שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר
ח"א סימן ט
בעזה"י יום א' ג' טבת תרצ"ב לפ"ק. נשאלתי בהא דפסקינן בש"ע או"ח (סי' פ"ה סעי' ב') דאפי' להרהר בד"ת אסור בביהכ"ס ובית המרחץ ובמקום הטנופת והוא המקום שי"ב צואה ומי רגלים ע"ש האיך הדין כנגד מי רגלים לחוד אם מותר להרהר בד"ת או אסור כמו בצואה:
תשובה. הנה מקור הדבר בש"ס דשבת (דק"נ.) דאמרי' שם רמי לי' ראבר"ה לרבא מי אמרי' דיבור אסור הרהור מותר אלמא הרהור לאו כדבור דמי והאמר רבר"ח אר"י בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא שא"ה דבעינן והי' מחניך קדוש וליכא [פרש"י ולא כתיב בי' דבר אלא מקום חנייתך תהא בקדושה וטעמא משום דישראל מהרהרין בד"ת עכ"ל] ופריך ה"נ כתיב ולא יראה בך ערות דבר ההוא מבע"ל לכדר"י דאר"י נכרי ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו [פרש"י כלומר לעולם והי' מחניך קדוש משום הרהור תורה ואפי' אין דבור ול"י בך ערות דבר במילתא אחריתא מיירי דאסור בשעת הדבור ולא בשעת הרהור כגון להסתכל בערוה עכ"ל] ופריך מאי אריא נכרי אפי' ישראל נמי לא מיבעיא קאמר ל"מ ישראל דאסור וכו' אימא הכ"נ אמר קרא וערות אביהם לא ראו [פרש"י אלמא ערוה הוא בב"נ עכ"ל] עכסה"ג עייש"ה, והנה במה דמקשה מדכתיב ול"י בך ערות דבר דמשמע רק דבור אסור אבל הרהור מותר ומשני ההוא מבע"ל לכדר"י וכו' ולפרש"י התי' היא ודוקא להסתכל בערוה אסור רק דבור אבל הרהור מותר משא"כ בביה"כ האיסור הוא משום והי' מחניך קדוש גם להרהר אסור וכן בבית המרחץ אסור משום דנפיש זוהמי' וכמו"ש המג"א (בסי' פ"ה סק"ב) ע"ש וראיתי בפרמ"ג בא"א שם שכ' על המג"א ז"ל דמה הק' ממרחץ דהא במרחץ אסור אפי' אין שם אדם וע"כ א"א לומר משום ערוה אלא משום דמאיס וכפרש"י בשבת ע"ש עכ"ד הפרמ"ג שם ובעניי לפי מיעוט בקיאותי חפשתי בפרש"י בשבת בכאן וגם בדף יו"ד אשר שם הוא מקור דבר זה ולא מצאתי בפרש"י דבר זה דלכן אסור להרהר במרחץ משום דמאיס ואולי ס"ס נפל בד' הפרמ"ג וצ"ל בפרש"י ברכות וכוונתו היא לד' רש"י בברכות (כ"ו.) בד"ה בית המרחץ כתב אסור להרהר בו ע"ש דקאי אהא דאמרינן ובית המרחץ שאמרו אעפ"י שאין בו אדם ומוכח דד' רש"י ז"ל דאיסור הרהור במרחץ הוא אפי' אין בו אדם וע"כ דלאו משום ערוה אסור רק משום דמאיס זה יהא הוכחת הפרמ"ג ועדיין צ"ע בזה:
ועכ"פ עיקר תירוצא דש"ס שבת הנ"ל לחלק בין לקרות כנגד הערוה דשם אסור רק דיבור אבל הרהור מותר משא"כ ביהכ"ס ומרחץ אסור בהם גם הרהור מטעם הנ"ל ולפי"ז יפלא מאוד דמה ענין דרב יהודה דאמר דעכו"ם ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו להכא והרי זה הדין דהרהור מותר בדברי קדושה בשעת ההסתכלות בערוה הוא גם בערות ישראל דלא אסור רק בביה"כ ובית המרחץ ודינא דר"י דערות עכו"ם אסור לא ילפינן מקרא דמייתי ולא יראה בך ערות דבר רק מקרא דערות אביהם לא ראו כמבואר בש"ס וא"כ מה ענין מימרא דר"י לכאן ועיקר התי' חסר מן הספר לחלק בין קריאה כנגד ערוה שאסור רק דיבור משא"כ בביה"כ ובית המרחץ, וכפי הנראה שמאור עינינו רש"י ז"ל הרגיש בזה ולכן עשה כלומר וכו' וכו' עייש"ה אבל עדיין צ"ע גם לפי פירושו מה דמייתי מרב יהודה לכאן שאין לו שום ענין לתי' דגמרא בכאן ולכן לולי פירוש רש"י ז"ל הי' מקום לפרש כונת הגמרא דמשני דקרא דל"י בך ערות דבר איצטריך לכדר"י דנכרי ערום אסור לקרות כנגדו היינו דאף דהרהור אסור כנגד הערוה וכדמוכח ממרחץ הה"ד נגד ערוה דישראל אבל נגד ערוה דנכרי ממעטינן מקרא דדבר הכתוב אצל ערוה דמותר להרהר בדברי קדושה נגד ערוה דעכו"ם ויש טעם לחלק בינייהו לפע"ד דכמו שמצינו בירושלמי פי"ג דיבמות (ה"ב) דאמרינן שם דעכו"ם אין להם מחשבה לשום דבר עש"ה ובס' טל תורה ממורי הגז"ל בהגהותיו לירושלמי שם ויש לבאר טעם הירושלמי לפי"ד המהר"ל ז"ל בספרו גור ארי' עה"ת פ' שמות שכ' דעכו"ם ענינם רק הגלוי ולא ההסתר וכדאמרינן בחולין (דף קל"ג:) ובעירובין (ע"ה) עש"ה וע' בס' בית האוצר ח"א כלל א' שכ' עפי"ז טעם נכון למה ב"נ ששבת ועוסק בתורה חייב מיתה ולא מצינו כן בשאר מצות עש"ה וכיון דענינו של ב"נ הוא רק מה שנגלה לכל ולא ההסתר לכן אין להם מחשבה בשום דבר דמחשבה היא בהסתר וכמובן וז"ד בישראל ולא בב"נ לפי הנ"ל ומה"ט יש לומר דכנגד ערות עכו"ם אסור רק לומר בדברי קדושה בפיו אבל להרהר מותר כיון דנכרי אין לו שייכות בענינים שבצינעא אין לו כח לפסלו ודו"ק היטב, ואמנם א"א לפרש כן בש"ס דא"כ יומצא דכנגד ערות ישראל הי' אסור להרהר בד"ת וכל הפוסקים כתבו להיפך וע"כ העיקר כפרש"י בסוגיא הנ"ל וא"כ צ"ע כנ"ל:
וכה ראיתי בס' כל"ח עה"ת פ' נח שכ' להוכיח דהרהור אסור כנגד ערוה ממש"כ הרמב"ם בפ"ג מה' ק"ש הט"ז וז"ל כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומ"ר עד שירחיק כך אסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזור פניו אפי' עכו"ם או קטן לא יקרא כנגד ערותן עכ"ל ונראה דס"ל דחד דינא אית להו לקרות כנגד הערוה ולקרות כנגד צואה ומ"ר דבעי דוקא החזרת פניו וע"כ דס"ל דהרהור ג"כ אסור דא"נ דמותר הרהור כנגד הערוה ל"צ החזרת פניו הרי מותר להניח ידו לתוך פיו וקורא כמבואר בברכות (כ"ד:) והביא בשם הגאון מדווינסק שליט"א (ז"ל) בס' צפנת פענח על הרמב"ם שהרגיש בזה ולא מצא מענה עייש"ה ואני תמה מאד דמה ראו להוציא מד' הרמב"ם דין חדש דכנגד הערוה יהי' אסור הרהור והוא פשוט:
בפי כל הפוסקים להיפך ואי הוי ד' רבינו הגדול הרמב"ם שאסור הרהור בערוה ל"ה שתקו מלהביא דעתו ז"ל וגם מש"ס דשבת שם הנ"ל לפרש"י מפורש להיפך והוכחתם שהוכיחו ממה דל"כ רבינו ז"ל שיניח ידו לתוך פיו ויקרא ק"ש כש"ס דברכות (כ"ד:) והוצרך החזרת פניו דוקא לק"מ לפע"ד דהרי ר"ה בשם ר"י אמר כן ור"ח פליג עלה החם וסובר דל"מ הנחת ידו לתוך פיו במקום שאסור לקרות ק"ש ואפי' הי' קורא צריך להפסיק והכי קיי"ל בטוש"ע או"ח (סי' פ"ה) ועי' בלשון הב"י שם שכ' אהא דלא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא את שמע וז"ל מחלקות ברייתות ואמוראים בס"פ מי שמתו (כ"ד:) ופסקו כל הפוסקים כדברי האוסר ולאו לקרות אלא אפי' להרהר אסור דהכי אמרינן התם עכ"ל ע"ש וא"כ א"א לי' להרמב"ם ז"ל ליתן עצה זו דיניח ידו על פיו ויקרא דלא קיי"ל כן, וגם להרהר את הק"ש כנגד הערוה א"א דהא הרמב"ם ז"ל פס' בפכ"ב מה' ק"ש ה"ח דאינו יוצא יד"ח בהרהר ק"ש בלבו ע"ש ואף שפ' בפ"א מה' ברכות ה"ז בכל הברכות יוצא בהרהור ע"ש צ"ל דק"ש שאני עי' בזה בפרמ"ג א"א (סי' קפ"ה סק"א) וע"ע בפרמ"ג בא"א (סי' ס"ב סק"ב) שכ' בשם הר"מ אלשקר וא"ר דק"ש א"י בשמע משל חבירו דכתיב ודברת בם יעיי"ש, ומה שאמרו בק"ש יניח ידו לתוך פיו בש"ס דברכות הנ"ל עי' בפרישה שפירש דהיינו שקורא כ"כ בלחש שאינו ניכר כלל שמרחש בשפתיו ע"ש, וזה אסור להלכה לדידן כנ"ל ולכן אין עצה בערוה רק החזרת פניו כמו"ש הרמב"ם ז"ל [ומש"כ בכל"ח הנ"ל דחד דינא אית להו לערוה ולצואה ומ"ר דבעי דוקא החזרת פניו ומשמע מדבריו דבצואה ומ"ר ג"כ מותר לקרות בהחזרת פנים אפי' בתוך ד"א כמו בערוה הוא טעות במחכ"ת דמפורש בש"ס ברכות (כ"ו.) דגם לאחריו צריך להרחיק מצואה ד"א ע"ש והכי קיי"ל ואינו דומה לערוה דבראי' תליא מילתא וכיון שהחזיר פניו ליכא איסור משא"כ בצואה דמחניך קדוש כתיב גם באינו רואה אסור וז"פ וברור]:
והנה בש"ס דברכות (דף כ"ד) הנ"ל אמרינן אהא דאר"ה הי' מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו וקורא ק"ש ומי אר"ה הכי והאר"ה ת"ח אסור לו לעמוד במקומות המטונפות לפי שא"א לעמוד בלי הרהור תורה ומשני דל"ק כאן בעומד כאן במהלך עש"ה ולכאורה הדבר פלא דלמה במהלך מותר להרהר בד"ת במקום מטונף ובחידושי הרשב"א ז"ל כתב דדוקא בעומד איכא משום מחניך קדוש אבל לא במהלך ע"ש והדבר צ"ע ועי' בס' מעון הברכות על מס' ברכות שם מ"ש בזה וראיתי בס' גליוני הש"ס מהגאון מוהר"י ענגיל ז"ל על ס' זרעים שביאר דברי הש"ס עפי"מ דמבואר לקמן (כ"ה:) דרק כשהצואה בתוך ד"א של אדם הוא דאסור בדבר שבקדושה אבל לא כשהיא חוץ לד"א והטעם מובן משום דד"א הוא רשותו של אדם וע"כ כשהצואה היא תוך ד"א הו"ל צואה ברשותו ואיכא משום והי' מחניך קדוש דמחנה היינו הרשות וא"כ לפי המבואר בטוש"ע חו"מ (סי' רס"ח) ובסמ"ע שם סק"ג דעת הראב"ד דד"א של אדם דקונין לו הוא רק בעומד אבל במהלך אין לו ד"א ע"ש וע"כ ה"נ במהלך לענין צואה כיון דמהלך אין לו ד"א א"כ הו"ל כאלו היתה צואה חוץ לד"א דמותר בדבר שבקדושה עכ"ד ז"ל ודבר חכמה היא ולכאורה דבריו תמוהין דהא איסורא דלומר דבר שבקדושה אצל צואה היא דאורייתא מקרא דוהי' מחניך קדוש והאיך נפרש הטעם משום דד"א ש"א קונין לו ולהתיר מכח זה מהלך כנ"ל והא זה שד"א ש"א קונין לו הוא רק תקנה דרבנן כמבואר בפ"ק דב"מ והאיך יהי' זה טעם דקרא ואך מצינו כעי"ז ברז"ה ז"ל במאור לשבת ר"פ הזורק שכ' דטעמא דחייב במעביר ד"א ברה"ר בשבת משום שד"א קונין לו והו"ל כרה"י והמוציא ממנו כמוציא מרה"י לרה"ר וכבר תמה עליו הגאון מלבוב ז"ל בספרו שו"מ מהדו"ג ח"ג (סי' ע"ט) דהא דד"א קונין הוא רק מדרבנן עיי"ש מ"ש בזה וא"כ יש להגלה"ש תנא דמסעי' לי' הרז"ה ז"ל:
ואמנם צע"ג ע"ד הגז"ל דמה הועיל בזה שבמהלך ליכא איסור דד"א כיון שאינו רשותו אבל הרי מפורש בש"ס דברכות (כ"ו.) דהא דמועיל הרחקת ד"א הוא רק לאחוריו אבל לפניו מרחיק כמלא עיניו והכי קיי"ל וא"כ האיך ילך במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק"ש הרי כיון דהולך הצואה לפניו ג"כ ובלפניו צריך להרחיק כמלא עיניו ואפי' רחוק מד"א וא"כ אינו תלוי בזה שד"א ש"א קונות לו וא"כ גם המהלך יותסר דל"ש סברתו הנזכרת. ואולי יש לקיים דברי הגאון ז"ל לדעת הרשב"א ז"ל המובא בש"ע או"ח (סי' ע"ט סעי' ב') דסובר דבהיתה צואה ברשות אחרת והוא רואה אותה אסור לקרות כנגדו כיון דרואה אותה ל"מ הפסקה ושינוי רשות והיינו דסובר דלא יראה בך ערות דבר קאי נמי ארישא דקרא אצואה ולכן כל היכא שרואה אסור מה"ת ואפי' ברשות אחר וכ' הפרמ"ג במ"ז בסי' הנ"ל סק"א דלד' הרשב"א ז"ל יומצא דהרהור כנגד צואה המונחת חוץ לד"א כמלא עיניו מותר שהרי בערוה נמי הרהור מותר מדכתיב דבר ה"ה צואה כיון דבכאן לית מחניך רק מכח לא יראה ילפינן לה עכ"ד ז"ל עיי"ש וא"כ שפיר משני בש"ס שם אהא דמקשה דהרי אסור להרהר בד"ת במבואות המטונפות דמהלך מותר והיינו כיון דבמהלך ליכא ענין ד"א ש"א שקונות לו כד' הגז"ל הנ"ל וא"ל דעכ"פ איכא איסור דכמלא עיניו ז"א דהא במלא עיניו מותר להרהר וכנ"ל ור"ה בשם ר"י ס"ל דגם אם יניח ידו על פיו וקורא מותר דהוא כמו הרהור שמותר במהלך ודו"ק:
והנה ר"ח פליג עלה התם ואמר דגם במהלך אסור לקרות אפי' במניח ידו על פיו ואיכא למימר דטעמי' דגם במלא עיניו איכא איסור הרהור מדרבנן וכשי' הרא"ש ז"ל שחולק על הרשב"א ז"ל הובא בפרמ"ג במ"ז שם דהאיסור דמלא עיניו בצואה איננו משום לא יראה בך ערות דבר דזה לא קאי אצואה רק הוא איסור דרבנן בעלמא ולכן גם הרהור אסור בה מדרבנן כמו בצואה בתוך ד"א ע"ש בד' הפרמ"ג שם:
ועפ"י יסוד זה יתיישב מה דאמרינן בש"ס דברכות שם תניא כותי' דר"ח הי' מהלך במבואות המטונפות לא יקרא ק"ש ולא עוד אלא שאם הי' קורא ובא פוסק לא פסק מאי וכו' ראב"א אמר מהכא כי דבר ה' בזה עש"ה ויפלא מאד דמדוע הוצרך לחפש קראי ע"ז והרי האיסור הוא מדאורייתא מקרא דוהי' מחניך קדוש ולפי הנ"ל י"ל דבאמת גם לר"ח דקיי"ל כותי' ליכא איסור דמחניך קדוש כיון דהוא מהלך ל"ה מחניך קדוש וכיסוד הנ"ל רק דס"ל לר"ח דעכ"פ איכא איסור מדרבנן משום מלא עיניו ולכן שואל לא פסק מאי והביא מקרא כי דבר ה' בזה דעכ"פ הוא בזיון לדבר שבקדושה אם קורא במבואות המטונפות דלא גרע ממלא עיניו שצריך להפסיק מלומר דבר שבקדושה:
ואפי' להרהר אסור ומכ"ש שלא יניח ידו על פיו ויקרא ק"ש כדס"ל לחד מ"ד התם:
ועפי"ז מתורץ קו' הפרמ"ג במ"ז (סי' פ"ה סוסק"א) עמש"כ הרמ"א ביו"ד (סי' רפ"ב סי"ט) דהרהור במבואות המטונפות אסור משום כבוד התורה וע"ז הקשה דתיפ"ל מהא דאמרינן בשבת (ק"נ.) מחניך קדוש מה"ת עכ"ק והניח בצ"ע ע"ש. ולהנ"ל ניחא דרמ"א אתי לאשמעינן דהרהור במבואות המטונפות אסור אף במהלך ולכן הוצרך ליתן טעם משום כבוד התורה וכדילפינן בש"ס הנ"ל מקרא דכי דבר ה' בזה אבל משום מחניך קדוש ליכא במהלך דלאו מחניך הוא וכנ"ל ויומצא לפי"ז ד"ח להלכה דבמהלך ליכא איסור תורה להרהר דבר שבקדושה במבואות המטונפות ורק מדרבנן משום מלא עיניו או משום כבוד התורה ויש לעיין בכ"ז ודו"ק היטב:
והנה במה דאמרינן בש"ס דברכות ובשבת שם דבכמ"ק מותר להרהר בד"ת חוץ מבית המרחץ וביהכ"ס והכי קיי"ל להלכה, יל"ע בזה דהרי קיי"ל כר"ח דאמר בברכות (דף כ':) דהרהור לאו כדבור דמי וא"כ למה יותסר הרהור בדבר שבקדושה אפי' אם ליכא מיעוטא דקרא דדבר מכ"מ הרי בכל מקום הרהור לאו כדבור דמי ולמה יאסר בהרהור ד"ת במקום מטונף. ועפרש"י בשבת (ק"נ.) ד"ה והי' מחניך קדוש שהבאתי לעיל שכפיה"נ נזהר מזה. ולכאורה נלפע"ד להוכיח כדעת הגר"א ז"ל בביאוריו לש"ע או"ח (סי' מ"ז) שפיקפק אהא דאיתא בש"ע שם דהמהרהר בד"ת א"צ לברך ברכה"ת דהא בת"ת כתיב והגית בו וגו' והגיון הוא בלב כדכתיב והגיון לבי וא"כ מקיים מצות ת"ת בהרהור לחוד עיי"ש. ובחידושי למס' מגילה הבאתי דבריו ז"ל וכתבתי די"ל דגם ד' הש"ע הם כן דמקיים מצות ת"ת בהרהור והא דאין מברכין אהרהור דת"ת הוא מטעם אחר דאין מברכין על המחשבה כמו דאין מברכין על ביטול חמץ וכ"כ באמת הטעם הלבוש הובא בפרמ"ג במ"ז שם סק"ב עיי"ש, ולפי"ז שפיר נכון מה דאסור להרהר בד"ת בביהכ"ס ובית המרחץ אע"ג דבכה"ת הרהור לאו כד"ד ת"ת שאני דמקיים המצוה בהרהור ג"כ והו"ל דבר שבקדושה דאסור במקום מטונף. ואמנם מצאתי ראיתי בס' קרית ספר על הרמב"ם ז"ל מהמבי"ט ז"ל בה' ק"ש שכ' דהא דאסור להרהר בד"ת במקום מטונף אף דהרהור לאו כדבור דמי מכ"מ אסור להרהר דבר שבקדושה במקום שאינו נקי עיי"ש וא"כ א"ר לד' הגר"א ז"ל וכמובן:
וראיתי בצל"ח לברכות שם שהקשה דבפלוגתת רבינא ור"ח אי הרהור כדבור דמי יש סתירה דבש"ע (סי' ס"ב סעי' ד') פסק כרבינא דהרהור כד"ד (ובסי' קפ"ה ס"ב ובסי' ר"ו סעי' ג') פסק כר"ח דלאו כד"ד ע"ש מ"ש לישב ע"ז ועפר אני תחת כפות רגלי מרן הנוב"י ז"ל דלפע"ד איני רואה שום סתירה דבש"ע (סי' ס"ב סעי' ד') איתא דאם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא ע"ש והיינו דאף דקיי"ל דהרהור לאו כד"ד כר"ח מכ"מ דעת הש"ע לחלק דבמקום אונס יוצא בהרהור והא דכ' בש"ע (סי' קפ"ה ס"ב) בברכהמ"ז דבלבד שיוציא בשפתיו היינו בלא אונס אינו יוצא בהרהור לבד וכמו"ש המג"א באמת שם סק"א וז"ל ונ"ל דאם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא עכ"ל וכן בש"ע (סי' ר"ו ס"ג) איירי בלי אונס ולכן צריך להוציא הברכה בשפתיו משא"כ במקום אונס באמת סגי שיהרהר הברכה בלבו וכמו"ש הטו"ז (בסי' ס"ב סק"א) עיי"ש וע"ע בלשון הב"י (בסי' ס"ב) שאחר שכ' דקיי"ל הלכה כר"ח דא"י יד"ח בק"ש בהרהור עד שיוציא בשפתיו הביא בשם א"ח שכ' דלפי"ד הירושלמי נראה שאם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא עש"ה והיינו שמחלקינן דבמקום אונם גם ר"ח יודה דמהני הרהור ויוצא בזה יד"ח [וכפיה"נ דאף אם אח"כ נסתלק האונס א"צ לחזור ולקרות עוה"פ לר"ח] וכן סתם בשלחנו הטהור ולפלא על רבינו הצל"ח שלא הרגיש בכ"ז:
והנה ראיתי בפרמ"ג בא"א (סי' פ"ג סק"ה) שהקשה בהא דפריך בברכות (דף כ"ו:) אהא דאמרינן דצריך להרחיק מצואה מלפניו אפי' מונחת חוץ לד"א כמלא עיניו מר"ח דאמר דאדם עומד כנגד ביה"כ ומתפלל ע"ש ומ"פ ודלמא הרהור שרי חוץ לד"א ותירץ דר"ח לשיטתו דס"ל דהרהור לאו כדבור דמי וא"כ להתפלל משמע ע"כ דבור עכ"ד ז"ל ולפלא על מאור עינינו הפרמ"ג ז"ל שלא הרגיש דעדיין יקשה לפי"מ שמצדד המג"א (בסי' ק"א סק"ב) דאע"ג דקיי"ל דהרהור לאו כד"ד מכ"מ תפלה שאני דגמרינן מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שבלב זו תפלה וא"כ העיקר תלוי בכונת הלב והקב"ה יודע מחשבות עייש"ה וא"כ אפי' לר"ח י"ל דמתפלל היינו בהרהור דיצא בזה יד"ח תפלה ואמנם בעיקר קושי' הפרמ"ג הנ"ל י"ל דהרי כבר כתב הפרמ"ג במ"ז בר"ס ע"ט הובא לעיל דלשי' הרא"ש ז"ל כל לפניו כמלא עיניו הוי בכלל חניי' ואסור אפי' הרהור בד"ת מדרבנן עכ"פ כמו בתוך ד"א עיי"ש והעיקר להלכה כד' הרא"ש ז"ל כמו"ש הב"י (בסי' ע"ט) וא"כ אפי' הרהור אסור ושפיר מקשה מר"ח דהיכן מתפלל כנגד ביה"כ הלא אפי' בהרהור אסור להתפלל ולד' הרשב"א ז"ל דהרהור מותר בלפניו כמלא עיניו בעכצ"ל כתי' הפרמ"ג הנ"ל ויסבור דלר"ח דהרהור לאו כד"ד גם תפלה א"י בהרהור וכמו שמסיק המג"א שם ודו"ק:
ועתה נבא לנידון שאלתינו אם יש איסור הרהור בד"ת נגד מי רגלים הנה כבר ביררנו הדין מש"ס ופוסקים דיש חילוק בין ערוה לצואה דבערוה אין איסור להרהר כנגדו כדכתיב ל"י בך ערות דבר דמשמע רק דבור משא"כ בצואה יש איסור גם בהרהור מדכתיב והי' מחניך קדוש דקאי גם אהרהור וכה ראיתי בחידושי חתם סופר למס' שבת (דף ק"נ) שהעיר בהא דיליף מקרא דל"י בך ערות דבר דמותר להרהר, כנגד הערוה מדכתיב דבר והא דבר דכתיב בקרא קאי אערוה והכי הו"ל למידרש קרא דערות דבר דרק דבור של ערוה אסור כגון קול באשה משא"כ להרהר בערוה בשעת אמירת דברי קדושה מותר ומהכ"ת לומר דדבר קאי אאדם האומר דבר שבקדושה עכ"ק עיי"ש שהניח בצ"ע. ולפעד"נ דלק"מ דבאמת דעת הרמב"ם ז"ל וכן סתם בש"ע או"ח (סי' ע"ה ס"ג) דהא דקול באשה ערוה היינו רק שאסור לשמוע ולא לענין שאסור לקרות ק"ש אז ולכן לא כתבו רק בלשון דיש ליזהר ע"ש בש"ע ועי' בב"י שם והטעם נראה דהא עיקר איסור בערוה כנגדו איננו רק בראי' דבראי' תלי' רחמנא כדכתיב לא יראה וגו' וכמבואר בש"ע שם (סעי' ו') דבלילה או שהוא סומא מותר לקרות כנגד ערוה דליכא ראי' משא"כ בצואה צריך להרחיק כמלא עיניו אפי' בלילה כמבואר בש"ע (סי' ע"ט סעי' א') ולכן לא שייך איסור דקול באשה לענין קריאת דבר שבקדושה דעכ"פ לא חזי לי' ולא קרינן בי' לא יראה וגו' וא"כ מתורץ קושי' החת"ס הנ"ל דלכן לא מצי דריש לקרא דלא יראה בך ערות דבר לענין הערוה גופה דקול אסור והרהור:
מותר בערוה דהא כתיב לא יראה וקול ג"כ אינו בכלל ראי' וע"כ דדבר לא קאי אערוה רק אאדם הקורא כנגד הערוה ושפיר מידרש מיני' דלהרהר בד"ת מותר נגד הערוה ומתורץ קו' החת"ס לנכון בס"ד ודו"ק:
עתה נחזי מה דינו של מי רגלים לענין הרהור כנגדו הנה בש"ס ברכות (דף כ"ה.) אמרינן דר"י רמי כתיב ויד תהי' לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ וכתיב ויתד תהי' לך וגו' וכסית את צאתך הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו עיי"ש ולפי"ז נראה דבמ"ר כנגד העמוד שאסור להרהר בד"ת כנגדו כמו בצואה כיון דילפינן לה מקרא דויד תהי' לך מחוץ למחנה וגו' ואח"ז מסיים הקרא ע"ז והי' מחניך קדוש דקאי אתרווייהו אאיסור דמ"ר וצואה א"כ גם הרהור אסור גבי' כמפורש בש"ס דשבת הנ"ל דמה דילפינן מקרא דוהי' מחניך קדוש גם הרהור אסור דשם ל"כ דבר רק בערוה כתיב דבר ומעתה נראה דה"ה מי רגלים שנפלו כבר לארץ דאסרינן רק מדרבנן לקרות כנגדם אסור גם הרהור דהא מ"ר שנפלו לארץ אסורין אטו מי רגלים כנגד העמוד וכיון דשם אסור הרהור בודאי כן במי רגלים שנפלו כבר אסור הרהור מדרבנן דהרהור בצואה ומ"ר כנגד העמוד אסור מדאורייתא מקרא דמחניך קדוש כמו"ש רש"י בשבת שם וא"כ יש לגזור בהרהור כמו בדבור של קדושה. ואמנם כדי שלא תטעה לחלק מסברא דמ"ר שנפלו כבר לארץ דאיסורם מדרבנן לא גזרו בהרהור רק בדבור אביא קצת ראיות לזה ומקודם אביא ראי' דאין לחלק בין מ"ר לצואה אע"ג דמ"ר איסורם מדרבנן מכ"מ שייך בהו אף איסור דרבנן של צואה ומכ"ש דשייך איסור הרהור דאסור מדאורייתא בצואה ומ"ר כנגד העמוד דהא הרמב"ם כ' בפ"ג מק"ש ה"ח דגם במ"ר צריך להרחיק כמלא עיניו ע"ש ובפרמ"ג במ"ז (סי' ע"ט סק"ב) והרי איסור זה דהרחקת מלא עיניו אף בצואה הוא רק מדרבנן כמ"ש הפרמ"ג במ"ז בר"ס ע"ט ע"ש מכ"מ אמרינן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומכ"ש דאמרינן כן לענין הרהור שאסור מה"ת בצואה ומ"ר כנגד העמוד דה"ה דיש איסד"ר להרהר במ"ר שנפלו לארץ וראי' ברורה לזה נלפע"ד מהא דהביא הב"י בשם הר"י דמי שמחויב ברכה וא"י לאומרה שאין המקום נקי שיש לו להרהר הברכה ותמה עליו הב"י דהא אם אין המקום נקי גם להרהר אסור שם ונדחק לתרץ ועי' במג"א (סי' ס"ב סק"ב) מ"ש לישב עש"ה ולמה לא מוקי ברווחא דמיירי במקום שיש בו מי מ"ר דאסור לדבר דבר שבקדושה והו"ל אונס ויכול להרהר שם דאין איסור בהרהור [ובשלמא בערוה ל"מ לאוקמי דהא אין המקום נקי קאמר] וע"כ דאם יש במקום ההוא מי רגלים גם הרהור אסור כמו בצואה ולכן נלפע"ד דבמי רגלים אף שאיסורם רק מדבריהם מכ"מ אסור להרהר כנגדם וכמו שהוכחנו בס"ד:
ושוב מצאתי ראי' לדין זה מהא דאיתא בש"ע או"ח (סי' פ"ג סעי' ד') ברמ"א שכ' בזה"ל אבל אם משתינים בהם לפעמים אסור להרהר בהם בד"ת כ"ש לקרות ק"ש עכ"ל ע"ש. הרי מבואר דאף דאין איסור במקום הנ"ל כ"א משום מי רגלים מ"מ אסור להרהר שם בד"ת - איברא שיש לדחות ראי' זו עפימ"ש הרבינו יונה לברכות סו"פ מי שמתו דאע"ג דמ"ר עצמן אינן אסורין כ"א מדרבנן מ"מ גרף ועביט של מ"ר אסורים מה"ת לקרות אצלם כמו צואה ומה"ט ל"מ ליתן רביעית מים בעביט של מ"ר כמו דמהני ליתן למ"ר עכ"ד ז"ל ולפי"ז י"ל דשם בנידון הרמ"א הנ"ל הרי מיירי ממקום שמיוחד להשתין בו מ"ר ודמי לעביט של מ"ר שאיסורו מה"ת לד' הר"י הנ"ל ומשוה"כ אסור הרהור בד"ת ג"כ כמו בצואה משא"כ אצל מ"ר שאיסורם רק מדרבנן עדיין הספק במקומו עומד אי אסור הרהור בד"ת, ואכן מד' הטו"ז שם בס"ק ב' שכ' ע"ד הרמ"א הנ"ל וז"ל נ"ל דמ"מ אין לזה דין ביה"כ לענין הרחקה מכנגדו כדלעיל דהא במ"ר אין איסור מה"ת אלא כנגד הקילוח לבד עכ"ל ע"ש מפורש יוצא דלא ס"ל להלכה כד' הר"י ז"ל הנ"ל רק דגם במקום המיוחד להשתין דינו כמ"ר שאינו אסור מה"ת ואעפי"כ ניח"ל מש"כ הרמ"א דאסור להרהר בהם בד"ת א"כ ש"מ דגם נגד מ"ר האסור רק מדרבנן מיתסר גם הרהור בד"ת וכנ"ל וזו ראי' שאין עלי' תשובה לענ"ד. ובפתחי ספרים מצאתי באשל אברהם לאו"ח מהגה"ק בעל דע"ק זצ"ל (בסי' ע"ט) שכ"כ דהרהור אסור נגד מ"ר ע"ש שלא הביא שום ראי' לזה והנלפע"ד כתבתי: יחיאל מיכל הכהן האללענדער: