שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר
ח"א סימן טז
ב"ה יום ה' מנחם אב תרצ"ו. שוכט"ס להבחור כהלכה החו"ב שוקד על דלתי תוה"ק מר יעקב בעקקער נ"י מנאראל:
מכתבך עם חידו"ת היקרים קבלתי לנכון בזמנו וערבו לי דבריך היקרים הנאמרים בהשכל ובתבונה והנני בזה לתשובתך:
בר"ד הבאת ש"ס דבכורות (ל"ו:) ר"ש ור"י נשיאה כו' אמרו התרת בכור בחו"ל עפ"י ג' בני הכנסת א"ר ובמומין מובהקין ופריך מאי קמ"ל תנינא במתניתין ומשני אי ממתניתין הו"א בחו"ל אפי' במומין שאין מובהקין והא דקתני מובהקין להודיעך כחו דר"י דאומר אפי' במומין מובהקין קמ"ל ע"ש והערת לה"ר מכאן לד' הצל"ח בריש ביצה (ב':) דכל היכא דאיסור דרבנן הוא לא אמרי' כחא דהיתירא עדיף וא"כ שפיר הו"א הכא דהא דקתני מובהקין להודיעך כחו דר"י דאוסר ול"ק דהא אדרבה קיי"ל בכ"ד דכחא דהיתרא עדיף דז"א דכיון דעיקר הו"א דצריך בכאן מומחה ולא סגי בג' בני הכנסת הוא רק גזירה מדרבנן שלא יבואו לטעות הג' בני הכנסת כמו"ש הריט"א שם ובדרבנן הרי לא אמרינן כחא דהיתרא עדיף אבל א"נ דלא כהצל"ח קשה דהאיך הו"א דהא דקתני מובהקין להודיעך כחו דר"י דאוסר הא קיי"ל דכחא דהיתרא עדיף עכ"ד הנה באמת גם לפי"ד הצל"ח לא העלית ארוכה לקושייתך דהרי הצל"ח ביאר שם דמשוה"כ לא אמרינן בדרבנן כחא דהיתרא עדיף משום דאין זה רבותא דאפי' הוי מספק"ל הוי מקילינן דספיקא דרבנן לקולא משא"כ בדאורייתא יעיי"ש ולפי"ז דוקא באיסור דרבנן שאין לו חזקת איסור אבל איסור דרבנן שיש לו חזקת איסור ל"ש לומר כן לפימ"ש הש"ך ביו"ד (סי' ק"י) בדיני ס"ס אות כ' דספק דרבנן שיש לו חזקת איסור אזלינן בי' לחומרא א"ש וא"כ אי הוי מספקא לן באיסד"ר כזה שיש לו חזק"א הוי אזלינן לחומרא וא"כ הוי רבותא באיסור כזה כחא דהיתרא אע"ג דהוי רק איסד"ר דל"ש בזה סברת הצל"ח הנ"ל וא"כ גם כאן בבכור שנפל בו מום ול"י אם מום קבוע הוא אם לא הרי יש לו חזקת איסור דעד עתה בכור תם הי' ואסור בי' לשוחטו בחוץ וא"כ דספק אם הותר ע"י מום הרי אזלינן לחומרא אע"ג דמה"ת מועיל אמירת ג' בני הכנסת שהוא בע"מ ובספק הוא רק בדרבנן אם מועיל אמירתם להתיר גם במומין שאינם מובהקין מ"מ כיון דהבכור יש לו חזקת איסור אזלינן לחומרא גם בדרבנן ושוב בזה עדיף כחא דהיתרא וא"כ קושייתך במקומה עומדת אפי' לד' הצל"ח הנ"ל:
והנ"ל בישוב ד' הש"ס דהנה בעיקר ד' הש"ך הנ"ל שכ' דספיד"ר במקום חזק"א אזלינן לחומרא והוכחתו מעירובין (ל"ה:) דקיי"ל גם כר"י דאוסר גם בספיד"ר במקום חזק"א תמהו הפר"ח והכו"פ דהא הרמב"ם ז"ל פוסק כת"ק דר"י דמתיר אפי' במקום חזק"א ותי' החו"ד ביו"ד שם דמשם ראי' כד' הש"ך דהא אפי' ת"ק אינו מטהר רק בנטמא בולד הטומאה דרבנן אבל בנטמא באר הטומאה דרבנן:
אפי' ת"ק מודה דטמא כמבואר בראב"ד פ"י מה' מקואות ובמשנה למלך שם והטעם דבולד הטומאה דרבנן איכא תרי דרבנן דהטומאה דרבנן וגם האדם אינו מקבל טומאה אפי' מולד הטומאה דאורייתא רק מדרבנן משא"כ באב הטומאה דרבנן עכ"ד ז"ל ע"ש. ולפי"ז נמצא דהיכא דאיכא תרי דרבנן לקולא אזלינן להקל בספיקו אפי' במקום חזק"א כדמוכח מההוא דעירובין שם דקיי"ל בזה כת"ק דר"י כמוש"פ הרמז"ל הנ"ל:
והנה מד' הש"ס דמקשה מאי קמ"ל תנינא במתניתין וכו' מוכח דס"ל דמתני' איירי בבכור בחו"ל ואעפ"כ מצריך מומין מובהקין דאל"כ מאי פריך ולימא דאי ממתני' הו"א דדוקא בבכור בארץ בזמן שביהמ"ק קיים דחמיר צריך מומין מובהקין ורבא אשמעינן אפי' בבכור בחו"ל וע"כ דגם מתני' איירי בבכור חו"ל וכבר הרגיש בזה בפי' ר"ג מאוה"ג ז"ל הנדפס עה"ג ש"ס דו"ו והביאו בריט"א שם או"ק נ' וכ' הכרח לזה דמתני' איירי בחו"ל או בבכור בזה"ז ועייש"ה וכיון שכן הרי ד' החינוך במצוה י"ח דקיי"ל כר"ע דבכור איתקש למעשר ובכור חו"ל אינו קדוש כלל מה"ת כ"א מדרבנן וכ"ה גי' הישנה ברמב"ם פ"א מה' בכורות והמנ"ח שם חידש דה"ה בכור בזה"ז אפי' בארץ אינו קדוש מה"ת לפי"ד הרמז"ל בפ"א מה' תרומות דבזה"ז אף בא"י אינו נוהג תרומ"ע מן התורה כ"א מדרבנן דבעינן ביאת כלכם וא"כ כיון דמקיש בכור למעשר אין בכור נוהג מה"ת בזמה"ז אפי' בארץ עכ"ד ז"ל ע"ש וא"כ הרי הכא בש"ס איכא תרי דרבנן לקולא לענין שלא להתיר עפ"י ג' בני הכנסת דהא עיקר קדושת בכור הוי רק מדרבנן כיון דאיירי בחו"ל או בזה"ז כנ"ל גם העיקר שאין מתירין עפ"י ג' בני הכנסת הוא חששא דרבנן שלא יבואו לטעות כנ"ל ובתרי דרבנן הרי אזלינן להקל אפי' במקום חזק"א וא"כ שפיר הו"א דקתני מובהקין להודיעך כחו דר"י דאוסר דבכה"ג ל"ש לומר כחא דהתירא עדיף:
הערת ע"ד השטמק"ב בכורות (י"ד) שהקשו בשם תוס' חיצונית אהא דאר"א קדשי בה"ב אסורין בגיזה ועבודה מדרבנן והא פשיטא דאסורין (והיינו מטעם דאסובה"נ מכח מעילה) ותירצו כגון שקנה הגיזה ועבודה מן ההקדש ע"ש להקשות מד' המהרש"א בחולין (קל"ה) שכ' דכ"ז שהגיזה מחוברת בבהמה לא מהני בה פדיי' בלבדה דהוי כאלו פדה אבר אחד מבהמה שכולה קדושה ע"ש שדברי' ז"ל מוכרחים משם והרי מד' התוס' חיצונית בשמק"ב הנ"ל מבואר דמהני פדיי' להגיזה המחוברת בבהמה עכ"ק ויפה הערת וכבר הקשה כן גם בס' ראשית בכורים על מס' בכורות ולא תי' כלום ע"ז ולפענד"נ דלק"מ דע"כ לא כתב המהרש"א כן רק אליבא דמ"ד דקדשי בה"ב הי' בכלל העמדה והערכה דקאי שם אליבי' עיי"ש והעמדה והערכה הרי בודאי צריך להיות על כל הבהמה ביחד כמבואר בש"ס שם וכדכתיב בקרא והעמיד והעריך את הבהמה ולכן גם הפדיי' צריך להיות לכל הבהמה יחד ול"מ הפדיי' לאבר אחד בלבד כמו דל"מ העמדה והערכה לאבר אחד בלבד והעמדה והערכה הוא צורך לפדיי' וגם צריך להיות בשעת הפדיי' כמו"ש התוס' בחולין שם ולכן מסתבר דתרווייהו שוים המה ובעינן הפדיי' ג"כ לכל הבהמה ומוכרח הוא מצד הסברא דכיון שצריך הערכה לכל הבהמה ביחד האיך יפדו אח"כ לפי ערך זה שהי' לכל הבהמה אבר אחד ממנה דהא בודאי אם יקנה א' כל הבהמה הוי בזול יותר משיקנה רק אבר אחד ממנה וא"כ האיך תועיל ההערכה לכל הבהמה להפדיי' של אבר אחד אח"כ וע"כ דגם הפדיי' שאחרי' הוא דוקא לכל הבהמה ביחד אבל למ"ד דלא בעינן העמדה והערכה לקדשי בה"ב א"כ א"ר מהעמדה והערכה שפיר י"ל דמועיל פדיון גם לאבר א' מהבהמה שכולה קדושה ולפי"ז י"ל דהתו"ח בשמק"ב הנ"ל קאי למ"ד דל"ב העמדה והערכה בקדשי בה"ב ושפיר כ' לתרץ דמיירי שקנה הגיזה מן הקודש דהא לדידי' מועיל פדיון להגיזה לבד וכנ"ל:
עוד הערת ע"ד התוס' חיצונית בתירוצם הנ"ל שתי' דלהכי אר"א דקדשי בה"ב אסורין בגו"ע מדרבנן דמיירי בקנה הגיזה מן ההקדש מש"ס דחולין שם דמוקי הא דראשית הגז אינו נוהג במקודשין במקדיש בהמה לבדה"ב חוץ מגיזותי' דסד"א ליגזז וליתוב ליה וכו' ע"ש ומלשון זה משמע דגם לכתחילה מותר לעשות כן וכמו שפרש"י שם להדיא ע"ש והרי לפי"ד התו"ח בשמק"ב הנ"ל גם באופן שקנה הגיזה אסור ליגזז מדרבנן עכ"פ וא"ל דכאן מיירי דלא קנה רק הגיזה מן ההקדש ולא הכחישה דבכה"ג אסור כמבואר בש"ס דחולין שם ז"א דאם לא קנה רק הגיזה והכחישה הוא של הקדש שוב אסור מדאורייתא כמו"ש בלב ארי' שם א"כ לא נו"ל דכוונת התוס' בכה"ג דהא ר"א אמר דקדשי בה"ב אסורין בגו"ע מדרבנן ואם איירי בגוונא הנ"ל הרי אסור מה"ת עכ"ק י"ל לפע"ד דשאני התם בש"ס דחולין שם דאיירי בהקדיש בהמה חוץ מגיזותי' דבכה"ג לא משכח"ל בקדשי מזבח כדאמרי' בש"ס שם דאם הקדיש למזבח חוץ מגיזותי' וכחישה אמרי' פשטה קדושה בכלה וכיון שכן שפיר מותר הגיזה בקדשי בה"ב בכה"ג שהקדישה חוץ מגיזותי' דהא עיקר הטעם שאסרו חז"ל גיזה ועבודה בקדשי בה"ב משמע בש"ס דבכורות שם שהוא מכח הגזירה אטו קדשי מזבח ע"ש וכיון דאצל קדשי מזבח לא משכח"ל כלל בזה שיהי' עיקר הבהמה קודש והגיזה חולין א"כ ל"ש למיגזור בי' אטו קדשי מזבח דלומר שגזרינן אם נתיר הגיזה בבהמת קדשי בדה"ב שהגיזה הוא חולין יבואו להתיר הגיזה בבהמת קדשי מזבח היכא שהגיזה היא קודש זה אין לו שחר דבודאי ל"ש למיגזר חולין אטו קודש דההבדל ביניהם מבואר לכל רק דגזרו קדושה קלה דהיינו קדשי בדה"ב אטו קדושה חמורה דהיינו קדמ"ז אבל לא למיגזר היכא דהגיזה חולין לגמרי אטו היכא דהגיזה קודש דזה אינו מסתבר כלל ולכן שפיר אמרי' בש"ס בחולין הנ"ל דהיכא דהגיזה חולין בקדשי בדה"ב כגון שהקדישה חוץ מגיזותי' מותר ליגזז גם לכתחילה ולית בי' אפי' איסור דרבנן כיון דליכא בכאן הגזירה בקדשי בדה"ב אטו קדמ"ז אבל התוס' חיצוניות הנ"ל דמיירי בגוונא שבשעת הקדישו הקדיש כולה לבדה"ב ואח"כ קנה הגיזה מן הקודש דכה"ג משכח"ל גם בקדשי מזבח דליהוי הגיזה חולין דל"ש לומר בזה פשטה קדושה בכולה וכמו"ש המקנה לקידושין (ז'.) להוכיח מש"ס שם דהא דאמרי' פשטה קדושה בכולה ה"ד אם יש באפשרות שתתפשט הקדישו בכולה תיכף בשעת הקדישו שהקדיש אז אמרי' פשטה קדושה בכולה אבל אם בעת הקדישו ל"ה יכול ההקדש להתפשט בכולה כגון שהי' דעת אחרת מעכב אפי' אם אח"כ נפקע הדעת אחרת ויכול ההקדש להתפשט בכלה שוב ל' אפשטה קדושה בכולה עכ"ד ז"ל יעיי"ש וא"כ דמשכח"ל בזה בקדשי מזבח שיפדה רק הגיזה ובקדשי מזבח הרי אסור בכה"ג הגיזה מה"ת כיון דעיקר הבהמה קודש עכ"פ איכא הלאו דלא תגוז ולכן שוב גזרינן בזה קדשי בדה"ב אטו קדשי מזבח לאסור הגיזה מדרבנן כה"ג שקנה הגיזה מן הקודש ודו"ק היטב:
איברא דמש"כ לד"פ דכה"ג שקנה הגיזה מן הקודש יהא אסור לגזוז בקדשי מזבח מה"ת אם שכ"מ לפי"ד השמק"ב הנ"ל דמוקי הא דקדשי בדה"ב אסורין בגו"ע מדרבנן בקנה הגו"ע מן הקודש ובש"ס משמע דהיא משום גזירה אטו קדשי מזבח וא"כ משמע דעכ"פ בקדשי מזבח אסור בזה הגיזה מה"ת אבל לפום רהטא ראיתי שמפורש יוצא מש"ס דחולין שם להיפך דעל מה דמוקי החם במקדיש בהמתו לבדה"ב חוץ מגיזותי' דסד"א ליגזז וליתוב לי' פריך א"ה קדשי מזבח נמי וכו' וכו' עש"ה וא"כ משמע להדיא דבקדשי מזבח ג"כ הותר הגיזה בכה"ג שהקדיש חוץ מגיזותי' רק דמסיק שם דבקדמ"ז לא משכח"ל כלל חוץ מגיזותי' אבל לולי זאת הי' ניחא למימר בקדמ"ז דמותר לגזוז וא"כ ה"ה בקנה הגיזה מן הקודש בקדמ"ז מותר הגיזה מה"ח עכ"פ אע"ג דעיקר הבהמה היא קדושה ודלא כהנ"ל:
אבל שו"ר דאדרבה משם ילה"ר לדברינו דהנה רש"י פי' שם בד"ה א"ה וז"ל דבחוץ מגיזתה אוקימתא כו' שהוא מותר לגוזזה שהגיזה שלו מאי דוחקך לאוקומה בקדשי בדה"ב אפי' קדשי מזבח נמי ובדעבר וגזז עכ"ל ע"ש ובמהרש"ל שם עמד ע"ד רש"י ז"ל אלו דמד' הש"ס דמקשה א"ה קדשי מזבח נמי משמע דגם קדשי מזבח מותר ליגזוז לכתחילה בכה"ג דלא הקדיש הגיזה כמו בקדשי בדה"ב ועוד הקשה דמנ"ל לומר דבכה"ג דלא הקדיש הגיזה יהא אסור הגיזה מה"ת כיון דאיסור גיזה ילפינן מבכור ובכור הרי כלו קודש ומשו"ה אסור לגזוז משא"כ בלא הקדיש הגיזה לא נוכל ללמוד משם לאסור הגיזה מה"ת עכ"ק ומשום קושיות אלו הגי' שם בדברי רש"י דט"ס הוא ע"ש וכ"ה במהר"מ מלובלין שם והמהרש"א שם קיים ד' רש"י כמו שהוא כתוב לפנינו וכ' שעכ"פ מדרבנן אסור לגזוז בכה"ג שגוף הבהמה קודש והגיזה חולין ואע"ג שאיכא איסור דרבנן מ"מ שפיר מקשה א"ה קדשי מזבח נמי כגון דעבר וגזז כמו דמקשה לעיל בקדשי בדה"ב עש"ה בד' ז"ל שצ"ע לפע"ד דא"נ דאיסור תורה ליכא כמו שהקשה המהרש"ל הנ"ל דל"ד לבכור א"כ מנלן לומר דיש בזה איסור דרבנן כיון דלא מצינו כן בש"ס להדיא שגזרו חז"ל ע"ז לאסור הגיזה מדרבנן:
ואך הנ"ל בזה די"ל דגם בכה"ג שהגיזה היא חולין מ"מ כיון שעיקר הבהמה קודש יש איסור גיזה מה"ת בקדשי מזבח ומשה"ק המהרש"ל דאיך נוכל למילף כן מבכור הא שא"ה שגם הגיזה קדושה י"ל עפי"ד התוס' חיצונית שהובא בריט"א סופ"ג דבכורות או"ק מ"ב שכתבו לחלק בין גיזת עולה שמועלין בה משום שהקדיש כולה היא וגיזותי' אבל בכור שהקדושה באה מאלי' גיזה רחמנא שריי' וע"ש בריט"א בסו"ד שהוסיף לומר עפי"ד התוס"ח הנ"ל דלענין גיזה אין דין בכור כשאר קדשים קלים דמעיקרא לא אקדישונהו רחמנא ואין לגיזת בכור דין הקדש עש"ה וא"כ שפיר י"ל דכיון דעיקר הילפותא לאסור הגיזה בכל קדשי מזבח הוא מבכור משם נוכל ללמוד לאסור אפי' אם לא הקדיש הגיזה רק אם גוף הבהמה קדושה אסור לגזוז מה"ת דהא גם אצל בכור אין לגיזה שום קדושה לפי הנ"ל ואעפי"כ אסרה התורה לגוזזה ה"ה בכל הקדשים הדין כן כיון דילפינן מהתם ואך אעפ"י שאסור מה"ת לגזוז בכה"ג שהגיזה לא קדיש כמו בבכור מ"מ שפיר מקשה א"ה קדשי מזבח נמי דכיון דהגיזה לא קדיש א"כ אין האיסור רק שלא יגזוז לכתחלה מה"ת אבל בעבר וגזז הגיזה מותרת ויכול ליהנות ממנה בכה"ג שאין להגיזה שום קדושה בעצם וכמו"ש התוס' בבכורות (כ"ד:) גבי בכור דעיקר הלאו שלא יגזוז אבל גוף הגיזה מותרת ע"ש וא"כ שפיר קשה דקדשי מזבח נמי צריך קרא דפטורין מראשית הגז דשפיר הוי סד"א בעבר וגזז או הוא או אחרים דמחיוב ליתן לכהן וכמו דאמרי' בכה"ג בקדשי בדה"ב שאינם אסורין רק מדרבנן דסד"א בעבר וגזז וכו' ע"ש בש"ס ובשלמא היכא שעיקר הגיזה קדושה א"כ גם בעבר וגזז ליכא לאוקמי דאנא ידענא דא"י ליתנה לכהן כיון דקדושה היא אבל בהקדיש חוץ מגיזותי' שפיר הו"א כנ"ל: ולפיכ"ז א"ש ד' רש"י ז"ל הנ"ל שכ' אפי' קדשי מזבח נמי ובדעבר וגזז דהא לגזוז לכתחלה באמת אסור מדאורייתא בקדשי מזבח וכנ"ל. ומשני דבקדשי מזבח א"א לאוקמי דכחשי והיינו דכיון דע"י הגיזה נכחש גוף הבהמה שהיא קדושה לכן אם עבר וגזז ממנה הגיזה אסורה אף בלא הקדישה כיון דעיקר הויית הגיזה הי' ע"י כחישת הבהמה שהיא קודש וע' בריט"א שם מה שהעיר בזה:
הבאת במכתבך קושי' המנ"ח במצוה ר"פ בסתירת הש"ס דבתמורה (ו':) אמר רבא דהא דצ"ק למעט דאסור להקדיש בע"מ לשעיר המשתלח כגון שהומם וחיללו על בע"מ אחר דקמ"ל קרא דלקי משום מקדיש בע"מ למזבח בחילול זה ע"ש ובפרש"י ותוס' שם ובתמורה (כ"ז) בעי אביי כו' היו לפניו שני בהמו' של הקדש א' תם וא' בע"מ והי' לפני' שני בהמות של חולין א' תם וא' בע"מ ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמרי' תמימה תחת תמימה לאתפוסי ואין לוקין אלא אחת על התמורה תם בתם ומום בבע"מ לאחולי א"ד תמימה דחולין תחת בע"מ דהקדש בע"מ דחולין תחת תמימה דהקדש ותרווייהו לקי ע"ש ברש"י ותוס' א"כ מבואר להדיא דאי בע"מ בבע"מ לאחולי ותמימה תחת תמימה לאתפוסי אין לוקין אלא אחת משום חמורה אבל בע"מ בבע"מ לאחולי אינן לוקין משום בע"מ שהקדשו למזבח ובש"ס הנ"ל מבואר דאם מחלל על בע"מ לוקין עכ"ק והניח בצע"ג עייש"ה והנלפע"ד בישוב קו' המנ"ח דהנה באמת יש סברא לומר דלא יעבור בלאו דבל תקדיש בע"מ למזבח בחילול כיון דאינו מחדש שום הקדש בחילול על בע"מ דאינו כ"א מחליף ההקדש שהי' כבר על הבע"מ ונותנו על בע"מ אחר ול"ד למקדיש בע"מ למזבח שמקדיש מחדש בע"מ למזבח וזה בזיא מילתא דשביק חמין ומקדיש בע"מ כמבואר בש"ס דתמורה (ז'.) משא"כ בחילול דבהמת קודש בע"מ על בע"מ אחר שאינו נקרא הקדש חדש שפיר י"ל דליכא בזה משום איסור מקדיש בע"מ למזבח:
אך יש לדון דכיון דבכל פדיון קדשים קיי"ל דאם הבעלים פודין דמוסיפין חומש בפדיונם ובש"ס דב"מ (נ"ד:) אמרינן חומש כתחלת הקדש דמי ופרש"י שהרי מאיל' נתוסף ולא נתפס תחת הראשון וכו' עש"ה וא"כ מסתברא דעובר אלאו דמקדיש בע"מ למזבח בחילול ג"כ מצד התוספות חומש שהיא כתחלת הקדש והרי אסור להקדיש בתחלה בע"מ למזבח:
ואם כנים אנחנו בזה י"ל דבש"ס דתמורה (ד"ו) הנ"ל דמוקי הא דאיצ"ק בשעיר המשתלח דעובר בל"ת דמקדיש בע"מ למזבח כגון שהומם וחיללו על אחר בע"מ מיירי כגון שהמחלל השעיהמ"ש הי' אותו שהקדישו לשעיהמ"ש דבודאי כ"ה הדרך דהא הכה"ג הקדישו לשעיהמ"ש כמבואר ביומא (ל"ט) במשנה שם ועכשיו שנפסל שנעשה בע"מ מסתמא הוא מחללו על:
אחר וא"כ כיון שהמקדיש הוא מחלל הרי צריך להוסיף חומש דקיי"ל בש"ס ריש תמורה (ב': ודף יו"ד.) דהמקדיש מוסיף חומש ע"ש ואם שי"ל דדווקא במקדיש דבר שלו אבל בנעשה שליח להקדיש דהוא ל"ה בעלי' וא"צ להוסיף חומש וראיתי שכבר ישב על מדוכה זו הגאון מוהר"י ראזען ז"ל בספרו צפנת פענח על הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' ערכין הכ"ו שכתב וז"ל ובאמת זה צ"ע למה דקיי"ל דהמקדיש מוסיף חומש עי' תמורה (דף י') דיליף מקרא היכא דאמר אחד כל הרוצה להקדיש יבוא ויקדיש כגון הך דשם (דף ט'.) והקדישה אחד ופדאה אם צריך להוסיף חומש כיון דעכ"פ לאו ביתו הוא ועי' תוס' תמורה (ב':) דזה הוי גדר שליח עכ"ל ע"ש וא"כ ה"ה הכא בשעיר המשתלח המקדישו ל"ה רק שליח דהא השעיר בא משל ציבור וא"כ תליא בספק אם הוא צריך להוסיף חומש בפדיון:
ואכן י"ל דהמקדיש עדיף משליח דהא המקדיש בעצמו יש לו ג"כ כפרה בשעיר המשתלח דהוא מכפר על כלל ישראל וא"כ הו"ל הוא מתכפר ומקדיש ובודאי דצריך להוסיף חומש אם פודהו ואף למשכ"ל דזה הי' הכהן גדול מכ"מ לת"ק דר"ש בריש מס' שבועות (ב':) כהנים יש להם ג"כ כפרה בשעיהמ"ש ע"ש וקיי"ל כוותי' ובפרט דבש"ס דתמורה הנ"ל לא קאי בתי' זה דרבא אליבא דר"ש דהא אליבא דר"ש משני ר"י שם בפשיטות דאיירי במת א' מהן דס"ל לר"ש דמביא חבירו בלי הגרלה ע"ש וכיון שכן דבחילול זה של שעיהמ"ש צריך להוסיף חומש שפיר אמרי' דאיכא בזה הלאו דלא תקדישו בע"מ למזבח כיון דחומש כתחילת הקדש דמי וכנ"ל:
אבל בש"ס תמורה (כ"ז) הנ"ל דלא איירי בבעלים שחיללו לבהמת הקדש עפי"מ ששמעתי מכבוד מורי הגאון מופה"ד מוהר"מ אריק ז"ל האבדפ"ק שהעיר דמה אבע"ל בש"ס שם אי כוונתו להמיר או לאחולי הרי נוכל לראות אם מוסיף חומש או לא דאם רוצה לפדות צריך להוסיף חומש משא"כ בתמורה עכ"ק וצ"ל בישוב ד' הש"ס דאיירי באחר שאינו בעלי' והבעלים נתנו רשות להמיר שאמרו כל הרוצה להמיר יבוא וימיר דבכה"ג מהני כמבואר בש"ס הנ"ל ואחר א"צ להוסיף חומש כשפודה ושפיר מספק"ל להש"ס אם כוונתו להמיר או לפדיון וא"כ מוכרח מזה דמיירי באחר שפודה הקדש ואף א"נ דז"א מוכרח לומר כן מכ"מ שפיר מצינו לאוקמי דמיירי בדר"ז שאחרים פדאו דא"צ להוסיף חומש ושפיר אמרי' דאי כוונתו לחלל ליכא מלקות משום לא תקדיש בע"מ למזבח כיון דאיירי בחילול כזה שא"צ להוסיף חומש אינו עובר בלאו כיון דאינו מחדש שום הקדש וכנ"ל ודו"ק: