שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר
ח"א סימן יא
ב"ה:
שוי"ר וכטו"ס לכבוד ש"ב וידידי ה"ה הרב הגאון המפורסם לתהלה סיני ועוקר הרים שישולתא דיחוסא כו' כש"ת מו"ה אלימלך פרענקיל תאומים שליט"א האבד"ק יאברוב:
אחדשמעכת"ה באהבה. מאז השגתי לנכון ספרו היקר, "הפלאה נדרים" על פ"ק דמס' נדרים ובעיוני בו ראיתי נפלאות מתורתו, בו הראה רב חילו לאורייתא בחריפות ובקיאות עצומה וכו' עתה באתי להציג מה שהערותי מדי עי עיוני בספרו היקר באיזה מקומן וזה החלי בס"ד:
בס' הפלאת נדרים (בדף י') מדה"ס הביא ד' המשל"מ בפ"ב מה' נזירות שדחה ד' המהרי"ט בתשו' שה"ר דאף נזירות שמשון יכול הבעל להפר מש"ס דגיטין (ל"ה.) דאמרינן שם דניסת אין מדירין אותה שמא יפר לה בעל ואי ס"ד דבנזי"ש אין הבעל יכול להפר הרי יוכלו להדיר אותה בנזי"ש וע"כ דגם נזי"ש יכול הבעל להפר והמשל"מ דחה ראי' זו דהא מבואר במשנה ונודרת ליתומים בכל מה שירצו ופרש"י בדברים שא"א לה להתקיים בלעדם ולכן א"א להדירה בנזי"ש שתתקיים בנזירותה ולא תשתה יין ועז"כ מעכת"ה בספרו שם להצדיק ד' המהרי"ט דהא מבואר בש"ס ובש"ע אהע"ז (סי' ל"ט) דאם נדרה מיין הוא א' מג' דברים של עינוי נפש דבקידשה על תנאי ל"ה קידושין ובסתמא תצא שלא בכתובה מבעלה וא"כ בודאי הדין שאפי' בנדרה מיין אחרי נשואין אפי' למאי דפסקינן דאין מגרשין אשתו הראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר אם ימצאנה נודרת מיין יוכל לגרשה ואפשר שיהי' אפי' מצוה לגרשה א"כ י"ל דראי' המהרי"ט הוא מדקתני סתם ניסת אין מדירין אותה אפי' אם היא לבעלה השני אשתו הראשונה וקשה שידירו אותה בנזי"ש ובודאי לא תקיים נדרה שאם תקיים נדרה יוכל הבעל לגרשה כרצונו וזה כמו נדרה מדברים שלא תוכל להתקיים בלעדם שפרש"י הנ"ל שאשה אין רצונה לקיים נדר יין שיוכל הבעל לגרשה כרצונו בכל עת שירצה עכ"ד: הנה מה דפשיטא לי' למעכת"ה מבעי' לי טובא דלא מיבעיא לפי פשטא לישנא דש"ע אהע"ז (סי' קי"ט סעי' ג') דלא יגרש אדם אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר דמשמע דהיינו דוקא דבר ערוה דמחמירינן באשתו ראשונה כב"ש שס"ל הכי ע' בפר"ת שם ובביאור הגר"א שם א"כ פשיטא דבנודרת מיין דלא מיקרי דבר ערוה שיוכל לגרשה ע' בתוס' גיטין (צ.) ד"ה מה להלן בעדים כו' דמשמע דלב"ש צריך שיהא דבר ערוה ממש עש"ה אלא אפי' לפימ"ש הבי"ש שם בס"ק ג' והטו"ז שם דלשון הש"ע ערות דבר הכונה הוא או ערוה או דבר היינו פשיעה כנגדו והיינו כב"ה ע"ש מ"מ אין מצוה לגרשה משום דבר לחודא דהיינו פשיעה כנגדו אף לב"ה ואדרבה באשתו ראשונה אין למהר לגרשה גם לב"ה וכמו"ש הבי"ש שם בשם הרמב"ם ז"ל:
גם מש"כ מעכת"ה דהוכחת המהרי"ט מדקתני סתם ניסת אין מדירין אותה אפי' אם היא לבעלה:
השני אשתו הראשונה והיינו דא"כ אין מגרשין אותה אא"כ מצא בה ערות דבר, מכותלי דבריו נראה שתפס דהא דאמרי' אין מגרשין אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר היינו אם היא לבעל אשתו ראשונה ואפי' אם אשה זאת הי' לה כבר בעל מקודם כמו דאיירי במשנתינו בגיטין דנודרת ליתומים לגבות כתובתה מנכסי בעלה הראשון מ"מ אם היא אשה ראשונה לבעלה השני שייך הא דאין מגרשין וכו' וז"א במכת"ה כמו"ש הפר"ח באה"ע שם דאשתו הראשונה הוא דוקא שהיא בתולה עיי"ש ובפ"ת שם ס"ק ב' שהביא גם מד' הבי"מ שכ"כ דלשון הגמ' נמי הכי דייק דזיווג ראשון היינו משני צדדין הזיווג ראשון עיי"ש וא"כ לפי"ז אין מקום לד' מעכת"ה. גם עיקר תי' מעכת"ה הוא דחוק מאוד דמנ"ל לומר דזה שיוכל הבעל לגרשה בכל עת שירצה מיקרי דבר שא"א להתקיים בלעדו ומחמת זה מוכרחת לעבור אנדרה דהרי רש"י פי' דוקא מיני מזונות שא"א לחיות בלעדם משא"כ ד"ז שיהא רשות ביד הבעל לגרשה בכל עת אולי תעמוד בזה כדי שתקח הכתובה ומנ"ל לדמות זל"ז:
ובעיקר ד' המהרי"ט הנ"ל יש לעורר דבאמת עיקר חקירת המהרי"ט בתשו', ח"א (סי' ב') דמועיל הפרת הבעל אף בנזי"ש משום דאמרי' דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת וזה הוא תנאי גמור ולכך יוכל הבעל להפר גם נזי"ש ע"ש ומאז שמעתי ממורי הגאון מוהר"מ אריק זצ"ל האבדפ"ק שאמר בשם ס' דבר הלכה שהעיר דבנזי"ש לא יועיל שום תנאי דהרי התוס' בנזיר (י"א.) הקשו דהאיך מועיל תנאי בנזירות דהא הוא תנאי שא"א לקיים ע"י שליח דנזירות א"א לקבל ע"י שליח ותי' דכיון דקרבנות אפשר להביא ע"י שליח שפיר מועיל תנאי בנזירות עכ"ד והתינח בכל נזירות סתם אבל בנזי"ש דליכא קרבנות כלל שוב מהראוי לומר שלא יועיל בי' שום תנאי עכ"ד מורי ז"ל בשם ספר הנ"ל שהעיר כן אש"ס דנדרים (י"ט:) שמשמע משם דמהני תנאי גם בנזי"ש יעיי"ש ואמנם עיקר הדבר אי בעינן תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח משמע ביבמות (נ"ג.) דפליגי בי' אמוראי אי מועיל תנאי בחליצה וחליצה הרי א"א ע"י שליח ע' בכתובות (ע"ד) ובתוס' שם ובגה"ש מהגאון רעק"א ז"ל לנזיר שם וא"כ י"ל דבנדרים שם דאמרי' דמועיל תנאי בנזי"ש קאי למ"ד דל"ב תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח אבל למ"ד דל"מ תנאי בדבר שא"א לקיימו ע"י שליח שפיר ל"מ תנאי בנזי"ש שוב לא יועיל הפרת בעל בנזי"ש מכח כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת דזה הוא כמו תנאי כד' המהרי"ט הנ"ל דהא גם תנאי ל"מ לנזי"ש לפי הנ"ל ואמנם בש"ס דגיטין שם דקאי אהא דקתני במתני' ונודרת ליתומים כל מה שירצו שהקשה המהרי"ט דלהדירה בנזי"ש א"כ בע"כ הקושי' קשה רק אם נאמר דמהני תנאי בנזי"ש דהא היא נודרת ליתומים רק בתנאי אם נהנית מכתובה תקבל נזי"ש ואי לא לא וא"כ אם מועיל תנאי בנזי"ש שוב מועיל גם הפרת בעל לנזי"ש מכח התנאי דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת א"כ שפיר אר"ה דאבל ניסת אין מדירין אותה דהבעל יפר לה אבל להלכה דקיי"ל דתנאי שא"א לקיימו ע"י שליח ל"מ ול"מ תנאי בנזי"ש שוב ל"מ הפרת בעל לנזי"ש ג"כ דאפי' הוא תנאי ל"מ לבטל לנזי"ש כיון דא"א לקיימו ע"י שליח התנאי בטיל ומעשה קיים משא"כ בש"ס בגיטין שם ל"ק דלהדירה בנזי"ש דממנ"פ אם מועיל הקבלה על תנאי שוב מועיל הפרה ג"כ וכנ"ל ואידחי לה ראי' המהרי"ט הנ"ל והבן:
ואך בעיקר הערת הס' דבר הלכה הנ"ל דהאיך מועיל תנאי בנזי"ש דהא ליכא בי' קרבנות ול"ש תי' התוס' הנ"ל נלפע"ד לומר בפשוט עפי"ד ההפלאה בכתובות (נ"ו:) בביאור ד' התוס' דנזיר הנ"ל דלכאורה אין הבנה לדבריהם שכ' דכיון דאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו חשיב כאלו הכל נעשה ע"י שליח אך כוונתם דבאמת עיקר נזירות דבור הוא וא"צ ללמוד מתנאי ב"ג וב"ר דמסברא אמרי' דאתי דיבור ומבטל דבור וא"כ ממילא מהני תנאי אף שא"א לקיימו ע"י שליח אלא משום דבנזירות איכא קרבן דהוא כמעשה ושפיר הקשו וע"ז תירצו דקרבן באמת יכול להביא ע"י שליח עכ"ד ההפלאה שם ע"ש וא"כ כ"ז בסתם נזירות אבל נזי"ש דליכא בי' קרבנות בלא"ה ל"ק דהאיך מועיל בי' תנאי דהא א"א לקיים ע"י שליח ז"א דנזי"ש דבור הוא ומסברא אמרי' דאתי דבור ומבטל דבור וא"צ ללמוד מתנאי ב"ג וב"ר וא"כ שפיר מהני בי' תנאי אף שא"א לקיימו ע"י שליח וז"פ: בדף י"א מדה"ס בד' הר"ן בנדרים (ג':) שהקשה דניליף גם מהיקש דנדרים לנזירות דכמו שיש בנזירות איסור בל יאכל ובל יחל כן בנדרים יהי' עובר על בל יאכל וכו' ועז"כ מעכת"ה שאינו מבין הקושי' לפי"מ שפוסק הר"ן בעצמו לקמן (ל"ה.), דיש מעילה בקונמות וא"כ הא מבואר ברמב"ם שיש אזהרה מן לא תוכל לאכול וכו' והראב"ד שם מביא האזהרה מן בתרומת הקדשים לא תאכל וע"כ גם בנדרים אם יש בהם מעילה יש בהם אזהרה ג"כ דלא ענש אא"כ הזהיר כידוע וע"כ כסברת הר"ן בשבועות פ' שבועות שתים דנעשה הקונם כחליפי הקדש וא"כ יש בנדר כבר לאו דלא תאכל ומאי הקשה כאן הר"ן שיהי' עוד לאו דבל יאכל והניח בצע"ג, והנה מש"כ דאם יש מעילה בנדרים ע"כ דיש בהם אזהרה דלא ענש אא"כ הזהיר, כפיה"נ שדעתו הוא דלקרבן ג"כ אמרי' דלא ענש אא"כ הזהיר דהא הא דאמרינן יש מעילה בקונמות הוא לענין שמביא קרבן מעילה עלי' ובמכת"ה אשתמיטתי' ש"ס ערוכה במכות (י"ג:) דאמרי' התם ודלמא אזהרה לקרבן דהא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן ודחי התם. לאו היינו טעמא אלא משום דאיתקש כה"ת כולה לע"ז מה ע"ז שוא"ת אף כל שוא"ת, לאפוקי הני דקו"ע עש"ה ובפרש"י שם דמפורש יוצא משם דלקרבן ל"ב אזהרה כלל וא"כ אף דקיי"ל יש מעילה בקונמות מ"מ אין ראי' דיש בה אזהרה דמעילה: ואמנם גם לפי הנחת מעכת"ה דילפינן נדרים מהקדש לגמרי גם לענין האזהרה שיש במועל בהקדש ג"כ ל"ק קושייתו ע"ד הר"ן הנ"ל שהקשה דנילוף נדרים מנזיר ללאו דבל תאכל דהא כבר אית בי' לאו דלא תוכל לאכול וגו' דהא נפק"מ טובא בזה שנימא דאיכא לאו דבל תאכל בנדרים כמו בנזיר דאי משום לאו דלא תוכל לאכול וגו' שיש במעילה הרי הוא דוקא באוכל או נהנה בשו"פ שמעל דלענין מעילה בעינן שו"פ דוקא כמבואר במשנה דמעילה (י"ח.) וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' מעילה ה"א וכ"ה לענין הלאו דלא תוכל לאכול שהוא אזהרה כוללות למועל בהקדש הוא דוקא בשו"פ כמו"ש המשל"מ בפ"א מה' מעילה ה"ג באורך עש"ה וא"כ גם בנדרים אפי' א"נ דיש מעילה בהו דילפינן מהקדש לא עדיף מהקדש וצריך להיות בו שו"פ וכמו"ש הרמב"ם להדיא בפ"ד ממעילה ה"י אבל אי נילף נדרים מנזיר לענין הלאו דבל תאכל אז לא תלוי בשו"פ וגם אם יאכל כזית:
ממה שאסר עליו בנדר יעבור בלאו אע"ג דאין בו שו"פ כמו בנזיר שעובר אם אכל כזית ענבים בלאו:
עוי"ל דנפק"מ לפי"מ שעלה ונסתפק הרב. בעל משל"מ בפ"ד ממעילה (ה"ט) בהא דאמרי' יש מעילה בקונמות שהוא דוקא באוסר פירותיו על עצמו או על חבירו אז אמרי' שדינו כהקדש שהרי הוא יכול להקדיש פירותיו אבל באוסר פירות חבירו עליו אף דאסור ליהנות מהם אפשר דליכא מעילה כיון שא"י להקדיש פירות חבירו והוכיח זה דבמס' שבועות ונדרים שהובא ד"ז דיש מעילה בקונמות לא הובא אלא באוסר פירותיו עכ"ד ז"ל ולפי"ז הרי נפק"מ דאי נימא דילפינן נדרים מנזיר ללאו דבל תאכל אז עובר גם באוסר פירות חבירו עליו דעכ"פ אסורין עליו בנדר וא"כ עובר בבל תאכל כמו בנזיר אבל מכח מעילה ליכא איסורא וא"כ ממילא לא עבר אלאו דלא תוכל לאכול וגו' שהוא אזהרה רק במקום שיש מעילה וכנ"ל וא"כ יפה הקשה הר"ן דנילוף נדרים מנזיר לענין הלאו דבל תאכל ותי' לפי דרכו:
בדף י"ב מדה"ס ראיתי למעכת"ה שנסתפק בהא דאכילת תרומה איקרי עבודה כמבואר בפסחים (ע"ב) אי גם באשת כהן שאוכלת תרומה שייך ד"ז שאכילת תרומה מיקרי עבודה ורמז לד' התוס' גיטין (י"ב:) בד"ה השיבוחני דמשמע מד' דגם אכילת תרומה של עבד כהן מצוה היא עכ"ד ויפה הביא משם, אך אשתמיטתי' למעכת"ה ד' הצל"ח בריש ברכות (ב'.) שכ' להיפך דדוקא כהנים זכרים האוכלים תרומה מיקרי עבודה ולא בנשי כהונה דקרא דילפינן מינה דאכילת תרומה מיקרי עבודה דהיינו עבודת מתנה אתן את כהונתכם בזכרי כהונה כתיב ולא בנשים ע"ש:
ובחידושי הבאתי ראי' לד' הצל"ח מד' הריטב"א הובא בשמק"ב לכתובות (י"ג:) אהא דאמרינן שם בעשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל הולד שתוקי דהיינו שמשתיקין אותו מדין כהונה דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו וגומר מי שזרעו מיוחס אחריו וכו' שפרש"י שם מדין כהונה שלא יעבוד עבודה ולא יאכל תרומה אבל הריטב"א הובא בשמק"ב שם פי' מדין כהונה ממש לעבוד עבודה וכיו"ב אבל מתרומה לא משתקין לי' דסוף סוף כהן כשר הוא וקרא נמי דמייתי והיתה לו ולזרעו אחריו לענין עבודה הוא דכתיב וכו' עכ"ל, וצ"ע לכאורה על רש"י ז"ל שפי' דגם לענין אכילת תרומה משחקין לי' דהא קרא לענין עבודה הוא דכתיב וצ"ל דד' רש"י דגם אכילת תרומה איקרי עבודה וכש"ס דפסחים הנ"ל ולכן בעינן לענין אכילת תרומה ג"כ להיות מי שזרעו מיוחס אחריו, וא"כ צ"ע שוב על הריטב"א דלא ניח"ל לפרש לענין אכילת תרומה משום דלאו עבודה היא דהא אכילת תרומה ג"כ נקראת עבודה וכתבתי די"ל בד' הריטב"א ז"ל דהרי בברייתא שם איירי מדין עדות אשה בבתו שהולד שתוקי ומשמע דקאי לענין הבת עצמה שהוא שתוקית מדין כהונה כדמפרש בש"ס שם ובבת כהן הרי ל"ה אכילת תרומה עבודה לד' הצל"ח הנ"ל ומשו"ה פירש דדוקא לענין עבודה הוי שתוקי ולא מאכילת תרומה, ואך תמהתי ע"ז דאם הריטב"א מפרש דדוקא לענין עבודה עצמה הולד שתוקי מה עבודה שייך בבת כהן והא אפי' בת כהן מיוחסת אינה עובדת עבודה וא"כ למאי נפק"מ קאמר בש"ס שם דבעדות אשה בבתה הולד שתוקי ובשלמא לפרש"י נפק"מ דנפסלת מאכילת תרומה אבל לד' הריטב"א קשה והנחתי שם הקושי' בצ"ע:
וכעת הנני רואה די"ל לפי"מ שחקר הגאון בעל משל"מ ז"ל בספרו דרך מצותיך ח"ג בהא דפסלינן בנות כהונה לעבודה מקרא דבני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו בנות אהרן והקטירו במקדש אם יהיו חייבות מיתה על העבודה כזר ששימש במקדש או דלמא ליכא בהו רק לאו הבא מכלל עשה יעיי"ש שלא נפשט ספיקו משום מקום. וא"כ י"ל דד' הריטב"א ז"ל דבת כהן העובדת אינה במיתה רק בלאו הבא מכלל עשה וז"ד במיוחסת שאבי' כהן וידענו מנו הוא אבל שתוקית דל"י אבי' הכהן מנו הוא כבש"ס דכתובות שם שמשתקין אותה מדין כהונה הו"ל כזרה גמורה, ואם עבדה עבודה במקדש חייבת מיתה וא"כ שפיר נפק"מ בהא דהולד שתוקי מדין כהונה לענין עבודה גם לענין עדות אשה בבתה ודו"ק:
בדף ל"א מדה"ס כתב לחדש דהא דמהני בקדשים מחשבה זה הוא רק לענין שיחול חוב על גופו באמר בלבו הרי עלי עולה שמחויב להביא עולה אבל לא לענין שיחול ההקדש במחשבתו על הבהמה עצמה דרק באמירה לגבוה אמרי' דהוי כמסלה"ד ולא מחשבה לגבוה עכ"ד מעכת"ה. הנה ידע שבעיקר חידושו כבר קדמו בתשו' בי"ש חאו"ח (סי' ק'. ע"ש) אבל באמת מקור טהור לזה מד' רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שכ' בפי"ד ממעה"ק הי"ב וז"ל בנדרים ונדבות א"צ להוציא בשפתיו כלום אלא גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הר"ז חייב להביא שנאמר כל נדיב לבו יביאה בנדיבות לבו חייב להביא עכ"ל ומשמע להדיא מדדיקדק לכתוב חייב להביא ול"כ דנעשה עולה דהא איירי בגמר בלבו שזו עולה ג"כ וע"כ דעל גוף ההקדש לא מהני מחשבתו כלום רק על חיוב הבאתו וע' בתשו' בי"ש שם שלא הביא מד' הרמז"ל ראי' לחידושו הנ"ל וע' בס' כל"ח עה"ת פ' תרומה מ"ש בזה ובמק"א פלפלתי בזה:
וכה ראיתי בתשו' מהרי"א אסאד ז"ל בחיו"ד (סי' של"ג) שכ' לחדש דהא דמהני מחשבה בקדשים ה"ד לענין שיתחייב להפריש קרבן או להקריב הקרבן שהקדיש במחשבתו אבל ל"מ מחשבה לענין חיוב אחריות דהיינו אם נאבד הקרבן להקריב קרבן אחר דחיוב אחריות בקרבן הוא דוקא באמירת פיו ולא במחשבה דעיקר הלימוד דמועיל מחשבה בקדשים הוא מקרא דנדיב לב עולות ושם נדיב כתיב דהיינו נדבה ולא נדר עכ"ד ז"ל ובמכתה"ג אשתמיטתי' לפ"ש ד' רבינו הרמז"ל הנ"ל שכ' דבנדרים ונדבות א"צ להוציא בשפתיו כלום אלא גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב כו' והרי נדרים מיקרי מה שהוא חייב באחריות דזה הוא ההבדל בין נדרים לנדבות וכמו"ש רבינו ז"ל באותו הפרק בה"ה החילוק בין נדר לנדבה לענין חיוב אחריות ואעפי"כ כ' רבינו ז"ל דבתרווייהו מועיל מחשבה וא"צ להוציא בשפתיו א"כ ש"מ דגם לענין חיוב אחריות מועיל מחשבה בקדשים ואדרבה משמע מד' רבינו ז"ל דלענין גוף ההקדש לא מועיל מחשבה וכנ"ל ודלא כהגאון ז"ל דאזיל בתר איפכא:
בדף ל"ט מדה"ס הקשה מעכת"ה בהא דפריך בש"ס דנדרים (ח') אהא דאמרי' דנשבעין לקיים את המצוה כו' והא מושבע ועומד מהר סיני הוא וע"ז הקשה לפי"מ דאמרי' בחולין (ק') דלכך לר"י חל איסור גיד על טמאה משום דגיד לבני יעקב נאסר וחשיב עיד"ז איסור חמיר וא"כ לפמ"ש המשל"מ בפ"ב מה' מלכים דב"נ מוזהרים על שבועה וא"כ אף דבכל המצות הישראל הם מושבעים מה"ס אבל הם רק מושבעים ועומדים ולא נשבעים דלכך מדקדק לומר מושבע ולא נשבע דבכל המצות הישראל הוא מושבע ועומד מפי הקב"ה מכח משה וכו' והעם ענו אמן וא"כ זה הדין דמושבע מפי אחרים הוי כמושבע מפי עצמו היכא שעונה אמן בקבלת דברים זה רק לישראל נתחדש וכמבואר בסוטה שמזה ילפינן בש"ס דהעונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי אבל ב"נ אף שחייב על השבועה זהו רק בנשבע מפי עצמו ולא ע"י אחרים וא"כ כל השבועות של מצות התורה הוא רק ממצות שניתנו לישראל לבדם אבל אם אדם נשבע מעצמו על דבר לקיים מצוה זה הוי איסור ששייך גם בב"נ וא"כ מ"פ הש"ס והא מושבע ועומד מה"ס הוא אף שהוא מפי אחרים מושבע ועומד לקיים המצוה עכ"ז חל בנשבע מעצמו לקיים המצוה משום ששבועה זו חמורה ששייך גם בב"נ וחמיר איסורי' כנ"ל עכ"ק. והנה בפשוט י"ל דדוקא שם בגיה"נ מיקרי איסור חמור מטעם שנוהג בב"נ באמת דלבני יעקב נאסר וא"כ איסור זה דגיד חמור וכן אמה"ח דמיירי מינה בש"ס דחולין (ק"ב:) שהוא חמור מטעם שאסור גם לב"נ ולכן חל על איסור אחר קדים אבל כאן בנשבעין לקיים את המצוה אף אם שבועה חמורה שאם ב"נ ישבע יחול עליו השבועה אבל מכ"מ הרי שבועה זו הוא רק לעצמו וב"נ אינו אסור מכחה כלום דלא הועיל בשבועתו רק לעצמו א"כ לא מיקרי איסור חמור שיחול אשבועת הר סיני:
ועוי"ל עפי"מ שביאר האבנ"מ בתשו' שבסו"ס (סי' י"ב) דמה"ט אמרי' בכל דוכתי בש"ס והא מושבע ועומד מה"ס הוא ולא קאמר בלשון והא אאחע"א משום שרצ"ל דלא מצי למיסר אנפשי' כלל בשבועה כל שמושבע ועומד דלטעם דאאחע"א גם האיסור השני חייל אלא דאין עונשין עליו וכמבואר ביבמות (ל"ג) דנפק"מ לקוברו בין רשעים גמורים אבל לטעמא דמושבע ועומד לא מצי למיסר אנפשי' כלל ואין כאן חלות השבועה עכ"ד ז"ל ע"ש ולפי"ז איכ"ל דהא דאמרי' דלר"י חייל איסור גיד אטומאה משום שחמור שנוהג בב"נ ה"ד לענין אאחע"א דעכ"פ האיסור השני מיחל חייל אלא שאין עונשין על האיסור הב' אז אמרינן דמטעם דחמיר איסורי' שנוהג בב"נ חייל לגמרי האיסור הב' ועונשין עליו אבל גבי שבועה דאי לאו דחמיר איסורי' אין מקום שיחול השבועה לגמרי אפי' למהוי תרי איסורין ליכא למימר דע"י שחמיר איסורי' שנוהג בב"נ יועיל כ"כ שיחול השבועה וכעין שביאר האבנ"מ בתשו' שם הא דאמרי' בש"ס לר"ל דל"א איסור כולל באיסור הבא מעצמו עיי"ש ומכש"כ שי"ל כן לענין איסור חמור אליבא דר"י דלא מהני רק גבי אאחע"א ולא בשבועה שיחול אפי' היכא שמושבע ועומד מה"ס: בדף נ"ב: מדה"ס הקשה ע"ד הר"ן בנדרים (ט':) בד"ה נדבה נמי דילמא אתי בה לידי תקלה דאע"ג דאמר הר"ז דילמא פשע ומאחר להביא יותר מג' רגלים וע"ז הקשה מעכת"ה דהא לר"מ קאי ולר"מ לשיטתו בר"ה (ד':) ברגל א' עובר בבל תאחר וא"כ למה הוצרך הר"ן לומר שיעברו ג' רגלים, הא, גם כשיאחר רגל א' יעבור בב"ת עכ"ק ותירץ דאף דלר"מ עובר בב"ת ברגל א' אבל לא יעבור בבל יחל אף לד' הרמז"ל בספהמ"צ דכשעברו ג' רגלים עובר בבל תאחר ובבל יחל מ"מ ה"ד בג"ר אבל לא ברגל א' אף לר"מ שעובר בב"ת מ"מ אינו עובר בבל יחל כמו שהאריך בד' שם וא"כ ליכא ריבוי לאוין רק לאו א' דב"ת ולכן ל"ח לתקלה בלאו א' דב"ת כיון דהוא לאו שאין בו מעשה ול"ח בי' למיעוטא אף לר"מ כמו"ש בהגהו' משל"מ א"כ ל"ח למיעוט אנשים שיפשעו ויעבור בבל תאחר ומשוה"כ הוכרח הר"ן לומר דחיישינן על איחור דג"ר ויעבור בבל יחל ג"כ עכ"ד בקצרה ולכאורה דבריו תמוהין דהא מבואר בש"ס דר"ה (ו':) דכיון שעברו עליו ג"ר בכל יום ויום עובר בבל תאחר לדידן וא"כ ממילא לר"מ דברגל א' עובר בב"ת כשעבר הרגל עובר בכל יום ויום בב"ת וכמובן וא"כ גם לר"מ כשמאחר רגל א' ולא הביא קרבנו יהי' ריבוי לאוין עיד"ז שבכל יום ויום יעבור בב"ת ואולי י"ל דדוקא לדידן עובר לאחר ג"ר בכל יום ויום בב"ת אבל לא לר"מ אחר רגל א' כיון דטעמי' דר"מ דעובר ברגל א' בב"ת מפורש בש"ס מכח העשה דובאתם שמה והבאתם שמה וגו' וכיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם לי' בב"ת והטו"א שם כ' דהעשה דובאתם שמה וגו' אינו עובר רק בכל רגל ורגל ע"ש ובהגהו' אמ"ב שכ' דאינו עובר בעשה רק ברגל ראשון עש"ה וא"כ י"ל כיון דלר"מ הלאו דב"ת והעשה דובאתם שמה זב"ז תלויין גם על הלאו דב"ת אינו עובר בכל יום ויום רק ברגל ראשון וא"כ ליכא ריבוי איסורין לר"מ. אך גוף ד' הטו"א והאמ"ב צ"ע מתמורה (י"ח:) דלגי' רש"י שם גרסינן דבכל יום ויום עובר בעשה וצ"ע ואכמ"ל ויש לי להאריך עוד בכמה ענינים מספרו היקר אך שאין הזמן מסכים עמדי להאריך:
והנני שארו וידידו הדושמעכת"ה באהבה מכבדו ומוקירו:
יחיאל מיכל הכהן האללענדער. סימן יב. ב"ה אור ליום ועש"ק במדבר מ"ג למסבנ"י תרצ"ה. שלו' וברכה לכבוד הרב הגאון המובהק המפורסים לשבח ולתהלה סיני ועוקר הרים נ"י כו' כש"ת מו"ה אברהם וויינבערג שליט"א בעמח"ס היקר ראשית בכורים על מס' בכורות כעת בועד הרבנים בווארשא: אחדשמעכ"ג כמשפט. וכו' ואגב ארשום בזה מה שפלפלתי בדברי מר בספרו היקר ראשית בכורים בחי' לבכורות (רפ"ח) בד' רש"י ביבמות (צ"ח.) דאם הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ל"ש לומר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי והתוס' ברפ"ח דבכורות חלקו עליו בזה. וכ"ג ביאר ד' רש"י עפי"ד המהר"ל מפראג ז"ל בס' גור ארי' עה"ת עה"כ ויבכו העם למשפחותיו שאחז"ל על עסקי משפחות שנאסר להם והקשה דלמה ל"א גר שנתגייר כקטן שנולד דמי כיון דהוו כגרים בקבלת התורה בסיני ויהיו מותרין בקרובותיהם ותירץ דזה ל"ש רק בנתגייר ברצון אבל בשעת מ"ת שהי' באונס דכפה עליהם הר כגיגית ל"ה כקטן שנולד ועפי"ז כתב כ"ג דגר שלידתו הי' בקדושה דג"כ הוי גירות באונס ע"י מה שנתגיירה אמו ל"ה כקטן שנולד ולכן פרש"י בבכורות שם הטעם דל"ה בכור לנחלה משום דרחמנא אפקרי' לזרעי' ואף דלענין נחלה לא אפקרי לזרעי' דהא נכרי יורש את אביו ד"ת חדוש היא שחדשה תורה לענין ירושה ולא ילפינן מני' לשאר מילי וזהו רק לענין חלק:
פשוט דשייך אף בנכרי אבל חלק בכורה דל"ש בנכרי זה ודאי אינו נוטל דאי ל"ה אפקרי לזרעי' הבן מתייחס אחריו לכל מילי דכקטן שנולד ל"ש כאן כנ"ל ושפיר הי' נוטל גם חלק בכורה אך כיון דרחמנא אפקרי' לזרעי' הבן אינו מתייחס אחר אביו הלכך אף דחלק הפשוט נוטל מצד גזיה"כ מכ"מ חלק בכורה אינו נוטל, עכ"ד מעכ"ת:
והנה לפ"ד מעכת"ה יוצא דבהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יורש את אביו חלק פשוט מדין תורה דהא לענין זה, היינו ירושה בחלק הפשוט לא אפקרי' רחמנא לזרעי' וטעם דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ל"ש בגר שלידתו בקדושה לשיטת רש"י ז"ל וכנ"ל. וזה נסתר מש"ס ערוך בקדושין (י"ז:) דאמרי' התם דגר את הגר אינו יורש מד"ת ולא מד"ס דתנן לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה המנו, ופריך והתניא רוח חכמים נוחה הימנו ומשני ל"ק כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה וכאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ופרש"י היכא דלידתו בקדושה מיחלף בישראל גמור ועייש"ה ולפי הנ"ל הרי בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוא יורש גמור מד"ת כיון דל"ה כקטן שנולד וגם אפקרי' לזרעי' ל"ש לענין ירושה כנ"ל כיון שגלי קרא שב"נ יורש את אביו ד"ת וא"כ למ"ל לרש"י לפרש הטעם משום דמיחלף בישראל גמור והיינו מדרבנן הא מד"ת כ"ה וגם מד' הש"ס גופא משמע דמדינא א"צ להחזיר כלל רק דרוח חכמים נוחה הימנו וכמבואר במשנה סופ"י דשביעית שהובא בש"ס דקדושין שם וכנרשם עה"ג בש"ס שם וז"ל המשנה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו ופי' הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש דר"ל שלא נתחייב מן הדין להחזיר לבניו משום שזכה בו עכ"ל ואם איתא דבלידתו בקדושה יורש את אביו מד"ת כיון דל"ה כקטן שנולד הרי מחויב להחזיר מדין תורה לבניו בלידתו בקדושה ומתניתין הא מוקמינן בש"ס שם בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ואדרבה לדעת התוס' בקדושין (י"ח.) כוונת הגמ' דבהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו משום דאתו למימר דישראל גמור הוא ועי' בפיהמ"ש להר"ש שם שדעתו ג"כ כד' התוס' הנ"ל בפי' הגמרא דקדושין הנ"ל רק דמטעם אחר קאתו עלה יעייש"ה, ובעכצ"ל לדעת רש"י ז"ל דאע"ג דבהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ל"ה כקטן שנולד זה רק לענין שאר האם אבל לענין ירושת האב הוא כנכרי דרחמנא אפקרי' לזרעי' כדכתיב וזרמת סוסים זרמתם כדילפינן ביבמות שם עש"ה ובפרש"י שם ולכן אינו יורש את אביו אף אם הי' לידתו בקדושה דהלידה בקדושה מועיל רק לאמו שילדה אותו אבל לא לאביו שהוא בנו מכח שהיא זרעו וכמובן, ואף שכתבו התוס' שם בבכורות דבעודו מצרי חשוב אביו לענין נחלה ול"א אפקרי' רחמנא לזרעי' לעני"ז סובר רש"י דדוקא בעודו נכרי שיש לו להבן שייכות עם אביו כיון שגם שניהם המה כסוסים ולכן ל"מ הא דאפקרי רחמנא לזרעי' להפקיע התייחסות בן מאביו בנחלה, אבל לאחר גירות אף בלידתו בקדושה דל"ה כקטן שנולד כנ"ל מכ"מ אינו יורש אביו משום דאפקרי רחמנא לזרעי' דעכו"ם לגבי ישראל דייקא וה"ה אם בנו הוא ישראל וכמו"ש התוס' בכתובות (דף ג' ע"ב) בד"ה ולדרוש להו אונס וכו' בשם ר"ת עש"ה וכיון דאינו יורש את אביו ד"ת אף אם היא לידתו בקדושה וה"ה אם אביו נתגייר אח"כ דהא עכ"פ כשנתעברה אמו מאביו הי' אביו ב"נ ורחמנא אפקרי' לזרעי' דנכרי שפיר מחלקינן בש"ס דקדושין שם בין שהי' הורתו ולידתו שלא בקדושה בין שהי' הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ודלא כמו שביאר מעכ"ג בד' רש"י ופלא עליו שלא הרגיש בכ"ז:
ועפי"ד המהר"ל בגו"א הנ"ל דהא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ל"ש רק בנתגייר ברצון ולא בנתגייר באונס ולכן ל"ה להם לישראל אחר מ"ת דין כקטן שנולד משום שכפה עליהם הר כגיגית לקבלת התוה"ק, פירשו המחברים הא דאמרינן בש"ס זבחים (ק"א:) במרים מי הסגירה א"ת משה הסגירה משה זר הוא ואין זר רואה את הנגעים וא"ת אהרן הסגירה אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים וכ"ה במד"ר פ' תזריע ומקשים העולם דלמה במרע"ה הוצרך לומר דזר הי' ולכן לא ראה את הנגעים והלא אותו הטעם שאמר באהרן שקרוב הי' מספיק ג"כ למעט משרע"ה מראיית הנגעים למרים אחותו ותי' עפי"ד הנ"ל דמש"ה ל"ה ישראל כקטן שנולד לאחר מ"ת שהיו כגרים כיון שנאנסו ע"ז בכפיית ההר כגיגית וז"ד לכל ישראל וגם אהרן בכלל אבל משרע"ה דל"ה תחת ההר בשעת קבלת התוה"ק כדאי' ביפ"ת דלאחר אמירת אנכי ול"י לך עלה משה על ההר וכיון דלגבי' ל"ה כפי' על קבלת התוה"ק שוב הי' דינו כגר שנתגייר ברצון דאמרי' כקטן שנולד דמי וא"כ משרע"ה ל"ה קרוב עם אחותו מרים לאחר מ"ת והוצרך לומר בטעם שלא סגר מרים משום דזר הי' עכ"ד ז"ל ועפי"ז עלה בדעתי לפרש כוונת הש"ס ביבמות (ס"ב.) דמקשה שם וב"ה נמי לילפי ממשה (פי' דמקיים מצות פו"ר בב' זכרים כמשרע"ה שהי"ל ב' בנים גרשום ואליעזר ופי' מן האשה) ומשני אמרי לך משה מדעתי' הוא דעביד דתניא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום וכו' ופרש"י מדעתי' משום שכינה ואסור לשאר כל אדם לעשות כן עכ"ל עש"ה. ויפלא מאד דעיקר התירץ חסר מן הספר דהו"ל לתרץ דמשרע"ה עשה כן משום שהשכינה דיברה עמו בכל שעה וכמו שהביא מהברייתא דלקמן ואין ללמוד ממנו לשאר כל אדם ומה קאמר שמשה מדעתי' הוא דעביד ואדרבה אם עשה כן מדעתי' מה שפי' מן האשה נילף מזה שמקיים פו"ר בב' זכרים דבודאי לא ביטל מצות פו"ר בחנם ומה זה שתרץ מדעתי' הוא דעביד, ולכן נל"פ עפי"מ דפליגי ריו"ח ור"ל בש"ס דיבמות שם בהי"ל בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר דלר"ל לא קיים פו"ר עדיין משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ע"ש ולפ"ז לכאורה האיך הוכיח בש"ס שם ממשרע"ה מדפי' מן האשה אחר שהי' לו ב' בנים דמקיים מצות פו"ר בב' זכרים והלא סוף כל סוף הא הב' בנים הי' לו למשרע"ה עוד קודם מ"ת ובבנים כאלו הרי לא קיים פו"ר כיון דלאחר מ"ת הו"ל כגר שנתגייר וכקטן שנולד דמי, אך דכ"כ בשם הגו"א דבמ"ת ל"ה לישראל דין גר שנתגייר כקטן שנולד דמי כיון דנתגיירו בכפי' ואכן משרע"ה שנתגייר ברצון וכנ"ל והו"ל דין גר שנתגייר כקטן שנולד דמי כנ"ל א"כ שוב לא קיים פו"ר בבנים שהי"ל קודם מ"ת שהי' כגירות עי' ביבמות (מ"ה:):
ובעכצ"ל הא דפירש מן האשה אין הטעם משום שכבר קיים פו"ר אלא משום שכינה כדמפורש בברייתא ועפי"ז י"ל דהיינו דקאמר הש"ס לדחות דליכא למיליף ממשה דמקיים מצות פו"ר בשני זכרים דהא משה מדעתי' הוא דעביד כלומר הגירות בשעת מ"ת עשה מדעתו ולא הי' ע"י כפי' כשאר כל ישראל א"כ הו"ל דין גר שנתגייר דכקטן שנולד דמי וא"כ אינו מקיים כלל פו"ר בבנים שהי"ל עוד קודם מ"ת וא"כ בע"כ הא דפירש מן האשה אח"כ טעמא אחרינא אית בה:
כדתניא שלשה דברים עשה משה מדעתו וכו' והוא פי' חדש ע"ד הפלפול בד' הש"ס, אך דדוחק לומר דסתמא דהש"ס אזיל לר"ל דפליג אריו"ח וסבר דבהיו לו בנים בהיותו עכו"ם לא קיים פו"ר כיון דריו"ח פליג עלה וקיי"ל כותי' לגבי ר"ל:
ובעיקר חידושו דהגו"א הנ"ל דבנתגייר באונס ל"ש לומר כקטן שנולד דמי והכריח כן מכת קושייתו שהקשה עה"כ ויבכו העם למשפחותיו שדחז"ל על עסקי משפחות שנאסר להם דלמה אסורין בקרוביהם כיון דדור ההיא קבלו התוה"ק בה"ס וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. נלפע"ד לישב הקושי' דהנה בחידושי' החת"ס למס' ע"ז הנספח בסוף שו"ת חת"ס חיו"ד בדף (ס"ד) חקר דמנלן לרבנן הא מילתא שאמרו בכ"ד דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וצידד לומר דלמ"ד דגוי אינו מטמא באהל דאינו נקרא אדם כדילפינן ביבמות מקרא דואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם קרויין אדם ואין אוה"ע קרויין אדם א"כ שפיר הוי כקטן שנולד בנתגייר ונעשה ישראל דפנים חדשות בא לכאן כעין דאמרינן בקדושין (ס"ב:) לגבי עבד משוחרר דמעיקרא בהמה והשתא אדם עכ"ד החת"ס ז"ל עי"ש ומעתה נאמר לפימ"ש התוס' בנדה (ע':) בד"ה ואין נציב מלח דהא דאוה"ע אינם מטמאין באהל דאינם קרויין אדם ז"ד לאחר מ"ת אבל אותם ב"נ שהיו קודם מ"ת מטמאין באהל ולא נתמעטו מקרא דאדם עש"ה וא"כ בשעת מ"ת אף שהי' ענין גירות מכ"מ לא נוכל לומר עלייהו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי דזהו רק מטעם שקודם הגירות ל"ה בכלל אדם ועכשיו נעשה אדם וכפנים חדשות בא לכאן משא"כ ישראל קודם קבלת התוה"ק אם שהי"ל דין ב"נ מכ"מ היו בכלל אדם לד' התוס' נדה הנ"ל א"כ לא נתחדש בגופיי' ד"ז שיהי' בכלל אדם רק דבשעת מ"ת ניטל שם אדם מאוה"ע וניתן רק לישראל אבל כיון דבישראל עצמם לא נולד שום התחדשות שיהא נקראים אדם ל"ש לומר בהו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי משא"כ גר המתגייר כעת לאחר מ"ת שכבר ניטל שם אדם מעכו"ם וע"י הגירות נעשה אדם שפיר ראוי לומר בו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכיסוד הנ"ל וא"ש בס"ד:
ואמנם בעיקר חקירת החת"ס ז"ל הנ"ל דמדוע אמרו רבנן דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי שכתב הוא ז"ל בטעמא משום דמעיקרא ל"ה בכלל אדם ועתה נעשה אדם, לקושטא דמילתא אאפ"ל כן דהתינח לר"ש דס"ל דאומה"ע אינם בכלל אדם אבל לרבנן דפליגי עלה וסברי דגם אומה"ע קרויים אדם מאי איכ"ל ואטו לית להו הכלל דגר שנתגייר כקטן שנולד, דמי אתמהה וכבר הרגיש בזה החת"ס בעצמו ז"ל ע"ש שהניח בצע"ג. ומצאתי שכבר ישב על מדוכה זו הגאון בעל חוות יאיר ז"ל בתשו' (סי' ע"ט) שכ' לבאר ד"ז שאמחז"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי מפני שקבלת עול תורה ומצות מכפר על כל תועבת ה' אשר עשה כי בגר שהי' גוי כופר בבורא עולם עסקינן ועתה שנתגייר הוא חשיב כעשה תשובה מעלייתא וכאלו עשה אותו מעשה ביהודותו ועשה תשובה דהוא כברי' חדשה ועפי"ז כ' לבאר ד' התוס' בסנהדרין (ע"א:) שכ' דד"ז שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ל"מ לפטור הגר רק היכא שהוא חייב בד"ש אבל במחויב מעיקרא בדיני אדם אינו מועיל מה שנתגייר לפוטרו מהעונש והיינו לפי הנ"ל דעיקר הענין שנתגייר נעשה כקטן שנולד משום דדמי לתשובה והיכא שחייב מיתת ב"ד ל"מ גירות לפוטרו מזה כמו של"מ תשובה בישראל לפטור מי שחייב עונש ביד"א עכתו"ד ז"ל ע"ש. ולפעד"נ מקור טהור לזה מירושלמי פ"ד דר"ה ה"ח דא"ר משרשיא בש"ר אידי בכל הקרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא (פי' דבכל הקרבנות כתיב ועשיתם שעיר עזים א' לחטאת ובעצרת לא כתיב לחטאת אלא שעיר עכו"ם א', קר"ע) אמר להן הקב"ה מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם עכ"ל הירושלמי ופי' בס' טל תורה מכבוד מורי הגאון אבדפה"ק זצ"ל בהגהותיו לירושלמי שם דענין עצרת הוא שישראל מקבלים עליהם עול תורה מחדש בכל שנה ולכן הוי כמו גר שנתגייר שמוחלין לו עונותיו הקדומים כדאיתא בירושלמי פ"ג דבכורים ה"ג עכ"ד ז"ל הרי נתבאר מזה דהענין שאמרי' דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומוחלין לו עונותיו הוא משום קבלת עול תורה ומצות על עצמו וכד' החו"י הנ"ל:
ולכאורה יש לפקפק ע"ד החו"י דהרי ידוע דתשובה ל"מ רק לישראל ולא לאומה"ע וכמפורש במדרש תנחומא פ' האזינו עה"כ ישא ה' פניו אליך דבעושה תשובה נושא לו פנים יכול לכל ת"ל אליך ולא לאומה מעכו"ם, וכבר האריכו בזה בספרן של צדיקים ע' בבני יששכר מאמרי חדש תשרי מאמר י"א בזה, וא"כ האיך מועיל הגירות שהוא כתשובה לכפר על עונות שעשה עוד בהיותו בגיותו דלגוי ל"מ תשובה, ואך י"ל דבתר שעת התשובה אזלינן והרי עתה הוא ישראל ולכן מועיל התשובה של עתה שהוא ישראל לכפר על עונותיו הקדומין שעבר גם בהיותו עדיין גוי והבן. סו"ד דלפי"ד החו"י עיקר הטעם דאמרי' גר שנתגייר כקטן שנולד דמי משום שקיבל על עצמו עול תורה ומצות ונתכפרו לו עונותיו הקדומים ונעשה מכח זה כברי' חדשה, ולפי"ז א"ש ד' רש"י שהובא לעיל בר"ד שכתב דבגר שהי' הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ל"א בי' גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וכ"ג נ"י נסתבך בביאור טעמו, ולהנ"ל ניחא דדוקא גר שבא להתגייר בגדלותו ומעיקרא הי' כופר בבורא עולם ועבר אעבירות ועתה ע"י הגירות שמקבל על עצמו עול תורה ומצות כמבואר בש"ס וש"ע דכל גר הבא להתגייר צריך לקבל ע"ע לקיים המצות ועיד"ז נתכפר לו הכל כמו בתשו' ומשו"ה הוי כקטן שנולד וכד' החו"י הנ"ל, אבל גר שנולד בקדושה דל"ה מעולם ב"נ וא"צ לקבל עליו עול מצות דאפי' גר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד א"צ לקבל ע"ע מצות כשאר גר המתגייר וכמו"ש השמק"ב בכתובות (י"א) וע' בדגומ"ר יו"ד (סי' רס"ח סעי' ג') בעני"ז, א"כ ל"ש בזה הא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי:
איברא דלאחה"ע עדיין לא יצאנו מידי המבוכה שעורר הגאון בעל חת"ס ז"ל, גם עם דברי החו"י הנ"ל דד' החו"י יתכנו רק לפרט זה שמצאנו דהגר שמתגייר אינו נענש על עונותיו הקדומין שעשה בהיותו ב"נ כמבואר ביבמות (מ"ת:) ע"ש ובתו"י שם וכ"ה בתוס' סנהדרין (ע"א:) הנ"ל אבל מה יענה לזה שקיי"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי לענין קורבה שאין לו שום קורבה עם בתו ואחותו מד"ת ע' ביבמות (כ"ב.) ודף (צ"ח.) ומנלן זה דע"ז א"א לתרץ משום שהגירות הוא כתשובה דאטו אם ישראל עושה תשובה על עונותיו יהא מותר בקרובותיו בתמי' וע"כ הא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי טעמא אחרינא אית בי' וצ"ע:
ועוד צ"ע לע"ד מש"כ החו"י בתשו' שם בסופו לענין שאלתו שם בגנב הגר בהיותו בגיותו אם מחיוב להחזיר אחר שנתגייר וכ' דאינו מחויב להחזיר עתה כיון דבהיותו ב"נ ליתא במצות חזרה לגניבה רק חיוב מיתה ולכן גם אחר שנתגייר לא רמיא עלה מצות חזרה דאינו מצוה רק לבני ישראל עכ"ד ז"ל ותמהני על הגז"ל שכ"כ לד"פ והר"ז מחלוקת ישינה הוא בין רש"י ותוספות בעירובין (ס"ב.) ודעת התוס' שם בד"ה ב"נ נהרג דאיכא בב"נ ג"כ מצות השבת הגזילה בגזל מנכרי חבירו ומשמע מדבריהם דגם בגזל ישראל שו"פ מחויב להחזיר לו כיון דקפיד עלה יעייש"ה ולמה לא הזכיר הגאון האדיר זצ"ל מכ"ז וצע"ג:
ואציג בזה מה שעלה בדעתי עפי"ד המהר"ל בגו"א שהבאתי בפנים בתשובתי הנ"ל שחידש דהא דאמרינן דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי הוא דוקא בנתגייר ברצון אבל באונס ל"א כקטן שנולד דמי ומשו"ה ל"א בישראל בשעת מ"ת כקטן שנולד דמי משום שנתגיירו באונס ע"י כפיית ההר כגיגית עכד"ק. לישב הקושיא שהגיד לי מאז כבוד ידידי המנוח הרב הה"ג החו"ב בחד"ת איש אשכולות שלשלת היוחסין מו"ה משה'לי הכהן רפופארט ז"ל מפה"ק בשם כבוד אחיו הגאון אבד"ק ליקאווי ואח"כ ראבד"ק קראקא ז"ל שהקשה דהאיך התיר לישראל תיכף לאחר מ"ת תשמיש המטה כמו שדחז"ל בשבת (פ"ז.) מקרא דלך אמור להם שובו לכם לאהליכם ע"ש ובפרש"י והרי קיי"ל ביבמות (מ"ב.) דגר וגיורת שנתגיירו צריכין להמתין ג' חדשים והרי ישראל בשעת מ"ת היו כגרים וא"כ מהראוי שימתינו ג"ח הבחנה כמו שאר גרים ובפרט לשמואל דיליף הבחנה מקרא משמע דהבחנה הוא מדאורייתא ע' בב"ש אה"ע (רסי' י"ג) קשה יותר דהאיך התיר להם לשמש מיד עכ"ק, והנ"ל דהנה בש"ס שם אמרו לשמואל דיליף הבחנה מקרא דלהיות לך לאלקים ולזרעך אחריך ומשו"ה צריך להמתין ג"ח הבחנה בכל מקום כדי להבחין בין זרעו של א' לזרעו של ב' ובגר וגיורת שצריכין להמתין ג"ח הוא כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה ע"ש וצ"ב דהאיך יליף זה מקרא דלהיות לך לאלקים וגו' דבשלמא הבחנה בין זרע של ראשון או של אחרון שפיר נשמע מינה כדפרש"י שם משום שאין השכינה שורה אלא על הוודאים שזרעו מיוחס אחריו כו' ע"ש ולכן צריכין לידע בן מי הוא כדי שיתקיים בו המקרא דלהיות לך לאלקים וגו' אבל גר וגיורת שנתגיירו למאי נפק"מ צריך להמתין ג"ח הבחנה הא זרעו מיוחס אחריהם הוא עכ"פ דבין אם נזרע בקדושה ובין אם נזרע שלא בקדושה בנם הוא ולא דמי להבחנה דבעל א' לב' דאם לא נמתין ג"ח לא נדע בן מי הוא וצ"ל דגם בגר וגיורת איכא טעם הבחנה כדי לידע אם הולד מיוחס אחר אבותיו דהא אם נזרע בקדושה דהיינו הורתו ולידתו בקדושה הרי הוא בנם ממש כמו ישראל שיש לו בן משא"כ אם נזרע שלא בקדושה אף לידתו בקדושה אינו מתייחס אחר אבותיו דהא הוא כגר שנתגייר וכקטן שנולד דמי ואפי' לד' רש"י שהבאתי לעיל דבהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ל"ה כקטן שנולד מ"מ ה"ד לענין שאר האם דמתייחס אחרי' אבל עם אביו אין לו שום קורבה והתייחסות בהורתו שלא בקדושה כמפורש בש"ס דיבמות שם ובפרש"י שם כנ"ל בדברינו וא"כ שפיר צריך הבחנה כדי לידע בן מי הוא אם הוא מתייחס אחר אביו כדילפינן מקרא דלהיות לך לאלקים ולזרעך אחריך דכתיב ביחוס האב: ואמנם כ"ז בסתם גרים שמתגיירים ברצון דאמרינן בהו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אבל ישראל בשעת מ"ת דגירות שלהם הי' ע"י כפי' ול"א בהו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכד' הגו"א הנ"ל דמה"ט נאסר להם כל עריות ומשמע דגם קורבת האב הי' להם אף שנזרעו שלא בקדושה קודם מ"ת דהא עיקר הדבר דאין לב"נ שאר האב ילפינן ביבמות שם מקרא דבשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם וזהו בב"נ אבל ישראל קודם מ"ת ל"ה להם השתוות לחמורים וסוסים לפימ"ש התוס' בנדה (ע':) דב"נ קודם מ"ת היו בכלל אדם ורק לאחר מ"ת נתמעטו ב"נ מכלל אדם וא"כ שפיר לא היו צריכין ישראל להמתין אחר מ"ת ג"ח הבחנה כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה ללא נזרע בקדושה דהא בין נזרעו קודם מ"ת או לאחר מ"ת מתייחסין הבנים אחרי אבותיהם ומתקיים אצלם הכתוב דלהיות לך לאלקים ולזרעך אחריך ודו"ק היטב בכ"ז:
והנה לאשר שתשובתי הזאת הוא בענין גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואח"כ כתבתי קונטרס ארוך בעזה"י אשר בו פלפלתי בעניני גרים בארוכה וגם בענין הנ"ל ורמזתי שם בקונטריסי על תשובתי הנ"ל לכן הנני בזה להציג בסי' שאח"ז את הקונטרס הנ"ל בעניני גרים: