שות אמרי כהן· רבי יחיאל מיכל הכהן הולנדר
ח"א סימן ז
ב"ה ועש"ק בשלח תרצ"ה:
שלו' וברכה לכבוד ידידי הרב הגאון המובהק המפו' החו"ב בחד"ת וכו' כש"ת מו"ה דוד צבי זעהמאן שליט"א אבד"ק דוקלא יע"א:
אחדשמעכ"ג כמשפט. לנכון קבלתי ספרו דמר הנכבד הנקוב בשם "מנחת סולת" המיוסד ע"ס תרי"ג מצות לרבינו החינוך זללה"ה, ולאשר נתכבדתי מאת מעכת"ה הי"ו במה שביקשני שאעיין בספרו ולכתוב למעכת"ה מה שהערותי עליו, הנני לרצון כ"ג, ועיינתי בספרו, וראיתי כי ספרו הוא מנחה בלולה בחו"ב נכונה סולת נקי' מד' ראשונים ואחרונים, ולאשר שמידי עיוני בו הערותי בכמ"ק אציג בזה מה שהערותי וזה החילי בס"ד: בס' מנח"ס במצוה א' פו"ר העיר מעכת"ה הי"ו לד' הפוסקים דגם בשביל מצות לערב אל תנח ידך מוכרין ספ"ת והרי בב"ב (ס':) ארי"ש דלאחר החורבן דין הוא שנגזור ע"ע שלא לישא אשה להוליד בנים אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכתבו בתוס' שם דהיינו לאחר שכבר קיים:
פו"ר עיי"ש וא"כ למה בזמה"ז מותר למכור ספ"ת אחר שכבר קיים מצות פו"ר הא י"ל דהא דמתירין בש"ס למכור ספ"ת בשביל קיום מצות לערב קאי על זמן הבית משא"כ כעת לאחר החורבן דמהראוי הי' לגזור ע"ז ולבטל המצוה דלערב לגמרי וכנ"ל ותי' מעכת"ה דרבי ישמעאל שאמר בב"ב שם כנ"ל כיוון אזמן תיכף לאחר החורבן שהיו גזירות משא"כ עתה דליכא גזירות כאלה חלילה ועוד תירץ דרי"ש לא סבר כרבי יהושע דיש מצות לערב אל תנח ידך ולכן אמר כנ"ל אבל אנן קיי"ל כר"י ומשו"ה מוכרין ספ"ת גם בשביל לקיים מצות לערב וגו' עכדמעכ"ת, ולפע"ד לא נהירא מה שתירץ מעכ"ג דהא כתב הרמ"א באה"ע (סי' א' סעי' ג') דנהגו שלא לכוף אפו"ר ובבי"ש שם (בס"ק ו') כתב בשם המרדכי ואגודה דבחו"ל אין כופין גם דין הוא שנגזור ע"ע שלא לישא אשה אלא דאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בו הלכך עכ"פ אין כופין אם אינו מקיים פו"ר אפי' בא"י עש"ה הרי נשמע מזה דגם אנן סמכינן אהא דרי"ש בב"ב הנ"ל דמה"ט לא כפינן אפו"ר בזמה"ז אף דליכא גזירות כ"כ וגם קיי"ל דאיכא מצות לערב אל תנח ידך וכמו"ש בש"ע שם (ס"ח) והביא בשם י"א דאפי' יש לו בנים ימכור ספ"ת כדי שישא אשה בת בנים עש"ה וא"כ הדקול"ד כנ"ל דמנ"ל דד דדינא דר"י בש"ס דמוכרין ספ"ת כדי לישא אשה בת בנים נאמר גם בזמה"ז, והנלפע"ד בישוב קו' כת"ה דשפיר יש הוכחה להפוסקים שפסקו דמוכרין ספ"ת בשביל מצות לערב אל תנח ידך מהש"ס דיבמות (ס"ב:) שם במקומו דד"ז שייך גם בזמה"ז ולאו דוקא בזמן הבית דהא טעמם הוא משום דהי"ל גירסא בש"ס דיבמות שם מתניתין דלא כרבי יהושע דתניא רי"א נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו הי"ל בנים בילדותו יהיו לו בזקנותו כו' ופרש"י מתני' דקתני לא יבטל אא"כ יש לו וכו' הא אם יש לו מבטל דלא כר"י ופסקינן הלכה כר"י ולכן פסקו הפוסקים הנ"ל דהלכה כר"י דפליג אמתני' וס"ל דאפי' בכבר קיים פו"ר מוכרין ספ"ת בשביל לישא אשה בת בנים וכמו"ש הבית יוסף באה"ע (סי' א') באורך כ"ז עיי"ש. ומעתה אם נאמר דרבי יהושע לא אמר כן רק בזמה"ב ולא בזמה"ז וכנ"ל מנ"ל להש"ס לומר דמתני' לא אתיא כר"י ולעשות פלוגתא חדשה ולימא דמתני' דקתני הא אם יש לו מבטל איירי בזמה"ז דליכא מצות לערב ור"י קאי אזמן הבית ומדלא משני בש"ס הכי ש"מ דפשיטא לי' להש"ס דר"י דאמר דאיכא מצות לערב אל תנח ידך קאי גם אחר החורבן וא"כ ל"ק כלל קו' מעכת"ה וכמובן ודו"ק:
במצות מילה או"ק ה' מפלפל כ"ג בדברי המחציהש"ק או"ח (סי' תמ"ד ס"ק י"א) שצידד לומר דמצ"ע שעל האב ל"ה רק ביום השמיני ולא אח"כ והביא ראי' מד' הקי"ס על הרמז"ל מהמבי"ט ז"ל בריש ה' מילה שמוכח כן מדבריו ז"ל וכן בקובץ על הרמז"ל ה' מילה מפלפל בזה. עפי"ז עלה בדעתי לישב ד' הרוקח בה' לולב (סי' ר"כ) שכתב דמילה ל"ה מצ"ע שהזמן גרמא אף שזמנה קבוע ביום הח' מ"מ כל הימים שיבואו אח"כ תשלומי דיום הח' נינהו עכדב"ק ומאז תמהתי ע"ד הרוקח מירושלמי מפורש בפ"א דר"ה ה"א דאיתא שם בזה"ל ר"ח בעא קומי ר"י כתיב וביום השמיני ימול עבר ולא מל (פי' ביום השמיני אם עובר בבל תאחר, פנ"מ) א"ל כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו דבר שהוא ניתן לתשלומין יצא זה שאינו ניתן לתשלומין (פי' דכתיב לשלמו דמשמע דבר שניתן לתשלומין שהוא משלם למחר או באיזה יום והוי כמו שהקריב בו ביום שנתחייב להקריבו יצא זה מילה ביום השמיני שאינו ניתן לתשלומין להיות כביום שנתחייב שאף שחייב הוא למולו מ"מ יום השמיני א"א להשלימו, פנ"מ) עש"ה הרי להדיא דמילה שלא בזמנה ל"ה תשלומין ביום הח' ודלא כהרוקח הנ"ל והוא תמי' עצומה ומצאתי אח"כ בס' כל"ח עה"ת פ' לך שהרגיש בזה ע"ש שנדחק לישב, ואך לפי"ד המפו' הנ"ל ניחא דהא הירושלמי שרוצה לומר שעוברין בבל תאחר בלא מל ביום השמיני בודאי קאי על האב שעליו מוטל למול בנו ביום הח' ובזה שפיר אמרי' בירושלמי שאין לו תשלומין אח"כ דהא מצ"ע שעל האב בטיל אח"כ ואיננה רק במילה בזמנה ומש"כ הרוקח דכל הימים שיבואו אח"כ הם תשלומי דח' כוונתו על המצ"ע שעל הבי"ד דזה מוטל לעולם על הבי"ד עד שיגדל ולכן הוא תשלומין דח' שהוא מילה בזמנה אבל המצוה שעל האב הרי נתבטלה אחר יום הח' ודו"ק:
עוד ראיתי לו לכ"ג במצוה הנ"ל שהביא מד' הדרך פקודיך במצות מילה אות ו' שכ' דאם בא להתגייר וצריכין למולו והוי סכנת נפשות אפשר שיכולין למולו כי בלעדו ל"ה ישראל ויכול לסכן עצמו והביא מד' הפנים יפות פ' נצבים שכ"כ עכ"ד, ולפעד"נ דד"ז תליא באשלי רברבי דכבר נודע מחלוקת הראשונים ז"ל במקום שא"צ מן הדין לקדש את השם אי רשאי להחמיר ע"ע ולמסור נפשו ע"ז דד' הרמב"ם בפ"ה מה' יסוה"ת דאסיר למסור נפשו למיתה במקום שא"צ מן הדין ואם מסר נפשו במקום שא"צ הר"ז מתחייב בנפשו ורבים חולקים עליו ומתירים למסור נפשו אכל המצות אע"ג דליכא חיובא מדינא למסור נפשו עלייהו וכ' הפר"ד בדרך האתרים דרוש שני בשם המהרימ"ט בדרשותיו סו"פ חולדות דאפי' לשי' החולקים על הרמז"ל וס"ל דהרשות בידו למסור עצמו על קדוה"ש אף במקום שאינו מצווה מן הדין ה"ד בישראל דעכ"פ מצווין על מצ"ע דקדוה"ש בשום מקום אבל ב"נ שאינם מצווין לגמרי אקידוה"ש מה בצע לחבול בעצמו ולכן באמת אינו רשאי לחבול בעצמו עכ"ד עש"ה והנה בעיקר הדבר שיהא ב"נ מצווה לגייר עצמו לא מצינו בשום מקום, וביבמות (מ"ח:) אמרי' מפני מה גרים מעונין בזמה"ז אחרים אומרים מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה, ובהגהות הגאון מוהריעב"ץ ז"ל שם העיר דהיכן מצינו ד"ז שמצוה על הנכרי לגייר עצמו שיהא נענש בשביל שאיחר להתגייר עיי"ש מש"כ ליישב. וע' בתשו' אמרי יושר ח"ב ממורי הגאון ז"ל (סי' ד' אוק"ד) מש"כ בזה ע"ש. וא"כ אין ספק שאין ב"נ רשאי לסכן עצמו בשביל לגייר א"ע כיון דאינו מצווה דהא אפי' במצות ב"נ מסקינן בסנהדרין סו"פ בן סו"מ דאינם מצווין אקידוה"ש ואפי' בע"ז ע"ש מכש"כ בשביל הגירות ובמקום שא"ח למסור נפשו הרי אינו רשאי לסכן עצמו כנ"ל ואין לומר כיון דבזה שמגייר עצמו הרי נעשה ישראל וישראל הרי רשאי למסור נפשו על המצות אע"ג דאינו מחויב לד' הסוברים כן כנ"ל ולכן שפיר רשאי למול עצמו לשם גירות אפי' במקום סכנה כיון דעיד"ז יהי' ישראל והו"ל כעין הא דאמרינן דגיטו וידו באין כאחד ז"א כיון דאנן אמילה דגר דנין וקיי"ל דאינו גר עד שימול ויטבול והמילה הוא קודם הטבילה דוקא כדפסקינן בש"ע יו"ד (סי' רס"ח) וא"כ אפי' לאחר המילה עדיין אינו נעשה ישראל כיון דלא טבל ודינו עוד כב"נ א"כ בודאי אסור לו למול עצמו בחשש סכנה כיון דב"נ אינו רשאי לחבול בעצמו במקום שאינו מחויב וכנ"ל:
ומה שציין כ"ג לד' הפנים יפות פ' נצבים עה"כ מחוטב עציך וגו' שדעתו כד' הדרך פקודיך דרשאי למול עצמו הגר אפי' במקום סכנה כיון דבלעדו ל"ה ישראל לפע"ד אין ראי' מד' הפני"פ לד' הדרפ"ק והבדל רב יש ביניהם דהפני"פ שם קאי אגירות שהי' בימי משה רבינו ע"ה כיון שלא נשבה להם רוח צפונית ולא יכלו למול עצמם א"כ האיך קיבלו אז גרים כמבואר בקרא הא אינו נעשה גר עד שימול ויטבול ולזה פי' הפני"פ ז"ל דכיון דעפ"י הרוב לא יארע סכנה במילה אף בלא נשיבת רוח צפונית ורק דבישראל אין הולכין אחר הרוב בפקונ"פ ולכן לא מלו עצמם במדבר מחשש סכנה ע"צ המיעוט אבל הגרים שבאו להתגייר שבלעדי זה לא יכלו להיות ישראל שפיר מלו עצמם במדבר וסמכו עצמם על הרוב אף במקום חשש סכנה עכדב"ק ע"ש אבל במקום חשש סכנה וליכא רוב שלא יסתכן איכ"ל דמודה הפני"פ שאסור לו למול עצמו אף בבא להתגייר כמו במי שהוחזקו אחיו למות מחמת מילה דאיירי בי' הדרפ"ק הנ"ל:
ואמנם בעיקר קושי' הפנים יפות הנ"ל דהאיך קיבל מרע"ה גרים כיון דלא יכלו למול אז בזמן המדבר שלא נשבה להם רוח צפונית נלפע"ד לתרץ דהנה בש"ע יו"ד סי' (רס"ב ס"א) פסקינן דאם מל בלילה לא יצא וצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית ע"ש ובש"ך שם סק"ב שחיזק ד"ז דאפי' בדיעבד לא יצא וראיתי בחכמת שלמה על יו"ד שם מהגאון מוהרש"ק מבראדי זצ"ל שהביא ראי' לזה מש"ס דיבמות (ע"ב.) דאמרי' דמשוה"כ לא מלו ישראל א"ע במדבר משום דלא נשבה להם רוח צפונית וקשה דהא אמרי' שם אח"כ בברייתא דכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר נשבה להם רוח צפונית בחצי הלילה כו' א"כ למה לא מלו בלילה סמוך לחצי הלילה ובפרט דמשה רבינו ע"ה הי' יודע לכוין השעה של חצי הלילה לחד מ"ד בפ"ק דברכות וא"כ שפיר היו יכולין למול בחצי הלילה שהי' בו רוח צפונית ואע"ג דלכתחילה בודאי אסור למול בלילה מכ"מ כיון דקיי"ל בכ"ד דשעה"ד כדיעבד דמי ואץ לך שעה"ד גדול מזה שלא מלו כלל ועברו בכל שעה בעשה וש"מ דמילה בלילה פסול גם בדיעבד ולכך ל"ה אפשר למול בלילה עכ"ד ז"ל ומעתה נראה דז"ד במילה דישראל שפסולה בלילה ל"ה אפשר למול במדבר כנ"ל אבל מילת הגר דקיי"ל דכשר בדיעבד אפי' נמול הגר בלילה רק אם קבלת המצות הי' ביום כמו"ש ביו"ד (סי' רס"ח סעי' ג') לדיעה הא' ואפי' לד' הרי"ף והרמב"ם החולקים שם כתב בביאור הגר"א ז"ל ביו"ד שם (או"ק י"ז) דמודים בנמול הגר בלילה שכשר בדיעבד ולא פליגי רק כשמל או טבל בפני שנים ע"ש וא"כ שפיר הי' באפשרות לקבל גרים בזמן המדבר ולמול אותם בחצי הלילה שנשבה אז רוח צפונית ואף דלכתחילה אין למול בלילה מכ"מ כיון של"ה אפשר, לקבל גרים בזמן ההוא בענין אחר חשיב כדיעבד דאל"כ יתבטל קבלת גרים לגמרי ולכן קיבלו גם לכתחילה גרים בדר"ז ע"י מילה בלילה ומתורץ קו' הפני"פ הנ"ל:
במצוה כ"ו או"ק ב' כתב כ"ג לחדש דב"נ יכול להקריב בן פקוע בבמה שלו ואח"כ כתב דנראה דעיקר ההכשר הקרבה לב"נ בבמה הי' רק בבן פקוע דבהמה או עוף שאינם ב"פ מי ישחוט לו דהוא פסול לשחוט גם בחולין ומכש"כ בקדשים וישראל אסור לו לשחוט משום ש"ח ע' ברמב"ם פי"ט מה' מעה"ק וע"כ דמקריב ב"פ דא"צ שחיטה ושוב דחה דיכול לשחוט ע"י ישראל קטן עכדכ"ג ותמהני מאוד על כ"ג שהעלה ד"ז על הספר והא מקרא מלא הוא בתוה"ק להיפך בפ' נח (ח' פסוק כ') ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולת במזבח והרי נח בעצמו הקריב ולא ישראל קטן ובודאי דלא הקריב בני פקועות דהא כתיב עוף ועוף לא משכח"ל ב"פ ואעפי"כ הי' כשר לשחוט קדשים שלו - ועיקר הערת כ"ג דב"נ יופסל להקריב קדשים שלו בבמה שלהם דאינו בר זביחה לק"מ דהא דעכו"ם פסול לשחוט הוא רק בחולין עבור ישראל כיון שאנו צריכין שחיטה בחולין וב"נ א"צ שחיטה ל"ח הם בר זביחה ושחיטתו פסולה אבל בקדשים שלהם כשר ב"נ לשחוט דממנ"פ אם קדשי ב"נ בבמה שלהם צריכים שחיטה הרי הוי ב"נ בר זביחה לגבי קדשים ומותר לו לשחוט ואם א"צ קדשים שלהם שחיטה א"כ בודאי דכשר ב"נ לשחוט הקדשים שלו דהא אפי' אינו בר זביחה הרי א"צ זביחה כלל ופליאה נשגבה לפע"ד על מעכ"ג שכ' להיפך מזה:
וחזות קשה ראיתי בד' מעכ"ג במנח"ס למצוה מ"א שכתב שם לדחות דברי המנ"ח שהוכיח מד' החינוך שכ' דהלאו דלא תעלה במעלות על מזבחי נוהג גם בנקבות מוכח דהלאו הנ"ל שייך אפי' שלא בשעת עבודה דהא נקבה א"ר לעבודה ועז"כ כ"ג דאינו מוכרח די"ל דכוונתו בבמה שמותרת שם אשה לעבודה ומ"מ אסור שם לעלות במעלות ע' בזבחים (ק"ח:) דהי' כבש בבמה גדולה ולרבא בזבחים (קט"ז) אסור בבמה בנשתמש בה הדיוט וא"כ מסתמא גם לזה שוה לכן שפיר כתב החינוך דנוהג בנקבות עכ"ד. ואני תמה מאוד דהא בודאי הא דאשה כשירה לעבודה בבמה היינו בבמה קטנה אבל בבמה גדולה הרי גם זר פסול לעבודה וצריך כהן כמבואר במשנה דזבחים (קי"ג.) ומכש"כ שאשה פסולה לעבודה שם וא"כ מה זה שהביא מהא דאיתא בזבחים שם דהי' כבש בבמה גדולה ובודאי דהי' נוהג הלאו דלא תעלה וגו' שם איהכ"נ אבל רק שם ולא בבמה קטנה דל"ה כבש שם כמבואר בזבחים שם ובדף (ק"כ.) להדיא עש"ה שפיר י"ל דלא נהוג שם הלאו דלא תעלה וגו' וא"כ האיך משכחת לה שיהי' נוהג הלאו בשעת עבודה בנקבות אי בבמה גדולה הרי פסולה אשה לעבודה ואי בבמה קטנה הרי לא נהוג שם הלאו כלל, ומש"כ לה"ר מדאסור בבמה בנשתמש בה הדיוט בודאי דשוה גם לענין הלאו הנ"ל לפע"ד אין דמיון מזל"ז:
וע' במנ"ח בקו"מ למצוה מ' שתמה ע"ד הטור עה"ת בפסוק ויקח את האבן אשר שם מראשותיו שכ' אע"ג דאיתא בפ"ב דזבחים דאין עושין מזבח מדבר שנשתמש בו להדיוט בבמה שרי ותמה המנ"ח דהא בזבחים שם מסקינן איפכא דגם בבמה שייך ד"ז דאין עושין מדבר שנשתמש בו הדיוט והניח בצ"ע ע"ש ובחידושי כתבתי לישב דכוונת רבינו הטור ז"ל דבבמה שרי היינו בבמה לב"נ דקודם מ"ת הי"ל להאבות דין ב"נ והדברים עתיקים והא דמסקינן בזבחים שם דבבמה אסור היינו בבמה לישראל והא דציוה רבא לעשות כן בבמה לשבור מלכא היינו משום שהיא שלחה הקרבן לרבא להקריבו מסתמא רצתה להקריבו כדין במה של ישראל ודו"ק:
ובעיקר הדבר אם שייך הלאו דלא תעלה במעלות על מזבחי בבמה דלכאורה משמע דליכא הלאו הזה בבמה קטנה כיון דל"ה שם כבש ובמכילתא פ' יתרו עה"כ דל"ת במעלות על מזבחי מכאן אמרו עשה כבש למזבח עש"ה וא"כ בבמה קטנה דליכא כבש בודאי דל"ש הלאו הנ"ל, אבל י"ל דתליא בפלוגתא: דתנאי בזבחים (ק"ח:) אי בעינן בבמה מזבח דלר"ש ל"ב מזבח בבמה ולר"י בעינן מזבח בבמה ע"ש וא"כ י"ל דלר"י שפיר שייך הלאו דל"ת במעלות על מזבחי גם בבמה משא"כ לר"ש. וע' בטל תורה זבחים (ק"כ.) בעני"ז ע"ש. ובהא אי הלאו דל"ת במעלות על מזבחי הוא דוקא בעת עבודה כמו"ש התו"י ברפ"ב דיומא ע"ש נלפע"ד לה"ר מדברי התרגום יונתן בסו"פ יתרו שכ' בזה"ל ואתון כהניא דקיימין למשמשא קדמי לא תסקון במסוקיין על מדבחי אלהן בגשריא דלא תתחמי עיריתך עלוי עכ"ל נראה להדיא מלשונו דדוקא כהנים העובדים עבודה על המזבח עוברים בלאו הנ"ל ולא זרים או אפי' כהנים שלא בשעת עבודה אינם עוברים בלאו הנ"ל וצ"ע ע"ד החינוך הנ"ל שכ' להיפך והבן: