהפלאה ואמר בסוף הפרשה עפ"י אשר תשיג יד הנודר אף אשה וקטן וא"כ ממ"ש שם איש מורה שבא לרבות עכו"ם עכ"ל הנצרך לענינינו עייש"ה ומעתה נתבאר לנו דדוקא בערכין דלשון איש הכתוב שם לא אתי למעט אשה וקטן והוא מיותר לרבות נכרים דאל"כ נכתב אדם וכנ"ל אבל בשקלים דלשון איש דכתיב אתי באמת למעוטי נשים וקטנים שאינם חייבין ליתן מחצית השקל וכמבואר בפ"א דשקלים מ"ג ובפרט לפי"מ שכתבתי דאתי לרבוי' גרים במצוה זו א"כ שוב א"א לרבויא מלשון איש זה נכרים כמו שעלה ע"ד הגאון בעל חת"ס זצ"ל אלא רק היכא דכתיב איש איש בכפל אז מרבינן נכרים ולא זולת: ומש"כ עוד הגאון ז"ל דמוקמינן איש לרבות מופהסמל"א דישראל בשקלים הוא פלא דע"כ לא פליגי הקדמונים דמאיזה זמן מתחיל החיוב לשקול שקלים דדעת הרמב"ם בפ"א מה' שקלים והרמב"ן בפי' עה"ת בפרשתן הוא דהחיוב מתחיל מבן יג"ש ואילך כמו בכל המצות ודעת הרע"ב והחינוך דהחיוב הוא רק מבן כ' שנה ולא קודם לזה אבל מופלא הסמוך לאיש שיתחייב לשקול מאן שמעת ליה דאמר הכי ואי לענין שיוכל לשקול הלא אפי' הוא קטן שלא הגיע לזמן מופהסמל"א יוכל לשקול כמבואר במשנה שם וצע"ג: